מכתב לידיד (וחוקר רצח-עם) בורמזי – מדוע אינך מכיר ב-7 באוקטובר?

חשבתי שהסכמנו שיש מעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות. אבל אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם?

פורסם ב"דבר": https://www.davar1.co.il/462084/

א' הוא ידיד שלי. גולה בורמזי ממיאנמר המתגורר באירופה. הוא אקדמאי, אדם משכיל וחביב, ופעיל זכויות-אדם ותיק. כעיתונאי שכותב, בין השאר, על מדינות שבהן מתקיימים מעשי רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, אני מתייעץ עם מומחים שונים. א' הוא אחד מהם. זה המכתב ששלחתי לו בשבוע שעבר.

א' שלום. אני כותב בתגובה להודעתך בעניין "האופי הקולוניאליסטי ומדיניות רצח-העם של ישראל". כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, אני עסוק למדי בימים אלו, ובהיותי אדם הנמצא רחוק ממשפחתו שבישראל, דעתי מוסחת. אני עונה לך למרות כל זאת, בעיקר מפני שהודעתך נפתחה בהתייחסות לאושוויץ, מקום בו נרצחו רבים מבני משפחתי לפני כ-80 שנה.

לדבריך, ישראל משתמשת בשואה כ'צ'ק פתוח' לכליאה, להפגזה ולהרעבה של 2.3 מיליון פלסטינים בעזה, כמעט מחציתם ילדים. "בנסיבות אלו, 'לעולם לא עוד' הוא ביטוי חלול", אתה כותב, "הוא הופך לקריאה לאלימות בלתי מבוקרת, לזעקות מלחמה ומסע תגמול וחיסול". בעבר ובנסיבות אחרות, אני חייב להודות, ייתכן שהייתי מסכים איתך.

א', אתה בטח זוכר, אנחנו מכירים כי במספר הזדמנויות חלקת איתי, בנדיבות רבה, את המומחיות, את הידע ואת הניסיון שלך לגבי מיאנמר. כשפניתי אליך לראשונה, כתבתי שכעיתונאי שעובד במדינה חופשית, אני מרגיש מחויב לספר את סיפורם של קורבנות הזוועות, בין השאר, את סיפורם של תושבי ארצך, בין אם אלו בני הרוהינגה או מיעוטים אחרים שנפלו קורבן לאירועים מחרידים שהתרחשו ברחבי המדינה מאז ההפיכה הצבאית ב-2021. מכיוון שאני לא מומחה בעצמי, הגעתי אליך, ממש כפי שהגעתי לאחרים, מומחים, עדים ופעילי זכויות-אדם שיכלו לשפוך אור על מקומות נוספים שכתבתי עליהם דוגמת סין, אתיופיה, סוריה, איראן, מקסיקו, בלארוס ועיראק.

והי נקודה חשובה. כפי שאתה יודע, ברבים ממקומות אלו ישנם קונפליקטים מסובכים שיש עליהם דעות שונות. ובכל זאת, תחושתי היתה שאנחנו חולקים מחויבות אמיתית לחשוף ולהילחם בסוג מסוים של מעשים בכל תנאי מזג-אוויר, וללא קשר לנרטיבים השונים המסבירים את הסכסוך. אני מתכוון למעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות, גם אם אין הסכמה על ההיסטוריה של הסכסוך, ואפילו על זהות האחראים עליו. מעשים כמו אלו שהתרחשו במחוז ראקין במיאנמר שכתבתי עליהם בעזרתך האדיבה. הרצח, העינויים והאונס הברבריים של חפים מפשע שאירעו במדינתך לא ניתנים לתירוץ. טענות פוליטיות, אתניות, דתיות או דמוגרפיות פשוט לא יכולות להצדיק זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. חשבתי שהסכמנו על זה.

