מאנה פרנק ועד איימי ויינהאוס: ספר על 120 גיבורות יהודיות מספק תשובה לאנטישמיות

מה משותף לאיימי ויינהאוס, אנה פרנק, אסתי לאודר, רוזה לוקסמבורג, עפרה חזה ומרילין מונרו? פרט לכך שכולן נשים וכולן יהודיות, הן גם כולן גיבורות. וכעת כל השש הן חלק מקבוצה של 120 נשים יהודיות המככבות בספר שוודי חדש, "גיבורות יהודיות" (Judiska hjältinnor), שמיועד לצעירים ומבוגרים כאחד. הספר, שמזכיר ספרי ילדים המעמידים במרכזם דמויות נשיות בולטות מההיסטוריה, לא רק משרטט את דיוקנותיהן של הגיבורות אלא גם מציג דרכן שאלות חשובות, שהפכו לדחופות יותר בעולם שלאחר 7 באוקטובר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-07-31/ty-article-magazine/.highlight/00000191-036d-d67f-a3f5-4b6ddcab0000

שלוש נשים יהודיות-שוודיות חברו ליצירתו: את הטקסטים כתבו עֲנֵלִי רודסטד, העורכת הראשית של מגזין התרבות היהודי השוודי Judisk Krönika ולשעבר גם עיתונאית ברדיו של רשות השידור השוודית, וקארין בריגר, משוררת וסופרת, המפרסמת גם בעיתונות השוודית. את דמויותיהן של הגיבורות איירה יואנה רובין דרנגר, יוצרת גרפית שוודית ששימשה גם כפרופסורית לאיור בקונסטפק (המקבילה השוודית לבצלאל) ואף זכתה לאחרונה בפרס הספרות של המועצה הנורדית בעבור הרומן הגרפי האחרון שלה.

"שלושתנו באות מרקע פמיניסטי חזק מאוד", מספרת רודסטד. "יואנה עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מאז שנות ה-90, קארין למדה היסטוריה נשית וספרות ואני עורכת את המגזין היהודי שבמסגרתו יזמנו סדרת כתבות על נשים יהודיות, בין השאר מכיוון שבמגזין היתה דומיננטיות גברית מאז היווסדו ב-1932. באמצעות סדרת הכתבות ניסינו לתרום לתיקון היסטורי ולהוצאת נשים מהצללים של ההיסטוריה היהודית-השוודית.

"הרעיון להפוך את הפרויקט לספר הגיע בזמן מגפת הקורונה. בזמן שקראתי לבתי, שהיתה אז בת 5, גרסה שוודית של 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות', שעסקה בגיבורות שוודיות מעולם הרפואה, חשבתי שזה יהיה נהדר אם יהיה ספר שיוקדש לגיבורות יהודיות. יהודים הם מיעוט קטן בשוודיה והסיפורים של נשים יהודיות, שתמיד היו חלק ממנו, השאירו מעט מאוד חותם. מכיוון שאני עוסקת בניסיון להאיר את הסיפורים האלה כדי שאנשים יכירו אותם, התקשרתי ליואנה וסיפרתי לה על הרעיון. היא התלהבה והופתעה מאוד מכך שאין כבר ספר כזה בנמצא".

איורים של רות ביידר גינסבורג, מתוך הספר. דומיננטיות אמריקאית
איורים של רות ביידר גינסבורג, עופרה חזה ואסתר רדא מתוך הספר. איור: Joanna Rubin Dranger, Natur & Kultur, Stockhoml

השיחה עם שלוש היוצרות מתקיימת בעיר העתיקה של סטוקהולם לאחר אירוע השקה לספר שהתקיים בחנות ספרים מקומית. הן מספרות שבמהלך הבדיקה אם כבר קיים ספר דומה המוקדש לגיבורות יהודיות, מצאו כמה ספרים שנכתבו באנגלית בנושא דומה אבל בהיקף מצומצם יותר. בנוסף, הן גילו את ארכיון הנשים היהודיות (Jewish Women's Archive) האמריקאי שהיה בעבורן מקור חשוב, אך הוא לא ספר מודפס. רובין דרנגר מציינת כי מראש בחרו לפנות לכיוון שיחרוג מההקשר המקומי. "אני רציתי לעשות ספר שלא יהיה רק לקהילה היהודית בשוודיה, אלא יתאים לכולם, גם במדינות אחרות". בריגר מוסיפה שספרן יכול לתרום גם לדיון אקדמי: "הוא צריך להיות חלק מלימודי היסטוריה נשית והיסטוריה של ספרות נשית. אני עובדת זמן רב בלימודי נשים ובכתיבת סיפורי חיים והענקת קול לנשים. הסיפורים האלו חסרים גם באקדמיה. למעשה, חלק גדול מהיכולת לעשות את זה עכשיו קיים בזכות נשים כמו אלה שכתבנו עליהן בספר, כמו גלוריה סטיינם, בטי פרידן וסוזן פלודי".

שלוש האחרונות הן חלק משורה ארוכה של נשים אמריקאיות שיש להן מקום מרכזי בספר, בהן השופטת רות ביידר גינסבורג, נשות רוח כמו סוזן סונטאג, ג'ודית באטלר ומאשה גסן ואמניות ומוזיקאיות כמו ברברה סטרייסנד, בט מידלר ואנני ליבוביץ'. אך יש בו גם נשים מרקע אחר לגמרי – מדעניות זוכות פרס נובל כמו עדה יונת הישראלית וריטה לוי-מונטלצ'יני האיטלקייה (זוכת פרס נובל לרפואה), שחקניות, רקדניות, דמויות היסטוריות מהמזרח התיכון ואפילו דמויות תנ"כיות כמו אסתר, רות וארבע האמהות. כולן יחדיו מצטברות בספר לפסיפס מרשים של נשים מעוררות השראה מתקופות היסטוריות שונות ומכל קצווי תבל.

בספר שלכן יש מגוון גדול של ארצות מוצא, תקופות ועדות, אבל יש כאלה שמקבלות ייצוג נרחב מאחרות. למשל, יש נשים רבות משוודיה ומארצות הברית ומעטות מישראל — בהן גולדה מאיר, עפרה חזה, עדה יונת, אסתר רדא ורובי דמלין מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. איך התנהלה העבודה ומה היה שיקול הדעת בבחירת הדמויות?

בריגר: "כשאחת מאיתנו מצאה דמות חדשה שרצינו שתהיה בספר, הצגנו אותה לאחרות, לקחנו קצת זמן לחשוב וללמוד ואז קיבלנו החלטה. לשלושתנו היה חלק שווה במציאת הנשים. זו היתה שיחה מתמשכת שבה כל אחת מאיתנו הציגה נשים אחת לשנייה, שוחחנו, וידאנו שכולן מסכימות ואז החלה העבודה הגדולה יותר של מחקר, כתיבה וציור. השיחה המתמשכת הזאת היתה החלק המופלא ביותר בעבודה. היינו בקשר רציף, שלחנו הודעות, תמונות ומאמרים זו לזו בזרם של פליאה ורצון יצירתי לכתוב ולהציג כמה שיותר נשים נהדרות".

רובין דרנגר מוסיפה בנוגע לזהות הנשים שנבחרו: "בשביל ישראלים זה ברור לגמרי שיהודים יכולים להיות הכל – דתיים וחילונים, אסיאתים, לבנים ושחורים – אבל בשביל שוודים זה לא כך ברור. הרבה אנשים מעולם לא פגשו יהודי אבל יש להם דימוי של יהודים. כשהם חושבים על יהודי הם חושבים על איש דתי עם כובע ופאות. הם לא מבינים שזו זהות גמישה". זה לדבריה הרקע לכך שבספר מופיעות בין היתר רבה אמריקאית שחורה, סופרות, עיתונאיות ונשות רוח מאלג'יריה, ניו זילנד, מצרים וקובה, משוררת מקסיקאית ושחקניות מהודו.

"במובן מסוים, הספר הזה הוא תשובה לדברים כמו הדו"ח שפורסם ב-2021 על אנטישמיות בבתי ספר במאלמו, עיר שהפכה כבר לידועה לשמצה בהקשרים האלה", מוסיפה רודסטד. "הדו"ח הראה שהצורה שתלמידים ומורים מבינים את המילה 'יהודי' היא בצורת גבר לבן דתי אורתודוקסי עם פאות או דמות שקשורה לקונפליקט הישראלי-פלסטיני". ובריגר ממשיכה: "הספר ממלא את החלל הזה שבעבר, ולצערנו גם היום, מתמלא בדעות קדומות. הוא לא רק מציע את האפשרות הנהדרת למצוא דמות שדומה לך, שיכולה לתת לך כוח או שיכולה להעניק לך השראה; הוא גם כלי לפירוק סטריאוטיפים ומאבק באנטישמיות". בריגר, שחיה בגטבורג, מוסיפה שקיבלה תגובות אוהדות כשהציגה את הספר במוסדות תרבות בעירה שעוסקים בחינוך: "הם אמרו, 'אנחנו לא צריכים עוד דו"חות, אנחנו כבר יודעים שיש כאן אנטישמיות, אנחנו צריכים כלים להתמודד עם הבעיה'. הם התלהבו מהספר ורוצים להשתמש בו ככלי חינוכי".

