תגית: פסטיבל סאנדנס

ביורן אנדרסן לוהק לתפקיד הנער טאדז'ו, מושא תשוקתו של הגיבור המבוגר ב"מוות בוונציה" של הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי. בין לילה הפך לכוכב בינלאומי מנוצל, ומאז היו חייו לרצף טרגדיות בלתי נגמר. חמישים שנה אחרי, איתרו הדוקומנטריסטים קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי את התגלית הנשכחת של הסרט. בראיון עמם הם מסבירים מדוע החליטו לעשות עליו את הדוקו שיתקן את הטראומה שהותירה בנפשו יצירת הקולנוע ההיא.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.9705773

ביורן אנדרסן אינו השחקן הראשון שזכה לתהילה מוקדם מדי בחייו והוא בוודאי אינו הראשון ששילם עליה מחיר אישי גבוה. ידועים סיפוריהם של כוכבים וכוכבות רבים שנוצלו על ידי תעשיית המוסיקה, הקולנוע או האופנה ושחייהם האישיים היו רחוקים מאידיליה של אושר והגשמת חלומות, מג'ודי גרלנד ועד לבריטני ספירס. ובכל זאת, סיפורו של אנדרסן, שכיכב ב-1971, כשהיה בן 16, בסרטו הקלאסי של לוקינו ויסקונטי, "מוות בוונציה" (Morte a Venezia) הוא יוצא דופן. זהו סיפור על נער צעיר מלא כישרון ובעל יופי נדיר שנוצל על ידי עולם המבוגרים כך שבמקום אושר ועושר, חייו הפכו לסאגה שבה טרגדיה רודפת טרגדיה. חייו של ביורן אנדרסן מוצגים כעת לקהל בסרט דוקומנטרי שיצרו שני הבמאים השוודים, קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון וזכה לביקורות טובות ולתשומת לב בשוודיה ומחוצה לה.

ביורן אנדרסן נולד ב-1955 בסטוקהולם והטרגדיה הראשונה הכתה בו כבר כשהיה בן עשר. אמו, ברברו (Barbro), שהיתה אומנית בוהמיינית והרפתקנית שסבלה ככל הנראה מדיכאון, נעלמה. אנדרסן זוכר עד היום את הפעם האחרונה שראה אותה. היא נפנפה לו לשלום כשהוא בדרכו לבית הספר וכשחזר היא כבר לא היתה. כעבור מספר חודשים הופיעו שני שוטרים בפתח ביתם של סבו וסבתו והודיעו למשפחה שהאם נמצאה מתה ביער. מהסרט ניתן להבין כי התאבדה. אניקה, אחותו הצעירה של ביורן זוכרת שלאחר ההודעה האם הושכחה לגמרי על ידי המשפחה. "אחרי היום ההוא", היא אומרת בסרטם של לינדסטרום ופטרי, "איש לא הזכיר את אמא אפילו לא במילה". אנדרסן נשלח לפנימייה בדנמרק, ברח ממנה, חזר לסטוקהולם ושם התגורר אצל סבתו, אמה של אמו. הסבתא, כך זוכר אנדרסן, "רצתה נכד סלב" וכך הוא מצא את עצמו עובר ממבחן-בד אחד למשנהו כבר בגיל צעיר מאוד. את הופעתו הראשונה על המסך הגדול עשה ב-1970 בתפקיד משני בקלאסיקה השוודית "סיפור אהבה" (A Swedish Love Story). שנה אחר-כך הוא כיכב בסרטו של ויסקונטי ומאז השתתף בסרטים (לאחרונה בתפקיד משנה ב"מידסומר" מ־2019) וסדרות טלוויזיה רבות ופעל גם כמוזיקאי. אבל סיפורו הוא הרבה מעבר לרשימת ההפקות בהן השתתף. סרטם של לינדסטרום ופטרי חושף לראשונה בפני קהל בינלאומי את סיפורו של ילד הפלא השוודי והוא נקרא על שם הכינוי שהודבק לאנדרסן עוד כשהיה בן 15 – "הנער היפה ביותר בעולם" (The Most Beautiful Boy in the World).

