English Follows
השנה לא זכה אף ישראלי בפרס הנכסף. מאוכזבים? הנה מבט מעט ביקורתי על הפרס ששם את הדברים בפרופורציה…
פורסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2503371#article-comments
English: http://www.haaretz.com/news/features/.premium-1.630209
התקופה שבין תחילת אוקטובר לאמצע דצמבר היא זמן הנובל. בשבועות אלו, בין ההכרזה על הזוכים להענקת הפרסים, תופס הפרס היוקרתי כותרות ראשיות בכל העולם. הטקס פחות או יותר קבוע, תחילה באות הספקולציות בדבר זהות הזוכים, אח"כ באות כתבות הפרופיל על המועמדים שנבחרו ופועלם. בסוף, לקראת העשירי בדצמבר, יום הענקת הפרסים, מגיע סיקור האירועים הנוצצים בסטוקהולם ובאוסלו – הטקסים המרשימים, ההרצאות המתוקשרות והנשפים החגיגיים.
היחס הציבורי לפרסי הנובל איננו מפתיע. מדובר, אחרי הכל, בפרס היוקרתי בעולם המהווה סמל להצטיינות מדעית והתעלות רוחנית. הפרסים מעוררים השראה ועניין מאז 1901 אז הוענקו לראשונה בהתאם לצוואתו של הממציא, הכימאי והיזם השוודי אלפרד נובל. לפני מותו החליט נובל להשקיע את רוב הונו בקרן שתעניק מדי שנה פרסים לאנשים שתרמו לאנושות ע"י המצאות ותגליות מדעיות, יצירה ספרותית וניסיונות להשכנת שלום עולמי. מאז ועד היום חולק הפרס, העומד כיום על כ-1.1 מיליון דולר לקטגוריה, ל-860 אנשים ול-22 ארגונים.
עד כאן הכל בסדר. אך יש משהו מעט מעוות בהתייחסות הישראלית לנובל. ראשית, ישנה אובססיה מוגזמת בנוגע למספר הישראלים והיהודים שזכו בפרס. אין ספק שהמספר גבוה יחסית, אבל המרדף השנתי אחרי מקור הגאווה הלאומית הזה הוא מעורר חמלה. זהו חיפוש אחר נחמה זמינה ומהירה. למי אכפת מעוני, מיתון ופערים חברתיים כאשר לכלכלן מפרינסטון שקיבל את המדליה הנכספת ממלך שוודיה הייתה אמא יהודייה? למי אכפת מהסכסוך האלים עם הפלסטינים כשהכימאי מקליפורניה שזכה בפרס היוקרתי מכולם היה פעם קצין בצה"ל? כל הבעיות נכנסות לפרופורציה בפני הטיעון המנצח: אחד מכל חמישה זוכים בנובל הוא יהודי, כמה פרסים כבר הביאו הערבים?
מעבר לזה יש לנובל כוח מכופף מציאות – פרופסור מהטכניון מחליט שהוא רוצה להיות נשיא המדינה? אנחנו נתעלם מחוסר ניסיונו הפוליטי ונתייחס אליו ברצינות רק מפני שהוא זכה בנובל. מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית לא מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה? נתעלם מהעובדה שזוהי סוגיה פנימית של העולם האקדמי ונהפוך אותה לשערורייה לאומית כי הוא זכה בנובל. כל זה היה סביר אם פרס הנובל באמת היה אמת המידה האולטימטיבית לתבונה, אבל האם זה אכן המצב או שאנחנו לוקחים אותו קצת יותר מדי ברצינות?
בחינה ביקורתית של פרס הנובל מגלה בעיקר אנכרוניזם ופרובינציאליות ככל שזה נוגע לתהליך בחירת הזוכים. ההחלטה בדבר הגופים הבוחרים את הזוכים התקבלה לפני כ-120 שנה ע"י אדם אחד, אלפרד נובל עצמו. אין לאיש סמכות לעדכן או לשנות את ההחלטה וכך מתקבלות ההחלטות על הפרסים היוקרתיים בתבל ע"י גופים שכמעט כל חבריהם שוודיים (או נורבגים במקרה של פרס נובל לשלום). מדובר כמובן בגופים רציניים מאוד ואין סיבה להטיל דופי במקצועיותם אבל הם נטולי פרספקטיבה גלובאלית. זוכי הנובל מהווים לכן את האליטה של האנושות כפי שהיא נראית מהצפון הרחוק של אירופה, לא פחות ולא יותר מזה. בעוד רבים מזהים את פרסי הנובל בפיזיקה, רפואה וכימיה עם הישגים אקדמיים מזהירים המייצגים את האנושות כולה, יש לזכור כי בהחלטה על זהות הזוכים לא משתתפים נציגי הארוורד, אוקספורד ו-MIT, גם לא שופטים סינים, הודים או רוסים אלא אנשי האקדמיה השוודית, שע"פ רוב המדדים הבינלאומיים אף אחד ממוסדותיה אינו מצליח להתברג אל בין חמישים האוניברסיטאות הטובות בעולם.