אבל מעבר למאבק בסטריאוטיפים של החברה הכללית, הספר מבקש להתמודד עם סוגיית המגוון היהודי, שאינו מובן מאליו אפילו בקהילות היהודיות עצמן. "היום, כשמסתכלים למשל בתמונות של הילדים מבית הספר היהודי בסטוקהולם, אפשר למצוא בהן את העולם כולו", אומרת רודסטד, "אנשים מתחתנים בכל מיני דרכים ויש חשיבות לייצוג של כולם". לדעתה של בריגר, המניפה המגוונת של הזהות היהודית שהספר פורש היא "דרך להתמודד עם דעות קדומות וגזענות שיש בתוך הקהילה היהודית". ורובין דרנגר מציינת: "אבל זה לא רק הייצוג, לא רק ציון העובדה שיש בספר מישהי שהיא מאומצת או מישהי שהיא אתיופית. זו נוכחות שהיא רחבה באמת, לא דוגמה או שתיים שנבחרו רק כדי לשמש אליבי".

איורים - book_ Joanna Rubin Dranger
עטיפת הספר Judiska Hjältinnor צילום: Joanna Rubin Dranger / Natur & Kultur

מעבר לבחירה בדמויות ספציפיות, יש משמעות לכך שהספר קיים, כמוצר פיזי, על מדפי חנויות ספרים ברחבי המדינה ולא רק כמידע בארכיון אינטרנטי או כפרסום פנים-יהודי, מדגישות היוצרות. "במדינה כמו שוודיה, שבה המיעוט היהודי קטן מאוד, אי אפשר להמעיט בערך העובדה שהספר יצא לאור בשוודית ועל ידי הוצאה גדולה שאינה יהודית", אומרת רודסטד. "זו הצהרה על כך שזה ספר בשביל כולם – יהודים ושאינם יהודים, צעירים ומבוגרים, מבקרי ספריות ותלמידי בתי ספר".

היא ושתי שותפותיה מודעות לכך שהספר מתפרסם בתקופה סוערת וקשה גם מבחינת מצב הנשים בעולם וגם מבחינת מצב היהודים. הספר מקשר בין שתי הזהויות האלה ורבות מהדמויות המרכזיות שבו הן נשים שעמדו – או ממשיכות לעמוד – בחזית המאבקים האלה בעבר ובהווה; מהאנרכיסטית הרוסית-אמריקאית אמה גולדמן, דרך חנה סנש והלוחמות בגטאות במלחמת העולם השנייה ועד האקטיביסטית האתיופית-אמריקאית הצעירה נעמי וולדר. הרושם הוא שמעבר להישגים המדעיים והאמנותיים של הגיבורות, הספר מעלה על נס את המאבק בעריצות, בגזענות ובפטריארכיה.

"בעבר וגם היום אנחנו ממשיכות לראות נסיגה בזכויות נשים בעולם", אומרת בריגר. "זה כל הזמן חוזר. אנחנו מחברות בספר בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הנשית". רודסטד ממשיכה: "במובנים רבים אנחנו מחברות כאן גם מאבקים נוספים, למשל את זה של קהילת הלהט"ב. התנועה הפמיניסטית היהודית והתנועה הגאה היהודית צעדו יד ביד. קח למשל את סטיבן גרינברג, שהיה הרב האורתודוקסי הראשון שהיה הומוסקסואל מוצהר, ואת הפרשנות שלו לפסוק מספר ויקרא האוסר על משכב זכר. הוא מסביר את האיסור הזה כאיסור על השפלה של גבר אחר והבאתו לסטטוס של אישה, שבימי המקרא היה נחות. לפי התורה, משכב זכר מוריד למעשה את הגבר למעמד של אישה ופרשנותו של גרינברג מחברת בין שני המאבקים – חתירה לשוויון גם ביחסים בין גברים לגברים וגם ביחסים בין המינים. זה מאבק משותף".

האם משהו במשמעותו של הספר השתנה מאז 7 באוקטובר?

רודסטד: "העבודה על הספר הסתיימה למעשה לפני 7 באוקטובר וישנן עוד לא מעט גיבורות שהאירוע הזה הוסיף לגבורה היהודית הנשית – למשל, רחל אדרי מאופקים, בת הערובה שנתנה עוגיות וקפה למחבלים. מעבר לכך, אחרי שבוע האירוויזיון הנורא במאלמו, אני חושבת שעדן גולן נשאה על כתפיה לא רק את ישראל, אלא גם את המיעוט היהודי בשוודיה. אישה צעירה שעמדה בכבוד מול כל כך הרבה אנשים מבוגרים סביבה שירדו לרמה נמוכה כל כך. היא באמת הפגינה כוח גדול בזמן שיהודים רבים בכל רחבי העולם הרגישו לחץ ופחד. הדמות שלה נתנה לי באופן אישי כוח".

"לא יכולנו לדמיין את הנסיבות האלה כשכתבנו את הספר. הצגנו אותו, קצת לפני שהוא פורסם, ביריד הספרים הבינלאומי בגוטנברג (אירוע התרבות הגדול בסקנדינביה ואחד מירידי הספרים בגדולים באירופה, ד"ס), שנערך שבוע לפני 7 באוקטובר. המעבר בין בימת תרבות בינלאומית חשובה ובין הנפילה של 7 באוקטובר היה חריף מאוד. זה הרעיד את הקרקע תחת הרגליים של ישראלים ופלסטינים – ושל יהודים בכל העולם. זו נפילה נוראה.

"כמה חודשים מאוחר יותר הבנתי שמשמעותן של חלק מהגיבורות בספר השתנתה בעבורי. למשל, דונה גרציה. כשכתבתי עליה היא היתה מין דמות היסטורית רבת עוצמה שהתמודדה עם האינקוויזיציה לפני 500 שנה. היום אני מבינה שיש גם עכשיו המון יהודים שחיים כאנוסים (יהודים נסתרים) – יש לי חברים יהודים שמודאגים כי הם נתנו לילדים שלהם שמות יהודיים ועכשיו הם לא יודעים מה יקרה להם כתוצאה מכך. במציאות של חרמות בעולם התרבות ובבתי ספר, שם יהודי יכול להביא להשלכות קשות. בו בזמן, אני מרגישה שההתנגדות, הכוח והחוסן של יהודים הם חלק מהספר הזה. כעם, עברנו דברים כאלה פעמים רבות ובמשך מאות שנים. חלק מהגיבורות כאן עמדו במבחן ויצרו את מה שיצרו עבורן, עבור משפחותיהן, עבור העם שלהן ועבור העולם".

Anneli Radestad
ענלי רודסטד צילום: Hugh Gordon

רודסטד מציינת סנטימנט בולט בקרב יהודים ברחבי העולם היום: "ישראלים בימינו נהיו יהודים יותר, ויהודים נהיו ישראלים יותר. הטרור הפוגרומיסטי של 7 באוקטובר היה משהו שבעבר קרה רק בגולה ושישראל היתה אמורה למנוע. הביטחון של העצמאות התערער וישראלים קיבלו טעימה באופן הנורא והמפחיד ביותר של מה זה להיות מיעוט כמו המיעוט היהודי ברוסיה לפני 200 שנה. במקביל, יהודים רבים בעולם סובלים היום ממה שישראלים סובלים ממנו – השתיקה והפניית העורף של אנשים שהם החשיבו בעבר לחברים ושותפים, כמו אנשי עולם התרבות או התנועה הפמיניסטית. מעבר לכך, יהודים רבים עומדים עכשיו לצד ישראל כאשר השונאים שמים להם למטרה יהודים וישראלים כאחד. כך, כשישראל מוצגת כמדינה מצורעת וכמדינה שתמיכה בה מעוררת מחלוקת, הנשים שכתבנו עליהן מעניקות כוח שילדים ובני נוער צריכים".

"אלה לא רק ילדים", מוסיפה בריגר. "כשאני מעיינת בספר, אני מקבלת השראה ומרגישה כוח ושמחה. כבר כשכתבנו את הספר, כשגילינו נשים חדשות שלא הכרנו, זה שימח אותנו, אבל עכשיו השמחה היא אחרת. בעבר זו היתה האופוריה של מציאת משהו חדש שלא הכרנו – למשל, כשגילינו את השחקניות היהודיות שכיכבו בבוליווד. אבל היום ישנו כל הזמן הצל של 7 באוקטובר והספר גם נותן כוח שאנו זקוקות לו".