בראיון ל"הארץ" מספרים הבמאים על הנסיבות בהן החליטו ליצור את הסרט. "הכרתי את ביורן מכיוון שהסתובב במעגלים החברתיים שגם אני הייתי בהם והיו לנו חברים משותפים", אומר פטרי, "לפני כ-15 או 20 שנה הוא גם השתתף כשחקן בסדרת טלוויזיה לילדים שעשיתי. הוא גילם את האיש הרע, היה כיף לעבוד איתו והיה לנו קשר טוב". פטרי מספר שלמרות הקשר הטוב הוא מעולם לא שאל אותו על "מוות בוונציה" ועל חייו כ"נער היפה ביותר בעולם". כל זה השתנה כאשר קריסטינה לינדסטרום הצטרפה אל השניים לארוחת ערב. "היא שברה את הטאבו", צוחק פטרי ולינדסטרום מסבירה: "שאלתי אותו על התפקיד שקיבל בסרט של ויסקונטי ועל איך הוא קיבל אותו. כשהוא סיפר על סבתא שלו שאלתי למה הוא חי אצל הסבתא והוא החל לספר את הסיפור. זה סיפור מסקרן וחזק מאוד וחשבתי שחשוב לספר על האובססיה הזו ליופי ועל הצלקות שהאיש הצעיר הזה קיבל מתשומת הלב שהוא זכה לה". לינדסטרום ופטרי מספרים שאנדרסן לא התלהב בתחילה מהרעיון לעשות סרט על חייו. "הוא אמר שיחשוב על זה והמשכנו לדבר על זה במשך כמה חודשים", מספר פטרי, "לא רצינו ללחוץ, הוא התייחס לזה מאוד במקצועיות ואנחנו חיכינו עד שיהיה מוכן לדבר. גם כשהתחלנו את הסרט לא ידענו את הכל והסיפור שלו נחשף לאט לאט. הוא הזמין אותנו כל פעם לפרק הבא בחייו או לאדם הבא שיש לו חשיבות בעבורו. לקח לו שנתיים רק להזמין אותנו לבקר בדירה שלו. בדרך כלל, כשעושים סרט דוקומנטרי, זה קורה מיד. במקרה הזה היינו הראשונים לבקר בדירה בעשר שנים".

דירתו השכורה של אנדרסן משחקת תפקיד גם בסיפור שלו בשנים האחרונות. הסרט מלווה אותו כאשר הוא נאלץ לערוך ניקיונות ושיפוצים מכיוון שהיא מוזנחת ומלוכלכת כל כך שהוא כמעט מפונה ממנה. זוהי סצנה שבה אנדרסן נחשף כאדם בוגר, רחוק מאוד מהנער היפה שהיה. הרושם הוא של אדם שלא מצליח לתפקד בעולם האמיתי, שערו ארוך, זקן גדול מכסה את פניו, הוא שותה ומעשן בכמויות גדולות ומצליח להיחלץ מפינוי מדירתו רק בעזרת בת-זוג צעירה (יסיקה ונברג) שעוזרת לו בניקיונות ובהתמודדות עם הרשויות. אך כיצד הגיעו הדברים לידי כך?

על מנת להבין היכן הכל השתבש צריך לחזור להתחלה ובמקרה של ביורן אנדרסן ההתחלה היא רגע אחד ספציפי. רגע מכונן ודרמטי שלולא התקיים יתכן שמסלול חייו היה אחר לגמרי. זה היה יום חורף ב-1970. אנדרסן היה בן 15 וסטוקהולם היתה קפואה ומושלגת. הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי התמקם במלון המפואר ביותר במרכז העיר, ה-Grand Hotel, ובחן שורה של נערים לתפקיד מרכזי בסרטו החדש. מכיוון שמדובר היה במבחן-בד, האירוע תועד ומופיע כבר בתחילת סרטם של לינדסטרום ופטרי. זוהי סצנה שמעוררת אי-נוחות רבה – דלת חדר הבחינות של ויסקונטי נפתחת, אל החדר נכנס אנדרסן הצעיר כשהוא מחייך בביישנות. יופיו יוצא דופן. הבמאי וצוותו מבינים שהם מצאו את מה שביקשו, הם מצווים עליו ללכת במעגל, להביט למצלמה ולחייך. לבסוף הוא נאלץ להוריד את חולצתו ומכנסיו. הוא עושה זאת למרות שמבוכתו ואי הנעימות שלו ניכרות לעין. כל זה לא ממש משנה, ההפקה הקולנועית מאפילה על רגשותיו של הנער, מחמאות על יופיו נזרקות לאוויר, המצלמה עוברת מזווית אחת לשנייה וגורלו של אנדרסן נחתם – ההצגה חייבת להימשך והוא עומד להפוך לכוכב קולנוע.

