קטגוריה: אמנות וספרות

לאחר מותם של שלושת הוריה – אביה, האם המאמצת והאם הביולוגית, יצאה רוזאן קאש למסע חייה. המסע הניב שלושה אלבומים יוצאי דופן. בביקורה האחרון בסטוקהולם נפגשתי עם קאש ושוחחנו על האלבומים, על החיים בכלל ואפילו על ישראל.
פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3062575
סיפור שלושת אלבומיה האחרונים של הזמרת האמריקאית רוזאן קאש אינו רק סיפור מוסיקלי. זהו סיפור של יצירה מתוך אובדן וחיפוש אחר זהות ומשמעות הנובעים ממנו. ב-2003 נפטר אביה של רוזאן, הזמר האגדי ג'וני קאש. זה היה מספר חודשים לאחר מותה של ג'וּן קארטר, אשתו של ג'וני ואמה המאמצת של רוזאן. במאי 2005 נפטרה וויוויאן ליברטו, אשתו הראשונה של קאש האב ואמה הביולוגית של רוזאן. כך איבדה רוזאן קאש שלושה הורים בתקופה של שנתיים. ימים קשים אלו הולידו שלושה אלבומים הנובעים מתוך האבל האישי של קאש אבל הם הרבה יותר מזה. הם מסע היסטורי ותרבותי אל לב אחת המשפחות המשפיעות ביותר במוסיקה האמריקאית בת זמננו.
רוזאן קאש נולדה בממפיס, טנסי ב-1955, השנה בה הקליט אביה את שיריו הראשונים באולפני סאן המיתולוגיים. בשנות השישים, כאשר היתה קאש ילדה קטנה, נפרדו הוריה. ג'וני, שהיה בשלב זה מכור לסמים, נישא בשנית לזמרת ג'וּן קרטר שהיתה אף היא בת למשפחה מוסיקלית מאוד. ג'וּן, אמה ואחיותיה הרכיבו את "משפחת קרטר", הרכב מוסיקלי שהיה חלק ממסע ההופעות של ג'וני קאש בשנות השישים. כשהשלימה רוזאן את לימודיה בתיכון היא הצטרפה למסע ההופעות של אביה, תחילה כעוזרת האחראית על הכביסה ואח"כ כזמרת. את החיים בסיבוב ההופעות של אביה היא תיארה בספר זיכרונותיה: "להסתובב בעולם, לצפות בו מופיע, לשיר באוטובוס, כל אלו הם בסיס לתהליך חינוך רציני". בספר מספרת קאש כיצד למדה לנגן בגיטרה מהמוסיקאים שליוו את אביה וכיצד התאמנה במשך שעות בנגינת אקורדים של השירים שהם לימדו אותה. "גיליתי את התשוקה לכתיבת שירים", היא מספרת, "תשוקה זו עדיין איתי והיא מובילה אותי כזמרת וכותבת שירים – המקצוע המשפחתי שלי".
הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה התחילה בהיסוס. במשך חודשים אחדים היא חיה בלונדון, היא למדה תיאטרון בלוס-אנג'לס, הקליטה אלבום בגרמניה, ובסוף שנות השבעים נישאה למוסיקאי רודני קראוול. שנות השמונים הפכו אותה לכוכבת. היא הקליטה חמישה אלבומים ורבים משיריה, ששילבו בין מוסיקת פופ פולק וקאנטרי, כיכבו במצעדי הפזמונים. במקביל להצלחה המסחרית, היא זכתה לביקורות מצוינות ובפרסים רבים (עד היום היא צברה ארבעה פרסי גראמי ו-12 מועמדויות נוספות). בתקופה זו ילדה קאש את שלושת בנותיה, קייטלין, צ'לסי וקארי.
בראשית שנות התשעים נקלעו נישואיה של קאש למשבר, היא הוציאה שני אלבומים שתיארו, בין השאר, את הקשיים בחיי הנישואים שלה שהסתיימו לבסוף ב-1992. במקביל לפרידה מבעלה היא נפרדה גם מבירת הקאנטרי של אמריקה, נאשוויל, ועברה לניו-יורק. בחייה החדשים בחוף המזרחי של ארה"ב היא נישאה בשנית למוסיקאי ג'ון לוונטל שהיה שותף ביצירת אלבומיה הבאים והפך לאב לבנה הצעיר של רוזאן, ג'ייקוב בן ה-17. מאז המעבר לניו-יורק הקריירה של רוזאן קאש התפתחה לכיוונים רבים: היא כתבה וערכה מספר ספרים, תרמה מכתביה לניו-יורק טיימס, ניוזוויק ורולינג סטון והופיעה והקליטה עם מוסיקאים כמו ברוס ספרינגסטין ואלביס קוסטלו. בשנים האחרונות היא זכתה בפרסים רבים והיתה פעילה במספר ארגונים פוליטיים וחברתיים.
סיפור שלושת אלבומיה האחרונים התחיל ב-2003 עם מותם של הוריה. האלבום הראשון בטרילוגיה יצא לאור ב-2006 והוא התמודדות ראשונית, כנה ומטלטלת עם המוות. האלבום השני יצא לאור ב-2009 והוא מבוסס על רשימת שירי קאנטרי קלאסיים שג'וני קאש נתן לביתו על מנת להרחיב את אופקיה המוסיקליים. מתוך 100 השירים ברשימה בחרה קאש 12 ונתנה להם פרשנות משלה. האלבום האחרון יצא לאור ב-2014 והוא מתאר מסע בדרום ארה"ב של קאש ובעלה, ג'ון לוונטל, שגם השתתף בכתיבת השירים והפיק את האלבום.
האלבום הראשון, Black Cadillac, הוא מעין מפה של אובדן ואבל", מספרת קאש בראיון להארץ, "התחלתי לכתוב אותו כאשר אבי עדיין היה חולה. כשכתבתי את שיר הנושא יצא ממני מן "אוי לא", ידעתי שזה מגיע. אבי נפטר אחרי שסיימתי לכתוב את שני השירים הראשונים וכשסיימתי את האלבום והוא היה מוכן לצאת לאור נפטרה אמי הביולוגית. ג'וליאן ריימונד (איש חברת התקליטים קפיטול, ד.ס) התקשר ואמר לי: התקליט לא גמור, את צריכה לכתוב עוד שיר. ואז הוספתי את Like Fugitives". השיר האחרון שנוסף לאלבום בעקבות מותה של וויוויאן ליברטו הוא שיר כועס מאוד, מעין כתב אשמה נגד הכנסייה, נגד עורכי-הדין המרוויחים מסבלם של אחרים ונגד העולם בכלל, עולם שבעבור רוזאן היה עכשיו עולם ללא אמא. "כשאביך מת יש בך צער, כשאמך מתה יש בך כעס", מצטטת רוזאן ביטוי מוכר ומוסיפה, "אפשר לחשוב שאתה מוכן לזה אבל כשמישהו שמחזיק חצי מה-DNA שלך עוזב את הפלנטה זו מכה ענקית. הייתי בהלם שאבי מת למרות שהוא היה חולה במשך זמן רב והייתי באותה מידה של הלם כשאמי, שהיתה חולה חודש אחד בלבד, נפטרה. לא יכולתי להיות מוכנה לזה".
