בימים שבהם פושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאי המאסר שלהם בנירנברג והעולם הבטיח ש"לעולם לא עוד", רשת סודית . שמרכזה היה בדרום שוודיה דאגה לכך שתורת הגזע הלבן תמשיך לחיות. באמצעות יצירת היסטוריה אלטרנטיבית, ומוסר הפוך לזה שנוצר במוסדות הבינלאומיים החדשים הוא יצר שפה חדשה המהווה עד היום את הבסיס לימין העולמי החדש.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5203663
ביום-כיפור האחרון קיימה "תנועת ההתנגדות הנורדית", תנועה ניאו-נאצית שוודית, מצעד בהשתתפות מאות תומכים בעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנבורג. ע"פ התקשורת השוודית, התנועה, שיש לה נוכחות גם במדינות נורדיות אחרות, מתחזקת בחודשים האחרונים ויש עדויות לכך שזוהי מגמה כלל אירופית. במקביל להתחזקות הניאו-נאצים השוודים נרשמת ברחבי היבשת עליה בתמיכה בתנועות ימין קיצוני מכל הסוגים. חלק מהתנועות משתתפות במערכת הפרלמנטרית, אחרות עוסקות בעיקר בהפצת האידיאולוגיה שלהן באמצעי תקשורת חלופיים ובשוליים יש גם ארגונים הנוקטים בפעולות אלימות. זוהי איננה תופעה אירופאית בלבד. רבים מתומכי עליונות הגזע הלבן והלאומנים של אירופה מתחברים בימים אלו לאנשי תנועת הימין האלטרנטיבי (Alt Right) האמריקאי ויוצרים גוש פוליטי שמאיים לא רק על תומכי הרב-תרבותיות, הסוציאליסטים, הפמיניסטים והירוקים משמאל אלא גם על השמרנים והליברלים מימין. אחד המרכזים של הימין האירופי החדש נמצא דווקא בשוודיה, מדינה המוכרת בזכות רמה גבוהה של סולידריות ושוויון חברתי והמקדמת מדיניות המדגישה ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם ונדיבות כלפי מבקשי מקלט.
עובדה זו היא אולי מפתיעה אך היא איננה חדשה. מאז אמצע המאה הקודמת פעלו בשוודיה עשרות תנועות באזור הרעיוני שממוסוליני וימינה. בעוד שהממסד הפוליטי עסוק ביצירת מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית וקידום ערכים אוניברסליים, בשולי החברה הסקנדינבית פועלות כבר שנים רבות מפלגות ימין קיצוני, תנועות ניאו-נאציות וקבוצות שוליים שונות החל מחבורות של סקינהדס, עבור בהוצאות לאור של פרסומים אנטישמיים ועד להקות רוק כבד וקבוצות בעלי אמונות פגניות המפיצות מסרים לאומניים ואנטי-ממסדיים.
את הסיבות למרכזיותה של שוודיה בסצנת הימין הקיצוני האירופי חקרה העיתונאית והסופרת השוודית אליזבת' אוסברינק, שספרה "1947 – היכן שעכשיו מתחיל" התפרסם בשוודיה בשנה שעברה. בספרה עוקבת אוסברינק אחר דמויות מפתח שעיצבו את אירופה הפוסט מלחמתית ומספרת על התהוותו של הסדר העולמי החדש. אחת הדמויות המסקרנות שאוסברינק עוסקת בה היא דמותו של מנהיג התנועה הפשיסטית השוודית, פר אנגדאהל (1909-1994). "אנגדאהל היה איש אינטליגנטי ומודרני מאוד. הוא היה פעיל פשיסטי בזמן המלחמה ולאחר שהמלחמה הסתיימה הוא הבין שהוא חייב לשנות את דרכיו על מנת שהרעיונות הפשיסטיים והנאציים לא ימותו", היא מספרת, "כבר ב-1945 הוא חיבר בין שרידי תנועות פשיסטיות ונאציות מכל אירופה. הוא יצר קשר עם הפשיסטים של אוסוולד מוסלי מאנגליה, עם הפשיסטים הצרפתים, הנאצים השוויצרים ונאמני היטלר בגרמניה. הוא היה בקשר קרוב עם ה-MSI, התנועה שהמשיכה את דרכו של מוסוליני באיטליה, הוא ייסד בעצמו מפלגה נאצית דנית וברשת שלו היו גם נאצים מנורבגיה ומהולנד וממשיכי דרכה של מפלגת צלב-החץ מהונגריה. כל אלו חברו לרשת סודית שמרכזה היה בעיר מאלמו, עיר מגוריו של אנגדאהל". לימים תקרא הרשת שאנגדאהל הקים "תנועת מאלמו" והיא תהיה מרכזית בשיקום הימין הקיצוני האירופי ביותר מבחינה אחת.
