Jewish Youth From Around Europe Write About Their Lives. Now, and 85 Years Ago

The Kaleidoscope project revives an initiative that was interrupted by the Holocaust: an autobiographical writing competition for Jewish youth from all over Europe

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/jewish/2024-07-15/ty-article-magazine/.premium/jewish-youth-from-around-europe-write-about-their-lives-now-and-85-years-ago/00000190-a26f-da1a-adf0-a6ff4cb40000

"My father spoke with me as a friend. He touched offhandedly on the question of whether I was in love with a boy. The question has opened a new page for me … I've always tried to banish the subject from my heart," wrote a 17-year-old Jewish girl calling herself Hansi in Vilna in 1934. Later, she wrote that the boys in her class ignored her, that she saw herself as "unattractive to the eye" and that the indifference of the boys made her sit on the sidelines and sink into thought while the other girls sat together and shared anecdotes.

"That specific situation made it so I didn't love a single boy," she wrote. "At a time when I couldn't stop my feelings, I felt love for boys in general, as the opposite sex, as a group and not as individuals."

Hansi's text is only one testament out of hundreds that unfurl over thousands of pages written by young Jews who lived in Poland and several of its neighbors in the 1930s. They were collected by the Yiddish Scientific Institute, which worked in Eastern Europe in the lead-up to World War II with the mission of researching and preserving the region's Jewish life and Yiddish culture.

The organization was established in 1925 in Vilna (then in Poland, now the capital of Lithuania and known as Vilnius) and had branches in Warsaw, Berlin and New York. World War II forced the organization to move its operations to New York, which is the home to its modern incarnation's headquarters to this day.

The collection of these autobiographical accounts is fascinating in the personal glimpse it gives into prewar Jewish life. Many of the teenagers who wrote them died in the Holocaust, their words now serving as a memorial to the complex, diverse lives that were lost. They wrote about music, literature, ice skating and a myriad of other subjects. Some were politically aware and were Zionists, socialists or members of the Bund movement. There were the religious and the secular, the poor and the rich, the city folk and the rural folk. There were young people in love, the newly married and the divorced. Some dreamed of emigrating to the New World; some were excited about the future, and others were afraid of it.

The beginning of the Hebrew-language entry for the competition written by Hansi, a girl from Vilna, in 1934.
The beginning of the Hebrew-language entry for the competition written by Hansi, a girl from Vilna, in 1934.Credit: YIVO Institute for Jewish Research

"In the 1930s, the YIVO institute in Vilna wanted to know what was going on in the minds of young people in Yiddish-speaking countries," says Daniela Greiber, the Jewish Communal Life grants program manager at Rothschild Foundation Hanadiv Europe. "They organized a competition for autobiographical writing, and over the course of several rounds, between 1934 and 1939, they received 627 manuscripts. Most were handwritten and dozens of pages long. Most of the writers were boys, but there were girls too, and although the prevalent language was Yiddish, there were also some – including Hansi – who wrote in both Hebrew and Polish.

"The idea wasn't to publish the manuscripts, but to preserve them so they would serve as raw material for social research," continues Greiber. "The background for the project was the "Yiddishist" worldview, which believed in the need to develop a sense of belonging and meaning in Jewish life in countries where Yiddish was spoken.

There was also a belief among many that there was a future for Jews in Europe that would involve a socialist revolution. This was a time when people studied ethnography and were involved in the discipline of autobiographical writing. Someone had the ingenious idea of asking young people to write their biographies, and to make the manuscripts truthful, it was proposed to do it with anonymity."

The request was publicized in the press; to increase motivation, a competition with prizes was announced. Each year, several writers won 150 zlotys each. However, the winners in the final round never found out about their accomplishment. The date set for announcing the winner was September 1, 1939, the very day World War II broke out. It's likely that many of the participants didn't survive the following years.

The Jewish autobiographical competition was abruptly forced to end because of the war, but 85 years later, the Rothschild Foundation has begun to revive the project. It named the new project Kaleidoscope, and it seems almost like the twin of the original one. Once more, young Jews from all over Europe are writing about their lives. This time, the works aren't only being preserved and collected, but are also being published (in their original language and the English translation) on the project's website.

Dennis Grossman, one of the first participants in the project, is a young Jewish man from Budapest who grew up participating in Hungarian Jewish schools and summer camps. "I'm 21 years old and I still go to summer camps – now as a counselor," he wrote. "It is very hard to stay involved in the Jewish community after somebody reaches adulthood. Before that, you can go to camps, Jewish school and youth movements. But you grow out of these when you become 18 years old.

