מחבר David Stavrou דיויד סטברו

בעבור ילדים שנולדו וגדלו בישראל בשנות השישים והשבעים העולם היה גדול ומסתורי. בימים שטיסות לחו"ל היו מצרך נדיר והתקשורת הייתה מוגבלת, מדינות ותרבויות אחרות היו רחוק מעבר לאופק. לילדי הדור ההוא לא היו חברים ב Facebook, הם לא קיבלו הודעות SMS והם לא טסו כל שנה לנופשונים בתורכיה ואירופה הקלאסית. לטוב ולרע, הפרספקטיבה שלהם צומצמה לגבולות ברורים. אבל גבולות יכולים להיפרץ וחומות יכולות ליפול. ובעבור ילדים רבים שחיו בתקופה של ערוץ אחד בשחור-לבן, העולם נפתח בזכות צילומיה של אישה אחת משוודיה. אנה ריבקין-בריק קראו לה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il    

בין השנים 1951 ל-1970 יצרה אנה ריבקין בשיתוף עם מספר סופרות ועיתונאיות ידועות סדרה של 19 ספרי ילדים המתארים דרך תמונות וסיפורים את חייהם של ילדים במקומות שונים בעולם. הספר הראשון, על חייה של הילדה אלה קארי מלפלנד שבצפון שוודיה, נולד מחומרי צילום שנאספו כשריבקין והעיתונאית אלי יאנס ליוו את נדידת האביב בהרי יוקמוק  ב-1949. ריבקין התאהבה בילדה הסאמית  בת השלוש וצילמה תמונות רבות שלה, יאנס כתבה טקסט על קיץ בחייה של קארי ובני משפחתה והספר, שיצא לאור ב-1951, זכה להצלחה מיידית. הוא תורגם לשפות רבות והוביל ליציאתם לאור של ספרים נוספים שזכו גם הם לפופולאריות רבה במדינות רבות. חלקם תורגמו גם לעברית. כך זכו ילדי שוודיה ואחריהם ילדי העולם להציץ, בין השאר, אל עולמם של סלימה מקשמיר, גנט מאתיופיה ואפילו אל עולמו של אלי מישראל. תשעה מהספרים נכתבו ע"י סופרת הילדים החשובה אסטריד לינדגרן שכתבה גם את הרפתקאותיה של בילבי וקלאסיקות ילדים נוספות.

כמו ספרי הילדים הטובים באמת, יש לסדרת "ילדי העולם" שני מישורים של משמעות. הראשון הוא על פני השטח והוא נגיש לכל אדם בכל גיל. התמונות יפהפיות ובעלות עומק רגשי והסיפורים, למרות פשטותם, הם אינפורמטיביים, מעניינים ואופטימיים. הם לא איבדו מטעמם ושלא כמו יצירות אחרות מתקופה זו הם עומדים במבחן הזמן. מבטה של ריבקין הוא אמפטי ולא מתנשא, כזה שרוצה לקחת חלק בחיי הילדים, לא לחדור לפרטיותם. המישור השני, הוא מופשט יותר. שלא כמו רבות מהקלאסיקות הספרותיות לילדים, אין כאן רובד שמיועד למבוגרים. "ילדי העולם" לא מחביאים בין הדפים מסר פוליטי כמו שעושה "הקוסם מארץ עוץ", הם לא מובילים להגיגים פילוסופיים כמו סיפוריו של פו הדוב והם גם לא משתעשעים בסוגיות של לוגיקה ומתמטיקה כמו "עליזה בארץ הפלאות". ילדי העולם עושים דבר פשוט יותר אבל חשוב לא פחות. בתמונות שחור-לבן ורבות גוונים הם פותחים חלון לעולם לא מוכר. עולמו של האחר.

כל בני האדם, לא רק ילדים, מפחדים מהלא מוכר ומהשונה. אי ההכרות עם האחר מובילה לפחד והפחד מוביל לשנאה. הסיפורים של נוריקו סאן, הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד ונואי הילדה מתאילנד שוברים את הניכור ומכניסים אותנו לעולמו של הזולת. אנה ריבקין ושותפותיה לכתיבה מספרות סיפורים על ילדים שמעוררים הזדהות ואהדה למרות הריחוק הגיאוגרפי והשונות התרבותית כדי לקרב לבבות ולהוריד את רף סף השנאה, הניצול והאלימות. יש שיטענו שבמציאות הפוליטית ובאווירה האינטלקטואלית של היום הספרים והרעיון הבסיסי שבמרכזם, קצת יצאו מהאופנה. יש לנו הרי אינספור דרכים להכיר את העולם, אנחנו מודעים יותר מתמיד לאינטרסים המנוגדים של תושביו ואנחנו עסוקים לא פחות מבכל עידן אחר בקונפליקטים ומלחמות. אבל ייתכן שזוהי דווקא תקופה טובה להחזיר לאופנה את הרעיון שפרוד ופירוק אנושיים הם לא האופציה היחידה. ספריה של ריבקין מציעים לנו את התזה החינוכית שלמרות השונות קשה לנו לצאת למלחמה במי שאנחנו מכירים, קשה לנו לנצל את מי שלמדנו להזדהות עם מצוקותיו וקשה לנו להפוך לעבדים את מי שהוא שותף לחלומותינו ותקוותינו. לא במקרה המתרגמת של הספרים לעברית היא לאה גולדברג שהייתה גם ידידתה של ריבקין. זוהי אותה גולדברג שכתבה את "דירה להשכיר", סיפור שמתמודד עם שונות תרבותית, פחד מהאחר, סטריאוטיפים ודעות קדומות. ריבקין וגולדברג, שתי נשים שהבינו את עומק האיבה בין בני האדם וראו בחייהן את תוצאותיה, הבינו שבסופו של דבר כולנו שכנים. "וכך בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות", נותנת גולדברג גרסה אלטרנטיבית למציאות הקשה של מפגש בין תרבויות, "ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי שלום".

אנה ריבקין לא התכוונה לעשות ספרי ילדים. למעשה, הביוגרפיה שלה הובילה אותה לשם לגמרי במקרה. היא נולדה למשפחה יהודית ציונית בסוראז  שבבלרוס ב-1908. ארבע שנים אח"כ היגרה המשפחה להומל, העיר השנייה בגודלה בבלרוס. אביה, אלכסנדר, היה סוחר וכציוני נלהב הוא היה ציר בקונגרס הציוני בבאזל. הוא נישא לפרידה פרלמן, אותה פגש בתקופה בה למד באוניברסיטה בהיידלברג  והיו להם חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. ב-1915, במהלך מלה"ע הראשונה, היגרה המשפחה לשוודיה. ב-1919 עברה האם, פרידה, עם ילדיה לגרמניה אך המשפחה התאחדה שוב בסטוקהולם שלוש שנים מאוחר יותר. בשנות העשרים החלה אנה ריבקין ללמוד בלט אך לאחר פציעה ברגלה נטשה את הריקוד והחלה ללמוד צילום. ב-1929 היא פתחה סטודיו במרכז סטוקהולם והתמחתה בתמונות פורטרט וצילומים של רקדנים ורקדניות. באותה שנה היא התחתנה עם העורך והמתרגם היהודי דניאל בריק. בשנות השלושים והארבעים היא הרבתה לנסוע. היא למדה ועבדה בפאריז, וורשה וברלין והיא ערכה מסעות צילום בצפון שוודיה, דרום אירופה ופלסטינה. במקביל היא החלה לעבוד עם עיתונאים וסופרים שונים וביתם של בני הזוג ריבקין-בריק הפך למרכז למפגשים תרבותיים ואומנותיים של אנשי רוח ועיתונות. שנות החמישים והשישים היו שנים של מסעות נוספים (בין השאר היא ביקרה בקוריאה, יפן, אתיופיה, הוואי והודו), היא פרסמה ספרים רבים נוספים, ביניהם סדרת "ילדי העולם" שנולדה בעקבות המפגש המקרי עם הילדה אלה קארי בלפלנד, היא השתתפה בתערוכות רבות וזכתה בפרסים רבים והכרה בינלאומית. ב 1970 היא חלתה בסרטן ונסעה לישראל בפעם האחרונה כדי לבלות בה את ימיה האחרונים. היא נפטרה בבית-חולים ישראלי בדצמבר 1970.

