"שטיח האבל" מ-1974, שיצרה נועה אשכול בעקבות הטבח במעלות, מעוררת מחאה חריגה בנורבגיה ומראה שהשנאה לישראל חורגת מהמלחמה.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-11-06/ty-article-magazine/.highlight/0000019a-4f54-db4c-a5fb-cfff4e360000
הסצנה שהתרחשה במוזיאון הלאומי הנורווגי בתחילת אוקטובר היתה חריגה, אפילו ביחס לאירועי מחאה אחרים באוסלו, עיר שהתקיימו בה בשנתיים האחרונות אינספור מחאות קולניות וחריפות מאוד נגד ישראל. בחדר במוזיאון שעל קירותיו מוצגות יצירות אמנות בעלות הקשר פוליטי שנאספו תחת הכותרת "על הבריקדות" התיישבו עשרות בני אדם והחלו לצעוק יחד: "הורידו את השטיח!"
המשתתפים, אמנים ואנשי תרבות, ביקשו למחות על הצגתה של אחת היצירות – "שטיח אֵבל", שטיח קיר בגודל 174×160 ס"מ שיצרה ב-1974 האמנית והכוריאוגרפית הישראלית נועה אשכול, ובמרכזו דימויים של פרחים בשלל צבעים. סרטון שהועלה ביוטיוב ותמונות שפורסמו בתקשורת תיעדו את המחאה: הצעקות מילאו את חלל החדר, על הרצפה הונח דגל פלסטין וחלק מהמפגינים עטו כאפייה. לצד הצעקות נשמעו גם נאומים ואפילו מנהלת המוזיאון זומנה למקום. העובדה שבאותו יום, 9 באוקטובר, חתמו ישראל וחמאס על הסכם הפסקת אש לא השפיעה בשום צורה על המפגינים.
אחד מיוזמי המחאה, האמן הנורווגי ויקטור לינד, הסביר כמה ימים קודם לכן מה עורר את כעסם: "המוזיאון הלאומי בוחר להציג יצירה שעושה לגיטימיזציה לכיבוש פלסטין על ידי מדינת ישראל פושעת המלחמה". הוא גם טען שזו תעמולת מלחמה, שנותנת לגיטימציה לרצח עם ולפשיזם.
הקריאה להוריד את יצירתה של אשכול נשמעה לא רק במוזיאון עצמו. מכתבים, מאמרים בעיתונים ופוסטים ברשתות חברתיות ניסו גם הם להפעיל לחץ על המוזיאון ודרשו להוריד אותה, ואפילו חלק מעובדי המוזיאון הצטרפו לתביעה. אך לעת עתה היצירה תלויה במקומה והמוזיאון לא הודיע שבכוונתו להסירה. "המוזיאון הלאומי אינו אמור להיות שחקן פוליטי", אמרה מנהלת המוזיאון, אינגריד רוינסדאל, ליומון הנפוץ ביותר בנורווגיה, "אפטנפוסטן". לדבריה, "אם אנו כמוזיאון נבחר להפוך לשחקן פעיל בדיונים גיאו-פוליטיים, אנו עלולים בסופו של דבר לתרום לצמצום מרחב הביטוי הזה".
ההפגנה במוזיאון באוסלו מצטרפת לשורה ארוכה של מחאות וחרמות המופנים בשנתיים האחרונות כלפי ישראל וכלפי אמנים, חוקרים, ספורטאים ועסקים ישראלים, אך נדמה כי המאבק סביב יצירתה של אשכול חריג בהיקפו ובמידת התהודה שעורר. הוא משקף את עומק המשבר שבו נמצא מעמדה הבינלאומי של ישראל ואת עומק השנאה כלפיה באירופה, החורגת בהרבה מהתנגדות למלחמה בעזה. ואמנם, הסכם הפסקת האש לא הביא לשום שינוי במחאה, והוויכוח על הצגת היצירה נמשך גם אחרי השגתו.
