קטגוריה: חינוך

ביצירתו של צ'רלס דיקנס יש את מה שמאפיין את יצירותיהם של הקומץ הקטן של המאסטרים, בני האל-מוות של המילה הכתובה. כמו סופוקלס, שייקספיר ודוסטוייבסקי, הוא ידע לספר סיפור אבל הוא גם הבין את מורכבותה של נפש האדם, את חולשותיה, פגיעותה ויכולתה להתעלות. הוא ידע מי אנחנו ומדוע אנו כאלה והוא חשף בפני הקוראים את הרשת החברתית רבת הרבדים המחברת בני-אדם אחד לשני. בעוד כחודש יצויין ברחבי העולם יום הולדתו ה-200 וכתביו רלוונטיים מתמיד.

 הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" http://masaacher.blogspot.com/2012/02/blog-post_8073.html

 לא רבים המקרים שטקסט בן למעלה מ-150 שנה יכול להופיע כפרשנות אקטואלית לאירועי היום, אבל למשפטי הפתיחה של הרומן "בין שתי ערים" יש את האיכות המיוחדת הזאת. "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים", כך פותח צ'רלס דיקנס את הרומן ההיסטורי שלו, "היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי" (בין שתי ערים, תרגום: מרים יחיל-וקס, זמורה-ביתן, 2011).

 כמו ימי המהפכה הצרפתית אותם מתאר דיקנס בספרו, גם ימינו אנו טובים ורעים. מצד אחד הכותרות מבשרות על מהפכה חברתית ועל אביב עמים ערבי, על דיקטאטורים שמופלים ועל המוני מבקשי צדק הצרים על וול-סטריט. אפילו גלעד שליט חזר הביתה. מצד שני, כל יום ניחתות עלינו נבואות זעם ותחזיות אפוקליפטיות – איראן מצטיידת בפצצה גרעינית, פונדמנטליזם דתי שוטף את העולם, משבר פיננסי ממוטט מדינות שלמות באירופה, המחאה החברתית מתמוססת והסיכוי לשלום נרמס תחת גלגליהם של פושעי תג-המחיר. כמו אצל דיקנס, אלו ימים מוזרים ומעניינים – הכל אפשרי ודבר לא אפשרי.

 זה איננו מקרי שיצירתו של צ'רלס דיקנס, הסופר האנגלי שבימים אלו חוגגים 200 שנה להיוולדו, עדיין אקטואלית. יש בה מה שיש ביצירותיהם של הקומץ הקטן של המאסטרים, בני האל-מוות של המילה הכתובה. כמו סופוקלס, שייקספיר ודוסטוייבסקי, דיקנס ידע לספר סיפור אבל הוא גם הבין את מורכבותה של נפש האדם, את חולשותיה, פגיעותה ויכולתה להתעלות. הוא ידע מי אנחנו ומדוע אנו כאלה והוא חשף בפני הקוראים את הרשת החברתית רבת הרבדים המחברת בני-אדם אחד לשני. שיטוט בכתביו ובסיפור חייו של צ'ארלס דיקנס איננו רק חוויה ביוגרפית ואומנותית, זהו מסע בזמן החושף את רובדי העומק של העבר וההווה, את הכאב ואי-הצדק כמו גם את האהבה והתקווה שמרכיבים את הסיפור האנושי כולו.

 זמנים מודרניים

 צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד בפורתסמות' (Portsmouth) ב-1812 והיה הבן השני מתוך שמונה של ג'ון ואליזבת' דיקנס. את רוב ילדותו בילה בעיר צ'תהאם (Chatham) שבדרום מזרח אנגליה. ב-1822, בעקבות קשיים כלכליים, עברה המשפחה ללונדון. זמן קצר לאחר המעבר, בעקבות הסתבכות אב המשפחה בחובות, נשלחה המשפחה כולה לבית-סוהר לבעלי-חוב וחיה שם בתנאים קשים עד הסדרת החוב באמצעות ירושה שקיבל האב מקרובת משפחה. צ'ארלס בן ה-12 היה היחידי מבני משפחתו שלא נאסר. במקום זאת הוא נשלח לעבוד עשר שעות ביום במפעל לייצור משחת נעליים. תקופה זו היא חשובה בהבנת רבים מכתביו של דיקנס העוסקים במעמד העובדים, בתנאים הקשים בהם הוא חי ועבד, בניצול ובחוסר צדק. הייתה זו התקופה הוויקטוריאנית באנגליה, התקופה שלימים דיקנס יתאר את רוחה ועוולותיה טוב יותר אולי מכל אדם אחר.

 התלאות שעבר דיקנס הצעיר מונצחות ברומן דייוויד קופרפילד, כנראה האוטוביוגרפי ביותר בספריו. גיבור הספר, בן דמותו של דיקנס, חווה בילדותו את עבודות הפרך, העונשים, המאסר ושאר קשיי התקופה. אך דיקנס מטיל אל תוך האפלה הוויקטוריאנית גם קרני אור. מי שקרא את דייוויד קופרפילד לא ישכח את טוב ליבו והאופטימיות של מיקאובר, את נדיבותה של הדודה בטסי, את החברות האמיצה בין דייויד לחבריו לביה"ס ג'יימס וטומי ואת אהבתו העזה לדורה. כל אלו צומחים על רקע הקושי והכאב בחייו של קופרפילד ושל הסובבים אותו. יש שם כאב לב של אהבה נכזבת, ייסורי פרידה מבן אהוב וגם רוע טהור בדמויות כמו האב החורג האלים ואחותו האכזרית אדווארד וג'יין מרדסטון ואוריה היפ התככן והמניפולטיבי. נכון, אלו החומרים של אופרות סבון אבל העומק, המורכבות והאנושיות של הדמויות והעלילה הסוחפת העניקו לדייוויד קופרפילד מעמד של קלאסיקה בקרב מיליוני קוראים ביניהם מעריצים כמו טולסטוי, קפקא ופרויד.