"מהתמונות רואים את הקרבה שלה למושאי הצילום ואת היכולת שלה ליצור איתם קשר", אומרת אנה טלגרן, אוצרת הצילום של המוזיאון לאומנות מודרנית בסטוקהולם בו נמצאים צילומיה של ריבקין, "היא לא הייתה ביישנית והיא העיזה להתקרב ולראות את האנושיות של האנשים אותם היא צילמה, הייתה לה עין לזה". טלגרן מוסיפה שריבקין ידעה לראות את האדם על כל יופיו ומורכבותו,  "היא הייתה צלמת עיתונות או צלמת דוקומנטארית יותר מכל דבר אחר והעבודה שלה הייתה אופיינית לתקופתה אבל היא הייתה יוצאת דופן וחלוצה בכך שהיא הייתה אישה בתקופה בה לא היו צלמות רבות והצילום התיעודי, על המסעות והקשיים הכרוכים בו, היה עולם בעל תדמית גברית". טלגרן מספרת על הספרים הראשונים של אנה ריבקין שעסקו בתיעוד של עולם הריקוד ושל מסעות בלפלנד. בשנות הארבעים והחמישים יצאו לאור שני ספרים שתיעדו את מדינת ישראל בראשית דרכה בשילוב טקסטים של בעלה, דניאל בריק, ואחד הפרויקטים החשובים שלה שעסק בתיעוד חיי הצוענים בשוודיה בשיתוף העיתונאי איוור לו-יוהאנסון. היא הזדהתה עם אוכלוסיות מקופחות ועם קבוצות שבשולי החברה. כאישה בעולם של גברים וכיהודיה באירופה של בין שתי המלחמות ושל אחרי השואה היו לה כנראה גם את הניסיון וגם את הכישרון להיות להם לקול. מעניין לציין שכל אלו שכתבו את הטקסטים לסדרת "ילדי העולם" היו נשים.

לאנה ריבקין לא היו ילדים משלה. אחיה ואחיותיה לא הביאו גם הם ילדים לעולם כך שמשפחת ריבקין הגיעה לסוף דרכה עם מותו של אחרון האחים. בעלה של אנה, דניאל, נפטר ב-1987, שותפיה ליצירה כבר אינם בין החיים וגם העוזר הנאמן שלה, אריק ברנדיוס, נפטר ב-2002. דומה שלא נותר בחיים כמעט אף אחד שהכיר את ריבקין באופן אישי. נותרו רק תמונות. אבל התמונות, למרבה המזל, מספרות סיפור. זהו לא רק סיפור של צלמת מקורית ואמיצה, זהו גם סיפור של תקופה. מהתמונות של ריבקין ומהעדויות עליה אפשר לשער שהיא תפסה את תקופת חייה כאחת התקופות הטראגיות ביותר בהיסטוריה האנושית אבל גם כתקופה מעוררת תקווה. את עומק הטרגדיה של תקופתה אפשר לראות למשל בתמונת האישה הצוענייה, סופיה תייקון, שמספר אסיר מאושוויץ מעטר את זרועה או בתמונה של מוזיאון הפצצה האטומית בהירושימה. תשומת הלב הרבה שריבקין מקדישה לנשים ולילדים מצביעה גם היא על כיוון זה מכיוון שנשים וילדים היו במידה רבה הקורבנות העיקריים של תקופתה.

אבל כאן מופיעה גם התקווה. התמונות וספרי הילדים, שהפכו לסימן ההיכר של ריבקין, מסמלים אולי את העתיד ואת האפשרות או לפחות את התקווה שהוא יהיה טוב יותר. ריבקין הייתה ציונית ובת למשפחה ציונית, היא חוותה אנטישמיות, היא חיה בימי מלה"ע השנייה והשואה, והיא האמינה בהקמת מדינת ישראל, לא רק כפיתרון לעם היהודי אלה גם כחברת מופת. לא לחינם אחד הספרים האחרונים בסדרת ילדי העולם הוא "מרים גרה בקיבוץ" (עם טקסט של העיתונאית והסופרת קורדליה אדוורסון). הספר, שלא תורגם לעברית, מציג לעולם את הקיבוץ דרך סיפור קליטתה של מרים, ילדה שעלתה לישראל עם משפחתה ממרוקו. ייתכן שספר זה פותח צוהר להשקפותיה של ריבקין – ייתכן שהקיבוץ, שמוצג כמשפחה גדולה שחבריה חיים ועובדים ביחד ובשלום, הוא משקל הנגד שריבקין מציגה מול תקופתה על עוולותיה וייסוריה.

קלישאה ידועה מספרת לנו שילדים הם העתיד. כל כך הרבה פעמים מדברים פוליטיקאים, אנשי רוח ואנשי ציבור על עתיד ילדינו ועל הנוער המצוין שלנו אבל באיזה מובן ילדים הם העתיד ומה אנחנו מעבירים להם בבליל הספרים, השירים, המשחקים והשיעורים שאנחנו מעמיסים עליהם? האם הילדים הם העתיד במובן שהם צריכים להיות בדיוק כמונו? האם נגזר עליהם לרשת את הפחדים, החשדנות והפילוג של העולם שלנו? ואולי הם צריכים להיפתח, להשתחרר ולצאת לדרכים חדשות. מעניין לדעת אילו ספרים הייתה אנה ריבקין מוסיפה לסדרת "ילדי העולם" אילו הייתה בחיים היום. אולי היא הייתה כותבת על הילד נועם שגר בשדרות, אולי על הילדה נור מג'בלייה. מעניין גם אם ספרים כאלו היו מוצאים קוראים היום.

דבר אחד ברור, אנחנו זוכרים את הספרים שקראנו או שקראו לנו בילדותנו טוב יותר מספרים רבים שאנו קוראים כמבוגרים. אלו שנחשפו לעולם דרך ספריה של ריבקין, קיבלו יחד עם הפשטות והתמימות של הסיפור והתמונות גם אמת פשוטה אבל עמוקה והיא שהשוויון בין בני אדם לא נובע מהדמיון ביניהם. להיפך, ערכם השווה והאינסופי של כל בני האדם נובע מהשוני והחד-פעמיות של כל אחד מהם. הילדים שפגשו את ילדי העולם דרך ספריה של ריבקין הם כבר מבוגרים ויש להם ילדים משלהם. אלו מכירים את העולם בו הם חיים דרך בליל של ערוצי ילדים, סרטים מצוירים וספרות ילדים מרחבי הגלובוס. בעולם ש You tube ו My Space הופכים את תושביו לקרובים יותר אבל לא בהכרח לטובים יותר, יש משמעות חדשה לספרים של אנה ריבקין-בריק. ילדים וצעירים מכל הארצות יכולים לגלות איתם את העולם ואולי אפילו למצוא בו תקווה חדשה.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000364448

במבט ראשון נראית אוסלו כמו בירה אירופית טיפוסית. העיר הגדולה ביותר בנורבגיה, היא בת כאלף שנה ויש בה עיר עתיקה, כנסיות וארמון מלוכה כמו גם מקומות בילוי, מוזיאונים, אזורי תעשיה ופארקים. היא נעימה מאוד בקיץ ובחורף היא מתכסה לעיתים בכיסוי לבן חגיגי ונוצץ. יש, עם זאת, משהו שונה באוסלו. משהו מרוחק ופרובינציאלי. היא יושבת בודדה בין הרים ויערות, מרוחקת ומנותקת ממרכז ההוויה של היבשת אליה היא קשורה. אחד הביטויים המוכרים יותר של הבדידות הזאת היא "הצעקה", ציורו הידוע של אדווארד מונק ואחת מיצירות האמנות המוכרות בעולם. הגלריה הלאומית הנורבגית במרכז אוסלו מושכת אליה תיירים מכל העולם הבאים לחזות בתמונה ולהתרשם מן הניכור והבדידות שמשדר הנושא שלה, אדם הניצב על גשר תחת שמי אוסלו האדומים. התמונה עוסקת אמנם במצב נפשי אוניברסאלי אבל היא גם מקומית מאוד. מונק, גדול ציירי נורבגיה, צייר אותה על בסיס הנוף מגבעת אקרברג המשקיפה על הפיורד של אוסלו והאווירה שהיא משדרת היא נורבגית טיפוסית – כובד, רצינות ובדידות. "עמדתי שם, רועד מחרדה", כתב מונק ביומנו על ההשראה לציור, "והרגשתי זעקה אינסופית עוברת בטבע".

במובנים מסוימים נראה כי הנורבגים השאילו את הבדידות הזאת מהמישור האומנותי למישור הפוליטי. נורבגיה היא אחת המדינות היחידות במערב אירופה שאיננה חלק מן האיחוד האירופי ומהרפתקת ההתחדשות של היבשת על זרועותיה הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. היא אמנם חברה באזור הכלכלי האירופי, ה EEA (כמו ליכטנשטיין ואיסלנד) מה שמאפשר לה סחר חופשי עם שאר מדינות אירופה אך הנורבגים הצביעו בשני משאלי עם נגד ההצטרפות לאיחוד עצמו. החברות ב EEA איננה מחייבת את אימוץ האירו ואת כל החקיקה הנדרשת מחברות האיחוד אבל היא גם לא מעניקה השפעה רבה על עיצוב פני היבשת ואין לה משקל במוקדי קבלת ההחלטות בבריסל, פרנקפורט ושטרסבורג.

ניני הלה, עורכת-דין צעירה מאוסלו, הייתה רוצה לראות שינוי כיוון ביחס של נורבגיה לאיחוד האירופי. "המדיניות שלנו אבסורדית בעניין זה", היא אומרת, "הצטרפות לאיחוד הייתה מיטיבה איתנו מבחינה כלכלית ותרבותית. אנחנו מקבלים תכתיבים מהאיחוד האירופי אבל אין לנו כל השפעה על המדיניות שלו". עם זאת מודעת הלה לכך שמבחינה פוליטית הצטרפות נורבגית לאיחוד, אחרי דחיית הנושא בשני משאלי עם, איננה על הפרק. גם יאן אריקסן, מורה בתיכון שיצא לגמלאות, היה רוצה לראות את נורבגיה מצטרפת לאיחוד. "טיילתי הרבה בצרפת וספרד", הוא מספר, "אני מרגיש אירופאי ורוצה שנורבגים רבים יוכלו כמוני לראות את אירופה ולהרגיש חלק ממנה".

