רוסיה שקועה בבוץ האוקראיני, אך היא לוטשת עיניים לאזור נוסף ביבשת

יותר משלושה עשורים לאחר סיום המלחמה הקרה, מוסקבה מגבירה את הלוחמה ההיברידית נגד המדינות הנורדיות, לטענת מומחים. לקלחת נכנסים חששות אמיתיים של רוסיה, אך גם רצונה לערער את המערב ולהיאבק באינטרסים האמריקאיים באזור.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2024-10-20/ty-article-magazine/.highlight/00000192-8a9a-d569-a3be-debfe1fd0000

באוקטובר 1981 הבחינו אינגבר סוונסון וברטיל סטורקמן, שני דייגים מקומיים בקרלסקרונה, עיר בדרום שוודיה, שמשהו אינו כשורה. תחילה נראה הדבר כמו שכבה דקה של שמן שצף על פני המים. כעבור זמן מה, לאחר שסוונסון כבר עזב והתרחק משם, נדהם חברו כשצוללת שחורה גדולה צפה ועלתה למעלה.

למרות שלא רחוק משם שכן בסיס גדול של הצי השוודי, היה ברור לדייג שאין זו צוללת מקומית. כשהתקרב והביט לעברה הוא ראה כמה גברים עומדים על גשר הצוללת ומביטים בכיוונו במשקפת. הוא הזעיק את חיל הים מהבסיס המקומי, ואנשיו יצאו אליו וגילו שמדובר בכלי שיט מסדרת צוללות סובייטית המכונה "ויסקי". הסתבר שהצוללת היתה כנראה במשימת ריגול, עלתה על שרטון ונתקעה. בשלב זה החל להתגלגל משבר דיפלומטי וצבאי שנמשך כעשרה ימים. הוא ידוע עד היום בשם Whisky on the Rocks.

מאז עברו 43 שנים; המלחמה הקרה נגמרה, הצבא והצי השוודי צומצמו מאוד ובמשך כמה עשורים נדמה שאזור הים הבלטי הוא מהשלווים והרגועים בעולם. כל זה השתנה לפני כמה שנים, כאשר רוסיה החלה לנקוט מדיניות חוץ אגרסיבית כלפי כמה משכנותיה וכלפי ברית נאט"ו. בשוודיה נטו שלא להתרגש. היא ושכנתה פינלנד לא היו חברות בברית הצבאית והן ראו בכך ערובה שרוסיה לא תפנה נגדן. מדיניותן לא השתנתה אפילו לאחר הפלישה הרוסית לחצי־האי קרים ב-2014 וסיפוחו החד־צדדי בניגוד למשפט הבינלאומי.

עם זאת, בשלב זה כבר החלו שתי המדינות בהיערכות צבאית ומדינית למציאות גאופוליטית חדשה. שוודיה החלה לבנות את צבאה מחדש, ופינלנד וידאה שהיא ערוכה היטב בגבולה המזרחי; כבר היו שטענו כי רוסיה חוזרת להיות מה שהיתה בעבר – איום אזורי. ואז באה הפלישה לאוקראינה.

אחת ההצדקות של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפלישה ב-2022 היתה סכנת ההתרחבות של נאט"ו והתפשטותה מזרחה. בימים שקדמו למלחמה הוא דיבר על התנגדותו להצטרפותן של אוקראינה וגאורגיה לברית הצבאית, אך גם על "ההתקרבות של נאט"ו לגבול הרוסי", שמפירה הבנות מסוף המלחמה הקרה. מהבחינה הזאת אפשר לומר שכבר עכשיו, עוד לפני שנגמרה המלחמה באוקראינה, נחלה רוסיה כישלון חרוץ: שתי מדינות, פינלנד ושוודיה, הצטרפו לנאט"ו בתגובה ישירה על הפלישה לאוקראינה והיו לחברות חדשות בחזית האנטי־רוסית.

אין זה עניין של מה בכך. אורך גבולה של פינלנד עם רוסיה יותר מ-1,300 קילומטרים, וכעת זהו גבול ארוך עם נאט"ו במקום אזור חיץ ניטרלי. לשוודיה אין גבול עם רוסיה, אך היא קרובה אליה מאוד ומחזיקה אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בים הבלטי ובאזור הארקטי.

ההצטרפות לנאט"ו ככל הנראה לא תגרום לטנקים רוסיים לפלוש לאדמת פינלנד, או למטוסי קרב רוסיים להפציץ את את סטוקהולם ואת מאלמו. ובכל זאת, החזית הנורדית והבלטית מתחממת.