השבוע, קיבלתי ממך מייל ארוך, ד"ר א'. אפילו ארוך מאוד. מספיק ארוך כדי להבהיר את דבריך ולהוסיף לדוגמא משהו כמו "למרות כל זאת, ברור שאני מגנה"… או אפילו "למרות האמת המוחלטת של הטענות הפלסטיניות ומדיניות רצח-העם של ישראל, אינני מצדיק"…

אבל לא מיני ולא מקצתי. איכשהו, בהודעתך יש התייחסות ל-100 שנים של סכסוך לפני 7 באוקטובר (כולל הסברים באמצעות מפות, קריקטורות, תמונות וציטוטים). ויש התייחסות לימים שאחרי 7 באוקטובר. אבל היום עצמו, היום שבו נרצחו באכזריות למעלה מאלף בני-אדם, רובם אזרחים ומעל 200 אנשים, שוב רובם אזרחים, נחטפו, נעדר לחלוטין. וזה מוזר, בהתחשב בעובדה שכזכור, אנחנו חולקים עניין במקרים של זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. כן, כדי להבהיר את הנקודה לאדם מהרקע שלך, לרגע היסטורי אחד, חבל עוטף עזה מהמקום שלי היה לחבל ראקין מהמקום שלך.

א', מאז שקיבלתי את הודעתך, אני מנסה להבין מדוע אתה לא מכיר ב-7 באוקטובר. אני מבין את דעתך על מהות הציונות ועל מהותה של ישראל. אני לא מסכים איתה, אבל מבין את כוונתך. ובכל זאת, יש את העניין הפעוט הזה של "בכל תנאי מזג-אוויר". אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים, ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם. אבל אם כך, מהם הקריטריונים? זה בגלל שהם ג'יהאדיסטים? זה עניין של דת? או שעל פי הקוד המקובל של השיח הפוסט-קולוניאליסטי, יש ל"ילידים" זכויות מסוימות של הרג יהודים בגלל דיכוים רב השנים? (דיכוי, שכפי שאתה יודע, מעולם לא הכחשתי).

ואולי אתה בכלל אחד מאלו שלא מאמינים לתמונות, לעדויות ישירות של ניצולים, להודאות המפורשות של התוקפים ולסרטונים שלא ניתן לצפות בהם ושאי אפשר להכחישם. האם כל אלו לא עונים לסטנדרטים המחמירים שלך? מוזר, כי מעולם לא יישמנו סטנדרטים מחמירים כל כך כשכתבתי על מיאנמר. האם לדעתך הכל קונספירציה של ממשלות מערביות המפיצות חדשות כזב? האם הכול שקרים של המתיישבים הנתמכים על ידי האימפריאליסטים מאמריקה? האם אתה באמת לא מתרשם מעדויות של ילדים, נשים וזקנים ישראלים, רבים מהם, אגב, פעילי שלום שבנו בתים בקהילות סוציאליסטיות שאינן, בשום אופן, בגדה המערבית או בשטחים שנויים במחלוקת? (אלא אם עצם קיומה של ישראל שנויה במחלוקת, עמדה שאני מניח שאתה אוחז בה שכן אתה מתייחס לישראל כישות מתנחלת וקולוניאליסטית).

ואולי לא הבנתי את כוונתך. במקרה זה, אולי בעתיד, נוכל לדון בטבעה האמיתי של ישראל. כפי שאתה יודע מהתכתבויות קודמות, מעולם לא תמכתי בנתניהו, תמיד האמנתי בפשרה עם הפלסטינים ואני בהחלט נגד כל סוג של פשע מלחמה, גם כלפי אזרחים בעזה. אתה יודע גם שאני סוציאל-דמוקרט ואדם בעל מודעות למשבר האקלים ולתלאות ה"דרום הגלובלי". אבל רגע, הנה אני שוב נופל במלכודת הזו. ואם לא הייתי כל הדברים האלו, אם הייתי תומך בנתניהו או מתנחל בגדה המערבית, האם טבח בי ובבני משפחתי היה מוצדק?

