ארבע שנים אחרי שהוצגה בו תערוכה המוקדשת לדיויד בואי נפתחה בחודש שעבר במוזיאון וויקטוריה ואלברט בלונדון תערוכה המוקדשת ללהקת פינק-פלויד. חמישים שנה אחרי הוצאתו לאור של אלבום הבכורה של הלהקה מהווה התערוכה הזדמנות מצוינת לבחון בפרספקטיבה היסטורית את גוף העבודה של פינק-פלויד ואת מקומה של הלהקה בתולדות הרוק.
פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.4173162
יש שני רגעים המתועדים בתערוכה החדשה המוקדשת לפינק-פלויד במוזיאון וויקטוריה ואלברט בלונדון המיטיבים לתאר, דווקא על דרך השלילה, את הדרך שעשתה הלהקה בחמישים שנותיה. הרגע הראשון מוצג בחלק של התערוכה העוסק בסרט Live at Pompeii"". זהו סרט תיעודי ייחודי מכיוון שבמאי הסרט, אדריאן מייבן, החליט להציג את המוסיקה שפינק-פלויד יצרה בתחילת שנות השבעים באמצעות הופעה מלאה שהוקלטה באמפיתאטרון הרומי העתיק בעיר פומפיי שהוחרבה בהתפרצות הר-הגעש ווזוב כמעט 1,900 שנים קודם לכן. מה שהופך את סרטו של מייבן למהפנט הוא שמדובר בהופעה ללא קהל. התערוכה החדשה בלונדון כוללת ראיון עם הבמאי שמסביר שהרעיון היה ליצור אנטי-תזה לסרטים הדוקומנטריים המוסיקליים של התקופה. בניגוד לסרטים שתיעדו מערכות יחסים מורכבות בין אומנים כמו בוב דילן והרולינג סטונס לקהל שלהם, מייבן הציג את המוסיקה הניסיונית והפסיכדלית של פינק-פלויד ללא מעריצים, ללא דיאלוגים וללא הקשר חברתי. כך הוגדרה הלהקה באמצעות מה שהיא לא היתה. חברי הלהקה לא התראיינו כמעט לתקשורת, לא תקשרו עם הקהל והחלו מסורת ארוכה של היעלמות מאחורי מסכי עשן ופעלולים פירוטכניים. הסרט של מייבן מוצג כמעין "אנטי-וודסטוק", הסרט על הפסטיבל המפורסם שיצא לאור שנתיים קודם לכן. שני הסרטים מתעדים אמנם אירועים מוסיקליים שהתקיימו בחיק הטבע פחות או יותר באותה תקופה אבל לעומת "וודסטוק", המציג את תרבות הנגד האמריקאית של שנות השישים, הסרט של פינק-פלויד לא כולל צעירים עירומים מחובקים באגם, מעגלי ריקודים או שירה בציבור. במקום הפגנות פוליטיות ואורגיות בוץ מוצגים בו רק ארבעה אנשים צעירים היוצרים מוסיקה מופשטת, כמעט אוונגרדית, על רקע דרמטי של תרבות קדומה שהוחרבה.
הרגע השני המגדיר את הלהקה במונחים של מה שהיא אינה הוא בכלל יצירה של להקה אחרת, שונה בתכלית. ב-1977 יצא לאור האלבום "Never Mind the Bullocks" של הסקס פיסטולס שסולנה, בחור צעיר שזכה לכינוי ג'וני הרקוב, נהג להסתובב ברחובות לונדון עם חולצה תוצרת בית שנשאה את הכתובת "אני שונא את פינק-פלויד". מוזר ככל שזה יהיה, התערוכה המוקדשת למושא השנאה של ג'וני רוטן, כוללת שחזור של החולצה ההיסטורית וגם חלק מעבודת העיצוב של האלבום של הסקס פיסטולס. את המוצגים האלו מלווה ציטוט של העיתונאי סטיוארט ברמן: "בזמנו פינק-פלויד היתה כל מה שפאנק לא היה. היתה לה מיומנות מוסיקלית ושאפתנות קונספטואלית, חברי הלהקה היו עשירים כקורח והיה להם טעם טוב". פינק פלויד, שהפכה במהלך שנות השבעים לאחת הלהקות הפופולריות בעולם, ייצגה בעיני הפאנקיסטים הצעירים של סוף העשור את הממסד המוסיקלי המנותק, היהיר והמלא בעצמו. ייתכן שהעובדה שהסקס פיסטולס מופיעים בתערוכה המוקדשת לפינק-פלויד מראה שמלחמות התרבות של אתמול הן הקוריוזים המשעשעים של מחר, שהרי בסופו של יום שתי הלהקות היו פורצות דרך, שתיהן היו רבות השפעה ושתיהן, כל אחת בתורה, הפכו לנוסטלגיה. ובכל זאת, יש משהו חשוב בהצגת עימותים שעבר זמנם – הם נותנים הקשר היסטורי ומגדירים תופעות תרבותיות בזמן ובמרחב.