איור של גולדה מאיר, מתוך הספר
איור של גולדה מאיר, איור: Joanna Rubin Dranger/Natur & Kultur, Stockholm

רובד נוסף שקיים בספר הוא ההגדרה הגמישה של הזהות היהודית. יש דמויות שלא נולדו יהודיות ושהתגיירו (כמו מרילין מונרו, שהתגיירה בגיור רפורמי לקראת נישואיה למחזאי ארתור מילר והגדירה עצמה "יהודייה אתאיסטית"), יש כאלה שאביהן היה יהודי ולא אמן ויש כאלה שלא נולדו יהודיות אך אומצו על ידי יהודים. מעבר לכך, חלק מהגיבורות לא הגדירו את עצמן יהודיות בצעירותן ורק בבגרותן נדחקו על ידי אחרים לגבש את זהותן היהודית.

בריגר מציינת לדוגמה את מריאן כהן, חברת המחתרת היהודית בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, שהצילה ילדים יהודים על ידי הברחתם לגבול שווייץ: בימי ילדותה בגרמניה כלל לא היתה לה זהות יהודית פעילה וזו התפתחה רק כשהיגרה עם הוריה לצרפת. רובין דרנגר מספרת על לוטה לזרשטיין, ציירת יהודייה-גרמנייה שמצאה מקלט בשוודיה ושיהדותה הוגדרה למעשה רק כאשר הנאצים אסרו עליה להציג את עבודותיה, סגרו את הסטודיו שלה וסילקו אותה מאגודת האמניות של ברלין. "זה גם הסיפור שלי", היא אומרת, "אני התבגרתי כילדה שעברה אסימילציה (היטמעות), ואימצתי את הזהות היהודית שלי רק אחרי שכומר בתהליך הקונפירמציה הנוצרית שלי הצביע עלי כיהודייה. אני יודעת שזו חוויה שרבים שותפים לה והיום, אחרי 7 באוקטובר, אנשים רבים מגלים מחדש את זהותם היהודית ופונים לחיפוש אחר קהילה שאולי הם כבר שכחו".

רודסטד ממשיכה: "באקלים הגלובלי הנוכחי, מילים כמו 'מניין' ו'שטעטל' יקבלו משמעות חדשה. ביהדות הפרוגרסיבית לפחות, אפשר יהיה למצוא מניין של נשים, והמונח שטעטל יקבל משמעות מודרנית של מקום בטוח. יש בזה צורך מכיוון שיש כבר הוצאות לאור באמריקה שאומרות 'לא לסקסיזם, לא לגזענות ולא לציונות'. ייתכן שיהודים שוב ייאלצו להוציא את ספריהם לבד, עד שהעולם יגלה אותם מחדש".

Joanna Rubin Dranger
יואנה רובין דרנגר צילום: Hugh Gordon

מה מבדיל גבורה יהודית מגבורה כללית ומה ייחודה של גבורה נשית?

בריגר: "זה קשור לרדיפה. הגבורה בספר שלנו קשורה לכוח ההתמודדות וההתנגדות לרדיפה, לאנטישמיות, לגזרות. בחברה הכללית, ישנו המאבק בפטריארכיה ובתקרות הזכוכית למיניהן. כאן צריך להוסיף את המאבק הנוסף, השונה – המאבק שנשים יהודיות היו צריכות לנהל לאורך ההיסטוריה".

רובין דרנגר: "חלק מהעניין הוא שנשים יהודיות רבות לחמו בעבור זכויות של מיעוטים אחרים – למשל, שחורים או עמים ילידיים בארצות הברית. הן לא הסתפקו במלחמה על האינטרסים שלהן".

רודסטד: "זה חלק מהערכים היהודיים ומהמסורת היהודית. יש מסורת יהודית של אמירת אמת בפני בעלי שררה. זה חלק מהמסורת של יהודים לעשות את העולם למקום טוב יותר, להשתמש בפלטפורמה שלהם בעבור תיקון עולם. אף על פי שזה מאפיין את היהדות האמריקאית, זה לא רק בארצות הברית. כתבנו למשל על הפילנתרופית פרחה (פלורה) ששון, ילידת עיראק, שמימנה וקידמה שימוש בחיסונים נגד מחלות נוראות בהודו ונלחמה בקיפוח ואפליה".

קארין בריגר
קארין בריגר צילום: Hugh Gordon

אם היתה ניתנה לכן הזדמנות לפגוש אחת מהגיבורות שכתבתן עליהן, במי הייתן בוחרות?

רובין דרנגר: "מפצחת הקודים האמריקאית אליזבת סמית פרידמן. עבודת פיצוח ועבודה של הגנה באמצעות מודיעין מרתקת אותי. ופרידמן בכלל לא היתה ידועה עד לאחרונה כי התיקים היו חסויים. חוץ מזה, היא לא היתה יהודייה במקור, אלא התחתנה עם יהודי וזה חשוב. חשוב לדבר גם על יהודיות מהסוג הזה, דווקא מפני שלא עבור כולם הן נחשבות יהודיות".

רודסטד מתקשה לבחור. היא מתחילה משפרה ופועה, המיילדות התנ"כיות שלא צייתו למצוותו של פרעה להמית את ילדי היהודים. אחר כך היא עוברת לצעירות היהודיות שהיו חלק מתנועות ההתנגדות לנאצים וממרד גטו ורשה ולבסוף היא בוחרת באסנת ברזאני, בת המאה ה-16 מכורדיסטאן, פוסקת הלכה ותלמידה חכמה שהיתה בתו של ראש ישיבה במוסול והפכה לראש ישיבה בעצמה. "הסיפור של ברזאני שינה את דעתי על האופן שבו מתרחשת קִדמה", היא מסבירה, "הוא נותן פרספקטיבה על מה היה פעם המערב ומה היתה פעם עיראק".

גם בריגר מדברת על כמה דמויות. היא הושפעה רבות מסוזן סונטאג, "המפגש איתה עיצב לא רק את חיי האקדמיים, אלא את החיים האישיים שלי מאז שהייתי בת עשרה", וגם מסיפורה של שרלוטה סלומון, האמנית היהודייה-גרמנייה שנרצחה באושוויץ. "זה סיפור עם הרבה כאב", היא אומרת, "סלומון השאירה את עבודותיה למַכרה עם ההוראה 'שמרי על זה. אלה הם כל חיי'. היא מזכירה לנו עד כמה חשוב לכתוב ולתעד גם היום, כמה חשוב להשאיר עקבות ועדויות.

"אני מקווה שאם אדם צעיר מרגיש לבד או אבוד, הוא או היא יוכלו למצוא בספר שלנו את מה שאני מצאתי בנשים האלה ששינו את חיי לחלוטין. אני מקווה שהספר ייתן להם מודל לחיקוי בזמנים הסוערים והנוראים האלה. אולי הם אפילו ימצאו בו חברת נפש, גם אם זו חברה שנמצאת רחוק מאוד או שכבר אינה בין החיים. כל כך קשה למצוא ולעצב זהות. אני לעולם לא הייתי צולחת את שנות העשרה שלי בלי הנשים האלה שהפכו אותי לאשת קריאה וכתיבה, למישהי עם מטרה בחיים. הלכתי עד הסוף בניסיון ללמוד הכל על רבות מהן, וחלק מהן הרבה יותר קרובות אלי מאנשים אמיתיים. העולם נפתח בפנייך כאשר יש לך קשר לטקסטים ולספרים, והסופרות והאמניות יכולות לתת לך יד להחזיק בה וללכת איתה לאורך כל החיים".

שגריר ישראל בשוודיה הוא ככל הנראה אחד האישים המאובטחים במדינה, וגם בין האופטימיים שבהם

זיו נבו קולמן נכנס לתפקידו בקיץ 2021, בשלהי אחד המשברים הארוכים והקשים ביותר בתולדות יחסי ישראל־שוודיה. היחסים בין המדינות ידעו בעבר עליות ומורדות, אלא שדווקא 7 באוקטובר הציף קולות נוספים. "פתאום אנחנו רואים שגם בנושא הליבה יש הסכמה", אומר השגריר בריאיון ל"הארץ"

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2024-05-17/ty-article/.premium/0000018f-8565-dd4f-ab8f-95ed89960000

בזמן שעדן גולן היתה על במת האירוויזיון במאלמו, בקהל נכח אדם שלווה בלפחות אותה כמות מאבטחים כמו המשלחת הישראלית. זיו נבו קולמן, שגריר ישראל בשוודיה וחובב אירוויזיון ותיק, התעקש להגיע ולתמוך במשלחת למרות שהוא ככל הנראה אחד האנשים המאובטחים ביותר במדינה הסקנדינבית. "היה רגע מכונן בהופעה הישראלית בחצי הגמר", הוא מספר ל"הארץ". "ההופעה התחילה עם קריאות בוז עוד לפני שעדן בכלל פתחה את הפה. בתגובה, נשמעו גם קריאות אהדה והתפתח מעין קרב קריאות בקהל. ואז, בגלל שההופעה היתה כל כך טובה ועדן לא הושפעה בכלל מהקריאות, רוב הקהל הריע לה. הוא התרשם מזמרת בת עשרים ששמו אותה בסיטואציה קשה והיא עמדה בה בכבוד רב".