שוב, יש את המטרד הזה של "בכל תנאי מזג אוויר". גם אם היהודים היו כמו הצרפתים באלג'יר, והם לא, רצח מכוון של חפים מפשע הוא תמיד רוע, ורצח המוני הוא רוע מוחלט. אצלנו היהודים, אפילו חילונים גמורים כמוני מדקלמים לפעמים מהמקורות. "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה", ככה כתוב בספר שאתה קורא לו הברית הישנה, "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אתה מבין א'? בחרת בחיים – בלי אבל ובלי אולי. זאת הסיבה שהתנגדתי תמיד לבני עמי שרצחו חפים מפשע. ואתה יודע מה, אני כועס על עצמי שלא התנגדתי מספיק.

ולכן, למען הפרוטוקול, אזכיר שאני מאמין שיהודים, לא רק פלסטינים, הם בעלי זכויות במקום שנולדתי בו. יש להם זכויות אישיות, חברתיות ולאומיות, ויש להם גם חובות המתוארות היטב במגילת העצמאות של מדינתם, מדינתנו, שנוסדה לפני 75 שנה. אתה אינך מכיר בכך, וזו כנראה הסיבה האמיתית שלא הזכרת בהודעתך את 7 באוקטובר. אם "פלסטין תהיה חופשית מהים ועד הנהר" כפי שצועקים כעת בכיכרות ליד ביתי באירופה, כנראה שאירועי 7 באוקטובר בעבורך אינם תאונה. הם שלב ראשון בתכנית.

"חופשית מהים עד הנהר", משמע ללא אלו היושבים שם עכשיו. זו לא תכנית שתי המדינות, לא תכנית החלוקה ולא פדרציה. נדמה לי שעם ההשכלה שלך, אתה יודע בדיוק מה זה אומר. אבל למקרה שאתה מתקשה אכתוב זאת בפרוש – החמאס הוא האגף הג'נוסיידיאלי של התנועה הלאומית הפלסטינית, ומסתבר שיש לו לא מעט תומכים. חברים שלי אומרים שדעות כאלו נובעות מאנטישמיות, אבל אני לא יודע מה מסתתר בליבו של אדם. איזה חושך, איזו שנאה.

אני גם לא יודע מה מסתתר בליבך. אבל אני יודע ש-7 באוקטובר לא היה עוד פיגוע, עוד קרב, עוד שורה בטיימליין המדמם של המזה"ת. אי אפשר לפתור אותו במשפטים כמו "אי אפשר לצפות שאני אגנה כל פעולה שהצד החלש מבצע". מדובר באירוע טקטוני ומשנה עולם, שבוצע על ידי אלפי בני-אדם שנתמכים על ידי מאות אלפי בני-אדם, וגם על ידי תנועות, מדינות ומשטרים. אי גינויו הוא תמיכה בו. והתוצאות הן בלתי נמנעות. בגלל הזוועה שאנשים אלו הטילו על העולם, צפוי לילה אפל עוד יותר לפני שיעלה האור.

וכך, כמו שכתב אדם חכם בזמן המלחמה הגדולה באירופה, אני ואתה עומדים כעת בשני צדדים. "דעתי ברורה לגבי מניעיך", הוא כתב, "ואתה מיטיב לשער את מניעי". והוא הוסיף: "עוד דבר אחד נותר לי לומר לך, שיהיה גם האחרון. מבקש אני לומר לך כיצד בעבר היינו כה דומים ואילו היום אנו אויבים, כיצד יכולתי לעמוד לצידך ומדוע כיום נגמר הכל בינינו".

וזה העניין – בשינג'יאנג ובסוריה, בטיגראי ובאיראן, במיאנמר ובישראל, מעשים כמו אלו שביצע החמאס אינם רק התחתית המוחלטת של מה שהמין האנושי מסוגל לו. הם גם מגדירים את הקווים מחדש. אם הם אינם ממלאים את ליבו של אדם בזעם ובגועל שאינו מותנה בדבר, הם מציבים אותו מחוץ לדיון הלגיטימי של בני תרבות. אם אתה מוצא מקום בליבך רק לכאב של צד אחד, זו בעיה שלך. אבל ברשותך, אני חושב שאמצא לי מומחה אחר למיאנמר.