 אך אלו לא רק הדמויות והעלילה שהעניקו לדייויד קופרפילד מעמד אל-זמני. הרומן חושף את הכיעור, הניצול והאלימות של התקופה הוויקטוריאנית ושופך אור על מיליוני הקורבנות של המהפכה התעשייתית, של חוק העניים, של הצפיפות, המחלות ותנאי החיים האיומים. כך, באמצעות דמויות כמו דייוויד קופרפילד ואוליבר טוויסט, גיבור הרומן שיצא לאור ב-1838, היה דיקנס אחד הראשונים לספר את סיפור המודרנה, סיפור הכרך הגדול וסיפורם של ההמונים המנוצלים וחסרי הכל של תקופתו. הוא העניק להם פנים ושמות. "פניו של הגבר היו כחושות וחיוורות מאד", כך מתאר דיקנס שתיים מהדמויות שאוליבר טוויסט פוגש, "שערו וזקנו אפורים, עיניו אדומות ונפוחות. פני הזקנה היו קמוטות, שתי השיניים שנותרו בפיה בלטו מעל שפתה התחתונה, ועיניה היו נוקבות ובורקות. אוליבר פחד להתבונן בה ובגבר. שניהם דמו כל כך לחולדות שברחוב"(אוליבר טוויסט. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ. מודן הוצאה לאור ואוקיינוס הוצאה לאור, 2010). הגבר בסצנה זו, מר בייטון, מתאבל מעל גופת רעייתו המתה המוטלת על רצפת החדר, "עד שהחום שלה עלה אפילו לא ידעתי שהיא במצב כל כך קשה", הוא אומר, "העצמות שלה בלטו, ראו אותן דרך העור! ולנו לא היה אש ולא נרות. בחושך, ככה היא הלכה – בחושך! את הפנים של הילדים שלה היא לא ראתה מרוב חושך, אפילו ששמענו איך שהיא קוראת להם, לוחשת את השמות. יצאתי לרחוב לקבץ נדבות והם הכניסו אותי לכלא. כשחזרתי, היא כבר גססה. הם הרעיבו אותה, בגלל זה. כשראיתי אותה, ברגע אחד נשבר לי הלב. אני נשבע באלוהים שראה את כל זה – זאת האמת! הם הרעיבו אותה!".

 אלו הטקסטים שגרמו אפילו לקארל מארקס ולפרידריך אנגלס לטעון שדיקנס היה כוח מהפכני בספרות. סוף סוף, כתב אנגלס, הודחו המלכים והנסיכים ממקומם, סוף סוף הפכו העניים והמעמדות הבזויים לנושא ראוי לספרות. 150 שנה מאוחר יותר ויש שיטענו שהמהפכה לא הושלמה ושהעוני והמצוקה חזרו להיות בלתי נראים, מעין נוכחים נפקדים בשדה הספרות והאומנות. במובן זה אפשר לשאוב השראה מדיקנס, שלמרות הסנטימנטליות והקומוניקטיביות של ספריו, עסק באומץ בנושאים כמו עבודת ילדים, נישול כלכלי והדיכוי במערכת החינוך. אלו נושאים כבדים אבל הם הופכים את כתביו לעכשוויים מכיוון שהם עדיין אקטואליים. בישראל למשל חיים יותר מ-1,700,000 עניים מתוכם למעלה מ-800,000 ילדים, יש בה פערים אדירים בהכנסה ובנגישות לרפואה ולחינוך ואם מרחיבים את המבט לעולם כולו המצב גרוע עוד יותר. עשרות מיליוני ילדים מועסקים בתנאי עבדות, הסחר בבני-אדם נמשך וכוחות שיטור בשירות העשירים ממשיכים לצמוח לצד צבאות פרטיים ובתי-כלא מופרטים. אם החקיקה האנטי-דמוקרטית היא אורווליאנית והבירוקרטיה המתחזקת היא קפקאית, נראה כי המצב החברתי-כלכלי בעולם בו אנו חיים הוא עדיין דיקנסיאני.

 היו זמנים בלונדון

 לונדון, העיר המזוהה עם דיקנס יותר מכל, לא נראתה במאה ה-19 כפי שהיא נראית היום. הייתה זו עיר מלוכלכת וצפופה שהייתה למרכז המסחר והתעשייה של העולם כולו. עשן הארובות הסמיך, הלכלוך, גללי הסוסים, והביוב הזורם לנהר הת'מז גרמו לסירחון ולמגפות. זונות, אלכוהוליסטים, כייסים וקבצנים חיו לצד המתעשרים הגדולים של הסיטי שהייתה גם למרכז הפוליטי והפיננסי של העולם. כמו הקריות הזוהרות של ימינו, לונדון של התקופה הוויקטוריאנית הייתה אדישה לגורלם של שוכני השיכונים שצמחו סביבה. דיקנס שהיה בן 15 לאחר סיום עבודתו בבית-החרושת ותקופת לימודים בבי"ס מדכא ואלים, הצליח למצוא בעיר פרנסה תחילה כלבלר וקלדן משפטי ואח"כ כעיתונאי. במקביל לעבודתו ככתב פרלמנטארי החל דיקנס בשנות השלושים של המאה ה-19 לכתוב ולפרסם סיפורים במגזינים לונדוניים והרומן הראשון שלו, רשומות מועדון הפיקוויקים, יצא לאור כסדרה בהמשכים ב-1836. זו גם השנה בה הוא התחתן עם קת'רין תומאס הוגארת', אם עשרת ילדיו, ממנה נפרד כעבור 22 שנים.

 עד סוף שנות השלושים הספיק דיקנס לפרסם את אוליבר טוויסט (1838), ניקולס ניקלבי (1839) ובית ממכר עתיקות (1840). לאחר ביקור ארוך ומוצלח בארה"ב יצאו לאור בין השאר מזמור לחג-המולד (1843), דייוויד קופרפילד (1850), זמנים קשים (1854) ודוריט הקטנה (1857). כתביו של דיקנס זכו להצלחה גדולה, הם פורסמו לרוב כסדרות בהמשכים כאשר דיקנס עצמו, שהיה כוכב ספרותי גדול עוד בימי חייו, נהג לקיים הופעות קריאה פומביות של יצירותיו. במקביל הוא הוציא לאור, ערך וכתב במגזינים שונים. הרומנים המאוחרים שלו, בין שתי ערים (1859) וציפיות גדולות (1861) זכו גם הם להצלחה גדולה אך תאונת רכבות בה היה מעורב ב-1865 האטה את קצב הכתיבה שלו וקטעה את הפרץ היצירתי. למרות שהוא לא נפגע פיזית בתאונה, הוא השלים אחריה רק רומן וחצי עד מותו ב-1870, בדיוק חמש שנים לאחר התאונה.