השיחה עם קאש התקיימה בסוף אוגוסט, במהלך סיבוב הופעות אירופי קצר שלה. נפגשנו מאחורי הקלעים של האולם בו היא הופיעה בסטוקהולם, בירת שוודיה. קאש היא לא זמרת של איצטדיונים, היא מופיעה באולמות אינטימיים, מלאים במאזינים המרותקים לסיפוריה ולשיריה. יחד איתה על הבמה עומד בעלה, מלחין, מפיק וגיטריסט מוכשר בפני עצמו והדינמיקה ביניהם נותנת תחושה של מערכת יחסים אמיתית ומורכבת, כזו של זוג אנשים רגילים, לא של כוכבי רוק. החומר שהם מבצעים ברוב ההופעות נכתב ברובו ע"י רוזאן אך ניכר שג'ון, בעלה, הוא המנוע המוסיקלי. כשהם על הבמה הם אמנם זוג אבל הם גם במקום העבודה שלהם. בזמן בדיקת הסאונד הוא מלמד אותה אקורדים של שיר של הביטלס אותו הם מבצעים יחד, לעיתים בסבלנות, לעיתים קצת פחות בסבלנות. במהלך החזרה הוא מנחה אותה במקומות בהם היא מתקשה ומתאים סולמות לקול שלה היכן שצריך. בההופעה מספרת רוזאן בבדיחות הדעת על אחד השירים שהשניים כתבו יחד עם בעלה הראשון של רוזאן. "אני גאה בזה", היא אומרת ומוסיפה, "היה צורך במעט אבולוציה על מנת להצליח לעשות את זה". "ממש משפחה מודרנית", מעיר ג'ון, ספק בגאווה, ספק בציניות.
השיחה עם קאש נטולת גינונים של כוכבת, כשהיא מגיעה להופעה אין לה דרישות מהמארגנים המקומיים זולת כוס תה שחור. היא לבושה בפשטות, שפת הגוף שלה ישירה מאוד, היא נעימה וחברותית אבל גם רצינית. היא מודעת היטב לכך שרבים מעוניינים בה בגלל הייחוס המשפחתי שלה אבל בגיל 61 דומה שהיא כבר מעבר לתסביכים ולנסיונות התמרדות או התנערות ממנו. היא גאה ואוהבת את המקום שממנו היא באה והיא שמחה לשתף ולדבר על הוריה וילדיה כמו גם על יצירותיה וניסיון החיים שלה אם כי היא עושה זאת באופן שאין בו רכילות, חדירה לפרטיות או סגירת חשבונות. היא אישה שראתה דבר או שניים בחייה אבל היא מספרת עליהם בתבונה ובזהירות של אדם שהמילה הכתובה היא המקצוע שלו ושהתוודע כבר בגיל צעיר לכוחה ההרסני של תקשורת ההמונים. בספרה הביוגרפי היא מספרת על זכרון ילדות לא נעים כאשר צוות טלוויזיה הגיע לביתה לצלם את משפחתו של ג'וני קאש. האם היתה עצבנית, הילדים נאלצו להתלבש יפה ונאסר עליהם לזוז ולדבר. קאש בת ה-5 כעסה מאוד על אביה שהכניס את הפולשים הביתה. "מאז אני נזהרת מעיתונאים", מסכמת קאש את הסיפור.
ואכן, החיים באור הזרקורים לא הקלו על חיי משפחת קאש לדורותיה. זו לא היתה משפחה של חיים פשוטים ושלווים. כילדה נאלצה רוזאן להתמודד עם אבא שלצד היותו כוכב היה מכור לסמים ונהג לשתות בכבדות ולבגוד באשתו. יחסיה עם אמא הביולוגית היו מורכבים. היא הייתה אישה עדינה שנשאה על גבה את ניהול הבית וגידול הילדים ואחרי הגירושים גם את כישלון נישואיה. עובדה זו גרמה לרוזאן, הבת הבכורה, לקחת על עצמה לעיתים את תפקיד המבוגר האחראי. גירושיהם של הוריה וכניסתה של אמא חורגת לתמונה סיבכה את העיניינים עוד יותר. וויוויאן המשיכה להאשים את ג'וּן קרטר בפירוק נישואיה, בעוד העולם כולו, ובתוכו הבת רוזאן, צפו בהשתאות בסיפור האהבה הפומבי והמתוקשר של בעלה ואשתו החדשה. אחד הפרקים הקשים במערכת היחסים המשפחתית המורכבת היה יציאתו לאור של הסרט Walk The Line שחשף את סיפורו של ג'וני קאש ושתי נשותיו בפני מיליוני צופים.
"לראות את הסרט היה כמו טיפול שורש ללא הרדמה", אמרה בזמנו קאש לגארדיאן הבריטי והסבירה שזו היתה חוויה קשה מכיוון שהיא לא זיהתה בו את שלושת הוריה כפי שהם היו באמת. בעבור שאר המשפחה הסרט עורר רגשות קשים עוד יותר. וויוויאן ליברטו, אשתו הראשונה של ג'וני קאש המוצגת בסרט בצורה לא מחמיאה, כתבה בספר אוטוביוגרפי לפני מותה ב-2005 שבניגוד למוצג בסרט היתה זו ג'וּן, לא ג'וני, שהיתה המחזרת הראשית. ע"פ ליברטו, שלא ראתה את הסרט אבל היתה מודעת לדמותה המוצגת בו, ג'וּן סיפקה לג'וני סמים והיא זו שפירקה במתכוון את נישואיו. "וויוויאן, הוא יהיה שלי", כך היא אמרה, טוענת וויוויאן, בעימות כעוס איתה מאחורי הקלעים באחת ההופעות. סינדי, אחותה של רוזאן, הסכימה עם אמה הביולוגית וכעסה מאוד על יוצרי הסרט ורק כדי לעשות את הדרמה המשפחתית הזאת מורכבת עוד יותר, אחיה החורג של רוזאן, ג'ון, בנם המשותף של ג'וני וג'וּן, היה מעורב בהפקה.