האנה סמית, מומחית פינית לרוסיה, לביטחון ולמדיניות קוראת לזה "איום היברידי". לדבריה, "מדובר במכניזם לגרימת נזק ולערעור דמוקרטיות, שכולל פעילויות כמו מתקפות סייבר או פגיעה ברשת החשמל ובתשתיות אחרות. פעמים רבות מדובר בפעילויות שמערערות את תחושת הביטחון, בהן תעמולה שזורעת פחד ותורמת לאי־יציבות ולהקצנה פוליטית".

ואכן, בשנתיים האחרונות דווח בפינלנד ובשוודיה על כמה תקריות המעוררות חשש לסוג כזה של תוקפנות, ובהן: דיונים שהודלפו מרוסיה בעניין הזזת הגבול הימי בין רוסיה לפינלנד, סדרת פגיעות במתקנים פיניים לטיפול במים, חדירות למרחב האווירי והימי של פינלנד ושוודיה, מערכות אינטרנטיות שנפגעו ורחפנים שהופיעו מעל נמל התעופה הבינלאומי בסטוקהולם.

ואולם יש קושי גדול בייחוס ודאי של התקריות הללו לרוסיה. "אחד המאפיינים המרכזיים של איום היברידי הוא שהוא קשה לייחוס ושהוא מעורפל ודו־משמעי. משטרים אוטוריטריים הרואים בדמוקרטיות שכנות סכנה, פועלים גם באמצעות שלוחות (פרוקסיז). הדיונים על הזזת הגבול היו אמיתיים, ואף דווחו בתקשורת הרוסית, אך הדיון כל כך מעורפל שקשה להבחין אם מדובר בהזזה ממשית של הגבול או רק בבדיקה של העניין, שעצם הדיון בו הוא כלי תעמולתי. אנחנו לא יודעים בוודאות מי עומד מאחורי הפגיעות במתקני המים, אך הן נעשו בכמה מקומות באותו הזמן, וזה מעיד על תיאום ומעורר דאגה; אך כמו במתקפות הסייבר, קשה מאוד לייחס את הדברים לרוסיה או ל־GRU (המודיעין הצבאי של המדינה, ד"ס) בוודאות".

עם זאת, אומרת סמית, מתקפות סייבר מסוגים מגוונים נעשות בכל מקום ובכל תחום; החל מחברות אנרגיה ועד בנקים, ממערכות בריאות ועד עיריות, בתי מחוקקים ומשרדי ממשלה. מנגד, היא מצביעה על כלי אחר שמשמש את מוסקבה לפעולות תוקפנות והוא "האינסטרומנטליזציה של הגירה". סמית מתכוונת לעלייה במספר מבקשי המקלט, רבים מהם מאפריקה והמזרח התיכון, שהגיעו לגבול הפיני מרוסיה לאחר תחילת המלחמה באוקראינה. בפינלנד טענו שהקרמלין עומד מאחורי התופעה, ובתגובה הם סגרו את הגבול בדצמבר 2023. בקיץ הם גם חוקקו חוק המאפשר לרשויות בגבול לשלוח מבקשי מקלט חזרה לרוסיה. סמית מסבירה כי "זו הפרת הסכם בין רוסיה לפינלנד והיא נועדה ללחוץ על הרשויות הפיניות ולגרום לקיטוב ולהקצנה בחברה הפינית. זה איום ישיר, והמקור הוודאי שלו הוא השלטון ברוסיה".

סמית מסבירה שאחת הסיבות המרכזיות לחשיבותו של האזור לרוסיה היא סנט פטרבורג. לעיר, לדבריה, יש חשיבות אסטרטגית והיסטורית, והתפיסה הרוסית קובעת שנחוץ אזור חיץ בינה ובין המערב. "הקרבה של פינלנד לסנט פטרבורג — בעבר לנינגרד — היתה הגורם לכך שברית המועצות פתחה במלחמת החורף (הפלישה הרוסית לפינלנד בנובמבר 1939, שהסתיימה שלושה חודשים אחר כך באבדות קשות לרוסיה, ד"ס). מעבר לכך, הים הבלטי הוא צינור חמצן לוגיסטי חשוב לצפון־מערב רוסיה, ויש גם נתיבי סחר וביטחון שחשובים מבחינה גאופוליטית בהקשר של היריבות עם ארה"ב; ובהם האזור הארקטי שהגישה הצבאית, הכלכלית והלוגיסטית אליו חשובה".

