And if They Used Israeli Weapons

The public is not allowed to know which products can be marketed without a license and to whom, but they are also sold to countries that perpetrate horrific acts with them

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/opinion/2022-10-06/ty-article-opinion/.premium/and-if-they-used-israeli-weapons/00000183-aa22-d5eb-a3af-fab6ca870000

The raid on MonTaing Pin began at 6 A.M. About 150 soldiers entered the village from the west, firing in all directions. Many of the residents fled, others found shelter in the local monastery. What happened afterwards was described by witnesses who told their story to Radio Free Asia (RFA). The soldiers arrived at the monastery, found the villagers who had hidden there and sat them in rows, men and women separately. The women were taken to one of the rooms and locked inside. The men were tied up and their valuables taken. Later they were stripped, interrogated and tortured by knife stabbings and beatings.

In the evening they were locked into one of the rooms without food, water or access to a toilet. The next morning 10 of them were forced to carry looted property to the riverbank. When they finished the work, they were executed with machetes. Their bodies were burned. In the afternoon most of the remaining men were taken to the village, with their hands bound and their faces covered. They were executed with guns and machetes, and their bodies were dragged into the houses.

Some were cut into three or four parts before the houses were torched. Afterwards the soldiers left. A few hours later, the few captives who had remained in the monastery and survived returned to the village and found puddles of blood outside the ruins of the houses, and body parts, some of which were eaten by feral dogs.

The village where the massacre was perpetrated in May is located in the Sagaing district of northern Myanmar – a region identified with opponents of the junta that ousted the semi-civilian government of Aung San Su Chi in February 2021 and took over the country. There is evidence that recently in this region there were acts of slaughter and torching of additional villages.

This is a tumultuous period in Myanmar because many forces are fighting one another, while harming the civilian population. The conflict in the state of Rakhine in the west of the country continues even after it had already turned into genocide against the members of the Rohingya minority. Protesters against the regime are killed in demonstrations in the major cities, and at the same time there are clashes with organizations of ethnic minorities. We know nothing about many of the incidents due to restrictions on freedom of the press.

The reason why the massacre in Mon Taing Pin reached the media is interesting and unusual: One of the soldiers involved in it forgot or lost his cell phone. The phone was found, and its contents sent to RFA, a Washington based American funded media organization.

The photos and film clips discovered on the phone are a smoking gun. There is a picture of men who are seated, tied up, in a row outside the monastery. Another picture, dated a day later, shows the bodies of five of those men, with three soldiers standing over them: One is smoking a cigarette, a second is staring at the bodies and holding a gun, the third is photographing the bodies with his cell phone. Other pictures show a young man, on his knees, his hands bound, being tortured by knife stabbings. And there is also a film clip of the owner of the phone and two of his friends boasting about the executions they carried out. Their faces and the symbols and numbers of the army units are exposed.

This is horrifying evidence for anyone to absorb, but there is an aspect that is likely to be of particular concern to Israeli readers. It is known that in the past, Israel had extensive ties with the regime in Myanmar, and weapons, cyber systems, vehicles and drones of Israeli manufacture were and are used by the army. These are not only historical connections, but also business deals dating from the middle of the previous decade, when the hands of the Myanmar army were deeply mired in the blood of the genocide of the Rohingya.

As far as is known, Israeli defense exports to Myanmar ended about five years ago, but is it possible that Israeli weapons are still being used by the Myanmar army? Is it possible that the horrors in the village of Mon Taing Pin also have an Israeli connection? As a journalist who writes about genocide, ethnic cleansing and human rights violations, I asked the RFA for the original photos and film clips, and when I received them I was pleased to discover than they contain no evidence of weapons and equipment originating in Israel. Presumably, this is reason for a sigh of relief.

But only presumably. Israel is one of the world’s largest arms exporters. In spite of that, it did not ratify the Arms Trade Treaty – a multilateral pact that regulates the international trade in conventional arms – as did most Western democracies. Israel is also refraining from setting regulations to monitor the activity of intermediaries, especially former senior defense establishment officials, in military transactions and arms sales.

In addition, a few weeks ago the Defense Ministry’s Defense Export Control Agency published a proposal for new regulations that ease the sale of unclassified products. The list of unclassified products that can be sold without a license was expanded, as was the list of countries to which they can be sold. At the same time, the public is not permitted to know precisely which products can be sold, or to which countries. Yet it is known that crimes and horrific acts that are likely to be committed are not a consideration in determining the list of countries, and the government can in any case bypass the list by means of secret diplomatic agreements.

