קטגוריה: אמנות וספרות

בעבור תושבי נורבגיה אדוורד מונק הוא הרבה יותר מצייר גדול. לפחות הוא אמור להיות כזה אם לוקחים בחשבון את הנתונים האובייקטיבים של המדינה שהוא נולד וחי בה. נורבגיה ממוקמת בקצה הצפוני של אירופה, יש בה בסה"כ כחמישה מיליון תושבים, היא איננה חברה באיחוד-האירופי והיא רחוקה מזרקורי ההתעניינות הפוליטית והתרבותית הבינ"ל. אלו הסיבות שבגינן אין לנורבגיה גיבורים רבים מדי בעלי שם עולמי. יש לה מחזאי נחשב אחד (איבסן), מלחין ידוע אחד (גריג) אבל האמן הנורבגי הידוע מכולם, הוא ללא ספק הצייר הלאומי שלה, אדוורד מונק (1863-1944).

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1910552

קשה אמנם לדרג אומנים ע"פ חשיבותם או איכות עבודתם, אך מונק נחשב ללא ספק לאחד מגדולי האמנים של העידן המודרני. הוא תפס את החוויה האנושית המודרנית על הבדידות, החרדה והשבריריות שלה, בצורה עמוקה יותר מכמעט כל אחד אחר ועבודותיו היו מקוריות ופורצות דרך בין השאר בגלל המוטיבים הפסיכולוגיים המופיעים בהן. סגנונו היה אישי מאוד, אקספרסיוניסטי וניסיוני אבל למרות הרדיקליות של יצירתו הוא השפיע על אומנים רבים שבאו בעקבותיו, בעיקר על האקספרסיוניסטים האירופיים של ראשית המאה העשרים.

אבל ערכה של יצירתו של מונק איננה אומנותית בלבד. מונק הוא גם אחד הלהיטים המסחריים הגדולים של עולם האומנות. יצירתו המפורסמת ביותר, הצעקה, הפכה במאי שעבר ליצירת האומנות היקרה ביותר שנקנתה במכירה פומבית כאשר היא נמכרה ב-120 מיליון דולר (התמונה שנמכרה היא אחת מארבע גרסאות שצייר מונק, שלושת הנותרות נמצאות במוזיאונים באוסלו). אבל לא רק אספנים ומיליונרים נהנים מיצירתו של מונק. תערוכה של עבודותיו שעברה בשנה שעברה בלונדון, פריז ופרנקפורט משכה כמיליון מבקרים.

נתונים אלו אמורים היו לתת למונק מעמד של גיבור לאומי בנורבגיה אך באופן מפתיע המוזיאון המוקדש ליצירתו בבירה אוסלו מיושן, צפוף ולא עומד בסטנדרטים של מוזיאון מודרני. הוא ממוקם באחת השכונות הפחות טובות של העיר, רחוק מאטרקציות התיירות האחרות שלה, חסרים בו מתקנים מודרניים שיכולים להוות מוקד משיכה למבקרים רבים ובעייתי מכל, הוא לא מאפשר להציג חלק גדול מיצירתו של מונק לקהל הרחב. מכיוון שמונק הוריש את מרבית עבודותיו לעיריית אוסלו מאוכסנים במוזיאון כיום כ-25,000 יצירות. מצבו של המוזיאון, עם זאת, מאפשר להציג רק כ-150 מהם וצוות המוזיאון טוען שיש חוסר בתקציב ייעודי לשימור שאר היצירות המונחות בחדרי האחסון שלו. גם מספר המבקרים מושפע מאיכותו של המוזיאון. בסה"כ כ-145,000 מבקרים מגיעים אליו מדי שנה. מוזיאון מודרני, מרווח וממוקם טוב יותר יכול היה למשוך בין חצי מיליון למיליון מבקרים (לשם השוואה מוזיאון ואן גוך באמסטרדם ומוזיאון פיקאסו בברצלונה מושכים בין מיליון למיליון וחצי מבקרים בשנה).

"המוזיאון עשה את שלו במשך חמישים שנה", אומר מנהלו סטיין הנריכסן, "עם זאת, עולם המוזיאונים השתנה מאוד מאז 1963 כך שציפיות המבקרים שלנו מהמוזיאון הן שונות לגמרי מאלו שהיו עם הקמתו". הנריכסון מספר שמעבר להתיישנות המתבקשת, אירוע נוסף הגביל עוד יותר את פעילות המוזיאון. ב-2004 נגנבו מהמוזיאון שתיים מיצירותיו החשובות של מונק, הצעקה ומדונה, ע"י שודדים חמושים. היצירות אמנם נמצאו והושבו למוזיאון כעבור שנתיים אך שיפוצים וסידורי אבטחה חדשים צמצמו את שטח התצוגה של המוזיאון בכ-40%.

"המוזיאון צריך להיות הרבה יותר גדול כדי שנוכל להציג יותר מיצירותיו של מונק ויצירות נוספות הקשורות אליו ולתקופתו היכולות לתת הקשר למפעלו האומנותי ולהמחיש את הרלוונטיות שלו לתקופתנו", אומר הנריכסון, "כמו כן, אנחנו צריכים מקום גדול יותר כדי לטפל טוב יותר במבקרים שלנו, שחלקם ילדים, ולוודא שהביקור במוזיאון והחוויה האומנותית תהיה בעלת איכות אופטימלית".

מצבו הירוד של המוזיאון מפתיע לא רק בגלל מעמדו הבינ"ל של מונק כאומן אלא גם מפני שנורבגיה היא אחת המדינות העשירות בעולם ואחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם. זוהי מדינת רווחה מתקדמת, בעלת איכות חיים גבוהה ושלטון יציב ומאורגן היטב שלא נרתע בד"כ מהוצאות ציבוריות גדולות לצרכי רווחה, חינוך ותרבות. מדוע בכל זאת נמצא האוצר הלאומי הנורבגי במצב כזה? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא במסדרונות השלטון, לאו דווקא במסדרונות הגלריות והמוזיאונים. בסוגיה הזו, מסתבר, הכל פוליטיקה.

"טרם התקבלה החלטה סופית לגבי מוזיאון חדש המוקדש למונק באוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות והפיתוח העסקי בעיריית אוסלו, "המחלקה שאני ממונה עליה מכינה דו"ח בעבור מועצת העיר על מנת לבחור בין שתי חלופות אפשריות. האחת היא מוזיאון חדש במקום בו ממוקם המוזיאון הנוכחי והשנייה היא תכנית להתאמת הגלריה הלאומית להכיל את מכלול יצירותיו של מונק". ביירקה איננו יודע מתי תתקבל ההחלטה והוא נזהר מלתת הערכה. זהו הסיבוב השני בו מנסה עיריית אוסלו לטפל בעניין לאחר שהסיבוב הראשון הסתיים ללא תוצאות ובכישלון פוליטי.

ב-2008 החלה עיריית אוסלו בהליכים להקמת מוזיאון חדש ומודרני באזור ההופך בשנים האחרונות להיות המרכז התרבותי של העיר. זהו אזור מרכזי, על גדת הפיורד של אוסלו שבו נבנה בשנים האחרונות בניין האופרה החדש והמרשים של העיר המושך חובבי תרבות מקומיים וגם תיירים רבים. ב-2009 החלה חברה ספרדית בעבודת התכנון של המוזיאון החדש אך התכנית, המכונה Lambda, עלתה על שרטון כעבור שלוש שנים, אחרי שכבר הוצאו עליה עשרות מיליוני שקלים.

התכנית נתקעה מפני ש'מפלגת הקידמה', מפלגת ימין שרבים מחשיבים אותה למפלגה לאומנית פופוליסטית, הסירה את תמיכתה בפרויקט ב-2011. המפלגה, שהיא השנייה בגודלה בפרלמנט הנורבגי, עמדה אז בפני הבחירות המוניציפאליות באוסלו והיא טענה שמכיוון שמונק ויצירותיו הם עניינה של האומה כולה אין סיבה שתושבי אוסלו יישאו בעלות הפרויקט לבדם. מבקרי המפלגה טענו לעומתה שזהו צעד פופוליסטי המנסה לייצר כותרות ולמשוך בוחרים על חשבון האינטרס התרבותי הלאומי. כך או כך הפרויקט נזנח לאחר הבחירות והעירייה צריכה לבחור תחליף. "אנחנו בהנהלת העיר היינו מעדיפים להישאר עם התכנית המקורית", אומר הלסטיין ביירקה, "אך כרגע אין לה וגם לא לתכניות האחרות רוב במועצת העיר".

סטיין הנריכסן, מנהל המוזיאון הקיים אומר שהאתגר כעת הוא פוליטי. "יש מספר פתרונות אפשריים", הוא אומר, "אבל לאף אחד מהם אין רוב. החדשות הטובות הן שכולם מסכימים שמוזיאון חדש הוא עניין דחוף ואני מקווה שמישהו יעלה רעיון שיהיה לו רוב במועצה. אני וצוות המוזיאון הקיים בהחלט בעד הקמת מוזיאון חדש. בעבר היינו מרוצים מהתכנית עליה עבדנו במשך שלוש שנים ושנזנחה, וכעת כל מה שמעניין אותנו הוא שיהיה מוזיאון חדש ושזה ייקרה בקרוב".

הנריכסן מצביע על כך שהנושא איננו עניין פנימי של עולם האומנות בלבד. "זהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בציבור הנורבגי בשנתיים האחרונות", הוא אומר, "לאנשים באמת אכפת". ואכן, אזרחים רבים מביעים את דעתם בנושא ופועלים להסדרתו. אחד מהם הוא כריסטיאן ריגנס, איש עסקים ידוע העוסק בעיקר בנדל"ן. ריגנס הוא גם חובב אומנות מושבע. הוא תורם מיליונים לפרויקטים שונים בתחום האומנות ויש לו גם אוסף פרטי הכולל יצירות של מונק. "מונק הוא חלק מהזהות הלאומית שלנו", הוא אומר, "לנורבגים רבים יש הדפסים של יצירותיו בביתם, אנחנו לומדים עליו בבי"ס, ציורי קיר שלו תלויים באוניברסיטאות והוא גם מקור לגאווה גדולה בעבורנו". ע"פ ריגנס יש לגאווה זו משמעות מעשית. "אנחנו מחשיבים אותו כגדול ציירי נורבגיה אך לעיתים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו", הוא אומר, "זה קצת כמו נישואין, אנחנו אוהבים אותו אבל לא חושבים על זה יותר מדי וזה מסוכן מפני שיש לנו מחויבות בינ"ל לשמר את יצירתו ומורשתו האומנותית".

ע"פ ריגנס הפתרון הוא ברור. "התכניות לבניית מוזיאון חדש כבר קיימות", הוא אומר, "מבחינה כספית מדובר בפרויקט שאפשר לעמוד בו ושיהווה גם אטרקציה תיירותית ומקור הכנסה. מדובר בהוצאה הדומה להוצאה על אליפות העולם בסקי שהתקיימה באוסלו בשנה שעברה, בין 2 ל-4 מיליארד קרונות נורבגיות (בין מיליארד לשלושה מיליארד ₪) וזו אושרה ללא בעיה בכלל". ריגנס מוטרד מהזמן העובר ללא פתרון. "אני כבר בשנות החמישים המאוחרות שלי", הוא אומר, "בנייה של המוזיאון החדש שהוצע תיקח רק ארבע שנים אבל אם העניין יטורפד ולא יוכרע בקרוב אני חושש שלא אספיק לחזות ביצירותיו של מונק במוזיאון חדש ומודרני המכבד את מונק ויצירתו".

ריגנס איננו היחיד הדואג לעתיד עבודותיו של מונק ולשימור מורשתו האומנותית. אליזבת' מונק-אלינגסן היא אחייניתו מדור שלישי של הצייר הנורבגי הנודע וגם היא פועלת ללא לאות לטובת הקמת מוזיאון חדש. במכתב לשרת התרבות הנורבגית בשם צאצאיו של מונק היא כתבה: "אנו דורשים שהתכניות לבניית מוזיאון מונק חדש ייצאו לפועל ללא דיחוי. זוהי החלטה בעלת אינטרס ציבורי גדול כל כך שאין להותירה בידי פוליטיקאים מקומיים". בהמשך הדברים כתבה מונק-אלינגסן על פרשה עגומה נוספת הקשורה ליחסה של עיריית אוסלו למונק. ב-1946, כשנתיים לאחר מותו של האמן, רכשה העירייה את הבית בו הוא התגורר. אותה עירייה הרסה את הבית 14 שנה מאוחר יותר וחלק מהשטח עליו הוא עמד הפך למגרש חנייה. מונק-אלינגסן מציינת שהמשפחה אמנם גאה על כך שמונק הוריש את יצירותיו לטובת הקהילה אך היא סבורה שמורשתו יכולה הייתה להישמר בצורה טובה יותר. "ב-1960 הפוליטיקאים של אוסלו החליטו להרוס את ביתו של מונק", היא כותבת, "כעת אנו מבקשים שהשרה תתרום לשיפור ההתנהלות הזו".

אך מונק-אלינגסן, כריסטיאן ריגנס וחבריהם לא הסתפקו בכתיבת מכתבים ובקיטורים לעיתונות. באוקטובר האחרון הם הצטרפו לכמה אלפי חובבי אומנות נורבגים והתייצבו מול בניין עיריית אוסלו כדי להביע את מחאתם. "זו הייתה מחאה שהתחילה בתוך הקהילה האומנותית אך המשיכה באמצעות המייל, העיתונות והפייסבוק לציבור הרחב", מספר ריגנס, "בסופו של דבר הגיעו בין 5,000 ל 10,000 בני אדם, נושאי לפידים וכרזות וזעקו את זעקתו של מונק". זהו איננו רק מטבע לשון. המפגינים סיימו את ההפגנה בצעקה אמיתית משותפת מול הבניין בו יושבים מקבלי ההחלטות כאיזכור לצעקה, יצירתו המפורסמת של מונק.