מבחינה זו נשאלת השאלה אם היה עדיף לשוודיה ופינלנד שלא להצטרף לנאט"ו כדי שלא להתגרות ברוסים. פרופ' אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, המתגוררת בשוודיה, חושבת שההפך הוא הנכון. "שוודיה היתה פגיעה וחשופה לפני ההצטרפות לנאט"ו", היא אומרת, "טעות לחשוב שאם היתה נשארת שקטה ומנסה שלא למשוך תשומת לב, רוסיה היתה פשוט עוזבת אותה לנפשה. רוסיה אינה פועלת כך. פוטין אינו פועל כך. זו רק משאלת לב", היא אומרת.

דאהל טוענת כי רוסיה מנסה לערער את יציבות המערב גם כעת, בזמן שהיא עסוקה במלחמה באוקראינה. בעיני רוסיה, שוודיה תמיד נחשבה למדינה מערבית וחברה למחצה בנאט"ו, אך הצטרפותה הרשמית לברית ההגנה היתה אכזבה לקרמלין והיא מחזקת את שכנותיה של שוודיה, במיוחד מדינות כמו פולין והמדינות הבלטיות, היא מסבירה.

"הים הבלטי תמיד היה חשוב לשוודיה, והאי גוטלנד חשוב במיוחד (האי הגדול ביותר בשוודיה ובו אוכלוסייה של כ-61 אלף תושבים, ד"ס). עד לפני כמה שנים כמעט שלא היתה שם נוכחות צבאית. זה יכול להפוך את גוטלנד לקורבן קל לפוטין. לעומת זאת כעת, עם ההתעצמות הצבאית של שוודיה ועם הצטרפותה לנאט"ו, הים הבלטי הוא 'אגם נאט"ו', כלומר מוקף במדינות הברית, לבד מנקודות רוסיות אחדות בסנט פטרבורג ובקלינינגרד".

ויש אזורים נוספים שלהם חשיבות אסטרטגית לשוודיה ולנאט"ו, כפי שהם חשובים לרוסיה. אחד מהם הוא הצפון הרחוק – צפון האוקיינוס האטלנטי, האזור הארקטי וגרינלנד.

אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון
אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון צילום: אלבום פרטי

"גרינלנד חשובה מאוד לארה"ב. זו הסיבה שהנשיא טראמפ הציע לקנות אותה", היא אומרת, "ובאופן כללי, תשומת הלב מופנית אל האזור הארקטי. לסינים ולרוסים יש שם אינטרסים כלכליים, ולרוסים גם אינטרס צבאי. צוללות וספינות רוסיות, למשל, שטות בים האטלנטי הצפוני, ובסיסים רוסיים חדשים הוקמו בחצי־האי קולה. כבר 15 שנים נעשים בלפלנד — באזורים הצפוניים של פינלנד, שוודיה ונורווגיה — אימונים צבאיים משותפים במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני של המדינות הנורדיות. באימונים משתתפים כוחות משלוש המדינות, אבל כעת, משום שהן שותפות בנאט"ו נעשה האזור בטוח יותר".

לדברי דאהל, האזור מושפע כיום משילוב של גורמים צבאיים וכלכליים. זה לא חדש. חלק גדול מהכנסות היצוא של רוסיה מקורו באזור הארקטי העשיר בנפט, גז, מינרלים, יהלומים ופחם. כחלק מניצול המשאבים, נתיבי סחר חדשים נפתחים באזור; וסביב הסחר עם מדינות כגון הודו וסין מוקמים בו מיזמי תשתיות רחבי היקף. חצי־האי קולה משמש גם בית לחלק מהארסנל הגרעיני של רוסיה, והיא משכנת בו אמצעים צבאיים קונבנציונליים של חיל האוויר והצי.

גרינלנד, לעומת זאת, חשובה לארה"ב מכיוון שהיא מארחת את בסיס חיל החלל האמריקאי, שהוצב שם כדי לזהות טילים המשוגרים לצפון אמריקה ולעקוב אחריהם. אך בדיוק כמו חצי־האי קולה, לגרינלנד יש גם היבט כלכלי. זה האי הגדול בעולם, ולמרות שרוב אדמתו מכוסה בקרח יש בו משאבי מינרלים ואנרגיה רבים, ובהם עופרת, עפרת ברזל, אבץ, יהלומים, זהב ואורניום, שכולם נעשים נגישים יותר בגלל ההתחממות הגלובלית. כל הסיבות הללו גורמות לכך ששוודיה ופינלנד מוקפות במתיחות גוברת בין המעצמות.