 מותו של דיקנס לא פגע בפופולאריות של כתביו. מאז ועד היום ממשיכים ספריו להימכר במיליוני עותקים והם זוכים גם לאינסוף עיבודים תיאטרליים וקולנועיים. יש המייחסים זאת לכוחן של העלילות והדמויות, אחרים להזדהות עם המעמדות החלשים. אך יש משהו מעבר לזה. כל מי שקורא את דיקנס במקביל לכותרות העיתונים יכול לראות את זה. זה לא רק העוני, לא רק הפערים, אלו הכוחות המניעים של החברה שהופכים את דיקנס לרלוונטי מתמיד בתחילת המאה-21.

 זמנים קשים

 למרות שדיקנס לא נחשב בד"כ למנתח פוליטי מבריק, ניתן למצוא בספריו התייחסויות מעמיקות לשיח הציבורי של זמנו, חלקן אקטואליות להפליא. בולט בהקשר זה הרומן "זמנים קשים" מ-1854. זהו רומן ביקורתי, חריף ואירוני על עיר תעשייתית מכוערת ומוכת עוני בצפון אנגליה. הפועלים בעיר מנוצלים ומהותם מצומצמת לכדי ידיים עובדות בלבד. מעבר לכך, לעובדות ולמספרים לבדם יש מקום במערכות היחסים, בחינוך הילדים ובחיים החברתיים. לא במקרה נקראים שניים מבניו של אחד מגיבורי הספר, מר גרדגרינד, אדם סמית' ומלתוס, ע"ש הוגה השוק החופשי והיד הנעלמה ונביא המחסור והעוני.

 זהו עולם מעמדי, תכליתי ודכאני "היחסים בין עובד לאדוניו היו עובדתיים בתכלית, והדרך מבית-החולים ליולדות ועד בית-הקברות רצופה הייתה עובדות, וכל דבר שנבצר ממך לבטאו במספרים או לקנות בזול ולמכור ביוקר, לא היה לו קיום ולא זכות-קיום, לעולם ועד, אמן" (ימים קשים. תרגום: אסתר כספי.ספריה לעם, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1970). ביקורתו של דיקנס היא חריפה ואקטואלית להדהים – "כל קיומו של האדם, למן העריסה ועד הקבר, הוא בבחינת סחר-מכר", הוא מסכם, "ואם בדרך זו לא נגיע לגן-עדן, הרי שאין הוא משכן הכלכלה המדינית, ומקומנו לא יכירנו שם".

 באופן בסיסי, מסביר דיקנס, העוני איננו גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם. כוחו המשחית של הכסף, תאוות הבצע, והמיזנטרופיות של סקרוג' ממזמור לחג-המולד למשל מזכירים את החמדנות וחוסר האכפתיות כלפי הזולת שאפיינו משקיעים, וסוחרי בורסה מודרניים שהימרו על כספם של אחרים ורקחו מזימות מרמה. גם המערכת הפוליטית אצל דיקנס, כמו זו של המאה ה-21, איננה מצליחה לרסן את תאווי הבצע ולייצר רווחה. להיפך, היא חלק מהבעיה. המשרד הממשלתי המתואר בדוריט הקטנה, לדוגמא, מבוסס על משרד האוצר הבריטי והוא מתואר כבירוקרטיה חסרת תועלת. "דיקנס מתעניין במצבם הקשה של העניים בראש ובראשונה כי הוא מדגים את היחס הלא אנושי אליהם מצד מערכות גדולות", אומר פרופ' ג'ונתן גרוסמן מהמח' לספרות אנגלית באוניברסיטת לוס-אנג'לס בקליפורניה שספרו "הרשתות של צ'רלס דיקנס" יראה אור בשנה הבאה. "מטרת התקיפה של דיקנס היא לא המנוול היחיד אלא השיטה המייצרת את המנוולים". זהו היחס בין היחידים למערכת ביצירתו של דיקנס, אומר גרוסמן, שהופכת אותה לרלוונטית גם בימינו.

 אבל זה לא רק זה. גם תופעות כמו מהפכת הרכבות בימיו של דיקנס הופכת את יצירתו לרלוונטית. "דיקנס ראה את הרכבות מאיצות את בני-האדם מ-10 ל-50 מיילים לשעה ויוצרות כך תחבורה נוחה בין ערים, הוא ראה אוניות קיטור מקרבות אומות רחוקות והוא תפס את ההבטחה שבחיבור בני-אדם באמצעות רשתות תחבורה ציבורית", אומר גרוסמן ומסביר כי על רקע האי-מייל, הסקייפ והפייסבוק, דיקנס מלמד אותנו לראות את ההבטחה אבל גם את הסיכונים שביצירת רשת צפופה של בני-אדם הנמצאים בניידות ובזמינות מתמדת.

 זמנים טובים?

 ומה באשר לדיקנס עצמו שהעולם חוגג בפברואר 200 שנה להיוולדו? הוא היה אדם רב מעללים שחי חיים סוערים ומלאים. מעבר ליצירה האדירה שהוא השאיר אחריו, הוא עסק בפעילות צדקה, הוא טייל בעולם, הוא התערב בענייני היום ואפילו התעניין בעל-טבעי וברוחות רפאים. הוא הספיק לאהוב יותר מפעם אחת, הוא הקים משפחה גדולה והשתמש פעמים רבות בדמויות ובאירועים מחייו ומחיי משפחתו כבסיס לדמויות ולעלילות בסיפוריו. הוא ריתק, בידר והעלה מחשבות בחייהם של דורות של קוראים והוא גם נתן להם תקווה.