אבל לא כולם מתרשמים מהצעקות ומהטיעונים של ריגנס וחבריו. "מדובר בקומץ של אנשים עשירים מאוד", טוען כריסטיאן טיברינג-גיידה, חבר פרלמנט מטעם 'מפלגת הקידמה' וראש סניף אוסלו שלה, כשהוא מדבר על המפגינים של אוקטובר שעבר, "אם זה כל כך חשוב להם, בבקשה, שייפתחו את ארנקיהם!".

טיברינג-גיידה טוען שהוא מעריך את יצירתו של מונק לא פחות מהמפגינים והוא מחשיב אותה כאוצר לאומי. הוא גם מסכים עם ההערכה שהמוזיאון הקיים איננו מתאים יותר לשימורה. אך לעומת התכניות לבנייתו של מוזיאון חדש, טיברינג-גיידה ומפלגתו תומכים בהשקעה ממלכתית בהתאמת הגלריה הלאומית הנורבגית באוסלו לאכסון כלל יצירתו של מונק.

"אינני מבין מדוע עיריית אוסלו צריכה לשאת לבדה בהוצאה הכרוכה בשימור עבודותיו של מונק", אומר טיברינג-גיידה, "זה אמנם נכון שמונק העניק לעיר אוסלו את יצירותיו במתנה אך מדוע עיריית אוסלו, שנמצאת בחובות, צריכה להוציא כסף על המתנה הזו. לעומת עיריית אוסלו, הממשלה הנורבגית עשירה מאוד ואין סיבה שהיא לא תתפשר ותתחלק בהוצאות". לדברי טיברינג-גיידה צריך גם לקחת בחשבון שכ-80% מהמבקרים המגיעים לחזות ביצירותיו של מונק הם תיירים ומעטים מאוד הם תושבי העיר. "זוהי אחריות לאומית", הוא אומר, "לא מוניציפאלית".

בעירייה, עם זאת, חושבים אחרת. "האחריות לשימור אומנותו הנפלאה של מונק היא ללא ספק של עיריית אוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות בעירייה, "זוהי משימה שאנו לוקחים ברצינות רבה, מתוך כבוד רב והכרת תודה לנדיבותו של האמן. אנחנו נמשיך לשאת בהוצאות הכרוכות בשימור האוסף אך כמובן שנהיה אסירי תודה אם הממשלה הנורבגית תחליט לתרום לבנייתו של מוזיאון חדש כפי שהיא עשתה בעבר במבני תרבות חשובים אחרים ברחבי המדינה".

בעבור כריסטיאן טיברינג-גיידה השתתפות ממשלתית היא תנאי הכרחי לכל פתרון עתידי. ע"פ טענתו חובותיה של עיריית אוסלו מסתכמים ב-17 מיליארד קרונות נורבגיות (כמעט 11.5 מיליארד ₪), אם יתווספו לסכום זה 5 מיליארד נוספים (כמעט 3.4 מיליארד ₪), הסכום שהוא טוען שיעלה פרויקט בניית המוזיאון החדש בפועל, תתקשה עיריית אוסלו לדאוג לנושאים חשובים יותר כמו רווחה, תחבורה ציבורית, ובתי-ספר. "זה יהיה לא אחראי מצדנו להשקיע סכומים כאלו", הוא מסכם, "מונק חשוב אבל הוא לא חשוב יותר מטיפול בקשישי אוסלו או בילדיה".

כך נמשך הדיון על שימור יצירתו ומורשתו של אחד האומנים הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בינתיים החלה שנת 2013, שנת ה-150 להולדתו של מונק, ופתרון לא נראה באופק. כוונות טובות לא חסרות אמנם בסיפור הזה אבל ייתכן שחלק ממקבלי ההחלטות לוקים בתכונה שמונק ייחס לעצמו, "הרצון שלי", הוא כתב, "גדול מכישרוני".

ביצירתו של צ'רלס דיקנס יש את מה שמאפיין את יצירותיהם של הקומץ הקטן של המאסטרים, בני האל-מוות של המילה הכתובה. כמו סופוקלס, שייקספיר ודוסטוייבסקי, הוא ידע לספר סיפור אבל הוא גם הבין את מורכבותה של נפש האדם, את חולשותיה, פגיעותה ויכולתה להתעלות. הוא ידע מי אנחנו ומדוע אנו כאלה והוא חשף בפני הקוראים את הרשת החברתית רבת הרבדים המחברת בני-אדם אחד לשני. בעוד כחודש יצויין ברחבי העולם יום הולדתו ה-200 וכתביו רלוונטיים מתמיד.

 הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" http://masaacher.blogspot.com/2012/02/blog-post_8073.html

 לא רבים המקרים שטקסט בן למעלה מ-150 שנה יכול להופיע כפרשנות אקטואלית לאירועי היום, אבל למשפטי הפתיחה של הרומן "בין שתי ערים" יש את האיכות המיוחדת הזאת. "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים", כך פותח צ'רלס דיקנס את הרומן ההיסטורי שלו, "היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי" (בין שתי ערים, תרגום: מרים יחיל-וקס, זמורה-ביתן, 2011).

 כמו ימי המהפכה הצרפתית אותם מתאר דיקנס בספרו, גם ימינו אנו טובים ורעים. מצד אחד הכותרות מבשרות על מהפכה חברתית ועל אביב עמים ערבי, על דיקטאטורים שמופלים ועל המוני מבקשי צדק הצרים על וול-סטריט. אפילו גלעד שליט חזר הביתה. מצד שני, כל יום ניחתות עלינו נבואות זעם ותחזיות אפוקליפטיות – איראן מצטיידת בפצצה גרעינית, פונדמנטליזם דתי שוטף את העולם, משבר פיננסי ממוטט מדינות שלמות באירופה, המחאה החברתית מתמוססת והסיכוי לשלום נרמס תחת גלגליהם של פושעי תג-המחיר. כמו אצל דיקנס, אלו ימים מוזרים ומעניינים – הכל אפשרי ודבר לא אפשרי.

 זה איננו מקרי שיצירתו של צ'רלס דיקנס, הסופר האנגלי שבימים אלו חוגגים 200 שנה להיוולדו, עדיין אקטואלית. יש בה מה שיש ביצירותיהם של הקומץ הקטן של המאסטרים, בני האל-מוות של המילה הכתובה. כמו סופוקלס, שייקספיר ודוסטוייבסקי, דיקנס ידע לספר סיפור אבל הוא גם הבין את מורכבותה של נפש האדם, את חולשותיה, פגיעותה ויכולתה להתעלות. הוא ידע מי אנחנו ומדוע אנו כאלה והוא חשף בפני הקוראים את הרשת החברתית רבת הרבדים המחברת בני-אדם אחד לשני. שיטוט בכתביו ובסיפור חייו של צ'ארלס דיקנס איננו רק חוויה ביוגרפית ואומנותית, זהו מסע בזמן החושף את רובדי העומק של העבר וההווה, את הכאב ואי-הצדק כמו גם את האהבה והתקווה שמרכיבים את הסיפור האנושי כולו.

 זמנים מודרניים

 צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד בפורתסמות' (Portsmouth) ב-1812 והיה הבן השני מתוך שמונה של ג'ון ואליזבת' דיקנס. את רוב ילדותו בילה בעיר צ'תהאם (Chatham) שבדרום מזרח אנגליה. ב-1822, בעקבות קשיים כלכליים, עברה המשפחה ללונדון. זמן קצר לאחר המעבר, בעקבות הסתבכות אב המשפחה בחובות, נשלחה המשפחה כולה לבית-סוהר לבעלי-חוב וחיה שם בתנאים קשים עד הסדרת החוב באמצעות ירושה שקיבל האב מקרובת משפחה. צ'ארלס בן ה-12 היה היחידי מבני משפחתו שלא נאסר. במקום זאת הוא נשלח לעבוד עשר שעות ביום במפעל לייצור משחת נעליים. תקופה זו היא חשובה בהבנת רבים מכתביו של דיקנס העוסקים במעמד העובדים, בתנאים הקשים בהם הוא חי ועבד, בניצול ובחוסר צדק. הייתה זו התקופה הוויקטוריאנית באנגליה, התקופה שלימים דיקנס יתאר את רוחה ועוולותיה טוב יותר אולי מכל אדם אחר.

 התלאות שעבר דיקנס הצעיר מונצחות ברומן דייוויד קופרפילד, כנראה האוטוביוגרפי ביותר בספריו. גיבור הספר, בן דמותו של דיקנס, חווה בילדותו את עבודות הפרך, העונשים, המאסר ושאר קשיי התקופה. אך דיקנס מטיל אל תוך האפלה הוויקטוריאנית גם קרני אור. מי שקרא את דייוויד קופרפילד לא ישכח את טוב ליבו והאופטימיות של מיקאובר, את נדיבותה של הדודה בטסי, את החברות האמיצה בין דייויד לחבריו לביה"ס ג'יימס וטומי ואת אהבתו העזה לדורה. כל אלו צומחים על רקע הקושי והכאב בחייו של קופרפילד ושל הסובבים אותו. יש שם כאב לב של אהבה נכזבת, ייסורי פרידה מבן אהוב וגם רוע טהור בדמויות כמו האב החורג האלים ואחותו האכזרית אדווארד וג'יין מרדסטון ואוריה היפ התככן והמניפולטיבי. נכון, אלו החומרים של אופרות סבון אבל העומק, המורכבות והאנושיות של הדמויות והעלילה הסוחפת העניקו לדייוויד קופרפילד מעמד של קלאסיקה בקרב מיליוני קוראים ביניהם מעריצים כמו טולסטוי, קפקא ופרויד.

 אך אלו לא רק הדמויות והעלילה שהעניקו לדייויד קופרפילד מעמד אל-זמני. הרומן חושף את הכיעור, הניצול והאלימות של התקופה הוויקטוריאנית ושופך אור על מיליוני הקורבנות של המהפכה התעשייתית, של חוק העניים, של הצפיפות, המחלות ותנאי החיים האיומים. כך, באמצעות דמויות כמו דייוויד קופרפילד ואוליבר טוויסט, גיבור הרומן שיצא לאור ב-1838, היה דיקנס אחד הראשונים לספר את סיפור המודרנה, סיפור הכרך הגדול וסיפורם של ההמונים המנוצלים וחסרי הכל של תקופתו. הוא העניק להם פנים ושמות. "פניו של הגבר היו כחושות וחיוורות מאד", כך מתאר דיקנס שתיים מהדמויות שאוליבר טוויסט פוגש, "שערו וזקנו אפורים, עיניו אדומות ונפוחות. פני הזקנה היו קמוטות, שתי השיניים שנותרו בפיה בלטו מעל שפתה התחתונה, ועיניה היו נוקבות ובורקות. אוליבר פחד להתבונן בה ובגבר. שניהם דמו כל כך לחולדות שברחוב"(אוליבר טוויסט. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ. מודן הוצאה לאור ואוקיינוס הוצאה לאור, 2010). הגבר בסצנה זו, מר בייטון, מתאבל מעל גופת רעייתו המתה המוטלת על רצפת החדר, "עד שהחום שלה עלה אפילו לא ידעתי שהיא במצב כל כך קשה", הוא אומר, "העצמות שלה בלטו, ראו אותן דרך העור! ולנו לא היה אש ולא נרות. בחושך, ככה היא הלכה – בחושך! את הפנים של הילדים שלה היא לא ראתה מרוב חושך, אפילו ששמענו איך שהיא קוראת להם, לוחשת את השמות. יצאתי לרחוב לקבץ נדבות והם הכניסו אותי לכלא. כשחזרתי, היא כבר גססה. הם הרעיבו אותה, בגלל זה. כשראיתי אותה, ברגע אחד נשבר לי הלב. אני נשבע באלוהים שראה את כל זה – זאת האמת! הם הרעיבו אותה!".

 אלו הטקסטים שגרמו אפילו לקארל מארקס ולפרידריך אנגלס לטעון שדיקנס היה כוח מהפכני בספרות. סוף סוף, כתב אנגלס, הודחו המלכים והנסיכים ממקומם, סוף סוף הפכו העניים והמעמדות הבזויים לנושא ראוי לספרות. 150 שנה מאוחר יותר ויש שיטענו שהמהפכה לא הושלמה ושהעוני והמצוקה חזרו להיות בלתי נראים, מעין נוכחים נפקדים בשדה הספרות והאומנות. במובן זה אפשר לשאוב השראה מדיקנס, שלמרות הסנטימנטליות והקומוניקטיביות של ספריו, עסק באומץ בנושאים כמו עבודת ילדים, נישול כלכלי והדיכוי במערכת החינוך. אלו נושאים כבדים אבל הם הופכים את כתביו לעכשוויים מכיוון שהם עדיין אקטואליים. בישראל למשל חיים יותר מ-1,700,000 עניים מתוכם למעלה מ-800,000 ילדים, יש בה פערים אדירים בהכנסה ובנגישות לרפואה ולחינוך ואם מרחיבים את המבט לעולם כולו המצב גרוע עוד יותר. עשרות מיליוני ילדים מועסקים בתנאי עבדות, הסחר בבני-אדם נמשך וכוחות שיטור בשירות העשירים ממשיכים לצמוח לצד צבאות פרטיים ובתי-כלא מופרטים. אם החקיקה האנטי-דמוקרטית היא אורווליאנית והבירוקרטיה המתחזקת היא קפקאית, נראה כי המצב החברתי-כלכלי בעולם בו אנו חיים הוא עדיין דיקנסיאני.