ראשית, ע"פ אוסברינק, אנגדאהל ייסד נתיב בריחה לנאצים מכל רחבי היבשת. הנתיב עבר דרך צפון גרמניה ודנמרק והוביל למאלמו. אנגדאהל החביא את הנאצים שהבריח במחבואים שונים בדרום שוודיה ומשם שלח אותם באוניות מגוטנבורג לדרום אמריקה וגם חזרה למערב גרמניה שם שחררו השלטונות האמריקאים מאות אנשי אס.אס כל יום מפני שלא יכלו לעמוד בהוצאות ובעומס של המאסרים. אנגדאהל טען שהוא "הציל" בדרך זו כ-4,000 נאצים. אחד האנשים המעניינים ביותר שאנגדאהל טיפל בהם במסגרת תכנית הבריחה שלו היה יוהאן פון ליר (1902-1965) שהיה יד ימינו של גבלס ואחד האידאולוגים הראשיים של הרייך השלישי. "פון ליר הגיע למאלמו ב-1947 ואז הוא נעלם", מספרת אוסברינק, "אף אחד לא יודע בדיוק איך אבל לבסוף הוא הגיע לבואנוס-איירס שם הוא ערך עיתון שהפך לערוץ קשר בין הנאצים באירופה לאלו שהתמקמו באמריקה הלטינית. פון ליר עצמו הועבר מאוחר יותר למצרים בחסות המופתי של ירושלים איתו היו לו קשרים קרובים. לימים הוא התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין כמחווה לשותפו והפך לראש מערך התעמולה "הישראלית" של נאצר".
הקשר האדוק בין נאצים כמו פון ליר לתנועה הלאומית הפלסטינית הוא אחד הסיפורים הקושרים את הימין האירופי של שנות הארבעים והחמישים לדרמות פוליטיות בנות זמננו. אבל הקשר הוא עמוק יותר. "אנגדאהל ייסד רשת של לאומנות בינלאומית", אומרת אוסברינק ומסבירה, "עד אז הלאומנות היתה מקומית. אנגדאהל הפך אותה לתנועה בינלאומית. ב-1950 התקיים הכנס הראשון של הרשת ברומא ואנגדאהל, שלימד את עצמו איטלקית לטובת האירוע, נאם שם וכתב את האמנה של הרשת העוסקת בעתידה של אירופה. הרעיון המרכזי היה שאירופה היא יבשת לבנה, ללא אלמנטים זרים (יהודים ושחורים) וללא דמוקרטיה שהיא משטר נשי וחלש. הרשת רצתה שלטון אוטוקרטי, גברי וחזק וחבריה האמינו שאירופה צריכה לחיות ממה שהקולוניות שלה ייצרו. הגרעין המרכזי של הרעיונות של הרשת מזכיר מאוד רעיונות שהימין הקיצוני של היום מקדם כמו התיאוריות בדבר ההשתלטות המוסלמית על העולם והרעיונות המופיעים במניפסט של אנדרס ברייויק (הטרוריסט הנורבגי שרצח 77 בני אדם ב-2011, ד.ס). אחרי רומא הגיע הכינוס במאלמו ב-1951 בו נולדה למעשה תנועת מאלמו ואנגדאהל, אחד מארבעת מנהיגיה, מונה למעין מזכיר בינ"ל. בכנס במאלמו נוסד גם מגזין התנועה שהעביר את הרעיונות שלה במורד הדורות ונערך ע"י שני קציני וואפן אס.אס לשעבר. במגזין כתבו נאצים מהדור הישן אך מאוחר יותר השתלב גם דור חדש של כותבים. בין השאר היה שם כותב צרפתי צעיר בשם ז'אן מרין לה-פן".