הסרט "מוות בוונציה", מבוסס על סיפור של תומאס מאן מ-1912 שמתאר מלחין חולה ומזדקן המתאהב בנער צעיר ויפהפה בשם טאדז'ו אותו הוא מגלה במהלך חופשתו במלון Des Bains באי לידו שבוונציה. זוהי אינה אהבה המתממשת במערכת יחסים או במגע אלא מעין אובססיה, אהבה לאידיאל היופי המתבטא בנער הצעיר. זוהי אהבה שנותרת בלתי ממומשת כאשר מושא היופי עצמו הופך בעבור המלחין, המגולם על ידי השחקן דירק בוגרד, לדמות שהיא משהו שמעבר לאדם ממשי. בטקסט של תומאס מאן, טאדז'ו מתואר כביטוי ליופי אלוהי וכמלאך מוות. הבמאי ויסקונטי, שעסק רבות ביופי ובמוות ולא הסתיר את מערכות היחסים ההומוסקסואליות שלו, השקיע מאמצים רבים במציאת הנער שיתאים ביותר לסרט המבוסס על יצירתו של מאן. הוא ביקר במדינות שונות ובחן מועמדים רבים, אך היה זה ביקורו בסטוקהולם שהניב בדיוק את מה שהזדקק לו. "זהו אמנם רגע מכריע עבור אנדרסן אבל זה גם רגע מכריע עבור ויסקונטי", אומר פטרי, "בשבילו זהו הרגע שבו מסתיים מסע של שלוש שנים. כמו שאומרת המלהקת בסרטו של ויסקונטי – כשנכנס הילד הבלונדיני הזה היה ניכר שכל גופו של ויסקונטי התעורר לחיים".

הקרנת הבכורה של "מוות בוונציה" נערכה בלונדון ומשכה תשומת לב עולמית. אפילו מלכת אנגליה היתה שם. זה היה גם האירוע שבו העניק הבמאי ויסקונטי לאנדרסן את הכינוי שליווה אותו כל חייו – "הנער היפה ביותר בעולם". כשהסרט השתתף בפסטיבל קאן, חודשיים מאוחר יותר, אנדרסן הופך לכוכב בינלאומי. "בקאן התחיל הקרקס", נזכר אנדרסן ומספר ללינדסטרום ולפטרי, "הייתי מפוחד. הרגשתי כאילו להקת עטלפים סובבת אותי כל הזמן. זה היה סיוט". הסרט מציג את ויסקונטי כבמאי שתלטן ותובעני, את סבתו של אנדרסן, שהצטרפה לנסיעה לוונציה, כרודפת פרסום ותהילה ואת אנדרסן עצמו כנער המנוצל על ידי כל הסביבה המבוגרת במשך כל תהליך עשיית הסרט. "זהו סיפור אוניברסלי על יחס לילדים", אומרת לינדסטרום, "ילדים אמורים להיות מטופלים על ידי מבוגרים. מבוגרים אמורים לכבד ילדים. אבל הילד הזה ניזוק מהיחס שקיבל". אבל זו היתה רק ההתחלה.