"That is why – if you want to stay involved – people usually go work at [camps] as a counselor or get jobs in Jewish organizations," he continued. "My girlfriend and I started hosting Shabbat dinners for our Jewish friends every other Friday as a way to keep our little community together. We usually say blessings for the wine and challah, sometimes we say kiddush. After that we eat, drink, have conversations and play board games. 

"Most of the people who come are our friends from […] camp, but we also try to invite anybody who has somewhat of a connection to Judaism and is looking for a way into the community," he added. "There are lots of young Jews in Hungary who either find out about their being Jewish too late or have some other reason for not getting involved in the community early on. These people get locked out because most of the programs and communities for young adults are just like our Shabbat dinners. Small, because my home can only fit so many, and somewhat closed because we only know the people in our social bubble.

Dennis Grossman enjoys some hasábburgonya. 'It is very hard to stay involved in the Jewish community after somebody reaches adulthood.'
Denis Grossman

"I am truly frustrated by this dynamic and I'm always looking for ways to get more people involved," he wrote. "My philosophy is that people should relate to their Jewish identities through experiences they have. These experiences can be anywhere from going to the synagogue to attending a Shabbat dinner or a bar mitzvah. These can overwrite the fact that a lot of people relate to Judaism through the Holocaust or through our history."

Dennis is the son of an American father and a Hungarian mother who divorced when he was a baby. Most of his mother's family died in Auschwitz, and those who survived avoided their Jewish identity after the war. His mother started to show renewed interest in her 20s. "My mother always put more emphasis on making these experiences fun and digestible for us rather than following the strict rules," he wrote. "Because of this, for example, my concept of Shabbat is about having everyone around the table and my mom kissing my head, blessing me, and having peace around us. It is very far from the concept that we aren't allowed to do certain things…"

Dennis understands the significance of the manuscripts that were written so many decades ago and of the renewal of the project. "It's trying to understand the period we live in and the significance of being a Hungarian Jew in this time period," he says. "In my text, I tried to explain the situation so that people understand it. But besides the historical aspect, I also like to express myself in writing, and it feels good to be a part of something like this and to share my Jewish identity with the world. "

In addition to the positive aspects of Jewish identity, are there also more challenging aspects?

"For me, it's not a big challenge to be Jewish. If I wasn't an active Jew, that would be a greater concession. There's a fear of antisemitism, of estrangement, of discrimination, of the fact that people don't understand us or think we're strange, but if we don't expose ourselves and aren't active, people will understand us even less. I believe in being a full part of society in general, and I feel that through me, people will understand what Judaism is.

Continues:

https://www.haaretz.com/jewish/2024-07-15/ty-article-magazine/.premium/jewish-youth-from-around-europe-write-about-their-lives-now-and-85-years-ago/00000190-a26f-da1a-adf0-a6ff4cb40000

פרויקט מופלא לתיעוד חיי הנוער היהודי באירופה נקטע ב-1939. עכשיו הוא קם מחדש

פרויקט "קלידוסקופ" מחייה יוזמה שנקטעה ערב השואה: תחרויות כתיבה אוטוביוגרפית של נערים ונערות יהודיים מרחבי אירופה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-07-04/ty-article-magazine/.highlight/00000190-777b-d705-a7f5-fffb44090000

"אבא שוחח איתי כחבר. הוא נגע דרך אגב בשאלה אם אני אוהבת בחור. השאלה הזו הוסיפה לי דף חדש… השתדלתי תמיד למחוק מהלב את העניין הזה", כך כתבה צעירה יהודייה בת 17, שכינתה את עצמה האנזי, בווילנה ב-1934. בהמשך היא מספרת ליומנה כי הנערים בכיתה מתעלמים ממנה, שהיא תופסת את עצמה כ"מכוערת בשביל העין" ושאדישותם של הבנים גורמת לה לשבת בצד ולשקוע במחשבות בזמן שהנערות האחרות יושבות יחד ומספרות אנקדוטות זו לזו. "מצב ספציפי זה גרם שלא אהבתי בחור אחד", היא מסכמת, "ובשעה שלא יכולתי לעצור ברגשי הלב, חשתי אהבה לבחורים בכלל, באשר הם מין שני, בתור קיבוץ ולא בתור פרט".