 היו זמנים בלונדון

 לונדון, העיר המזוהה עם דיקנס יותר מכל, לא נראתה במאה ה-19 כפי שהיא נראית היום. הייתה זו עיר מלוכלכת וצפופה שהייתה למרכז המסחר והתעשייה של העולם כולו. עשן הארובות הסמיך, הלכלוך, גללי הסוסים, והביוב הזורם לנהר הת'מז גרמו לסירחון ולמגפות. זונות, אלכוהוליסטים, כייסים וקבצנים חיו לצד המתעשרים הגדולים של הסיטי שהייתה גם למרכז הפוליטי והפיננסי של העולם. כמו הקריות הזוהרות של ימינו, לונדון של התקופה הוויקטוריאנית הייתה אדישה לגורלם של שוכני השיכונים שצמחו סביבה. דיקנס שהיה בן 15 לאחר סיום עבודתו בבית-החרושת ותקופת לימודים בבי"ס מדכא ואלים, הצליח למצוא בעיר פרנסה תחילה כלבלר וקלדן משפטי ואח"כ כעיתונאי. במקביל לעבודתו ככתב פרלמנטארי החל דיקנס בשנות השלושים של המאה ה-19 לכתוב ולפרסם סיפורים במגזינים לונדוניים והרומן הראשון שלו, רשומות מועדון הפיקוויקים, יצא לאור כסדרה בהמשכים ב-1836. זו גם השנה בה הוא התחתן עם קת'רין תומאס הוגארת', אם עשרת ילדיו, ממנה נפרד כעבור 22 שנים.

 עד סוף שנות השלושים הספיק דיקנס לפרסם את אוליבר טוויסט (1838), ניקולס ניקלבי (1839) ובית ממכר עתיקות (1840). לאחר ביקור ארוך ומוצלח בארה"ב יצאו לאור בין השאר מזמור לחג-המולד (1843), דייוויד קופרפילד (1850), זמנים קשים (1854) ודוריט הקטנה (1857). כתביו של דיקנס זכו להצלחה גדולה, הם פורסמו לרוב כסדרות בהמשכים כאשר דיקנס עצמו, שהיה כוכב ספרותי גדול עוד בימי חייו, נהג לקיים הופעות קריאה פומביות של יצירותיו. במקביל הוא הוציא לאור, ערך וכתב במגזינים שונים. הרומנים המאוחרים שלו, בין שתי ערים (1859) וציפיות גדולות (1861) זכו גם הם להצלחה גדולה אך תאונת רכבות בה היה מעורב ב-1865 האטה את קצב הכתיבה שלו וקטעה את הפרץ היצירתי. למרות שהוא לא נפגע פיזית בתאונה, הוא השלים אחריה רק רומן וחצי עד מותו ב-1870, בדיוק חמש שנים לאחר התאונה.

 מותו של דיקנס לא פגע בפופולאריות של כתביו. מאז ועד היום ממשיכים ספריו להימכר במיליוני עותקים והם זוכים גם לאינסוף עיבודים תיאטרליים וקולנועיים. יש המייחסים זאת לכוחן של העלילות והדמויות, אחרים להזדהות עם המעמדות החלשים. אך יש משהו מעבר לזה. כל מי שקורא את דיקנס במקביל לכותרות העיתונים יכול לראות את זה. זה לא רק העוני, לא רק הפערים, אלו הכוחות המניעים של החברה שהופכים את דיקנס לרלוונטי מתמיד בתחילת המאה-21.

 זמנים קשים

 למרות שדיקנס לא נחשב בד"כ למנתח פוליטי מבריק, ניתן למצוא בספריו התייחסויות מעמיקות לשיח הציבורי של זמנו, חלקן אקטואליות להפליא. בולט בהקשר זה הרומן "זמנים קשים" מ-1854. זהו רומן ביקורתי, חריף ואירוני על עיר תעשייתית מכוערת ומוכת עוני בצפון אנגליה. הפועלים בעיר מנוצלים ומהותם מצומצמת לכדי ידיים עובדות בלבד. מעבר לכך, לעובדות ולמספרים לבדם יש מקום במערכות היחסים, בחינוך הילדים ובחיים החברתיים. לא במקרה נקראים שניים מבניו של אחד מגיבורי הספר, מר גרדגרינד, אדם סמית' ומלתוס, ע"ש הוגה השוק החופשי והיד הנעלמה ונביא המחסור והעוני.

 זהו עולם מעמדי, תכליתי ודכאני "היחסים בין עובד לאדוניו היו עובדתיים בתכלית, והדרך מבית-החולים ליולדות ועד בית-הקברות רצופה הייתה עובדות, וכל דבר שנבצר ממך לבטאו במספרים או לקנות בזול ולמכור ביוקר, לא היה לו קיום ולא זכות-קיום, לעולם ועד, אמן" (ימים קשים. תרגום: אסתר כספי.ספריה לעם, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1970). ביקורתו של דיקנס היא חריפה ואקטואלית להדהים – "כל קיומו של האדם, למן העריסה ועד הקבר, הוא בבחינת סחר-מכר", הוא מסכם, "ואם בדרך זו לא נגיע לגן-עדן, הרי שאין הוא משכן הכלכלה המדינית, ומקומנו לא יכירנו שם".

 באופן בסיסי, מסביר דיקנס, העוני איננו גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם. כוחו המשחית של הכסף, תאוות הבצע, והמיזנטרופיות של סקרוג' ממזמור לחג-המולד למשל מזכירים את החמדנות וחוסר האכפתיות כלפי הזולת שאפיינו משקיעים, וסוחרי בורסה מודרניים שהימרו על כספם של אחרים ורקחו מזימות מרמה. גם המערכת הפוליטית אצל דיקנס, כמו זו של המאה ה-21, איננה מצליחה לרסן את תאווי הבצע ולייצר רווחה. להיפך, היא חלק מהבעיה. המשרד הממשלתי המתואר בדוריט הקטנה, לדוגמא, מבוסס על משרד האוצר הבריטי והוא מתואר כבירוקרטיה חסרת תועלת. "דיקנס מתעניין במצבם הקשה של העניים בראש ובראשונה כי הוא מדגים את היחס הלא אנושי אליהם מצד מערכות גדולות", אומר פרופ' ג'ונתן גרוסמן מהמח' לספרות אנגלית באוניברסיטת לוס-אנג'לס בקליפורניה שספרו "הרשתות של צ'רלס דיקנס" יראה אור בשנה הבאה. "מטרת התקיפה של דיקנס היא לא המנוול היחיד אלא השיטה המייצרת את המנוולים". זהו היחס בין היחידים למערכת ביצירתו של דיקנס, אומר גרוסמן, שהופכת אותה לרלוונטית גם בימינו.

 אבל זה לא רק זה. גם תופעות כמו מהפכת הרכבות בימיו של דיקנס הופכת את יצירתו לרלוונטית. "דיקנס ראה את הרכבות מאיצות את בני-האדם מ-10 ל-50 מיילים לשעה ויוצרות כך תחבורה נוחה בין ערים, הוא ראה אוניות קיטור מקרבות אומות רחוקות והוא תפס את ההבטחה שבחיבור בני-אדם באמצעות רשתות תחבורה ציבורית", אומר גרוסמן ומסביר כי על רקע האי-מייל, הסקייפ והפייסבוק, דיקנס מלמד אותנו לראות את ההבטחה אבל גם את הסיכונים שביצירת רשת צפופה של בני-אדם הנמצאים בניידות ובזמינות מתמדת.

 זמנים טובים?

 ומה באשר לדיקנס עצמו שהעולם חוגג בפברואר 200 שנה להיוולדו? הוא היה אדם רב מעללים שחי חיים סוערים ומלאים. מעבר ליצירה האדירה שהוא השאיר אחריו, הוא עסק בפעילות צדקה, הוא טייל בעולם, הוא התערב בענייני היום ואפילו התעניין בעל-טבעי וברוחות רפאים. הוא הספיק לאהוב יותר מפעם אחת, הוא הקים משפחה גדולה והשתמש פעמים רבות בדמויות ובאירועים מחייו ומחיי משפחתו כבסיס לדמויות ולעלילות בסיפוריו. הוא ריתק, בידר והעלה מחשבות בחייהם של דורות של קוראים והוא גם נתן להם תקווה.

 הנה למשל הרהוריו האחרונים של סידני קרטון, גיבור בין שתי ערים, לפני הוצאתו להורג בגיליוטינה. קרטון, שבתחילת הסיפור הוא פרקליט, ציני ושתיין, משלם בסוף הסיפור בחייו למען הצלת אדם אחר. הוא עושה זאת מתוך אהבה. דווקא במקום שמהפכה חברתית שינתה את פניה והפכה להתפרצות אלימה וברברית של אספסוף המונע בציניות ע"י בעלי אינטרס, דווקא על רקע הגיליוטינה, משוכנע קרטון בניצחונו ארוך הטווח של הטוב. "אני רואה את העיר היפה הזאת ואת העם המופלא הזה", הוא חושב לעצמו, "נחלצים מן התהום, ובמאבקיהם לחירות אמיתית, בניצחונותיהם ובמפלות שלהם שיימשכו עוד שנים ארוכות, אני רואה את ימי הרשע הללו ואת הימים שקדמו להם והולידו אותו, מסתיימים, לאחר שכיפרו בהדרגה על פשעם".

בשבוע הבא יחול יום-הולדתו של ג'ורג' אורוול, אולי הסופר הפוליטי החשוב ביותר של המאה העשרים. אורוול, שנפטר לפני יותר משישים שנה, ראה את העוול, הרצח והשעבוד שאפיינו את חציה הראשון של המאה הקודמת והוא החליט לספר לעולם את האמת. בכתביו הוא מצייר בכנות ובאומץ תמונה חדה וברורה וזורק אותה לקוראיו בפרצוף. שאף אחד לא יוכל להגיד שהוא לא ידע.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

זהו מסע שמתחיל בלונדון, אך לא בלונדון הססגונית של האוטובוסים האדומים, הפאבים העליזים והמוזיאונים. זוהי לונדון של "בתים מרקיבים מן המאה ה-19, קורות עץ סומכות את צידיהם, חלונותיהם מטולאים בקרטון וגגותיהם בברזל גלי" ("1984", תרגום: ג.אריוך, עם-עובד, 1995). זוהי עיר מסויטת, אכזרית ודכאנית, פרי דמיונו של הסופר ג'ורג' אורוול. המסע מתחיל בין ניידות של משטרת-המחשבות המרחרחות בחלונות לבין גדרות מטות לנפול, בין הפצצות הממלאות את העיר בעיי חורבות לפירמידות ענק של מיניסטריונים ממשלתיים. הכל תחת דיוקנו של המנהיג הכל יכול – האח הגדול. לונדון של יצירת המופת "1984" היא שום מקום וכל מקום. מצד אחד, עולם של פנטזיה פוליטית. מצד שני, עולם שבחלקו הפך למציאות במקומות שונים על פני הגלובוס במאה העשרים.

כעת, 62 שנה לאחר יציאתו לאור של 1984, אני יוצא למסע בעקבות חייו ויצירתו של ג'ורג' אורוול, אולי הסופר הפוליטי החשוב ביותר של המאה העשרים. הספר 1984, או בשמו המקורי "האדם האחרון באירופה", הוא בעיני רבים פסגת יצירתו של אורוול, אבל זהו סוף הסיפור שלו. הוא כתב אותו בערוב ימיו, רחוק מהעיר הגדולה, בחווה מבודדת ביורה, אי הררי ושומם במערב סקוטלנד. הוא השלים אותו כשהוא חולה בשחפת ונכנס ויוצא תכופות ממרפאות ובתי-חולים. אבל סיפורו של אורוול מתחיל במרחק אלפי קילומטרים משם, בקצה השני של האימפריה הבריטית עוד שהיא הייתה בשיא כוחה.

אורוול נולד כאריק ארתור בלייר ב-1903 בעיירה מוטיהרי שבהודו בזמן שזאת נשלטה ע"י הבריטים. אביו היה פקיד במחלקת האופיום של הממשל הבריטי, אמו, שהייתה צעירה בהרבה מהאב, נולדה בבורמה (מיאנמר של היום), גם היא מושבה בריטית. ב-1904 האם, איידה, לקחה את אריק הצעיר ואת אחותו הגדולה להתחנך באנגליה. הם חיו בעיירה האנלי וחייהם היו נוחים יחסית, כיאה לחיי המעמד הבינוני האנגלי. לאחר הכנה בפנימייה פרטית, התקבל אריק ללימודים באיטון, הפנימייה היוקרתית ביותר לנערים באנגליה. באיטון הוא עסק בקריאה, כתיבה ובילויים יותר מאשר בלימודים והישגיו לא היו מזהירים. עם סיום לימודיו הוא התקבל לשרת במשטרה האימפריאלית בבורמה וכך הפך מי שהיה לימים למבקר חריף של הקולוניאליזם האירופי, לחייל של הכיבוש הבריטי בדרום-מזרח אסיה.

חמש שנים בבורמה שכנעו את אורוול שכל צורה של שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים היא פסולה. הוא חזר לאנגליה ושכר חדר קטן בשכונת נוטינג-היל שבמערב לונדון.