כך מעמידות ההופעה בפומפיי והחולצה של ג'וני רוטן את פינק-פלויד במקום המדויק שלה – זו הלהקה שנתנה את הטון והגדירה את התקופה המוסיקלית שהתחילה אחרי וודסטוק והסתיימה עם הופעת הפאנק. הלהקה היתה אמנם קיימת לפני תקופה זו וגם אחריה ואין ספק שיש ערך מוסיקלי לעבודת הלהקה בסוף שנות השישים ובחלק מעבודות הלהקה משנות השמונים ואילך, אך היו אלא שנות השבעים בהן פינק-פלויד היתה ראש החץ. יצירותיה בתקופה זו היו מקוריות ופורצות דרך מבחינה מוסיקלית, הן כללו טקסטים שקלעו לרוח התקופה, הן עמדו בחזית הטכנולוגית של עולם המוסיקה והן גם זכו להצלחה מסחרית מסחררת. עם זאת, התערוכה החדשה בלונדון לא מסתפקת בתור הזהב והיא לא מוותרת על כלום. היא רטרוספקטיבה מלאה והיא מכסה חמישים שנות פינק-פלויד. לא פחות.
התערוכה, כמו המוסיקה שהלהקה יצרה, היא חוויה טוטאלית, שאפתנית ועשירה בפרטים. זהו מעין מסע אודיו-ויזואלי המתחיל בימים שפינק-פלויד היתה להקת מחתרת לונדונית בשנות השישים, עובר דרך ימי השיא של הלהקה בשנות השבעים ומסתיים בהתפרקותה הרשמית ב-2014. המסע עובר בחללים חשוכים המלאים במוצגים היסטוריים, סרטים של הופעות וראיונות, תמונות ומיצגים וכמובן המון מוסיקה. בכניסה לתערוכה מקבל כל מבקר זוג אוזניות המחוברות למערכת שמע קטנה הקולטת את פסי-הקול המשודרים בחלקי התערוכה השונים. כך הופכים המבקרים למעין זומבים המנותקים מהעולם החיצון ושקועים במוסיקה של פינק-פלויד ובסיפור הלהקה המשודר אליהם כאשר הם נעים במרחב.
חלק מהמוצגים יעניינו רק את המעריצים המושבעים של הלהקה. אלו כוללים חומרים מודפסים מסיבובי הופעות היסטוריים, פירוט של ההרכבים השונים בהם השתתפו חברי הלהקה בשנות השישים המוקדמות ועשרות כלי נגינה, מיקרופונים ועזרים טכניים שנעשה בהם שימוש באלבומי הלהקה ובהופעותיה. מי שבקיא במוסיקה של פינק-פלויד ומכיר את סיפור הלהקה על בוריו לא יוכל שלא להתרשם מהרפליקה של גיטרת הפנדר אסקוויאר שסיד בארט קישט בעיגולי מתכת בשנות הלהקה הראשונות ומגיטרת הפדל בעלת הצוואר הכפול שדיויד גילמור הקליט איתה סולואים היסטוריים בשנות השבעים. הגיטרות, מערכות התופים של ניק מייסון, הסינתיסייזרים של ריק רייט, התווים של העיבוד האינסטרומנטלי של "Atom Heart Mother" ומוצגים רבים נוספים יעניינו בעיקר מיטיבי לכת אך אי אפשר שלא להתרשם מההקפדה על הפרטים הקטנים וההסברים המקיפים.