 הנה למשל הרהוריו האחרונים של סידני קרטון, גיבור בין שתי ערים, לפני הוצאתו להורג בגיליוטינה. קרטון, שבתחילת הסיפור הוא פרקליט, ציני ושתיין, משלם בסוף הסיפור בחייו למען הצלת אדם אחר. הוא עושה זאת מתוך אהבה. דווקא במקום שמהפכה חברתית שינתה את פניה והפכה להתפרצות אלימה וברברית של אספסוף המונע בציניות ע"י בעלי אינטרס, דווקא על רקע הגיליוטינה, משוכנע קרטון בניצחונו ארוך הטווח של הטוב. "אני רואה את העיר היפה הזאת ואת העם המופלא הזה", הוא חושב לעצמו, "נחלצים מן התהום, ובמאבקיהם לחירות אמיתית, בניצחונותיהם ובמפלות שלהם שיימשכו עוד שנים ארוכות, אני רואה את ימי הרשע הללו ואת הימים שקדמו להם והולידו אותו, מסתיימים, לאחר שכיפרו בהדרגה על פשעם".

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לחשבון נפש ולפתיחת דף חדש. ובכל זאת מקרה שבו ניתנים החיים במתנה לאלפי אנשים הוא נדיר אפילו בימים המיוחדים האלו של ראשית תשרי. אבל זה בדיוק מה שקרה בחופי האי הדני זילנד (Sjælland), בתקופת החגים לפני 68 שנה, אז הבריחו הדנים אלפי יהודים בסירות קטנות אל שוודיה הניטרלית תחת אפם של הגרמנים.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

כמו על מעבר ים-סוף לפני 3,000 שנה,  גם על חציית הים בסיפור הזה חשוב לספר בכל דור ודור. רצח, שעבוד ודיכוי הרי לא עברו מן העולם ובני אדם עדיין נדרשים לבחור כיצד להגיב לרוע. האם ישתפו איתו פעולה, האם יצקצקו בלשונם ויסובבו את ראשיהם לצד השני או שיקומו, יעשו מעשה ויתנגדו. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק מחדד את הדילמה ומראה שכמעט בכל תנאי יכולים בני אדם, למרות הכל,  לבחור בטוב.

גשר על פני מים סוערים

המסע שלי אל הימים הדרמטיים של אוקטובר 1943 מתחיל בגשר אורסונד (Øresund), על הדרך שמובילה מהקצה הדרומי של שוודיה לאי הדני זילנד. לוקח בערך רבע שעה לעשות את המרחק בין שתי המדינות. מיצר אורסונד, המפריד ביניהן הוא אחד מגופי המים שמחברים את הים הבלטי לים הצפוני ועל גדותיו התפתח במשך מאות שנים אזור מאוכלס, פורה ומפותח שכולל את הבירה הדנית קופנהגן (København), את הכרך השבדי, מלמה (Malmö) ולא מעט כפרים פסטוראליים, ערים קטנות,  מרינות וחופי רחצה. הרחובות שקטים ומשובצים בחנויות דגים, גלריות, בתי-הארחה ובתי-קיץ. היום קוראים לאזור הזה הריוויירה הדנית.

קופנהגן, בירת דנמרק, נמצאת פחות משעה נסיעה מהגשר. יש בה כמיליון וחצי תושבים והיא בת בערך אלף שנה. בתחילת דרכה היא הייתה רק כפר דייגים, בימי הביניים היא שימשה כבירת אימפריה אירופית רבת עוצמה והיום היא עיר שוקקת חיים של תרבות, תיירות, תעשייה ועסקים. הגרמנים כבשו אותה בתשיעי לאפריל 1940. זה לקח להם בערך שעתיים. הממשלה הדנית, שניסתה להישאר ניטראלית, החליטה להיכנע ולשתף פעולה עם הכובשים למרות שרוב הדנים היו אנטי-נאצים.

חולשתם הצבאית ועושרם הכלכלי של הדנים, בשילוב אינטרסים גרמניים גרמו לשנות הכיבוש הראשונות להיות נוחות יחסית. לעומת הטבח, ההרעבה והטרור שליוו את הכיבוש הנאצי באירופה, הדנים יצאו בזול. מוסדות השלטון המשיכו לתפקד והחיים נמשכו כרגיל. ווילי סלומון זוכר היטב את התקופה. הוא היה בן חמש כשדנמרק נכבשה, ילד יהודי, בן למשפחה דנית בורגנית טיפוסית. סיפורו של ווילי, יחד עם כמה ספרים, קטעי עדויות ומפות, מלווה אותי לאורך הסיור בדנמרק. סולומון זוכר כילד את החיילים הגרמניים צועדים ברחוב: "לא פחדנו", הוא מספר לי, "בהתחלה חיינו בדיוק את אותם החיים שהיו לנו קודם ולא היו נגדנו שום הגבלות".

דנמרק לא הייתה צריכה לשלם הרבה בשביל השקט הזה. כמה הגבלות על חופש העיתונות, ההתארגנות הפוליטית, מדיניות החוץ, והתעשייה הספיקו. בארמון כריסטיאנסבורג (Christiansborg Slot) אפשר עדיין לראות את מרכז הכוח הפוליטי של דנמרק. הוא נבנה בתחילת המאה העשרים על בסיס ארמונות עתיקים שנשרפו והוא מקום מושבו של הפרלמנט הדני. 179 חברי הפרלמנט כפופים עדיין לאותה חוקה לה היו כפופים חברי הפרלמנט בשנות הארבעים. אלו הקימו ממשלת אחדות רחבה וניסו להציג חזית מאוחדת מול הכובשים. במשך כשלוש שנים הארמון הזה היה הבסיס לניסיונות הדנים לתמרן בין האינטרסים שלהם לדרישות הגרמנים. היום אני מוצא כאן פסלים ויצירות אומנות, אולמות מפוארים, ספרייה מלכותית, נשקייה וחורבות של מבצרים עתיקים. גם משרד ראש הממשלה וביהמ"ש העליון ממוקמים כאן. הכל נמצא על האי סלוטסהולמן (Slotsholmen) במרכז העיר. זהו גם המקום שבו מקיימת משפחת המלוכה הוותיקה באירופה את קבלות הפנים והנשפים שלה. מלכת דנמרק הנוכחית, מרגרטה, היא נכדתו של אחת הדמויות החשובות בדנמרק של תחילת המלחמה, המלך כריסטיאן העשירי, שנותר ראש המדינה הפורמאלי למרות שנודע כמתנגד לנאציזם וכמגן היהודים.