בסרט מספר אנדרסן שאחרי סיום צילומי "מוות בוונציה" הוא נלקח על ידי אנשי ההפקה, שהיו כולם הומוסקסואלים, למועדון גייז שבו הרגיש לראשונה כסמל מין כשראה מכל עבר "מבטים רעבתניים, שפתיים רטובות ולשונות מתגלגלים". הוא מעולם לא התמודד עם דבר דומה והוא שתה והשתכר כדי להדחיק. כשהסרט הופץ עיתונאים רדפו אחריו, כתבות עליו הופיעו בכל העולם, הוא קיבל מכתבי מעריצים ומעריצות ממדינות רבות והוא היה עדיין מחויב לויסקונטי בחוזה לשלוש שנים. ההצלחה הבינלאומית והלחץ של סבתו הביאו אותו עד יפן שם הפך אנדרסן באמצעות תעשיית הבידור המקומית לכוכב פופ ואליל נוער. בסרט הוא קורא לתקופה ההיא "חלום סוריאליסטי". הוא הופיע על במות, בטלוויזיה ובפרסומות, הוא הפך לדמות מנגה (קומיקס יפני) וזכה להערצה עיוורת של המונים. כיום ברור שהוא לא רצה להיות ביפן כלל. הוא עבד ללא הפסקה, הוא איבד את ביטחונו העצמי והפך לעבד של התעשייה שגם סיפקה לו חומרים כימיים כדי שיוכל להמשיך לתפקד. אם כל זה לא היה מספיק, מסעו של אנדרסן עבר ב-1976 מיפן לצרפת אליה הגיע כדי להשתתף בסרט שלא צולם בסופו של דבר. במקום לחזור הביתה הוא נשאר בפאריז שנה שלמה כמעין בן-חסות של אדם שאמנם מימן את שהותו ושילם את כל הוצאותיו אך ניצל אותו והתייחס אליו כמעין פרס שהציג לראווה כנער היפה ביותר בעולם. כך הוא הפך שוב לאובייקט מיני וסמל יופי, הפעם בעבור הקהילה ההומוסקסואלית בפאריז.

"הסרט שלנו עוסק באופן שבו אנשים רואים ומגיבים ליופי", אומרת הבמאית קריסטינה לינדסטרום, "אנדרסן נוצל כמו חפץ. ברור שלא היה לו נוח עם זה, הוא שנא את זה, הוא גם אמר את זה כשהתראיין בעיתונות השוודית שם הוא אמר שהוא בסך הכל רוצה להיות עם החברים שלו. הוא בעצם נחטף. העולם שנחשף בפניו היה מאוד מפתה, הוא הוזמן לנסיעות, למסיבות ולחוויות אבל היתה לו כל הזמן תחושה של בושה, הוא אמר שקיבל תשומת לב בעבור כלום". "זה היה נטל גדול", מוסיף הבמאי קריסטיאן פטרי, "ובגלל הרקע שלו הוא לא היה חזק מספיק בכדי להתמודד עם זה. הוא תמיד היה צנוע. והרי זה לא באמת היה רק היופי שלו. הוא היה כריזמטי והוא עדיין כריזמטי, הוא גם חכם ומהיר מחשבה וזה ממש לא נכון שתשומת הלב שקיבל היתה רק בגלל יופיו החיצוני. לוקינו ויסקונטי ראה לא רק את היופי, אלא גם את הפגיעות שלו. העניין הוא שהפגיעות הזו היתה חלק מהיופי שלו".

קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי הם שני במאים שוודים וותיקים בעלי קריירה של עשרות שנות עשייה. לינדסטרום (ילידת 1957) היא עיתונאית, מפיקה ובמאית שעבדה שנים רבות ברדיו ובטלוויזיה הציבוריים בשוודיה ויצרה סדרות וסרטים תיעודיים על דמויות שוודיות מיתולוגיות כמו הסופרת אסטריד לינדגרן ("בילבי", ספרי "ילדי עמים" כמו נוריקו סאן ואלה קארי) וראש הממשלה השוודי, אולוף פלמה, שנרצח ב-1986. ביצירתה עוסקת לינדסטרום רבות בהיסטוריה ובמקום של נשים בהיסטוריה. קריסטיאן פטרי (יליד 1956) הוא במאי, מפיק, סופר ועיתונאי שכתב ספרי מסעות, נובלות, תסריטים ורומנים ויצר גם סרטים תיעודיים, סרטים עלילתיים וסדרות טלוויזיה. הנושאים שפטרי עוסק בהם הם מגוונים מאוד, החל במסעות במקומות נידחים כמו בורנאו, סנקטה הלנה ואיי פוקלנד, דרך יצירה אוטוביוגרפית ועד פרשות היסטוריות ודרמות משפחתיות. הסרט הנוכחי של פטרי ולינדסטרום אינו הפעם הראשונה שהם עובדים יחד. בשנים האחרונות הם עבדו יחד על יצירות תעודה על חברת תקליטים שוודית מיתולוגית ועל עידן הפאנק במוסיקה השוודית.