גם תהליך הבחירה עצמו הוא לא מודרני במהותו. אין ספק שטוב שפרס יוקרתי כמו הנובל לא יושפע מרייטינג ולחצים. טוב שזוכי הנובל לא נבחרים באס.אם.אסים או לייקים בפייסבוק, אבל הממסד הסקנדינבי לוקח את זה צעד אחד רחוק מדי. ע"פ התקנון רק לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים מותר להציע מועמדים: חברי האקדמיות השוודיות ווועדות הפרס שלהן, זוכים לשעבר בפרס נובל ובכירים מתחומים מסוימים מאוד בעולם האקדמי. בפרס נובל לשלום נוספים גם חברי פרלמנטים, ממשלות ובתי-דין בינלאומיים. רשימה זו משאירה את הכל בתוך המשפחה. זהו מצב סביר בפרסים המדעיים אך בפרסים האחרים השיטה מצמצמת את רשימת הזוכים האפשרית ואת הדיון בה. אך הדיון איננו אפשרי בכל מקרה מכיוון שרשימת המועמדים והפרוטוקולים של הדיונים נשמרים בסודיות במשך חמישים שנה. מסוקרנים לדעת מי היו המועמדים לקבל את פרס נובל לספרות או לשלום? אין בעיה, בתנאי שאתם מתעניינים רק בשנים שלפני 1964. רוצים להציע מועמדים לפרסים של שנה הבאה? הרגישו חופשיים לעשות זאת, בתנאי, כמובן, שכבר זכיתם בפרס בעצמכם או שאתם שייכים לאליטה הנבחרת של העולם האקדמי או הפוליטי (לא יעזור לכם אם אתם נניח פעילים חברתיים ידועים, רופאים, סופרים מפורסמים, עיתונאים, ראשי-ערים, שופטים, מנהיגי עובדים, תעשיינים או סתם אזרחים שיש להם משהו לתרום לדיון).
פרס הנובל לספרות הוא דוגמא מצוינת לתהליך הבעייתי. ההחלטה על זהות הזוכה מתקבלת בגוף שהוקם ב- 1786 ומונה 18 חברים. חברי הוועדה ממונים לכל החיים, גילם הממוצע הוא מעל שבעים וכולם שוודים למהדרין. אין להתפלא שתוצאות תהליך הבחירה מעוררות תמיהות – מצד אחד מועמדים שהם כמעט מובנים מאליהם לא זוכים בפרס, מצד שני, לעיתים, בניסיון מוגזם להפגין אקטואליות או קוסמופוליטיות, זוכים מועמדים אזוטריים וכמעט אנונימיים. ספרות איננה מדע מדויק והעדפות ספרותיות הן עניין של טעם ובכל זאת, קשה למצוא הצדקה לכך שסופרים כגון טולסטוי, צ'כוב, מארק טוויין, ג'יימס ג'ויס ומרסל פרוסט לא זכו בפרס כשהיו בחיים (הנובל מוענק רק לזוכים חיים) בעוד שרשימת הזוכים מאותה תקופה כוללת שמות של סופרים שנעלמו מדפי ההיסטוריה. ב-1974, שנה בה היו מועמדים, בין השאר, גראהם גרין, וולדימיר נבוקוב וחורחה לואיס בורחס, הזוכים היו שני סופרים שוודיים, אייווינד יונסון והארי מרטינסון. לא שיש פסול בכך שסופרים שוודיים יזכו מדי פעם בפרס אבל השניים האלו היו גם חברי הגוף הבוחר עצמו. ובכלל, יותר שוודיים זכו בפרס נובל לספרות מאשר זכו בו סופרים מכל יבשת אסיה, אפריקה או דרום-אמריקה למשל. באופן כללי פרסי הנובל הם יורוצנטריים למדי – 468 מתוך 860 הזוכים הם ילידי אירופה. הייצוג הנשי גם הוא לא מרשים במיוחד – בסה"כ 46, קצת יותר מ-5% מהזוכים.