בימים אלו המצב לאורך הגבול בין פינלנד לרוסיה הוא אמביוולנטי. "הגבול סגור וכמעט אין מסחר, תיירות או הגירה", אומר צ'רלי סלוניוס־פסטרנק, חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים. "מנקודת מבט צבאית, פינלנד מעולם לא היתה בטוחה כל כך ולרוסיה מעולם לא היו כוחות יבשה מעטים כל כך סמוך לגבול. זה ברור אפילו יותר אם מוסיפים לכך שפינלנד חזקה יותר ממה שהיתה אי פעם בהיבט הצבאי, ובידיה גם גורם ההרתעה הנובע מהחברות בנאט"ו".

צ'רלי סלוניוס-פסטרנק חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים
צ'רלי סלוניוס-פסטרנק חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים צילום: Marek Sabogal / FIIA

עם זאת, לפי סלוניוס־פסטרנק, הדברים נראים גם מזווית אחרת. "רוסיה יכולה במהירות לבנות מחדש את כוחותיה, ויכולותיה האסטרטגיות האוויריות והימיות באזור לא נפגעו כמעט", הוא אומר, ומוסיף שפעולות חבלה היברידיות עדיין נמשכות, ובכלל זה המאמצים האחרונים של התקשורת הרוסית לצייר את פינלנד כאילו היא שכן אגרסיבי, שפוט של האמריקאים ומלא בנאצים, שעלול לפלוש לרוסיה. "רוסיה עושה לפעמים דברים שמטרתם לבחון את היריב", הוא מסביר, "וזה עשוי להיות הבסיס להרחבה עתידית של נוכחות צבאית רוסית לאורך הגבול".

קשה לומר אם המצב יתפתח לכדי עימות צבאי. "בהיסטוריה חלופית, אם ב-2022 היתה קייב נופלת בתוך כמה ימים, ופינלנד היתה מגישה בעיתוי הזה מועמדות להתקבל לנאט"ו — רוסיה היתה עלולה לאותת לפינלנד שתחשוב פעמיים, באמצעות ירי כמה טילים לעברה. אבל עכשיו רוסיה עסוקה במקום אחר. התחושה שלי היא שבפינלנד ובמקומות אחרים, למשל שוודיה ואסטוניה, רוסיה עושה כעת שני דברים: ראשית, היא מעדכנת את ההבנה שלה לגבי התשתיות הקריטיות והחולשות החברתיות שלהן כדי לנצל אותן במשברים עתידיים. ומעבר לזה, היא מבצעת פעילויות תוקפניות מוגבלות שהן מתחת לרף של הפעלת סעיף 5 באמנת נאט"ו (המחייב את חברות הברית לראות במתקפה מזוינת נגד מדינה אחת, מתקפה מזוינת נגד כולן, ד"ס)", אומר סלוניוס־פסטרנק.

המלחמה הקרה הסתיימה לפני שנים רבות, ואיתה גם עידן "ציד הצוללות", כפי שמכונה בשוודיה סדרת תקריות ש־Whiskey on the Rocks היתה רק אחד האירועים המרכזיים שלה. אך הגזרה רחוקה מלהיות רגועה. דומה שאיש מהמקומיים ואיש באירופה לא יתפלא אם שוב תצוץ פתאום צוללת זרה קרוב לחופי שוודיה או פינלנד, ותגרור בעקבותיה משבר חדש שאת תוצאותיו קשה מאוד לנחש.

"רוסיה מנסה כל הזמן להגביר את אי־הוודאות, ומתאמצת לגרום לשכנותיה שישמרו על ערנות, בין השאר כי זה עולה להן כסף", מסביר סלוניוס־פסטרנק. "יכולים להופיע, למשל, מטוסים שחוצים את המרחב האווירי הפיני לשנייה או שתיים מעל מפרץ פינלנד כתוצאה מ'טעות בניווט'. או שלפעמים מעשי חבלה נעשים בידי פושעים מקומיים או בעלי אזרחות כפולה שגויסו לשורות ה־GRU או ה־FSB (שירות הביטחון של רוסיה, ד"ס). אפשר להכחיש את המעשים, גם אם לפעמים זה מגוחך, וככה רוסיה מצליחה להתחמק מתשלום המחיר על תוקפנותה".