אבל ההתנגדות להצטרפות נורבגיה לפרויקט האירופי עמוקה ורחבה. "הנורבגים הצביעו נגד ההצטרפות מסיבות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות", אומר פרופסור טורה האנסן דיקן הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת אוסלו, "במשאל הראשון ב 1972, החשש היה שענפי הדייג והחקלאות יפגעו והקונפליקט בעניין קיבל אופי של מרכז מול פריפריה כשתושבי דרום-מזרח המדינה (בעיקר אזור אוסלו) נטו לתמוך בו לעומת תושבי אזורים אחרים שהתנגדו". לחלוקה מרכז-פריפריה היו גם סיבות עומק תרבותיות הנטועות במסורות ובתנועות דתיות מן המאה ה-19 וגם סיבות אינטרסנטיות יותר. יצואנים תמכו בהצטרפות לאיחוד לעומת תעשיינים, שייצרו לצריכה מקומית, שהתנגדו.

פרופסור הנסן מוסיף שבמשאל העם השני ב-1994 הסיבות הפוליטיות היו חשובות מן הסיבות הכלכליות והן אלו שגורמות להתנגדות להצטרפות להיות היום חזקה מתמיד. "הטיעונים הפוליטיים קשורים בעיקר ליחס לערכים דמוקרטיים, לאוטונומיה, לחשש מאופן קבלת ההחלטות של האיחוד ולאיבוד השליטה על משאבים". למרות שהעלית הפוליטית והכלכלית תומכת בהצטרפות לאיחוד, היא לא פועלת לקידום הנושא מכיוון שההתנגדות הציבורית חזקה מדי.

סיבות אלו לניתוקה של נורבגיה מהאיחוד האירופי מחווירות לעומת המרכיב האחד שעומד במרכז המשק הנורבגי וגורם לכך שכל הצרות שיכולות לגרום הניתוק מאירופה הן בסה"כ צרות של עשירים. אפילו עשירים מאוד. מאז שבשנות השישים התגלו בים הצפוני סימני נפט, נורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם והחלטותיה בדבר הקשר לאירופה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

הרפתקת הנפט של נורבגיה החלה לפני יותר מארבעים שנה כשהתגלו מרבצי נפט וגז טבעי לאורך המדף היבשתי הנורבגי ונורבגיה החלה להיערך לניצול מקסימאלי של המזל הטוב שנפל בחלקה. אחרי שקיבעה הממשלה את ריבונותה על האזור ויצרה תהליך לקבלת רישיונות לחיפוש והפקת נפט, החלו חברות נפט בינלאומיות לחפש את הזהב השחור. תוצאות לא איחרו להגיע. מאז ועד היום הופקו ע"פ נתוני משרד הנפט והאנרגיה הנורבגי כמויות גז ונפט שייצרו ערכים כספיים העומדים על כמעט טריליון דולר במונחים של היום. סטיין הרנס, דובר המשרד אומר שב 2007 הפיקו 52 שדות הנפט הנורבגים כ 2.4 מיליון חביות נפט ליום ו ב 2006 עמד המספר על כ 2.8 מיליון חביות נפט ו 88 מיליארד מטר מעוקבים של גז טבעי. נורבגיה היא יצרנית הנפט העשירית בגודלה בעולם ויצואנית הנפט החמישית בגודלה (אחרי ערב הסעודית, רוסיה, איחוד האמירויות ואיראן).

למרות הפעילות של חברות נפט בינלאומיות לאורך חופי נורבגיה, לא הייתה לממשלות נורבגיה בארבעים השנים האחרונות שום כוונה לוותר על הרווחים העצומים לטובת גורמים פרטיים. בראשית שנות השבעים הקימה הממשלה את חברת הנפט STATOIL. החברה, שפועלת כיום בארבעים מדינות ואחראית על כ 80% מהתפוקה בנורבגיה עצמה, הופרטה חלקית והונפקה בבורסות של אוסלו וניו-יורק ב 2001 אך המדינה מחזיקה עדיין מעל 60% ממניותיה. החברה אוחדה עם NORSKE HYDRO ב 2007 והיא מהווה את אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם.

מעבר לדיבידנדים מ STATOIL, הממשלה מגדילה את רווחי הנפט שלה באמצעות מיסוי ישיר ועקיף של הגורמים הפרטיים בשוק ובאמצעות תיק השקעות שהוקם באמצע שנות השמונים. "באמצעות תיק זה (SDFI)", מסביר דובר המשרד לנפט ואנרגיה, "יש למדינה בעלות ישירה בשיעורים שונים בשדות שונים". ע"פ הרנס, התחרות בין חברות הנפט השונות, המבצעות את העבודה הטכנית, תורמת למיקסום הרווחים של המדינה. זו משקיעה כסף בפרויקטים שונים הפועלים בשטחה ובהתאם לזה מועבר אליה נתח מהרווחים. ב 2006 עמדו רווחי תיק ההשקעות הממלכתי, המנוהל ע"י חברה בבעלות ממשלתית (PETORO AS), על כ 24.6 מיליארד דולר ורווחי הנפט ותוצריו היוו כרבע מהתמ"ג, יותר משליש מהכנסות המדינה ויותר מחצי מהיצוא הנורבגי.

אבל מה שמייחד את משק הנפט הנורבגי הוא לא גודלו אלא המקום אליו זורם הכסף. רוב העודפים שמקבלת המדינה מתעשיית הנפט לא זורמים לתקציב השוטף, לא מושקעים בתשתיות ולא חוזרים לאזרחים בדמות החזרי מס ודיבידנדים. הם מושקעים בקרן ממשלתית שהולכת ותופחת מאז היווסדה בשנות התשעים (THE GOVERNMENT PENSION FUND – GLOBAL). הקרן היא הגדולה מסוגה באירופה, השנייה בגודלה בעולם וערכה עומד על יותר מ 385 מיליארד  דולר. הקרן היא גם מקור השראה למעצבי מדיניות כלכליים ברחבי העולם ובייחוד באירופה וארה"ב מכיוון שהפעילות בה מתנהלת בשקיפות ציבורית מלאה. כך, טוענים רבים, יש להתמודד עם שחיתות העומדת לפתחן של מדינות בעלות ייצוא מסיבי ולהתמודד עם היכולת של ממשלות בעלות עניין להשתלט באופן סמוי על שווקים שונים בחוץ לארץ. "כספי הקרן שייכים לעם הנורבגי", אומרת קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, "לעם הנורבגי מגיע לדעת איך והיכן אנחנו משקיעים אותם. כך זה אמור להיות בדמוקרטיה".

הקרן, המנוהלת ע"י מחלקה מיוחדת של הבנק הנורבגי המרכזי (NBIM), מתמודדת בהצלחה לא רק עם החששות להשתלטויות עוינות בינלאומיות אלא גם עם חשש מקומי מאוד. כשמשק במדינה קטנה כנורבגיה מוצף בסכומי כסף מזומן גדולים כל כך, הוא חשוף ליציאה משיווי משקל. האינפלציה יכולה לעלות, שער המטבע יכול להשתנות בצורה דרמטית ותעשיות מקומיות שלא קשורות לתעשיית הנפט יכולות להפוך ללא אטרקטיביות. כך הופך במקרים רבים הנפט לחרב פיפיות. המשק נכנס לקיפאון והפערים החברתיים גדלים – אלו שקשורים לתעשיית הנפט מתעשרים ללא הכר והשאר סובלים ממחירים גבוהים, אבטלה וירידה ברמת החיים. נורבגיה פתרה את הבעיה הזאת ע"י השקעת כל כספי קרן הנפט שלה בחו"ל. הונה מושקע בהשקעות לטווח ארוך בלבד ב 42 מדינות ו ב 31 מטבעות שונים.

אוסלו לא נראית כמו עיר שמוצפת בכספי נפט. אין בה גורדי שחקים מפוארים, אין גם מכוניות יוקרתיות או אחוזות ענק של טייקונים פיננסיים. למעשה, חלקים גדולים ממנה נראים מוזנחים למדי, הכבישים במצב לא טוב, כתובות גרפיטי מכסות רבים מהקירות ומצב מבני הציבור רחוק ממרשים. מדיניות שמרנית של זהירות ואי לקיחת סיכונים, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. ע"פ מדיניות זו כמעט כל רווחי הנפט נשמרים לעתיד, ליום גשום. "ניהול נכון של העושר שהנפט יוצר הוא אתגר גדול עבורנו", אומר רוגר שיירבה, בכיר במשרד האוצר הנורבגי, "יש קונסנזוס פוליטי רחב שההון הזה צריך לשמש לא רק את הדור שלנו אלא גם את ילדינו ונכדינו. אנחנו מנסים לקחת לתקציב המדינה אך ורק סכום בגובה של הרווח השנתי הצפוי לקרן, כ 4%, כשהעדיפות היא השקעה בחינוך, בריאות ותשתיות".

רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, תומך במדיניות הממשלתית בנושא זה. "אני מסכים עם רוב הפוליטיקאים", הוא אומר, "אם היינו משתמשים בכסף הייתה לנו אינפלציה גבוה והמשק היה נקלע לקשיים כמו מה שקרה לספרדים שמצאו זהב באמריקה במאה ה 16". קרוגר מודע להשפעות הצפויות של הצפת המשק בכסף. תלמידי נורבגיה לומדים כבר בבית הספר היסודי על "המחלה ההולנדית", מונח כלכלי המבוסס על המשבר בהולנד בשנות השישים והמסביר מדוע כושר הייצור והאיתנות הכלכלית של מדינות עשירות במחצבים יכולים להיפגע כתוצאה מהצפת המשק בכסף. למרות הצלחתה של קרן הנפט הנורבגית להימנע ממשבר דומה, מעוררת האסטרטגיה שלה גם ביקורת. נורבגים לא מעטים היו רוצים לראות חלק גדול יותר מההון הנוצר במים הטריטוריאליים שלהם מושקע גם בהווה.

הצורך בהשקעה בהווה בולט למרות שע"פ רבים נורבגיה היא אחת המדינות בעלות איכות החיים הגבוהה בעולם. מדד הפיתוח האנושי של האו"ם הבודק איכות חיים, תוחלת חיים, השכלה ותוצר לנפש, הציב את נורבגיה במקום השני בעולם ב 2007 (אחרי חמש שנים רצופות במקום הראשון). נורבגיה מובילה גם במדדים אחרים העוסקים בחופש עיתונאות, שיווין לנשים, זכויות אדם ועוד. יש בה משכורות גבוהות ותנאים סוציאליים מצוינים. כל אלו לא משנים את העובדה שלמרות רמת החיים הגבוהה, רבים מאזרחי נורבגיה מבקשים לראות שיפורים במערכות הבריאות, החינוך והתשתיות. יאן אריקסן, פנסיונר בשנות השבעים שלו, מרוצה אמנם מהפנסיה שלו אך הוא היה רוצה לראות מעט יותר מכספי הנפט מושקעים בהווה. "צריך אמנם לשמור לעתיד", הוא אומר, "אבל לא יזיק לחלק קצת יותר לאנשים מבוגרים, לחזק את מערכת הבריאות ולהשקיע בבתי חולים".

פרשנית בעיתון יומי חשוב באוסלו מספרת שלמרות העובדה שממשלת נורבגיה מעולם לא הכניסה כל כך הרבה כסף יש תחושה הולכת וגוברת בציבור שכספי הנפט נעלמים ושאין מספיק תמורה בעבור המיסים. "מחירי הנפט עולים במהירות, עסקים פורחים והציבור משלם מיסים גבוהים מאוד", היא אומרת, "ולמרות זאת חסרים תקציבים למשרדי הממשלה, שירותי הרווחה מקוצצים, בתי החולים ובתי הספר במצב גרוע, הרחובות מלוכלכים, יש איומי שביתה והפשיעה עולה". ההסברים לתופעה זאת שונים. יש הטוענים שנדרשת התייעלות, אחרים אומרים שמחירי הבנייה, האנרגיה והתחבורה גבוהים מדי. איך שלא יהיה, הוויכוח על שמירת נתח גדול כל כך מכספי הנפט לעתיד מעולם לא היה סוער ואקטואלי כל כך. "הנורבגים רגילים להיות סולידאריים ולשלם מיסים בזמן אבל סבלנותם מתחילה לפקוע", אומרת הפרשנית.

אופיינית היא התבטאותו של איש העסקים ואחד האנשים העשירים בנורבגיה, סטיין אריק האגן, שתקף את ראש הממשלה, ינס סטולטנברג. "זה מביש ופתטי שרה"מ מנסה לקחת ממני ומאחרים עוד מיסים", הוא אמר ופירט את השגותיו, "יש לנו בתי ספר טובים יותר? לא! יש לנו כבישים טובים יותר או רכבות טובות יותר? לא ולא! יש לנו מערכת בריאות טובה יותר? נראה שלא! המסקנה – סטולטנברג נכשל". בשנים האחרונות מהווה מפלגת הימין השמרנית, מפלגת הקידמה, פה לדרישה להשקיע יותר מכספי הנפט במשק הנורבגי. המפלגה תומכת במדיניות של שוק חופשי והפחתת מיסים אבל את העובדה כי היא כיום המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, אפשר לייחס  בעיקר לכך שהקונסנזוס על מדיניות ההשקעה בעתיד בלבד נחלש.

וויכוח נוסף שהתעורר סביב פעילות קרן הנפט הממשלתית הוא הוויכוח על המשמעות האתית של השקעת כסף רב כל כך בעולם מלא במלחמות, ניצול ואלימות. במובן הזה הנורבגים מנסים להיות מיליונרים עם מצפון. ב 2004 יצרה הממשלה הנורבגית קוד אתי לקרן ומינתה מועצה מייעצת לשר האוצר שעוסקת בפיקוח על החברות שהקרן משקיעה בהן ובפסילה של חברות שאינן עומדות בקריטריונים האתיים. נושאים שהנורבגים רגישים אליהם במיוחד הם ייצור נשק, הפרת זכויות אדם, שחיתות, נזק לסביבה ועבודת ילדים. בין החברות המוחרמות ניתן למצוא את וול-מארט, בואינג ולוקהיד מרטין.

קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, אומרת שהקרן הפסיקה את השקעותיה ב 27 חברות מאז נכנס לתוקף הקוד האתי המחמיר. קוד זה, היא אומרת, לא פגע ברווחי הקרן אלא דווקא היטיב איתה מהבחינה הכלכלית. "חברות שיש בהן עבודת ילדים וחברות הפוגעות בסביבה אינן יכולות להצליח בטווח הרחוק", היא אומרת, "מכיוון שהקרן משקיעה לטווח ארוך מאוד רווחיה עולים כשהיא משקיעה בפעילות כלכלית ברת קיימא".

"יש משהו צבוע מאוד בחברה הנורבגית", אומרת פרשנית ביומון נורבגי חשוב העוקבת זמן רב אחרי התפתחויות הקשורות במדיניות החוץ הנורבגית. "מצד אחד היא ביקורתית מאוד על כל מה שנעשה בעולם. הממשלה רגישה להפרות בזכויות אדם ולפגיעה באקלים כדה"א, היא מחלקת כספים רבים בעולם השלישי ומעורבת בנעשה בגופים בינלאומיים. מצד שני, יש לה אינטרסים כלכליים רבים במדינות שהיא מבקרת. במובן זה נורבגיה מתנשאת ומנותקת". אינטרסים הקשורים בנפט בסין ובמזה"ת, למשל, והרווחים שנורבגיה מפיקה במדינות אלו מאירים את הביקורת ההומאניטארית שלה באור חשוד.

מעבר לשיקולים האתיים ולוויכוחים הפוליטיים, הקרן הושפעה בשנים האחרונות גם מטלטלות אישיות. בונוסים כספיים נלקחו מעובדי הקרן שגרמו להפסדים בשוק הריביות. מנהל הקרן, קנוט קייאר, שהתפטר בסוף 2007, הוחלף ע"י ינגבה סלינגסטד שעורר כבר עם תחילת הקדנציה שלו ביקורת רבה בגלל שכרו הגבוה. מקורות בנורבגיה טוענים ששכרו נקבע לסכום גבוה מסכום המשכורת של נגיד הבנק, ראש הממשלה ושר האוצר ביחד. בנורבגיה, שסולידאריות ושיווין חברתי הם מקור גאוותה, סימל נתון זה בעבור רבים תקופה חדשה ומדאיגה במיוחד.

קרן הנפט הממשלתית היא הכלי הפיננסי החשוב ביותר להתמודדות עם דרישות הרווחה העתידיות של נורבגיה. עתודות הנפט של המדינה יגמרו יום אחד, אוכלוסייתה מזדקנת וצרכיה גדלים משנה לשנה בגלל רמת החיים הגבוהה והעובדה שהיא אחת ממדינת הרווחה המתקדמות בעולם. למרות הפיתוי לחשוב שזוהי תוצאה טבעית של העושר במחצבים, אלו אינם פני הדברים שהרי נורבגיה הייתה מדינת רווחה הרבה לפני שהתגלה בה נפט. מערכות החינוך והבריאות שלה הן ציבורית, שירותיהן ניתנים בחינם לכל ומבט בתקציב המדינה מגלה שתחומים אלו זוכים לדגש מיוחד (משרד החינוך מקבל פי שניים ממשרד ההגנה ותקציב משרד הבריאות משלש את תקציב ההגנה). התקציבים "החברתיים" האלו מאפשרים, בין השאר, לימודים אקדמאיים ללא שכ"ל, טיפולי שיניים חינם עד גיל 18 וחופשת לידה הנמשכת כשנה כאשר במהלכה מקבל ההורה מהמדינה כ 80% ממשכורתו הקודמת.  