אין בדברים אלו כדי להרתיע את מי שאינו מעריץ אדוק של פינק-פלויד או את מי שהיה כזה אבל איבד עניין אי שם בסוף כיתה י"א. התערוכה כוללת גם מוצגים שיעניינו כל אדם שיש לו עניין עמוק במוסיקה ובייצוגים אומנותיים שלה. יש בתערוכה, לדוגמא, שולחנות מיקסים בהם אפשר להתנסות ביצירת מיקס לאחד משירי הלהקה. חלל נוסף מוקדש לאלבומים "Animals" ו-"The Wall" ומוצגות בו בובות הענק של הדמויות שהופיעו בהופעות הלהקה, על עטיפות האלבומים ובסרט שהתבסס על "The Wall". אלו מוצגים גרנדיוזיים ומרשימים שמסמלים הרבה יותר מהדיסקוגרפיה של הלהקה שהמציאה אותם. בין לבין ניתן גם למצוא פריטים אישיים של חברי הלהקה כמו מכתב שסיד בארט כתב לחברתו, מודל של כלי הרכב בו השתמשה הלהקה בראשית דרכה וגם תאי טלפון לונדוניים טיפוסיים המכילים אזכורים של מקורות ההשראה של פינק-פלויד ושל הרקע התרבותי בו היא פעלה.
מוצגים אלו מזכירים שסיפורה של פינק-פלויד הוא סיפור ייחודי למדי בעולם הרוק. הלהקה אמנם הונהגה בתקופות שונות ע"י שלושה אנשים שונים מאוד אחד מהשני, סיד בארט, רוג'ר ווטרס ודיויד גילמור, אך גוף היצירה שלה מראה בבירור שהלהקה היתה במיטבה בתקופה הקצרה שהיא עבדה כקבוצה ולא הונהגה באופן מובהק ע"י אחד מחבריה. הקטעים בתערוכה המוקדשים לסיד בארט, שהיה במידה רבה הסיבה להצלחתה הראשונית של פינק-פלויד אך נאלץ לפרוש ממנה כתוצאה משימוש יתר בסמים והדרדרות במצבו הנפשי, הם מעניינים במיוחד בהקשר זה. מצד אחד ברור שבארט היה האיש בעל הכישרון הנדיר, הגאון המטורף שבלעדיו היו שאר חברי הלהקה חוזרים ככל הנראה אל לימודי הארכיטקטורה שלהם אחרי קריירה מוסיקלית קצרה ולא מעניינת במיוחד בסוף שנות השישים. מצד שני, אחרי שבארט הוציא את פינק-פלויד מהאנונימיות שלה וספק פרש, ספק פוטר, היו אלה חברי הלהקה האחרים שנטלו את השרביט היצירתי ופיתחו בהדרגה שפה מוסיקלית ייחודית משלהם. שגעונו של בארט, ויש שיאמרו גם יצר ההשתלטות של ווטרס (שהגיע לשיאו במאבקים משפטיים נגד שאר חברי הלהקה בשנות השמונים), היו כוח יצירתי חשוב אך דווקא השנים הקצרות בהן הלהקה עבדה בהרמוניה וללא מנהיג סמכותי היו השנים שהניבו את יצירות המופת האמיתיות.
מן המוסכמות היא שיצירת המופת האולטימטיבית של הלהקה היא האלבום "The Dark Side of The Moon" מ-1973. התערוכה כוללת כמובן חומר היסטורי ותיעודי מהעבודה על האלבום אך גם יצירה מוזיאלית מרשימה בדמות חדר חשוך שמוקרנת בו הולוגרמה של הפריזמה המפורסמת מעטיפת האלבום כאשר היא מרחפת בחלל וברקע השיר ""The Great Gig in the Sky. זו איננה פרשנות לאלבום. זו הצעת הגשה מושקעת ואפקטיבית. החדר המוקדש לאלבום הבא של הלהקה, "Wish You Were Here", אולי האלבום היחידי של הלהקה שיש בו גם עומק רגשי וביטוי אנושי וכנה, מזכיר את הפוטנציאל היצירתי של פינק-פלויד מעבר להגיגים הפילוסופיים והחברתיים של האלבום שלפניו ולמסרים הפוליטיים והפסיכולוגיסטיים של האלבומים שאחריו. זוהי יצירה מלנכולית העוסקת באובדן, בחוסר ובחוויות אמיתיות של בני-אדם אמיתיים, לא ברעיונות מופשטים בלבד. התערוכה כוללת קטע מסרט תיעודי על האלבום ואת הצילומים מעטיפתו. האלבומים שלפני ואחרי "Wish You Were Here" היו הרבה פחות אינטימיים ועוררו לא מעט ביקורת על פומפוזיות ויומרנות. מטבע הדברים יש לא מעט מאלו גם בחומרים המוצגים בתערוכה מהאלבומים המאוחרים אך הם מתגמדים ליד רגעי הקסם המוסיקליים וההתפרצות היצירתית של יצירות כמו "Echoes", "Shine On You Crazy Diamond" ו-"Eclipse" הלקוחים מאלבומי השנים המכוננות של פינק-פלויד שנמשכו פחות או יותר מ-1970 ל-1977 (יש שיטענו 1979, השנה בו יצא לאור ""The Wall).