רוזאן מעולם לא ניסתה ברצינות לתקן את הרושם שנוצר בסרט. היא מודעת לכך שזהו טבע הדברים בסרטים הוליווידיים, היא לא כועסת, לפחות לא בפומבי. במהלך השנים היתה רוזאן קאש בקשר עם שלושת הוריה. לקשרים אלו היו אמנם עליות וירידות אבל היחסים תמיד היו פרטיים ותמיד היו משמעותיים. לא פלא שמותם של השלישייה בתוך זמן קצר כל כך הניב יצירה משמעותית כל כך. זוהי יצירה זו, לא ראיונות עיתונאיים או סרטים דוקמנטריים, שדרכה רוזאן מתמודדת עם יחסיה עם הוריה.
ההתמודדות היצירתית עם מות הוריה של רוזאן התחיל באלבום Black Cadillac שהוא תיאור מדויק, עמוק ואמיץ של אבל. הוא פרטי מאוד, חושפני כמעט, אבל יש בו גם משהו אוניברסלי. כל אדם שאיבד מישהו, במיוחד מי שמתאבל על מותם של אב או אם יוכל למצוא בו משהו מהכאב שלו. קאש אומרת שהאבל שלה מגדיר אותה. "אני רשימה של כל מי שיש לי לאבד", היא שרה בשיר היפה באלבום, The World Unseen, "אני מי שהייתי וכמה שאני יכולה לכאוב". לעיתים האבל הוא ישיר וקאש שרה על בדידות וייאוש כתגובה מידית וישירה של אישה שאיבדה את אביה ממש עכשיו. "אני נושאת לב שחור של כאב והוא מתאים לי בדיוק, לא יכולתי לעשות בשבילך כלום כשעוד היית חי", היא שרה בשיר הנושא של האלבום ובשיר אחר היא שואלת "למי נותר לי להאמין בעולם בלי קול, למי נותר לי להאמין עכשיו ששמו אותך באדמה".
אבל לעיתים הרגשות הופכים מופשטים יותר וחשוב מכך, הזמן הופך גמיש יותר. הזמן באלבום אינו לינארי, דבר שיאפיין גם את אלבומיה הבאים של קאש. היא עוברת בין תקופות, מדלגת בין זמנים ונקודות מבט כך שהיא כמעט ומוציאה את העוקץ מהסופיות והמוחלטות של המוות. בתחילתו של השיר I was watching you, למשל, היא צופה מלמעלה בחתונתם של הוריה, כאילו היא קיימת לפני שהיא נולדה. בסופו של אותו שיר אביה הוא זה שמבטיח להתבונן בה מלמעלה אחרי מותו, קיים גם אחרי שהוא איננו. כך נמתח האלבום אחורה וקדימה בזמן. The Good Intent מתאר את האב המייסד של שושלת קאש האמריקאית מלפני 400 שנה ו-God is in the Roses מתאר את בית-הקברות בו מונחים הוריה של קאש "השמש מאירה את בית-העלמין, עלים על האבנים, מעולם לא היה מקום שהרגיש כל כך כמו בית. אנחנו נופלים כמו עלי הקטיפה, אנחנו מדממים וקרועים, אבל אלוהים נמצא בשושנים ובקוצים".
האלבום השני בטרילוגיה, The List, הוא אחר לגמרי. הוא מבוסס על רשימת מאה השירים שאביה נתן לה בגיל 18 כחלק מהחינוך המוסיקלי שלה. השירים הם חלק מה-DNA המשפחתי שלה ובמובן מסוים קאש מתמודדת איתם מאז ועד היום. "האלבום הזה הוא תביעת בעלות מחודשת של המורשת והשושלת המוסיקלית שלי", מספרת קאש ומסבירה שהיא ניסתה להתמודד עם השירים בכבוד של עובדת ארכיון, באהבה של בת ובתבונה של תושבת ניו-יורק. מצד אחד השירים הם קלסיקות אמריקאיות שבוצעו ע"י מבצעים רבים, כולל אביה, מצד שני היא מעניקה למורשת התרבותית של אביה ביצועים אישיים ופרשנות ייחודית. "בהתייחס למורשת המלאה הזו אני עדיין כותבת שירים לפני כל דבר אחר", טוענת קאש, "עבודת האוצרות ותשומת הלב לקול שלי באלבום הזה, לאו דווקא למילות השירים, רק הוסיפו לתחושת הכבוד שלי ככותבת שירים ולהערכה שלי לאומנות ולדיסיפלינה הזו".
התפתלות מעניינת בעלילה התרחשה כאשר בתה של רוזאן, צ'לסי, החלה לעשות בעצמה צעדים ראשונים בעולם המוסיקה. "איפה הרשימה שלי אמא?", היא שאלה ודרשה מאמה רשימה כמו זו שהיא קיבלה מאביה. מאז החלה קאש לכתוב רשימה משלה. "אני עדיין עובדת על הרשימה של צ'לסי", היא מספרת, "הבעיה היא שאני לוקחת את זה ברצינות רבה מדי. אם יהיו רק מאה שירים, הם צריכים להיות בדיוק השירים הנכונים. בשלב זה יש כמה שירים של ניל יאנג של ספרינגסטין ושל הביטלס, יש גם כמה מהשירים שאבי השאיר לי כמו I'm so lonesome I can Cry של האנק וויליאמס, אבל אני מתלבטת אם מותר לי להכניס יצירות מז'אנרים אחרים כמו Freddie Freeloader של מיילס דייוויס".
ההתלבטויות של קאש אינן רק קוריוז. הרשימה היא עניין חשוב. "אני מקווה שאני לא עומדת למות בקרוב", קאש אומרת בצחוק, ומוסיפה שאין לה דד-ליין אבל ניכר שהיא חושבת על זה ברצינות ושזוהי משימה משמעותית בעבורה. לכל משפחה יש את המסורות שלה, במשפחת קאש זוהי מסורת מוסיקלית ורוזאן דואגת לכך שברשימה שלה יהיה שילוב בין שירים שאביה נתן לה לשירים שהיא הוסיפה בעצמה מתוך ניסיון חייה. כך הרשימה המתגבשת מקבלת אופי של המשכיות לצד התחדשות.
"האלבום הזה היה אנומליה בשבילי ככותבת שירים" אומרת קאש שאיננה רגילה לבצע שירים של אחרים, "הדבר הכי קל בשבילי לעשות אחריו היה להוציא עוד אלבום כזה, מעין רשימה מספר שתיים, אבל זה לא היה הדבר הנכון בשבילי לעשות". במקום זה יצאה קאש למסע נוסף, הפעם היה זה מסע פיזי ורוחני בדרום ארה"ב ובמיוחד בדלתא של המיסיסיפי. מסע זה הוליד את אלבומה האחרון The River and the Thread. "זה אלבום הרבה יותר רחב, גם מבחינה גאוגרפית וגם רוחנית", היא אומרת, "אם מסתכלים על שלושת האלבומים כאילו הם צבעים או צורות הייתי מתארת את האלבום הראשון כאפל ועצור ואת השני כחקרני ורב ממדי יותר. לאלבום האחרון יש נוכחות גדולה יותר, הוא מעין מפה גדולה בעבורי".