אם יש סימני שאלה לגבי התאמתה של האקדמיה השוודית לבחירת זוכי פרס הנובל לספרות דומה שהגוף המקבל את ההחלטות על פרס הנובל לשלום הוא מוזר עוד יותר. הרעיון של אלפרד נובל, שהיה רדוף תחושות אשמה על כך שהמציא את הדינמיט, היה פשוט – הענקת פרס למי שתרם ל"אחווה בין אומות, ביטול או צמצום צבאות וקידום תהליכי שלום". רעיון נאצל אמנם אך בידי מי הוא הפקיד את ההכרעה על הענקת הפרס? האם בידי מומחים בעלי שם עולמי למדע המדינה? האם בידי וועדה של אנשי רוח ומומחים לענייני דיפלומטיה, צבא או ביטחון? התשובה היא כמובן לא. פרס נובל לשלום מוענק ע"י תת-וועדה של הפרלמנט הנורבגי, מדינה בת כחמישה מיליון תושבים שהיא כמעט חסרת חשיבות, ניסיון או השפעה בזירה העולמית. הרכבה של הוועדה בת חמשת החברים לא נקבע ע"פ מומחיות או ניסיון אלא ע"פ, לא תאמינו, מאזן הכוחות בין המפלגות השונות בפרלמנט הנורבגי.
גם כאן תהליך הבחירה הניב תוצאות מוזרות החל מבחירתו של קורדל הול, מזכיר המדינה של רוזוולט שככל הנראה היה אחראי לסירובה של ארה"ב לקבל אנייה של מאות מבקשי מקלט יהודיים מאירופה ב-1939, ועד בחירתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שנכנס לרשימת המועמדים 12 ימים בלבד אחרי שנבחר לראשונה, כלומר לפני שהספיק לעשות פעולה כלשהי שתצדיק את זכייתו. זכיות אלו מצטרפות לזכיות אמורפיות משהו של גופים כמו האיחוד האירופי או האו"ם בעוד מאהטמה גנדי, שהיה מועמד חמש פעמים, לא זכה בפרס מעולם.
אבל אפילו מעמדו של פרס נובל לשלום הוא סביר יחסית לזה של פרס הכלכלה. אלפרד נובל בחר באופן ברור וחד משמעי חמש קטגוריות לפרס. אלו לא כללו כלל ועיקר פרס לכלכלה. ב-1968 הצליח הבנק השוודי המרכזי, באקט מבריק של יחסי ציבור לקנות בכסף רב פרס מטעמו שיחולק במקביל לפרסי הנובל המקוריים. נכון, באופן רשמי הוא נקרא "הפרס למדעים כלכליים של הבנק השוודי המרכזי לזכרו של אלפרד נובל" ולא פרס נובל, אבל מי כבר שם לב לפרטים שכאלו? באופן מעשי הצליח הפרס להשתרבב לפסטיבל השנתי בסטוקהולם בניגוד לכוונותיו של אלפרד נובל, כאשר כמה מהזוכים בו בוודאי לא יכולים להיחשב לכאלו שקידמו את הערכים הנאצלים שבשמם ייסד נובל את המפעל.
אך כאשר מדובר בכסף הפרס לכלכלה הוא רק קצה הקרחון. קרן הנובל המממנת את הפרסים היא קרן פרטית שנוסדה ב-1900, ארבע שנים אחרי מותו של נובל. באופן אירוני מקור כספי הקרן שמחלקת את פרס השלום היוקרתי בעולם הוא בהון שמקורו ברווחים מהפטנט על דינמיט וממפעל תעשייתי בשם בופורס (Bofors) שהיה בבעלותו של נובל וייצר תותחים וכלי נשק. כיום פועלת הקרן באופן מעשי כבית השקעות המשקיע באפיקי השקעה שונים כולל קרנות גידור שונות כאשר הרווחים משמשים לתשלום ההוצאות הכרוכות בחלוקת הפרס. הונה בסוף 2013 היה כ-473 מיליון דולר והיא פטורה מתשלום מיסים בשוודיה וממיסים על השקעות בארה"ב.