כך הפכה שוודיה לזירת ההתחדשות של רעיונות נאציים ופשיסטיים אחרי שאלו שהגו אותם הובסו בידי בעלות הברית במלחמה. בימים שפושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאיהם בנירנברג והעולם כולו חזה בתוצאותיו של הנאציזם והבטיח ש"לעולם לא עוד", היו מי שדאגו לכך שהרעיון הנאצי לא ימות עם הוגיו. בשוודיה ובשולי החברה האירופית החל להתגבש כבר בשנות החמישים ימין חדש שעיצב לעצמו היסטוריה אלטרנטיבית ומוסר הפוך לזה שעוצב במוסדות הבינלאומיים הטריים. "אחד המנהיגים של תנועת מאלמו היה הפשיסט הצרפתי, מוריס בארדש (1907-1998) שפרסם ספר שהיווה את הבסיס לרביזיוניזם ולכל הטיעונים שמכחישי שואה משתמשים בהם עד היום", מספרת אוסברינק, "בארדש ואנגדאהל הבינו דבר חשוב – המילה "גזע" כבר איננה ניתנת לשימוש אחרי רצח-העם של מלה"ע השנייה. לכן הם החליפו אותה במילה "תרבות". הרעיונות הם אותם הרעיונות אך כשמשתמשים במילה "תרבות" ולא במילה "גזע" אפשר לדבר על "התרבות שלי והתרבות שלך ואיך שתי התרבויות לא יכולות לחיות יחד", מה שכבר אי אפשר היה לעשות עם המילה גזע. אנגדאהל יצר שפה חדשה. זוהי גזענות בלי המילה גזע. בפתק שבארדש כתב בשנות השישים נכתב שזהו שינוי חשוב כי כך תנועות ימין יכולות להציע רעיונות גזעניים ולקרוא לעצמן אנטי-גזעניות".
אוסברינק מוסיפה שכמה שנים אחרי ייסודה של תנועת מאלמו היו כאלו שעזבו אותה על רקע פשרנותה ועמעום המסרים שלה. הפורשים היו אלו שהוציאו מתוכם למעשה את תנועות עליונות הגזע הלבן האירופי. אלו שנותרו בתנועה, לעומת זאת, הניחו את יסודות הימין הקיצוני הנמצא היום בתוך המערכת הפרלמנטרית. "ישנן השפעות רבות בהתפתחות הימין האירופי מאז אנגדאהל", אומרת אוסברינק, "בשנות ה-60 ותחילת ה-70 הם הושפעו דווקא מהשמאל הביקורתי כלפי ארה"ב והקולוניאליזם ובשנות ה-90 הם הושפעו מנאצים אמריקאים שייבאו למשל את תיאוריית ZOG הטוענת שמותר לנהוג באלימות כלפי שוטרים ונציגי השלטון כי הממסד הפוליטי הוא שליח של הציונות (Zionist Occupation Government, תיאוריית קונספירציה אנטישמית שהתפתחה בארה"ב בשנות ה-70, ד.ס). אלו כבר לא רעיונותיו של אנגדאהל ועמיתיו. תפקידו המרכזי של אנגדאהל היה בהשארת הרעיונות והתנועות הנאציות בחיים עד שהדור הבא, שחשב שהם קצת מיושנים ולא אגרסיביים מספיק, עדכן והקצין אותם".
כיצד קרה שדווקא שוודיה, מדינה שולית יחסית שאפילו לא השתתפה במלחמה, הפכה לבסיס חשוב כל כך לימין האירופי הפוסט מלחמתי? לאוסברינק יש הסברים שונים. בין השאר משחקות תפקיד העובדה ששוודיה לא נכבשה ולא ספגה את התוצאות הרות האסון של הנאציזם והעובדה שאנגדאהל, המנהיג הפשיסטי השוודי, היה מנהיג בעל כישורים רבים. מבחינה היסטורית מציינת אוסברינק גם את הפחד השוודי המסורתי מפני הרוסים ואת היחס הבעייתי בשוודיה כלפי היהודים שסבלו מקיפוח ואפליה במשך שנים רבות. מעבר לכך היה קשר עמוק בין האליטות השוודיות לגרמניה הנאצית (כולל משפחת המלוכה ומשפחות בעלי-הון כמו משפחת וולנברג). אחת הדוגמאות לכך היא סוד שחשפה אוסברינק עצמה בספר קודם שכתבה. זהו סודו של אינגבר קמפרד, המייסד והבעלים של IKEA. אוסברינק חשפה את העובדה שקמפרד היה מעורב עמוק בתוך התנועה הפשיסטית של אנגדאהל, הוא היה חבר במפלגה נאצית ונחשד כנאצי ע"י שירות הביטחון השוודי. אוסברינק מספרת על ראיון נדיר מאוד שהיא קיימה עם קמפרד בו הוא טען שאנגדהאל היה אדם גדול ושהוא יחזיק בדעה זו עד יום מותו".