צילום: Jens Ziehe/Photographie / neugerriemschneider berlin
סיפורו של השטיח שבלב הסערה מתחיל באירוע שהפך לטראומה לאומית בישראל. במאי 1974, קצת יותר מחצי שנה אחרי מלחמת יום כיפור וכשנתיים אחרי הפיגועים באולימפיאדת מינכן, במטוס סבנה ובנמל התעופה לוד, חדרה חוליית מחבלים של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין מלבנון לישראל. בשלושת הימים שאחרי החדירה שלושת המחבלים, שהיו חמושים ברובים, רימוני יד וחומרי נפץ, הרגו ופצעו אזרחים ישראלים בשורת פיגועי טרור, שהחמור בהם היה חטיפת 85 תלמידי כיתות ט'-י"א מתיכון דתי מצפת שבמסגרת טיול התאכסנו בבית הספר נתיב מאיר במעלות. התלמידים, שחלק ממוריהם נמלטו מהבניין בעת חדירת המחבלים, שימשו כאמצעי מיקוח לדרישת המחבלים לשחרר אסירים שהיו כלואים בישראל. הממשלה אמנם דנה בדרישתם, אך למעשה משכה זמן במשא ומתן לקראת מימוש התוכנית לפרוץ בכוח לבניין במטרה לשחרר את החטופים.
התוצאות היו טרגיות: בפריצה לבניין נהרגו 21 תלמידים ותלמידות. המספר הכולל של הקורבנות באירוע, שנודע בשם "טבח מעלות", היה 28, לרבות תלמידה שנפצעה ומתה מפצעיה כעבור עשרה ימים, ארבעה אזרחים וחייל שנרצחו לפני הפריצה לבית הספר ואזרח שסייע בחילוץ, נפצע ומת מפצעיו כמה שנים מאוחר יותר.
כמו ישראלים רבים אחרים, גם נועה אשכול זועזעה מהפיגוע. אשכול, ילידת 1924, נודעה יחד עם תלמידה, הארכיטקט אברהם וכמן, כממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן – מערכת סמלים המאפשרת להגדיר תנועה, ששימשה בין השאר כאמצעי לרישום תנועה אנושית וכוריאוגרפיה. היצירה "שטיח אבל", שלשמה נוספה בסוגריים ההערה "בעקבות הטבח בבית הספר במעלות", היתה תגובה ישירה של האמנית לאותו מרחץ דמים.
"זה אחד ממאות שטיחים שנועה יצרה בעשורים האחרונים של חייה", אומר מוקי דגן – פעיל זכויות אדם, מוזיקאי ואוצר אמנות, האחראי על עיזבונה של אשכול ומנהל את הקרן שהוקמה על שמה. "היא עשתה אותו ממש בסמוך לאירוע ומיד כשסיימה אותו, היא הראתה לי ואמרה שזה על מעלות. זה אחד השטיחים היחידים שלה שאפשר לקשר לאירוע מסוים. בגלל זה היה לי חשוב להוסיף לכותרת שלו, 'שטיח אבל', את התוספת בסוגריים. נועה יצרה כמה שטיחי אבל בעקבות מלחמת יום כיפור. שטיח אחר, שנמכר למוזיאון פומפידו בפריז, נקרא 'היציאה מימית', אחד אחר נקרא על שם גולדה מאיר, אבל אלה הם החריגים שקשורים לאירוע או אדם ספציפיים. בסך הכל היא יצרה יותר מ-1,000 שטיחים".
דגן, שהיה חבר אישי קרוב של אשכול, מוצא סמליות בכך שדווקא השטיח שנקנה על ידי המוזיאון הלאומי באוסלו מעורר כזאת מחלוקת. "האירוע במעלות זיעזע את אמות הסִפים", הוא אומר. "זה היה אירוע שהיו בו חטופים, שנפגעו בו ילדים רבים, שהיה סביבו דיון על כניעה למחבלים או פעולה צבאית ושטילטל את המדינה. הוא הפך לאירוע מכונן וזה סמלי שעל רקע מה שקורה היום בישראל ובעזה, השטיח שמעורר את המחלוקת הזאת עוסק בדיוק בנושאים האלה".