כאן, ברחוב פורטבלו, מתחיל המסע שלי בעקבותיו. היום האזור הוא אופנתי וקוסמופוליטי מאוד, משכן למוקדים של תרבות אלטרנטיבית, חנויות ספרים, פאבים ומסעדות. שוק מפורסם המציע בגדי יד-שנייה ועתיקות מושך לכאן עשרות אלפי תיירים ומקומיים מדי שבוע והרחוב הפך למוכר בשנים האחרונות הודות לקרנבל השנתי הנערך בו ולאומנים המפורסמים שיצרו בהשראתו שירים, ספרים וסרטים. כשג'ורג' אורוול חי כאן הוא היה עדיין אלמוני. כ"חייל משוחרר" בעל ניצוצות של תודעה פוליטית ושאיפות אומנותיות הוא החליט לחקור את חייהם של המעמדות הנמוכים ולכתוב עליהם. הוא התחפש לעני, ניסה להסתיר את המבטא שלו ויצא למסעות ברבעים העניים של העיר שם הוא נפגש עם פועלים, קבצנים, זונות והומלסים. ביום גשום ואפור אני מוצא את הבית הדו-קומתי הכחלחל אליו שב אורוול ממסעותיו ובו ישב בחדרו הלא מחומם לאור נרות ורשם את חוויותיו. מתחת לשלט העגול המציין את חשיבות המקום, ליד גינה קטנטנה, במקום בו חי אורוול לפני יותר משמונים שנה אני נזכר למה הוא חשוב לי כל כך.

ילידי המאה העשרים שהספיקו לחזות בחלק מאירועיה, חיים לעיתים בתחושה שהם עדים לאירועים שבעתיד ייחשבו לכאלו שקבעו את גורל המין האנושי. כמו כל בני דורי, גם אני זוכר במעומעם את המלחמה הקרה ואת פירוקו של הגוש הסובייטי, אני זוכר את האפרטהייד ומעשי הטבח של רואנדה, דרפור וקוסובו, את הרעב באפריקה, את המלחמות בעיראק ובאפגניסטן וכמובן את 9/11. אני זוכר גם את תחילת עידן המחשב האישי, האינטרנט והטלפון הנייד ואת הסכמי השלום עם מצריים וירדן, האינתיפאדות והמלחמות בלבנון. ואולי חשוב מכל, את רצח יצחק רבין. בעין הסערות ההיסטוריות, תמיד הרגשתי שיש צורך לעצור לרגע ולקבל פרספקטיבה רחבה, להיעזר במבט מעמיק וחד שבורר את העיקר מהטפל וחושף את השקרים והאשליות של תקשורת ההמונים ובעלי האינטרסים. משהו שהוא לא עיתון אבל גם לא ספר פילוסופיה. ואורוול היה בדיוק כזה, הוא ליווה אותי תמיד כשהעולם מסביב בער.

ייחודה של יצירתו של אורוול היא לא בעלילות שהוא רקם או בדמויות שהוא יצר. כל מה שאורוול כתב, רומנים, סיפורים ומאמרים נוצר כדי לחשוף ולהילחם ברעות החולות של תקופתו. בכתיבתו, הוא מאיר בפנס פינות נידחות של דיכוי והשפלה וחושף את האמת מאחורי האירועים. כבר בראשית יצירתו, בלונדון, אורוול היה מן אומר אמת כפייתי שכזה, אחד מאלו שפשוט לא מסוגלים לשתף פעולה עם שקר ואחיזת עיניים. זה כמעט כאילו הוא לא היה מסוגל פיזית לשתוק. ליד הדלת האדומה של בית מס' 22 ברח' פורטבלו אני מדמה לעצמי את האיש הגבוה, המגושם למראה, נכנס פנימה רוכן על השולחן ורושם את חוויותיו, ללא פוזות ובלי להסתיר שום דבר. "כשאני מתיישב לכתוב ספר", הוא כתב ב 1946, "אני לא אומר לעצמי "אני עומד ליצור יצירת אמנות". אני כותב אותו מכיוון שיש איזה שקר שאני רוצה לחשוף, איזו עובדה שאני רוצה להסב אליה את תשומת הלב והדאגה הראשונה שלי היא לזכות לאוזן קשבת" ("מדוע אני כותב", מתוך "מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים", תרגום: יועד וינטר-שגב, דביר, 2005). ואצלי אורוול מצא תמיד אוזן קשבת, גם אם לפעמים לא קל לקרוא את מה שהוא כתב. הכתיבה שלו אכזרית בכנותה, בין אם זה תיאור של הוצאה להורג בבורמה או סיפור על הטינופת והזוהמה של שכונת עוני אנגלית. הוא חריף וציני לעיתים, לא מוותר על הפרטים המזעזעים. הוא מצייר תמונה ברורה וזורק אותה בפרצוף. שאף אחד לא יוכל לומר 'לא ידעתי'.

בגיל 25, כמו סופרים רבים אחרים, עבר אורוול (עדיין בשמו המקורי, אריק בלייר) לפריז ותכנן לכתוב רומנים ומאמרים. לאחר שכספו נגנב הוא חווה חוויות קשות של עוני, מחסור וחולי. הוא חי שם תקופה של כשנה וחצי, כאשר בחלקה הוא עובד 13 שעות ביום כשוטף כלים במלון יוקרתי. רבים מהביוגרפים שלו טוענים שבפריז הוא ניסה לנקות את עצמו מתחושות העליונות של בן המעמד הבינוני האנגלי ומתחושות האשמה של השוטר האימפריאליסטי. ייתכן שהם צודקים אך התקופה בפריז הולידה גם את הניצנים הראשונים של יצירתו והיא מובילה אותי, בעקבותיו של אורוול, לעלות על מעבורת ולעזוב את אנגליה. היעד הבא הוא פריז והמעבורת החוצה את תעלת למנש משאירה מאחוריה את הצוקים הלבנים של דובר, שער הכניסה והיציאה של הארץ אותה אורוול ראה תמיד כארצו לטוב ולרע.

בפריז אני מוצא את הרחוב בו השתכן אורוול. זהו רח' Rue du Pot De Fer שבגדה השמאלית של הסיין. המקום לא רחוק ממוסדות פריזאיים ידועים כמו הפנתיאון והסורבון והטיול בסביבתו מוביל אל גני לוקסמבורג והשדרות האופנתיות של הרובע הלטיני. כיום זהו רחוב צר ונעים למדי, מלא בבתי-קפה ומקושט בתריסי עץ ועציצים בחלונות. בימיו של אורוול הוא לא היה פסטוראלי כל כך. "היה זה רחוב צר מאוד", הוא כותב, "מעין נקיק של בתים גבוהים, מוכי צרעת, הנוטים זה כלפי זה בתנוחות משונות, כאילו קפאו כולם בשעת התמוטטותם" ("דפוק וזרוק בפאריז ולונדון", ג'ורג' אורוול, תרגום: דורון לבנה, כנרת, 1984).

אורוול מתאר רחוב מלא בביסטרואים זולים ובתי-מלון דחוסים עד אפס מקום. "במוצאי שבתות", הוא מספר, "כשליש מאוכלוסיית הגברים של הרובע הייתה שתויה". המלון עצמו היה "כלוב ארנבות צפוף, חשוך ומט לנפול, בן חמש קומות, המחולק במחיצות עץ לארבעים חדרים… הקירות היו דקים כקיסמים, וכדי להסתיר את הסדקים, כוסו הם בשכבה על גבי שכבה של טפטי נייר וורודים, שהתרופפו מאחיזתם ואכסנו פשפשים לאין ספור".

המלון איננו קיים היום אך לעומתו את בית-המלון בו עבד אורוול כשוטף כלים קשה לפספס. זהו ככל הנראה ה-Lotti Hotel שב-Rue Castiglione, מלון יוקרה בלב פאריז, לא רחוק מגני טילרי, השנז-א-ליזה והלובר. בין חנויות התכשיטים, יצירות האומנות והנברשות המוזהבות אפשר להיזכר בתיאוריו של אורוול מן הקרביים של המלון אותו הוא מכנה המלון X. היה זה "מבנה כביר מימדים, גרנדיוזי, בעל חזית קלאסית, ובצידו האחד מבוא קטן ואפל, כמו חור עכברים, ששימש ככניסת שירות". אורוול מתאר איך  לצד החזות המפוארת והאורחים המהודרים, שוררת טינופת מבהילה. "עד לשעות הערב לא היה זמן לנקות את הרצפה, ואנו החלקנו עליה בעיסה של מי סבון, עלי חסה, ניירות קרועים ואוכל גרוס. תריסר מלצרים שפשטו את מעיליהם וחשפו את בתי שחיים המיוזעים, ישבו ליד השולחן, ערבבו סלטים ותחבו את אגודליהם לקנקני השמנת. בחדר עמד ריח מעורב, דוחה של אוכל וזיעה". וזה לא הכל. כמו בענייני החברה, גם בעניינים גסטרונומיים, אורוול מתעקש לחשוף את האמת המרה שמאחורי הארוחה. הוא כותב על הזוהמה מעוררת הגועל, על טבחים היורקים במרק, על הטינופת בקפיטריה ועל ארון הלחם שורץ המקקים.

אורוול חושף את הקורא גם לתנאי החיים של אלו העובדים במלון. הוא מספר על העייפות והרעב, על האדישות והשכרות ועל שאיפותיהם של העובדים המצטמצמות לארוחה ולמיטה. חייו של אורוול בלונדון ובפריז היו קשים אך הם הולידו, יחד עם חוויותיו בבורמה, את כתביו הראשונים שפורסמו כמאמרים בעיתונות האנגלית והצרפתית. אורוול עזב את פריז בסוף 1929 ועם חזרתו לאנגליה ולבית הוריו בסאוות'וולד יצא לאור גם הרומן הראשון שלו, "דפוק וזרוק בפריז ולונדון". בהזדמנות זו הוא גם שינה את שמו. מתוך פחד מביקורות רעות וחשש לבייש את הוריו או אולי מתוך רצון בזהות חדשה, בן כמעט 30, נולד אריק בלייר מחדש כג'ורג' אורוול.

הרומן הראשון פתח תקופה פורה מאוד מבחינה יצירתית. אורוול עבד בהוראה ובמקביל המשיך לפרסם מאמרים בעיתונות האנגלית. "ימים בורמזיים" העוסק בשלטון האנגלי בבורמה, יצא לאור ב-1934, שנה אח"כ הגיע תורו של "בתו של כומר" ו ב-1936 פורסם "שאו את נס האספידיסטרה", סיפור חצי אוטוביוגרפי על משורר המחליט לוותר על כסף וכבוד למען יצירתו. המסע בעקבותיו של אורוול מחזיר אותי ללונדון, אך הפעם לצפון העיר, להמפסטד. האזור היוקרתי המהווה בית לעשירי העיר היה בימיו של אורוול ועודנו עדיין בית לסופרים, מוסיקאים ואינטלקטואלים רבים. יש בו פארק ענק, נופים ירוקים ואווירה כפרית יותר מרוב חלקי העיר. בהמפסטד עבד אורוול בחנות ספרים וזוהי התקופה שבה פגש את איילין אושונסי, סטודנטית לפסיכולוגיה ומשוררת, איתה התחתן ב-1936. איילין השפיע לא רק על חייו, אלא גם על יצירתו. שיר שכתבה כשנה לפני שהם נפגשו, למשל, נקרא: "סוף המאה, 1984".

השנים הבאות שלחו את אורוול לשני מסעות משמעותיים. הראשון היה מסע לצפון אנגליה בה הוא התחקה אחרי חיי הפועלים במקומות כמו וויגן, מנצ'סטר ושפילד. במרכזי תעשייה אפופי עשן ומוכי אבטלה הוא ירד למכרות, השתתף באסיפות פועלים והתארח בבתי התושבים. המסע הזה סוכם בספר "הדרך לרציף וויגן" הכולל לא רק את העובדות שאורוול אסף אלא גם מתקפה על הדוגמאטיות, התימהוניות והצביעות של חלק מהשמאל הבריטי. אורוול, שדעותיו העצמאיות וכנותו הרוחנית הרחיקה אותו מגורמים רבים בשמאל, החל להגדיר את עצמו כסוציאליסט, וכמו סוציאליסטים אנגלים רבים, הוא התעניין לא רק בענייני פנים. זו הייתה תקופה של משבר כלכלי והתחזקות הפאשיזם בכל אירופה, אך השמאל הבריטי היה מוטרד במיוחד מההתפתחויות בספרד, שם התחולל מאבק עקוב מדם בין הממשלה המרכז-שמאלית ותומכיה לבין גורמים שמרניים מהצבא ומהימין בהנהגתו של הגנרל פרנקו. תמיכת ברה"מ ברפובליקנים ותמיכת איטליה וגרמניה בפרנקו נתנו לקונפליקט משמעות בינלאומית. בעקבות המאורעות הדרמאתיים, אורוול נסע לספרד כדי לסקר את המלחמה אך מהר מאוד מצא את עצמו נלחם בה. כך הופכת ברצלונה לתחנה הבאה במסע שלי.

כשאורוול הגיע לברצלונה הוא מצא בה עיר שונה לגמרי מזו שאני מוצא. למעשה, בברצלונה של תחילת 1937 היה משהו שלא חזר על עצמו פעמים רבות בהיסטוריה. זו הייתה עיר שעברה מהפכה שסחפה את ההמונים והטעינה את הרחובות באווירה חד-פעמית. שלא תהיה טעות, גם היום ברצלונה היא עיר מרגשת ומסעירה. היא צבעונית ומלאה בארכיטקטורה ייחודית, יש בה אומנות, חוף-ים, אתרים היסטוריים ושווקים עמוסי ריחות וטעמים נפלאים. אבל אורוול מצא בה ריגושים אחרים. "זאת הייתה הפעם הראשונה בה הייתי בעיר שבה מעמד הפועלים הוא השולט", הוא כתב ב "הומאז' לקטלוניה", "באופן מעשי, כל הבניינים, בכל הגדלים, נתפסו ע"י הפועלים וקושטו בדגלים אדומים או בדגלים האדומים-שחורים של האנרכיסטים" (Homage to Catalonia, George Orwell, Martin Secker & Warburg, 1938). אורוול כותב על בתי עסק שהולאמו, על תעסוקה מלאה וכנסיות שהוחרבו. במורד שדרת הראמבלס, בה אני מוצא היום עדרים של תיירים, מיצגי רחוב ודוכני מזון, אורוול שמע שירי מהפכה בוקעים מרמקולים גדולים ומצא אווירה של ספונטאניות וסולידאריות מהפכנית.  