לפני סיום אבקש רק דבר אחד אחרון. עשה לי טובה א', בפעם הבאה, הימנע בבקשה מההתייחסות לאושוויץ. לא כי יש לי מונופול על זיכרון השואה או על זכר הקורבנות, אלא כי כשמדובר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, האנשים שאתה שולח כעת הודעות בשמם, אלו שאתה מנהל בעבורם קמפיין, נוטים להיות משהו אחר ממה שאתה מדמיין. כשמסירים מהם את החזות המהוגנת של תנועות השמאל האירופי, הם נוטים להיות תומכיו של הצד שבנה את אושוויץ, לא של הצד שהובל שם למותו.

מדוע העולם מתעניין באוקראינה יותר מאשר במיאנמר?

הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10701302

בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.

בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.

מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.

זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.

בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.

לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.

גם אם הקהילה הבינלאומית התעוררה, בשביל בני הרוהינגה זה כנראה מעט מדי, מאוחר מדי

בחודש שעבר הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק צו ביניים המורה למיאנמר למנוע את הטבח באחד מהמיעוטים הנרדפים כיום בעולם, אך למשפטנים יהיה קשה להוכיח כוונה לרצח עם והדיונים צפויים להימשך עוד שנים.

פורסם ב-"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/MAGAZINE-1.8556500

"חיילים הפרידו את הקבוצות לנשים וגברים", כך ע"פ אחת העדויות, "הגברים, שהיו כולם בקבוצה אחת, הוצאו להורג. אלו שלא מתו כתוצאה מהירי, אלו שנאבקו על חייהם או נפצעו קשה, הומתו באמצעות סכינים. אח"כ הורידו מהגופות תכשיטים ודברי ערך, שמו אותן בתוך שלושה בורות והציתו אותן. אני חושב שאנשי הצבא שפכו עליהן דלק כי הלהבות עלו מהר והיו גבוהות מאוד". עדים נוספים סיפרו על מה שקרה אח"כ; חלק מהילדים נורו, תינוקות נלקחו מאימותיהן, חלקם נזרקו לנהר, אחרים נזרקו אל תוך האש. לאחר מכן נלקחו הנשים, הילדות והנערות בקבוצות קטנות אל בתי הכפר, שם הן נשדדו ונאנסו באכזריות. "אחד החיילים אנס אותי", אמרה אחת הקורבנות, "הם דקרו אותי בצוואר ובבטן. ניסיתי להציל את התינוק שלי שהיה בן 28 ימים אבל הם זרקו אותו על הקרקע והוא מת. הנשים האחרות שהיו שם נאנסו גם הן. אחה"צ חזרתי להכרה כי להבות נפלו מהגג על גופי. הייתי היחידה בחדר ששרדה. בקושי יכולתי לזוז אבל הבנתי שאישרף למוות. למרות שהתינוק שלי מת, החזקתי אותו קרוב לליבי, אך לא יכולתי לקחת את גופתו איתי. נמלטתי דרך דלת קטנה במטבח שלא היתה נעולה".

