תגית: עיתונאים ללא גבולות

מקורו של נגיף הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדו הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות". האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9422111

לעיתים מומלץ להביט גם על מקומות רחוקים כדי להבין טוב יותר משמעויות של משברים. הנה למשל בסרי-לנקה, מדינה שאוכלוסייתה מונה למעלה מ-21 מיליון בני אדם, מספר קורבנות הקורונה הוא קצת יותר מ-200. זה לא הפריע לממשלה לנקוט צעדים אגרסיביים נגד המגפה, כמו ההחלטה שגופותיהם של קורבנותיה תישרפנה ולא תיקברנה. ארגון הבריאות העולמי אמנם אינו ממליץ על כך, אך שלטונות המדינה בעלת הרוב הבודהיסטי החליטו להתעלם מזכות-אדם בסיסית ולשרוף גם את גופות המתים שמשפחותיהם מתנגדות לכך. הדבר פוגע בעיקר במיעוט המוסלמי ויש הטוענים שזוהי פגיעה מכוונת. במקביל, אלפי קילומטרים משם, החליט לפני למעלה מחצי שנה נשיא טנזניה שהמגפה נעלמה ממדינתו כתוצאה מתפילות אזרחיה. בהתאם לכך הוא הפסיק לדווח לעולם על נדבקים, חולים ומתים. כאשר תחנת טלוויזיה מקומית התריעה על המחדל, הממשלה פשוט לקחה לה את הרישיון.

אלו הן רק שתי דוגמאות לאופן שבו הקורונה הופכת לנשק שימושי נגד אויבים פוליטיים, מיעוטים ועיתונאים ובמקרים מסוימים היא גם מסייעת להסב את תשומת הלב העולמית ממיליוני פליטים, קורבנות רצח-עם ומלחמות אזרחים. ע"פ נתוני IDEA, ארגון בינ"ל שמטרתו קידום הדמוקרטיה בעולם, מעל למחצית ממדינות העולם הכריזו בתחילת המגפה על מצב חרום לאומי המאפשר להן להגביל זכויות בסיסיות כמו זכות ההפגנה וחופש התנועה. גם אם אלו היו צעדים הכרחיים במרץ, בסוף נובמבר נקטו כבר 61% ממדינות העולם צעדים שהארגון מגדיר כ"מדאיגים מפרספקטיבה דמוקרטית", כלומר צעדים ללא בסיס חוקי, לא פרופורציונאליים, לא הכרחיים מבחינה רפואית או לא מוגבלים בזמן.

זאת ועוד, ע"פ הארגון "עיתונאים ללא גבולות" כ-450 עיתונאים נעצרו, נשבו או נעלמו ב-2020 ברחבי העולם, רבים מהם כתוצאה מסיקור משבר הקורונה. במדינות כמו סין, מיאנמר ואיראן עצורים עיתונאים הנאשמים בהפצת מידע מוטעה על המגפה, באפריקה ובדרום-אמריקה מותקפים עיתונאים באלימות וצעדים חוקיים נגד עיתונאים וכלי-תקשורת ננקטו במדינות כמו הודו, גוואטמלה, פולין וסרביה. למצב העיתונות ולהגבלות על חופש התנועה ניתן להוסיף את העובדה שעשרות מערכות בחירות דמוקרטיות נדחו בעולם השנה. המסקנה היא עגומה למדי: כפי שהקורונה פוגעת בזקנים יותר מאשר בצעירים ובעובדי התיירות יותר מאשר בהייטקיסטים, היא פוגעת בדמוקרטיות יותר מאשר בדיקטטורות.

עוד מוקדם להסביר מדוע, אבל בשלב זה ברור שהמדינות שנפגעו באופן החמור ביותר מהמגפה הן מדינות דמוקרטיות. כל המדינות שבהן מספר המתים למיליון תושבים הוא מעל לאלף, בהן ארה"ב, בריטניה, איטליה וספרד, הן דמוקרטיות. ברוסיה, לשם השוואה, מספר המתים למיליון תושבים הוא כ-400 בלבד, בערב-הסעודית 178 ובבלארוס 153. בסין המספר הוא שלוש. מקורה של הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדה הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות".

גם אם טענה זו היא צינית ומניפולטיבית, יש ביסודה אמת. הדמוקרטיות המערביות, שעסקו בעשורים האחרונים בחגיגה של הפרטות ובחיסול המגזר הציבורי, העבודה המאורגנת ומערכות הרווחה האוניברסליות, אמנם העשירו שכבה מסוימת של אזרחיהן והעפילו לפסגות טכנולוגיות ותרבותיות, אך הן הגיעו למשבר הנוכחי כשארגז הכלים שלהן ריק בדיוק בתחומים הנדרשים: בריאות הציבור, טיפול באוכלוסייה המבוגרת ויצירת מקומות עבודה ומנועי צמיחה. כל זה מעורר את השאלה הקשה – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? או במילים אחרות, האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

התשובה, למרות הנתונים המדאיגים, היא לא. זאת מפני שיש סוג מסוים של דמוקרטיות שלא נכשל. אלו הן המדינות הסוציאל-דמוקרטיות. ציות עיוור להנחיות רפואיות הנובע מפחד ושיטור אכזרי הוא אמנם יעיל במלחמה במגפה, אך המדינות הסוציאל-דמוקרטיות מוכיחות שהמלצות רפואיות יכולות להישמר גם מכוח אמון בנבחרי הציבור וערבות הדדית בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הן גם מוכיחות שטיפול רפואי הניתן ע"י אנשי מגזר ציבורי מקצועי ומתוגמל כהלכה הוא לא פחות טוב מטיפול רפואי הניתן בבתי-חולים צבאיים או במערכי חירום של מדינות סמכותניות. מדינות כמו דנמרק, פינלנד ונורבגיה הצליחו, לפחות עד שלב זה, לשמור על תמותה נמוכה מאוד (232, 101 ו-80 מתים למיליון תושבים בהתאמה) למרות שיש בהן אוכלוסייה מבוגרת, ערים מודרניות וצפופות ושדות תעופה בינלאומיים מרכזיים. אפילו שוודיה שנקטה במדיניות של אי-הטלת סגרים ועוברת גל שני קשה במיוחד, נמצאת עדיין במצב טוב יותר ממדינות היפר-קפיטליסטיות מצד אחד וממדינות המאופיינות בשחיתות שלטונית ואי-אמון בין הציבור והשלטון מצד שני. החל בארה"ב, דרך מקסיקו וארגנטינה ועד בולגריה התמונה המסתמנת היא ברורה – דמוקרטיות החסרות מערכת רפואית ציבורית חזקה, שקיפות שלטונית ודרג מקצועי עצמאי וחזק אינן מצליחות להתמודד עם המגפה לאורך זמן.

כך מתברר שהדילמה בפני המשבר הבא היא זו: כשהיד-הנעלמה לא עובדת, במה נבחר – בציות או באמון. ביד ברזל של רודן או בדמוקרטיה וסולידריות? מי שמסתייג עדיין מהפתרונות הדיקטטורים יוכל אולי ללמוד משהו מהמכנה המשותף של פינלנד, דנמרק ונורבגיה: בכולן יש מגזר ציבורי גדול, מערכת רווחה אוניברסלית שאיננה מופרטת, רמה גבוהה יחסית של שוויון חברתי ועבודה מאורגנת חזקה. ואולי גם זו איננה יד המקרה – כולן מונהגות ע"י נשים.