עיר קטנה וזהויות רבות לה

טאלין, בירת אסטוניה, הממוקמת על הגדה הדרומית של מפרץ פינלנד שבים הבלטי, היא אחת מערי-הבירה הקטנות ביותר באירופה. עם אוכלוסייה של פחות מחצי מיליון בני-אדם ועם היסטוריה ארוכה ועשירה היא נבחרה ע"י האיחוד האירופי להיות בירת התרבות של אירופה ב-2011 (יחד עם טורקו שבפינלנד). אבל טאלין היא יותר מאתרים היסטוריים ואירועים תרבותיים – היא גם עיר של דילמות אנושיות, חיפוש זהויות ומאבק עליהן.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il * 

בין מזרח למערב – שאלה של זהות תרבותית

בשנים האחרונות הפכה טאלין ליעד תיירותי אופנתי. תיירים החלו לגלות שהעיר הסובייטית לשעבר היא פנינה אמיתית בה הזמן כאילו עצר מלכת כדי להשאיר עדות מרשימה לחיים שהיו בה פעם. צריחיה הגבוהים, רחובותיה המעוקלים וסמטאותיה הציוריות הם שרידים מימי הביניים, ויחד עם גגות הרעפים, חומות האבן והמבצרים העתיקים הם מהווים אטרקציה לתיירים שמחפשים קצת מהזוהר של אירופה במחירים סבירים יותר. וזה לא חדש. כבר במאה העשירית הייתה טאלין מרכז מסחרי חשוב אך חשיבותה הייתה תמיד חלק מכיבוש של מעצמה אחרת. במאה ה-13 למשל, האוכלוסייה המקורית, שהתבססה על שבטים פינו-אוגרים שהגיעו לאזור לפני אלפי שנים, נכבשה ע"י אבירים גרמנים וחיילים דנים. ב-1285 הפכה טאלין לחברה בברית ערי הנזה, ברית מסחרית וצבאית של ערי מדינה ששלטה במסחר הצפון אירופי בימי הביניים. זה היה תור הזהב שלה.

שרידי התקופה הזאת מפוזרים בכל חלקי העיר העתיקה המחולקת לשניים – החלק המערבי, טומפאה (Toompea) והחלק המזרחי, התחתי הסמוך לנמל. בכניסה לעיר התחתית, בתחילתו של רח' פיק טנב (Pikk Tänav) עומדים שער החוף ומבצר מרגרט השמנה (Suur Rannavärav ja Paks Margareeta) שנבנו כדי להגן על העיר. המבצר הוא חלק מהחומה העירונית וכיום נמצא בו מוזיאון ימי. כ-25 מבצרים נוספים השתמרו לאורך החומה, מפורסמים במיוחד הם המגדלים העגולים בעלי גגות הרעפים האדומים Nunna, Sauna ו Kuldjala.

שלושה בתי סוחרים המכונים "שלושת האחיות" שנבנו במאה ה-14 ניצבים עדיין בהמשכו של רחוב פיק טנב, שהיה ציר עירוני מרכזי מאז המאה ה 15. מבנים נוספים, שרידי אותה תקופה, נמצאים בהמשך הרחוב ובקצהו ניצבת כיכר העירייה המרשימה (Raekoja Plats). זו שימשה במשך מאות שנים כשוק, מרכז אירועים וכיכר הוצאות להורג. כיום היא משכנם של בתי קפה ומסעדות, הופעות רחוב ופסטיבלים, שווקים ואירועים עירוניים. בניין העירייה הגותי הניצב במרכז הכיכר (Raekoda) הוא סמל עירוני ואוצר אדריכלי שחגג לאחרונה 600 שנה. עוד בסמוך לכיכר נמצאים מבנה המשמש כבית מרקחת מאז 1422 (Raeapteek) וכנסיית רוח הקודש (Puha Vaimu Kirik) שהשתמרה בצורתה המקורית מאז 1360.