נבו קולמן מספר שהעוינות והקריאות לחרם נתקלו בתגובה ציבורית ברורה ותומכת. "זה גם היה הרגע שבו היא קפצה בהימורים", אמר השגריר. "ובכלל, כמי שמלווה את הקריאות לחרם בשוודיה בתקופה האחרונה, אני מתרשם שהשוודים לא דוגלים ב-BDS, הם בעד דיאלוג, בעד הקשבה ובעד חופש ביטוי".

השיחה עם נבו קולמן התקיימה במקום דיסקרטי בסטוקהולם, כאשר ארבעה מאבטחים, שוודים וישראלים, יושבים בחדר הסמוך. הוא סיפר שבסוף האירוע, רגע לפני חזרת המשלחת לישראל, הוא נפגש עם גולן. "זה היה אחד הרגעים המרגשים בקריירה שלי", אמר. "היתה כאן עבודה מאומצת של משלחת מדהימה עם זמרת מדהימה ושיר מדהים, וגם אנחנו עזרנו בלספק את המטרייה הנכונה". חלק מהמטרייה שנבו קולמן מדבר עליה כוללת את הופעותיו בתקשורת המקומית שבהן ניסה לתת משקל נגד להפגנות הגדולות במאלמו. בריאיון ליומון השוודי Dagens Nyheter בסוף השבוע שבו נערך האירוויזיון הופיע השגריר עם חולצה של להקת אבבא שעוטרה בסרט צהוב, וענד שרשרת עם המילה "חי".

נבו קולמן מספר כי בשגרה, האירוויזיון נחשב בעיניו לחגיגה. אם מצב העניינים היה רגיל ככל הנראה הוא היה מסתובב במאלמו עם אוהדים נוספים של אבבא ונהנה מהאירוע השמח והצבעוני. אלא שכיום, בגלל המצב, כל זה לא אפשרי. "החולצה היא סוג של קריצה", הוא מסביר, "אני מדבר עם קהלים רחבים דרך הראיונות בתקשורת ואני רואה יותר שוודים שמגלים סימפטיה לישראל. אני שומע כאלו שאומרים, אל תתבלבלו, אל תוטעו, זה שיש אנשים קולניים ברחובות, בהפגנות, לא אומר שזה מה שהשוודים חושבים. יש לא מעט קוראים, מאזינים וצופים שהמסרים שלנו נוגעים אליהם".

נבו קולמן ביקש להדגיש שעל אף חופש הביטוי של המפגינים, גם לישראל, כחברה באיגוד השידור האירופי, יש זכות להשתתף באירוויזיון בלי שיתנכלו לה. "גם לנו מגיעה זכות דיבור והתחרות הראתה שהקונספציה שכולם שונאים אותנו באירופה אינה נכונה", אמר. הוא הסביר שלעומת חבר השופטים, קהל המצביעים באירוע הוא אנונימי, וחלק גדול ממנו נתן לישראל 12 נקודות. "גם אנשים ממדינות שלא היית מצפה מהן", אמר השגריר.

נבו קולמן מציין את הקהילה הגאה כדוגמה לקהל שחלקו עוין את ישראל, וזאת על אף מקומה ההיסטורי בתחרות. "אנחנו היינו אמורים להיות מדינה שנושאת את הדגל הזה באירוויזיון, אבל זה דור שלא יודע מי היתה דנה אינטרנשיונל". נבו קולמן, חבר הקהילה בעצמו, אומר, "עכשיו הם בקטע של Queers for Palestine. לא מעניין אותם כבר להיות סתם הומו או טרנסית, וזה מדאיג. אנחנו צריכים למצוא דרך לדבר עם הקהלים האלה".

בעת האחרונה המציאות בשגרירות ישראל בשוודיה מתוחה במיוחד. מוקדם יותר היום (שישי) המשטרה במדינה עיכבה כמה בני אדם בחשד לירי באזור השגרירות. בינואר האחרון נזרק לעבר הבניין רימון, שלא התפוצץ. תקרית הרימון התרחשה ימים ספורים אחרי שהתפרסמו דיווחים על כך שחמאס תכנן לפגוע בשגרירות ישראל ובאתרים אחרים במדינה. "ברור שזה משפיע על העבודה", אומר נבו קולמן. "בשוודיה, למרבה הצער, השירות הקונסולרי ניתן אונליין בלבד, אבל השגרירות עובדת, אנחנו נמצאים כאן ומתפקדים". לדבריו, האיומים בהחלט משפיעים על סדר יומו כשגריר. "יש דברים שעשיתי בעבר שאני לא יכול לעשות עכשיו. אני לא יכול לעמוד בכיכר ולנאום ולכן אני נאלץ לפספס אירועים שלבי נשבר מכך שאני לא משתתף בהם".

נבו קולמן נמצא כבר 28 שנים בשירות החוץ של מדינת ישראל. הוא שירת כנספח תרבות בשגרירות בטוקיו, כסגן שגריר בצ'כיה, כיועץ לענייני תרבות בשגרירות בפריז, כקונסול כללי במונטריאול וכראש החטיבה לדיפלומטיה תרבותית במשרד החוץ בירושלים. התפקיד בשוודיה הוא תפקיד השגריר הראשון שלו ובניגוד לתדמית השלווה של המדינה, תקופת הכהונה שלו בסטוקהולם סוערת למדי.

זיו נבו קולמן. צילום: שגרירות ישראל בסטוקהולם

הוא אהוד בקרב אנשי הדרג הפוליטי והתקשורת בשוודיה ומקיים קשרים ענפים עם חברי והנהגת הקהילה היהודית והוא גם לא מהסס להביע דעה בתחומים רבים. כך, למשל, הוא גינה בתקיפות את המנהג של אנשי ימין קיצוני ופרובוקטורים פוליטיים לשרוף ספרי קוראן. הוא נלחם על הכללתה של תרבות ישראלית ביריד הספרים של גטבורג. בין הצעדים מעוררי המחלוקת שנקט היה ההכרזה על כך שישראל לא תקיים קשרים עם מפלגת הימין הפופוליסטי "השוודים הדמוקרטים".

"אנחנו מודעים להתבטאויות החיוביות של 'השוודים הדמוקרטים' כלפי ישראל", הוא מסביר. "בה בעת, המפלגה ממשיכה להחזיק בעמדות קיצוניות בנוגע לאיסור ברית מילה וייבוא בשר כשר, והיא טרם התמודדה בצורה רצינית עם עברה הניאו־נאצי והאנטישמיות בקרב חברי המפלגה". לדבריו, המפלגה לא הביעה חרטה על התנהגותה ארוכת השנים כלפי ניצולי שואה, דבר שהופך את תמיכתה בישראל למפוקפקת.

נבו קולמן נכנס לתפקיד בקיץ 2021, בשלהי אחד המשברים הארוכים והקשים ביותר בתולדות יחסי ישראל־שוודיה. שתי המדינות היו אז בתקופה של איחוי ביחסים שהגיעה אחרי ההכרה השוודית במדינה פלסטינית ב-2014 ושנים של התבטאויות קשות, לצד החזרת שגרירים ועוצר ביקורים. "זה היה תהליך ממושך" אמר נבו קולמן. "היתה הבנה שוודית שהם הלכו רחוק מדי עם ההכרה במדינה פלסטינית. הצעד לא שינה שום דבר בשטח ולא תרם לאינטרס השוודי שהיה להצטייר כשותף הגון שמקובל על שני הצדדים".

אלא שתהליך שיקום היחסים עבר טלטלה נוספת לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. "עכשיו אי אפשר לקדם אג'נדה מעבר לסכסוך", אמר השגריר, אך גם הביא גרסה אופטימית לאירועים. "פתאום אנחנו רואים שגם בנושא הליבה יש הסכמה: היחס לחמאס, הזכות של ישראל להגן על עצמה, החזרת החטופים, המאבק בהאשמות ברצח עם ונושאים אחרים". נבו קולמן מסביר כי לישראל ולשוודיה יש עמדות דומות בתחומים רבים. "ההתבטאויות השוודיות חוזרות בעקביות על זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל קריאה לשחרורם המיידי של כל החטופים". הוא אף הוסיף כי שר החוץ השוודי הודיע שיבקר באזור בזמן הקרוב. "זה יאפשר כמובן דיאלוג ישיר ופורה על כל הנושאים שעל הפרק", מסכם השגריר.