"יקר לחיות כאן", מספר רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, "אי אפשר להיכנס לבית קפה או למסיבה בלי לשמוע מישהו שמתלונן על מחירי הדיור או מחירי הדלק". עם זאת, מסביר קרוגר שאין סיבה להתלונן, "המשכורות גבוהות, רוב האנשים מועסקים ורמת החיים שלנו גבוהה ביחס לכל מקום אחר בעולם". מעבר ליוקר המחייה ולמשכורות הגבוהות מאופיין המשק הנורבגי גם במיסים גבוהים ובהתערבות ממשלתית דרמטית במשק. כ 3,000 חברות בבעלות המדינה פועלות בכל תחומי הייצור והשירותים. המגזר הציבורי גדול והוא מקדם מדיניות אקטיבית של הקטנת פערים חברתיים. החלטת הממשלה ב 2006 להגדיל מיסים על דיבידנדים, למשל, גרמה לחוסר השוויון בחלוקת ההכנסות להצטמצם עוד יותר. 

נורבגיה מוכיחה שמדינת רווחה הפועלת עדיין תחת שלטון סוציאליסטי יכולה בהחלט להיות גם סיפור הצלחה כלכלי. התמ"ג ב 2007 צמח ב 6% (ללא משק הנפט) והצמיחה הגבוהה נמשכת כבר כמה שנים ברציפות. התמ"ג לנפש עמד ב 2007 על יותר מ 90,000 דולר ונורבגיה נמצאת דרך קבע בין חמשת המדינות עם התמ"ג לנפש הגבוה בעולם. עודף היצוא הגדול מהווה כ 16% מהתמ"ג. צמיחה במספר ענפים תעשייתיים הוסיפה ב 2007 כ 95,000 איש למעגל העבודה והאבטלה עמדה בסוף השנה על 2.1%. המחירים עלו ב 3.7% בין פברואר 2007 לפברואר 2008 אך המשכורות בנורבגיה עולות בהתמדה באחוז גבוה בהרבה מההתייקרויות. בין 2006 ל 2007 עלו המשכורות ב 6.9% בממוצע.

"משטר הרווחה הנורבגי דומה לזה של המדינות הנורדיות האחרות שיצרו את המודל הסקנדינבי", אומר פרופסור האנסן מאוניברסיטת אוסלו, "הדגש הוא על הזכות לעבוד והמדינה משחקת תפקיד מרכזי בהבטחת מקורות עבודה לאזרחיה. עקרון חשוב נוסף הוא הגישה האוניברסאלית לשירותי הבריאות, הפנסיה, החינוך והסעד. מכיוון ששירותים אלו מסופקים ע"י המדינה והרשויות המקומיות, השירות הציבורי הופך למעסיק החשוב במדינה. ב 2006 היו בו מעל 700,000 עובדים" (מתוך 4.7 מיליון תושבים ו 3 מיליון בגיל עבודה, ד.ס). פרופסור האנסן מוסיף שנורבגיה היא מהמדינות בעלות השוויוניות הגבוה ביותר בנוגע להכנסות התושבים ושיש קונסנזוס פוליטי רחב בעניין מדיניות הרווחה הנורבגית. "התמיכה במודל כלכלי ניאו-ליברלי", הוא טוען, "היא שולית בנורבגיה". כך למשל ההפרטה בנורבגיה היא לא צו השעה. הנורבגים מפריטים במקרים חריגים מאוד וגם באלו התמיכה הכלכלית והפיקוח הממשלתי הם נרחבים. למעט כמה מקרים שוליים, אין בתי ספר פרטיים לתלמידי אוסלו, יש רק בתי חולים ציבוריים לחולי אוסלו, ואין בתי סוהר מופרטים לפושעי אוסלו.

למרות שישראל לא התברכה במזלה הטוב של נורבגיה ומחצביה הטבעיים מדולדלים, ייתכן שלראשי המשק הישראלי יש מה ללמוד מהמודל הנורבגי. הנורבגים לא נוהים אחר חלק מהאופנות הכלכליות הפופולאריות בעולם כמו הפרטות, צמצום תקציבי המדינה והעברת אחריות על שירותים ציבוריים חיוניים מהממשלה לתורמים ונדבנים. ערכה של העבודה בנורבגיה עדיין גבוה, יש עדיין סולידאריות חברתית ואחריות משותפת על המשאבים הלאומיים. כל אלו לא הופכים את נורבגיה למדינה נחשלת. ייתכן אפילו שזהו סוד כוחה. למרות ההבדלים הרבים, אפשר לזהות בנורבגיה לא מעט סממנים שאפיינו את ישראל הצעירה כמו איגודים מקצועיים חזקים, פערי שכר נמוכים ותנועת עבודה הנמצאת בשלטון שנים ארוכות.

נכון אמנם שנורבגיה לא מוטרדת מסכסוכים לאומיים ושכנים עוינים אבל לא חסרים לה אתגרים אחרים. לחלקם יכולות להיות גם השפעות גלובליות – מחירי הנפט ממשיכים להיות גורם מכריע במשק העולמי ואספקת נפט ממשיכה להיות אחד הגורמים החשובים בפוליטיקה העולמית. העולם מכור לנפט ויש יתרון לנפט המופק מאזורים שאינם רגישים פוליטית כמו המפרץ הפרסי. מעבר לכך קידוחי הנפט הנורבגים עולים צפונה ולהמשך הקידוחים בים ברנטס הצפוני, שהוא חלק מהאוקיינוס הארקטי, יהיו ככל הנראה השפעות סביבתיות ופוליטיות. מחירי הנפט, הקרחונים הנמסים וסכסוכי הגבול הפוטנציאלים עם רוסיה הם רק חלק ממה שמטריד כעת את הנורבגים, שממשיכים להוכיח שיש חיבור חזק יותר לאיחוד האירופי מחברות פורמאלית בו – חיבור של צינורות גז, מיכליות נפט והעברות הבנקאיות.

* הכתבה המקורית, הראיונות והנתונים מיולי 2008

כאשר מחירי השכירות בארץ ובעולם עולים בהתמדה ורבים טוענים שזוהי תוצאה בלתי נמנעת של כוחות השוק, שוק הדיור והנדל"ן בשוודיה מראה שאפשר גם אחרת. למרות שגם בסטוקהולם לא זול לשכור דירה, השיטה השוודית מנסה לא לאבד את התושבים הצעירים לטובת הפריפריה ולא להפוך כל מרכז אורבאני, תרבותי ומסחרי למשכנם של עשירים בלבד.

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס* http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000272078

לליליאן ופר רוזן, זוג צעיר מסטוקהולם, לא היה קל למצוא דירה. כמו עמיתיהם התל-אביביים, הם נדרשו לחפש זמן רב את הדירה הנכונה, לקבל החלטות קשות ולהשקיע חלק גדול מכספם בדמי שכירות. כמו תל-אביב, גם סטוקהולם היא מרכז כלכלי, תרבותי וחברתי מבוקש ומצאי הדירות בה נמוך בהרבה מהמבקשים לחיות בה. ובכל זאת, למרות הקשיים, מצבם של בני הזוג רוזן טוב בהרבה ממצבם של שוכרי הדירות בגוש-דן. מהרגע שהם מצאו את דירתם הנוכחית לפני כחמש שנים והחלו להשכיר אותה בחוזה שכירות מוגן וארוך טווח, שכר הדירה שלהם עלה בפחות מארבעה אחוז, רמת הדיור שלהם היא מהגבוהות בעולם ותחזוקת הדירה שלהם מטופלת ע"י גורמים מקצועיים ללא תשלום או צורך במאמץ מצידם.

גם בפרטים הקטנים של חיי היומיום מצבם טוב בהרבה מזה של עמיתיהם הישראלים. הבניין שלהם, ששייך לחברת הדיור הציבורי סבנסקה בוסטדר, כולל חדר מכבסה לשימוש משותף של כל הדיירים, חדר פעילות עם מטבחון בו יכולים השכנים לקיים מסיבות ואירועים וחדר לאחסון ציוד בעליית הגג. החברה מטפלת בתחזוקת הדירות והבניין עצמו שאיננו אוסף דירות מקריות אלא יחידה מאורגנת הפועלת בשיתוף פעולה ואחריות הדדית. תרבות דיור שכזאת נפוצה בבנייני המגורים בעיר. תחומים רבים כמו הטיפול בגינות המטופחות, מחזור זבל ושימור אנרגיה מטופלים ע"י הדיירים כקולקטיב. יש בלוקים שמחזיקים גם מקומות חנייה מסודרים. "קניית דירה היא עניין יקר מאוד ובגלל שיטת השכירות הקיימת כאן אין לנו צורך בזה", אומרת ליליאן, "אחד מיתרונות השכירות היא שכל בעיה בדירה או בבניין נפתרת בשיחת טלפון. יתרון שני הוא שאפשר להחזיק חוזה שכירות ללא הגבלת זמן אבל גם להחליף חוזים ודירות עם אחרים כך שיש גמישות מספקת לעבור דירה כשצריך ולהתאים את מצב הדיור למצב המשפחתי".