העבודה על "הנער היפה ביותר בעולם" נמשכה לדבריו של פטרי כחמש שנים שבהם הם עשו למעשה "סרט עם אנדרסן, לא על אנדרסן", כאשר סיפור חייו מתגלה שלב אחר שלב. לפטרי ולינדסטרום היה חשוב לכבד את אנדרסן ולזכות באמונו. "רצינו להיות ההיפך מוויסקונטי", אמרה לינדסטרום בראיון, "בעבר הוא נוצל ואנחנו החלטנו להיות שם בשבילו כל הזמן: כשכמעט פינו אותו מדירתו, כשבתו, רובין רומאן, הגיעה אליו בפעם הראשונה ב-11 שנים וכשהוא רב עם בת-הזוג שלו. אחרי זמן מה היינו לחלק מהמשפחה שלו". למזלם גילו הבמאים שלאנדרסן יש חומר תיעודי בעל ערך רב – שיחות טלפון שהוקלטו על ידי דודתו בהן נשמעים אמו ובני משפחה אחרים, חומר שאמו הקליטה בילדותו, תמונות, סרטים ישנים ועוד. כל אלו נוספים לחומר ארכיוני שהם אספו ולשיחות עם אנדרסן, בני משפחתו ודמויות מחייו שנערכו במקומות אליהם התגלגלו חייו של אנדרסן. כך זוכים צופי הסרט לבקר עם אנדרסן בוונציה בה צולם הסרט ששינה את חייו, בטוקיו בה הוא הפך לכוכב, בפאריז בה הוא שהה בצעירותו וכמובן בסטוקהולם בה הוא חי היום.

מכיוון שחייו של אנדרסן מלאים בכאב, בניצול ובטראומה, היחס של פטרי ולינדסטרום אליו הוא סבלני ורגיש מאוד. הסרט נזהר לא להיות סנסציוני ובניגוד לסרטים אחרים העוסקים בניצול ילדים, הוא לא יורד לפרטים כאשר מדובר בחלק מעלילותיו בוונציה ובפאריז, בעיקר באלו הנוגעים לניצול מיני. "יש הרבה דברים שדיברנו עליהם עם ביורן ולא נמצאים בסרט", אומרת לינדסטרום כשהיא נשאלת על נקודה זו ועל תחושת האנדרסטייטמנט הכללי של הסרט, "נתנו כבוד לרגשות שלו". "זאת החלטה שהיא גם אסטתית וגם אתית", מוסיף פטרי, "זה גם עניין של כבוד וגם עושה את הסרט למעניין יותר. הסרטים שאני אוהב הם כאלו ששואלים שאלות ונותנים לי להשלים פערים ופרטים".

היחס המכבד והסבלני הוא חידוש בעבור אנדרסן שנפגע בעבר פעמים רבות מניצול והחפצה. אחת הפעמים הידועות ביותר היא פרשה שהתרחשה ב-2003 כאשר הסופרת והאקטיביסטית הפמיניסטית הרדיקלית, ג'רמיין גריר, הוציאה לאור ספר בשם "הנער" (The Boy). הספר מכיל כ-200 תמונות של נערים מתקופות שונות, מקופידון, דרך ג'ים מוריסון ועד קורט קוביין, והוא דן באידיאל יופי הנעורים של בנים מהעת העתיקה ועד היום. על עטיפת הספר מופיעה תמונתו של ביורן אנדרסן הצעיר שצולמה על הסט של "מוות בוונציה". אנדרסן עצמו לא התבקש לתת את הסכמתו להופעתו על עטיפת הספר ובעקבות הפרסום הוא אמר לעיתונות הבריטית שהוא מרגיש מנוצל על ידי הפמיניסטית האוסטרלית הידועה. בראיון ל"גרדיאן" באוקטובר 2003 הוא אמר: "אני מתנגד באופן עקרוני לאהבה של מבוגרים לנעורים. זה מטריד אותי רגשית ואינטלקטואלית מכיוון שיש לי הבנה במה מדובר". גריר עצמה הואשמה בפדופיליה בגלל התבטאויותיה על "הנערים המרהיבים בעלי החזה החלק, הרגליים הפשוקות והאגן הצר". במאמר ב"טלגרף" היא אף כתבה ש"אני יודעת שהיחידים שאמורים ליהנות מתמונות של נערים הם חברי תת-התרבות של גברים הומואים. ובכן, אני רוצה לעשות 'ריקליים' בעבור נשים ולתת להן את הזכות להעריך את היופי קצר-הימים של נערים, נערים אמיתיים, לא גברים בני שלושים בעלי חזה מגולח".