האלבום זכה לביקורות מצוינות ולשלושה פרסי גראמי. הוא עמוק, הוא מעורר סקרנות ועניין ויותר מכל, הוא נותן תחושה של תנועה. הוא עוסק בעזיבה, בחזרה, בגילוי ובגילוי מחדש של מקומות זרים ומוכרים. כמו מדריך טיולים טוב, הוא מעביר את המאזין במעין מסע בין אתרים שונים בדרום ארה"ב וחושף בפניהם את הרבדים העמוקים של ההיסטוריה שלהם ואת הדמויות האנושיות הקשורות אליהם. "נסיעות ומסעות הם חלק כל כך טבעי בחיים שלי שאני לא יכולה לתאר לעצמי חיים ללא מסעות", אומרת קאש, "אני מקבלת מהם השראה וחוסר המנוחה שהוא חלק מכל מסע הוא טוב ליצירתיות שלי. שירים מהאלבום האחרון כמו Money Road ו Sunken Lands ממש נכתבו במקומות הנושאים את השמות האלו". בהופעותיה מספרת רוזאן שה- Sunken Lands הם האזור בארקנסו בו גדל ג'וני קאש ועבד כילד בקטיף כותנה ו-Money Road היא הדרך המובילה לעיירה Money שבמיסיסיפי שנודעה כמקום שבו ב-1955 נחטף, עונה ונרצח נער אמריקאי שחור ע"י בעל מכולת לבן שנקם בו על שפלירטט עם אשתו. מעבר לפינה נמצא גשר טלהאצ'י, עליו נכתב להיט הקאנטרי Ode to Billie Joe ומעט דרומה משם, ב-Greenwood, נקבר ב-1938 גיטריסט הבלוז הנודע רוברט ג'ונסון שמת חסר כל בגיל 27. "זהו אזור קטנטן", אומרת קאש, "מעין מערבולת קטנה, שג'ון ואני נסענו בה. דבר כזה נשאר אתך תמיד".
רוזאן קאש היא אדם של מסעות. "אני רואה את עצמי כאדם גלובלי ולא לאומני", היא אומרת, "זה מעניין כי האלבום הזה הוא אמריקאי מאוד, הוא ספוג באמריקה אבל אני לא בטוחה שהייתי יכולה לכתוב את השירים האלו אם הייתי ספוגה באמריקה בעצמי, אני חושבת שהיה כאן צורך בצעד אחורה". הפרספקטיבה עליה מדברת קאש איננה חדשה, "חייתי בלונדון ובמינכן, טיילתי הרבה וקיבלתי מבט גלובאלי על הדברים", היא מספרת, "כשחייתי בלונדון ראיתי בעצמי גולה, אהבתי להיות גולה ואהבתי את הפרספקטיבה שהגלות נותנת. יש בארה"ב מעין קוצר ראייה, הרבה אנשים אינם רואים עולם וזה יוצר מעין לאומנות של קצרות רואי. כל מה שצריך זה לצאת החוצה. מסעות הם החינוך הטוב ביותר, הם מרחיבים את הנשמה, הם יוצרים צניעות וחמלה". קאש מחברת את הדברים גם לנושאים פוליטיים. היא מדברת על עלייתו של דונאלד טראמפ. "באירופה שומעים את המבטא שלי וישר מתחילים לדבר איתי על טראמפ. הם מספרים לי שגם באירופה יש אנשים כאלו אבל שבאירופה נבונים מספיק בשביל לא להצביע עבורם".
למרות שקאש היא אשת העולם ולמרות הביקורת שלה כלפי מולדתה היא עדיין פטריוטית במובן הפשוט והיסודי של המילה. היא יוצרת אמריקאית מאוד והיא עוסקת בשורשיה ובמקומה של משפחתה בהיסטוריה האמריקאית. בסרט קצר וניסיוני מ-2006 היא מספרת את סיפורה המשפחתי כמעין הרחבה וויזואלית וטקסטואלית של האלבום Black Cadillac. הסרט, Mariners and Musicians, מציג את קאש, בשחור לבן ובליווי פסנתר כאשר היא מספרת על אבותיה שהגיעו מסקוטלנד למסצ'וסטס באמצע המאה ה-17. במאות השנים שחלפו, הפכו בני המשפחה לחוואים והתפשטו דרומה לווירג'יניה, ג'ורג'יה וארקנסו. ג'וני קאש, יליד 1932, היה הראשון שהפך למוסיקאי. "עכשיו במאה ה-21", מספרת קאש בסרט, "המלחים והחוואים נעלמו אבל מוסיקאים, זמרים וכותבי שירים עושים את דרכם במורד הדורות". בהמשך מספרת קאש על אחד מאבותיה, וויליאם קאש מנאנטקט, שניצל מאניה שטבעה בסערה ליד לונג-איילנד במאה ה-19. הוא שחה לחוף וחייו ניצלו. קאש חוזרת לשם לעיתים, מביטה לים וחושבת: "אני רוח-הרפאים של העתיד שלו, אני האמריקאית שהוא יהיה", וכמו מתוך חלום היא ממשיכה: "אני עוזרת לו כשהוא זוחל אל החוף, אני עומדת לידו ואומרת לו – זה לא הסוף. אנחנו מאמינים בהישרדות. הספינה שלנו שקעה כאן אלף פעמים. הטרגדיות שלנו אינן קבועות, הגאולה באה בגלים, החוף הזה שייך לכולם ואני אהיה רב-חובל יום אחד. אני חלק מנהר של נשמות המרכיבות את החלק של אמריקה השייך לימאים ולמוסיקאים, אלו האוהבים את הים ואלו העושים מוסיקה. הים והאדמה, הגוף והנפש, המילים והמנגינה. אני נמצאת במפגש של ים ועפר ההופך לשיר. אני חלק משורה ארוכה של אמריקאים ללא אשליות, הפכנו בדיוק למי שהיינו. הנהר בו אני שטה הוא נהר של כמיהה למה שיש לי וכאב להיות מי שכבר הנני, אמריקאית ללא אשליות, בת העולם, הנהר והאוקיינוס אליו הוא זורם".
