לא פוגרום ולא ליל הבדולח – האירוע באמסטרדם בהקשר יהודי-אירופי.

את האירוע האלים באמסטרדם אפשר גם לראות בהקשר רחב יותר מזה שהוצג בתקשורת הישראלית. לא כל המהגרים אנטישמים, לא כל האנטישמים הם מהגרים, והתקריות האנטישמיות באירופה הן לא בהכרח התפרצות ספונטנית של שנאה או מחאה. ממש כמו שרוב האנסים לא נראים כמו מפלצות ואינם מגיחים משיחים בפארקים חשוכים, גם המפלצת האנטישמית שוכנת לעתים בדמויות רגילות ולכאורה לא מאיימות. כשאוהדי כדורגל מגיעים לאירופה ורואים מפגינים המפיצים שנאה לישראל תחת דגלי פלסטין, הם רואים איום פיזי. כשיהודים אירופים רואים את אותה הפגנה, יותר משהם חוששים שמשתתפיה יכו אותם, הם מפחדים שבתוך ההמון העוין נמצאים הגננת של ילדיהם, פקיד הבנק שלהם או האחות מקופת חולים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-11-18/ty-article-opinion/.premium/00000193-3f73-d383-abbb-bffbb21b0000

ההתפרעות לאחר משחק הכדורגל באמסטרדם בתחילת החודש, עוררה תגובות מעורבות בישראל. החל בזעזוע על האופי האנטישמי הבוטה שלה וקינה על ה"איסלאמיזציה של אירופה", ועד לטענות שהיא נגרמה בגלל ההתנהגות של אוהדי מכבי ושההשוואה לליל הבדולח היא זילות השואה. טיעונים אלו שווים דיון, אבל כדי להעמיק אותו כדאי להוסיף לנקודת המבט הישראלית גם נקודת מבט אירופית.

ראשית, כשאוהדי מכבי נתקלו באלימות פיזית, הם נתקלו בצורת ביטוי קיצונית מאוד של אנטי־ישראליות ואנטישמיות, אך בעבור יהודים שחיים באירופה זהו רק מופע אחד, אולי המפחיד ביותר, אבל ודאי לא הנפוץ ביותר, של האנטישמיות. המופעים האחרים מצטלמים פחות טוב, אבל מכבידים מאוד על חייהם: הצקות בבתי ספר, קמפיינים אגרסיביים ברשתות חברתיות, חרמות בעולם התרבות ובאקדמיה, והערות פוגעניות, מתחים ונידויים במקומות עבודה. אלימות פיזית נדירה למדי, אם כי היא עלולה להפוך לנפוצה יותר שכן היא התפתחות כמעט הכרחית של שיח שנאה, קיצוניות פוליטית והפצת נרטיבים שקריים.

שנית, אנטישמיות היא הרבה יותר ממקרה פרטי של גזענות. אכן, במובנה המצומצם שנאת יהודים יכולה להיות דומה לשנאת ערבים או שחורים, אך במובנה הרחב היא תופעה מורכבת הרבה יותר. בשיח האירופי מתחילים להכיר בכך שמדובר בסוג של תיאוריית קונספירציה. הנופלים ברשתה והמפיצים אותה יכולים להיות אנשים שלא פגשו יהודי מעולם, והם יכולים לתפוש את עצמם כליברלים דמוקרטים ש"אין להם דבר נגד יהודים". הם לא חייבים אפילו להשתמש במילה "יהודי". הקונפליקט במזרח התיכון, ומה שמכונה "התחום האפור" בין אנטישמיות לאנטי־ישראליות מאפשר שימוש במילות קוד כמו "גלובליסטים", "ג'ורג' סורוס", וכמובן — "ציונים".