אורוול הצטרף ל POUM, אחת התנועות המהפכניות שתמכו בממשלה, ויצא לחזית כדי להילחם בפאשיסטים. יחידתו הוצבה בחזית אראגון, לא רחוק מסרגוסה. הוא נלחם בקור, ברעב ובשעמום יותר מאשר הוא נלחם באויב, אך בכל זאת הוא השתתף במספר קרבות ואפילו נפצע כשנורה בגרונו ע"י צלף. חלקו בלחימה הפעילה הסתיים עם פציעתו, אך האירועים העצובים הבאים היו במידה רבה אלו שעיצבו את תמונת העולם הקודרת של ספריו הבאים. בשדרות הראמבלס מס' 138 אני מוצא את המלון בו הוא השתכן עם חזרתו לברצלונה אחרי השהות בחזית. מהמרפסות העגולות של מלון קונטיננטל המשקיפות על השדרה הרחבה, אורוול בוודאי יכול היה לראות את החלומות האוטופיים של ברצלונה החופשית מתנפצים אחד לאחד כאשר החלה לחימה בין הפלגים השונים של הרפובליקנים. קומוניסטים נלחמו באנרכיסטים, תומכי סטלין נלחמו במתנגדיו, אלפי לוחמים בעלי כוונות טובות היו לפיונים בידי המעצמות והמפלגות הגדולות ונלחמו אחד בשני במקום בפאשיזם, האויב המשותף. מאחורי הפלאזה קטלוניה עדיין עומדים כמה בניינים עם חורי קליעים מאותה תקופה וברמבלאס 128 אני מוצא את מפקדת ה POUM, תנועתו של אורוול. על הבניין האפור מוצב לוח זיכרון למייסד התנועה, אדרס נין שנחטף, עונה ונרצח כנראה ע"י גורמים מקורבים לברה"מ. גם אורוול ואשתו איילין, שהצטרפה אליו בינתיים, הפכו למטרה אך למרבה המזל הם הצליחו להימלט מספרד בעור שיניהם. את השנתיים הבאות בילה אורוול באנגליה ובמרוקו, אליה נסע כדי להחלים ממחלת השחפת.

כאן, רגע לפני המאורע החשוב ביותר של תקופתו, מלה"ע השנייה, אולי המקום לציין שאורוול הוא בעבורי לא רק פרשן לענייני אקטואליה. הכתיבה שלו, למרות שהיא פוליטית, היא אישית לחלוטין וחייו היו כמו גזע עץ שהשנים והאקלים השאירו בו את חותמם. חוסר היכולת שלו להישאר אדיש למצוקה ולאי-צדק היא מעוררת השראה. כשהוא נלחם בספרד, לדוגמא, הוא היה אדם בן 34, נשוי ובעל קריירה, לא היפי צעיר ושוחר הרפתקאות. היום, מבוגר רק במעט מאורוול בימי ספרד, אני לא יכול שלא להתרשם. אבל זה לא רק זה. כששירתי בצבא, בלבנון, בעזה או בחברון, נזקקתי לאורוול. ידעתי הרי שמשהו רקוב בסיטואציות שנקלעתי אליהן אבל לא הייתי זקוק להטפות מוסר של כאלה שלא העבירו אפילו יום אחד במדים ולא הבינו את המורכבות הפוליטית של העולם המודרני. אורוול סיפק לי ניתוח מדויק בדבר הגורמים העומדים בבסיסם של כל מלחמה ומעשה כיבוש. אורוול המשיך להיות רלוונטי גם בהמשך – כשהייתי שכיר, הוא עזר לי לפענח את הדינאמיקה של חיי העבודה. כשעסקתי בפוליטיקה, הוא היה שם כדי להצביע על השקרים שלה, כשעסקתי בחינוך, הוא היה שם כדי להזכיר שתמיד יש סיכוי להביא לשינוי. ויותר מכל הוא איתי כשאני כותב. אורוול אמר שבימים של הונאה כללית, אמירת אמת היא מעשה מהפכני. לא צריך הרבה יותר מהמשפט הזה כדי להבין את כוחה של המילה הכתובה.

ומילותיו ותובנותיו של אורוול עצמו הן רלוונטיות תמיד. "כל אחד מאמין במעשי הזוועה של האויב ולא מאמין באלו של הצד שלו" הוא כותב ב"מבט אחורה על מלחמת ספרד" ומספר על "ספסרי הזוועות" מימין ומשמאל המשתמשים בזוועות למטרות פוליטיות אבל אדישים לסבל כשהוא פוגע בצד השני של הגבול (מתוך "מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים", תרגום: יועד וינטר-שגב, דביר, 2005). נשמע מוכר? רלוונטית לא פחות היא ההבנה שדעת הקהל היא חלק מכל מערכה ושזו נתונה למניפולציות ולניצול ציני. "התנודות המדהימות בדעת הקהל", הוא כותב, "הרגשות שאפשר לפתוח ולסגור כמו ברז, הם תוצאה מההיפנוזה של העיתונים והרדיו". אורוול הסביר טוב יותר מכל אחד אחר מהי מכבסת מילים ומהי מהפכה נבגדת. הוא חשף זוועות כמו המוות העלוב של העניים בבתי-החולים של פריז או טבח האזרחים בספרד, אבל גם הרים את המסך מאחורי השקרים והאינטרסים הסמויים של האחראים לאותן זוועות, "גורפי הדיבידנדים" ו"בעלי הרכוש ושכיריהם מלקקי התחת". ולמרות זאת, הייאוש הוא ממנו והלאה. בסופו של דבר, הקרב לפי אורוול, כל קרב, הוא על זכותו של האדם לזכות במינימום של חיים אנושיים, במזון, בדיור, לבוש סביר וחופש מ"האימה הרודפת של אבטלה". המאבק הוא על הידיעה שלילדים של כל אדם יהיה סיכוי הוגן וששעות העבודה שלו ישאירו לו קצת אנרגיה בסוף היום. ויותר מכל, המאבק הוא נגד כל סוג של שיעבוד. "אני עצמי מאמין", הוא מסכם, "שהאדם הפשוט ינצח בקרב שלו במוקדם ובמאוחר".

במהלך מלה"ע השנייה אורוול היה חלק מהמאמץ המלחמתי כששירת בהגנה האזרחית ובשירות השידור הבריטי (ה-BBC). הוא גם הפך לכתב של האובסרבר באירופה לקראת סוף המלחמה. במהלך התקופה הוא המשיך לכתוב ויצר, בין השאר, את אחד הספרים החשובים של המאה, "חוות החיות", רומן אלגורי רב-עוצמה שבו הוא תוקף כסוציאל-דמוקרט את המהפכות שמסתיימות בטוטאליטריות ודיקטטורה. זו הייתה תקופה קשה בחייו האישיים. הוא ואיליין אימצו ילד ב-1944 אך איליין נפטרה במפתיע במהלך ניתוח שגרתי בזמן שאורוול שהה בגרמניה. את חמש השנים שנותרו לו הוא בילה בעיקר באי יורה, חולה ובודד, כשהוא כותב מאמרים ועובד על יצירתו האחרונה, "1984".

המסע בעקבות אורוול יכול להסתיים בחווה המבודדת בקצה הצפוני של האי הסקוטי השומם. סיום אחר יכול להיות בחלקת הקבר בה הוא נקבר לאחר שהשחפת הכריעה אותו, ליד המצבה הנושאת רק את שמו המקורי ושנות חייו, בכנסיית כל הקדושים ב-Sutton Courtenay. בן 46 היה במותו.

אבל מסע בעקבות אורוול ראוי שיסתיים דווקא מתחת לאף שלנו, אצל כל אחד מאיתנו בסלון, בשכונה, בעיר בה הוא חי. כש"האח הגדול", מושג שהמציא ג'ורג' אורוול, מופיע אצלנו על המרקעים 24 שעות ביממה, כשהאלימות עדיין משתוללת בכל פינות הגלובוס, כשעצם קיומה של האמת מוטל בספק וחוסר היכולת להבחין בין טוב לרע מובילה למעשי רצח ושיעבוד, דווקא הביקור בחצר הפרטית שלנו והשימוש בפנס האימתני של אורוול הוא ראוי יותר לסיום המסע.

חלקו האחרון של 1984 הוא אחד מפרקי הספרות המדכאים ביותר שנכתבו אי פעם. וויסטון, גיבור הספר, עובר סדרה של עינויים וחקירות בידי איש המפלגה השלטת, אובראיין המתאר בפניו את העתיד – עולם שבו המפלגה שלטת במחשבות בני האדם, לא רק במעשיהם, עולם שאפילו אירועי העבר ותפיסת המציאות עצמה נתונים לשרירות ליבו של השלטון. "צייר בנפשך מגף דורס פני אדם", אומר אובריאן, ומתאר עולם של פחד, נטול צחוק, אמנות ומדע, עולם שאפילו המין והאהבה ניטלו ממנו. "אם אתה אדם", הוא מטיח בפניו של ווינסטון המעונה והמושפל, "הרי אתה האדם האחרון".

יש שפירשו את חזונו של אורוול כביקורת על המשטרים הטוטאליטריים של ימיו בלבד. אלו נשמו לרווחה עם התמוטטות המשטר הנאצי ופירוק ברה"מ. אחרים, ואני ביניהם, רואים ב 1984 אזהרה רלוונטית תמיד. בני האדם, כך נדמה לי שאורוול טוען, אשמים בהפיכת החיים על פני האדמה הזאת לגיהינום. אך כל עוד רוח האדם קיימת יש סיכוי לתיקון. לקראת סוף המסע אני נזכר בשיר של לאה גולדברג בו היא מתארת, כמו אורוול, את האסון הפוקד את עולם האדם "ונדע כי אשמנו מאוד", היא כותבת, "כי היינו עדים למותו המכוער של עולם שאהבנו כל כך". אך השורה התחתונה היא לא ייאוש, היא היפוכה של גורלו של ווינסטון ב 1984. "כי עמדנו מנגד ביום ההפרד, נכנעים, חתומי שפתיים, ורצינו לשנוא, והלב – לא ציית, ויאהב, ויאהב שבעתיים".

 

 

 

 

המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו של אלבר קאמי רושם עמוק. והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. מסע אישי בעקבות חייו ויצירתו של אלבר קאמי.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il  

"היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע". נדמה לי שהייתי עדיין בתיכון כשפתחתי בפעם הראשונה ספר של אלבר קאמי והפתיחה המוחצת הזאת, של "הזר", תפסה אותי מיד. היה בספר הזה בדיוק מה שחיפשתי אז. הוא היה אמיתי והוא היה כנה עד כאב. גיבור הספר, מרסו, לא היה שותף לזיופים ולאשליות של התרבות האנושית והוא העביר בצורה מתומצתת ובגוף ראשון מסר חד וברור. בעולמו לא היו אלוהים או ערכים אוניברסאליים, לא הייתה אמת מעבר לזאת הנקלטת בחושים ולא הייתה וודאות מעבר לזו של המוות. חייו האבסורדים היו שגרה שברירית וחסרת משמעות.

לא אתיימר לדעת מה מעניין תלמידי תיכון אבל נדמה לי שלאנשים צעירים יש נטייה לחפש משמעות ותוכן לחייהם והם יורים לכל הכיוונים. חלקם מנסים אומנויות שונות, אחרים מתנסים בספורט, בבידור או במעורבות חברתית. אותי, בנוסף לעניינים ההורמונאליים הרגילים, עניינו שאלות מוסריות ופוליטיות. ב "הזר" ובספר השני של קאמי שנפל לידי, "המיתוס של סיזיפוס" מצאתי תשובות טובות. למדתי שבאמצעות תודעה מפוכחת וריאליסטית ניתן למצוא בחיים משמעות, אולי אפילו אושר. קאמי טוען שם שהאדם יכול לאמץ את הקיום האבסורדי, לעמת את שאיפתו למשמעות עם חוסר המשמעות של הקיום ולהגיע לפיוס עם המציאות. בכל מקרה, כתלמיד תיכון, זה נשמע לי טוב. מאוחר יותר שיניתי קצת את דעתי ומעניין לציין שכך עשה גם קאמי, אך עמדת הפתיחה הזאת הייתה נקודת המוצא למסעו הרעיוני של קאמי ולמסע שהחלטתי אני לערוך בעקבותיו, קרוב לעשרים שנה אחרי שקראתי לראשונה את "הזר".

לא נסעתי בעקבות קאמי רק בגלל זיכרונות ילדות והעובדה שתמיד אהבתי את יצירותיו. רציתי למצוא את המקור למילים שלו שבעיני היו תמיד מרגשות ומדויקות אך גם אקטואליות ורלוונטיות. אולי זה מפני שבניגוד לסופרים רבים, קאמי היה שקוע עמוק במאורעות תקופתו ובחיי זולתו. המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו רושם עמוק, והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. כך, כשחייו הופכים למסע מקביל לתנועת ההיסטוריה ולפיתוליה, רעיונותיו השתנו והתפתחו. כשיצאתי לדרך נדמה היה לי שמסע בעקבותיו של קאמי יוכל לתרום משהו למסע חיי שלי. חשבתי שהחיפוש אחר סופר שמלווה אותי כבר שנים רבות יוכל להראות לי כיוונים חדשים, להעניק תובנות חשובות. וכך היה.