כדי להבין כיצד סטוקהולם משמרת מחירי שכירות סבירים למרות מרכזיותה, יש להבין את שוק השכירות השוודי. בשוודיה חיים כתשעה מיליון תושבים. כשליש מהם חיים בשכירות. רובם המוחלט של השוכרים הם בעלי חוזה מוגן וארוך טווח המכונה "חוזה יד ראשונה" והם חיים בבניינים רבי דירות. ע"פ נתוני איגוד האינטרסים של שוכרי הדירות, מתוך כ 1,600,000 דירות להשכרה בשוודיה כ 860,000 נמצאות בבעלות חברות הדיור הציבורי המוניציפאליות ומושכרות ללא כוונת רווח. 51% מתוך חצי מיליון חברי האגודה חיים בדיור ציבורי,  49% חיים בבניינים בבעלות פרטית. אך גם בבניינים שבבעלות פרטית גובה שכר הדירה אינו נקבע ע"י כוחות השוק, במקום זאת הוא כפוף למו"מ בין אגודות דיירים לארגוני הדיור הציבורי.

בניגוד לשכירות הישראלית שהיא קצרת טווח וכפופה לאינטרסים של בעלי נכסים, דייר בעל חוזה יד ראשונה בשוודיה מקבל זכות לגור בדירה ספציפית לאורך זמן ארוך ככל שהוא רוצה בתנאי שהוא עומד בכללים. לעיתים יש תנאים מוקדמים לקבלת חוזה יד ראשונה כמו גובה הכנסה או הוכחה על תשלום מיסים אך הדרך להשגת חוזה שכזה פתוחה בפני כל תושב שבדי (אם כי באזורים בעלי ביקוש גבוה נאלצים הזכאים להמתין בתור במשך כמה שנים). התשלום מתבצע כל חודש וגובהו הוא פונקציה של מו"מ ולא בהכרח של ביקוש והיצע. "שוק הדירות להשכרה בשוודיה דומה לשוק העבודה", מסביר הנס לינד, פרופסור לכלכלת נדל"ן במכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם, "גובה השכירות נקבע ע"י מו"מ קולקטיבי בין אגודות הדיירים לחברות הדיור הציבורי המקומיות. לאחר מכן תוצאותיו מורחבות ומוכלות גם על שוק הדירות הפרטיות".

גורם נוסף לכך ששוק השכירות בשוודיה שונה באופן מהותי מזה הישראלי הוא שוק מכירת הדירות. הרגולציה על דמי השכירות ורמות המיסוי הגבוהות גורמות לכך שקוני הדירות הם בד"כ אלו המתכוונים לגור בהן ולא סוחרי נדל"ן. ברוב המקרים הקונים הופכים לבעלי מנייה בקואופרטיב אליו שייך הבניין או מספר בניינים סמוכים. המניה מקנה למחזיק בה זכות מגורים בדירה ואפשרות מכירה. למרות שבאופן מעשי, הדירה שייכת לדייר (כולל זכות הורשה), הבעלות דומה יותר לזכות שימוש ואין בשוודיה באופן עקרוני בעלות מלאה וישירה על דירות בתוך בניינים רבי דירות. שוודים רבים משלמים סכום מסוים עם רכישת המניה וממשיכים לשלם דמי חברות ושירותים מדי חודש. גם הם, כמו שוכרי הדירות, מאוגדים בארגונים ארציים, מקומיים ואזוריים.

חלק גדול משוכרי הדירות חברים באגודת הדיירים המרכזית, ארגון שנוסד בשנות השלושים ומייצג את האינטרסים של הדיירים. הוא מורכב מאלפי אגודות מקומיות המאוגדות לרמה מחוזית וארצית ומטרותיו כוללות את שיפור תנאי המגורים של החברים, הגנה על זכויות הדיירים, מו"מ על שכ"ד והשפעה על קבלת החלטות בתחום הדיור. האגודה עוסקת, בין השאר, בעידוד בנייה של דירות להשכרה כדי לאפשר לצעירים שלא עומד לרשותם סכום כסף גדול לחיות בעיר, זאת מפני שיש חוסר גדול בדירות פנויות. האגודה מדגישה את זכותו של כל אדם לדיור איכותי, בטוח, במחיר הוגן ואת החשיבות החברתית בכך שצעירים יוכלו לחיות במקומות בהם הם עובדים ולומדים. המחירים בעיר הגדולה עדיין גבוהים אך יש לזכור שרמת המשכורות בשוודיה גבוהה משמעותית מזאת הישראלית ושמדינת הרווחה השוודית מספקת שירותי רווחה, חינוך (כולל חינוך אוניברסיטאי), בריאות (כולל מגורים לגיל הזהב) בחינם או כמעט בחינם.

בתנאים מסוימים מותרת בשוודיה שכירות הדומה יותר לשכירות מהזן הישראלי, כלומר השכרה לדיירי משנה לטווח זמן מוגבל. זוהי מה שמכונה כאן "שכירות יד שנייה" והיא מוגבלת לתנאים שקובעים הקואופרטיבים, חברות הדיור הציבורי ובעלי הבתים. סוג שכירות זה אינו נפוץ, הוא בד"כ מפוקח ע"י וועדי בתים והוא כולל חוזה המפרט את תקופת השכירות ואת מחויבויות המשכיר, השוכר ודייר המשנה.

שוק השכירות בשוודיה הוא תוצר של מודל חברתי-כלכלי המנסה לשלב סולידאריות וצדק חברתי בכלכלה מודרנית. במשך 80 השנים האחרונות השוק החופשי והמתקדם נבנה כאן במקביל להצבת מטרות כמעט אוטופיות. שיעורי ההתאגדות המקצועית הם בסביבות 80%, רוב ההון מוחזק בידיים ציבוריות, מדיניות הרווחה היא רחבה ואוניברסאלית, רמת השוויוניות היא מהגבוהות בעולם וכך גם רמת המיסוי. ממשלות שוודיה השונות התייחסו לתחום הדיור כחלק מסוגיית הרווחה וכגורם המשפיע על שיווניות, צדק חברתי ואינטגרציה. שוק הדיור השוודי אינו זירה פתוחה לעסקים. מטרתו היא בפשטות לספק את זכותו הבסיסית של כל אדם לדיור הולם.

למצב עניינים זה יש היסטוריה ארוכה. בשנות הארבעים והחמישים הממשלה המרכזית והשלטון המקומי הקימו חברות דיור ציבורי, שיפצו בניינים ועסקו במתן הלוואות וברגולציה של שכ"ד. באמצע שנות השישים החל "פרויקט המיליון", פרויקט ממשלתי שנועד להקים מיליון יחידות דיור מודרניות בעשר שנים תוך כדי הריסת בניינים ישנים וסיפוק דיור בסטנדרט גבוה ובמחיר נמוך לכל מי שזקוק לו (שוודיה הייתה אז מדינה בת פחות משמונה מיליון תושבים). בשנות השמונים יזמה הממשלה עוד שיפוץ רחב של בלוקים ישנים.

פרופסור לינד מהמכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם מסביר שהרגולציה על שכר הדירה החל בשוודיה אחרי מלה"ע השנייה ולמרות שהחוקים השתנו מאז, השיטה השוודית גורמת לגובה שכר הדירה באזורים אטרקטיביים להיות נמוך משווי השוק שלו. הדברים אמורים במיוחד במרכז סטוקהולם. "בסטוקהולם המחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק מכיוון שכמו בשאר חלקי המדינה, חברות הדיור הציבורי הן שחקן מרכזי בשוק. לדייר בשוק הפרטי יש זכות לברר את סבירות גובה שכר הדירה שלו בבית-משפט ובית-המשפט משווה את המחיר למחירים המשולמים בדיור הציבורי שמופקדות עליו חברות הפועלות ללא כוונת רווח". שיטה זאת משמרת מחירים סבירים במקומות שהשוק היה גורם להם לעלות משמעותית.

גם תומכיה המובהקים של השיטה השוודית יודעים שהיא איננה מושלמת. זמן ההמתנה הארוך לדיור במרכזי הערים הגדולות, ובמיוחד בסטוקהולם, מתסכל צעירים רבים שנאלצים לעזוב את בית הוריהם בגיל מאוחר מאוד. זמן ההמתנה הוא בין חמש לשתים עשרה שנים בממוצע, בהתאם לאזור המגורים בעיר. התסכול מחוסר הנגישות לדיור מהווה דלק לשוק שחור של חוזי שכירות ולפעילות לא חוקית בתחום הנדל"ן. לא רק צעירים מתוסכלים מבקרים את השיטה. גם באיחוד האירופי ובארגוני שיתוף פעולה כלכליים אירופים מאוד לא מרוצים ממצב שוק הדיור בשוודיה. אלו טוענים שקביעת שכר הדירה והשפעת חברות הדיור הציבורי גורמות לכך שהשוכרים מוכנים לשלם יותר מהמחירים הנגבים בשוק. הרגולציה על שכר הדירה גורמת לטענתם להתארכות התורים, לקניית נכסים ע"י קונים שבנסיבות אחרות היו משכירים, לקניית חוזי השכרה בשוק השחור ולבנייה לא מספקת של דירות להשכרה.

