מה משותף לאיימי ויינהאוס, אנה פרנק, אסתי לאודר, רוזה לוקסמבורג, עפרה חזה ומרילין מונרו? פרט לכך שכולן נשים וכולן יהודיות, הן גם כולן גיבורות. וכעת כל השש הן חלק מקבוצה של 120 נשים יהודיות המככבות בספר שוודי חדש, "גיבורות יהודיות" (Judiska hjältinnor), שמיועד לצעירים ומבוגרים כאחד. הספר, שמזכיר ספרי ילדים המעמידים במרכזם דמויות נשיות בולטות מההיסטוריה, לא רק משרטט את דיוקנותיהן של הגיבורות אלא גם מציג דרכן שאלות חשובות, שהפכו לדחופות יותר בעולם שלאחר 7 באוקטובר.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-07-31/ty-article-magazine/.highlight/00000191-036d-d67f-a3f5-4b6ddcab0000
שלוש נשים יהודיות-שוודיות חברו ליצירתו: את הטקסטים כתבו עֲנֵלִי רודסטד, העורכת הראשית של מגזין התרבות היהודי השוודי Judisk Krönika ולשעבר גם עיתונאית ברדיו של רשות השידור השוודית, וקארין בריגר, משוררת וסופרת, המפרסמת גם בעיתונות השוודית. את דמויותיהן של הגיבורות איירה יואנה רובין דרנגר, יוצרת גרפית שוודית ששימשה גם כפרופסורית לאיור בקונסטפק (המקבילה השוודית לבצלאל) ואף זכתה לאחרונה בפרס הספרות של המועצה הנורדית בעבור הרומן הגרפי האחרון שלה.
"שלושתנו באות מרקע פמיניסטי חזק מאוד", מספרת רודסטד. "יואנה עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מאז שנות ה-90, קארין למדה היסטוריה נשית וספרות ואני עורכת את המגזין היהודי שבמסגרתו יזמנו סדרת כתבות על נשים יהודיות, בין השאר מכיוון שבמגזין היתה דומיננטיות גברית מאז היווסדו ב-1932. באמצעות סדרת הכתבות ניסינו לתרום לתיקון היסטורי ולהוצאת נשים מהצללים של ההיסטוריה היהודית-השוודית.
"הרעיון להפוך את הפרויקט לספר הגיע בזמן מגפת הקורונה. בזמן שקראתי לבתי, שהיתה אז בת 5, גרסה שוודית של 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות', שעסקה בגיבורות שוודיות מעולם הרפואה, חשבתי שזה יהיה נהדר אם יהיה ספר שיוקדש לגיבורות יהודיות. יהודים הם מיעוט קטן בשוודיה והסיפורים של נשים יהודיות, שתמיד היו חלק ממנו, השאירו מעט מאוד חותם. מכיוון שאני עוסקת בניסיון להאיר את הסיפורים האלה כדי שאנשים יכירו אותם, התקשרתי ליואנה וסיפרתי לה על הרעיון. היא התלהבה והופתעה מאוד מכך שאין כבר ספר כזה בנמצא".
השיחה עם שלוש היוצרות מתקיימת בעיר העתיקה של סטוקהולם לאחר אירוע השקה לספר שהתקיים בחנות ספרים מקומית. הן מספרות שבמהלך הבדיקה אם כבר קיים ספר דומה המוקדש לגיבורות יהודיות, מצאו כמה ספרים שנכתבו באנגלית בנושא דומה אבל בהיקף מצומצם יותר. בנוסף, הן גילו את ארכיון הנשים היהודיות (Jewish Women's Archive) האמריקאי שהיה בעבורן מקור חשוב, אך הוא לא ספר מודפס. רובין דרנגר מציינת כי מראש בחרו לפנות לכיוון שיחרוג מההקשר המקומי. "אני רציתי לעשות ספר שלא יהיה רק לקהילה היהודית בשוודיה, אלא יתאים לכולם, גם במדינות אחרות". בריגר מוסיפה שספרן יכול לתרום גם לדיון אקדמי: "הוא צריך להיות חלק מלימודי היסטוריה נשית והיסטוריה של ספרות נשית. אני עובדת זמן רב בלימודי נשים ובכתיבת סיפורי חיים והענקת קול לנשים. הסיפורים האלו חסרים גם באקדמיה. למעשה, חלק גדול מהיכולת לעשות את זה עכשיו קיים בזכות נשים כמו אלה שכתבנו עליהן בספר, כמו גלוריה סטיינם, בטי פרידן וסוזן פלודי".