אלו רק חלק קטן מהעדויות שנאספו מפי ניצולי הטבח בכפר טולה טולי (Tula Toli) שבמדינת ראקין במערב מיאנמר. עד סופו של אותו יום, ה-30 באוגוסט 2017, נשרפו בכפר כ-440 מבנים ונהרגו מאות בני-אדם, חלקם תושבי כפרים אחרים ששהו במקום לאחר שנמלטו מכפריהם שהותקפו גם הם. מהכפר, כך מראים צילומי לווין, לא נותר זכר. קורבנות הטבח היו בני רוהינגה, קבוצה אתנית המהווה את אחד המיעוטים הנרדפים בעולם. בני הרוהינגה הם מוסלמים ברובם ולמרות שהם חיים במיאנמר הרבה לפני שזו הפכה למדינה עצמאית, הם אינם נחשבים אזרחים והם חסרי זכויות-אדם בסיסיות. מבצעי הטבח היו חיילי צבא מיאנמר מתוגברים באזרחים בני הרוב האתני הבודהיסטי של ראקין שהיו חמושים בסכינים ובמצ'טות. העדויות מהטבח ומתקריות דומות שהתרחשו באותה תקופה, נאספו יחד עם מסמכים, תמונות, סרטונים וצילומי לווין ע"י צוות בדיקה של האו"ם שהציגן למועצת זכויות-האדם ב-2018. ב-2019 הוגשה לבית הדין הבינ"ל לצדק בהאג, תביעה נגד מיאנמר באשמת הפרת האמנה בדבר מניעת וענישת רצח-עם. לפני כשלושה שבועות הוציא בית-הדין לבקשת התובעת, הרפובליקה של גמביה, צו ביניים המורה למיאנמר למנוע מעשי רצח-עם, למנוע השמדת ראיות בקשר לאישומים שהוגשו ולהגיש דו"חות תקופתיים עד סוף ההליך המשפטי שע"פ הערכות עלול להימשך בין 3 ל-5 שנים.

***

ניי סאן לווין הוא בן רוהינגה שנולד במדינת ראקין, גדל בראנגון, העיר הגדולה במיאנמר וחי כיום בפרנקפורט, שם היה לאחד ממייסדי "קואליציית רוהינגה החופשית". "בני הרוהינגה נרדפים כבר 42 שנה", הוא מספר ל"הארץ", "עכשיו, בית-הדין הגבוה בעולם יוצא להגנתנו ואנו מעריכים את זה מאוד. עם זאת, ברור שממשלת מיאנמר לא תמלא את הצו. יומיים אחרי ההחלטה כבר נהרגו שתי נשים, אחת מהן היתה בהריון, אתמול היו הפגזות על אוכלוסייה אזרחית והשלטונות השביתו את האינטרנט באזור בו חיים הרוהינגה". השנים הארוכות של הרדיפות, הקיפוח והאפליה שלווין מדבר עליהם התפרצו ב-2012 בסבב עימותים אלימים בין בני הרוהינגה המהווים את הרוב בצפון מדינת ראקין לבין הבודהיסטים המקומיים המהווים את הרוב בדרומה. מהומות אלו הובילו לפוגרומים נגד הרוהינגה שהסתיימו בהרוגים ופצועים רבים ובכ-150,000 עקורים. 130,000 מהם עדיין חיים, ע"פ לווין, במה שהוא מכנה "מחנה ריכוז". ב-2015 נמלטו אלפי בני רוהינגה ממיאנמר ומבנגלדש וניסו להגיע בסירות למלזיה, אינדונזיה ותאילנד, בריחה שהביאה למאות קורבנות שטבעו בים. ב-2016 החל סבב אלימות נוסף. תחילה היתה זו תגובה של צבא מיאנמר להתקפות של צבא "הישע הרוהינגי של ראקין" (ARSA), שמיאנמר מגדירה כארגון טרור. מהר מאוד, עם זאת, הפכה המתקפה הצבאית לטיהור אתני, ויש שיטענו רצח-עם.

"הם מתכננים למחוק אותנו מעל פני האדמה מאז 1978", אומר לווין, "ב-1982 חוק האזרחות החדש הפך אותנו לחסרי אזרחות בארצנו שלנו ומאז 1992 הרוהינגה חיים בתנאי אפרטהייד". ע"פ לווין גם בני הרוהינגה שאינם חיים במחנות חיים ב"בית-כלא פתוח" – הם אינם רשאים לצאת מיישוביהם, מאזינים לשיחות הטלפון שלהם והם נרדפים ע"י הצבא. "כשהאלימות החלה ב-2016, נהרגו 1,500 בני-אדם, כשלושים יישובים הוצתו ע"י הצבא, מאות נשים נאנסו, ו-93,000  נאלצו לברוח לבנגלדש", מספר לווין, "במתקפה של 2017 נהרגו מעל ל-10,000 בני-אדם, 390 כפרים נהרסו, מעל ל-1,000 נשים נאנסו וכ-750,000 נמלטו לבנגלדש , שם חיים כיום כ-1.1 מיליון פליטים מבני הרוהינגה. מאות אלפים נוספים ברחו בשנים האחרונות והם חיים בערב-הסעודית, פקיסטן, מלזיה ומדינות אחרות". "מדובר ברצח-עם במאה ה-21", מסכם לווין, "זוהי בושה לאנושות וזה חייב להיפסק".

