לאט ובשקט שרי ופעילי ליכוד משנים את מדיניות החוץ של ישראל, ומחליפים ידידות ליברליות בשותפות לאומניות וגזעניות.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-09-18/ty-article-opinion/.premium/0000018a-a769-de36-ad8f-ff7b083f0000
עיתוי ההודעה הישראלית על פגישת שר החוץ אלי כהן ומקבילתו הלובית הביא לכך שבמקום נורמליזציה היסטורית עם מדינה ערבית, ירושלים נקלעה למבוכה דיפלומטית, טריפולי התמלאה בהפרות סדר והשרה הלובית פוטרה. יש הטוענים שזו תוצאה של חובבנות ואופורטוניזם, אבל הסטת המבט מאפריקה לאירופה, מעלה חשד שהבעיה איננה טעויותיו של משרד החוץ (אם אכן היתה זו טעות) אלא דווקא הצלחותיו.
שלושה חודשים לפני שנפגש עם השרה הלובית, ביקר השר כהן בסטוקהולם. גם זה לא היה אירוע שגרתי. כהן הוא שר החוץ הישראלי הראשון המבקר בשוודיה מזה למעלה מ–20 שנה, ולמרות זאת הביקור נמשך רק 24 שעות וכלל מעט פגישות שהתקיימו בפרופיל נמוך. לא שמישהו ציפה לשטיח אדום ומצעדים חגיגיים, אבל שתי המדינות לא קיימו אירועים פומביים, טקסים או קבלות פנים, ועצם קיום הפגישה של כהן עם עמיתו השוודי, טוביאס בילסטרום, נשמר בסוד עד אחרי שהסתיימה.
אחת הסיבות לאיפוק הלא אופייני הזה היא, ששתי הממשלות נמצאות במצב תקדימי. הישראלית מקדמת תהליכים הממלאים את הרחובות במפגינים — לא רק בישראל אלא בכל מקום בעולם אליו מגיעים שריה. ממשלת שוודיה לעומתה, תלויה במפלגת "השוודים־הדמוקרטים" שהחלה את דרכה כתנועת ימין קיצונית וניאו־נאצית והונהגה עד לפני 30 שנה בידי גלוחי־ראש. היום המפלגה מגדירה את עצמה כ"לאומית ושמרנית", וכתוצאה מהסכם שחתמה עם מפלגות כמו "המתונים" של השר בילסטרום, היא קובעת את סדר היום במדינה.
המדיניות המסורתית של ישראל היא להימנע ממגעים עם מפלגות מסוג זה, לא רק בגלל השורשים הנאציים שלהן, אלא גם בגלל שבשנים האחרונות חברי ובכירי המפלגה השוודית ודומיה ביבשת נתפסו כשהם מפיצים תיאוריות קונספירציה ותעמולה גזענית, אנטישמית ואיסלאמופובית. חלקם אף היו מעורבים בתקריות אלימות. לא בדיוק סוג הדברים שישראל רוצה להיות מזוהה איתם.
אבל הדברים אינם פשוטים. אם, כפי שטען כהן, הוא דיבר עם עמיתו השוודי על חיזוק הקשרים הפוליטיים, הכלכליים והביטחוניים, כיצד כל זה יכול היה לקרות כאשר תפקידי מפתח בשוודיה, כולל ראשות וועדות החוץ והעסקים של הפרלמנט, נתונים בידי מפלגה שישראל מחרימה?
משרד החוץ הישראלי טען שסוגיית הקשרים עם מפלגת השוודים־הדמוקרטים לא נדונה בפגישות בסטוקהולם. ייתכן שזה נכון, אבל לא בגלל שזה לא חשוב, אלא בגלל שנראה כי ישראל כבר נמצאת עמוק בתוך תהליך של שינוי מדיניות בנושא. הקשרים עם ראשת ממשלת איטליה בעלת העבר הניאו־פשיסטי חזקים מתמיד, הונגריה נחשבת לבעלת ברית חשובה ולאחרונה, שר החוץ כהן אף הורה לשגריר ברומניה להיפגש עם מפלגת הימין הקיצוני ה־AUR המוחרמת בישראל בגלל הצהרות אנטישמיות והכחשת שואה. כל זאת תמורת תמיכה בהתנחלויות. האם יש קשר בין הדברים?