"אנגדאהל הוא מעין אייקון שהימין הקיצוני של היום מעריץ ולוקח השראה מרעיונותיו", מסכמת אוסברינק ומספרת לדוגמא על אחד מאנשי האס.אס שייסדו את המגזין של תנועת מאלמו, ארתור אקהרט, שהפך למעין דמות אב לצעיר גרמני בשם הנינג אייכברג (1942-2017). "הפעיל הנאצי הצעיר הזה, אייכברג, הוא זה שיצר את המושג אתנו-פלורליזם הגורס שאין לערבב בין תרבויות שונות והמהווה בסיס לרעיונות הימין החדש באירופה היום. זו מילה חדשה אבל זה בעצם מה שתנועת מאלמו דיברה עליו כל הזמן".
אך כיצד רואים אנשי הימין האירופי החדש את תנועת מאלמו ומורשתו של אנגדאהל? "ההמשכיות בין הימין הישן לבין התנועה הלאומנית המודרנית הוא חלש מאוד", אומר דניאל פריברג, אחת הדמויות המרכזיות בימין השוודי החדש ובתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי (ה-Alt-Right). פריברג טוען שביותר מעשרים שנה בהן הוא פעיל פוליטית הוא מעולם לא קיבל תמיכה מאנשי התנועות הפוליטיות של הדור הקודם. "התנועה של אנגדאהל היתה שולית יחסית, החברים בה נטו להיות אנשים עשירים מאוד, כמו אינגבר קמפרד. הם התייאשו וויתרו בסופו של דבר ואנחנו בנינו הכל מחדש", טוען פריברג, "את המגזין הראשון שהוצאתי בגיל 18 מימנתי מחסכונותיי הפרטיים. אין בי שום כבוד כלפי הזקנים של הימין הישן. הם היו פחדנים וחלשים, הם וויתרו בקלות ולא היתה להם את ההתמדה להמשיך במאבק. יכול להיות שהם מגזימים בחשיבותם מסיבות נרקיסיסטיות אבל הם מעולם לא סייעו בהקמת התנועה הלאומנית המודרנית".
פריברג איננו שייך לממסד הימני בשוודיה והוא איננו חבר באף אחת ממפלגותיו. עם זאת, הוא מרכזי מאוד בימין השוודי החדש ובחיבור שלו אל הימין האלטרנטיבי העולמי. הוא מגדיר את עצמו כתומך בתנועה הזהותנית (Identitarian movement), שהתפתחה מתוך הימין הצרפתי החדש והמקדמת אמונות אתנו-פלורליסטיות. תנועה זו היא חלק מתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי, היא נלחמת ברעיון הרב-תרבותיות ובהגירה, היא תומכת בהפרדה על בסיס אתני ותרבותי ומתנגדיה טוענים שיש בה מרכיבים פשיסטיים וניאו-נאציים. מרכזיותו של פריברג נובעת מכך שהוא ייסד מספר רב של ארגוני ימין אלטרנטיבי שוודיים ואירופאיים והוא גם אחראי, יחד עם מנהיג הימין האלטרנטיבי האמריקאי, ריצ'ארד ספנסר, ליצירת גשר בין התנועות משני צדי האוקיינוס בדמות פרויקט המדיה altright.com. לדברי פריברג פרויקט המדיה הטראנס-אטלנטי נמצא בצמיחה מתמדת, נוספות לו בימים אלו תכניות רשת, פודקסטים וחומת תשלום והוא לוקח השראה מאתר אינטרנט אחר של הימין הקיצוני האמריקאי, ברייטברט, שזכה לפרסום רב תחת הנהגתו של סטיב בנון, האסטרטג הראשי לשעבר של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.
אתר altright.com הוא רק אחד ממפעליו של פריברג. בין השאר הוא ייסד ומנהל עדיין הוצאה לאור בשם ארקטוס שהוציאה לאור כ-150 כותרים המקדמים סדר-יום ימני קיצוני ב-15 שפות, הוא היה שותף בייסוד אתר Metapedia המהווה אלטרנטיבה ימנית לוויקיפדיה ולאחרונה הוא גם ייסד את תנועת הימין האלטרנטיבי הנורדי יחד עם בכיר לשעבר בתנועת הימין השוודית הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים". הוא איש רב פעלים שאינו עוסק בפוליטיקה מפלגתית אלא במה שהוא מכנה מטה-פוליטיקה. "אני לא מתעניין בפוליטיקה פרלמנטרית", הוא אומר, "אני משפיע על החברה באותה צורה שעיתון "הארץ" עושה בישראל. אני עוסק במדיה, בספרים, עיתונים, מגזינים ואתרי אינטרנט וזה מה שתמיד עשיתי".