שלוש האחרונות הן חלק משורה ארוכה של נשים אמריקאיות שיש להן מקום מרכזי בספר, בהן השופטת רות ביידר גינסבורג, נשות רוח כמו סוזן סונטאג, ג'ודית באטלר ומאשה גסן ואמניות ומוזיקאיות כמו ברברה סטרייסנד, בט מידלר ואנני ליבוביץ'. אך יש בו גם נשים מרקע אחר לגמרי – מדעניות זוכות פרס נובל כמו עדה יונת הישראלית וריטה לוי-מונטלצ'יני האיטלקייה (זוכת פרס נובל לרפואה), שחקניות, רקדניות, דמויות היסטוריות מהמזרח התיכון ואפילו דמויות תנ"כיות כמו אסתר, רות וארבע האמהות. כולן יחדיו מצטברות בספר לפסיפס מרשים של נשים מעוררות השראה מתקופות היסטוריות שונות ומכל קצווי תבל.
בספר שלכן יש מגוון גדול של ארצות מוצא, תקופות ועדות, אבל יש כאלה שמקבלות ייצוג נרחב מאחרות. למשל, יש נשים רבות משוודיה ומארצות הברית ומעטות מישראל — בהן גולדה מאיר, עפרה חזה, עדה יונת, אסתר רדא ורובי דמלין מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. איך התנהלה העבודה ומה היה שיקול הדעת בבחירת הדמויות?
בריגר: "כשאחת מאיתנו מצאה דמות חדשה שרצינו שתהיה בספר, הצגנו אותה לאחרות, לקחנו קצת זמן לחשוב וללמוד ואז קיבלנו החלטה. לשלושתנו היה חלק שווה במציאת הנשים. זו היתה שיחה מתמשכת שבה כל אחת מאיתנו הציגה נשים אחת לשנייה, שוחחנו, וידאנו שכולן מסכימות ואז החלה העבודה הגדולה יותר של מחקר, כתיבה וציור. השיחה המתמשכת הזאת היתה החלק המופלא ביותר בעבודה. היינו בקשר רציף, שלחנו הודעות, תמונות ומאמרים זו לזו בזרם של פליאה ורצון יצירתי לכתוב ולהציג כמה שיותר נשים נהדרות".
רובין דרנגר מוסיפה בנוגע לזהות הנשים שנבחרו: "בשביל ישראלים זה ברור לגמרי שיהודים יכולים להיות הכל – דתיים וחילונים, אסיאתים, לבנים ושחורים – אבל בשביל שוודים זה לא כך ברור. הרבה אנשים מעולם לא פגשו יהודי אבל יש להם דימוי של יהודים. כשהם חושבים על יהודי הם חושבים על איש דתי עם כובע ופאות. הם לא מבינים שזו זהות גמישה". זה לדבריה הרקע לכך שבספר מופיעות בין היתר רבה אמריקאית שחורה, סופרות, עיתונאיות ונשות רוח מאלג'יריה, ניו זילנד, מצרים וקובה, משוררת מקסיקאית ושחקניות מהודו.