יהודי מאלמו נערכים לאירוויזיון: "זה אמור להיות אירוע של שמחה ואהבה. בשבילנו הוא פחד"

ביקור במאלמו, כחודש וחצי לפני האירוויזיון, מגלה שההכנות למאבק הפלסטיני על הבמה הגדולה באירופה נמצאות בעיצומן

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-03-21/ty-article-magazine/.highlight/0000018e-517c-d282-a19f-7dfd7da50000

ביום חורף של חודש מרץ מאלמו היא עיר נמל רבת צדדים. אוהדי סדרת המתח "הגשר" מכירים את האלמנט הארכיטקטוני המזוהה איתה, גשר אורסונד הארוך שמחבר בינה ובין קופנהגן שבדנמרק. אבל מבקר מבחוץ בעיר השלישית בגודלה בשוודיה יגלה עוד מיני חיבורים שארכיטקטורה חברה בהם לתהליכים דמוגרפיים. למשל בין המרכז העתיק, הימי ביניימי, לאזור הנמל המערבי המודרני המרשים, שאת המספנות ואזורי התעשייה בו החליפו מגורי יוקרה ושסימן ההיכר שלו הוא מגדל ה-Turning Torso, אך גם לשיכוני הבטון שנבנו במסגרת תוכנית המיליון הממשלתית והתמלאו במהגרים. בחודש מאי יישטפו כל אלה בנחילי מבקרים, שיבואו לחגוג בעיר את האירוויזיון ה-68 וינערו אותה משרידי החורף הקפוא. קבוצות פטריוטיות ימלאו את פארק העם (Folkets Park) בן 130 השנה, שיהפוך ל-Eurovision Village, אנשי מועדוני החובבים הבלתי נלאים של האירוויזיון יחגגו כל ערב ב-EuroClub, והתושבים ייהנו מן הסתם מהתנופה הפולקלוריסטית והכלכלית. בינתיים, כשהם נשאלים כיצד הם רואים את אירוח האירוע המוזיקלי, התשובות שלהם כמו לקוחות מדף מסרים – הם שמחים בו ומקבלים בברכה את כולם, תשובה שמהדהדת את המסר וההגדרה של העירייה לאירוויזיון הקרב – "חגיגה מלאת חיים של פתיחות והכלה".

אלא שחודשיים לפני האירוע – שבישראל, לאחר ניסיונות ההדחה, הפך למשאת נפש משונה כאילו נשא את כבודנו הלאומי כולו – נמלאים רחובות העיר בהמולה שונה לגמרי באופיה. זה התחיל בחגיגות שנערכו בעיר במוצאי 7 באוקטובר. שיירות של מכוניות צופרות, מוזיקה, ריקודים, חלוקת ממתקים וזיקוקים – בכל אלה חגגו כמה מאות בני אדם את הטבח. מאז המחאות נגד ישראל, ונציגותה באירוויזיון, לא חדלו בעיר.

באמצע השבוע הסימנים ברובע מולוונגן שבמרכז מאלמו, מוקד המחאה, אמנם שקטים. בסיבוב ברובע, שבתהליך ג'נטריפיקציה הפך מאזור של מעמד הפועלים למשכנם של היפסטרים וסטודנטים ומשווק כרב-תרבותי, יתגלו מדבקות עם סיסמאות כמו "עצרו את הג'נוסייד" ופלאיירים המזמינים להפגנות ומחאות. על מדף בסופר שמציג אבוקדו מישראל יש מדבקה עם דגל פלסטין והמילה Boycott, וחלון הראווה של חנות בגדי יד שנייה מציג מסך גדול המסכם את מספרי הקורבנות: כמה ילדים מתו בעזה, כמה נפצעו או נקברו תחת הריסות, כמה יתומים חדשים נוספו מדי יום, כמה מסגדים נהרסו וכמה אנשי צוות רפואי נעצרו או נהרגו. ליד כל מספר מופיע דגל ישראל, ויש במקום גם גלויות שאפשר לשלוח לשר החוץ.

אבל סופי השבוע מספקים תמונה דינמית הרבה יותר. דגלי שחור-לבן-ירוק-אדום ושלטי Free Palestine ו"עצרו את הכיבוש הישראלי", נאומים שישראל נזכרת בהם כרוצחת ילדים ואין בהם זכר לאירועי 7 באוקטובר, שירים קליטים עם סיסמאות כמו "שחררו את פלסטין – רסקו את הציונות" – אירועי המחאה הפרו-פלסטיניים בהשתתפות אלפי בני אדם מתקיימים כאן בקביעות ולא נראה שאיבדו מעוצמתם. העוצמה הזאת לא מפתיעה בהתחשב בכך שמאלמו, כמו ערים סמוכות לה ובהן הלסינבורג ולנדסקרונה, היא מקום מושבם של רבים מעשרות אלפי הפלסטינים שהיגרו לשוודיה, ושזה יותר מעשור היא מוזכרת שוב ושוב כאחת הערים האנטישמיות באירופה. אבל מי שיצפה למצוא בהמון המפגינים רק מהגרים יתבדה: יש כאן גם פנסיונרים שוודים, פעילים פוליטיים מארגוני נוער וגם זוגות צעירים עם עגלות תינוקות.

בקהילה היהודית, מטבע הדברים, ביטויי המחאה האלה מתקבלים בתחושות קשות. "להיות יהודייה במאלמו אחרי 7 באוקטובר זה לחיות בפחד", אומרת מירה קלבר (24), יושבת ראש ארגון הצעירים של יהודי מאלמו. "אני מסתובבת במחשבה שמשהו עלול לקרות והשאלה היא רק מה, למי ומתי".

אין ספק ש-7 באוקטובר החריף את המצב, ושהאירוויזיון מספק במה ייחודית למחאה על המלחמה שנפתחה בעקבותיו. אבל תחושת הביטחון של הקהילה היהודית – המונה כ-500 בני אדם – לא היתה שלמה גם לפניו, ולא נדרש אירוויזיון כדי לסמן את תחילת הקשר בין מאלמו למאבק הפלסטיני. אם מחפשים נקודת התחלה, אפשר למצוא אותה בגלי ההגירה שהגיעו לעיר כבר בשלהי המאה הקודמת. שנים לא רבות אחר כך, ב-2015, כבר הפכה מאלמו לאחד המוקדים החשובים של משבר הפליטים האירופי, ואלפי בני אדם חצו אז את גשר אורסונד מדי יום בדרכם לבקש מקלט בשוודיה. היום חיים בעיר תושבים המגיעים מיותר מ-180 מדינות, ויותר משליש מ־362 אלף תושביה לא נולדו בשוודיה. ובניגוד לשאר המדינה – חצי מהם הם מתחת לגיל 35.

השינויים הדמוגרפיים האלה הביאו איתם, בין השאר, עלייה בגילויי האנטישמיות, בעיקר הפגנות שלעתים נרשמו בהן תקריות אלימות. הרשימה ארוכה: ב-2009, כאשר מאלמו אירחה את משחקי גביע דייוויס בטניס בין ישראל לשוודיה, התרכזו בעיר אלפי מפגינים. כמה מאות מהקיצוניים שבהם, איסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני וניאו-נאצים, התפרעו והתעמתו עם שוטרים. בהפגנות אחרות לאורך השנים נקראו קריאות אנטישמיות שתועדו ונידונו בתקשורת השוודית. ב-2017 זה היה "אנחנו הולכים לירות ביהודים" בהפגנה נגד המעבר של שגרירות ארה"ב לירושלים. ב-2019 זו היתה הקריאה "רסקו את הציונות" במצעד 1 במאי של צעירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וב-2020 – "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד יחזור" (קריאה המתייחסת לניצחון של מאמיני מוחמד על השבטים היהודיים בקרב ח'ייבר במאה ה־7 לספירה, המהווה השראה ללוחמים מוסלמים בימינו. ד"ס).

בד בבד חוו יהודי העיר תקריות אלימות. ב-2009 הושלכו בקבוקי תבערה לעבר בית הלוויות היהודי, ב-2010 וב-2012 הושלכו חזיזים מחוץ לבית הכנסת ולבניין הקהילה ונופצו בהם שמשות. בשנים שאחר כך נרשמו תלונות רבות על התקפות פיזיות ומילוליות, הטרדות והצקות נגד יהודים, ואף דווח כי משפחות יהודיות עזבו את מאלמו משום שכבר לא הרגישו בטוחות שם. דו"ח שהזמינה העירייה ב-2021 אכן תיאר את בתי הספר בעיר כסביבה לא בטוחה לתלמידים יהודים, הנאלצים להתמודד עם התקפות מילוליות ופיזיות בעוד המורים מעדיפים להימנע מעימות עם התוקפים. בתקשורת דווח גם כי ניצולי שואה אינם מוזמנים עוד לספר את סיפוריהם בבתי ספר מסוימים בעיר מכיוון שתלמידים מוסלמים מתייחסים אליהם בחוסר כבוד. "מי שנולד כיהודי במאלמו גדל בתחושה שהוא צריך להגן על עצמו", אומרת קלבר. "אני מוּכרת כיהודייה, אבל חברים שלי מורידים כיפות ושרשראות עם מגיני דוד בציבור".

