מכתב לידיד (וחוקר רצח-עם) בורמזי – מדוע אינך מכיר ב-7 באוקטובר?

חשבתי שהסכמנו שיש מעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות. אבל אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם?

פורסם ב"דבר": https://www.davar1.co.il/462084/

א' הוא ידיד שלי. גולה בורמזי ממיאנמר המתגורר באירופה. הוא אקדמאי, אדם משכיל וחביב, ופעיל זכויות-אדם ותיק. כעיתונאי שכותב, בין השאר, על מדינות שבהן מתקיימים מעשי רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, אני מתייעץ עם מומחים שונים. א' הוא אחד מהם. זה המכתב ששלחתי לו בשבוע שעבר.

א' שלום. אני כותב בתגובה להודעתך בעניין "האופי הקולוניאליסטי ומדיניות רצח-העם של ישראל". כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, אני עסוק למדי בימים אלו, ובהיותי אדם הנמצא רחוק ממשפחתו שבישראל, דעתי מוסחת. אני עונה לך למרות כל זאת, בעיקר מפני שהודעתך נפתחה בהתייחסות לאושוויץ, מקום בו נרצחו רבים מבני משפחתי לפני כ-80 שנה.

לדבריך, ישראל משתמשת בשואה כ'צ'ק פתוח' לכליאה, להפגזה ולהרעבה של 2.3 מיליון פלסטינים בעזה, כמעט מחציתם ילדים. "בנסיבות אלו, 'לעולם לא עוד' הוא ביטוי חלול", אתה כותב, "הוא הופך לקריאה לאלימות בלתי מבוקרת, לזעקות מלחמה ומסע תגמול וחיסול". בעבר ובנסיבות אחרות, אני חייב להודות, ייתכן שהייתי מסכים איתך.

א', אתה בטח זוכר, אנחנו מכירים כי במספר הזדמנויות חלקת איתי, בנדיבות רבה, את המומחיות, את הידע ואת הניסיון שלך לגבי מיאנמר. כשפניתי אליך לראשונה, כתבתי שכעיתונאי שעובד במדינה חופשית, אני מרגיש מחויב לספר את סיפורם של קורבנות הזוועות, בין השאר, את סיפורם של תושבי ארצך, בין אם אלו בני הרוהינגה או מיעוטים אחרים שנפלו קורבן לאירועים מחרידים שהתרחשו ברחבי המדינה מאז ההפיכה הצבאית ב-2021. מכיוון שאני לא מומחה בעצמי, הגעתי אליך, ממש כפי שהגעתי לאחרים, מומחים, עדים ופעילי זכויות-אדם שיכלו לשפוך אור על מקומות נוספים שכתבתי עליהם דוגמת סין, אתיופיה, סוריה, איראן, מקסיקו, בלארוס ועיראק.

והי נקודה חשובה. כפי שאתה יודע, ברבים ממקומות אלו ישנם קונפליקטים מסובכים שיש עליהם דעות שונות. ובכל זאת, תחושתי היתה שאנחנו חולקים מחויבות אמיתית לחשוף ולהילחם בסוג מסוים של מעשים בכל תנאי מזג-אוויר, וללא קשר לנרטיבים השונים המסבירים את הסכסוך. אני מתכוון למעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות, גם אם אין הסכמה על ההיסטוריה של הסכסוך, ואפילו על זהות האחראים עליו. מעשים כמו אלו שהתרחשו במחוז ראקין במיאנמר שכתבתי עליהם בעזרתך האדיבה. הרצח, העינויים והאונס הברבריים של חפים מפשע שאירעו במדינתך לא ניתנים לתירוץ. טענות פוליטיות, אתניות, דתיות או דמוגרפיות פשוט לא יכולות להצדיק זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. חשבתי שהסכמנו על זה.