ע"פ פריברג פעילות פוליטית זו היא משמעותית מכיוון שהיא חושפת את האמת המוסתרת מהציבור ע"י הממסד. כמתנגד להגירה המונית הגורס שזו גורמת לעלייה משמעותית בפשיעה אלימה ובמעשי אונס, הוא טוען שהמציאות מוסתרת ע"י שלטון של תקינות פוליטית וצנזורה של התקשורת הממסדית. זו לטענתו הסיבה לפריחתם של אמצעי תקשורת אלטרנטיביים בשוודיה וזו הסיבה ששוודיה הפכה לחשובה כ"כ בסצנת הימין החדש העולמי. לדבריו יש פער גדול בין השלטון של השמאל לבין התמיכה הציבורית בימין. "זה פשוט עניין של ביקוש והיצע. אנשים רוצים לדעת את האמת" הוא אומר. חזונם של פריברג ותומכיו דומה להפליא לחזונה של תנועת מאלמו מאמצע המאה הקודמת. הוא נמנע משיח גזעי אבל תומך בהפרדה גזעית, הוא לאומני, אוטוקרטי ושמרני. הוא מדבר על "חזרה לנורמליות" ועל הצורך לשים סוף ל"ניסיון החברתי הכושל של הרב-תרבותיות, הפמיניזם והמרקסיזם התרבותי שגרמו סבל כה רב לאירופאים בחמישים-שישים שנה האחרונות". בנוסף לכך הוא גורס ש"יש להגן על זהויות לאומיות ואזוריות ולחזור למסורת, כולל תפקידי המינים המסורתיים".
בצעירותו השתמש דניאל פריברג בשם העט דניאל אנגדאהל כהומאז' לפר אנגדאהל, אך למרות שם העט והדמיון בין עמדותיו של פריברג לתנועות הניאו-נאציות של אמצע המאה הקודמת הוא מקפיד ליצור הפרדה בינו לבין הנאציזם. הוא מכחיש טענות שהוא היה בעברו סקינהד וחבר בתנועה נאצית. "יש מעט מאוד ניאו-נאצים באירופה היום", הוא אומר, "כשלעצמי, מעולם לא האמנתי בפשיזם ולא הגדרתי את עצמי כניאו-נאצי. ישנם אפילו כאלו המאשימים אותי בכך שאני יהודי או ציוני, שאני לא מספיק אנטישמי ושאני מנסה לחטוף את התנועה הלאומנית השוודית. אולי זה בגלל ששם המשפחה שלי מסתיים ב"ברג". בכל מקרה, לא כ"כ אכפת לי מה אנשים קוראים לי באינטרנט".
"ברג" או לא "ברג", כשבוחנים את הפרסומים ואת ההתבטאויות של אנשי הימין האלטרנטיבי, כולל אלו הקשורים לפריברג, ניתן למצוא סוגים רבים של אנטישמיות. ישנה הכחשת שואה מסוגים שונים כמו גם הפצה של תיאוריות קשר על השליטה היהודית בעולם. בעוד שתופעות אלו מוגבלות בעיקר לעולם הווירטואלי ישנן תופעות שחודרות לעולם האמיתי. אחת הדוגמאות המוכרות היא נאומו של שותפו האמריקאי של פריברג, ריצ'רד ספנסר, מנובמבר 2016. ספנסר, שנאם לאחר נצחונו של דונאלד טראמפ בבחירות בארה"ב, סיים את נאומו בקריאות "הייל טראמפ!, הייל לעם שלנו! הייל לניצחון!". בתגובה הצביעו רבים בקהל במועל יד. פריברג לא מכחיש שיש אנטישמיות בימין החדש אבל הוא איננו רואה בעצמו אנטישמי ויש לו הסברים רבים לתופעה. "ברור לגמרי שהתקרית עם ספנסר היתה בדיחה", הוא אומר, "נוכחתי במקום, זה היה נאום מצוין והסוף היה מעין תגובה מבודחת על הנרטיב הליברלי כלפי טראמפ. ספנסר הרי מבקר את טראמפ והוא לא היה מצדיע לו ברצינות. בסוף הדברים כמה אנשים בקהל הצדיעו בצורה נאצית באופן אירוני כתגובה לכך שטראמפ מוצג כפשיסט וכנאצי בתקשורת. ספנסר עצמו מצטער על התקרית הזו".