כחברה הצפונית ביותר בברית הנזה, טאלין שאבה את חשיבותה וכוחה ממיקומה כחוליית קישור בצומת הדרכים בין מערב אירופה לרוסיה. עד כמה היא הייתה חשובה אפשר להבין מכנסיית סנט-אולוף (Oleviste Kirik). הצריח הגבוה שלה הגיע בשנת 1500 לגובה של 159 מ' מה שהפך אותה למבנה הגבוה ביותר בעולם. בעיר העילית, טומפאה, ניתן למצוא שרידים לכיבושים נוספים שעברה טאלין כמו גינת מלכי דנמרק הנמצאת למרגלות הגבעה. שם ע"פ האגדה, זכו הדנים בניצחון בעזרת שמיים שזיכה אותם בשליטה על העיר. גם כנסיית מרי הבתולה (Toomkirik), הכנסייה העתיקה ביותר באסטוניה, היא זכר לתקופת ההיא שקדמה לכיבוש נוסף, הכיבוש השוודי. טיפוס לטומפאה, דרך רח' פיק יאלג (Pikk Jalg) הפסטוראלי, המשובץ באומנים מקומיים המוכרים ממרכולתם, מוביל למבצר טומפאה ולמגדל הרמן הגבוה (Pikk Herman) שבקצהו. למבצר העתיק נוסף במאה ה-18 בניין ברוקי וורוד המשמש היום את הפרלמנט האסטוני. זהו זכר לכיבוש הרוסי של 1710 שנמשך כמאתיים שנה כמו גם הכנסייה הרוסית האורתודוכסית הענקית (Aleksander Nevski Katedraal) שנמצאת במרכז כיכר לוסי (Lossi Plats). את ההיסטוריה של העיר ניתן להכיר במוזיאון העירוני (Linnamuuseum) שנוסד לפני כשבעים שנה ומציג את סיפורה של טאלין מייסודה ועד ימינו. דגמים, תמונות, מפות, סרטים ומוצגים אותנטיים מציירים בקווים מדויקים ובהירים את ההיסטוריה העשירה של העיר. באזור זה אפשר להתרשם גם משרידי המנזר הדונימיקני האפל (Dominiiklaste Klooster) ומסמטת סנט-קתרינה (Katariina Käik) המכילה בתי מלאכה, גלריות, חנויות מזכרות ואווירה ימי ביניימית קסומה.

אתרים אלו מספרים סיפור של טלטלה נצחית בין מזרח ומערב, בין האימפריה הרוסית לאירופה המערבית. וטאלין היא כזאת גם היום. עיר קטנה בארץ זעירה מטלטלת בין שני עולמות גדולים ורבי עוצמה, מושבה של עם קטן המצליח למרות הכל לשמר שפה ייחודית, תרבות מיוחדת ואופי לאומי משלו. פחות ממיליון וחצי תושבים יש באסטוניה היום והם סוחבים על גבם זיכרונות של אינסוף כיבושים ועריצים. הסופר האסטוני הידוע, יאן קרוס, אמר פעם שחוסר האמון של האסטונים בדברים שהעולם מלעיט אותם בהם מנע מהם להיטמע בתרבויות אחרות. "האסטונים", הוא הסביר, "תמיד חושדים בערכים שמוצעים להם ע"י אחרים". בסופו של דבר מדובר כאן בשאלה של זהות. "כל האנשים נולדו ליד הים הכחול", כתב קרוס באחד משיריו הידועים העוסקים בדיוק בעניין זה, "כל אחד צריך להפליג", הוא ממשיך, "ולגלות את עולמו שלו".

מהומות בכיכרעניין של זהות לאומית

זהות אסטונית היא עניין לא פשוט. כרבע מאוכלוסיית אסטוניה ו כ-35% מאוכלוסייתה של טאלין היא ממוצא רוסי. זהו מיעוט שצובר בשנים האחרונות תחושות של תסכול וקיפוח היות והוא הפך משלוחה של מעצמה אדירה לסתם מיעוט לאומי מופלה לרעה. תחושות אלו התגברו כשבאפריל 2007 הועתקה ממקומה אנדרטה לזכר חיילי הצבא האדום ששחררו את אסטוניה מהנאצים. האנדרטה סימלה בעבור אסטונים רבים את ימי הכיבוש הסובייטי והיא הוזזה, יחד עם מספר קברים שנחפרו למרגלותיה, מכיכר במרכז העיר אל בית עלמין צבאי בפאתיה. מי שמגיע היום לכיכר טיניסמייגי (Tynismyagi) מגלה כיכר מלאה בפרחי קיץ צבעוניים, עצים מוריקים וספסלי ישיבה. אין זכר לפסל הברונזה הרוסי או למה שהתרחש כאן כשהוזז. אלפי אסטונים ממוצא רוסי, שראו באנדרטה סמל חשוב של זהותם הלאומית, פתחו בהפגנות שהפכו אלימות וסוערות והובילו למעצרים המוניים, לפציעות ולמותו של צעיר ממוצא רוסי. כתגובה הוצפו אתרי אינטרנט אסטונים רשמיים בווירוסים, ג'אנק מייל ונתונים מזיקים במה שכונה המלחמה הווירטואלית הראשונה, דיפלומטים הותקפו והמתח בין טאלין למוסקבה גאה.