"במובן מסוים, הספר הזה הוא תשובה לדברים כמו הדו"ח שפורסם ב-2021 על אנטישמיות בבתי ספר במאלמו, עיר שהפכה כבר לידועה לשמצה בהקשרים האלה", מוסיפה רודסטד. "הדו"ח הראה שהצורה שתלמידים ומורים מבינים את המילה 'יהודי' היא בצורת גבר לבן דתי אורתודוקסי עם פאות או דמות שקשורה לקונפליקט הישראלי-פלסטיני". ובריגר ממשיכה: "הספר ממלא את החלל הזה שבעבר, ולצערנו גם היום, מתמלא בדעות קדומות. הוא לא רק מציע את האפשרות הנהדרת למצוא דמות שדומה לך, שיכולה לתת לך כוח או שיכולה להעניק לך השראה; הוא גם כלי לפירוק סטריאוטיפים ומאבק באנטישמיות". בריגר, שחיה בגטבורג, מוסיפה שקיבלה תגובות אוהדות כשהציגה את הספר במוסדות תרבות בעירה שעוסקים בחינוך: "הם אמרו, 'אנחנו לא צריכים עוד דו"חות, אנחנו כבר יודעים שיש כאן אנטישמיות, אנחנו צריכים כלים להתמודד עם הבעיה'. הם התלהבו מהספר ורוצים להשתמש בו ככלי חינוכי".
אבל מעבר למאבק בסטריאוטיפים של החברה הכללית, הספר מבקש להתמודד עם סוגיית המגוון היהודי, שאינו מובן מאליו אפילו בקהילות היהודיות עצמן. "היום, כשמסתכלים למשל בתמונות של הילדים מבית הספר היהודי בסטוקהולם, אפשר למצוא בהן את העולם כולו", אומרת רודסטד, "אנשים מתחתנים בכל מיני דרכים ויש חשיבות לייצוג של כולם". לדעתה של בריגר, המניפה המגוונת של הזהות היהודית שהספר פורש היא "דרך להתמודד עם דעות קדומות וגזענות שיש בתוך הקהילה היהודית". ורובין דרנגר מציינת: "אבל זה לא רק הייצוג, לא רק ציון העובדה שיש בספר מישהי שהיא מאומצת או מישהי שהיא אתיופית. זו נוכחות שהיא רחבה באמת, לא דוגמה או שתיים שנבחרו רק כדי לשמש אליבי".
מעבר לבחירה בדמויות ספציפיות, יש משמעות לכך שהספר קיים, כמוצר פיזי, על מדפי חנויות ספרים ברחבי המדינה ולא רק כמידע בארכיון אינטרנטי או כפרסום פנים-יהודי, מדגישות היוצרות. "במדינה כמו שוודיה, שבה המיעוט היהודי קטן מאוד, אי אפשר להמעיט בערך העובדה שהספר יצא לאור בשוודית ועל ידי הוצאה גדולה שאינה יהודית", אומרת רודסטד. "זו הצהרה על כך שזה ספר בשביל כולם – יהודים ושאינם יהודים, צעירים ומבוגרים, מבקרי ספריות ותלמידי בתי ספר".
היא ושתי שותפותיה מודעות לכך שהספר מתפרסם בתקופה סוערת וקשה גם מבחינת מצב הנשים בעולם וגם מבחינת מצב היהודים. הספר מקשר בין שתי הזהויות האלה ורבות מהדמויות המרכזיות שבו הן נשים שעמדו – או ממשיכות לעמוד – בחזית המאבקים האלה בעבר ובהווה; מהאנרכיסטית הרוסית-אמריקאית אמה גולדמן, דרך חנה סנש והלוחמות בגטאות במלחמת העולם השנייה ועד האקטיביסטית האתיופית-אמריקאית הצעירה נעמי וולדר. הרושם הוא שמעבר להישגים המדעיים והאמנותיים של הגיבורות, הספר מעלה על נס את המאבק בעריצות, בגזענות ובפטריארכיה.
"בעבר וגם היום אנחנו ממשיכות לראות נסיגה בזכויות נשים בעולם", אומרת בריגר. "זה כל הזמן חוזר. אנחנו מחברות בספר בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הנשית". רודסטד ממשיכה: "במובנים רבים אנחנו מחברות כאן גם מאבקים נוספים, למשל את זה של קהילת הלהט"ב. התנועה הפמיניסטית היהודית והתנועה הגאה היהודית צעדו יד ביד. קח למשל את סטיבן גרינברג, שהיה הרב האורתודוקסי הראשון שהיה הומוסקסואל מוצהר, ואת הפרשנות שלו לפסוק מספר ויקרא האוסר על משכב זכר. הוא מסביר את האיסור הזה כאיסור על השפלה של גבר אחר והבאתו לסטטוס של אישה, שבימי המקרא היה נחות. לפי התורה, משכב זכר מוריד למעשה את הגבר למעמד של אישה ופרשנותו של גרינברג מחברת בין שני המאבקים – חתירה לשוויון גם ביחסים בין גברים לגברים וגם ביחסים בין המינים. זה מאבק משותף".