השבוע, קיבלתי ממך מייל ארוך, ד"ר א'. אפילו ארוך מאוד. מספיק ארוך כדי להבהיר את דבריך ולהוסיף לדוגמא משהו כמו "למרות כל זאת, ברור שאני מגנה"… או אפילו "למרות האמת המוחלטת של הטענות הפלסטיניות ומדיניות רצח-העם של ישראל, אינני מצדיק"…

אבל לא מיני ולא מקצתי. איכשהו, בהודעתך יש התייחסות ל-100 שנים של סכסוך לפני 7 באוקטובר (כולל הסברים באמצעות מפות, קריקטורות, תמונות וציטוטים). ויש התייחסות לימים שאחרי 7 באוקטובר. אבל היום עצמו, היום שבו נרצחו באכזריות למעלה מאלף בני-אדם, רובם אזרחים ומעל 200 אנשים, שוב רובם אזרחים, נחטפו, נעדר לחלוטין. וזה מוזר, בהתחשב בעובדה שכזכור, אנחנו חולקים עניין במקרים של זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. כן, כדי להבהיר את הנקודה לאדם מהרקע שלך, לרגע היסטורי אחד, חבל עוטף עזה מהמקום שלי היה לחבל ראקין מהמקום שלך.

א', מאז שקיבלתי את הודעתך, אני מנסה להבין מדוע אתה לא מכיר ב-7 באוקטובר. אני מבין את דעתך על מהות הציונות ועל מהותה של ישראל. אני לא מסכים איתה, אבל מבין את כוונתך. ובכל זאת, יש את העניין הפעוט הזה של "בכל תנאי מזג-אוויר". אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים, ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם. אבל אם כך, מהם הקריטריונים? זה בגלל שהם ג'יהאדיסטים? זה עניין של דת? או שעל פי הקוד המקובל של השיח הפוסט-קולוניאליסטי, יש ל"ילידים" זכויות מסוימות של הרג יהודים בגלל דיכוים רב השנים? (דיכוי, שכפי שאתה יודע, מעולם לא הכחשתי).

ואולי אתה בכלל אחד מאלו שלא מאמינים לתמונות, לעדויות ישירות של ניצולים, להודאות המפורשות של התוקפים ולסרטונים שלא ניתן לצפות בהם ושאי אפשר להכחישם. האם כל אלו לא עונים לסטנדרטים המחמירים שלך? מוזר, כי מעולם לא יישמנו סטנדרטים מחמירים כל כך כשכתבתי על מיאנמר. האם לדעתך הכל קונספירציה של ממשלות מערביות המפיצות חדשות כזב? האם הכול שקרים של המתיישבים הנתמכים על ידי האימפריאליסטים מאמריקה? האם אתה באמת לא מתרשם מעדויות של ילדים, נשים וזקנים ישראלים, רבים מהם, אגב, פעילי שלום שבנו בתים בקהילות סוציאליסטיות שאינן, בשום אופן, בגדה המערבית או בשטחים שנויים במחלוקת? (אלא אם עצם קיומה של ישראל שנויה במחלוקת, עמדה שאני מניח שאתה אוחז בה שכן אתה מתייחס לישראל כישות מתנחלת וקולוניאליסטית).

ואולי לא הבנתי את כוונתך. במקרה זה, אולי בעתיד, נוכל לדון בטבעה האמיתי של ישראל. כפי שאתה יודע מהתכתבויות קודמות, מעולם לא תמכתי בנתניהו, תמיד האמנתי בפשרה עם הפלסטינים ואני בהחלט נגד כל סוג של פשע מלחמה, גם כלפי אזרחים בעזה. אתה יודע גם שאני סוציאל-דמוקרט ואדם בעל מודעות למשבר האקלים ולתלאות ה"דרום הגלובלי". אבל רגע, הנה אני שוב נופל במלכודת הזו. ואם לא הייתי כל הדברים האלו, אם הייתי תומך בנתניהו או מתנחל בגדה המערבית, האם טבח בי ובבני משפחתי היה מוצדק?

שוב, יש את המטרד הזה של "בכל תנאי מזג אוויר". גם אם היהודים היו כמו הצרפתים באלג'יר, והם לא, רצח מכוון של חפים מפשע הוא תמיד רוע, ורצח המוני הוא רוע מוחלט. אצלנו היהודים, אפילו חילונים גמורים כמוני מדקלמים לפעמים מהמקורות. "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה", ככה כתוב בספר שאתה קורא לו הברית הישנה, "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אתה מבין א'? בחרת בחיים – בלי אבל ובלי אולי. זאת הסיבה שהתנגדתי תמיד לבני עמי שרצחו חפים מפשע. ואתה יודע מה, אני כועס על עצמי שלא התנגדתי מספיק.