הרובע הלטיני

אלבר קאמי נולד בנובמבר 1913 במונדובי, אלג'יריה למשפחה ממוצא אירופי. בגיל שנה הוא נתקל חזיתית לראשונה בזוועותיה של המאה העשרים כשאביו נהרג במלה"ע הראשונה. יחד עם אמו ואחיו הוא עבר אז לבית סבתו בשכונה ענייה של העיר אלג'יר. למרות מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, הצליח קאמי לרכוש השכלה בעזרת מורים שטיפחו אותו והוא הפך במהלך שנות השלושים מילד חובב כדורגל ששיחק עם חבריו על חוף הים תחת השמש של צפון אפריקה, ליוצר, אינטלקטואל ואדם פוליטי. הוא הקים תיאטרון, הצטרף למפלגה הקומוניסטית וסולק ממנה, כתב בעיתונים, פרסם מסות וסיפורים קצרים וטייל באירופה. תוך כדי התמודדות עם מחלת השחפת שהתגלתה אצלו, הוא הספיק גם להתחתן ולהתגרש.

במרץ 1940 עבר קאמי לפריז ומסעי בעקבותיו החל כאן, בעיר האורות, בגדה השמאלית של הסיין. קאמי חי שנים רבות בין הביסטרואים, מוסדות ההשכלה הגבוהה, חנויות הספרים והגנים הציבוריים של שדרות סן-מישל, סן-ז'רמן ורספייל. כאן, ברובע הלטיני, בשדרות הרחבות ובסמטאות הצרות שביניהן, מצאתי את פריז שלו. את הוטל מדיסון איתרתי בשדרות סן ז'רמן. קאמי חי כאן במשך כמה חודשים ב 1940, במהלכם הוא עבד בעיתון פארי-סואר והשלים את "הזר". הוא לא אהב במיוחד את העיר. "העצים שחורים והשמים אפורים", הוא כתב ביומנו ותיאר את האווירה כ"מלנכוליות אלגנטית". כנראה שלא היה פשוט להיות זר בעיר הגדולה, כי כתייר, כמעט שבעים שנה אח"כ, לא מצאתי במדיסון מלנכוליות, רק בניין יפה, עטור מרפסות עדינות ופרחים אדומים במרכזו של רחוב מלא חיים. לא רחוק מן המלון, ברח' סבסטיאן-בוטין, ממוקם עדיין בניין ההוצאה-לאור "גלימאר", בה קאמי פרסם את יצירותיו ועבד כלקטור במשך שנים רבות. קאמי גם יצר קשרי חברות עם בני משפחת גלימאר, בעלי ההוצאה, בהם מישל, אחיינו של המייסד גאסטון גלימאר, שהפך לחבר קרוב.

בין המלון לבית ההוצאה-לאור, בשד' סן-ז'רמן 172, מצאתי את קפה דה-פלורה, שהיה בשנות הארבעים מקום מפגש מרכזי לאומנים ואינטלקטואלים פריזאים. היום מבקרים בו בעיקר תיירים אך הוא נראה בדיוק כמו בימים בהם אנשים כמו פאבלו פיקאסו וסימון דה-בובאר נהגו לשבת בו. בחוץ, עומדים שולחנות עגולים ופונים לרחוב. בפנים, מלצרים לבושים בשחור-לבן אלגנטי, מתרוצצים בין השולחנות. אדום וחום הם הצבעים הבולטים ויחד עם הבאר, הם מעניקים למקום ארשת רצינית ומכובדת. קאמי נהג להיפגש כאן עם ידידו הקרוב, ולימים אויבו המר, ז'אן-פול סארטר, שאפילו הכניס את בית-הקפה לכתביו. "בית-הקפה על אווירתו רווית העשן ורחשי קולותיו, על שאון תחתיות הספסלים המתנגשות והצעדים שממלאים אותו הוא הוויה במלואה", הוא כתב. היו אלו תחילת ימי הכיבוש הגרמני, קאמי חזר אז לפאריז לאחר שעזב אותה לזמן מה, ומצא בה אווירת מצור של פטרולים צבאיים, הפסקות חשמל והקצבות מזון, אבל גם חיי יצירה שנמשכו למרות נוכחותם של הנאצים. מחזות הועלו, בתי קולנוע פעלו וספרים המשיכו לצאת לאור.

הרובע השני

בקיץ 1943 קאמי עשה מעשה. כמו כל אדם שחי בתקופה של ליקוי מאורות אנושי, הוא נדרש לבחור האם ישתף פעולה עם הרוע, יתעלם ממנו או ילחם בו. קאמי מתאר את פריז של תקופה זאת כ"עיר שנשלל ממנה הכל, ללא אור וללא אש, מורעבת, אבל למרות זאת קומתה לא שחה". ההחלטה לא התקבלה בקלות וגם לא במהירות, כנראה בגלל ההתרחשויות הרבות בחייו של קאמי באותה תקופה. הוא נישא שוב (לפראנסין פואר, אשתו עד ליום מותו), ספריו הראשונים יצאו לאור, הוא ביקר באלג'יריה ועבר טיפולים לשחפת. אבל החשיפה למעשי הנאצים ולפועלה של ההתנגדות הצרפתית, הרזיסטאנס, הכריעו את הכף. בגיל 30 קאמי הצטרף למחתרת. מעונו בתקופה זאת היה סמוך למלון לה-לוטטיה, בניין גדול ואפור במרכז שד' רספיל. היום מונפים עליו דגלי צרפת ורק שלט קטן מספר לעוברים ושבים שכאן, לפני 65 שנה, הייתה מפקדה נאצית ובמקום שמונף היום הטריקולור הצרפתי הונפו צלבי-קרס. כך הפך קאמי, ממש מתחת לאפו של הגסטאפו, לעורך עיתון המחתרת "קומבה".

המערכת של קומבה הייתה בצד השני של הסיין, ברח' ראומור. הרחוב הרחב המשובץ בתים בני יותר ממאה שנה חוצה אזור מרכזי לתעשיית הטקסטיל ולעולם הפיננסי. היום ממוקמים בו משרדים ובתי-עסק מתחום האופנה. מעבר לפינה, ברח' סנט-דניס, נמצא אזור מפוקפק של מרכזי זנות וחנויות סקס בשכנות למגורים זולים של צעירים, מהגרים ועובדים זרים. המלונות הצנועים והמסעדות הזולות משכו גם אותי לקבוע את משכני באזור. מצויד בטקסטים של קאמי, במפות, תמונות וביוגרפיות, יצאתי לחפש את קו המחשבה שהוביל את קאמי מחיי הבוהמה של הגדה השמאלית לפעילות מחתרתית, כאן ברובע השני של פריז. קאמי הבין אולי, עם התפשטות הנאציזם באירופה, שלרעיונותיו הקדם מלחמתיים יש משמעויות קשות. אם אכן אין אלוהים ואין ערכים אוניברסאליים, מה ימנע רצח, טרור ושנאה? הוא כותב לחבר גרמני דמיוני ביולי 1944 "אתם שיערתם, כי בהיעדר מוסר אנושי או אלוהי, הערכים היחידים הם אלו השולטים בעולם בעלי החיים, דהיינו האלימות והעורמה. מכאן הסקתם שהאדם הוא אין ואפס ושניתן להמית את נשמתו". קאמי עובר מהפך, "אני לעומתכם, בחרתי בצדק", הוא כותב, "עדיין סבור אני שלעולם הזה אין משמעות עליונה. אבל ברי לי כי למשהו בעולם הזה יש משמעות, וזה האדם, משום שהוא הייצור היחיד התובע שתהיה לו משמעות". קאמי מורד באבסורד, בהפיכת האדם לאל, לטובת השאיפה לאושר, לצדק ולסולידאריות.

בביקור במטה ההיסטורי של "קומבה" נזכרתי עד כמה הפך קאמי רלוונטי בעבורי כשהתחלתי לעסוק בחינוך ובייחוד בהוראת נושא השואה. חיפשתי אז מקור ספרותי שיש בו, בנוסף לתיאורי הזוועה, גם קריאה למאבק ואמירה הומניסטית ברורה. את אלו מצאתי אצל קאמי שהבין בזמן המלחמה שמי שאיננו מתנגד, הוא שותף לרוע. האמת הזאת מלווה אותי מאז. לפעמים, כמקור כוח, לפעמים כביקורת עצמית. העיתון שקאמי ערך יצא כל כמה שבועות והגיע לתפוצה של כרבע מיליון. הוא היה כוח מניע לתנועת "קומבה" שעסקה בפעולות ריגול, פיגועים, מעשי חבלה, ואספקת מזון. קאמי, שאחז בעט ולא בנשק, תרם את החוסן הרוחני. למרות שהקשיים היו רחוקים מאלו של הלוחמים בגטאות וביערות של אירופה הכבושה, פעילי עיתונות המחתרת חיו בסכנה מתמדת. רבים נתפסו, התאבדו או נשלחו למחנות ריכוז. ב 1945 נגמרה המלחמה, ובעבור אלו ששרדו אותה החל עידן חדש.

ניו-יורק

חמש השנים שאחרי המלחמה היו לקאמי שנים עמוסות. תאומים נולדו לו ולפראנסין, הוא כתב פרוזה ועיתונות, ביקר באלג'יריה וניהל רומן עם שחקנית ממוצא ספרדי בשם מריה קזרס, רומן אחד מבין רבים. אלו השנים בהן הפך קאמי לסופר-סטאר. הוא היה למעין מורה-דרך אופנתי, הוא נראה כמו המפרי בוגרט ונהנה ממנעמי החיים. היה כנראה משהו בדמותו של לוחם המחתרת, המהגר האלג'יראי וההוגה המקורי שהיה לו פוטנציאל למשוך לא רק קהל צרפתי אלא גם קוראים בעולם כולו. כש"הזר" עמד לצאת לאור בפעם הראשונה באנגלית, מסעו של קאמי עבר את האוקיינוס והגיע לניו-יורק סיטי.

רחובותיה של ניו-יורק שונים מאוד מרחובותיה של פריז ובוודאי מאלו של אלג'יר. כל מי שמגיע אליהם בפעם הראשונה עומד נפעם מול הגודל והעוצמה. קאמי, שבילה כאן את האביב של 1946 בחסות הממשלה הצרפתית, הגיע באונייה מיבשת שהייתה עדיין בחורבות. הוא בוודאי היה בהלם. הוא התגורר במלון ברח' 17 ואח"כ בדירה בסנטרל-פארק ווסט. הוא עסק בעיקר בהרצאות ומפגשים ספרותיים. הוא לא התבייש גם לעשות קניות, לעלות במשקל ולטייל בעיר. הוא ביקר בצ'יינה-טאון ובהארלם, ראה את איטליה הקטנה, התרשם מגן החיות שבפארק והרחיק עד לקוני-איילנד ולהרים שמצפון לעיר. במיוחד הוא אהב את לילות השתייה והשכרות בשכונת הבאורי ואת השיחות עם חברים חדשים שהכיר. "אהבתי את ניו-יורק ואת העוצמה שלה המשאירה אותך לעיתים עם חוסר ביטחון ומיאוס", הוא כתב וסיכם: "לעיתים אדם זקוק לגלות".

בזמן הביקור בניו-יורק החזיק קאמי במטענו את כתב היד של ספרו הבא, "הדבר" שיפורסם ב 1947. הפעם, גיבוריו של קאמי אינם פאסיביים, הם נאבקים במגיפה שהשתלטה על העיר אוראן וקוטלת את תושביה. המחלה מסמלת את הטוטאליטריות ואי-הצדק שלא חלפו מהעולם למרות שמלה"ע באה אל סופה. נקודת המוצא של הספר היא שהאדם הוא יצור חברתי ושהאחר איננו הגיהינום, אלא זה התובע התקוממות נגד המצוקה. "אין לי נטייה לא להרואיזם ולא לקדושה", אומר דר' רייה, מגיבורי הספר, "מה שמעניין אותי הוא להיות אדם". דווקא בניו-יורק, הכרך הענק והמנוכר, הרהרתי, בעקבות קאמי, על מה שקושר בין בני האדם, על מחויבותם הבסיסית לחברה. קאמי הבין שחוסר האמונה והאבסורד הם מבוי סתום המובילים לחברה של רצח ואימה. הוא הבין, ואני בעקבותיו, שיש גם דרך אחרת. קאמי קרא לזה מרד. בשבילי, המרד לא היה קרבות מחתרת או הפגנות בסורבון, אלא פעילות חינוכית ומעורבות חברתית. קאמי תמיד היה מקור השראה לפעילות זו, כל עוד היא נמשכה.

סטוקהולם

שוודיה קפואה בתחילת דצמבר. בימים הכי קצרים בשנה היא עוטה לעיתים כיסוי לבן וחגיגי. לעיתים, עם זאת, היא אפורה וקודרת. זוהי תקופה חגיגית בצפון אירופה, קצת לפני חג-המולד והשנה החדשה. בסטוקהולם, דצמבר מקבל מימד חגיגי נוסף מכיוון שבעשירי בו מוענקים בה פרסי הנובל היוקרתיים. ב-1957 הגיע לכאן אלבר קאמי כדי לקבל את פרס הנובל לספרות. האולם בו נערך הנשף החגיגי לאחר חלוקת הפרסים לא השתנה בהרבה מאז. הוא נמצא בבניין העירייה, על גדות אגם מלארן. זהו בניין חום ומלבני, בצידו האחד מגדל גבוה, מעוטר בשלושה כתרי זהב, בירכתיו גן פסלים מהודר על שפת המים. כשאני מבקר במקום אני חושב על קאמי, זוכה מפתיע וצעיר יחסית, העומד על דוכן הנאומים, מעט נבוך ומדבר על משימת דורו: "עלינו למנוע מהעולם להשמיד את עצמו. אנו יורשי היסטוריה מושחתת של מהפכות נפל, טכנולוגיה שיצאה משליטה, אלים מתים, אידיאולוגיות שחוקות ואינטליגנציה שהפכה למשרתת של שנאה ודיכוי… הדור שלנו חייב, במרוץ מטורף נגד השעון, לכונן שלום ללא שיעבוד בין האומות, לייסד עבודה חדשה ותרבות מחודשת, לכונן מחדש את ארון-הברית".