המחאה באוסלו, לדברי דגן, היא המקרה החריף ביותר שבו נתקל לגבי עבודתה של אשכול בחו"ל. הוא אומר שבימי חייה אשכול לא רצתה להציג את השטיחים כלל. הוא אמנם הצליח לשכנע אותה להציג אותם בכמה הזדמנויות נדירות, אך הפריצה הבינלאומית החלה לאחר מותה ב-2007, אז היא הפכה לדבריו ל"מותג" ומוזיאונים רבים רכשו מיצירותיה. תערוכות יחיד שלה התקיימו בשנים האחרונות בגרמניה, הולנד, ברזיל, שוודיה, נורווגיה וישראל ועבודותיה השתתפו בתערוכות קבוצתיות במדינות רבות נוספות. "בשנים האחרונות לחייה היא נשאבה ליצירת השטיחים בצורה שהיא עצמה לא ידעה להסביר", אומר דגן, "זה הפך לדבר הכי חשוב בחייה".
היית אומר שאלה עבודות פוליטיות? היא אמנם היתה בתו של ראש הממשלה השלישי לוי אשכול (עובדה שלא הוזכרה במחאה נגדה), אך האם אפשר לקשר בינה ובין השקפה פוליטית מסוימת?
"אני לא יכול לדבר בשמה וזה מופרך לדבר בשם אנשים אחרי מותם. עם זאת, הייתי קרוב אליה מאוד והפכנו לחברים קרובים כבר אחרי מלחמת ששת הימים. בכל מה שקשור לשטיחים, חלקתי איתה את תהליך היצירה באופן אינטימי. נועה היתה אדם פוליטי, אבל היתה לה השקפה שלא היתה קשורה למפלגה והיא לא היתה מתערבת בסוגיות פוליטיות ספציפיות. היא בעיקר היתה אדם שסלד מהממסד. למרות שאביה היה ראש הממשלה, למרות שהיא נולדה בדגניה ולמרות שהיתה ישראלית בכל רמ"ח איבריה, היא היתה אדם אנטי-ממסדי לגמרי. זה היה הפרדוקס שבה. למרות שהיא נשמה את הזהות הישראלית, היא יצרה את כתב התנועה שהוא הדבר הכי אוניברסלי שיכול להיות. השקפת העולם שלה היתה אוניברסלית; היא טרחה להדגיש את זה ואפילו סירבה לרשום פטנט על כתב התנועה כדי שכל העולם יוכל להשתמש בו".
דגן מתאר את אשכול כאישיות דומיננטית, בעלת דעות מוצקות ומחשבה צלולה. לדבריו, היא לא היתה מוכנה לקבל שום דבר כמובן מאליו, שנאה קלישאות, חייתה כפמיניסטית אף שהמונח "הצחיק אותה", ובאופן כללי, ניהלה את חייה בצורה יוצאת דופן, מוקפת תלמידים, סולדת מתארים, מורדת בכל מסגרת ומוסכמה. דגן מוסיף שהיא לא רצתה להיות מועמדת לפרס ישראל והיא גם זו ששיכנעה את חברהּ, אורי זוהר, לא לקבל את הפרס בתחום הקולנוע ב-1976 מפני שהוא מוענק על ידי המדינה. "היחס שלה, נפשית ומעשית, היה יחס של מורדת", אומר דגן.
דווקא בגלל המחאה נגד יצירתה באוסלו, מעניין אם היו לה דעות ברורות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"אני יכול להעיד בפה מלא ובאחריות שהיא היתה אדם עם השקפה שנקראת היום שמאלית. היא אמנם סלדה מהגדרות מהסוג הזה, אבל לפני כל דבר אחר היתה לה השקפה הומניסטית. היא לא היתה אקטיביסטית ואי אפשר לדעת מה היה קורה לה היום, אבל ברור לי שהיא היתה משתגעת מהמצב. אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור קבוצת ההתייחסות שלה היו אנשים כמו הסופר משה שמיר, שהגיע כמותה מרקע סוציאליסטי אבל הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה. על רקע זה היו ביניהם ויכוחים איומים. עמדתה, עד מותה, היתה עמדה של יונה צחורה".