ולכן, למען הפרוטוקול, אזכיר שאני מאמין שיהודים, לא רק פלסטינים, הם בעלי זכויות במקום שנולדתי בו. יש להם זכויות אישיות, חברתיות ולאומיות, ויש להם גם חובות המתוארות היטב במגילת העצמאות של מדינתם, מדינתנו, שנוסדה לפני 75 שנה. אתה אינך מכיר בכך, וזו כנראה הסיבה האמיתית שלא הזכרת בהודעתך את 7 באוקטובר. אם "פלסטין תהיה חופשית מהים ועד הנהר" כפי שצועקים כעת בכיכרות ליד ביתי באירופה, כנראה שאירועי 7 באוקטובר בעבורך אינם תאונה. הם שלב ראשון בתכנית.

"חופשית מהים עד הנהר", משמע ללא אלו היושבים שם עכשיו. זו לא תכנית שתי המדינות, לא תכנית החלוקה ולא פדרציה. נדמה לי שעם ההשכלה שלך, אתה יודע בדיוק מה זה אומר. אבל למקרה שאתה מתקשה אכתוב זאת בפרוש – החמאס הוא האגף הג'נוסיידיאלי של התנועה הלאומית הפלסטינית, ומסתבר שיש לו לא מעט תומכים. חברים שלי אומרים שדעות כאלו נובעות מאנטישמיות, אבל אני לא יודע מה מסתתר בליבו של אדם. איזה חושך, איזו שנאה.

אני גם לא יודע מה מסתתר בליבך. אבל אני יודע ש-7 באוקטובר לא היה עוד פיגוע, עוד קרב, עוד שורה בטיימליין המדמם של המזה"ת. אי אפשר לפתור אותו במשפטים כמו "אי אפשר לצפות שאני אגנה כל פעולה שהצד החלש מבצע". מדובר באירוע טקטוני ומשנה עולם, שבוצע על ידי אלפי בני-אדם שנתמכים על ידי מאות אלפי בני-אדם, וגם על ידי תנועות, מדינות ומשטרים. אי גינויו הוא תמיכה בו. והתוצאות הן בלתי נמנעות. בגלל הזוועה שאנשים אלו הטילו על העולם, צפוי לילה אפל עוד יותר לפני שיעלה האור.

וכך, כמו שכתב אדם חכם בזמן המלחמה הגדולה באירופה, אני ואתה עומדים כעת בשני צדדים. "דעתי ברורה לגבי מניעיך", הוא כתב, "ואתה מיטיב לשער את מניעי". והוא הוסיף: "עוד דבר אחד נותר לי לומר לך, שיהיה גם האחרון. מבקש אני לומר לך כיצד בעבר היינו כה דומים ואילו היום אנו אויבים, כיצד יכולתי לעמוד לצידך ומדוע כיום נגמר הכל בינינו".

וזה העניין – בשינג'יאנג ובסוריה, בטיגראי ובאיראן, במיאנמר ובישראל, מעשים כמו אלו שביצע החמאס אינם רק התחתית המוחלטת של מה שהמין האנושי מסוגל לו. הם גם מגדירים את הקווים מחדש. אם הם אינם ממלאים את ליבו של אדם בזעם ובגועל שאינו מותנה בדבר, הם מציבים אותו מחוץ לדיון הלגיטימי של בני תרבות. אם אתה מוצא מקום בליבך רק לכאב של צד אחד, זו בעיה שלך. אבל ברשותך, אני חושב שאמצא לי מומחה אחר למיאנמר.

לפני סיום אבקש רק דבר אחד אחרון. עשה לי טובה א', בפעם הבאה, הימנע בבקשה מההתייחסות לאושוויץ. לא כי יש לי מונופול על זיכרון השואה או על זכר הקורבנות, אלא כי כשמדובר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, האנשים שאתה שולח כעת הודעות בשמם, אלו שאתה מנהל בעבורם קמפיין, נוטים להיות משהו אחר ממה שאתה מדמיין. כשמסירים מהם את החזות המהוגנת של תנועות השמאל האירופי, הם נוטים להיות תומכיו של הצד שבנה את אושוויץ, לא של הצד שהובל שם למותו.

הימין הקיצוני באירופה חווה רנסנס. השמאל יכול למנוע מהיבשת לחזור לאחור

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2022-10-13/ty-article/.highlight/00000183-cc36-d2b7-a5c3-feb7e6600000

בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.

עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה"  (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.

אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.

אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.

גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.

למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.

ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.

העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".