מטבע הדברים יש לקרן אינטרסים עסקיים ופיננסיים חובקי עולם, היא הקימה גופים עסקיים ומלכ"רים שונים שלכל אחד מהם יש נכסים, הנהלות ומועסקים, וכמו כל קרן אחרת היא עושה ככל יכולתה לשפר את רווחיותה. לפני שנתיים היא אפילו קיצצה את גובה פרסי הנובל מכ-1.4 מיליון דולר לכ-1.1 לקטגוריה. דרך אחרת לשפר רווחיות היא גיוס תרומות. המרכז החדש הנבנה בסטוקהולם, שישמש כמטה וכמוזיאון, נבנה בעיקר מתרומות של שני גורמים מרכזיים במשק השוודי – משפחת וולנברג (שבבעלותה חלקים גדולים מהמשק השוודי והשפעה פוליטית רבה) ומשפחת פרשון (מייסדי H&M). צריך להיות תמים מאוד כדי לחשוב שההשקעות הפיננסיות, הפורמציות המשפטיות והפוליטיקה הפנימית שלהם לא ישפיעו בדרך כזו או אחרת על תהליכי בחירת הזוכים. וועדות בחירת הזוכים מופרדות אמנם מהקרן והן עצמאיות ובלתי תלויות אך בעבר כבר עלו טענות בדבר השפעת הצדדים הפיננסיים של מפעל הנובל על בחירת הזוכים כמו גם טענות על השקעות הקרן באפיקים שאינם מתאימים לרוח הפרס.
כל זה אינו מהווה הוכחה לשחיתות או פחיתות כבוד לפרס. יש לפרסי הנובל זכויות והישגים רבים והם תורמים רבות למטרות ראויות. אבל ייתכן שהגיע הזמן לשים אותם במקומם הנכון – זהו מפעל פרטי בעל מבנה מיושן ואינטרסים שאינם מוכרים לציבור הרחב המעניק פרסים בעיקר לגברים אירופאים מבוגרים ע"פ השקפותיה ועמדותיה של האליטה האקדמית בחלק ממדינות סקנדינביה. כשמסתכלים על זה ככה זה כבר לא נראה כל כך נורא שהשנה אף ישראלי לא זכה בפרס.
Anachronism and provinciality: Welcome to the Nobel Prize selection process
Prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.
This year’s Nobel Prize winners will pick up their awards in a few days, so it’s no wonder media stories about the institution and the recipients are proliferating. After all, the prizes have been arousing interest since 1901, when they were first bestowed based on the will of Swedish chemist and entrepreneur Alfred Nobel.
Before Nobel died, he invested most of his fortune in the foundation that each year awards money to extraordinary contributors in science, literature and peace. Since then, the prize, which today totals about $1.1 million, has gone to 860 people and 22 organizations.
That’s fine, of course, but there’s something slightly off about the way Israelis relate to the phenomenon. First, there’s an outrageous obsession about the number of Israelis and Jews who win. No doubt the tally is high, but this annual search for sources of national pride is pathetic. It’s a search for quick and easy solace.
Who cares about poverty and social gaps when a Princeton economist with a Jewish mother receives a medal from the king of Sweden? Who cares about the violent conflict with the Palestinians when the medal-winning chemist from California was once an officer in the Israeli army? All our troubles seem smaller when we remember that one in five prizewinners is Jewish. How many times have the Arabs won?
Aside from that, the prize has incredible power. A Technion professor decides he wants to be president of Israel? We’ll forget that he has no political experience and take him seriously if he's got a Nobel.
A Hebrew University mathematician doesn’t get an honorary Phd from the University the Haifa? We’ll forget that that’s an internal matter among academics and make it into a national headline. After all, he has a Nobel Prize.
All this would be reasonable if the prize were the ultimate criteria for intelligence, a but a critical look at the selection process reveals nothing but anachronism and provinciality.
The guidelines for the selectors were drawn up almost 120 years ago by a single person, Alfred Nobel himself. No one is authorized to update these rules, so the decisions about the most prestigious prize in the world are made by a board whose members are exclusively Swedish (or Norwegian for the Peace Prize).
Of course these are serious, respectable people and there’s no reason to doubt their professionalism, but they lack global perspective. Thus the prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.
While the prizes for physics, medicine and chemistry are considered the highest achievements of all humanity, the selection process doesn’t include any people from Harvard, Oxford or MIT, or any judges from China, India or Russia. It’s just academics from Sweden, a country whose academic institutions wouldn’t make the top 50, according to most international standards.
All in the family
No doubt it’s a good thing that the winners aren’t chosen by text-message voting or Facebook likes, but the Scandinavians take this one step too far. According to the guidelines, very few people are even allowed to suggest candidates; only Swedish academics and their prize committees, former Nobel Prize winners, and other senior figures in the academic world. For the Peace Prize, parliament members and international court officials are added to the mix.
This leaves it all in the family. It’s a reasonable method for the scientific prizes, but for the other categories it slashes the list of possible winners. In any case, a precise discussion about the problem is impossible because the candidate lists and protocols for discussing them are kept secret for 50 years.