וקאמי עסק בזה כל הזמן, הוא פעל נגד משטרו של פרנקו בספרד, נגד אימי המלחמה הקרה ועונש המוות. הוא הפגין, כתב מכתבים, חתם על עצומות והתבטא במגוון רחב מאוד של נושאים. אך הנושא הרגיש ביותר היה תמיד אלג'יריה. זו השיגה אותו גם בשוודיה הרחוקה. אלג'יריה הייתה אז עדיין קולוניה צרפתית וכשהחלו תביעות לעצמאות, קאמי תמך, בניגוד לעמדת השמאל, בפתרון של אוטונומיה או פדרציה ולא במדינה עצמאית. בזמן שארגון האף-אל-אן ביצע פיגועים באוכלוסייה אזרחית והצרפתים הגיבו בדיכוי צבאי, קאמי קרא להפסקת אש ולשחרור לאומנים ליברליים שהיו צפויים לעונש מוות. בינתיים בסטוקהולם, סטודנט מקומי ממוצא אלג'יראי תוקף את קאמי בזמן הרצאה באוניברסיטה. "לא עשית דבר למען אלג'יריה!" הוא זועק וקאמי המרוגז משיב שהוא תומך בפיתרון צודק של שתי אוכלוסיות החיות בשלום ושוויון. "תמיד גיניתי את הטרור שפועל בצורה עיוורת ואשר יכול להלום באמי או במשפחתי", הוא תקף, "אני מאמין בצדק, אך לפני הצדק אגן על אמי". העימות דעך מהר אך הוא היה רק קצה הקרחון.

בסטוקהולם, כמו בבירות אירופאיות רבות, אני מוצא עדיין את סוג השמאל שקאמי נתקל בו בשנות החמישים. אלו השמאלנים שמוציאים שם רע לשמאל, שתומכים בחמאס, מחרימים את ישראל וצווחים שארה"ב גרועה יותר מגרמניה הנאצית. הם מארגנים הפגנות עטורות כאפיות ותמונות של טרוצקי, הם מתנגדים לקידמה ולפשרה ותומכים במפלגות מוות למיניהן, בפונדמנטליסטים דתיים וארגוני טרור. קאמי, בשלב זה של חייו, מאבד את סטאטוס כוכב-הרוק שלו בגלל העימות עם האורתודוכסיה השמאלית של אירופה. ב-1951 יצא לאור "האדם המורד" שסיבך את קאמי עם השמאל הצרפתי בגלל התנגדותו למפלגה הקומוניסטית ולטרור הסטליניסטי. קאמי, שהעדיף אמירה הומניסטית טהורה, הותקף כפשרן ובוגד. התקפות אלו הובילו לשנים קשות של דיכאון, מחלות ובעיות משפחתיות. קשה מכל היה העימות עם שותפו בעבר ז'אן-פול סארטר שחשף פרצוף מכוער במיוחד, מנדה ומחרים.

המרד של "האדם המורד" הוא מרד חברתי באבסורד של הבריאה כולה, בו מסרב האדם לתנאי קיומו, מוותר על הצדק האלוהי שהכזיב ועושה את העבודה בעצמו. בניגוד לפוליטיקה המקדשת את כל האמצעים, המרד הוא היענות לנתבעות האחר אך גם הצבת גבול, הוא נובע מאהבת האדם כיצור אנושי, לא כיצור מופשט. דברים אלו היו מאוד לא אופנתיים בסטוקהולם ופריז של שנות החמישים. רבים מיריביו של קאמי היו מושקעים אז בפרויקטים פוליטיים שהובילו לשעבוד של מחנות ריכוז והוצאות להורג. פרס הנובל עורר גם הוא התקפות שהוקיעו את קאמי כמתמסד וריאקציונר. בשלב מסוים נמאס לקאמי מהמאבקים. בספטמבר 1958, הוא נכנס למכוניתו ונסע דרומה. הוא עבר בדרכו כפרים קטנים, כרמים, ושדות פתוחים, כשכבישיה של מרכז צרפת מובילים אותו לפרובאנס ולכיוון הים התיכון שחופיו היו, מאז ילדותו באלג'יריה, המפלט האמיתי שלו.

לורמרין

לורמרין היא עיר קטנה בדרום צרפת. היא יושבת בצל הרים ומוקפת בשדות וצמחיית פרא. היא בת כמה מאות שנים וחיים בה מעט יותר מאלף תושבים. יש בה כיכר נעימה עם כמה בתי קפה בצל העצים, יש בה בית עירייה, כנסייה ומבצר עתיק. קאמי רכש כאן בית ישן כמקום מפלט מהכרך הפריזאי, הגדול והעוין. כשהגעתי ללורמרין הבנתי מדוע בחר בה קאמי. היא יפיפייה, בתי האבן שלה מכוסים בצמחייה, הרחובות המתעקלים מלאים בקשתות, בחלונות מעוטרים ירוק ובשלווה יומיומית. כאן רוחו של קאמי כמו הסבירה לי את עצמה ונתנה לי עוד משהו. היא סיפקה השראה שכל אחד זקוק לה כשהוא נקלע לתקופה של גלות או בדידות. לא פשוט להפוך מקונסנזוס לשוליים וקאמי, שהיה גולה בנשמתו וזר ברוחו, לא וויתר על ייעודו ויצירתו, הוא כמו הסביר לי שהשינוי בתפאורה לא חייב לגרור שינוי בתוכן. להיפך, קאמי תכנן כבר מחזור יצירה חדש. לאחר השלילה של האבסורד והתגובה שבמרד, חדר ליצירתו נושא חדש – האהבה.

קצת לפני שזכה קאמי בנובל הוא פרסם את "הנפילה". זהו מונולוג של אדם אשר איננו נענה למחויבות אנושית בסיסית ולתביעת האחר. נפילתו של קלמאנס, גיבור הספר, היא נפילתו של העד השותק לנוכח הרוע, זה שנשמתו נהרסת לנוכח התבוננותו האדישה במצוקה. כעת ניגש קאמי לכתוב את המוצא לטרגדיה. לא תזה פילוסופית מורכבת אלא רומן אוטוביוגרפי על רקע הים התיכון, בו מנסה קאמי למצוא בחיים האמיתיים והחד-פעמיים אושר פשוט מתוך היחסים עם הזולת והעולם. כן, גם ע"פ קאמי, האהבה היא הפיתרון. אך זהו לא וויתור על אקטיביזם אלא שימת דגש על האמפתיה, על הפעולה הצנועה, האחראית והאמיצה כדרך חיים. והאויבים הם רבים – האשליות המטאפיזיות, הקונפורמיזם, שיגעונות הגדלות והאלימות. האדם, כיצירה חד-פעמית ומופלאה, הוא המרכז ושמירה על צלם האנוש היא המדד לפעולתו. לימים יקרא הספר "אדם הראשון".

 גלותו הכפרית של קאמי לא הייתה מושלמת, הוא המשיך לקיים קשרים עם העיר הגדולה, עם חבריו ונשותיו, הוא כתב ללא הפסק וחזר לעבודה בתיאטרון. הגלות, שהצליחה להוציא ממנו את הפסימיות והציניות של "הנפילה", גרמה לכך ששנות השישים, שהיו מעבר לפינה, נראו כתחילתה של תקופת יצירה והתחדשות. ביום השלישי של העשור החדש, יצא קאמי, יחד עם ידידו והמוציא-לאור שלו, מישל גלימאר, מלורמרין לפריז. זו הייתה אמורה להיות נסיעה ארוכה, מלווה בשיחה נעימה וארוחות טובות. ברכב היו גם בני משפחתו של מישל, ז'אנין ואן. קאמי נשא איתו את דפי כתב-היד הלא מושלם של "אדם הראשון" וגם כרטיס רכבת לפריז בו החליט קאמי, ברגע האחרון, לא להשתמש.

ווילבלווין

בצהרי יומה השני של הנסיעה, סטתה המכונית הנהוגה בידי מישל גלימאר מהכביש הישן בין סנס לפריז והתנגשה בעץ. מישל נפצע אנושות, שתי הנשים במושב האחורי לא נפגעו. אלבר קאמי נהרג במקום. גופתו הובאה כעבור זמן קצר לכפר הסמוך, ווילבלווין. בן 46 היה במותו. כך הסתיים מסעו של האדם שנהג לומר כי אין דבר שערורייתי יותר ממותו של ילד ואין דבר אבסורדי יותר ממוות בתאונת דרכים. מישל גלימאר נפטר כעבור ימים אחדים, סארטר פרסם הספד אמביוולנטי על קאמי בעיתונות הפריזאית ו"אדם הראשון", שדפיו חולצו מהבוץ בזירת התאונה, המתין בסבלנות עד ליציאתו לאור ב 1994. יותר משלושים שנה.

כשהגעתי לווילבלווין, מצאתי עיר קטנה ואפורה. אחרי שחלפתי על פני הכנסייה והאנדרטה לזכר חללי מלה"ע הראשונה, מצאתי את בניין העירייה, אליו פונתה גופתו של קאמי. הבניין איננו מרשים, חלונותיו גדולים, גגו מכוסה רעפים ודגלים של צרפת והאיחוד האירופי מונפים מעל הכניסה. מגרש החנייה היה ריק, גשם התחיל לרדת והמקום כולו שידר אווירה מזרח-אירופית משהו. על אי-תנועה מוזר ברחוב הנטוש שמול בניין העירייה מצאתי אנדרטה עליו הוטבע קלסתרונו של קאמי ומתחתיו ציטוט מ"המיתוס של סיזיפוס": "עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם".

קאמי לא נקבר ליד גדולי האומה, בפריז, אלא בלורמרין, מקום מפלטו. את מסעי בעקבותיו סיימתי גם אני שם. הלכתי במורד הרחוב שהיום נקרא על שמו של קאמי, בין הבתים הנמוכים והצבעוניים, עד שהגעתי לפאתי הכפר שם מצאתי בין עצי הזיתים והתאנים את בית-האבן בו הוא התגורר. מסע ההלוויה של קאמי החל כאן ואת הצעידה לבית העלמין עשיתי כשבליבי תיאור בית-העלמין ב"אדם הראשון". קאמי כותב על בני-האדם המנסים ללמוד לחיות בלי שורשים ובלי אמונה, שעומדים להיבלע סופית באלמוניותם והעקבות היחידים שהם השאירו על פני האדמה, לוחות האבן הלא קריאים בבתי-הקברות, עומדים להימחות. "כולם יחד חייבים ללמוד להיוולד למען האחרים", הוא מסכם, "למען הערב-רב הענקי של הכובשים המסולקים כעת, שקדמו להם בארץ הזאת ועכשיו עליהם להכיר באחוות המוצא והגורל הקושרת אותם עמם". שלט קטן הוביל אותי מהכביש הראשי אל שביל צדדי ומוצל שבסופו שער ברזל. כשפתחתי את השער נגלה לעיני בית עלמין קטן, ריק מאדם. את קברו של קאמי מצאתי מיד.

הצמחים כמעט מכסים את האבן המלבנית. אין פסלים, אין ציטוטים, רק שם ותאריך. "צל שחור, החזיר אותו אל נוף הקברים והשמים הסובב אותו", כך גיבורו של "אדם הראשון" המוצא את קבר אביו, "הגיעה השעה ללכת, לא היה לו מה לעשות פה עוד. אבל קשה היה לו להיפרד מן השם הזה, מן התאריכים האלה… נדמה לו שהוא עומד לנטוש אותו שוב". כך בדיוק הרגשתי גם אני מול קברו של קאמי. התעכבתי דקה נוספת ליד הקבר, רציתי לעשות עוד משהו לפני שאלך. את יצירתו של קאמי איש לא יוכל להמשיך, גם את חייו איש לא יוכל להשלים אבל משהו בכל זאת נשאר. נזכרתי בשיר ישן של לאה גולדברג ורשמתי כמה מילים ממנו על פתק. "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", כך אולי נכון לסיים את המסע, "ומותר, ומותר לאהוב". הנחתי את הפתק תחת אבן קטנה, סמוך לקבר, יצאתי החוצה וסגרתי את השער מאחורי.

בעבור ילדים שנולדו וגדלו בישראל בשנות השישים והשבעים העולם היה גדול ומסתורי. בימים שטיסות לחו"ל היו מצרך נדיר והתקשורת הייתה מוגבלת, מדינות ותרבויות אחרות היו רחוק מעבר לאופק. לילדי הדור ההוא לא היו חברים ב Facebook, הם לא קיבלו הודעות SMS והם לא טסו כל שנה לנופשונים בתורכיה ואירופה הקלאסית. לטוב ולרע, הפרספקטיבה שלהם צומצמה לגבולות ברורים. אבל גבולות יכולים להיפרץ וחומות יכולות ליפול. ובעבור ילדים רבים שחיו בתקופה של ערוץ אחד בשחור-לבן, העולם נפתח בזכות צילומיה של אישה אחת משוודיה. אנה ריבקין-בריק קראו לה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il    

בין השנים 1951 ל-1970 יצרה אנה ריבקין בשיתוף עם מספר סופרות ועיתונאיות ידועות סדרה של 19 ספרי ילדים המתארים דרך תמונות וסיפורים את חייהם של ילדים במקומות שונים בעולם. הספר הראשון, על חייה של הילדה אלה קארי מלפלנד שבצפון שוודיה, נולד מחומרי צילום שנאספו כשריבקין והעיתונאית אלי יאנס ליוו את נדידת האביב בהרי יוקמוק  ב-1949. ריבקין התאהבה בילדה הסאמית  בת השלוש וצילמה תמונות רבות שלה, יאנס כתבה טקסט על קיץ בחייה של קארי ובני משפחתה והספר, שיצא לאור ב-1951, זכה להצלחה מיידית. הוא תורגם לשפות רבות והוביל ליציאתם לאור של ספרים נוספים שזכו גם הם לפופולאריות רבה במדינות רבות. חלקם תורגמו גם לעברית. כך זכו ילדי שוודיה ואחריהם ילדי העולם להציץ, בין השאר, אל עולמם של סלימה מקשמיר, גנט מאתיופיה ואפילו אל עולמו של אלי מישראל. תשעה מהספרים נכתבו ע"י סופרת הילדים החשובה אסטריד לינדגרן שכתבה גם את הרפתקאותיה של בילבי וקלאסיקות ילדים נוספות.