רשימתה של האנזי היא רק עדות אחת מתוך מאות עדויות הנפרשות על פני אלפי עמודים שכתבו צעירים יהודים שחיו בפולין וכמה משכנותיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הן נאספו על ידי מכון יהודי בשם ייִוואָ (YIVO, ראשי תיבות ביידיש של המכון המדעי היהודי), שפעל במזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה וקיבל עליו לחקור ולשמר את אורח החיים היהודי במזרח אירופה ואת תרבות היידיש. הארגון הוקם ב-1925 בווילנה (אז בפולין, היום בליטא) והיו לו סניפים בוורשה, ברלין וניו יורק; לעיר זו עברה פעילות הארגון בעקבות מלחמת העולם השנייה ובה נמצא המטה של גלגולו המודרני עד היום.

הרשימות שלוקטו במסגרת איסוף העדויות האוטוביוגרפיות מרתקות. רבים מבני הנוער שכתבו אותן נספו בשואה והטקסטים שלהם משמשים מעין מצבה המזכירה את החיים המגוונים והעשירים שאבדו. הם כתבו בין השאר על מוזיקה, ספרות וגלישה על קרח; חלקם היו מודעים פוליטית – ציונים, סוציאליסטים או אנשי תנועת הבונד; היו ביניהם דתיים וחילונים, עניים ועשירים, כפריים ועירונים; הם כללו נערים מאוהבים, נשואים טריים וגם גרושים; חלקם חלמו להגר לעולם החדש, חלקם התרגשו לקראת העתיד ואחרים דווקא חששו ממנו.

"בשנות ה-30 המכון בווילנה ביקש לדעת מה קורה במוחם של צעירים בארצות דוברות היידיש", מספרת דניאלה גרייבר, מנהלת תוכניות מענקים בקרן רוטשילד "הנדיב" אירופה. "הם אירגנו תחרות כתיבת אוטוביוגרפיות ובמשך כמה סבבים, בין 1934 ל-1939, הם קיבלו 627 טקסטים. רובם היו כתובים בכתב יד והיו בני עשרות עמודים. מרבית הכותבים היו בנים, אך היו גם בנות, ואף שהשפה השלטת היתה יידיש, היו גם כאלה ובהם האנזי שכתבו בעברית ובפולנית. הרעיון לא היה לפרסם את הטקסטים, אלא לשמור אותם כך שיהיו חומר גלם למחקר חברתי. הרקע לפרויקט היה השקפת העולם הבונדיסטית, שהאמינה בצורך לפתח שייכות ומשמעות לחיים היהודיים במדינות דוברות היידיש. היתה גם אמונה שיש עתיד יהודי באירופה שתעבור מהפכה סוציאליסטית. מכיוון שזו היתה תקופה שבה אנשים למדו אתנוגרפיה ועסקו בדיסציפלינה של כתיבת אוטוביוגרפיות, מישהו חשב על הרעיון המבריק לבקש מאנשים צעירים לכתוב ביוגרפיות, וכדי שהטקסטים יהיו כנים, ההצעה היתה לעשות זאת באופן אנונימי".

הבקשה הופצה בעיתונות וכדי להגביר את המוטיבציה אף הוכרזה תחרות נושאת פרסים. בכל שנה זכו כמה כותבים ב-150 זלוטי כל אחד. עם זאת, הזוכים בסיבוב האחרון מעולם לא קיבלו הודעה על זכייתם: המועד המתוכנן להכרזת הזוכים היה 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. ככל הנראה, רבים מהכותבים לא שרדו בשנים הבאות.

תחילת רשימתה של האנזי, נערה מווילנה ב-1934, במסגרת תחרות העדויות של מכון ייווא. טקסטים ספורים בעברית
תחילת רשימתה של האנזי, נערה מווילנה ב-1934, במסגרת תחרות העדויות של מכון ייווא. טקסטים ספורים בעברית צילום: YIVO Institute for Jewish Research

תחרות האוטוביוגרפיות היהודיות המקורית אמנם נקטעה באחת בסוף שנות ה-30, אבל קרן רוטשילד מצאה דרך לחדש את הפרויקט כעבור 85 שנים. לפרויקט החדש הם החליטו לקרוא "קלידוסקופ" והוא מעין תמונת מראה של הפרויקט המקורי – גם בו צעירים יהודים מרחבי אירופה כותבים על חייהם כיום, והפעם הטקסטים לא רק נשמרים ונאספים אלא גם מתפרסמים בפומבי (בשפות המקור ובתרגום לאנגלית), באתר האינטרנט של הפרויקט.