תוך כדי השיטוט בסלוטסהולמן, אני מנסה לערוך חשבון ביניים של המדיניות הדנית בתחילת המלחמה – לא נערך כאן אמנם קרב התאבדות הרואי כמו בפולין וברוסיה אבל הדנים הצליחו להרוויח זמן ולשמר כוחות מנהיגותיים, חברתיים וחינוכיים. ההתנגדות טופחה מתחת לפני השטח ולא פחות חשוב מזה, בזמן שבשאר אירופה הובלו יהודים לבורות הריגה ותאי גזים, אף אחד לא נגע ביהודי דנמרק. 

היהודים, שהגיעו לדנמרק במאה השבע עשרה כחלק מעסקה שעשה המלך המקומי כדי לפתח את הכלכלה, היו בשנות הארבעים קהילה מפוארת וחלק אינטגראלי מהחברה הדנית. סיפור הקהילה נפרש במוזיאון היהודי במתחם הספרייה המלכותית. המוזיאון חוקר את הזהות היהודית-דנית על מרכיביה הרוחניים והפיזיים. הוא עוצב ע"י האדריכל היהודי, אמריקאי המפורסם דניאל ליבסקינד שביסס את המבנה הפנימי שלו על המילה העברית "מצווה", התייחסות ברורה להצלת היהודים ע"י הדנים. יש בעיר אתרים יהודיים נוספים. הבולט שבהם הוא בית הכנסת ברח' קריסטלגדה (Krystalgade) בחלק העתיק של מרכז העיר, שמשמש את יהודי קופנהגן כבר יותר מ 170 שנה. לא רחוק משם עומד המגדל העגול (Rundetårn), מצפה כוכבים שנבנה במאה השבע עשרה וניתן לראות מראשו את קופנהגן העתיקה במלוא הדרה. האותיות העבריות של השם המפורש מעטרות את המגדל כחלק ממשפט המבקש מהאל להעניק חוכמה וצדק למלך הדני.

אתרים אלו חושפים את הקהילה שפגשו הנאצים כשהם כבשו את דנמרק. היא הייתה ביחסים טובים עם השכנים, מאורגנת, עשירה ובת כ-7,500  חברים, כולל פליטים שהגיעו ממדינות אירופאיות אחרות. כאמור, בתחילת המלחמה החליטו הגרמנים לא להחיל על יהודי דנמרק את ה"הפתרון הסופי". אבל כל זה עתיד היה להשתנות ב 1943.

מאבק

ככל שהכיבוש נמשך הוא הפך למאוס יותר. ב-1942 כבר היו פעולות התנגדות ממשיות למשטר הנאצי. במרץ 1943 נערכו בחירות שתוצאותיהן הרגיזו את הגרמנים ובקיץ של אותה שנה התפרץ גל של שביתות, מחאות והפגנות אלימות שהביאו לפיזור הפרלמנט ולהכרזה על מצב חירום צבאי. תנועות ההתנגדות הדניות שהיו מבוססות לא רק על התנגדות פוליטית אלא על מסורת של קהילתיות, דמוקרטיה והומניזם, נכנסו לפעולה.

מוזיאון החירות (Frihedsmuseet) יושב בלב אזור ירוק וכחול של פארקים ותעלות, סמוך לפסל בת-הים המפורסם. הוא מספר את סיפור המלחמה של דנמרק וחושף את פעילות המחתרות הדניות. הפצת עיתונות מחתרת, הפגנות ושביתות, ריגול למען בעלות הברית ופעולות חבלה מוצגות באמצעות צילומים, מפות, שחזורים ומוצגים כמו כלי נשק, מדים וכלי רכב. המחתרות הדניות צברו תאוצה עם פריצת המשבר הפוליטי של 1943, התאחדו תחת השם "מועצת החירות הדנית" והחלו להיערך למאבק מזוין. עשרות אלפים התנדבו ליחידות הלוחמות. רבים נתפסו, נשלחו למחנות ריכוז והוצאו להורג. בכניסה למוזיאון החירות נמצאת פינת זיכרון ללוחמים אלו. היא מציגה מכתבים שנכתבו ע"י חברי המוצאים להורג. "היום נידונתי למוות על מעשי", כתב אולה מוסולף, לוחם מחתרת בן עשרים להוריו, "אינני מפחד למות כי אני חש שחיי הוקדשו לטובת דנמרק". מוסולף הוצא להורג, יחד עם חבריו למחתרת בפאתי העיר. הדנים הקימו שם אחרי המלחמה את אתר הזיכרון ללוחמים שנרצחו ע"י הנאצים (Mindelunden). מדי שנה מתקיים באתר, בין הקברים,לוחות הזיכרון והאנדרטאות, טקס לציון שחרור דנמרק, בהוקרה ללוחמים ששילמו בחייהם. "היה לנו נשק אחד", אני נזכר בדברים שאמר פעם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וורשה: "אידאה גדולה, נכונות גדולה, מסירות נפש גדולה".

הגירוש

גורל היהודים בימים הסוערים של קיץ 43 היה נתון למאבק פנימי בצמרת המפלגה הנאצית. כשהיטלר פקד על ריכוזם כשלב ראשון בדרך לחיסולם, החלה התרוצצות דיפלומטית בזרועותיו השונות של הממשל הנאצי. הוויכוח גרם לכך שנאצים שרצו בהמשך שיתוף הפעולה הגרמני-דני הדליפו את התכנית לפוליטיקאים דנים שמסרו בתורם את האינפורמציה להנהגת הקהילה היהודית. בערב ראש השנה, יהודי קופנהגן קיבלו בביהכ"נ את הידיעות והתבקשו להפיץ את הבשורה ולמצוא מחבואים. במקביל החלה מעין התקוממות עממית ברחובות העיר. שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים היו כולם שותפים בהפצת הידיעות, במציאת דרכי מילוט ובהגנה על רכוש היהודים שנמלטו. בתים פרטיים, בתי-ספר ובתי-חולים שימשו למקומות מסתור. על בסיס התשתית של המחתרות והתמיכה העממית הרחבה הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא. כשפשט הגסטאפו על בתיהם רובם פשוט לא היו בבית.