פרשת ספרה של גריר אינה מופיעה בסרט של לינדסטרום ופטרי אך ההקשר האקטואלי הוא בלתי נמנע. האם זוהי בעצם פרשת מיטו מהופכת שבה גבר צעיר מנוצל ומוחפץ על ידי נשים וגברים כאחד? לינדסטרום בהחלט רואה בסיפורו של ביורן אנדרסן מרכיבי ניצול כמו אלו העומדים בבסיס תנועת מיטו. העובדה שהוא נער ולא נערה על פי לינדסטרום רק עושה אותו בודד יותר. פטרי מוסיף שלמרות הייחודיות של הסיפור של אנדרסן הוא גם מזכיר לו סיפורים של נשים רבות. הוא מדבר על דוגמניות ושחקניות קולנוע שנוצלו על ידי תעשיית הבידור ומציין לדוגמה את פיה דגרמרק, השחקנית השוודית שכיכבה ב-1967 בקלאסיקה השוודית "אלבירה מדיגן" (Elvira Madigan) וסבלה בהמשך חייה מאנורקסיה, התמכרות ואפילו ישבה בכלא. הצפייה בסרט של לינדסטרום ופטרי על ביורן אנדרסן, נער מנוצל שהפך לגבר מנוצל, היא תזכורת לכך שניצול של נשים על ידי גברים הוא אמנם נפוץ ואוניברסלי, אך הוא חלק מהתנהגות אנושית כללית יותר – הפיכת הזולת לאובייקט וראייתו כאמצעי להגשמת תכלית. מה שהחל הבמאי הנודע ויסקונטי, נמשך על ידי המפיקים ביפן וחברי הקהילה ההומוסקסואלית בצרפת ולא נגמר אפילו אצל ג'רמיין גריר. זהו אמנם לא המקרה הקלאסי, אבל גם אם אנדרסן הוא גבר לבן והטרוסקסואל אין ספק שהוא קורבן.

בשלב מסוים בסרט נדמה שחייו של אנדרסן מסתדרים סוף סוף. הוא חזר לשוודיה, למד תיאטרון ואפילו התחתן. ב-1984 נולדה לו בת בכורה ושנתיים אחריה נולד בן נוסף. אך אז הכתה שוב הטרגדיה. בסרט מספר אנדרסן על השתלשלות האירועים ששינתה שוב את הכל: הוא חזר הביתה אחרי לילה של שתייה. השעה היתה מאוחרת מאוד והוא נרדם שיכור במיטתו. בבוקר, כשאשתו לקחה את הילדה לגן, היא השאירה לידו את התינוק בן השמונה חודשים. "התעוררתי מהצרחה של אשתי", מספר אנדרסן בסרט, "וראיתי אותו שוכב שם. שפתיו כחולות. ניסינו שנינו, לשווא, להחיות אותו. הדיאגנוזה היתה 'תסמונת מוות בעריסה'. אבל הדיאגנוזה שלי היא חוסר באהבה". אנדרסן מאשים את עצמו, את חוסר הבשלות וחוסר האחריות שלו במוות של בנו. הוא אומר שזו תוצאה של העובדה שאושרה של המשפחה כולה היה מונח על כתפיו הצרות של התינוק חסר האונים. אחרי מותו של התינוק אנדרסן שקע בדיכאון, אלכוהוליזם והרס עצמי. הוא נפרד מאשתו ומהבת ונכנע לרחמים העצמיים ורגשות האשמה. "הכל היה דפוק מהתחלה", הוא אומר, ומסכם את חייו שצולקו על ידי מותה של אמו, ניצולו על ידי תעשיית התרבות ומותו של בנו. "אבל בסוף מתרגלים לזה. כבר לא מצפים ליותר מהחיים. במובן מסוים יותר קל לחיות כשמאבדים כל כך הרבה".