Are you interested in who was short-listed for the peace or literature prize? No problem, just make sure you’re talking about 1964 or before. Want to suggest a candidate for next year’s prize? Go ahead, if you’ve already won or belong to the global elite in academics or politics. It won’t help if you happen to be a famous social activist, doctor, author, journalist, mayor, judge, industrialist or just a regular citizen with something to say.
The Nobel Prize for Literature is an excellent example of the skewed process. The winner is chosen by a group that was founded in 1786 and has 18 members. The members are appointed for life, their average age is 70 and they’re all Swedish.
No wonder the results are usually surprising – on the one hand, writers who seem a shoo-in don’t win, and the attempt at cosmopolitanism and staying current gives us nearly anonymous winners.
Literature isn’t a science, and literary preference is a matter of taste, but still, it’s hard to justify that authors like Tolstoy, Chekov, Twain, Joyce and Proust never won, while the winners list from those days includes names that have fallen off the pages of history.
In 1974, for example, when people like Graham Greene, Vladimir Nabokov and Jorge Luis Borges were candidates, the winners were two Swedes — Eyvind Johnson and Harry Martinson. Not that there’s anything wrong with Swedish authors winning the prize from time to time, but these two guys were members of the group that made the selection.
Also, the prize has been awarded to more Swedes than people from all Asia, Africa or South America, for example. Meanwhile, 468 of the 860 winners have been European, while the number of female winners has been unimpressive – 46, just above 5 percent.
A strange peace
If there are concerns about Swedish academia’s ability to choose prizewinners for literature, the body that chooses Peace Prize winners is even stranger. Alfred Nobel, who felt guilty for inventing dynamite, had a simple idea: a prize for those who “have done the most or the best work for fraternity between nations, for the abolition or reduction of standing armies and for the holding and promotion of peace congresses.”
A lofty idea, but who bestows the prizes? Leading international experts on political science? A council of experts on diplomacy, strategy and security?
The answer is no, of course. The Peace Prize is awarded by a subcommittee of the Norwegian parliament — one without much influence in the international arena, in a country of 5 million. The five-member committee is chosen not based on expertise or experience, but, believe it or not, on the balance of power among Norway’s political parties.
Here as well, the selection process has yielded strange results, starting with the selection of Cordell Hull, Franklin Roosevelt’s long-serving secretary of state, who apparently was responsible for Washington’s decision not to give safe harbor to a ship containing hundreds of Jews fleeing Europe in 1939.
The choice of U.S. President Barack Obama is also curious; he made the candidate list only 12 days after being sworn in. The European Union and United Nations have also been awarded prizes, but not Mahatma Gandhi, even though he was a candidate five times.
Meanwhile, the selection process for the Peace Prize can be considered reasonable compared to the one for economics. Alfred Nobel chose five clear categories for the prize, and none of them were economics. In 1968, Sweden’s central bank, in an act of PR genius, bought itself a prize to award alongside the original Nobels.
True, it’s officially the Nobel Memorial Prize in Economic Sciences, not a Nobel Prize, but who pays attention to that? In effect, this award weaseled its way in despite the wishes of Alfred Nobel. It can be said that many laureates never advanced the lofty ideals that inspired Nobel to create his prizes in the first place.
And since we’re talking about economics, let’s not forget that the Nobel Prizes are a business. The awards are funded by a foundation that got its unitial capital from profits on explosives and weapons, and currently operates as an investment firm with global interests (while being tax-exempt in Sweden and the United States).
Nobel Prize laureates have made many important contributions and are surely worthy of praise. But it might be time to put this thing in perspective – we’re talking about a private foundation with an outdated structure with private interests. It mostly honors old European men, based on the elitist and academic perceptions in Scandinavia. Looking at it that way, it’s not such a shame no Israelis won this year.
It all started a few years ago when my brother Daniel, who lives in London, and I visited Karl Marx's grave at Highgate Cemetery (as oddly and suspiciously enough we often do). Beneath the giant monument we decided to write something together. We started the project by finding historical characters and episodes we were interested in (French Prime-Minister, Leon Blum's, arrest by the Nazis, Theodor Herzl's visit to Eretz Israel, Leonard Cohen's visit to the Sinai Peninsula during the Yom-Kippur War and many more). Then we wrote letters to each other about how these historical motifs are connected to our lives outside of Israel, to immigration, to politics and identity. As time went by we wrote about other things too, the music we love, the people we share our lives with, our past, our present and our future.
דיויד סטברו 