במובן רחב יותר רואה פריברג את האנטישמיות בימין כהפשטת יתר של נושאים מורכבים. "אני לא מגנה היסטוריה רביזיוניסטית של תקופת השואה", הוא אומר, "אני מכיר בסבל של היהודים במלה"ע השניה. אבל המלחמה כולה, לא רק השואה, היתה האירוע הטרגי ביותר באירופה במאות שנים. לא רק היהודים סבלו בה. גם ילדים ונשים גרמניות נרצחו ונאנסו ע"י חיילים רוסים ו-10 מיליון אוקראינים הורעבו למוות בג'נוסייד. ובכל זאת אנחנו למדנו רק על השואה, אף אחד לא לימד אותנו על ההולודומור ("הרג ע"י הרעבה", רצח-העם האוקראיני בשנות השלושים, ד.ס). חיי היהודים לא שווים יותר מחיים של לא יהודים וגם לסבל של אחרים מגיעה הכרה". פריברג איננו מאמין בתורת קשר חובקת כל המייחסת ליהודים כוח מאגי ושלטון עולמי, אך יש נוכחות לתורות כאלו בפרסומיו. "אין תורת קשר אחת", הוא אומר, "יש תורות קשר רבות, יהודיות ולא יהודיות כאחת. זה הרי ברור. בכל חברה מסחרית שמנהיגים אותה שלושה אנשים ושניים מהם מנסים להיפטר מהשלישי יש קונספירציה. זה טבעה של פוליטיקה. זה משחק מלוכלך והיהודים, כמו גם אחרים, נמצאים בכל הצדדים". עם זאת, טוען פריברג, יש ייצוג יתר של יהודים בתנועות של שינוי חברתי שהזיקו לעולם. יהודים כמו ג'ורג' סורוס המקדמים חזון ליברלי וגלובליסטי, מייצגים מגמה זו. אך יש גם יהודים אחרים. הוא מציין את נתניהו כיהודי שמייצג סדר-יום לאומי יותר ויהודים נוספים, כולל ישראלים שהוא מכיר, התומכים בימין החדש. "בשוודיה למשל התומכים הגדולים ביותר בפתיחת הגבולות ובאסון החברה הרב-תרבותית היו יהודים שהיגרו אליה מפולין", הוא אומר, "זה דפוס ואסור להתעלם ממנו. אבל יש גם יהודים בצד השני. מי שהמציא יחד עם ריצ'ארד ספנסר את המושג alt-right, למשל, היה (הפילוסוף וההיסטוריון האמריקאי) פול גוטפריד שהוא גם יהודי".
ופריברג צודק. יש יהודים לא מעטים התומכים בימין החדש באירופה ובארה"ב. חלקם נמצאים בעמדות כוח בישראל ומטפחים קשרים אדוקים עם עמיתיהם תומכי גירוש הזרים, בניית החומות, הפרדת הגזעים והמאבק "באליטות השמאל בתקשורת ובאקדמיה". הימין החדש האירופי והאמריקאי, כמו זה הישראלי, איננו מתנצל ואיננו מתחבא. הוא רהוט, הוא מחובר לכסף גדול והוא צובר כוח והשפעה. פניו אמנם לעתיד אבל רגליו נטועות עמוק בתנועות הנאציות של אמצע המאה הקודמת. לתומכיו הישראלים מומלץ לצפות בסרטון של נאומו של ריצ'רד ספנסר ולהרהר בדבריו של דניאל פריברג שנכח במקום. בסרטון הם יוכלו לראות חדר מלא בגברים המתלהבים מקריאות המאבק של הגזע הלבן הנגזל כנגד גזעים אחרים המשתלטים על מרחב המחיה שלו. הם מוחאים כפיים כאשר הדובר קורא לתקשורת בכינוי גרמני שהנאצים השתמשו בו: Lügenpresse (תקשורת השקר) וצוחקים כשהוא מכנה את אנשיה יצורים לא אנושיים וחסרי נשמה. בסוף הם גם עונים לקריאות ה"הייל!" בתשואות ומצדיעים במועל יד. דניאל פריברג טוען שצריך לקחת את זה באופן אירוני. שזו רק בדיחה. בהתחשב בעובדה שהאנשים האלו קרובים כל כך לשלטון במקומות כה רבים ברחבי הגלובוס נותר רק לקוות שהוא צודק.
דיויד סטברו 