מבקרי השיטה קיבלו זריקת עידוד מההתפתחויות הפוליטיות בשוודיה מאז 2006, אז התרחש מהפך פוליטי שהעלה קואליציית מרכז-ימין לשלטון ושם קץ לשתים עשרה שנות שלטון רצופות של הסוציאל-דמוקרטים. הקואליציה השמרנית מכהנת כעת בקדנציה שנייה ברציפות. כבר בתחילת כהונתה היא החלה לערוך שינויים במודל הכלכלי-חברתי השוודי המסורתי. קיצוץ בדמי האבטלה, תחילת מהלכים להפרטת חברות ציבוריות והוזלת עלויות העסקת עובדים היו הצעדים הראשונים. רפורמות בשוק הדיור החלו כבר ורפורמות נוספות עדיין עומדות על הפרק. הרפורמות כוללות את שינוי המס על הנדל"ן, קידום מהלכים להעברת נכסים משוק השכירות בדיור הציבורי למכירה במגזר הפרטי ומהלכים להסרת ההגבלות על קביעת שכ"הד. אך שינויים מרחיקי לכת עדיין רחוקים. פרופסור לינד אומר: "ככל הנראה תהיה בעתיד התאמה איטית והדרגתית של מחירי השכירות לערך השוק באזורים שהפער גדול אבל אפילו המפלגה השמרנית השלטת כבר לא תומכת בהתאמה מלאה ומיידית של המחירים". שינוי כזה אמנם כבר התרחש בעיר הנמל הדרומית מלמה אך הצלחתו שנויה במחלוקת והביקורת עליו מרובה.

כך שבשלב זה יכולה סטוקהולם לשמר את מעמדה ככרך גדול ואטרקטיבי וכבירתה הלא רשמית של סקנדינביה בלי שמחירי השכירות בה ירקיעו שחקים. אנשי השוק החופשי של האיחוד האירופי, כרישי הנדל"ן ונציגי האלפיון העליון מחכים אמנם בסבלנות לרפורמות דרמטיות אך בני הזוג רוזן ושכמותם ממשיכים ליהנות מרמת מגורים גבוהה במרכז העיר בלי להיות מיליונרים. "אני גרה בסטוקהולם מאז שאני ילדה", אומרת ליליאן, "אני אוהבת את העיר ואת הקצב שלה ומאמינה שלכל אחד מגיעה הזכות לבחור לחיות כאן, לא רק לעשירים. חלק מהקסם של העיר הוא בזה שיש בה אוכלוסיה מגוונת משכבות סוציו-אקונומיות שונות, בני גילאים שונים ומתרבויות שונות ואני יכולה רק לקוות שזה לעולם לא ישתנה".

* הראיונות והכתבה המקורית מנוב' 2007.

יום אחד בשנת 1836 פרסם איש הרוח הדני, ניקולאי פרדריק סברין גרונטביג, מנשר בן 83 עמודים. היו אלו ימים סוערים מבחינה פוליטית, צבאית ולאומית בדנמרק אבל המסמך היה דווקא בנושא חינוך. חינוך למבוגרים. במסמך העלה גרונטביג רעיון מהפכני. הוא טען שאפשר באמצעות חינוך מסוג חדש לגשר על הפערים החברתיים שהחלישו וניוונו את האומה. בימים כאלו, הוא כתב, ניתן לגבש את החברה בדנמרק, לחדש את זהותה ולחזק את רוחה באמצעות לימוד משותף במין מוסדות השכלה עממיים. בחזונו של גרונטביג הופיעו מוסדות קהילתיים, נטולי היררכיה אשר שמו דגש על דיאלוג בין מורים לתלמידים במקום על ציונים, עונשים ומבחנים. התלמידים יוכלו להתגורר במוסדות אלו, לא רק ללמוד בהם. שמחת החיים והחופש יחליפו את השינון והפיקוח, וחינוך לחיים יחליף את הניכור האקדמי.

גרונטביג הוא אגדה בדנמרק. כמנהיג דתי, פוליטיקאי, חוקר ומשורר הוא היה ממעצבי הלאומיות והתרבות הדנית המודרנית. "יומו היה הגדול בכל ימי הצפון" נאמר עליו. אחת מהסיבות לכך היא שרעיונותיו לא נשארו בגדר תיאוריה, הם יצאו מן הכוח אל הפועל. ואכן, בשביעי בנובמבר 1844 פתח את שעריו בית-החינוך העממי למבוגרים הראשון. 18 איכרים שהתכנסו בחווה חקלאית ברודינג (Rødding) היו התלמידים הראשונים. כמה שנים אחר כך, היה השליש האחרון של המאה התשע-עשרה לתור הזהב של בתי-החינוך העממיים. כמו בחזונו של גרונטביג, לא היו בהם ציונים ומבחנים, ההשתתפות הייתה וולונטרית והתלמידים חיו בהם לתקופות משתנות תוך שהם יוצרים חיי קהילה שהיו קשורים גם לקהילה המארחת של בית-החינוך.

אך בתי-החינוך לא תרמו רק לתלמידיהם, הייתה להם חשיבות לאומית. דרך לימודי שירה, היסטוריה ופילוסופיה הם חיברו בין חלקי האוכלוסייה השונים והעניקו לתלמידים את היכולת להיות אנשים חופשיים ושותפים מלאים בחברה שהפכה לימים לדמוקרטית ופתוחה יותר. הם גם היו אחד הכוחות המניעים מאחורי הקמת מדינת הרווחה הדנית המודרנית. בשנות השישים של המאה התשע-עשרה התחיל הרעיון להתפשט ועשרות בתי-חינוך עממיים הוקמו בכל רחבי סקנדינביה. המעניין הוא שהם נמצאים שם עד היום ומספרם רק הולך וגדל. כיום ישנם 79 מהם בדנמרק, 77 בנורבגיה, 90 בפינלנד ו 150 בשוודיה.

אילבה וורלינדר, לדוגמא, למדה בבית-החינוך וויאבק (Viebäck) שבמחוז סמולנד (Småland) שבשוודיה. היא שהתה שם כשנה ולמדה אומנות. "הגעתי לבית-החינוך העממי בגיל עשרים", היא מספרת, "בחרתי בו מכמה סיבות – ראשית, לימדו שם את המקצועות שרציתי להמשיך ללמוד בעתיד – אומנות וצילום. שנית, אמא שלי למדה בבית-חינוך עממי והתחנכתי לאור הערכים שעמדו בבסיסו ובעיקר חיפשתי את המפגש והשיח החברתי. רציתי לעזוב את הבית אבל בכל זאת לחיות בסביבה בטוחה, בקהילה'".

היום, עשר שנים אחרי, עובדת אילבה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים בשוודיה. זהו ארגון-גג המפקח על עמידת בתי-החינוך העממיים השונים, שפועלים באופן עצמאי, בקריטריונים ובמטרות שהחוק השוודי מציב. זהו גם הארגון האחראי על חלוקת התקציב הממשלתי לבתי-החינוך השונים. אילבה מספרת על כמעט 30,000 תלמידים שלומדים היום בקורסים הארוכים של בתי-החינוך, כמחציתם אף מתגוררים בהם. אליהם נוספים כ-60,000 תלמידים המשתתפים בקורסים הקצרים ומאות אלפים המשתתפים מדי שנה בתוכניות תרבותיות שונות (בשוודיה יש כתשעה מיליון תושבים).

בתי-החינוך העממיים הגיעו לשוודיה ב-1868. כיום הם מפוזרים בכל רחבי המדינה. כשני שליש מהם מופעלים ע"י תנועות רעיוניות ופוליטיות שונות (כנסיות, מפלגות, ארגוני סיוע, תנועות חברתיות וכו') וכשליש שייכים לרשויות מוניציפאליות. כולן נתמכות ומפוקחות ע"י המדינה שגם מקציבה להם ולאגודות לימוד בלתי-פורמאליות נוספות תקציב שנתי העומד על יותר משלוש ורבע מיליארד קרונות שוודיות (יותר ממיליארד ושבע מאות מיליון ₪). לתקציב זה נוספת תמיכה של הרשויות המקומיות. בבסיס כל בתי-החינוך עומד הרעיון של חינוך אזרחי כללי וההשקפה שדמוקרטיה עובדת טוב יותר כאשר האזרחים הם אקטיביים, משכילים ומעורבים. לשיטתם, דווקא הקניית ערכים שונים ודיאלוג בין תנועות שונות ופלחים שונים באוכלוסייה מחזקים את החברה ואת השיח הדמוקרטי שלה.

שני סוגי קורסים מתקיימים בבתי-החינוך. הסוג הראשון הוא קורס כללי במקצועות מתמטיקה, אנגלית, שוודית, אזרחות, מבוא למדעי הטבע והיסטוריה. זהו קורס המקביל לנלמד בבתי-ספר תיכוניים ולומדים בו בעיקר תלמידים שלא השלימו תיכון או כאלה המעוניינים לשפר את הישגיהם. זהו קורס תלת-שנתי שניתן גם ללמוד חלק ממנו. כמעט מחצית מתלמידי הקורסים הארוכים בבתי-החינוך לומדים בקורסים הכלליים. למרות שהתכנים מבוססים על אלו של מערכת החינוך הפורמאלית על מנת לזכות בהכרה של האוניברסיטאות, למנהלי ולמורי בתי-החינוך יש את הזכות להתאים אותם לאופי של בית-החינוך ולערכים העומדים בבסיסו. "הקורס הכללי הוא תנאי לקיום הרוח האמיתית של בתי החינוך", אומרת אילבה, "חיזוק הדמוקרטיה בחברה השוודית, שיפור אמיתי בחיי המשתתפים, פתיחת אפשרויות חדשות להשתלבות חברתית וצמצום פערים חברתיים".