דניס גרוסמן, אחד המשתתפים הראשונים בפרויקט, הוא צעיר יהודי מבודפשט שהתבגר במסגרות יהודיות-הונגריות. "אני בן 21 ועדיין הולך למחנה הקיץ", הוא כותב בטקסט שלו, "אבל עכשיו בתור מדריך. קשה מאוד להישאר מעורב בקהילה היהודית אחרי שמגיעים לבגרות. לפני כן אפשר ללכת למחנות קיץ, לבית ספר יהודי או לתנועת נוער, אבל כשמגיעים לגיל 18 עוברים הלאה. מי שרוצה להישאר מעורב הולך לעבוד במחנה בתור מדריך או בארגונים יהודיים. אני וחברתי התחלנו לארח ארוחות שבת עבור חברינו היהודים, פעם בשבועיים בערבי שישי, כדרך לשמור על הקהילה הקטנה שלנו. בדרך כלל אנחנו מברכים על היין והחלה, לפעמים אומרים קידוש. אחרי זה אנחנו אוכלים, שותים, מנהלים שיחות ומשחקים משחקי קופסה. רוב מי שמגיעים הם חברים שלנו ממחנה הקיץ. אבל אנחנו גם מנסים להזמין כל מי שיש לו קצת קשר ליהדות ומחפש דרך להיכנס לקהילה.

"הרבה יהודים צעירים בהונגריה מגלים על היותם יהודים מאוחר מדי, או שיש להם סיבה אחרת לא להתערב בקהילה בשלב מוקדם", הוא ממשיך. "האנשים האלה מוצאים את עצמם בחוץ כי רוב התוכניות לצעירים הן קטנות וסגורות ואנחנו מכירים רק את האנשים בבועה החברתית שלנו. אני באמת מתוסכל מהדינמיקה הזאת ואני תמיד מחפש דרכים לגרום לאנשים נוספים להיות מעורבים. הפילוסופיה שלי היא שאנשים צריכים להתייחס לזהותם היהודית באמצעות חוויות שיכולות להיות בכל מקום, מהליכה לבית הכנסת ועד להשתתפות בארוחת שבת או בר מצווה. זה יכול להחליף את ההתייחסות ליהדות רק דרך השואה או ההיסטוריה שלנו".

דניס הוא בן לאב אמריקאי ואם הונגרייה, שהתגרשו כשהיה תינוק. רוב בני משפחתה של האם נספו באושוויץ ואלה ששרדו נמנעו מעיסוק בזהותם היהודית אחרי המלחמה. אמו החלה לגלות בה עניין מחודש בשנות ה-20 שלה. "אמי תמיד שמה יותר דגש על הפיכת החוויות היהודיות למהנות וקלות לעיכול עבורנו, ופחות על כללים נוקשים", הוא כותב. "בגלל זה תפיסת השבת שלי היא שכולם יושבים סביב השולחן ואמא שלי מנשקת לי את הראש ומברכת אותי. זה רחוק מאוד מהרעיון שמשמעות השבת היא שאסור לעשות דברים מסוימים".

דניס מודע לחשיבות הטקסטים שנכתבו לפני עשרות שנים ולמשמעות חידושו של פרויקט התיעוד. "זו התמודדות עם הבנת הזמן שאנו חיים בו ועם המשמעות של להיות יהודי-הונגרי בזמן הזה", הוא אומר. "בטקסט שלי ניסיתי להבהיר את המציאות הזאת כדי שאנשים יבינו אותה. אבל מעבר לעניין ההיסטורי, אני גם אוהב לבטא את עצמי בכתיבה, וזו הרגשה טובה להיות חלק מדבר כזה ולשתף את העולם בזהות היהודית שלי".

האם מעבר לצדדים החיוביים של הזהות היהודית יש לה גם צדדים מאתגרים יותר?