נץ או יונה, במקרה של המחאה נגד המוזיאון הלאומי באוסלו זה לא ממש שינה. היצירה של אשכול נקנתה על ידי המוזיאון ב-2022. במאי השנה היא נתלתה בחדר 76 – אותו חלל של המוזיאון שמוקדש ליצירות פוליטיות. כשמנהלת המוזיאון רוינסדאל התבקשה על ידי מגזין האמנות המודרנית האינטרנטי Kunstkritikk להסביר את הבחירה בה, היא השיבה שהמוזיאון מחליף יצירות ואוצר מחדש חדרים מסוימים כדי לשמר עבודות. "חדר 76 מוקדש לאמנות פוליטית, בעיקר בין השנים 1965 ל-1980, והיצירה הזאת נבחרה בהתאם לפרוצדורות רגילות לחלוטין הקשורות לאצירה מחודשת של החלל", אמרה. "החדר מציג מגוון של ביטויים ואסטרטגיות אמנותיות, ומנסה לשקף את האמנות של התקופה שבה נוצרו העבודות".
הזעם שעוררה ההחלטה להציג להציג את "שטיח אבל" התבטא בצורות רבות בנורווגיה – במאמרים בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות, במכתבים פומביים, בקריאות לחרם ועוד. יוזם המחאה לינד אמר בכנס שנערך באוסלו: "כולנו רואים כל יום תמונות מעזה של שקי גופות לבנים בגודל של ילדים. שקי בד קטנים ולבנים, קשורים בחבל מלמעלה ומלמטה. רצח העם שישראל מבצעת בפלסטינים הוא בלתי נסבל. ילדים קטנים, כמו הילדים שלנו, מתים מרעב. אֵם שאין לה יותר חלב כי היא עצמה סובלת מתת-תזונה. היא נורתה בבטן, כשהיתה בתור לקבלת מזון, על ידי חיילים ישראלים. יש ריח של גז בעזה! אני מצטער שהמצב מחייב שפה כה חריפה".
לינד בן ה-84 נודע כחלק מקבוצת אמנים פוליטיים שהיו מזוהים עם השמאל הרדיקלי בתחילת שנות ה-70; הוא גם יצר עבודות שהנציחו את שואת יהודי נורווגיה. הוא תלה את התנגדותו ליצירה של אשכול בכך ש"הבחירה של המוזיאון הלאומי להציג את היצירה הזאת בעיצומו של רצח העם המתמשך בעזה ממקמת אותו, דרך הבחירות האוצרותיות שלו, בעמדה התומכת בנרטיב הישראלי… היצירה מציגה את הישראלים כקורבנות של טרור פלסטיני. שטיח האבל מנציח את הישראלים שנהרגו במהלך מרד פלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. היצירה משקפת את הנרטיב הרשמי של ישראל לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מ-1948 ועד היום, נרטיב הרואה בישראל את הקורבן המרכזי לאורך כל הדרך". מחאתו של לינד כללה גם טענה על הורדתן של יצירות נורווגיות לטובת הצגתה של היצירה הישראלית. היא מוצגת לצד עבודות של אמנים נורווגים, בהם הוא עצמו, שיצירתם היא "אמנות בעד חירות ונגד כיבוש ודיכוי", כלשונו.
לאחר דבריו של לינד הצטרפו אמנים נורווגים נוספים למאבק, בהם יו"ר אגודת האמנים החזותיים של נורווגיה (NBK), גייל אגיל ברגיורד. במאמר בעיתון "אפטנפוסטן" הוא כתב: "החלטת המוזיאון להציג את היצירה הזאת כעת, בעיצומו של מה שרבים מגדירים כרצח עם מתמשך בעזה, הקנתה ליצירה משמעות פוליטית. יש מקום להטיל ספק ביושרה המקצועי של מנהלת המוזיאון. מוזיאון לאומי אינו יכול להיות ניטרלי בכל הקשר. עליו לאזן בין חופש אמנותי ובין ההקשר שבו מוצגת היצירה. המנהלת חייבת להכיר בכך. המוזיאון הלאומי מסיר יצירות פוליטיות ידועות של אמנים נורווגים כדי לפנות מקום ליצירה שתומכת בנרטיב של כוח כובש – ישראל. זו אינה עמדה ניטרלית, בניגוד למה שרוינסדאל טוענת. החלטות אוצרותיות כאלה מחייבות יותר מאשר הצהרות מעורפלות על 'מרחב לביטוי אמנותי'".