It is true that no evidence of Israeli weapons was found in Mon Taing Pin, but in the broader picture Israeli citizens have no way of knowing that their country, or companies operating in their country, are not involved in the marketing, sale or mediation in transactions with countries that massacre civilians, like Myanmar; countries where there is ethnic cleansing, like Ethiopia or South Sudan; or dictatorships that keep ethnic minorities in concentration camps and attack their neighbors, like Russia and China.

Transparency and adding an ethical dimension to considerations in this field would not harm Israeli security and are unrelated to political parties. Yanshuf, an NGO that does important work in this area, recently turned to all the parties to get their official position on the issue. Only one of them, Meretz, bothered to reply. And even if someone lost money from tougher regulation, all of Israeli society would benefit from the removal of its contribution to the major atrocities of our time, and enjoy an international reputation as the nation of startups, drip agriculture and Copaxone, rather that as a nation of “masters of war.”

ומה אם במיאנמר השתמשו בנשק ישראלי?

מדוע לציבור הישראלי אסור לדעת לאילו מדינות נמכר נשק ישראלי ולאילו צרכים הוא משמש?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-10-05/ty-article-opinion/.premium/00000183-9def-d425-abef-ddefbaca0000

הפשיטה על מון טאינג פין החלה בשש בבוקר. כ-150 חיילים נכנסו לכפר ממערב כשהם יורים לכל עבר. רבים מהתושבים ברחו, אחרים מצאו מחבוא במנזר המקומי. את מה שקרה אחר כך תיארו עדים שסיפרו את סיפורם לרדיו אסיה החופשית (RFA). החיילים הגיעו למנזר, מצאו את הכפריים שהסתתרו בו והושיבו אותם בשורות, גברים ונשים לחוד. הנשים נלקחו לאחד החדרים וננעלו בו. הגברים נקשרו ודברי הערך שלהם נלקחו. מאוחר יותר הם הופשטו, תוחקרו ועונו בדקירות סכין ובמכות. בערב, הם ננעלו באחד החדרים ללא מזון, מים או גישה לשירותים. בבוקר שלמחרת עשרה מהם אולצו לסחוב רכוש שנבזז לגדת הנהר. כשסיימו את המלאכה הם הוצאו להורג באמצעות מצ'טות. גופותיהם נשרפו. אחר-הצהריים, נלקחו מרבית הגברים הנותרים לכפר כשידיהם קשורות ופניהם מכוסים. הם הוצאו להורג בירי ובמצ'טות וגופותיהם נגררו לתוך הבתים. חלקן נחתכו לשלושה או ארבעה חלקים לפני שהבתים הוצתו. אחר כך החיילים עזבו. שעות אחר כך, השורדים המעטים שנותרו במנזר חזרו לכפר ומצאו שלוליות דם מחוץ להריסות הבתים וחלקי גופות שאת חלקם אכלו כלבים משוטטים.

הכפר שבו נערך הטבח במאי השנה נמצא במחוז סגאינג שבצפון מיאנמר, אזור המזוהה עם מתנגדי החונטה שהדיחה את ממשלתה האזרחית למחצה של אונג סן סו צ'י בפברואר 2021 והשתלטה על המדינה. יש עדויות לכך שבאזור נערכו לאחרונה מעשי הרג והצתת כפרים נוספים. זוהי תקופה סוערת במיאנמר מכיוון שכוחות רבים נלחמים זה בזה תוך כדי פגיעה באוכלוסייה אזרחית. הקונפליקט במדינת ראקין במערב המדינה נמשך גם אחרי שכבר הדרדר לרצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה, מפגינים נגד המשטר נהרגים בהפגנות בערים הגדולות ובמקביל מתקיימים עימותים עם ארגוני מיעוטים אתניים. על רבים מהאירועים אנו לא יודעים דבר בגלל הגבלות על חופש העיתונאות. הסיבה שהטבח במון טאינג פין הגיע לתקשורת היא מעניינת וחריגה. אחד החיילים שהיו מעורבים בו שכח או איבד את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו. הטלפון נמצא ותוכנו נשלח ל-RFA, גוף תקשורת הממוקם בוושינגטון וממומן על ידי גורמים אמריקאים.

