כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"
התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-07-26/ty-article-opinion/.premium/00000189-9275-d1ae-a38b-f7f558de0000
בחודשים האחרונים התפרסמו בעמודים אלו השוואות רבות בין ישראל למדינות אחרות. זה התחיל עם ההשוואה המתבקשת ל"דמוקרטיות הלא ליברליות" באירופה, בבחינת "להונגריה היינו, לפולין דמינו". זה עבר להשוואות לתורכיה והמשיך לטקסטים מעניינים על קווי הדמיון לאפגניסטן, תוניסיה, איחוד האמירויות ואפילו הרפובליקה הבדיונית גלעד. ההשוואה בין ישראל למדינות רחוקות מעוררת אמנם ביקורת מפני שאין, וגם לא יכולה להיות, זהות מוחלטת, אבל במגבלות מסוימות זהו תרגיל מחשבתי שימושי. גם אם ישראל איננה הופכת לדיקטטורה רצחנית, ההתבוננות החוצה מרחיבה ומעמיקה את הדיון.
כתבות שכתבתי בשנים האחרונות על הפרות זכויות-אדם, דיקטטורות ומעשי רצח-עם וטיהור אתני הן דוגמא טובה כיוון שהן ממחישות את מה שעלול להתרחש בחברות שאין בהם הפרדת רשויות, תקשורת חופשית ובתי-משפט עצמאיים. לדוגמא, שיחתי עם סבטלנה טיחנובסקאיה, שהתמודדה מול אלכסנדר לוקשנקו בבחירות האחרונות בבלארוס, הראתה שעצם קיומן של בחירות לא מבטיח דמוקרטיה. למרות שהתוצאות הרשמיות היו שטיחנובסקאיה הובסה ע"י לוקשנקו, כל העולם ידע שהן היו מעשה רמייה. טיחנובסקאיה הגישה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה השלטונות החזיקו אותה למספר שעות. היא סיפרה לי שלאחר מכן שירותי הביטחון ליוו אותה לגבול עם ליטא. אחרי שעברה את הגבול התפרסם בעולם סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של יריבה.
את מה שקרה לאלו שלא נענו לבקשה שמעתי משלושה מפגינים שהצליחו לצאת למערב. ואלרי קיבל מכות רצח ונאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו, נדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם והורעב במשך ארבעה ימים עד שהגיע משפטו שנמשך שש דקות ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. שלושתם לא היו פעילים פוליטיים ולא אנרכיסטים. הם היו מהנדס תוכנה, מרצה לאומנות ובעל חברת טכנולוגיה שלא שיערו בנפשם שיגיעו אי פעם למצב הזה.
האכזריות של משטרת בלארוס היא רק דוגמא למה שקורה כשמערכת אכיפת החוק לא כפופה לרשות אזרחית עצמאית המחויבת לשמירה על זכויות-אדם. בסין, למשל, ישנם אזרחים שהשלטון החליט להעלים מסיבות שונות. לצורך כך הוקמה מערכת של "בתי כלא פסיכיאטריים", בהם מתאשפזים בכפייה וללא נימוק רפואי אזרחים רגילים ובריאים לגמרי. אזרחים אלו נחטפים, הטלפונים שלהם נלקחים והם ננעלים בחדרים עם חולים הסובלים ממחלות נפש, שם הם מקבלים תרופות, ביניהן "טיפול" בחשמל בהכרה מלאה ואם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה, לעתים למשך לילה שלם, שבו הם שוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם. וזה עוד כלום לעומת מה שמתרחש במחוז שינג'יאנג בו חיים מיעוטים אתניים שונים, שם הוקמו "מחנות לחינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה, עינויים וניסויים רפואיים.