מסעותיה של קאש הובילו אותה גם לישראל. כצעירה היא הצטרפה פעמיים למסעותיהם של אביה ואמה המאמצת לארץ שהם כינו הארץ המובטחת. ג'וני קאש היה נוצרי מאמין. הוא ביקר בישראל מספר פעמים והתקבל בה בכבוד רב מכיוון שהוא נחשב כאוהב ישראל וכתומך בה. באחד הביקורים הוא אפילו נפגש עם ראש-הממשלה, מנחם בגין. במהלך ביקוריו הוא היה שותף בהפקתם של שני סרטים שצולמו בישראל. הראשון צולם ב-1973 והוא מספר את סיפורו של ישו על רקע נופי הארץ. הסרט השני צולם ב-1990 והוא מתאר ביקור של ג'וני, ג'וּן ובנם המשותף ג'ון בארץ הקודש. בסרטים ניתן לצפות בקאש מצטט פסוקים, שר שירי גוספל, מבקר במקומות הקדושים לנצרות, מטיף את הבשורה הנוצרית ובמשתמע גם תומך בישראל ובעם היהודי.
רוזאן זוכרת את הביקורים שלה בישראל כנערה כחוויה מיוחדת. "הייתי צעירה והביקורים היו עוצמתיים מאוד בעבורי. לא נראה לי שהבנתי מה זו היסטוריה עד שהגעתי לישראל. אני זוכרת שהייתי בחנות עתיקות בירושלים והיו שם חריטות שהתעניינתי בהן. כששאלתי אם הן עתיקות המוכר אמר שלא, הן רק בנות 300 שנה. רק בישראל קיבלתי את הפרספקטיבה של תהליכים הנמשכים אלפי שנים. 300 שנה בישראל זה כלום".
"היינו בגליל, בירושלים, בת"א ובית-לחם וזה היה יפהפייה ועוצמתי", ממשיכה קאש לתאר את ביקוריה בישראל, "כשהייתי בכותל המערבי כנערה בת 19 ראיתי את הנשים מקפלות את התפילות שלהן ושמות אותן בחריצים. עמדתי נדהמת ונרגשת, הסתכלתי עליהן במשך זמן רב. כנראה שהמראה הזה נכנס בי עמוק כי עשרים שנה מאוחר יותר קמתי מהמיטה יום אחד, הרמתי את הגיטרה וכתבתי על זה שיר". השיר, Western Wall, הוא אחד מלהיטיה של קאש והיא מבצעת אותו עד היום בהופעותיה. הוא עוסק אמנם באתר המהווה מקום קדוש בעבור מיליונים אבל הוא איננו שיר בעל מסר דתי כמו שירי הגוספל של ג'וני קאש. למעשה יש מרחק רב בין אמונותיו של האב והבת. "אני זוכרת שאבי לקח אותנו לירדן על מנת להטביל אותנו", נזכרת קאש, "אני ישבתי בצד, הסתכלתי ולא רציתי להשתתף עד שאבא שלי ראה אותי ובא אלי ושאל מה קרה. אמרתי לו שאני לא יכולה לעשות את זה כי אני פשוט לא מאמינה, לא באופן הזה. הוא אמר, זה בסדר גמור, אבל בואי נעשה את זה בכל זאת". וכך, למרות היותה אדם לא מאמין, הוטבלה רוזאן קאש לנצרות בנהר הירדן. ג'וני, שהיה כריזמטי ודומיננטי מאוד, שילוב מרתק של אדם אדוק וחוטא, כנראה לא היה אדם שקל לסרב לו.
מבחינה פוליטית קאש בקיאה ועוסקת יותר בפוליטיקה אמריקאית מאשר בזו של המזה"ת. "אני מרגישה שאני לא צריכה להציע דעות גדולות על מה שאני לא יודעת עליו מספיק", היא אומרת, "כמו כל אמא, כואב לי הלב לראות שילדים נהרגים, לא משנה מי הילד ובאיזה צד הוא. אני לא יודעת מה הפתרון אבל אני יודעת שללא ספק הייתי מופיעה בישראל, כל מה שצריך לעשות זה להזמין אותי".
ואכן, המוסיקה של רוזאן קאש יכולה לעשות טוב לישראלים. זו אינה מוסיקה של סיסמאות גדולות, למרות שהיא נושאת מורשת תרבותית גאה ומקומית, אפילו פטריוטית, היא הומניסטית, ללא הצהרות בומבסטיות. זוהי מוסיקה עדינה וצנועה והיא מורכבת מהחומרים של החיים האמיתיים – הורים וילדים, דרמות משפחתיות ויומיום משפחתי, חולי, מוות ואובדן, אהבות ופרידות, נישואין וגירושים, חולשות, התמכרויות ובדידות. למרות ייחוסה המשפחתי רוזאן קאש מכירה בכך שהיא חוותה מכל אלו בדיוק כמו כל אחד אחר. עם זאת, בהתאם למסורת המשפחתית שלה, היא לקחה על עצמה תפקיד. "אנחנו זקוקים למוסיקה ממש כמו שאנו זקוקים לחמצן בדם", היא כותבת בביוגרפיה שלה, "ככל שהתרבות הפופולארית הופכת למפוצצת, מרדימה ותוקפנית יותר, אנו זקוקים יותר לאמת של שיר מלא ביופי הנובע מחוויותיו העמוקות של אדם אמיתי המגיש אותן בכנות".

הנה כמה מהיצירות המוזכרות בטקסט:

השיר The World Unseen מתוך Black Cadillac:

ג'וני קאש וג'וּן קארטר מספרים על הביקור בישראל בסוף שנות השישים: https://www.youtube.com/watch?v=kdccVUX8bZs

הסרט Mariners and Musicians, 2006: https://vimeo.com/28227615

השיר Western Wall: https://www.youtube.com/watch?v=jV-c0NIzEuY

רוזאן קאש ואני…

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.3000639
מבחינות רבות לא שונה גיבור הילדים השוודי, דוב חמוד בשם במסה (Bamse), מעמיתיו הבריטיים פו-הדוב ופדינגטון. מדובר בדמות דוב מצוירת שעלילותיה מתוארות בסדרת מגזינים היוצאים לאור כבר מראשית שנות השבעים בשוודיה. זהו דוב חום וקטן שחי בסביבה ציורית עם חבריו ובני משפחתו. עלילותיו חושפות שתי תכונות מרכזיות: ראשית, הוא הדוב החזק בעולם (כתוצאה מאכילת סוג מסוים של דבש שסבתו מכינה לו). שנית, הוא הדוב הנחמד ביותר בעולם וכוחו הרב משמש רק למטרות טובות.
הסדרה מבוססת על יצירתו של המאייר השוודי, רונה אנדראסון, שהחל לאייר את עלילותיו של במסה כבר ב-1966. אנדראסון נפטר ב-1999, אך הדמות שהוא יצר עדיין פופולארית מאוד בקרב ילדי שוודיה. המגזין המתאר את עלילותיו של במסה, נכתב ומאויר ע"י ממשיכי דרכו של אנדראסון וממשיך לצאת לאור כל שלושה שבועות. הוא נקרא ע"י כ-100,000 ילדים ומהווה את המגזין הנקרא ביותר ע"י ילדי שוודיה. למגזין נוספו במהלך השנים גם סרטי אנימציה קצרים וארוכים, פארק שעשועים גדול המשחזר את עולמו של הדוב החביב, כמו גם שורת מוצרים נלווים, כמו תיקים, כלי כתיבה, מגבות וכו'.