קריסטינה לינדסטרום אומרת שבתחילת צילומי הסרט אנדרסן היה בתקופה קשה במיוחד אך היום היא חושבת שהמצב טוב יותר. "אחרי הסרט שוחחתי עם בתו של אנדרסן", היא מספרת, "והיא אומרת שהסרט היה תהליך חשוב ועכשיו הם גם מדברים יותר". הסרט מפגיש את אנדרסן גם עם דמויות נוספות מעברו כמו אחותו הצעירה והאנשים שליוו אותו ביפן ועם אנשים שסייעו לו בזמן הצילומים כמו בת-הזוג שלו ואשת ארכיון המסייעת לו למצוא מידע על אמו ועל אביו אותו לא פגש מעולם. מפגשים אלו חושפים את יכולתו של אנדרסן לשתף, להקשיב ולאהוב. האמון שלו בבני-אדם, כך נראה, עדיין קיים. "בתהליך יצירת הסרט היינו שם איתו ברגעים קריטיים של חייו", אומר הבמאי פטרי, "התהליך עזר לו להיחשף, הוא ראה יותר מעצמו, הוא חזר לרגעים החשובים בחייו והוא במקום טוב יותר עכשיו". לינדסטרום מוסיפה שבמינו מוצא אנדרסן נחמה גם באמונה דתית: "האמונה שלו חזקה והיא מאוד חשובה לו. הוא אומר שבלעדיה הוא לא היה חי". אך זה לא סיפור של גאולה שלמה. לינדסטרום אומרת שהסרט היה אמנם תהליך חיובי, אבל הצלקות עדיין שם, "זה לא סיפור עם הפי-אנד", היא מסכמת, "החיים פשוט אינם כאלו".

אמנם לא גאולה, אבל הסרט "הנער היפה ביותר בעולם" מסתיים בסגירת מעגל, פחות או יותר במקום שבו הוא התחיל – ילד בן עשר שמתבשר שאמו לא חזרה הביתה. זוהי כמובן טראומה שעיצבה את חייו של אנדרסן שלימים גילה את מה שהיה מכתב הפרידה של אמו. המכתב שכתבה האם לפני היעלמה נקרא בסרט פעמיים. בפעם הראשונה קוראת אותו אחותו של אנדרסן. בפעם השנייה זהו אנדרסן עצמו. האספקט הוויזואלי בזמן קריאת המכתב מעניק לתוכנו משמעות נוספת. אלו אמנם דבריה של האם אך הם נקראים כאשר אנדרסן הבוגר נראה כשהוא מטייל על החוף בוונציה שבו שיחק את דמותו של הנער היפה והתמים 50 שנה קודם לכן. "לא נשאר ממני הרבה. אל תבכו עלי. כבר לא נותרה אש לכבות ולא נותרה בי עוד תחושה של מה שאני ומה שאינני", כך הטקסט. וברקע מתחלפות תמונות – פעם אנדרסן על החוף בוונציה כשהוא בן יותר משישים ופעם תמונות מאותו המקום כאשר הוא בן 15. השמיים אמנם התקדרו אבל הים הוא אותו הים, החול אותו החול והגלים הם אותם הגלים. אנדרסן נמצא באותו המרחב הפיזי אך בינו לבין בן דמותו הצעיר מפרידה חומה בלתי עבירה של זמן, הזמן שכל שהתרחש בו כבר אינו ניתן לשינוי. הסרט מצליח להפגיש את האדם הבוגר שאיבד את בנו עם הילד הצעיר שאיבד את אמו, וכבר לא ברור אם הטקסט הוא שלה או שלו: "אני הופך לבלתי נראה. כבר נתתי את כל שהיה לי לתת. נשארה רק דלת. אני לא מת, רק נעלם. אולי עוד אתעורר. או אז, אחזור ואחפש אותך".