"בשבילי, זה לא אתגר גדול להיות יהודי. אם לא הייתי יהודי פעיל, זה היה ויתור גדול יותר. יש פחד מאנטישמיות, מקיפוח, מאפליה, מכך שלא מבינים אותנו או שחושבים שאנחנו מוזרים, אבל אם לא ניחשף ולא נהיה פעילים, אנשים לא יבינו אותנו עוד יותר. אני מאמין בלהיות חלק מלא מהחברה הכללית ואני מרגיש שאנשים יבינו מה זו יהדות דרכי. אני מסביר להם וכך יוצר מודעות. זה אולי מפחיד להסתובב ברחוב עם כיפה, אבל כשאני בדרך לבית הכנסת אני חובש אותה אף שבדרך כלל אני לא חובש כיפה. אני עושה את זה כי זו ההזדמנות שלי להיות אדם יהודי ברחוב, ולא סתם אדם ברחוב. כשיראו 100 כיפות, יקבלו את זה ויבינו מה זה".

דניס גרוסמן
דניס גרוסמן, צילום פרטי.

הוא מציין כי צעירים יהודים רבים בהונגריה חשים מנותקים ממורשתם, ו"זו הסיבה שהקמתי עם עוד כמה שותפים את 'קרן הקשר הונגריה' (The Kesher Hungary Foundationn) שנועדה לעזור לבנות מחדש את העולם היהודי שאיבדנו במאה ה-20. המשימה שלנו היא לספק לצעירים יהודים תחושת שייכות דתית וקהילתית באמצעות תוכניות ואירועים חינוכיים".

בהתחשב במה שקורה כיום במזרח התיכון ובאופי השלטון בהונגריה, האם יש בפעילות כזאת גם פחד?

"אני מרגיש את הפחד עוד לפני 7 באוקטובר, אבל אני בוחר להתגבר עליו. לכן כשאני עושה את זה או כשאני חובש כיפה, אני מרגיש גאווה. זה לא רק כדי להראות לאנשים, יש לזה גם משמעות דתית ולכן יש לי סיבה לגיטימית, כלומר יש כאן מכשול ואפשר וצריך להתגבר עליו. יש פחד בקרב צעירים יהודים לחשוף את עצמם כיהודים, חלקם מתגברים עליו וחלקם לא".

גם ליזה ג'מל, צעירה בת 25 שנולדה בטורקיה וחיה בהיידלברג שבגרמניה, מנסה להבין את משמעות הזהות היהודית כיום. "הבחירה להיות יהודייה באופן אקטיבי השתנתה אצלי במשך השנים", היא מספרת. "פגשתי אנשים והייתי מעורבת בתוכניות חברתיות ואחר כך גם בתוכניות אקדמיות, שסייעו לי להבין את הערכים היהודיים שאני מאמינה בהם. למדתי עברית ולימודים יהודיים וזה חלק חשוב בחיים שלי. אני גם אוהבת זיכרונות ומסורות המסופרות בעל פה וחשוב לי לדעת את ההיסטוריה המשפחתית שלי". ליזה פתחה את הטקסט שלה ב"קלידוסקופ" בציטוט מהמשנה – "אם אין אני לי, מי לי" – והסבירה שהוא מעודד ניסיון להבין מי אנחנו באמת. "אני גאה להיות חלק ממשהו שיישמר לעתיד", היא אומרת על השתתפותה בפרויקט.

ליזה נולדה באנטקיה בדרום טורקיה, כילדה עברה עם משפחתה לאיסטנבול ובגיל 17 נסעה ללמוד באיטליה. אחר כך המשיכה לגרמניה, שם השתתפה בפרויקט לימודים יהודיים שחשף אותה ליהודים ממדינות רבות נוספות. "אפשר למצוא בכל מקום חבר יהודי ולהתחבר על בסיס התמודדויות וחוויות משותפות", כתבה בטקסט שלה. ליזה מדברת על יצירת קשרים וגשרים ועל הימנעות מיצירת נרטיב של "אנחנו" ו"הם": "אנחנו זוכרים שלכל קהילה עשוי להיות סיפור ייחודי, מהיכן הם מגיעים וכיצד הם מצטלבים עם אחרים. באופן דומה, רבים מחברי הקהילה חלוקים בעמדותיהם על נושאים רבים, אך ההיסטוריה והתרבות המשותפת מחברות אותנו מחדש".