מירה קלבר במאלמו

אבל חוסר הביטחון נובע לא רק מהצקות ופשעי שנאה. כמה מתושבי העיר ממוצא פלסטיני היו מעורבים במעשי טרור, בין השאר בן למהגרים פלסטינים בשם אוסמה קריים, שנתפס בבלגיה לאחר שהשתתף בהתקפות הטרור בבריסל ובצרפת בשנים 2015-2016 וגם נסע להתנדב לדאעש בסוריה; קבוצות שוודיות-פלסטיניות נחשפו כקשורות לארגוני טרור, אחת מהן, "קבוצה 194", קיימה במשך שנים קשרים עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין שחבריה הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר. במאי 2023, פחות מחצי שנה לפני הטבח, נערך במאלמו כנס פלסטיני-אירופי גדול בהשתתפות אמין אבו-ראשיד, מנהיג פלסטיני־הולנדי המזוהה עם חמאס. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שהיתה אמורה להשתתף בו, אמנם ביטלה את השתתפותה כשנודע לה על כך, אבל אחד מחבריה, ג'מאל אל־חאג', השתתף בו אף שאסרה זאת עליו. העובדה שאל־חאג' מכהן עדיין כחבר פרלמנט ושיש במערכת הפוליטית, באקדמיה ובעולם התרבות השוודיים לא מעט אנשים שמזדהים ישירות או בעקיפין עם חמאס לא תורמת לתחושת הביטחון של יהודי מאלמו.

"אנטישמיות היא בעיה גלובלית ובמאלמו אנחנו מודעים לה ברמה המקומית ונאבקים בה בצורה מבנית", אומר רוקו קורסאר, אחד מסגני ראש העיר מאלמו וחבר מועצת העיר מטעם המפלגה הליברלית. "האנטישמיות במאלמו לא התחילה אחרי 7 באוקטובר, ואנחנו משתפים פעולה עם הקהילה היהודית, השקענו משאבים והקמנו ועדת היגוי שמגבשת תוכנית פעולה לכל שנה. אנחנו גם רוצים לחזק את החיים היהודיים, הזהות היהודית והתרבות היהודית בעיר. זהו שיתוף פעולה רחב שמתקיים במשך יותר מארבע שנים ובשנה שעברה הארכנו אותו בארבע שנים נוספות".

תוכל לפרט?

"יש לנו למשל רכזים בבתי הספר שתפקידם להילחם באנטישמיות. מעבר לכך, הקצינו כמה מיליון יורו נוספים לעבודה על ניהול סכסוכים ומשברים בבתי הספר. העבודה הזאת שהושקעה לפני 7 באוקטובר נתנה לנו בסיס להתמודדות עם המצב הנוכחי ועם אתגרים דוגמת חוסר הביטחון שחשים חברי הקהילה היהודית. יש במאלמו סולידריות עם הקהילה היהודית. ערכנו 'צעדות כיפה' (צעדות משותפות של הנהגת הקהילה היהודית ומנהיגים פוליטיים ברמה הלאומית או המקומית, שחבשו בה כיפה. הן התקיימו בסטוקהולם ובמאלמו אחרי 7 באוקטובר, ד"ס), היו לנו גילויי סולידריות מכל קצות הקשת הפוליטית ומצד אזרחים. מאלמו היא עיר בינלאומית ורב-תרבותית מאוד. האוכלוסייה שלנו הגיעה מיותר מ-180 מדינות. זה אומר שיש לנו קבוצות אתניות מכל רחבי העולם, כולל ממקומות שסועי סכסוכים ומלחמות, ואזרחים רבים בעיר מושפעים מכך. ובכל הקשור לאנטישמיות העבודה מורכבת, לא קלה ודורשת אמצעים וידע נרכש. חשוב שנתמיד בה ונהיה מוכנים להעלות הילוך".

יכול להיות שהזמן להעלות הילוך כבר הגיע. "יש פחד בקהילה היהודית בימים אלה, ובמיוחד ביחס לילדי בית הספר", אומר פרדריק שירצקי, דובר הקהילה ומנהל מרכז הלמידה שהוקם בבית הכנסת של העיר במטרה להכיר לתושביה ולמבקרים את הקהילה. "יש אנשים שנרתעים מלומר שהם יהודים וחלקם מסתירים סממנים יהודיים בפומבי. כל זה לא חדש אמנם, אבל המצב הרבה יותר גרוע עכשיו. יש תחושה חזקה של בדידות. יש לנו מעגלים חברתיים רחבים, אבל לרבים יש הרגשה שהמעגלים החברתיים שלהם פונים נגדם. זה מתבטא בהסרת חברים ברשתות החברתיות, בגילוי שחברים חולקים תעמולה אנטישמית וכן הלאה. רבים נכנסו להלם".

קלבר מדברת על תחושות דומות. "כשעשינו לאחרונה ארוחת שבת בבית הכנסת, אנשים אמרו לי שהם פוחדים אפילו לעבור לידו. ובכל פעם שאני מסתכלת בטלפון שלי אני נתקלת באנטישמיות", היא אומרת. "חשבון אינסטגרם שפתחנו, בשם 'יהודי גאה' (Stolt Jude), מתמלא למשל באימוג'ים של חזירים ובסרטונים מעזה עם השאלה 'אתם גאים בזה?'. אנשים לא עושים הבחנה בין ישראל ליהודים בשוודיה והרבה משפיענים וידוענים מפרסמים דברים איומים".

אחת מאלה היא האמנית, מנחת תוכניות הרדיו והאקטיביסטית הידועה סטינה וולטר. בחשבון האינסטגרם שלה, שיש לו יותר מ-300 אלף עוקבים, טענה וולטר שהתקשורת השוודית איננה מספרת את האמת על הקונפליקט בעזה: היא מתעלמת מכך שישראל גונבת איברים מפלסטינים מתים, משקרת לגבי מעשי האונס וכריתת ראשי התינוקות ב-7 באוקטובר ובעצם רצחה את אזרחיה שלה בירי ממסוקים במסיבה ברעים. "אנחנו קוראים בעיתון על ריסוס צלבי קרס ועל תקיפות יהודים, וכמה ימים אחרי 7 באוקטובר פירסם החמאס קריאה לפגיעה ביהודים בעולם והרבה סטודנטים פשוט לא הלכו לאוניברסיטה באותו יום", אומרת קלבר. "כל הזמן יש חשש – מתי זה יקרה לי".

הסערה שקמה סביב עצם השתתפותה של ישראל באירוויזיון ואחר כך סביב הגרסה הראשונה של שירה, "גשם אוקטובר", שהפך באופן סמלי כל כך להוריקן, לא תרמה לשיכוך החששות – מי יותר, מי פחות. "אנחנו מודעים לעובדה שיש צרכים ביטחוניים ומגבלות ביטחוניות, ובכל זאת מאלמו היא עיר שאמורה להיות מסוגלת לארח את כולם, כולל ישראלים", אומר שירצקי. "אני מקווה שהעירייה תעשה את המאמץ הנוסף ותצליח לעמוד במשימה וזה בהחלט מעודד שהיא משקיעה משאבים רבים באירוע שחשוב לכולנו".

קלבר פחות רשמית. "כששוודיה זכתה באירוויזיון הקודם ושמענו שהבא יתקיים במאלמו, שמחנו מאוד. אני אוהבת את האירוויזיון והייתי רוצה מאוד להשתתף במסיבה העממית שסביבו", היא אומרת, "אבל אחרי אוקטובר אני לא מוכנה להסתכן. אני לא אשתתף בחגיגה, גם לא החברות שלי. הן מפחדות. אנחנו תמיד מטילים ספק ואני לא מרגישה שאני רוצה לסכן את עצמי בשביל האירוויזיון. בעבר הייתי אופטימית לגבי העתיד היהודי במאלמו, חשבתי שיש מקומות הרבה יותר גרועים. עכשיו, לצערי, אני לא בטוחה שאני יכולה להיות אופטימית. האירוויזיון, בכל אופן, אמור להיות אירוע של שמחה ואהבה, אבל בשבילנו הוא פחד".

יש לך מסר לעדן גולן ולמשלחת הישראלית?

"כן, Stay safe".