הדיון בניטרליות ובמעורבות הפוליטית של מוזיאונים נורווגיים התנהל לאחרונה בעיתון השמאל הנורווגי Klasskampen, שבחן את מידת העיסוק של מוזיאונים במדינה במלחמה בישראל ובעזה. העיתון סיקר מוזיאונים רבים במדינה שעוסקים באופן פעיל בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהם כאלה בערים ברגן וטרונדהיים המציגים יצירות של אמנים פלסטינים. המנהלת האמנותית של המוזיאון לאמנות בטרונדהיים, אינגריד לונאן, אמרה לעיתון ש"אנחנו מאמינים שיש לנו אחריות לקדם אמנות פלסטינית", ודוברת של Bergen kunsthall, מוסד אמנות בברגן, סיפרה שהוא תרם לאיסוף כסף מקומי ל"תמיכה בפלסטין".
המרכז לאמנות מודרנית Nitja בעיר לילסטרום אף הציג תערוכה של יצירות וידיאו של אמנים פלסטינים. אוצרת המרכז, מוניקה הולמן, סיפרה שהוא הציג גם תערוכת "פוסטרים למען פלסטין", שתמכה בארגונים פלסטיניים, והציע בחנות שלו מוצרים שההכנסה ממכירתם הוקדשה לתמיכה בפלסטין. בתערוכה נוספת במקום הוצגו עבודות של האמן הפלסטיני חסן דראגמה, וסדרת תצלומי אוויר של הצלמת הנורווגית הדוויג אנקר ש"צולמו בפלסטין לפני הקמת מדינת ישראל". כמה מעובדי המרכז אף השתתפו במחאה במוזיאון הלאומי בחודש שעבר. "אנחנו לא ניטרלים, אנו עומדים בסולידריות עם פלסטין", אמרה הולמן.
אחת הטענות של המוחים נגד הצגת עבודתה של אשכול במוזיאון הלאומי נגעה לרישום מקום הלידה של האמנית בתווית המופיעה ליד היצירה. בהתאם למדיניות המוזיאון, מקום הלידה שצוין היה ישראל, אף שאשכול נולדה יותר מ-20 שנה לפני קום המדינה. טענה זו התקבלה על ידי המוזיאון, המנהלת רוינסדאל טענה שנפלה טעות והשילוט תוקן לנוסח אחר: (today's Israel) British-Mandate Palestine. אלא שהודעות מייל פנימיות של הנהלת המוזיאון שנחשפו במגזין Kunstritik הראו שנושא מקום הלידה של אשכול דווקא נדון בדיון ארוך בין אנשי המוסד, שבו הצגת היצירה נתפסה כ"נושא רגיש פוליטית". בסוף הדיון הפנימי הוחלט לדבוק בנוהלי המוזיאון, שלפיהם המדינה שבה נולד האמן מוזכרת בשמה העדכני, גם במקרים שבהם היא נקראה בשם אחר בימי חייו של האמן. במוזיאון שקלו גם רישומים אחרים למקום לידתה של אשכול, כמו "פלסטין, היום ישראל" ו"ישראל, אז פלסטין", אך לבסוף כתבו "ישראל". רק לאחר הלחץ הציבורי שינה המוזיאון את ההחלטה ויצר את הרושם שהיה מדובר במעין טעות טכנית.
ניסיונות לשוחח עם המעורבים במחאה ולאפשר להם להשמיע את עמדתם בפני קוראים בישראל נתקלו בקשיים רבים. יוזם המחאה, לינד, התבטא לא מעט בעיתונות הנורווגית אבל לא נענה לפניית "הארץ" להתראיין. לאחר שתי פניות אליו הוא מסר: "תודה על הפנייה. לצערי, אין באפשרותי להתראיין כעת וגם לא בעתיד". פנייה שלישית כבר לא נענתה כלל.
גם כמה פניות לאגודת האמנים החזותיים של נורבגיה, שמוענו ליו"ר ולשני גורמים נוספים בארגון, לא צלחו בתחילה. לבסוף נענה יו"ר האגודה, אגיל ברגיורד, והסביר שהעיכוב בתשובה נבע מעומס דיונים ודד-ליינים הקשורים לאישור תקציב המדינה. הוא מסר שהאגודה "לא ביקשה מהמוזיאון להסיר את היצירה. במקום זאת, היא ביקרה את המוזיאון על כך שהציג את היצירה מבלי לספק הקשר הולם. כאשר המוזיאון הלאומי שלנו מציג את עבודתה של אשכול מבלי להציג נקודות מבט חלופיות או שיח ביקורתי, הוא נכשל בהכרה או בהתמודדות ביקורתית עם משמעותן הפוליטית של החלטותיו האוצרותיות".