כמו ספרי הילדים הטובים באמת, יש לסדרת "ילדי העולם" שני מישורים של משמעות. הראשון הוא על פני השטח והוא נגיש לכל אדם בכל גיל. התמונות יפהפיות ובעלות עומק רגשי והסיפורים, למרות פשטותם, הם אינפורמטיביים, מעניינים ואופטימיים. הם לא איבדו מטעמם ושלא כמו יצירות אחרות מתקופה זו הם עומדים במבחן הזמן. מבטה של ריבקין הוא אמפטי ולא מתנשא, כזה שרוצה לקחת חלק בחיי הילדים, לא לחדור לפרטיותם. המישור השני, הוא מופשט יותר. שלא כמו רבות מהקלאסיקות הספרותיות לילדים, אין כאן רובד שמיועד למבוגרים. "ילדי העולם" לא מחביאים בין הדפים מסר פוליטי כמו שעושה "הקוסם מארץ עוץ", הם לא מובילים להגיגים פילוסופיים כמו סיפוריו של פו הדוב והם גם לא משתעשעים בסוגיות של לוגיקה ומתמטיקה כמו "עליזה בארץ הפלאות". ילדי העולם עושים דבר פשוט יותר אבל חשוב לא פחות. בתמונות שחור-לבן ורבות גוונים הם פותחים חלון לעולם לא מוכר. עולמו של האחר.

כל בני האדם, לא רק ילדים, מפחדים מהלא מוכר ומהשונה. אי ההכרות עם האחר מובילה לפחד והפחד מוביל לשנאה. הסיפורים של נוריקו סאן, הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד ונואי הילדה מתאילנד שוברים את הניכור ומכניסים אותנו לעולמו של הזולת. אנה ריבקין ושותפותיה לכתיבה מספרות סיפורים על ילדים שמעוררים הזדהות ואהדה למרות הריחוק הגיאוגרפי והשונות התרבותית כדי לקרב לבבות ולהוריד את רף סף השנאה, הניצול והאלימות. יש שיטענו שבמציאות הפוליטית ובאווירה האינטלקטואלית של היום הספרים והרעיון הבסיסי שבמרכזם, קצת יצאו מהאופנה. יש לנו הרי אינספור דרכים להכיר את העולם, אנחנו מודעים יותר מתמיד לאינטרסים המנוגדים של תושביו ואנחנו עסוקים לא פחות מבכל עידן אחר בקונפליקטים ומלחמות. אבל ייתכן שזוהי דווקא תקופה טובה להחזיר לאופנה את הרעיון שפרוד ופירוק אנושיים הם לא האופציה היחידה. ספריה של ריבקין מציעים לנו את התזה החינוכית שלמרות השונות קשה לנו לצאת למלחמה במי שאנחנו מכירים, קשה לנו לנצל את מי שלמדנו להזדהות עם מצוקותיו וקשה לנו להפוך לעבדים את מי שהוא שותף לחלומותינו ותקוותינו. לא במקרה המתרגמת של הספרים לעברית היא לאה גולדברג שהייתה גם ידידתה של ריבקין. זוהי אותה גולדברג שכתבה את "דירה להשכיר", סיפור שמתמודד עם שונות תרבותית, פחד מהאחר, סטריאוטיפים ודעות קדומות. ריבקין וגולדברג, שתי נשים שהבינו את עומק האיבה בין בני האדם וראו בחייהן את תוצאותיה, הבינו שבסופו של דבר כולנו שכנים. "וכך בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות", נותנת גולדברג גרסה אלטרנטיבית למציאות הקשה של מפגש בין תרבויות, "ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי שלום".

אנה ריבקין לא התכוונה לעשות ספרי ילדים. למעשה, הביוגרפיה שלה הובילה אותה לשם לגמרי במקרה. היא נולדה למשפחה יהודית ציונית בסוראז  שבבלרוס ב-1908. ארבע שנים אח"כ היגרה המשפחה להומל, העיר השנייה בגודלה בבלרוס. אביה, אלכסנדר, היה סוחר וכציוני נלהב הוא היה ציר בקונגרס הציוני בבאזל. הוא נישא לפרידה פרלמן, אותה פגש בתקופה בה למד באוניברסיטה בהיידלברג  והיו להם חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. ב-1915, במהלך מלה"ע הראשונה, היגרה המשפחה לשוודיה. ב-1919 עברה האם, פרידה, עם ילדיה לגרמניה אך המשפחה התאחדה שוב בסטוקהולם שלוש שנים מאוחר יותר. בשנות העשרים החלה אנה ריבקין ללמוד בלט אך לאחר פציעה ברגלה נטשה את הריקוד והחלה ללמוד צילום. ב-1929 היא פתחה סטודיו במרכז סטוקהולם והתמחתה בתמונות פורטרט וצילומים של רקדנים ורקדניות. באותה שנה היא התחתנה עם העורך והמתרגם היהודי דניאל בריק. בשנות השלושים והארבעים היא הרבתה לנסוע. היא למדה ועבדה בפאריז, וורשה וברלין והיא ערכה מסעות צילום בצפון שוודיה, דרום אירופה ופלסטינה. במקביל היא החלה לעבוד עם עיתונאים וסופרים שונים וביתם של בני הזוג ריבקין-בריק הפך למרכז למפגשים תרבותיים ואומנותיים של אנשי רוח ועיתונות. שנות החמישים והשישים היו שנים של מסעות נוספים (בין השאר היא ביקרה בקוריאה, יפן, אתיופיה, הוואי והודו), היא פרסמה ספרים רבים נוספים, ביניהם סדרת "ילדי העולם" שנולדה בעקבות המפגש המקרי עם הילדה אלה קארי בלפלנד, היא השתתפה בתערוכות רבות וזכתה בפרסים רבים והכרה בינלאומית. ב 1970 היא חלתה בסרטן ונסעה לישראל בפעם האחרונה כדי לבלות בה את ימיה האחרונים. היא נפטרה בבית-חולים ישראלי בדצמבר 1970.

"מהתמונות רואים את הקרבה שלה למושאי הצילום ואת היכולת שלה ליצור איתם קשר", אומרת אנה טלגרן, אוצרת הצילום של המוזיאון לאומנות מודרנית בסטוקהולם בו נמצאים צילומיה של ריבקין, "היא לא הייתה ביישנית והיא העיזה להתקרב ולראות את האנושיות של האנשים אותם היא צילמה, הייתה לה עין לזה". טלגרן מוסיפה שריבקין ידעה לראות את האדם על כל יופיו ומורכבותו,  "היא הייתה צלמת עיתונות או צלמת דוקומנטארית יותר מכל דבר אחר והעבודה שלה הייתה אופיינית לתקופתה אבל היא הייתה יוצאת דופן וחלוצה בכך שהיא הייתה אישה בתקופה בה לא היו צלמות רבות והצילום התיעודי, על המסעות והקשיים הכרוכים בו, היה עולם בעל תדמית גברית". טלגרן מספרת על הספרים הראשונים של אנה ריבקין שעסקו בתיעוד של עולם הריקוד ושל מסעות בלפלנד. בשנות הארבעים והחמישים יצאו לאור שני ספרים שתיעדו את מדינת ישראל בראשית דרכה בשילוב טקסטים של בעלה, דניאל בריק, ואחד הפרויקטים החשובים שלה שעסק בתיעוד חיי הצוענים בשוודיה בשיתוף העיתונאי איוור לו-יוהאנסון. היא הזדהתה עם אוכלוסיות מקופחות ועם קבוצות שבשולי החברה. כאישה בעולם של גברים וכיהודיה באירופה של בין שתי המלחמות ושל אחרי השואה היו לה כנראה גם את הניסיון וגם את הכישרון להיות להם לקול. מעניין לציין שכל אלו שכתבו את הטקסטים לסדרת "ילדי העולם" היו נשים.

לאנה ריבקין לא היו ילדים משלה. אחיה ואחיותיה לא הביאו גם הם ילדים לעולם כך שמשפחת ריבקין הגיעה לסוף דרכה עם מותו של אחרון האחים. בעלה של אנה, דניאל, נפטר ב-1987, שותפיה ליצירה כבר אינם בין החיים וגם העוזר הנאמן שלה, אריק ברנדיוס, נפטר ב-2002. דומה שלא נותר בחיים כמעט אף אחד שהכיר את ריבקין באופן אישי. נותרו רק תמונות. אבל התמונות, למרבה המזל, מספרות סיפור. זהו לא רק סיפור של צלמת מקורית ואמיצה, זהו גם סיפור של תקופה. מהתמונות של ריבקין ומהעדויות עליה אפשר לשער שהיא תפסה את תקופת חייה כאחת התקופות הטראגיות ביותר בהיסטוריה האנושית אבל גם כתקופה מעוררת תקווה. את עומק הטרגדיה של תקופתה אפשר לראות למשל בתמונת האישה הצוענייה, סופיה תייקון, שמספר אסיר מאושוויץ מעטר את זרועה או בתמונה של מוזיאון הפצצה האטומית בהירושימה. תשומת הלב הרבה שריבקין מקדישה לנשים ולילדים מצביעה גם היא על כיוון זה מכיוון שנשים וילדים היו במידה רבה הקורבנות העיקריים של תקופתה.

אבל כאן מופיעה גם התקווה. התמונות וספרי הילדים, שהפכו לסימן ההיכר של ריבקין, מסמלים אולי את העתיד ואת האפשרות או לפחות את התקווה שהוא יהיה טוב יותר. ריבקין הייתה ציונית ובת למשפחה ציונית, היא חוותה אנטישמיות, היא חיה בימי מלה"ע השנייה והשואה, והיא האמינה בהקמת מדינת ישראל, לא רק כפיתרון לעם היהודי אלה גם כחברת מופת. לא לחינם אחד הספרים האחרונים בסדרת ילדי העולם הוא "מרים גרה בקיבוץ" (עם טקסט של העיתונאית והסופרת קורדליה אדוורסון). הספר, שלא תורגם לעברית, מציג לעולם את הקיבוץ דרך סיפור קליטתה של מרים, ילדה שעלתה לישראל עם משפחתה ממרוקו. ייתכן שספר זה פותח צוהר להשקפותיה של ריבקין – ייתכן שהקיבוץ, שמוצג כמשפחה גדולה שחבריה חיים ועובדים ביחד ובשלום, הוא משקל הנגד שריבקין מציגה מול תקופתה על עוולותיה וייסוריה.

קלישאה ידועה מספרת לנו שילדים הם העתיד. כל כך הרבה פעמים מדברים פוליטיקאים, אנשי רוח ואנשי ציבור על עתיד ילדינו ועל הנוער המצוין שלנו אבל באיזה מובן ילדים הם העתיד ומה אנחנו מעבירים להם בבליל הספרים, השירים, המשחקים והשיעורים שאנחנו מעמיסים עליהם? האם הילדים הם העתיד במובן שהם צריכים להיות בדיוק כמונו? האם נגזר עליהם לרשת את הפחדים, החשדנות והפילוג של העולם שלנו? ואולי הם צריכים להיפתח, להשתחרר ולצאת לדרכים חדשות. מעניין לדעת אילו ספרים הייתה אנה ריבקין מוסיפה לסדרת "ילדי העולם" אילו הייתה בחיים היום. אולי היא הייתה כותבת על הילד נועם שגר בשדרות, אולי על הילדה נור מג'בלייה. מעניין גם אם ספרים כאלו היו מוצאים קוראים היום.

דבר אחד ברור, אנחנו זוכרים את הספרים שקראנו או שקראו לנו בילדותנו טוב יותר מספרים רבים שאנו קוראים כמבוגרים. אלו שנחשפו לעולם דרך ספריה של ריבקין, קיבלו יחד עם הפשטות והתמימות של הסיפור והתמונות גם אמת פשוטה אבל עמוקה והיא שהשוויון בין בני אדם לא נובע מהדמיון ביניהם. להיפך, ערכם השווה והאינסופי של כל בני האדם נובע מהשוני והחד-פעמיות של כל אחד מהם. הילדים שפגשו את ילדי העולם דרך ספריה של ריבקין הם כבר מבוגרים ויש להם ילדים משלהם. אלו מכירים את העולם בו הם חיים דרך בליל של ערוצי ילדים, סרטים מצוירים וספרות ילדים מרחבי הגלובוס. בעולם ש You tube ו My Space הופכים את תושביו לקרובים יותר אבל לא בהכרח לטובים יותר, יש משמעות חדשה לספרים של אנה ריבקין-בריק. ילדים וצעירים מכל הארצות יכולים לגלות איתם את העולם ואולי אפילו למצוא בו תקווה חדשה.