זו לא הפעם הראשונה שמאלמו מארחת את האירוויזיון. במאי 1992 היא אירחה את ההפקה ה-37 שלה ו-21 שנה אחר כך את ההפקה ה-58. "כאשר כל האפשרויות הונחו על השולחן, ערכנו הערכה יסודית תוך התחשבות בגורמים רבים, ושוב הכל התחבר במאלמו", אומרת אבבה אדיאלסון, האחראית על האירוע מטעם רשות השידור השוודית. "מה שהכריע היה שיש בעיר את התשתית, יש מקומות מפגש חדשים ויש את אחד האולמות הטובים בשוודיה. במאלמו יש גם מחויבות גדולה וניסיון רב בהנחיית אירוויזיון".

ויש הפגנות פלסטיניות גדולות על בסיס קבועהאם צוות ההפקה דן בהן ובאפשרות שהן עלולות להשפיע על האירוע?

"אנחנו מודעים לכך שאנשים משמיעים את קולם בנושא הזה, ואנחנו ערוכים להפגנות שעלולות להתקיים".

קלבר אומרת שלמרות זאת, רווח לה כשהוצב סימן שאלה מעל השתתפות ישראל באירוע. בינתיים, כידוע, המכשול ההוא הוסר, אבל לא כולם באו על סיפוקם. קבוצת תושבים מהעיר, למשל, הגישה הצעה לסדר המבקשת מהעירייה לפעול לפסילת השתתפותה של המשלחת הישראלית באירוויזיון. הדיון ייערך ככל הנראה באפריל, ו"מפלגת השמאל" השוודית (Vänsterpartiet) תהיה כנראה המפלגה היחידה במועצת העיר שתתמוך בהצעה, שפירושה עקרוני יותר ממעשי בהתחשב בכך שלעירייה עצמה אין כל מנדט בנושא מלבד פנייה לאיגוד השידור האירופי (EBU).

נינה יאקו היא חברת מועצה מטעם מפלגת השמאל והמזכירה הפוליטית שלה במאלמו. "ההצעה הזאת היא יוזמה אזרחית, לא יוזמה שלנו", אומרת יאקו בפגישה במשרדה המעוטר בתמונה גדולה של קארל מארקס ובכרזות של סיסמאות ודגלים פלסטיניים. "אבל המפלגה שלנו תומכת ביוזמה, כי אם עיריית מאלמו תאמר שהיא לא רוצה שישראל תשתתף באירוויזיון זאת תהיה הצהרה נכונה מצדה".

נינה יאקו, צילום: Emmalisa Pauly.

מדוע בעצם שישראל לא תשתתף?

"בגלל המצב בעזה. בית הדין הבינלאומי לצדק ביקש מישראל לנקוט צעדים מיידיים ויעילים למניעת רצח עם, אבל ישראל לא נקטה את המינימום הנדרש ממנה, אולי אפילו עשתה את ההיפך. השאלה שצריכה להישאל היא איך אפשר להמשיך בעסקים כרגיל".

בהנחה שהאירוע יתקיים כרגיל, בהשתתפות ישראל, איך אתם מתכוונים למחות?

"(מבחינה משפטית ופוליטית) העיר מאלמו לא רשאית לקבל החלטה שלא לאפשר לישראל להשתתף, אבל יש תנועה גדולה ורחבה שמתכננת הפגנות, קמפיין חרם ומחאות נוספות. אלו אירועים שבמובן מסוים כבר התחילו ואנחנו חלק מזה".

ואכן, נדמה שגל גדול צובר תאוצה. יותר מ-1,000 מוזיקאים שוודים, בהם רובין, Fever Ray, צמד הפולק First Aid Kit וכמה מהזמרים שהשתתפו במלודיפסטיבלן, קדם-האירוויזיון השוודי, חתמו על מכתב פתוח הקורא לא לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון בשל "המלחמה האכזרית שלה בעזה". במכתב, שפורסם ביומון Aftonbladet, הם כותבים שאיגוד השידור האירופי "מפגין סטנדרט כפול ראוי לציון שמערער את אמינותו. העובדה שמדינות שמציבות את עצמן מעל לחוק ההומניטרי מוזמנות להשתתף באירועי תרבות בינלאומיים ממעיטה בחומרתה של הפרת החוק הבינלאומי והופכת את סבלם של הקורבנות לבלתי נראה".

המוזיקאים לא יחידים. קבוצות רבות ברשתות החברתיות כבר קוראות להחרמת ישראל ולמחאות נגד השתתפותה באירוויזיון, ואחת מהן – Malmö for Palestine – אף קוראת להפגנות שבועיות בנושא, מדי יום שני, מחוץ לעיריית מאלמו. בהודעה של הקבוצהשפורסמה באינסטגרם, מופיע לצד הכותרות "הוציאו את ישראל מהאירוויזיון" ו"עצרו את רצח העם בעזה" איור של חייל ישראלי עם מיקרופון וכבל עשוי חוט תיל. החייל עומד בכניסה לדלת האירוויזיון, והנשק שהוא אוחז מתיז דם אל שלולית גדולה שכבר הצטברה תחתיו.

גם עמיתתה של נינה יאקו במועצת העיר, אנפל מאהדי, קראה לפסילת ישראל. "בלארוס קיבלה 'לא' ב-2021, רוסיה קיבלה 'לא' ב-2022, גם ישראל יכולה לקבל 'לא' ב-2024", היא כתבה בחשבון האינסטגרם שלה. "כולנו ראינו איך ישראל מרעיבה ומפציצה את עזה. ילדים עוברים ניתוחי כריתת איברים ללא הרדמה, שירותי הבריאות מופצצים ומתרסקים לחתיכות. אין מים, אין מזון ואין חשמל לתושבי עזה. מאלמו לא צריכה לחגוג עם מדינות טרור". בפוסט אחר הוסיפה מאהדי: "להיות פוליטי בעבור אוקראינה אבל לא בעבור פלסטין זו גזענות טהורה".

צילום מסך מדף האינסטגרם של Malmo.for.Palestine

"אני חושבת שאין שום סיבה להשוות בין מלחמות או כיבושים במקומות שונים. כולם נוראים באשר הם", אומרת עכשיו יאקו כשהיא נשאלת מה הקשר בין רוסיה לישראל בעניין האירוויזיון. "ובכל זאת, ההחלטה לא לאפשר לרוסיה להשתתף היתה נכונה, והיא תהיה נכונה גם לישראל. במובן הזה המצב הוא בר השוואה".

האם אתם מביאים בחשבון שההפגנות עלולות לגרום לחברי הקהילה היהודית במאלמו חוסר ביטחון? אתם ערים לטענה שההפגנות הפרו-פלסטיניות במאלמו כוללות תכנים אנטישמיים?

"אני מקווה שכולם ירגישו בטוחים לבקר בכל מקום שירצו במאלמו. אני מסכימה שקיימת דאגה גדולה ומוצדקת בכל הנוגע לאנטישמיות בעיר. כל אדם המתנגד לגזענות צריך להיות מודאג מזה. אבל השתתפתי בהפגנות מאסיביות במאלמו, כמעט כל שבוע מאז אוקטובר, ובהפגנות הללו אין שלטים או סיסמאות שניתן להגדיר כאנטישמיים. ההפגנות הן נגד פשעי מלחמה, נגד רצח עם, נגד מה שקורה בעזה. הן מבקשות הפסקת אש ומעלות חשש לגבי אלימות והרג של אזרחים. האנטישמיות במאלמו והמחאות נגד ישראל, שהן לגיטימיות לחלוטין, הן שני דברים שונים לגמרי".

מה לגבי ההפגנות הספונטניות ב-7 באוקטובר שחגגו את הטבח? והיה גם מי ששרף את דגל ישראל מחוץ לבית הכנסת.

"שריפת הדגל היתה אירוע אחד שהיו מעורבים בו רק מעטים, והיו כמה אירועים אחרים שניתן להגדיר כלא ראויים. אנחנו השתתפנו בהפגנות נגד שריפת הדגל, אבל אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיל בראשנו שתי מחשבות בו בזמן (גם לתמוך במחאות נגד ישראל וגם לוודא שאירועים כאלו לא יקרו, ד"ס)".

האם חרם נגד זמרים, רקדנים ואוהדי השיר הישראלי איננו פוגע דווקא בישראלים הפתוחים לשמוע ביקורת והורס את הסיכוי לדיאלוג?

"השאלה, כפי שאתה מציג אותה, מרמזת שיש שני חלקים שווים שיכולים לנהל דיאלוג. שיש בכלל אפשרות לדיאלוג. אבל עד כמה שאני רואה, זה לא המצב ב-75 השנים האחרונות. מה שיש זה כיבוש צבאי שמפעיל אלימות מאסיבית. לתושבי עזה אין אפשרות לדיאלוג עם אלו המדכאים אותם. החרם הוא אפשרות אחת מתוך כמה להפעלת לחץ על ישראל ואנחנו צריכים להשתמש בו. למיטב ידיעתי, יש גם ארגונים ישראליים שקוראים לחרם. החרם הוא לא נגד אדם ספציפי. מדינת ישראל היא המטרה".