ליזה, צילום פרטי

בסיפור השורשים שלה חלה התפתחות קשה: רעידת האדמה שפקדה את טורקיה וסוריה בפברואר 2023 והחריבה את עיר הולדתה תפסה אותה בזמן שערכה ספר ובו תרגומים לאנגלית של טקסטים על זהות יהודית, שכתבה בפרסומים שונים בטורקיה. "בדיוק ברגע שאני מתעניינת יותר ויותר בשורשים שלי, הבנתי שלא נותרה שם קהילה. אנחנו נאחזים בזיכרונות, בסיפורים, בשירים, בשפות, באוכל, במשפחה ובמסורת", היא אומרת ומספרת שהקדישה את הספר לשתי סבותיה ולראש הקהילה היהודית הקטנטנה באנטקיה, שאיבדו את חייהם ברעידת האדמה.

דניאלה גרייבר, צילום: Rothschild Foundation Hanadiv Europe

גרייבר, שיזמה את הפרויקט החדש, מציינת כי רוב הסיפורים בפרויקט המקורי הם עצובים: "הכותבים ניסו לצאת מהמקום שבו הם נמצאו באמצעות הכתיבה. יש סיפורים קשים – 'אבא שלנו עזב אותנו' או 'היינו 13 ילדים ושרדו רק שמונה'". היא מוסיפה שקרן רוטשילד עוסקת תמיד בתיעוד ההיסטוריה היהודית, אבל הפעם חיפשה משהו שיקשר את העבר אל ההווה דרך הכלים שהיא עוסקת בהם – ספריות, מוזיאונים וארכיונים. "כאן יש משהו שיכול להיות כלי להבנת העבר", היא אומרת, "אבל גם השראה לצעירים וסיוע לקהילות האירופיות של היום".

לדבריה, "בהתחלה אמרו לי שאני חייבת לעשות ביוגרפיות בווידיאו, שאף אחד לא יכתוב טקסטים ושאין טעם לבקש. אבל חשבתי שאין טעם בווידיאו – כי רציתי ש'קלידוסקופ' יהיה מראה של הפרויקט המקורי אבל גם כי רציתי לתת לכותבים הזדמנות לעשות משהו מעמיק יותר. זה מיועד לאנשים שהכתיבה באה להם יותר בקלות ומוכנים להיות חשופים וכנים, וזה לא קל למצוא אנשים כאלה". הקושי טמון לא רק בכתיבת הטקסטים. "אנשים צעירים מתקשים למצוא את עצמם היום בקהילה היהודית המאורגנת", אומרת גרייבר. "זה לא דבר חדש. כבר 2,000 שנה שמבוגרים אומרים שהצעירים לא מחויבים מספיק. אבל יש היום מספיק אנשים שמתנדבים ובוחרים להיות פעילים במעגלים יהודיים ושיש להם זהות יהודית חיובית, לא רק כזאת שנובעת מפחד ומלחמה באנטישמיות. הם משקיעים שעות רבות מזמנם החופשי כדי להתנדב בתנועת נוער, בבית ספר ובאירועי תרבות".

איך את רואה את המשך הפרויקט?

"המטרה כרגע היא לקבל תמונת מצב של 2024 כי זו שנה משמעותית מבחינה היסטורית. כל סיפור שנקבל ייתן עוד חלק בפאזל שלה".

גרייבר מתייחסת להשפעת אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שהחלה בעקבותיהם. אלה מרעידים עדיין את הקרקע תחת רגליהם של יהודים בתפוצות, הנדרשים להתמודד לא רק עם הפגנות, חרמות ועוינות פוליטית, אלא במקרים רבים גם עם איבוד חברים, בדידות, ניכור חברתי ושינויים דרמטיים בשיח הציבורי כלפיהם. "התחלנו לפתח את 'קלידוסקופ' בחורף 2022", אומרת גרייבר. "הסיפורים הראשונים נכתבו ופורסמו בספטמבר 2023, אך רוב הסיפורים חוברו ופורסמו בסוף 2023 ו-2024. לא יכולנו לחזות שהתזמון שלנו עומד להיות כה משמעותי בתיעוד תגובה אירופית על רגע מרכזי בהיסטוריה היהודית בזמן אמת. תחושת הזהות, החיבור והשייכות היהודית של יהודי התפוצות והישראלים התערערה עמוקות, כפי שמשתקף בסיפורים".