כמה מאות יהודים נתפסו בכל זאת, בעיקר קשישים וחולים שלא יכלו להתחבא. סצנות ברוטאליות במיוחד התרחשו בבית האבות הסמוך לביהכ"נ. עדויות מספרות גם על ביזה וונדליזם. בסופו של דבר נשלחו כמה מאות יהודים למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. לעומת ממשלות אחרות שהיו אדישות לגירוש יהודי ארצם, הממשלה הדנית דאגה שליהודים שנשלחו לטרייזנשטט לא יאונה רע. היא יזמה ביקור של הצלב האדום ודאגה למשלוח מזון ותרופות למחנה. הדנים גם שמרו על הרכוש ועל דירות היהודים הנעדרים. מישהו סיפר לי שאפילו השקו להם את העציצים. בחשבון סופי, רק כחמישים מיהודי דנמרק נספו בטרייזנשטט, רובם קשישים וחולים. ההתרחשות כולה מעלה סימני שאלה בדבר טיעון שנפוץ במדינות אירופאיות אחרות כי לא ניתן היה לעשות דבר לטובת היהודים.

ווילי סלומון נזכר בבריחה מקופנהגן: "נסענו צפונה לכפר, היו איתנו כשלושים יהודים ובמשך כמה ימים הוסתרנו בבתים שונים במקום. אח"כ הועברנו במשאית ששימשה להובלת לבנים לאורך כביש החוף לעיירה הומלבק (Humlebæk). בדרך הגרמנים עצרו את המשאית, הרימו את היריעה שכיסתה אותה אך מכיוון שהיא הייתה עמוסה ואנחנו היינו בחלל ריק באמצע, לא נתפסנו והמשכנו בדרך. בהומלבק הוסתרנו בבית של דייגים מקומיים". משפחת סלומון כבר ניצלה פעם אחת מהנאצים כשבערב ראש השנה הם עשו את הלילה אצל שכניהם בכפר וחמקו כך מהגרמנים שדפקו על דלתם, הסתכלו פנימה והסתלקו כשגילו שהוא ריק.

דרך הים בה נסעו סלומון ובני משפחתו קיימת עדיין. בסתיו החופים נטושים למדי, סירות בכל הגדלים והצבעים מוטלות עליהם ומזחים שוממים נשלפים מהם אל תוך המים. בימים יפים אפשר לראות את שוודיה בצד השני של המיצר. שליו כאן עכשיו אבל באוקטובר 43 הרבה שלווה לא הייתה כאן. בתים רבים שימשו כמפקדות הברחה, מעין "סוכנויות נסיעות" מאולתרות. מארבים נערכו לאורך החופים, נשק מאולתר הוברח בשבילים נסתרים. באזור לינגבי (Lyngby), נפתחו צירים ימיים לשוודיה ונערכו קרבות פנים מול פנים בין לוחמי מחתרת לאנשי הגסטאפו. באספרגדה (Espergaede) ובסנקרסטן (Snekkersten) היו רופאים מקומיים שטיפלו בפליטים, הסתירו אותם והזריקו חומר לילדים כדי שיהיו שקטים בזמן השיט לשוודיה. בגילליה (Gilleleje) תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית הגג של הכנסייה. מוזיאון ואנדרטה מקומיים מציינים עדיין את האירועים האלו. כך היו כפרים וחופים, עליות-גג ומרתפים, סליקים ומחסנים לתפאורה של סיפורים אנושיים בדרך הארוכה לחירות בצד השני של הים.

הבריחה

הומלבק היא עיירה יפהפייה. יש שם מרינה קטנה עם סירות דייגים ויכטות, בתים ציוריים וגינות מטופחות. כמה דקות מהמרכז נמצאת לואיזיאנה (Louisiana Museum), מוזיאון אומנות מודרנית יוצא מן הכלל. בחוף אני מוצא את המקום אליו הגיע ווילי באותו לילה, יומיים לפני יוה"כ 1943. כשהם ירדו לחוף במטרה לעשות את הדרך לשוודיה, מישהו צעק שהגרמנים באים, הם נדחפו לחדר קטן והסתתרו בו כל הלילה. "ישנתי על הרצפה בין הרגליים של המבוגרים ובבוקר שלמחרת חזרנו לכפר", הוא מספר, "בלילה הבא ירדנו שוב לחוף, זוגות זוגות. הפעם לא היו שם גרמנים. עמדתי על המזח עם אחי וההורים. היה חשוך ושקט והיו שם סירות גדולות וקטנות, סירות דייג וסירות מנוע. לפנינו הועמסה סירה שהיה בה מקום אחד פנוי. למרות המחאות של אימי, אחי הועלה לסירה והיא יצאה לדרכה. על הסירה הבאה עלינו אנחנו. זאת הייתה סירת דייגים קטנה והיו עליה כעשרים אנשים. אחרי שיצאנו לדרך התקלקל המנוע. בזמן שהדייג ניסה לתקן אותו, עברה סירת פטרול גרמנית. הגרמנים לא שמו לב אלינו כי היה חשוך מאוד והמנוע לא עבד. כשהגענו סוף סוף למים הטריטוריאליים של שוודיה, סירה שוודית הגיעה והגנה עלינו". ווילי ובני משפחתו רוכזו בבית קולנוע באי השוודי וון (Ven) שם הם פגשו את האח הגדול ועשו את הלילה יחד עם הפליטים האחרים. "לא היה לנו הרבה. רק הבגדים שלגופנו, טליתות ומסמכים. כל הלילה הגיעו קבוצות נוספות. מישהו סיפר על משפחה אחת שטבעה בדרך". בבוקר שלמחרת הם חצו את האי ברגל, הפליגו ללנדסקרונה (Landskrona) שבדרום שוודיה והתחילו לנדוד אצל קרובים ומכרים ברחבי שוודיה. כמו אלפי יהודי דנמרק האחרים, הם ניצלו מהגורל שהמתין למיליונים ברחבי היבשת בזכות שכנים טובים שלא הפקירו אותם לגורלם. הם נשארו בשוודיה עד סוף המלחמה וחזרו לדנמרק ב 1945.