שאר הקורסים שמקיימים בתי-החינוך הם מגוונים מאוד והם משרתים מטרה נוספת – קידום התרבות והרחבת אופקים. אורכם הוא בד"כ שנת לימודים אחת אם כי קיימים גם קורסים קצרים הרבה יותר. המקצועות הם רבים, ניתן למצוא מקצועות טכנולוגיים ומדעיים, מקצועות אומנותיים ופוליטיים, שפות ותרבויות, ספורט, עיתונאות, הוראה, סיעוד ועוד. כך הופכים בתי-החינוך לבית, לא רק למבוגרים שנשרו בעבר מלימודי התיכון, אלא גם לכאלו שרוצים לקחת פסק זמן מחיי העבודה וללמוד איך לכתוב רומן או לעשות יוגה, ללמוד סינית או לדון בסוגיות פוליטיות, לנגן קלרינט או ללמוד כימיה.

לעיתים נוספות מטרות ממוקדות וקורסים חדשים נולדים. לאחרונה נוספו למשל קורסים לקידום שיווין בין המינים, קורס להחזרת מובטלים שלא השלימו תיכון אל מעגל ההשכלה הגבוהה וקורסים להקניית כישורי מחשב לאוכלוסיה המתקשה בתחום. חשוב לציין שהתלמידים אינם משלמים שכר לימוד. הם נדרשים לשלם רק על המחייה בבתי-החינוך והוצאות נלוות אך הם זכאים למענק והלוואת לימודים בתנאים מצוינים מהממשלה.

אילבה וורלינדר מספרת על סטודנטים שהיא פגשה במסגרת תפקידה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים. לינדה בת ה-35, לדוגמא, למדה רק שנתיים בתיכון והייתה צריכה להשלים בגרות כדי להמשיך ללמוד ולהיות אחות. "האווירה בבית-החינוך חופשית יותר מבתי-ספר אחרים", מספרת לינדה, "אבל התלמידים לוקחים יותר אחריות". תלמידה נוספת, קרולין בת ה-38, משלימה את לימודי התיכון אחרי 11 שנה שהיא הייתה עקרת בית. "אסור לפחד להתחיל ללמוד כמבוגרים", היא אומרת, "יש כאן אפשרות להעיז לנסות, האווירה נהדרת ובית-החינוך הוא בדיוק מה שכל אחד ואחת עושים ממנו. הכל באחריותנו".

ויש עוד – אוסקר, בן ה-29, הגיע לבית-החינוך עם פציעה מוחית אחרי תאונת דרכים קשה. בבית-החינוך הוא מצא תכנית שעזרה לו להשתקם וגם מסגרת חברתית תומכת. אלין בת ה-19 לומדת עיתונאות ותקשורת בכיתה של 21 תלמידים בגילאי 18 עד 40. היא מתארת את בית-החינוך כבית אמיתי וכמשפחה שנייה. יוספין בת ה-23, לומדת אסתטיקה ומספרת: "לא הגעתי לכאן במטרה להפוך למשהו ספציפי. זוהי שנה שבא אני בוחנת מה אני רוצה לעשות". היא מתארת את בית-החינוך כמקום שמעניק לה ביטחון עצמי, תמיכה וחברה טובה.

כמו בחזונו של גרונטביג, גם בתי-החינוך בשוודיה אינם תומכים במערכת של ציונים ותעודות. בקורסי ההעשרה אין ציונים כלל ובקורס הכללי ניתן אמנם ציון כדי שהוא יהיה מוכר במערכת ההשכלה הגבוה אך הציון הוא אחד מארבע דרגות (לא מספר או אחוז) והוא ניתן לקורס בכללותו, לא לכל מקצוע בנפרד. המורים מתכנסים לישיבה על מנת לדון בכל תלמיד ומחליטים על ציון המשקף את הישגיו של התלמיד בכל התחומים הלוקח בחשבון את מאמציו, את תרומתו החברתית ואת ההתקדמות היחסית שלו כמכלול. למורים יש עצמאות בבחירת חומרי הלימוד, הדגשים החינוכיים ואופני הלמידה. שיטות ההוראה נוטות להיות דיאלוגיות ולשלב למידה והתנסות.

ויש מימד חשוב נוסף – החברותא. בתי-החינוך העממיים אינם רק אמצעי להשגת ידיעות, השכלה או מקצוע. הם יוצרים תחושה של בית ומספקים, מעבר לצרכים האינטלקטואליים האישיים, גם צרכים חברתיים באמצעות קבוצות לימוד שהן גם יחידות חברתיות. "בבית-החינוך שלמדתי בו", מספרת אילבה וורלינדר, "היינו אחראים על כל מה שקשור לאחזקת הבית המשותף וגם לפעילות התרבותית. ארגנו תערוכות, יזמנו הרצאות, הקמנו להקות, אכלנו יחד שלוש ארוחות ביום ופגשנו חברים חדשים. עם חלקם אני בקשר עד היום. למקצועות הלימוד שלנו נוספו שיחות שבועיות בנושאים ערכיים והשקפת עולם וגם מפגשים יומיים של כל תלמידי בית-החינוך סביב הרצאה רעיונית, דיון פוליטי, הקראת שירה וכו'".

מפגש עם המעורבים בחינוך העממי למבוגרים בשוודיה מבהיר כי מדובר בשילוב של אידיאל ושל כלי חברתי-פוליטי רב עוצמה. הוא משלב הקניית ערכים, תרבות והשכלה עם משימות לאומיות כמו קליטת הגירה, מלחמה באבטלה והקניית כישורים להשתתפות חברתית פעילה. וזהו כוחו  – שילוב של רוח וחומר, של פרגמאטיות ושאיפה לתיקון עולם.

אנחנו רגילים לדבר על חינוך בהקשר של ילדים. הכל צריך להתחיל מוקדם, הכל קשור בילדות. פוליטיקאים מדקלמים סיסמאות על חשיבות החינוך ורצים להמציא רפורמות חדשות לחינוך היסודי והתיכוני. המכללות והאוניברסיטאות מוכפפות כבר ממילא לקודים של עולם המבוגרים, הן תכליתיות והיררכיות, תחרותיות ומקובעות. הכל מדיד והכל מתוגמל או מוענש. הדיאלוג, המשחק, חופש היצירה והמחשבה החופשית נדחקים למחוזות אחרים. הם הרי לא עניין למבוגרים.

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות", כתב אמנם בובר, אבל למשפט האופטימי הזה יש גם סיפא – "וזו (האנושות) מאבדת וחוזרת ומאבדת אותו". וזה לא מפתיע שהלחץ הערכי, הפיזי והנורמטיבי של עולם המבוגרים מצליח לעקר את הכוח המהפכני של הנעורים. בתי-החינוך העממים בסקנדינביה מאתגרים את המציאות הזו. החברה יכולה רק להרוויח, כך הם מוכיחים, ממבוגרים שמרחיבים את אופקיהם, בונים מערכות יחסים ומפתחים כישורים שלא לצורך תכליתי. וזה מצליח. שוודיה, צריך להזכיר, היא לא איזו מדינת עולם שלישי. מדובר באחת המדינות המודרניות והמתקדמות בעולם מבחינה כלכלית, טכנולוגית וחברתית. בניגוד לדעה הקדומה המחברת אוטומטית את השוק החופשי ואת החינוך הפורמאלי ההישגי עם הצלחה ומודרניות, המדינות הנורדיות מוכיחות שדווקא שילוב של ערכים הומאניסטיים, מערכת רווחה ממשלתית ענקית ויחס פחות פורמאלי ותכליתי לתחומים כמו עבודה, חינוך ובריאות מביא לקדמה אמיתית.

ואולי דברים אלו חשובים במיוחד לחברה הנמצאת במשבר. ייתכן שהמפתח לפתרון בעיות חברתיות ופוליטיות רבות נמצא דווקא בחינוך המבוגרים, ביכולת ליצור אמירה ומעשה משמעותיים ועמוקים שיוסיפו לחיים מימד נוסף למלחמת הקיום היומיומית. ב 1856 השתתף גרונטביג, הוגה רעיון בתי-החינוך העממיים, בפתיחה חגיגית של בית-חינוך מצפון לקופנהגן (Marielyst) שנקרא על שמו. בטקס הוא אמר את הדברים הבאים: "ראיתי את החיים, את חיי האנוש האמיתיים כפי שהם מתרחשים בעולם הזה, והבנתי מיד שעל מנת לזכות בנאורות, לחיות חיים שימושיים ומאושרים, בני אדם אינם זקוקים לספרים. הם זקוקים ללב מבין ותומך, להגיון בריא, לאוזן קשבת, לדיבור מתחשב ולכוח החיות של שיחה עם אנשים נאורים באמת. אנשים שיוכלו לעורר את סקרנותם ולהראות להם כיצד נראים החיים כאשר מוטל עליהם האור". וגרונטביג צדק. איזה תפקיד חשוב יותר יכול להיות לחינוך מאשר סילוק החושך והטלת אור?