המצב, בוודאי מאז 7 באוקטובר, איננו מצב שיש בו צד אחד חזק, כובש ומדכא. יש קורבנות משני הצדדים. לישראל יש יותר מאלף קורבנות אזרחיים, כולל יותר מ-200 חטופים, חלקם נמצאים עדיין בעזה. האם המחאה שלכם באמת הוגנת? האם איננה חד-צדדית?

"מעשי הטבח בעזה נמשכים עכשיו וזה מה שאנחנו מנסים לעצור. אני לא מפקפקת ברגשות או בקורבנות אחרים, זה לא מתפקידי לעשות זאת, אבל האנשים בעזה גוועים ברעב, עשרות אלפים נרצחו בחמישה חודשים, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג קרא למנוע רצח עם, וארגונים אחרים מדברים על ביצוע פשעי מלחמה. לצערנו אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל שום דבר לא מצדיק את המשך העסקים כרגיל, היות שהפצצות הישראליות עדיין הורגות אזרחים בעזה".

אחרי 7 באוקטובר פורסם כי ארגון סיוע החוץ של מפלגתך שיתף פעולה במשך שנים, באמצעות שותפיו הדנים, עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. ידוע גם שהיו למפלגה קשרים עם ארגונים כמו "קבוצה 194", שעל פי העיתונות השוודית הפיצו תעמולה אנטישמית ותמכו בטרוריסטים ובהתנגדות מזוינת לישראל. לנוכח המלחמה, האם המפלגה עדיין תומכת בשותפים האלו?

"לגבי ארגון סיוע החוץ, הם הצהירו שהם לוקחים אחריות והמשימה שלהם עכשיו היא לוודא שדבר כזה לא יקרה שוב במפלגה שלנו. לגבי הארגונים האחרים, אין לי מידע נוסף".

מה שכן יקרה שוב, כפי שהיא אומרת, הוא כנראה המחאה נגד ישראל סביב האירוויזיון. ארגוני סולידריות נוספים עם הפלסטינים במאלמו לא הגיבו לפניית "הארץ", אך ניתן להניח שגם הם מתכננים פעילות אינטנסיבית בעיר בזמן חגיגות האירוויזיון במאי. האם ננקטים צעדים כדי להימנע מניסיונות להשתמש בשידור החי כפלטפורמה להפגנות פוליטיות? למשל, לשלב פעילים פוליטיים רבים בקהל באולם או להכניס חומרי תעמולה לתחרות ולשלוף אותם בשידור החי? "אחד מערכי היסוד של האירוויזיון הוא היותו אירוע לא פוליטי שבו כולם מאוחדים סביב המוזיקה", אומרת אדיאלסון מרשות השידור השוודית. "אנחנו תמיד עוברים על תרחישים פוטנציאליים וננקוט אמצעים כדי להימנע מביטויים פוליטיים במהלך השידורים החיים".

והמוזיקאים וחברי המשלחות, האם נמסר להם שאסור להם להביע דעות פוליטיות לפני, במהלך ואחרי ההופעה, כפי שקובעים חוקי התחרות?

"ה-EBU אחראי על כללי התחרות ואלו קובעים שהאירוויזיון הוא אירוע לא פוליטי. למידע נוסף בעניין זה יש לפנות אליו".

גם בעיריית מאלמו התשובות מנוסחות בזהירות וצמצום דומים. "שמעתי שהאירוויזיון היא תוכנית הטלוויזיה השנייה בגודלה בעולם אחרי הסופר-בול, אז ברור שזה חשוב לנו כאן", אומר רוקו קורסאר, "אבל זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, קיימנו את האירוויזיון במאלמו בתחילת שנות התשעים ולאחר מכן שוב ב-2013. מנקודת המבט של העיר, זה אירוע חשוב מאוד ואנחנו מצפים לקיים תחרות מכילה, מסבירת פנים ובת-קיימא".

אני מבין שלמרות התחרות המכילה צפויות סביבה הפגנות מכילות פחות. נאמר, מחאות אנטי ישראליות שיש בהן ביטויים קיצוניים של אנטישמיות.

"יש לנו חופש ביטוי וחופש הפגנה בשוודיה. המשטרה אחראית לשאלות הנוגעות לסדר הציבורי ויש לנו דיאלוג טוב מאוד איתה".

ובכלל, בעיריית מאלמו מפגינים חזית אחידה של אמון מלא במשטרה. "המשטרה היא הגורם המקצועי בנושא זה", אומר גם פר-אריק אבסטול, האחראי על הבטיחות והביטחון בעירייה, "היא זו שבוחרת את הטקטיקה להתמודדות עם הפרות סדר ואני סומך לגמרי על שיקול דעתה אם משהו כזה יקרה בזמן האירוויזיון. בכל אופן, לא ידוע לנו על איומים קונקרטיים".

אירועי מחאה שיתקיימו סביב האירוויזיון עלולים בכל זאת לערער את תחושת הביטחון של קהל יהודי או ישראלי.

"יש למשטרה שיקול דעת. היא יכולה לא לאשר מקום מסוים להפגנה, לשנות מקום של הפגנה אם יש קונפליקט בין אירועים שונים. היו לנו, למשל, אירועים של שריפת ספרי קוראן (שבהם פעיל ימני קיצוני דני, רסמוס פאלודן, ואחריו אדם נוסף, מבקש מקלט מעיראק, שרפו ספרי קוראן כפרובוקציה פוליטית במאלמו ובערים אחרות בשוודיה, ד"ס). היו פעמים שהמשטרה החליפה את מקום האירוע הזה כדי לצמצם את הקונפליקטים".

ומה היא רמת ההיערכות שלכם למקרה של מחאות בקנה מידה גדול, מבחינה תקציבית ומבחינת כוח אדם?

"אנחנו אחראים על הביטחון באירועים שאנחנו המארגנים המרכזיים שלהם: האירועים בפולקטס פארק ואלו שבמאלמו לייב (האתר שבו יתקיימו אירוע הפתיחה, 'שטיח הטורקיז', מסיבת הסיום ומסיבות ה-EuroClub). ארגון הביטחון והבטיחות שלנו מתאים את עצמו כל הזמן להערכות המשטרה ואנחנו נשקיע כל מה שנצטרך כדי לעמוד במשימה. אין גבול עליון להשקעה כאן, כי אסור לנו להיכשל. עם הצד הכלכלי של זה נתמודד אחר כך".

רוקו קורסר, צילום: Liberalerna

בצד הישראלי, בכל זאת, לא לוקחים סיכונים. למרות שהדברים עדיין נבדקים, אומר אדם המתמצא בהיערכות הישראלית לאירוויזיון, ברור שיהיו הגבלות נוקשות מאוד על המשלחת והיא תיעדר מאירועים שמשלחות אחרות ישתתפו בהם, כגון הופעות תקשורתיות, אירועי יחסי ציבור ומסיבות.

דווקא שגריר ישראל בשוודיה, זיו נבו קולמן, מנמיך את מפלס החרדה ואומר שבניגוד לתדמית של מאלמו כמקום עוין ומסוכן, הוא מכיר גם צד אחר שלה. "הייתי במאלמו בזמן כינוס הפורום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות והנצחת זכר השואה", אומר נבו קולמן, "וראיתי כיצד העיר הזאת יודעת להתמודד עם אירועים בינלאומיים גדולים. לא כל מאלמו נגדנו ולא כל שוודיה נגדנו.

"מדובר אמנם באירוע מורכב שיכולות להיות בו פרובוקציות, מחאות והפגנות, אבל אני סומך על הרשויות השוודיות שיטפלו באתגרים ברצינות ועל האחראים על התחרות עצמה וחברי המשלחות שידאגו לכך שחוקי התחרות יכובדו ולא תוכנס אליה פוליטיקה. אז מצד אחד, בהחלט יכול להיות שישראלים, יהודים או חברי קהילת הלהט"ב, שבדרך כלל תומכים בשיר הישראלי, לא ירגישו בנוח להסתובב במאלמו עם דגלי ישראל. אבל ממה שאני שומע, השוודים מתנגדים לחרמות ורק בשמאל הקיצוני נשמעות קריאות נגד ישראל מסיבות פופוליסטיות. רוב השוודים שדיברתי איתם אמרו שהם נגד ערבוב של פוליטיקה ומוזיקה ושהם שמחים שישראל משתתפת".

בכלל, אומר נבו קולמן, חובב אירוויזיון מושבע בעצמו ונציגה הרשמי של האומה המושמצת, לולא העניין הפוליטי, אין לו ספק שישראל היתה מגיעה למקום מכובד בגמר. "השיר מצוין, עדן מדהימה וההופעה מעולה", הוא אומר.

אתה מוכן להמר על המיקום הסופי?

"נחכה ונראה".