למרות הדמיון בין במסה לדמויות ילדים מארצות אחרות יש בסדרת הילדים השוודית כמה מאפיינים שלא היו עוברים בקלות במרבית מדינות העולם. בגיליון הקיץ הנוכחי, לדוגמא, יעשו הקוראים הצעירים הכרות ראשונה עם שתי דמויות חדשות. מדובר בשתי דמויות שמחליטות לעזוב את ביתן בעיר הגדולה ולקנות להן חווה בכפר סמוך לביתם של הדוב במסה וחבריו. כשהן עוברות לביתן החדש הן נתקלות בקשיים ובבעיות מסתוריות והן כמעט נכנעות וחוזרות העירה. במסה וחבריו נרתמים לעזרתן, ובסופו של דבר הם מוצאים את שורש הבעיה ופותרים אותה לשביעות רצונם של כולם. המעניין הוא ששתי הדמויות החדשות הן שתי נשים שחיות יחד, וורה ופרידה שמן. למרות שהמילה לסביות לא מוזכרת בסיפור ברור שמדובר בבנות-זוג.
"אנחנו רוצים שדמותו של במסה תהיה דמות שילדים מכל סוגי המשפחות יוכלו להזדהות איתה", אומרת העורכת הראשית של הסדרה, שרלוטה בורליוס, בראיון לגלריה, "הצגת זוג לסבי היא אחת הדרכים לעשות נורמליזציה לכל תצורות המשפחה".
במסה עצמו, גיבור הסדרה הבדיוני, הוא חלק ממשפחה הטרו-נורמטיבית לגמרי. הוא נשוי לברומליסה הדובה ויש לזוג ארבעה דובונים קטנים. וורה ופרידה הן אמנם הזוג הלסבי הראשון בעולמו של במסה, אך כבר ב-2007 הופיע בו זוג ארנבונים הומוסקסואלים. לזוג נוספה ב-2010 גם בת מאומצת וכך הוא הפך לאחת המשפחות החד-מיניות היחידות שניתן למצוא על מדפיהם ומסכיהם של עשרות אלפי ילדים צעירים. חשיבותן של תאי המשפחה החד-מיניים בסדרה היא בנוכחותן הנורמטיבית והלא חתרנית בעליל בלב הקונצנזוס. גם אם בעבור מיליונים ברחבי העולם נוכחותן של משפחות גאות היא נושא רגיש ושנוי במחלוקת, בעולמו של במסה וקוראיו אין כאן סיפור מיוחד, המשפחות הגאות הן חלק טבעי ורגיל מהמרקם החברתי.
בורליוס מספרת שצוות הכותבים אהב מאוד את רעיון הזוג הלסבי המחפש לעבור מהעיר לכפר לא רק בגלל ערכו החינוכי. "הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא ליצור סיפורים טובים, מרגשים ומהנים שילדים ירצו לקרוא", היא אומרת, "אם אפשר במקביל גם להפיץ ידע וערכים טובים זהו בונוס".
אך ערכים טובים הם עניין שבמחלוקת. בורליוס מספרת שרוב התגובות להתווספות הזוג הלסבי לעלילותיו של במסה הן חיוביות. עם זאת, התקבלו אצלה כמה הודעות ביקורתיות ותגובות שליליות הופיעו גם ברשתות החברתיות. "מסכנים הילדים שמתבגרים בעולם של היום", כתבה טוקבקיסטית אחת בעמוד הפייסבוק של רשות-השידור השוודית, "זכותם של אנשים לבטא את המיניות שלהם אבל עזבו את הילדים!!!, נמאסו כבר כל דיבורי ההומואים שלכם". "כל יום עוברים הילדים שלנו אינדוקטרינציה עם הזוועות האלו", כתב מגיב אחר ואחרים איימו להפסיק לרכוש את העיתון. עם זאת, רוב התגובות שניתן לקרוא באתרים השונים הן חיוביות. "יודעים מה מזיק לילדים?" כתב אחד המגיבים, "גירושין, אלכוהוליזם ובדידות. מה שלא מזיק להם, לעומת זאת, הן שתי דמויות בדיוניות בנות אותו מגדר האוהבות זו את זו".
זוהי לא הפעם הראשונה שהדוב השוודי הפופולארי עוסק בסוגיות חברתיות. בעשרות השנים שהוא מלווה דורות של ילדים שוודיים הוא כבר עסק בבעיות כמו הגירה, ניכור, אלימות, בריונות והתמכרות. הוא מקדם ערכים דמוקרטיים וסביבתיים ומחזיק בתפיסת עולם סולידרית וסובלנית. עורכת הסדרה, שרלוטה בורליוס מספרת שאחת הסיבות לכך היא שיוצר הדמות עצמו, רונה אנדראסון, היה פעיל בסוגיות חברתיות. "במסה הוא הומניסט", מסכמת בורליוס ומסבירה בעצם גם את סוד כוחו, "הוא דמות המאמינה בערכם השווה של כל בני-האדם".

מבחינות רבות אירופה לא תהיה כפי שהיתה לפני מתקפת הטרור בפאריז. סידורי הביטחון, מעברי הגבול והרב-תרבותיות החברתית יושפעו מאירועי יום שישי שעבר לפחות בטווח הקרוב. מעבר לפוליטיקה יש להניח שגם עולם התרבות והאומנות ברחבי היבשת ימצא את הדרכים לבטא את הפחד, הכעס והאימה. אחת השאלות בדיון הציבורי שרבים ברחבי היבשת מקשרים לפיגועים המבוצעים ע"י טרוריסטים איסלמיסטיים היא שאלת הגירת מבקשי-המקלט ליבשת. בשוודיה, שקלטה יותר מבקשי מקלט מכמעט כל מדינה אחרת, התגייס עולם התרבות והאומנות לתמוך במדיניות הנדיבה של הממשלה ולהעלאת המודעות הציבורית לסבל הפליטים. כעת, לאחר פיגועי פאריז, מזכירים אומני ואנשי התרבות של שוודיה שמבקשי-המקלט המגיעים לאירופה אינם טרוריסטים מטילי אימה אלא להיפך, הם הקורבנות הראשונים שלהם. "מבצעי הפיגועים מלאי שנאה לחברה הרב-תרבותית", כתב עורך מדור התרבות של העיתון השוודי המוביל DN מיד אחרי הפיגועים, "שנאה זו, בליווי כוחות האלימות והמוות המניעים אותה היא בדיוק מה שהפליטים מסוריה ועיראק בורחים ממנו".