את התשובה ניתן למצוא בביקור דיפלומטי נוסף: כמה ימים לאחר שכהן שב מסטוקהולם, נחתו בנתב"ג שני בכירי השוודים־הדמוקרטים — צ'רלי ווימרש וריקארד יומשוף. הביקור תוכנן מתחת לרדאר, אך במהלכו נחשף שאנשי הימין הקיצוני השוודים נפגשו עם חברי כנסת ישראלים. "ישראל היום" אף חשף כי אחד מהם היה איש הליכוד, עמית הלוי, ששוחח עם אורחיו על סיום החרם הישראלי עליהם וקיבל מהם מסמך שהועבר למקבלי ההחלטות בנושא. כעבור שלושה חודשים אותו הלוי היה אחד המעורבים בשינוי מדיניותה של ישראל כלפי מפלגת הימין הקיצוני הרומני. איש ליכוד נוסף, חה"כ לשעבר מיכאל קליינר, פגש גם הוא את המשלחת השוודית. באופן לא מפתיע, קליינר היה אורח של ה־AUR בבוקרשט בנובמבר האחרון.
זו מציאות מבלבלת. בעוד שישראל הרשמית מחרימה את השוודים־הדמוקרטים, הפוליטיקאים המוחרמים פוגשים בחשאי את מפלגת השלטון בישראל וחותרים תחת המדיניות הישראלית הרשמית. מטבע הדברים המדיניות כלפי הימין הקיצוני האירופי צריכה להישקל בצורה רצינית וייתכן גם שהגיע הזמן לשנותה אבל הרושם הוא, שמה שהתרחש ברומניה והמהלך הנרקם בשוודיה אינם תוצאה של דיוני אנשי המקצוע במשרד החוץ, אלא של מחטף פוליטי.
בעוד הציבור הישראלי עסוק במדיניות הפנים של ישראל, מספר קטן של פעילי ליכוד משנים את מדיניות החוץ שלה. בעלות הברית הדמוקרטיות והליברליות מוחלפות בתנועות לאומניות, פופוליסטיות וגזעניות במהלך המהווה מעין מקבילה אירופית למה שעושה השר בצלאל סמוטריץ' כלפי ארצות הברית.
ייתכן שהתבטאויותיו על "הטפות המוסר" האמריקאיות לא היו פליטת פה אלא מימוש מדיניות — החלפת תמיכה דו־מפלגתית אמריקאית בליווי הכוחות המסורתיים באירופה, בתמיכת הצד הפופוליסטי־אוונגליסטי באמריקה והאגף הקסנופובי־לאומני באירופה.
מעבר לשיקולים אידיאולוגיים, יש כאן שיקולים פוליטיים ועסקיים. פוליטית, בניגוד למנהיגים כמו נשיא ארה"ב ג'ו ביידן וקנצלר גרמניה אולף שולץ, שמַחוּ בגלוי על ההפיכה המשפטית בישראל, לשר השוודי בילסטרום לא היה דבר לומר בנושא. המדינה שבעבר ראתה את עצמה כ"מעצמה הומניטרית" ומשכינת שלום עולמית, ממלאת פיה מים בעניין הדמוקרטיה הישראלית. בעבור כהן זה היה בוודאי מרענן.
מהצד העסקי, ישנה עלייה דרמטית במכירות של מערכות נשק ישראליות לשוודיה בעקבות המלחמה באוקראינה והצטרפות שוודיה ופינלנד לנאט"ו. הממשלות בסטוקהולם והלסינקי, שנתמכות על ידי מפלגות ימין קיצוני, מעוניינות שתיהן ברחפנים, משגרי רקטות וסייבר הרבה יותר מאשר בזכויות אדם, התנחלויות והפיכות משטריות.
גם אם חלקים בשמאל הישראלי לא רואים בכך בעיה, יש להכיר בתופעת הלוואי ההכרחית: שותפותיה החדשות של ישראל לא יצילו אותה מעצמה. הן מונהגות על ידי ממשלות שמבחינה מוסרית הן עיוורות, חירשות ואילמות.
אז אולי התקרית הלובית לא היתה טעות. במקום מדיניות של בניית גשרים למדינות ערב, שהיא כשלעצמה דרך להימנע מהנושא הפלסטיני, ישראל הולכת לקראת אוריינטציה בינלאומית חדשה, ומחפשת תמיכה המבוססת על עסקאות נשק, גז טבעי וסייבר ולא על ערכים משותפים. וזה הגיוני בסך הכל כי על אלו ערכים אפשר כבר להתבסס — זכויות אדם? שלום? צדק חברתי? זה הכל כל כך ניינטיז.
עדיין לא ברור אם ומתי השר השוודי בילסטרום יבקר בישראל, אבל כשזה יקרה אפשר להיות בטוחים שהסכסוך הישראלי־פלסטיני והסכנות לדמוקרטיה הישראלית (והשוודית) לא יהיו על הפרק. במקום זאת, כאשר הם מסיימים לעשות עסקים, השרים תמיד יכולים לדבר על מזג האוויר, על האירוויזיון ועל היתרונות והחסרונות של כדורי בשר לעומת פלאפל.
דיויד סטברו 