המוזיאון הלאומי באוסלו טען שאין באפשרותו לארגן ראיון עם המנהלת או עם האחראית על התצוגה בגלל נסיעת עבודה. פנייה חוזרת למוזיאון לא נענתה עד שלבסוף התקבלה התשובה שאין ביכולתם של מנהלי המוזיאון להתראיין בגלל הדיון הציבורי על החלטותיו האוצרותיות – בדיוק אותו דיון שעליו ביקשנו לשוחח עמם.
"מוזיאונים צריכים, כמובן, להקשיב לקולות שונים, אך תפקידם אינו למלא אחר דרישותיהן של קבוצות שונות", אומרת ל"הארץ" מריאן הולטמן, אוצרת שוודית שהיא גם היסטוריונית של אמנות וגם בעלת רקע ישראלי. הולטמן עבדה בנורווגיה כמעט 20 שנה ולפני ארבע שנים, כאשר היתה מנהלת אגודת האמנות של אוסלו, הוצגה באגודה תערוכה של אשכול בשיתוף פעולה עם ארגון "תרבות יהודית בשוודיה". אותה תערוכה הוצגה בהמשך במוזיאון האמנות של העיר השוודית נורשפינג.
לדבריה, המוזיאון הלאומי בחר להציג את יצירתה של אשכול כחלק מאסטרטגיה אוצרותית חדשה, שבמסגרתה נכללים גם אמנים בינלאומיים בתערוכה "על הבריקדות". "לאחר יותר מ-50 שנה היצירה מוצגת באור חדש. עבור אשכול, השטיחים היו יצירה אישית ואינטואיטיבית, בניגוד חד לעבודה המחקרית והתיאורטית שבה עסקה בדרך כלל. היא לא רצתה להציג אותם בפומבי. בסופו של דבר השתכנעה והציגה אותם במוזיאון תל אביב לאמנות ב-1978 ובמוזיאון העיצוב בקופנהאגן ב-1981. בכך עברו השטיחים מהתחום הפרטי אל המרחב הציבורי, מה שפתח את האפשרות לבחון ולפרש אותם בהקשרים חדשים".
על היצירה שבמוקד המחלוקת אומרת הולטמן: "אשכול השתמשה לעתים קרובות במפות שולחן, וילונות ושמיכות כבסיס לקולאז'ים הטקסטיליים שלה. ביצירה זו השתמשה באחת מהשמיכות הצבאיות שאחד הרקדנים בלהקה שהקימה הביא לה לאחר מלחמת יום כיפור. ב'שטיח אבל' הבד הטעון הזה מקבל נוכחות גלויה והופך לחלק בלתי נפרד מן התמונה. פיסות הבד המרכיבות את הקומפוזיציה הן שאריות מתעשיית ההלבשה. הדימוי הנוצר נושא עמו עקבות של צורות גוף, או, במקרה הזה, דווקא היעדרו של הגוף. דומה שהקומפוזיציה, למרות ההפשטה שבה, מתעקשת להפנות את תשומת הלב אל עקבות החיים האנושיים. השמיכה הצבאית משמשת באופן ממשי כרקע, ובמובן סמלי היא מייצגת את האלימות שעמדה בבסיס האירוע. היצירה היא מעין עבודת אבל על החיים שאבדו בעקבות טבח מעלות, ועבורנו כיום היא מבטאת אולי גם צער על סכסוך שממשיך להותיר אחריו עקבות עמוקים של סבל ומוות".
הולטמן סבורה כי יש הצדקה להכללת יצירתה של אשכול בחלל המוקדש לאמנות פוליטית במוזיאון באוסלו ומביעה אכזבה מהמחאה נגדה. "כיצד ייראו המוזיאונים שלנו אם כל יצירה תידרש לעמוד באותם הקריטריונים ש'שטיח אבל' של אשכול עומד בפניהם כיום?" היא שואלת. "פירוש הדבר יהיה שאמנים יישאו באחריות על ההחלטות הפוליטיות, הדתיות והצבאיות של המדינה שממנה באו. ואז, לאן תיעלם החירות האמנותית?"
דיויד סטברו 