***

ב-27 באוגוסט 2017 הקיפו חיילים חמושים ובני ראקין בודהיסטים מצוידים בסכינים ובחרבות את הכפר שואפ פארונג (Shuap Parung). "מבצע הפינוי" החל, ע"פ דו"ח צוות הבדיקה של האו"ם, בסביבות שתיים בצהריים אז נשמעו היריות הראשונות. בהמשך הוצתו מבנים רבים לאחר שאנשים הוכנסו אליהם ונשרפו חיים. אישה מבוגרת שנגררה מביתה עם אחיה בן ה-70 סיפרה: "חיילים השתמשו בכתות רובה כדי להכות את אחי בראשו. ראיתי את המוח שלו נשפך החוצה. ראיתי אנשים שהומתו באמצעות סכינים ארוכות. החיילים גם ריססו כדורים ורבים נהרגו ונפצעו. הכפר היה מלא בגופות. ראיתי עשרות הרוגים. קודם הם ירו ואח"כ, אם הם ראו מישהו שנותר בחיים ועדיין זז, הם שחטו אותו במצ'טה". הדו"ח מספר שגם בכפר זה נרצחו תינוקות וילדים באכזריות, גם כאן היו מעשי אונס אלימים, גם כאן נמצאו בורות קבורה המוניים וגופות רבות נצפו ע"י שורדים כאשר הן צפות במורד הנהר.

מאונג זרני, אקדמאי, איש חינוך ופעיל זכויות-אדם ממיאנמר המתגורר בבריטניה, מסביר את מקורה של האכזריות יוצאת הדופן הזו. "הברוטליות וחוסר האנושיות של החיילים, הכפריים הרגילים והנזירים הבודהיסטים שהשתתפו באינספור מעשי זוועה נגד הרוהינגה נובעת משני מקומות עיקריים", הוא אומר, "ראשית, יש שיתוף פעולה מלא בין השלטון לבין החברה האזרחית, ממש כמו שהחברה הגרמנית המושפעת מהנאצים אפשרה למפלגה הנאצית ולשלוחותיה לבצע השמדה טוטאלית של היהודים. שנית, לפני שהרוהינגה היו מטרה למתקפה פיזית הם היו קורבן של תעמולה שגרמה לציבור הכללי לא לראות בהם בני-אדם אלא ווירוסים, פרזיטים, ג'וקים ועלוקות. זה הרבה מעבר לגזענות רגילה. זו דה-הומניזציה מוחלטת שגורמת לרוצחים לחוש כאילו הם נלחמים באויב גם כשהם רוצחים תינוקות. אלו שהשתתפו בהשמדה הג'נוסיידיאלית לא הרגישו שהם עוברים עברה, להיפך, הם הרגישו שהם מגנים על ארצם, על אדמתם ועל הקהילה שלהם. הם רואים את עצמם כקורבנות". ע"פ זרני, רצח-העם של הרוהינגה הולך צעד רחוק יותר ממעשי רצח-עם אחרים. ההנדסה הדמוגרפית של שלטונות מיאנמר מבוססת על אידאולוגיה שאיננה מכירה כלל בקיומה של זהות רוהינגית. "אין עם כזה", טוענים השלטונות במיאנמר, "מדובר בפולשים לא חוקיים וחסרי זכויות". כלומר, בני ובנות הרוהינגה נרצחים כאשר זהותם נשללת מהם ואלו ששורדים חייבים לקבל על עצמם את הזהות הקבוצתית החדשה שקבעו הרוצחים – "נוכרים בנגלים". "הציבור שטוף המוח במיאנמר קיבל את השמדת הזהות הרוהינגית", אומר זרני, "הוא מגבה את הרצח והופך את הקורבן לאִיוּם".