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.2775294
למרות הדימוי שלה כמדינה שלווה, אולי אפילו משעממת, עוברת שוודיה בימים אלו ימים דרמטיים מאוד. היא אחת המדינות היחידות באירופה המאפשרות מיוזמתן למבקשי-מקלט מהמזה"ת ומאפריקה להיקלט בהן והיא חווה עקב כך רגע היסטורי מכונן. ע"פ הערכות בשנת 2015 יגיעו אליה כ-190,000 מבקשי-מקלט ובתקופה האחרונה נכנסים אליה כאלף איש ביום. שוודיה, שאוכלוסייתה מונה כעשרה מיליון תושבים, עושה כל מאמץ על מנת לקלוט את מבקשי-המקלט כאשר הממשלה והרשויות המקומיות דואגות לקליטתם ומעניקות להם בשלב הראשוני את צרכיהם הבסיסיים וקורת-גג. בכל רחבי המדינה בתי-ספר ישנים, אולמות ספורט, אתרי נופש ומבני ציבור הוסבו למגורים ורשויות רבות שלא נותר בהן מקום כבר נערכות להקמת מחנות אוהלים.
החברה השוודית תומכת ברובה במדיניות ההגירה הנדיבה של הממשלה וחלקה גם מגויס בפעילויות התנדבותיות ותרומת כסף. אך יש גם מתנגדים. ברמה הפוליטית התמיכה במפלגת "השוודים הדמוקרטיים" המתנגדת לפתיחת השערים למבקשי- מקלט עולה לסביבות 20% ויש גם שלוקחים את ההתנגדות שלהם צעד אחד קדימה – בשבועות האחרונים הוצתו מספר מרכזי קליטה של מבקשי-מקלט ובאוקטובר רצח צעיר בעל נטיות ימניות קיצוניות תלמיד ומורה בבי"ס שרבים מתלמידיו הם ילדי מהגרים.
במציאות זו הופכת ההגירה לנושא המרכזי שעל סדר היום בשוודיה ואנשי התרבות והאומנות המקומיים הפכו לדומיננטיים מאוד בשיח הציבורי בנושא. "הקהילה התרבותית זיהתה את זה מוקדם", אומר ביורן ווימן, עורך התרבות בעיתון היומי החשוב Dagens Nyheter (חדשות היום), "סדרת הכתבות הרציניות הראשונות שהזמנתי כעורך היתה על עידן נדידת-העמים שאנחנו נמצאים בו", הוא נזכר, "וכבר לפני המשבר הנוכחי, הצגנו ביריד הספרים בגוטנברג ספרים שעוסקים בנושא ביניהם ספרו של כתב העיתון בדרום-אמריקה המספר את סיפוריהם האישיים של מהגרים בדרכם לארה"ב ולאירופה וספר העוסק במדיניות ההגירה של אירופה הנפתח ומסתיים באי האיטלקי למפדוזה שבדרך אליו טבעו מאות מהגרים בדרכם ממדינות אפריקה. הקהילה התרבותית בשוודיה נוקטת עמדה הומניסטית ברורה המדגישה את שוויון ערכו של כל אדם. זה בא לידי ביטוי בספרים, סרטים ומחזות, אנחנו מודעים לנושא זמן רב וידענו שהמשבר הנוכחי חייב להגיע בגלל התנועה הגלובאלית של בני-אדם בעידן הזה".
לא מעט ספרים העוסקים בהגירה יצאו לאור בשוודיה בשנים האחרונות אך בקיץ האחרון הגיע הנושא גם לתרבות הפופולארית. בסוף ספטמבר נערך מופע גיוס כספים מהגדולים בתולדות המדינה בעבור סוכנות הפליטים של האו"ם והצלב-האדום. פוליטיקאים, מעצבי דעת-קהל, אנשי רוח ותרבות ויותר משישים אומנים השתתפו בהתנדבות במופע שגייס מעל 40 מיליון כתר שוודי (כ-18 מיליון ₪). מעבר לשירים של מיטב אומני שוודיה, ביניהם גם כאלו שאינם ידועים במעורבות פוליטית, נשמעו במופע גם נאומים, חלקם ביקורתיים כלפי הממשלה שאינה עושה מספיק למען מבקשי-המקלט.
בנוסף למופע זה נערכים בימים אלו אירועי תרבות נוספים המיועדים להעלות את המודעות לנושא. כנסיות וארגונים שונים מארגנים מופעים מוסיקליים לגיוס כספים, מוזיאון הצילום החשוב בסטוקהולם מציג תערוכת צילומים העוסקת בילדים שברחו מסוריה, התיאטרון המלכותי הלאומי מקיים סדרת דיונים על מצב בני-הרומה הנודדים באירופה ומקבצים נדבות ברחובותיה והתיאטרון העירוני בסטוקהולם מקיים השבוע שורת אירועים בהשתתפות אומנים וארגוני מתנדבים שונים למען ילדים מבקשי-מקלט שהגיעו לשוודיה ללא משפחותיהם.
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי השנתי של סטוקהולם הוא אחד מאירועי התרבות החשובים של החורף בשוודיה. השנה הוא יוקדש לנושא נדידת-עמים (Migration). "זוהי השנה הפוליטית ביותר שלנו", אומרת גיט חניוס מנהלת הפסטיבל המתקיים זו השנה ה-26 ומסבירה שסרטים הם חשובים בהעלאת הנושא לתודעה הציבורית, "סרטים תיעודיים מעמיקים את ההבנה העובדתית וסרטים עלילתיים מעמיקים את ההבנה ברמה האנושית". חניוס מספרת שלא חסרו סרטים בנושא והם מציגים תמונה רחבה הכוללת לא רק עיסוק בפליטים, אלא גם בבני-אדם הנאלצים לברוח מארצותיהם בנסיבות כלכליות ופוליטיות. את התמונה משלימה קטגוריה תחרותית חדשה בפסטיבל הכוללת סרטים העוסקים בסוגיות אקטואליות וזכויות אדם (ביניהם הסרט הישראלי באבא ג'ון של הבמאי יובל דלשד). "סרטים הם מאמצעי הביטוי החשובים של ימינו", אומרת חניוס, "הם מגיעים רחוק, יש להם השפעה חשובה והם באמת יכולים לשנות מציאות חברתית".