ציפורה
ציפי, צילום פרטי

צעירה נוספת שמשתתפת ב"קלידוסקופ" היא ציפי, תיכוניסטית מהעיר גטבורג בשוודיה (שכמו חלק מהמרואיינים בכתבה זו, העדיפה להזדהות בשמה הפרטי בלבד, כפי שהיא מוצגת בפרויקט). "בדרך כלל אני אומרת שאני איטלקייה, שוודית ואמריקאית", היא מספרת, "אני גם חצי אשכנזייה וחצי ספרדייה". אביה נולד בשטוקהולם להורים אמריקאים שמשפחותיהם היגרו מפולין, רוסיה וגרמניה. מצד אמה, לציפי יש שורשים איראניים ואיטלקיים. היא למדה בבית ספר יהודי, השתתפה במחנות קיץ יהודיים ולקחה חלק בפעילויות קהילתיות, אך הקהילה לדבריה לא תמיד סיפקה לה תחושת שייכות. "הקהילה ובית הספר היהודי בגטבורג הם קטנים מאוד. גדלים שם עם אותם אנשים והיה לי קשה למצוא חברים חדשים. כילדה הייתי ביישנית ורגישה, הרבה פעמים הרגשתי פגועה ומודרת מהילדים האחרים. מעולם לא הרגשתי שאני מסוגלת ליצור חברויות ארוכות טווח בתוך הקהילה היהודית, אבל לא היה קל למצוא חברים מחוץ לקהילה. מאוחר יותר, כשלמדתי בבית ספר רגיל, הייתי קצת אאוטסיידרית, היו לי תחומי עניין וסגנון לבוש שונים, והזהות היהודית החזקה שלי לא הקלה את ההשתלבות. הרגשתי בודדה במשך שנים רבות".

בהמשך, היא מספרת, דברים השתפרו. היום היא בת 17, לומדת בתיכון ומרגישה שמצאה סביבה חברתית בוגרת ופתוחה יותר. היא מתייחסת ברצינות לזהותה היהודית אך עוסקת גם בדברים אחרים – רוק, ציור וכן תת-התרבות הגותית. היא מספרת שהתקופה האחרונה לא הקלה את ההתמודדות: "אחרי המתקפה של 7 באוקטובר חשבתי שאני צריכה להוריד את מגן הדוד מהצוואר שלי, אבל אחרי כשבוע הרגשתי ריקנות בלעדיו ועכשיו אני מרגישה שאני צריכה לענוד אותו שוב. אני מרגישה חזקה וגאה יותר ויש תחושה טובה להיות חלק ממשהו גדול יותר".

גם רחל, צעירה בת 20 מהעיר ליברץ בצ'כיה המשתתפת בפרויקט, מכירה במשקלו ההיסטורי. "כשכתבתי את הסיפור שלי חשבתי על כך שיהיה נהדר אם יהיה אוסף כזה עבור קוראים עתידיים. אולי הם יוכלו למצוא בו כוח ותחושת שייכות כשיהיה גל נוסף של אנטישמיות בעתיד", היא אומרת. רחל גם הפכה את זהותה היהודית לשליחות – היא לומדת להיות רבה בבית המדרש על שם אברהם גייגר בפוטסדאם שבגרמניה, המזוהה עם הזרם הרפורמי. היא מספרת כי אמה, בדומה לאירופים רבים בדורה, לא היתה יכולה לחיות את יהדותה באופן מלא מפני שגדלה בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית (אביה של רחל אינו יהודי): "דור ההורים שלי לא קיבל את האפשרות לחיות כיהודים. לדור שלנו יש יתרון – יש אצלנו תופעה של חזרה לשורשים. אנחנו מוקירים את הזהות היהודית שלנו, מזינים אותה ומעמיקים עוד יותר את מה שדור הסבים שלנו עשה".

את ההכשרה שלה לרבנות רחל מתארת בטקסט שלה כהקלה: "הרגשתי שאני יכולה סוף סוף לנשום. כבר לא הייתי צריכה להרגיש מוזרה כשהרגשתי חיבור לאלוהים, דבר נדיר בצ'כיה האתיאיסטית, או כשחיפשתי משמעות גדולה יותר לחיים. אני מסתובבת בין בני העם שלי, לא צריכה להסביר מה הם כיפה או בית כנסת ולמה אני הולכת לשם בכל יום שישי. אלה דברים שחברי הלא יהודים לא יכולים להבין עד הסוף כי הם לא חיים את אורח החיים הזה, אף שאני מעריכה את הסובלנות שלהם לתרבות שלי".