הדברים לא נכתבים בגלל דמיון לישראל. הם נכתבים כי שיחות עם אנשים ששרדו את התופת והצליחו לברוח חושפות נקודה מעניינת. מעבר לסיפורים המזעזעים, אחד הדברים שקשה להשתחרר מהם הוא המהירות שבה הכל התהפך. השורדים היו פעם גננות, מורים, רופאות ועובדי מדינה שחיו חיים רגילים לגמרי. ואז התחילו הפרות סדר, פיגועים ו"חוסר משילות" ואיתן ההאשמות בקיצוניות, בדלנות וטרור. והנה התמנה אדם ש"יודע לעשות סדר" ואכן הסדר התחיל. ראשית, ספרי הלימוד התחלפו ועיתונים נסגרו, אחר כך הגיעו המחסומים, המצלמות החכמות וההגבלות הטכנולוגיות ובסופו של דבר הדרכונים נלקחו, והגבולות נסגרו. אז הופיעו גם המחנות. רק לצורך חינוך מחדש, כמובן. ספק אם ישראל תוכל לפעול בנחישות וביעילות שכזו אפילו כלפי הפלסטינים, אבל זהו שיעור חשוב לגבי שלטון שאין עליו פיקוח ולגבי מהירות התחממות המים סביב צפרדעים תמימות.
אבל יש תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת – הדה-הומניזציה. בשנה שעברה סיפרה לי צעירה יזידית בשם ליילא כיצד נקנתה ונמכרה מספר פעמים ע"י אנשי דאע"ש שהתעללו בה במשך חודשים כחלק מהסחר בנשים והאונס המאורגן שהפך לחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. כמה חודשים קודם לכן סיפר לי צעיר כורדי בשם ביאן, על תקיפה תורכית נגד אזרחים בצפון סוריה, תוצר של עשורים של דה-הומניזציה כנגד הכורדים. הוא סיפר כיצד ראה הרוגים ופצועים רבים, רובם מלאי רסיסים או מחוסרי ידיים או רגליים. "הדבר שהכי קשה לי לשכוח", אמר, "הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופת אחיה המת, ומנסה להעיר אותו". עדויות ממחוז תיגראי שבאתיופיה וממרחץ הדמים של בני הרוהינגה במיאנמר מדגימות לאיזה שפל עוד ניתן להגיע – מעשי אונס קבוצתי, הוצאות להורג בירי ובמצ'טות, הטבעת תינוקות ושריפת כפרים על יושביהם. כל זה, בעשור השני של המאה ה-21. בישראל, אין אפילו דברים הקרובים לזה, אבל תהליכי דה-הומניזציה מתחילים הרבה לפני האלימות הגלויה.
למרבה הזוועה, הרוצחים בסכסוכים במיאנמר, אתיופיה וסוריה, אינם תופסים את עצמם כמלאכי גיהינום, להיפך, במקרים רבים הם אנשים רגילים ששכנעו את עצמם שהם הקורבן. בסיועם של אידיאולוגיה לאומנית וגזענית, נרטיבים המבוססים על אינטרסים פוליטיים ואלגוריתמים של רשתות חברתיות, המרקם החברתי התפורר והפך לג'ונגל רצחני. יהיה מי שיטען שאלו דוגמאות ממדינות שאין להן מסורת דמוקרטית ואסור להשוות, אך האמת היא שגם לישראל אין פרלמנט בן מאות שנים או אוכלוסייה המתאפיינת בדורות של תרבות דמוקרטית. היא אמנם לא רפובליקה סובייטית לשעבר או מדינה אפריקנית נחשלת, אבל היא דמוקרטיה צעירה ופגיעה המחזיקה כוח צבאי אדיר, מיעוט לאומי גדול ומפעל כיבוש של עם אחר. אלו לא בדיוק תנאי פתיחה המעניקים חסינות.
ולכן, כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", הן על הניתוק מהעולם הנאור ועל ההליכה בעיניים עצומות לעבר המדינות שבינתיים ישראל רק מוכרת להן נשק, סייבר ו"ייעוץ בטחוני" ומחר היא עלולה, אם היא לא תתעשת, לקבל מהן השראה וללכת בדרכן.
דיויד סטברו 