למתח הזה יש שורשים עמוקים מאוד. המדינות הבלטיות, ליטא, לאטביה ואסטוניה, שזכו לתקופת עצמאות קצרה מאוד אחרי מלה"ע הראשונה, סופחו לברה"מ ב-1939 כתוצאה מנספחו הסודי של הסכם ריבנטופ-מולוטוב שחילק את מזרח אירופה בין גרמניה לרוסיה. כעבור שנתיים כבשו הנאצים את המדינות הבלטיות ושלטו בהן עד תבוסתם ב-1944. אז החלה התקופה הרוסית השנייה שהסתיימה רק ב-1991 עם פירוקה של ברה"מ. כמעט מיותר לציין שכל הכיבושים לוו בדיכוי אכזרי ורצח המוני שהשאירו תהום עמוקה בין הרוב האסטוני למיעוט הרוסי שהיגר לאסטוניה בימים שהיא הייתה לוויין סובייטי.

דקה וחצי הליכה מכיכר המריבה, ברח' Toompea, נמצא מוזיאון הכיבוש והמאבק לחירות המספר את סיפור החיים באסטוניה תחת המגף הנאצי והסיפוח הסובייטי. זה מוזיאון חדש, מודרני ומושקע שמטרתו לספר את האמת על שישים השנים ההן ועל המאבק האסטוני לחירות. מבקרים יוכלו למצוא בו חומר אינפורמטיבי והיסטורי, טקסטים, תמונות וסרטים אבל גם מוצגים אותנטיים של חיי היומיום בתקופות הכיבוש השונות – מכוניות רוסיות מיושנות, תאי טלפון עתיקים, כלי בית וממורביליה סובייטית מכל הסוגים. בקומה התחתונה יש אפילו מעין בית קברות לפסלים קומוניסטיים ישנים. המוזיאון משתמש בעבר ובזיכרון הקולקטיבי כדי להתמודד עם הזהות האסטונית בהווה אבל גם כדי לדון בעתיד.

בית הכנסת – מחשבות על זהות יהודית

האסטונים אמנם בעיצומו של דיון על זהותם המתחדשת, אך כמו בכל אומה שנאבקת על זהותה, יש קבוצה אחת שמאבקה מורכב אפילו יותר. אלו הם כמובן היהודים – תמיד מיעוט, תמיד מחפשי דרך, תמיד באיזשהו מסע פנימי. "איש לא חשב שיש לחפש את הארץ המובטחת במקום ששם היא נמצאת", כתב פעם הרצל, "הנה היא, בתוך עצמנו פנימה". ואסטוניה הייתה רחוקה מלהיות ארץ מובטחת ליהודיה במאה העשרים. לפני מלה"ע השנייה היו בה כ-4,500 יהודים, מחציתם חיו בטאלין, רובם נמלטו לברה"מ עם הכיבוש הנאצי. אלו שנשארו נרצחו ע"י הנאצים. אלפי יהודים נוספים שהובאו ממדינות אחרות נאסרו ולבסוף נרצחו במחנות ריכוז שהקימו הגרמנים באסטוניה. יהודים רבים שברחו מאסטוניה לפני הגעת הגרמנים לא שרדו את המלחמה. כ-1,500 מהם הצליחו לחזור הביתה אחרי המלחמה, חלקם מהווים את הבסיס לקהילה היהודית בת 3,000 החברים שעדיין קיימת במקום.

באמצע מאי 2007 התרחש מאורע היסטורי בטאלין. נשיא אסטוניה, ושאר צמרת הממשל הצטרפו לאנשי הקהילה היהודית ולנציגים ישראלים ובראשם שמעון פרס והרב יונה מצגר כדי לחנוך בית כנסת חדש בעיר. בטאלין אירוע כזה הוא נדיר, הפעם האחרונה שזה קרה הייתה ב-1882. בית הכנסת ההוא הופצץ ב-1944 כשנסוגו הגרמנים ומאז הייתה טאלין לבירה האירופאית היחידה שלא היה בה בית כנסת. בטקס נישאו נאומים, היו שירים וריקודים, ספר תורה הוכנס למבנה ומזוזות נקבעו בו. "אפשר לשרוף מבנה", אמר שמעון פרס בהתייחסו להרס בית הכנסת הישן, "אך אי אפשר לשרוף תפילה". אך למרות הטקסים החגיגיים והנאומים הנרגשים  לא ברור עדיין איזה עתיד יש לקיום היהודי באסטוניה ואיזו זהות יפתחו חברי הקהילה בטאלין.

ביקור בבית הכנסת החדש ברחוב קארו (Karu), מדרום לנמל, יכול להתאים למטיילים ישראלים המתעניינים בזהות היהודית בגולה ובעתידה. יש בו מטען הסטורי כבד, קשרים פוליטיים חובקי עולם וכסף גדול. שני מיליון דולר מכספי תרומות פרטיות הושקעו במבנה המודרני בן 180 מקומות הישיבה המשמש את הקהילה הנמצאת בבנייה מחודשת מאז ראשית שנות התשעים. ניתן לסייר במקום, להשתתף בתפילות ובאירועים ובקרוב יהיו בו גם מוזיאון קטן, מקווה ומסעדה כשרה.