זרני שופך אור גם על ההקשר הפוליטי. "יש קונצנזוס במדינה, בקרב כל המעמדות והקבוצות החברתיות, אפילו בקרב מוסלמים שאינם בני רוהינגה, שמדובר בפולשים לא חוקיים", הוא אומר, "הם טוענים שזוהי לא סוגיה של גזע או דת אלא סוגיה של הגירה. יש גם כאלו הטוענים שזה ניסיון השתלטות של האיסלם הגלובלי המגובה במוסר הכפול של המערב הצבוע. זה לא מאוד שונה מתאוריות קונספירציה על השתלטות יהודית". גורמים אלו, בתוספת גזענות כלפי בעלי עור כהה יותר ומגמות היסטוריות שמקורן בשנים רבות של קולוניאליזם אנגלי וחמישים שנים תחת שלטון צבאי, מובילים לכך שרצח-העם, זוכה בסה"כ לתמיכה. גם מנהיגת מיאנמר בפועל, זוכת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ'י, שנתלו בה תקוות רבות בכל הנוגע לדמוקרטיה וזכויות אדם במיאנמר, היא חלק ממגמות אלו. "סו צ'י, למרות החינוך שקיבלה באוקספורד ועשורים של חיים במערב הליברלי, היא גזענית שאיננה מסוגלת לקבל את העובדה שבני הרוהינגה הם חלק מהחברה במיאנמר", אומר זרני, "סו צ'י איננה משקל נגד לגנרלים, היא משבחת בעקביות את הטיהור האתני והיא גם מרוויחה פוליטית מכך שהיא מצדיקה את פעילות הצבא בפני העולם".

***

ואכן, כאשר היה צורך לייצג את מיאנמר בפני בית-הדין הבינלאומי לצדק היתה זו סו צ'י עצמה שהתייצבה בהאג. למרות הצו הזמני המהווה אזהרה למיאנמר והגנה על בני הרוהינגה, תהיה זו טעות להסיק שסו צ'י הפסידה בזירה הבינלאומית. מייקל בקר, מומחה למשפט ציבורי בינלאומי המלמד בטריניטי קולג' בדבלין (וגם עבד במשך ארבע שנים בבית-הדין הבינלאומי לצדק), טוען שפשע רצח-עם הוא קשה מאוד להוכחה. "גם אם יש הוכחות רבות למעשי זוועה, קשה להוכיח את ההגדרה החוקית של רצח-עם ובמיוחד את הדרישה להוכחת כוונות ג'נוסיידיאליות" הוא אומר. במקרה הזה, מסביר בקר, בית-הדין טרם הכריע אם התקיים כאן רצח-עם. "בהמשך ההליכים תוכל מיאנמר לטעון שכוונתה היתה להילחם בטרור ובאופן פרדוקסלי גם אם יוכח שהיה כאן טיהור אתני מיאנמר תוכל לטעון שהדבר מראה שלא היה בכוונתה להשמיד את האוכלוסייה, אלא לעודד הגירה כחלק מביצוע שינויים דמוגרפיים באזור". ע"פ בקר, אפילו אם בית-הדין יכריע שאכן בוצע רצח-עם במיאנמר, לא ברור לאלו צעדים ההחלטה תוביל. "האם בית-הדין יורה למיאנמר לשלם פיצויים לבני הרוהינגה? האם הוא ידרוש שמיאנמר תבנה מחדש בתים וכפרים שנהרסו? האם יעניק זכויות קניין מחודשות לאלו שנאלצו לברוח? ואולי חשוב מכל, האם ירצה ויוכל בית-הדין לתבוע ממיאנמר לבצע רפורמות חוקיות, בעיקר בנוגע לחוק האזרחות, כך שבני הרוהינגה יוכלו לחזור למיאנמר בביטחון ולחיות בכבוד?  אלו שאלות מורכבות כמו גם השאלה האם ובאיזה מידה מיאנמר תקיים בכלל את החלטות בית-הדין".