האם משהו במשמעותו של הספר השתנה מאז 7 באוקטובר?
רודסטד: "העבודה על הספר הסתיימה למעשה לפני 7 באוקטובר וישנן עוד לא מעט גיבורות שהאירוע הזה הוסיף לגבורה היהודית הנשית – למשל, רחל אדרי מאופקים, בת הערובה שנתנה עוגיות וקפה למחבלים. מעבר לכך, אחרי שבוע האירוויזיון הנורא במאלמו, אני חושבת שעדן גולן נשאה על כתפיה לא רק את ישראל, אלא גם את המיעוט היהודי בשוודיה. אישה צעירה שעמדה בכבוד מול כל כך הרבה אנשים מבוגרים סביבה שירדו לרמה נמוכה כל כך. היא באמת הפגינה כוח גדול בזמן שיהודים רבים בכל רחבי העולם הרגישו לחץ ופחד. הדמות שלה נתנה לי באופן אישי כוח".
"לא יכולנו לדמיין את הנסיבות האלה כשכתבנו את הספר. הצגנו אותו, קצת לפני שהוא פורסם, ביריד הספרים הבינלאומי בגוטנברג (אירוע התרבות הגדול בסקנדינביה ואחד מירידי הספרים בגדולים באירופה, ד"ס), שנערך שבוע לפני 7 באוקטובר. המעבר בין בימת תרבות בינלאומית חשובה ובין הנפילה של 7 באוקטובר היה חריף מאוד. זה הרעיד את הקרקע תחת הרגליים של ישראלים ופלסטינים – ושל יהודים בכל העולם. זו נפילה נוראה.
"כמה חודשים מאוחר יותר הבנתי שמשמעותן של חלק מהגיבורות בספר השתנתה בעבורי. למשל, דונה גרציה. כשכתבתי עליה היא היתה מין דמות היסטורית רבת עוצמה שהתמודדה עם האינקוויזיציה לפני 500 שנה. היום אני מבינה שיש גם עכשיו המון יהודים שחיים כאנוסים (יהודים נסתרים) – יש לי חברים יהודים שמודאגים כי הם נתנו לילדים שלהם שמות יהודיים ועכשיו הם לא יודעים מה יקרה להם כתוצאה מכך. במציאות של חרמות בעולם התרבות ובבתי ספר, שם יהודי יכול להביא להשלכות קשות. בו בזמן, אני מרגישה שההתנגדות, הכוח והחוסן של יהודים הם חלק מהספר הזה. כעם, עברנו דברים כאלה פעמים רבות ובמשך מאות שנים. חלק מהגיבורות כאן עמדו במבחן ויצרו את מה שיצרו עבורן, עבור משפחותיהן, עבור העם שלהן ועבור העולם".
רודסטד מציינת סנטימנט בולט בקרב יהודים ברחבי העולם היום: "ישראלים בימינו נהיו יהודים יותר, ויהודים נהיו ישראלים יותר. הטרור הפוגרומיסטי של 7 באוקטובר היה משהו שבעבר קרה רק בגולה ושישראל היתה אמורה למנוע. הביטחון של העצמאות התערער וישראלים קיבלו טעימה באופן הנורא והמפחיד ביותר של מה זה להיות מיעוט כמו המיעוט היהודי ברוסיה לפני 200 שנה. במקביל, יהודים רבים בעולם סובלים היום ממה שישראלים סובלים ממנו – השתיקה והפניית העורף של אנשים שהם החשיבו בעבר לחברים ושותפים, כמו אנשי עולם התרבות או התנועה הפמיניסטית. מעבר לכך, יהודים רבים עומדים עכשיו לצד ישראל כאשר השונאים שמים להם למטרה יהודים וישראלים כאחד. כך, כשישראל מוצגת כמדינה מצורעת וכמדינה שתמיכה בה מעוררת מחלוקת, הנשים שכתבנו עליהן מעניקות כוח שילדים ובני נוער צריכים".