"השיחות עם חברי הלהקה החלו ב-2013", אומרת ויקטוריה ברואקס, אוצרת בכירה במוזיאון, על הנסיבות שהביאו ליצירת התערוכה, "לאחר עליות וירידות לאורך הדרך נפתחה לבסוף התערוכה חמישים שנה אחרי הוצאת הסינגל הראשון של הלהקה, "ארנולד ליין". פינק-פלויד התאימה בדיוק למוזיאון כמו שלנו שעוסק באומנות, עיצוב ומופעים חיים בגלל השילוב שעשתה בין המוסיקה, כתיבת השירים, העיצוב, העבודה האומנותית של עטיפות האלבומים, ההופעות החיות, הסרטים והטכנולוגיה המוסיקלית". כשהיא נשאלת אם חברי הלהקה היו כולם חלק מהתהליך למרות שבעבר היו ביניהם חיכוכים, עימותים ומאבקים משפטיים אומרת ברואקס שכל חברי הלהקה החיים הביעו את הסכמתם לתערוכה כמו גם נציגיו של ריק רייט, קלידן הלהקה שנפטר מסרטן ב-2008. "ניק מייסון, (מתופף הלהקה, ד.ס), היה הנציג העיקרי שלה ברמה היומיומית של העבודה על התערוכה אבל דיויד גילמור, רוג'ר ווטרס ונציגיו של ריק רייט עודכנו גם הם במהלך העבודה. התערוכה היא תוצר של שיתוף פעולה ענק והמוזיאון עבד עליה עם אנשים שהיו בלב העשייה של הלהקה במשך שנים רבות". ברואקס מציינת במיוחד את אוברי 'פו' פאוול שהיה אחראי במידה רבה לעיצוב האומנותי של פינק-פלויד במשך שנים רבות ושהקים יחד עם סטורם ת'ורגרסון את קבוצת העיצוב המיתולוגית, Hipgnosis, שעיצבה את עטיפות האלבומים של פינק-פלויד ולהקות רבות אחרות.
פאוול הוא חלק מתופעה רחבה יותר. חברי הלהקה הקפידו במהלך השנים לא לשים את עצמם, כאומנים וכאינדיבידואלים, במרכז היצירה שלהם והם עשו שימוש במגוון מתודות אומנותיות ושיתופי פעולה עם אומנים אחרים. בין אומנים אלו ניתן למנות את המאייר ג'ראלד סקארפה והבמאי אלן פארקר שעבודתם עיטרה את האלבום והסרט "The Wall", האומן איאן אמס שעיצב את הדמויות שהופיעו על המסך העגול המפורסם בהופעות הלהקה, מעצבי התפאורות מארק פישר ויונתן פארקס ואנשי סאונד ותאורה שעבודתם היא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של פינק-פלויד. גם יצירות ספרותיות שיחקו תפקיד ביצירה של פינק-פלויד. "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, לדוגמא, היתה ההשראה לאלבום "Animals" ואחד מפרקי "הרוח בערבי הנחל" של קנת' גראהם הוא מקור שמו של האלבום "The Piper at the Gates of Dawn". "מוזיאון וויקטוריה ואלברט חותר לתת השראה ליצירתיות באמצעות פוקוס על ענפים יצירתיים שונים" אומרת האוצרת וויקטוריה ברואקס, "אנחנו שמים זרקור על שיתופי פעולה יצירתיים ועל אנשים ובעלי מקצוע שעבודתם תורמת להצלחה של להקות כמו פינק-פלויד שעבדה עם האנשים המובילים בתעשייה".