שירת הים

את המסע שלי אני מסיים בעיר החוף הלסינגור (Helsingør) עיר ימי-ביניימית שנבנתה על חוף הקטע הצר ביותר של מיצר אורסונד בדיוק מול העיר השוודית הלסינבורג (Helsingborg). במאה ה-15 נבנה כאן מבצר שנועד להבטיח תשלום מיסים של ספינות בים הבלטי. מבצר זה הוא הבסיס לטירה המרשימה הניצבת שם היום, טירת קרונבורג (Kronborg Slot) שנבנתה ב-1585 ושימשה כארמון מלכותי, מבצר צבאי ובית-סוהר במשך מאות שנים. הטירה התפרסמה כי שייקספיר מיקם בה את ארמונו של הנסיך הדני הבדיוני, המלט. שייקספיר אמנם לא ביקר כאן אבל הטירה נודעה כאחד המבצרים החזקים באירופה. האולמות הרנסאנסיים הגדולים, המרתפים האפלים והמוזיאון מוקפים בחומה ותעלה כמו בסרטים. אני סוגר מעגל כשאני פוגש בטירה את הולגר דנסקה (Holger Danske), פסל של גיבור מיתולוגי שעל פי האגדה מונח כאן רדום עד שדנמרק תהיה בצרה גדולה. או אז הוא יתרומם ויציל אותה. בימים של הצרות הכי גדולות, ימי מלה"ע השנייה, אחת המחתרות קראה לעצמה הולגר דנסקה ורצועת החוף הזו הייתה למורשת קרב מפוארת למען סולידאריות ואנושיות.

בנמל אני עולה על המעבורת חזרה לשוודיה ועושה בדיוק את אותה הדרך שעשו אלפי פליטים יהודים לפני יותר משישים שנה. הדרך שונה באור יום כאשר החומה האפורה של הטירה ומגדליה הירקרקים, הולכים ומתרחקים ממני. המיצר מלא תנועה. מיכליות, סירות דייגים, יאכטות וסירות מפרש משאירות שובל לבן במים האפורים. בסה"כ 20 דקות של שיט. במעבורת החיים נמשכים כהרגלם- חנות דיוטי פרי מציעה אלכוהול זול, ילדים קונים נקניקיות בקיוסק, כמה תיירים מהמרים במכונות ויש תור ארוך לשירותים של הנשים. אני יוצא לסיפון.

הנוף הגיאוגרפי דומה אמנם לזה שהיה כאן לפני שישים שנה, אבל מה עם הנוף האנושי? ויקטור פרנקל כתב ש"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". אני נזכר בשירת הים, שיר התודה שמשה ובני ישראל שרו לאלוהים אחרי מעבר ים-סוף. גם הים הזה חזה באקסודוס של יהודים אבל השירה כאן מגיעה לא לאלוהים אלה לבני-אדם שכדברי פרנקל, נקטו עמדה ובחרו דרך. כשחיפשו ב"יד-ושם" מישהו להעניק לו את אות חסיד אומות העולם על הצלת יהודי דנמרק, המחתרת הדנית טענה שכל חבריה נטלו חלק בהצלת היהודים במידה שווה. את האות הוחלט להעניק לכן לכל העם הדני כאיש אחד. כשאני יורד מהמעבורת אני חושב שזאת הייתה החלטה נבונה. אם אות חסידות אומות עולם הוא מעין פרס נובל להיענות לסבל של הזולת, ולבחירה בטוב בכל תנאי, אין ראוי מהעם הדני לזכות בו.

 

 

 

 

 

בעבור ילדים שנולדו וגדלו בישראל בשנות השישים והשבעים העולם היה גדול ומסתורי. בימים שטיסות לחו"ל היו מצרך נדיר והתקשורת הייתה מוגבלת, מדינות ותרבויות אחרות היו רחוק מעבר לאופק. לילדי הדור ההוא לא היו חברים ב Facebook, הם לא קיבלו הודעות SMS והם לא טסו כל שנה לנופשונים בתורכיה ואירופה הקלאסית. לטוב ולרע, הפרספקטיבה שלהם צומצמה לגבולות ברורים. אבל גבולות יכולים להיפרץ וחומות יכולות ליפול. ובעבור ילדים רבים שחיו בתקופה של ערוץ אחד בשחור-לבן, העולם נפתח בזכות צילומיה של אישה אחת משוודיה. אנה ריבקין-בריק קראו לה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il    

בין השנים 1951 ל-1970 יצרה אנה ריבקין בשיתוף עם מספר סופרות ועיתונאיות ידועות סדרה של 19 ספרי ילדים המתארים דרך תמונות וסיפורים את חייהם של ילדים במקומות שונים בעולם. הספר הראשון, על חייה של הילדה אלה קארי מלפלנד שבצפון שוודיה, נולד מחומרי צילום שנאספו כשריבקין והעיתונאית אלי יאנס ליוו את נדידת האביב בהרי יוקמוק  ב-1949. ריבקין התאהבה בילדה הסאמית  בת השלוש וצילמה תמונות רבות שלה, יאנס כתבה טקסט על קיץ בחייה של קארי ובני משפחתה והספר, שיצא לאור ב-1951, זכה להצלחה מיידית. הוא תורגם לשפות רבות והוביל ליציאתם לאור של ספרים נוספים שזכו גם הם לפופולאריות רבה במדינות רבות. חלקם תורגמו גם לעברית. כך זכו ילדי שוודיה ואחריהם ילדי העולם להציץ, בין השאר, אל עולמם של סלימה מקשמיר, גנט מאתיופיה ואפילו אל עולמו של אלי מישראל. תשעה מהספרים נכתבו ע"י סופרת הילדים החשובה אסטריד לינדגרן שכתבה גם את הרפתקאותיה של בילבי וקלאסיקות ילדים נוספות.

כמו ספרי הילדים הטובים באמת, יש לסדרת "ילדי העולם" שני מישורים של משמעות. הראשון הוא על פני השטח והוא נגיש לכל אדם בכל גיל. התמונות יפהפיות ובעלות עומק רגשי והסיפורים, למרות פשטותם, הם אינפורמטיביים, מעניינים ואופטימיים. הם לא איבדו מטעמם ושלא כמו יצירות אחרות מתקופה זו הם עומדים במבחן הזמן. מבטה של ריבקין הוא אמפטי ולא מתנשא, כזה שרוצה לקחת חלק בחיי הילדים, לא לחדור לפרטיותם. המישור השני, הוא מופשט יותר. שלא כמו רבות מהקלאסיקות הספרותיות לילדים, אין כאן רובד שמיועד למבוגרים. "ילדי העולם" לא מחביאים בין הדפים מסר פוליטי כמו שעושה "הקוסם מארץ עוץ", הם לא מובילים להגיגים פילוסופיים כמו סיפוריו של פו הדוב והם גם לא משתעשעים בסוגיות של לוגיקה ומתמטיקה כמו "עליזה בארץ הפלאות". ילדי העולם עושים דבר פשוט יותר אבל חשוב לא פחות. בתמונות שחור-לבן ורבות גוונים הם פותחים חלון לעולם לא מוכר. עולמו של האחר.