"אלה לא רק ילדים", מוסיפה בריגר. "כשאני מעיינת בספר, אני מקבלת השראה ומרגישה כוח ושמחה. כבר כשכתבנו את הספר, כשגילינו נשים חדשות שלא הכרנו, זה שימח אותנו, אבל עכשיו השמחה היא אחרת. בעבר זו היתה האופוריה של מציאת משהו חדש שלא הכרנו – למשל, כשגילינו את השחקניות היהודיות שכיכבו בבוליווד. אבל היום ישנו כל הזמן הצל של 7 באוקטובר והספר גם נותן כוח שאנו זקוקות לו".
רובד נוסף שקיים בספר הוא ההגדרה הגמישה של הזהות היהודית. יש דמויות שלא נולדו יהודיות ושהתגיירו (כמו מרילין מונרו, שהתגיירה בגיור רפורמי לקראת נישואיה למחזאי ארתור מילר והגדירה עצמה "יהודייה אתאיסטית"), יש כאלה שאביהן היה יהודי ולא אמן ויש כאלה שלא נולדו יהודיות אך אומצו על ידי יהודים. מעבר לכך, חלק מהגיבורות לא הגדירו את עצמן יהודיות בצעירותן ורק בבגרותן נדחקו על ידי אחרים לגבש את זהותן היהודית.
בריגר מציינת לדוגמה את מריאן כהן, חברת המחתרת היהודית בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, שהצילה ילדים יהודים על ידי הברחתם לגבול שווייץ: בימי ילדותה בגרמניה כלל לא היתה לה זהות יהודית פעילה וזו התפתחה רק כשהיגרה עם הוריה לצרפת. רובין דרנגר מספרת על לוטה לזרשטיין, ציירת יהודייה-גרמנייה שמצאה מקלט בשוודיה ושיהדותה הוגדרה למעשה רק כאשר הנאצים אסרו עליה להציג את עבודותיה, סגרו את הסטודיו שלה וסילקו אותה מאגודת האמניות של ברלין. "זה גם הסיפור שלי", היא אומרת, "אני התבגרתי כילדה שעברה אסימילציה (היטמעות), ואימצתי את הזהות היהודית שלי רק אחרי שכומר בתהליך הקונפירמציה הנוצרית שלי הצביע עלי כיהודייה. אני יודעת שזו חוויה שרבים שותפים לה והיום, אחרי 7 באוקטובר, אנשים רבים מגלים מחדש את זהותם היהודית ופונים לחיפוש אחר קהילה שאולי הם כבר שכחו".
רודסטד ממשיכה: "באקלים הגלובלי הנוכחי, מילים כמו 'מניין' ו'שטעטל' יקבלו משמעות חדשה. ביהדות הפרוגרסיבית לפחות, אפשר יהיה למצוא מניין של נשים, והמונח שטעטל יקבל משמעות מודרנית של מקום בטוח. יש בזה צורך מכיוון שיש כבר הוצאות לאור באמריקה שאומרות 'לא לסקסיזם, לא לגזענות ולא לציונות'. ייתכן שיהודים שוב ייאלצו להוציא את ספריהם לבד, עד שהעולם יגלה אותם מחדש".
מה מבדיל גבורה יהודית מגבורה כללית ומה ייחודה של גבורה נשית?
בריגר: "זה קשור לרדיפה. הגבורה בספר שלנו קשורה לכוח ההתמודדות וההתנגדות לרדיפה, לאנטישמיות, לגזרות. בחברה הכללית, ישנו המאבק בפטריארכיה ובתקרות הזכוכית למיניהן. כאן צריך להוסיף את המאבק הנוסף, השונה – המאבק שנשים יהודיות היו צריכות לנהל לאורך ההיסטוריה".