התמונות והסרטונים שהתגלו בטלפון הם אקדח מעשן – ישנה תמונה של גברים קשורים היושבים בשורות מחוץ למנזר. תמונה אחרת, המתוארכת ליום מאוחר יותר, חושפת את גופותיהם של חמישה מאותם הגברים כאשר מעליהם עומדים שלושה חיילים. אחד מעשן סיגריה, השני בוהה בגופות ואוחז ברובה, השלישי מצלם את הגופות בטלפון סלולרי. תמונות אחרות מראות גבר צעיר, ישוב על ברכיו, קשור בידיו ומעונה בדקירות סכין. ויש גם סרטון של בעל הטלפון ושניים מחבריו המתפארים בהוצאות להורג שביצעו. הפנים חשופות וסמלי ומספרי היחידות הצבאיות גלויים.

אלו עדויות מזעזעות לכל אדם, אך ישנו אספקט שלהן שעלול להיות מדאיג במיוחד בעבור קוראים ישראלים. ידוע שבעבר קיימה ישראל קשרים ענפים עם המשטר במיאנמר ושכלי נשק, מערכות סייבר, כלי רכב ורחפנים מתוצרת ישראלית שימשו ומשמשים את הצבא במדינה. לא מדובר רק בקשרים היסטוריים, אלא גם בעסקאות מאמצע העשור הקודם, כשידיו של צבא מיאנמר היו טבולות עמוק בדם רצח-העם נגד בני הרוהינגה. על פי הידוע, היצוא הביטחוני הישראלי למיאנמר הופסק לפני כחמש שנים, אך האם יכול להיות שנשק ישראלי משמש עדיין את צבא מיאנמר? האם יכול להיות שיש לזוועות בכפר מון טאינג פין גם הקשר ישראלי? כעיתונאי שכותב על רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, ביקשתי מה-RFA את התמונות והסרטונים המקוריים וכשקיבלתי אותם שמחתי לגלות שאין עדות לכך שכלי הנשק והציוד המופיעים בהם הם ממקור ישראלי. לכאורה, סיבה לאנחת רווחה.

אבל רק לכאורה. ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. למרות זאת, היא לא אשררה את האמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ה-ATT) כפי שעשו מרבית הדמוקרטיות המערביות. ישראל גם נמנעת מתיקון תקנות שיפקחו על פעילותם של מתווכים, בעיקר בכירים לשעבר במערכת הביטחון, בעסקאות ביטחוניות ומכירת נשק. בנוסף, לפני מספר שבועות פרסם אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני במשרד הביטחון הצעה לתקנות חדשות שמקלות על שיווק מוצרים בלתי מסווגים. רשימת המוצרים הבלתי מסווגים שניתן לשווק ללא רישיון הורחבה וכך גם רשימת המדינות אליהן מותר לשווק. כל זאת כשלציבור אסור לדעת באילו מוצרים בדיוק מדובר ולאילו מדינות מותר לשווק אותם. ידוע, עם זאת, שפשעים ומעשי זוועה שעלולים להתבצע אינם שיקול בקביעת רשימת המדינות והממשלה יכולה בלאו הכי לעקוף את הרשימה באמצעות הסכמים מדיניים סודיים.

נכון, במון טאינג פין לא נמצאו עדויות לנשק ישראלי, אבל במבט רחב יותר, אין לאזרחי ישראל שום דרך לדעת שמדינתם או חברות הפועלות במדינתם לא שותפות בשיווק, במכירה או בתיווך בעסקאות עם מדינות המבצעות טבח באזרחים כמו מיאנמר, מדינות שבהן מבוצעים טיהורים אתניים כמו אתיופיה או דרום סודן או דיקטטורות המחזיקות מיעוטים אתניים במחנות ריכוז ותוקפות את שכנותיהן כמו רוסיה וסין. שקיפות והוספה של ממד אתי לשיקולים בתחום זה לא יפגעו בביטחון ישראל והם אינם עניין מפלגתי. עמותת ינשו"ף העושה עבודה חשובה בנושא זה פנתה לאחרונה לכל המפלגות על מנת לקבל את עמדתן הרשמית. רק אחת מהן, מרץ, טרחה לענות. ובכל זאת, גם אם יש מי שיפסיד כסף מרגולציה קשוחה יותר בתחום, החברה הישראלית כולה תרוויח מכך שתסיר את תרומתה מהזוועות הגדולות של תקופתנו וששמה ייצא בגויים כאומת הסטרט-אפ, הטפטפת והקופקסון ולא מדינת "אדוני המלחמה".