אך האם ההתייחסות התרבותית והאמנותית לנושא היא שטחית או מעמיקה? האם התרבות השוודית מקיימת שיח צדקני המתרכז אך ורק בזווית האנושית של מבקשי-המקלט ומתעלם משאלות עמוקות של זהות ולאומיות ומההשלכות הפוליטיות והכלכליות של גל ההגירה? "אנו מציגים מגוון זוויות", אומרת גיט חניוס, "סרטים לא עוסקים רק ברגשות, אלא גם בשאלות של מוסר ובעומק של קונטקסט". חניוס מספרת לדוגמא על הסרט "למפודוזה בחורף", הפקה איטלקית-אוסטרית-שוויצרית העוסקת בקהילה הקולטת ולא רק בפליטים עצמם והסרט השוודי "בחיפוש אחר חיים טובים יותר", המלווה נשים מבנות-הרומה המקבצות נדבות ברחובות סטוקהולם אל בתיהן ומשפחותיהן ברומניה. "אנו צריכים תרבות בימים כאלו בכדי לחשוב על שאלות של טוב ורע, לחשוף את הסבל ולדבר על הצד המוסרי של הדברים", אומרת חניוס.
מעבר לשאלות של מוסר יש גם צד פוליטי וכלכלי למשבר. בשוודיה מנסה לפחות חלק מהקהילה התרבותית לעסוק גם בו. בקונצרט הצדקה שנערך בספטמבר שיא הערב היה הרצאה מפיו של החוקר האנס רוסלינג. בין כוכבי הפופ והבדרנים, הציג רוסלינג מצגת שכללה נתונים סטטיסטיים, ניתוח פוליטי ואספקטים כלכליים של משבר הפליטים בסוריה. זהו ההקשר הפוליטי הגלובאלי של המשבר השוודי. "המשימה שלנו", אומר ביורן ווימן, "היא לדבר על כך שזהו משבר בלתי נמנע. מצב הפליטים היום קשור למשבר האקלים, למשברים פוליטיים ולמלחמות וההגירה וניידות הם התנהגות אנושית טבעית, חלק מטבע האדם. דווקא גבולות הם לא טבעיים, הם עוצבו ע"י בני-אדם משיקולים של כוח פוליטי וכלכלי. כאינטלקטואלים, עלינו לומר את זה".
עיתונו של ווימן לקח את התפקיד הזה ברצינות. בתחילת ספטמבר פרסם העיתון הכרזה קצרה שנוסחה ע"י ווימן ועורכו הראשי של העיתון. ההצהרה לוותה בחתימתם של 100 השוודים המשפיעים ביותר החיים היום – אנשי התרבות והאומנות המובילים בשוודיה, ספורטאים, אקדמאים, ראשי הכנסייה, פוליטיקאים (כולל כל ראשי הממשלה שעדיין חיים) וידוענים אחרים, חלקם גם בעלי שם בינלאומי כמו הכדורגלן זלטן איברהימוביץ', המוסיקאי אוויצ'י, חברי משפחת וולנברג וחברי להקת אבבא. נוסח ההצהרה היה: "הערכים הבסיסיים שלנו הנחשבים כמובנים מאליהם זה זמן רב נמצאים בסכנה. יש להגן עליהם. אנו בעד נדיבות ואנושיות ומתנגדים לכל צורה של שנאה, איום וגזענות. אין פשרות בנוגע לערכם השווה של כל בני-האדם". ככל שזה נוגע לאליטה התרבותית בשוודיה, הצהרה זו היא פחות או יותר בקונצנזוס.
השוואת התגובות השוודיות והישראליות להגעת מבקשי-מקלט איננה פורייה במיוחד בגלל ההבדלים בין שתי החברות והמצב בו הן שרויות. עם זאת, רק להמחשת סדרי הגודל, על מנת להבין את התגובה השוודית למשבר הנוכחי אפשר לדמיין מצב שבו נכנסים לישראל במהלך כמה חודשים יותר מפי שניים ממספר מבקשי-המקלט החיים בה כיום כאשר התגובה היא התגייסות לאומית לקליטתם בעלות עשרות מיליוני שקלים, קיום אירועים ב"הבימה", מוזיאון תל-אביב, ערוץ 2 ופסטיבל ישראל לטובת גיוס כספים והעלאת המודעות הציבורית בליווי עצומה בעיתון "הארץ" בנוגע לשוויון ערך האדם החתומה ע"י מאה ישראלים משפיעים מרה"מ נתניהו, דרך יצחק הרצוג ועד דוב חנין, מערן זהבי, דרך שלמה ארצי ועד פאר טסי, מיצחק תשובה, דרך הרב הראשי לישראל ועד נשיא הטכניון.

"מובן שסופר לא חייב לכתוב באופן ישיר על ההיסטוריה של התקופה", כתב ג'ורג' אורוול במאמרו "בבטן הלוויתן", "אבל סופר שפשוט מתעלם מהאירועים הציבוריים הגדולים של הרגע הוא באופן כללי אחד שמשתטה או סתם אדיוט" (מתחת לאף שלך, דביר, 2005). משברים הם רגעי מבחן בעבור אומנים ואנשי תרבות. האם הם יתעלמו או יצטרפו לדיון הציבורי? האם יטפלו בנושא לעומק או יסתפקו באמירות שטחיות ופשטניות? האם יתגייסו כולם לאותו צד או ימצאו עצמם משני עברי מתרס? משבר הפליטים הנוכחי הוא צופה פני עתיד. גלי פליטים כתוצאה משינויי אקלים וחוסר יציבות פוליטית יהיו, ככל הנראה, חלק מרכזי בתמונת העתיד בכל מקום על פני כדה"א והם יאלצו לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את הסופרים, הבמאים, המשוררים והמוסיקאים לנקוט עמדה. במקרה השוודי עדיין לא ברור אם יש לעמדה זו משמעות מעשית והאם היא משפיעה על העולם האמתי ולא רק על ניקיון המצפון והעשרת הדיון. דבר אחד אי אפשר לקחת מהשוודים – לפחות הם מנסים.
יום אחרי הפיגועים בפאריז כתבה עורכת התרבות קארין אולסון בעיתון היומי אקספרסן: "בכוחות האיסלמיסטים האלימים יש להילחם. עם זאת, יש לזכור שההתנגדות החשובה ביותר נגד הטרור היא לא להיכנע לפחד, להמשיך לחיות בחירות ולראות בזולת אינדיבידואל". בשולי האירועים הופיעה בשבת הזמרת מדונה בסטוקהולם וסיפרה לקהל שחשבה לבטל את ההופעה בעקבות אירועי פאריז אך החליטה לקיימה בכל זאת כדי לא להעניק ניצחון לטרור. קלישאתי ככל שזה עלול להישמע ולמרות כל גלגולי העיניים והטלות הספק האפשריים, היה כאן רגע של תקווה. זמרת אמריקאית הובילה 40,000 צופים שוודים לקיים דקה דומיה לזכר קורבנות צרפתים ממש באותו אולם שבו הופיעו מספר שבועות קודם אומנים סקנדינבים לטובת הצלתם של עשרות אלפי סורים, אפגנים ועיראקיים.