זו אינה תופעה חדשה במהותה, אבל יש לה עולם מושגים חדש. במקום האנטישמיות הקדומה, שבה הואשמו היהודים ברצח ישו, והאנטישמיות המודרנית שהאשימה את היהודים בשליטה בעולם באמצעות בנקאים, תנועות מהפכניות ואגודות סתר, יש כתבי אישום מודרניים שמבלבלים גם כאלו שאינם בעלי דעות גזעניות במובהק: היהודים הפיצו את הקורונה מכיוון שהם הרוויחו ממנה. הם גרמו למלחמה באוקראינה. הם מפרקים את מדינות הלאום. הם שולטים בתקשורת ובשווקים הפיננסיים.

גם השמאל הישראלי נופל לפעמים במלכודת הזו. מכיוון שהוא מתנגד, ובצדק, להמשך השליטה בגדה ולפשעי המלחמה בעזה, הוא מוצא שותפים אירופים להשקפת עולמו. לעתים אלו שותפים רציניים וכנים, אך לעתים מדובר בגורמים שמפיצים האשמות ברצח עם תוך כדי תמיכה בארגוני טרור איסלאמיסטים והפצת תעמולה לחיסול ישראל. כמו שהימין הישראלי מוצא שותפים בתנועות ניאו־נאציות בגלל מלחמתן במוסלמים, חלק מהשמאל מוצא שותפים אנטישמיים משום שהם מתנגדים לכיבוש (גם אם מדובר בזה של 48' ולא של 67').

שלישית, האנטישמים של החיים האמיתיים, בניגוד לאלו המוצגים בתקשורת, הם לא דמויות שטוחות. הסיקור מאמסטרדם התמקד בתמונות של גברים רעולי פנים ממוצא מזרח תיכוני שיצאו לחפש דם. בינתיים, בעולם האמיתי, אנטישמיות מתחבאת גם מאחורי פרצופים מוכרים יותר, בעלי תכונות אחרות, רקע אחר ומניעים אחרים: צעירים אירופים שקראו ספרות טרוצקיסטית, תיכוניסטים שמשתמשים באנטישמיות ככלי להתעמרות בבן כיתה ומרצים באוניברסיטה שמנסים להתבלט.

לא כל המהגרים אנטישמים, לא כל האנטישמים הם מהגרים, והתקריות האנטישמיות באירופה הן לא בהכרח התפרצות ספונטנית של שנאה או מחאה. הן גם תוצאה של קמפיינים שממומנים על ידי גורמים כמו קטאר, טורקיה ורוסיה. ממש כמו שרוב האנסים לא נראים כמו מפלצות ואינם מגיחים משיחים בפארקים חשוכים, גם המפלצת האנטישמית שוכנת לעתים בדמויות רגילות ולכאורה לא מאיימות. כשאוהדי כדורגל מגיעים לאירופה ורואים מפגינים המפיצים שנאה לישראל תחת דגלי פלסטין, הם רואים איום פיזי. כשיהודים אירופים רואים את אותה הפגנה, יותר משהם חוששים שמשתתפיה יכו אותם, הם מפחדים שבתוך ההמון העוין נמצאים הגננת של ילדיהם, פקיד הבנק שלהם או האחות מקופת חולים.

ונקודה אחרונה. אנחנו רגילים לזהות את קורבנות האנטישמיות באירופה עם חברי הקהילות היהודיות, באמסטרדם הקורבנות היו תיירים ישראלים שחוו אותה לרגע וחזרו הביתה. אבל יש בין שתי הקבוצות המובחנות האלו קבוצה נוספת. בשנים האחרונות קבוצות של מהגרים ישראלים באירופה מקימים קהילות העוסקות בחינוך, תרבות ויזמות חברתית, כשהשפה העברית והזהות הישראלית החילונית פורחות בהן. קהילות אלו חוות ומתמודדות עם אנטישמיות בצורה אחרת, ומהוות גם סיכוי וגם סיכון בהקשר זה. מצד אחד, הן עלולות להוות יעד אטרקטיבי למפגעים ולמפיצי השנאה. מצד אחר, חבריהן עשויים להוות גשר של דיאלוג בין ישראל לחברה האירופית, שיכולה להיעזר בהן להתמודדות עם מחלת האנטישמיות שממנה היא סובלת כבר מאות שנים.