מקלות, אבנים וביצים – מזהות מינית לזהות מעמדית

קהילה נוספת שנרדפה ע"י הנאצים ושעניינה נידון בהרחבה בטאלין המודרנית היא הקהילה ההומו-לסבית. ברחוב סאונה, במזרח העיר העתיקה, עומד ה X-BAAR, מועדון המשמש את הקהילה ההומו-לסבית המקומית, מעוטר בדגל גאווה וכרזות תואמות. מהסמטה הציורית הזאת יצא באוגוסט 2006 מצעד הגאווה העירוני שהותקף ע"י עשרות גלוחי ראש מקומיים במקלות, אבנים וביצים. כמה מהצועדים נפצעו. כמה מהמתפרעים נעצרו. לכאורה אירוע מקומי די זניח. למעשה זהו חלק מגל עכור השוטף את מזרח אירופה בחודשים האחרונים. מצעדים דומים הותקפו גם בליטא, לאטביה, רוסיה ופולין. 

למרות התלבושות הססגוניות והמבעים המיניים, המאבק הזה הוא יותר ממאבק על זהות מינית. זהו מאבק פוליטי בין הימין השמרני, הלאומנים והפאשיסטים המקומיים לבין אלו המבקשים חברה פתוחה והמחפשים את הדרך למערב אירופה. למרות המכות שחטפו משתתפי המצעד עושה רושם שטאלין בכל זאת בדרך מערבה. מועדוניה וחיי הלילה התוססים שלה הפכו למוקדי משיכה לתיירים מצפון אירופה, רמת החיבור לאינטרנט ולטלפונים סלולאריים היא מהגבוהות בעולם, המטבע המקומי מוצמד ליורו וההצטרפות לנא"טו ולאיחוד האירופי ב-2004 חיזקו את מעמדה העצמאי ואת ניתוקה מרוסיה.

אך השחרור מהדוב הרוסי נוטה כיום דווקא לשמרנות מסוג חדש. אסטוניה הפכה למדינה קפיטליסטית לגמרי עם כלכלה ניאו-ליברלית אגרסיבית. יש בה מס הכנסה קבוע ולא פרוגרסיבי, ענף היי-טק חזק והשקעות גדולות ממדינות שכנות המחפשות שכר נמוך ומיסים נמוכים. הצמיחה המהירה, השוק המתפתח והתיעוש המואץ זיכו אותה ואת שכנותיה הבלטיות בכינוי "הנמרים הבלטים" (על משקל הנמרים האסייתים של שנות השבעים והשמונים). בטווח הקצר זה נראה לרבים מבטיח אך הבועה התנפצה והובילה למשבר כלכלי חריף שלווה בהגירה שלילית מערבה, קריסת שירותים חברתיים ומתח גזעי גואה. סיור בטאלין איננו שלם ללא שיטוט קצר בחלקה המודרני של העיר. רחובות רחבים, חלונות ראווה וקניונים חדשים לא מצליחים להסתיר את המתח, את המצוקה והעוני. כך עוברת טאלין, עיר הזהויות המשתנות, דרמה של הגדרה עצמית מתחדשת בין בתי האבן העתיקים לרבי הקומות המודרניים ההולכים ונבנים בה.

כמו אדם, כך גם עיר יכולה לשאול את עצמה שאלות של זהות במשך שנות קיומה. מניין באתי, לאן אני הולך ובפני מי אני נותן דין וחשבון – זוהי הגרסה המקראית של השאלה. בגרסאות מודרניות יותר בני אדם שואלים את עצמם מי הם, לאיזו קהילה, מדינה או תרבות הם שייכים, במה הם מאמינים ולמה הם מחויבים. לשאלות אלו אין מענה סופי ומוחלט. כמו עיר, כך גם אדם עובר מסע במשך חייו, הוא מתלבט, מתחבר, מתנתק ומחליף זהויות. אבל התשובות חשובות פחות מהמסע עצמו ואין כמו סיור בעיר הנאבקת כבר שנות דור על זהותה כדי להמשיך את המסע בעקבותיהן ולהעמיק אותו.

* הכתבה פורסמה באוגוסט 2007.

טאלין. צילם: דיויד סטברו.

בית קברות לפסלים קומוניסטיים. צילם: דיויד סטברו.

X BAAR. צילם: דיויד סטברו.
X BAAR. צילם דיויד סטברו.