ע"פ ברואקס המגוון הרב של אמצעי הביטוי האומנותיים מאפשר לתערוכה להיות מעניינת בעבור קהלים רחבים. "אנחנו יודעים שהקהל של התערוכות שלנו מורכב מאנשים שיודעים כמעט הכל על הנושא שלהן ועד אנשים שאינם יודעים עליו כמעט דבר. אנחנו פונים לשני הקהלים ואנחנו גם משתדלים לספר לא רק את סיפורה של הלהקה אלא גם את האופן שבו סיפור הלהקה מתייחס לעולם שסביבה. יש כאן חומר וגילויים חדשים שיעניינו את המעריצים המושבעים אבל יש כאן גם הקשר ונראטיב בעבור אלו שאינם מכירים את הלהקה ושאני מקווה שייצאו מכאן עם הערכה ללהקה ועבודתה. בתערוכה שהצגנו כאן ב-2013 על דיויד בואי ראינו כיצד תערוכה העוסקת במוסיקה פותחת את המוזיאון בעבור קהלים חדשים לגמרי. תערוכה זו הביאה יותר אנשים לביקור ראשון במוזיאון (28%) מאשר כל תערוכה אחרת בתשלום בהיסטוריה שלנו" (הכניסה למוזיאון עצמו אינה כרוחה בתשלום וכרטיסים נמכרים רק בעבור התערוכות המיוחדות, ד.ס).
בשלב זה הקהל הלונדוני נוהר בהמוניו לתערוכה אך ברור שיש בה עניין רב גם מחוץ לגבולות בריטניה. "יש תוכנית לצאת לסיבוב הופעות עם התערוכה" עונה ברואקס לשאלה האם יש סיכוי שהיא תוצג במדינות נוספות כפי שקרה עם התערוכה על דיויד בואי המוצגת בימים אלו בברצלונה כתחנה ראשונה במסע עולמי. עם זאת, היא איננה מתייחסת ישירות לאפשרות שהתערוכה תגיע לישראל, "בשלב זה אין עדיין מקומות שיש לגביהם אישור", היא אומרת, "חדשות בעניין זה יהיו בקרוב".
קשה להעריך שישראל תיכלל בסיבוב ההופעות העתידי של התערוכה אך ישראלים רבים בוודאי יבקרו אותה בחו"ל. אלו יתקלו בחלק האחרון של ביקורם ברגע נוגע ללב. בסוף התערוכה, כאשר הנראטיב של הלהקה מגיע לסופו, האוזניות נלקחות מהמבקרים והם מובלים לאולם רחב ידיים. קירות האולם הם מסכי ענק עליהם מוקרנים בלופ שירי הלהקה מתקופות שונות אך הפעם, בניגוד לתערוכה עצמה, זוהי חוויה חברתית. המבקרים כמו יוצאים מחשכת החדרים האפלים בהם החוויה המוסיקלית היתה בתוך ראשם בלבד ונזרקים לחלל מואר מלא אדם. יש היושבים על הרצפה, אחרים נשענים על הקיר, יש המזמזמים לעצמם את המילים, אחרים מתופפים באוויר או מנגנים בגיטרות בלתי נראות את אחד הסולואים של דיויד גילמור. השיר האחרון בלופ הוא סיום נאות לתערוכה וגם מעין תמונת מראה של מה שמתרחש בקרב הצופים. זהו "Comfortably Numb", השיר האחרון במופע האיחוד האחרון של פינק-פלויד שהתקיים ב-2005 כחלק ממופע הצדקה, "Live 8". על הבמה נראים ארבעת החברים מההרכב המיתולוגי (סיד בארט לא השתתף במופע ורוג'ר ווטרס הקדיש לו ו"לכל מי שלא נמצא איתנו כאן" את השיר "Wish You Were Here". בארט נפטר שנה מאוחר יותר). זהו רגע יפה לסיים איתו את סיפור הלהקה מכיוון שהוא אנושי מאוד. ניכר משפת הגוף שחברי הלהקה נושאים מטען כבד אחד על השני אבל הם גם מפויסים ומצליחים לתפקד יחד כקבוצה. הם מבצעים אמנם את השירים כפי שהם נשמעו תמיד אבל ניכר שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. בסוף הם אפילו מתחבקים. חמישים שנה אחרי האלבום הראשון שהם יצרו הם סוגרים מעגל – אחרי מאבקי הכבוד, תחושות האשמה, יצירות המופת והדרמות המשפטיות הם הופכים שוב למה שהיו בהתחלה: בסך הכל ארבעה בחורים בריטים שעומדים על במה בלונדון ועושים מוסיקה.
דיויד סטברו 