רובין דרנגר: "חלק מהעניין הוא שנשים יהודיות רבות לחמו בעבור זכויות של מיעוטים אחרים – למשל, שחורים או עמים ילידיים בארצות הברית. הן לא הסתפקו במלחמה על האינטרסים שלהן".
רודסטד: "זה חלק מהערכים היהודיים ומהמסורת היהודית. יש מסורת יהודית של אמירת אמת בפני בעלי שררה. זה חלק מהמסורת של יהודים לעשות את העולם למקום טוב יותר, להשתמש בפלטפורמה שלהם בעבור תיקון עולם. אף על פי שזה מאפיין את היהדות האמריקאית, זה לא רק בארצות הברית. כתבנו למשל על הפילנתרופית פרחה (פלורה) ששון, ילידת עיראק, שמימנה וקידמה שימוש בחיסונים נגד מחלות נוראות בהודו ונלחמה בקיפוח ואפליה".
אם היתה ניתנה לכן הזדמנות לפגוש אחת מהגיבורות שכתבתן עליהן, במי הייתן בוחרות?
רובין דרנגר: "מפצחת הקודים האמריקאית אליזבת סמית פרידמן. עבודת פיצוח ועבודה של הגנה באמצעות מודיעין מרתקת אותי. ופרידמן בכלל לא היתה ידועה עד לאחרונה כי התיקים היו חסויים. חוץ מזה, היא לא היתה יהודייה במקור, אלא התחתנה עם יהודי וזה חשוב. חשוב לדבר גם על יהודיות מהסוג הזה, דווקא מפני שלא עבור כולם הן נחשבות יהודיות".
רודסטד מתקשה לבחור. היא מתחילה משפרה ופועה, המיילדות התנ"כיות שלא צייתו למצוותו של פרעה להמית את ילדי היהודים. אחר כך היא עוברת לצעירות היהודיות שהיו חלק מתנועות ההתנגדות לנאצים וממרד גטו ורשה ולבסוף היא בוחרת באסנת ברזאני, בת המאה ה-16 מכורדיסטאן, פוסקת הלכה ותלמידה חכמה שהיתה בתו של ראש ישיבה במוסול והפכה לראש ישיבה בעצמה. "הסיפור של ברזאני שינה את דעתי על האופן שבו מתרחשת קִדמה", היא מסבירה, "הוא נותן פרספקטיבה על מה היה פעם המערב ומה היתה פעם עיראק".
גם בריגר מדברת על כמה דמויות. היא הושפעה רבות מסוזן סונטאג, "המפגש איתה עיצב לא רק את חיי האקדמיים, אלא את החיים האישיים שלי מאז שהייתי בת עשרה", וגם מסיפורה של שרלוטה סלומון, האמנית היהודייה-גרמנייה שנרצחה באושוויץ. "זה סיפור עם הרבה כאב", היא אומרת, "סלומון השאירה את עבודותיה למַכרה עם ההוראה 'שמרי על זה. אלה הם כל חיי'. היא מזכירה לנו עד כמה חשוב לכתוב ולתעד גם היום, כמה חשוב להשאיר עקבות ועדויות.
"אני מקווה שאם אדם צעיר מרגיש לבד או אבוד, הוא או היא יוכלו למצוא בספר שלנו את מה שאני מצאתי בנשים האלה ששינו את חיי לחלוטין. אני מקווה שהספר ייתן להם מודל לחיקוי בזמנים הסוערים והנוראים האלה. אולי הם אפילו ימצאו בו חברת נפש, גם אם זו חברה שנמצאת רחוק מאוד או שכבר אינה בין החיים. כל כך קשה למצוא ולעצב זהות. אני לעולם לא הייתי צולחת את שנות העשרה שלי בלי הנשים האלה שהפכו אותי לאשת קריאה וכתיבה, למישהי עם מטרה בחיים. הלכתי עד הסוף בניסיון ללמוד הכל על רבות מהן, וחלק מהן הרבה יותר קרובות אלי מאנשים אמיתיים. העולם נפתח בפנייך כאשר יש לך קשר לטקסטים ולספרים, והסופרות והאמניות יכולות לתת לך יד להחזיק בה וללכת איתה לאורך כל החיים".
דיויד סטברו 