אם זהו המצב, האם ההליך בבית-הדין הבינלאומי הוא סמלי בלבד והאם יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות יותר נגד רצח-עם? "זה לא סביר שמועצת הביטחון של האו"ם תשחק תפקיד משמעותי בזמן שמתקיים ההליך בבית-הדין ואפילו אחרי שתתקבל הכרעה", אומר בקר, "היחסים הקרובים בין סין למיאנמר ימנעו ככל הנראה פעולה של מועה"ב (מה שכבר ניכר בישיבה סגורה של מועה"ב ביום שלישי שעבר בה מנעה סין הצהרה משותפת הקוראת למיאנמר לקיים את הדין הבינלאומי ולנקוט צעדים להעניש את האחראים להפרת זכויות-אדם, ד.ס). זה גם לא סביר שצו הביניים יאפשר חזרה של פליטים למיאנמר. אם כבר ההיפך הוא הנכון, החלטת בית-הדין מאשרת שהמצב במיאנמר הוא מסוכן מאוד בעבור בני-הרוהינגה וכל חזרה לשם תהיה מוקדמת מדי". מייקל בקר טוען שבהחלט ייתכן שצו הביניים יוסיף ללחץ על מדינות שלישיות וחברות בינלאומיות הקשורות במיאנמר. "אני מאמין שהפיקוח על מיאנמר שיוצר התיק בית-הדין הבינלאומי ושהוגבר בעקבות צו הביניים שהתקבל פה אחד המכיר בבני הרוהינגה שנותרו במיאנמר כזקוקים להגנה, מקשה על מיאנמר להמשיך להתנהל כרגיל. זה מראה שלתיק יש יותר מערך סימבולי. עם זאת, קשה לקבוע אם זה יוביל לשינויים מבניים עמוקים יותר. הכוח של הצהרות בית-הדין תלוי במידה רבה ברצון הפוליטי המושקע ביישומן".

גם אם דבריו של בקר משאירים מקום מסוים לאופטימיות, ההיסטוריה מלמדת שבני הרוהינגה יעשו נכון אם ימנעו מלתלות תקוות רבות מדי במוסדות הבינלאומיים. זו הפעם הרביעית שבית-הדין הבינ"ל לצדק דן בנושאים הקשורים לאמנה למניעת רצח-עם. שני הליכים שהחלו בשנות התשעים היו קשורים למלחמה ביוגוסלביה לשעבר (בוסניה וקרואטיה נגד יוגוסלביה, שהפכה מאוחר יותר לסרביה). תוצאותיהם היו אמביוולנטיות והן התקבלו שנים רבות אחרי סיום הסכסוך. תיק נוסף הוגש ב-2002 נגד רואנדה, אך בית-הדין החליט שאין בסמכותו לדון בו. הקהילה הבינלאומית התמודדה עם טרגדיות אלו ואחרות, במידה משתנה של הצלחה, גם באמצעות טריבונלים פליליים בינלאומיים והליכים משפטיים בבית-הדין הפלילי הבינ"ל (שבניגוד לבית-הדין הבינלאומי לצדק מעמיד לדין נאשמים קונקרטיים ולא מדינות). במקרה של בני הרוהינגה, שני בתי-הדין הבינלאומיים כבר עוסקים בנושא אך ההליכים, אם אכן ימוצו, ייקחו שנים. בעבור יותר ממיליון וחצי בני רוהינגה, הנמצאים בתנאי מאסר ותחת איום פיזי במיאנמר ובתנאי מחסור קשים במחנות בבנגלדש, ייתכן שזה כבר יהיה מאוחר מדי.