כשאני שואל אותה על האתגרים החדשים בימינו, היא משיבה: "זה נכון שיהודים לא פופולריים במיוחד היום. אבל זה היה כך גם בעבר והיום יש יותר אנשים שמתקרבים ליהדות ומתעניינים בה. יש תחושה של קהילה שמתחברת, וזה נותן לאנשים כוח ותחושה שמבינים אותם".

רחל, צילום פרטי

הפרויקט החדש גם מקים לתחייה את רעיונותיה של תנועת הבונד, שדגלה בטיפוח חיי התרבות היהודיים באירופה ותפיסתה עמדה מאחורי הפרויקט המקורי. אף שהיא קרסה אחרי השואה, במובנים מסוימים יש להשקפותיה רלוונטיות חדשה עבור צעירים שחיים באירופה כיום, אומרת גרייבר. "העולם היהודי אינו רק בישראל ובארה"ב – יש באירופה חיים יהודיים, יש מספיק יהודים שרואים בה בית ויש בה גם קהילות עתיקות". לדעתה, הפרויקט החדש אינו "בונדיסטי" במובן של מאבק בהגירה מאירופה או דבקות באידיאולוגיה סוציאליסטית, אך הוא מבטא התמודדות עם זהות יהודית-אירופית חיובית החורגת מעבר למלחמה באנטישמיות ולמאבק על עצם האפשרות לקיים זהות יהודית.

ארבעת הצעירים שהתראיינו לכתבה זו אינם דתיים במובן הישראלי של המילה אך הם קשורים לערכים, למסורת ולתרבות היהודיים. הם נבדלים זה מזה ביחסם לישראל אך ברור שהיא חלק חשוב בזהותם, גם אם לא המרכיב היחיד או החשוב ביותר בה. דניס, לדוגמה, אומר שהוא מושקע בשגשוגה העתידי של ישראל כי עצם קיומה, כמדינה יהודית שתתקיים גם אם הקהילה שלו תיעלם, תורם לביטחונו. עם זאת, את התפקיד שלו הוא רואה בתפוצות. "ככל שיותר אנשים יעזבו לישראל, כך תהיה כאן פחות קהילה", הוא אומר. "הקהילה היהודית ההונגרית חשובה. אני צריך להישאר כאן, לתמוך בה ולחזק אותה".

גם ליזה אוהבת את ישראל ותומכת בה. היא יכולה לדמיין את עצמה חיה בישראל אבל כרגע היא "אוהבת מאוד את חייה כיהודייה באירופה". לדבריה, "ישראל צריכה להתקיים, על ערכיה המבוססים על הגינות, מגוון אנושי והבטחת שלום ואחדות בין קהילות שונות וביטחון ליהודים בסכנה". ציפי אומרת שמעבר לתחושת הביטחון שישראל מקנה לה, היא גם מעניקה השראה לאמנות שלה. היא מגדירה את עצמה כציונית אבל לא רואה את עצמה חיה בישראל. "אני מאמינה בעתיד של ישראל", היא אומרת, "אבל מודאגת מהמצב שבו היא נמצאת כרגע ומקווה שהיא תמשיך להתקיים ולשגשג בעתיד בהיר ושליו יותר". רחל מסתייגת מהקונוטציות השליליות והקיצוניות שהמילה "ציוני" קיבלה לאחרונה, וברור לה שקיומה של מדינה יהודית הוא חשוב. היא גם לא שוללת אפשרות שיום אחד תחיה בה. "לא ביליתי בה הרבה זמן", היא אומרת, "אבל הרגשתי שם כמו בבית. היה החיבור העמוק הזה שגורם לי לחשוב יותר לאן אני, כיהודייה, באמת שייכת".

למרות דברי התמיכה שלהם, זו תהיה טעות לבחון את הצעירים היהודים באירופה רק לפי יחסם לישראל. הם חלק ממכלול רחב יותר והם לוקחים חלק בבנייה מחודשת של מסורת עתיקה שנגדעה ושבעבר נטען כי אין לה עתיד. נותר להמתין ולראות אם בני הדור הצעיר הזה יצליחו להעמיד אלטרנטיבה לזהויות היהודיות הישראליות והאמריקאיות, אם יפתחו קשרים עם מהגרים מישראל ואולי אפילו עם מיעוטים אחרים באירופה כמו המיעוט המוסלמי, ואם, למרות המשקל ההיסטורי, הם יצליחו להקים מעפר תרבות יהודית שפרחה ונקטעה לפני כ-90 שנה.