כל בני האדם, לא רק ילדים, מפחדים מהלא מוכר ומהשונה. אי ההכרות עם האחר מובילה לפחד והפחד מוביל לשנאה. הסיפורים של נוריקו סאן, הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד ונואי הילדה מתאילנד שוברים את הניכור ומכניסים אותנו לעולמו של הזולת. אנה ריבקין ושותפותיה לכתיבה מספרות סיפורים על ילדים שמעוררים הזדהות ואהדה למרות הריחוק הגיאוגרפי והשונות התרבותית כדי לקרב לבבות ולהוריד את רף סף השנאה, הניצול והאלימות. יש שיטענו שבמציאות הפוליטית ובאווירה האינטלקטואלית של היום הספרים והרעיון הבסיסי שבמרכזם, קצת יצאו מהאופנה. יש לנו הרי אינספור דרכים להכיר את העולם, אנחנו מודעים יותר מתמיד לאינטרסים המנוגדים של תושביו ואנחנו עסוקים לא פחות מבכל עידן אחר בקונפליקטים ומלחמות. אבל ייתכן שזוהי דווקא תקופה טובה להחזיר לאופנה את הרעיון שפרוד ופירוק אנושיים הם לא האופציה היחידה. ספריה של ריבקין מציעים לנו את התזה החינוכית שלמרות השונות קשה לנו לצאת למלחמה במי שאנחנו מכירים, קשה לנו לנצל את מי שלמדנו להזדהות עם מצוקותיו וקשה לנו להפוך לעבדים את מי שהוא שותף לחלומותינו ותקוותינו. לא במקרה המתרגמת של הספרים לעברית היא לאה גולדברג שהייתה גם ידידתה של ריבקין. זוהי אותה גולדברג שכתבה את "דירה להשכיר", סיפור שמתמודד עם שונות תרבותית, פחד מהאחר, סטריאוטיפים ודעות קדומות. ריבקין וגולדברג, שתי נשים שהבינו את עומק האיבה בין בני האדם וראו בחייהן את תוצאותיה, הבינו שבסופו של דבר כולנו שכנים. "וכך בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות", נותנת גולדברג גרסה אלטרנטיבית למציאות הקשה של מפגש בין תרבויות, "ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי שלום".

אנה ריבקין לא התכוונה לעשות ספרי ילדים. למעשה, הביוגרפיה שלה הובילה אותה לשם לגמרי במקרה. היא נולדה למשפחה יהודית ציונית בסוראז  שבבלרוס ב-1908. ארבע שנים אח"כ היגרה המשפחה להומל, העיר השנייה בגודלה בבלרוס. אביה, אלכסנדר, היה סוחר וכציוני נלהב הוא היה ציר בקונגרס הציוני בבאזל. הוא נישא לפרידה פרלמן, אותה פגש בתקופה בה למד באוניברסיטה בהיידלברג  והיו להם חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. ב-1915, במהלך מלה"ע הראשונה, היגרה המשפחה לשוודיה. ב-1919 עברה האם, פרידה, עם ילדיה לגרמניה אך המשפחה התאחדה שוב בסטוקהולם שלוש שנים מאוחר יותר. בשנות העשרים החלה אנה ריבקין ללמוד בלט אך לאחר פציעה ברגלה נטשה את הריקוד והחלה ללמוד צילום. ב-1929 היא פתחה סטודיו במרכז סטוקהולם והתמחתה בתמונות פורטרט וצילומים של רקדנים ורקדניות. באותה שנה היא התחתנה עם העורך והמתרגם היהודי דניאל בריק. בשנות השלושים והארבעים היא הרבתה לנסוע. היא למדה ועבדה בפאריז, וורשה וברלין והיא ערכה מסעות צילום בצפון שוודיה, דרום אירופה ופלסטינה. במקביל היא החלה לעבוד עם עיתונאים וסופרים שונים וביתם של בני הזוג ריבקין-בריק הפך למרכז למפגשים תרבותיים ואומנותיים של אנשי רוח ועיתונות. שנות החמישים והשישים היו שנים של מסעות נוספים (בין השאר היא ביקרה בקוריאה, יפן, אתיופיה, הוואי והודו), היא פרסמה ספרים רבים נוספים, ביניהם סדרת "ילדי העולם" שנולדה בעקבות המפגש המקרי עם הילדה אלה קארי בלפלנד, היא השתתפה בתערוכות רבות וזכתה בפרסים רבים והכרה בינלאומית. ב 1970 היא חלתה בסרטן ונסעה לישראל בפעם האחרונה כדי לבלות בה את ימיה האחרונים. היא נפטרה בבית-חולים ישראלי בדצמבר 1970.

"מהתמונות רואים את הקרבה שלה למושאי הצילום ואת היכולת שלה ליצור איתם קשר", אומרת אנה טלגרן, אוצרת הצילום של המוזיאון לאומנות מודרנית בסטוקהולם בו נמצאים צילומיה של ריבקין, "היא לא הייתה ביישנית והיא העיזה להתקרב ולראות את האנושיות של האנשים אותם היא צילמה, הייתה לה עין לזה". טלגרן מוסיפה שריבקין ידעה לראות את האדם על כל יופיו ומורכבותו,  "היא הייתה צלמת עיתונות או צלמת דוקומנטארית יותר מכל דבר אחר והעבודה שלה הייתה אופיינית לתקופתה אבל היא הייתה יוצאת דופן וחלוצה בכך שהיא הייתה אישה בתקופה בה לא היו צלמות רבות והצילום התיעודי, על המסעות והקשיים הכרוכים בו, היה עולם בעל תדמית גברית". טלגרן מספרת על הספרים הראשונים של אנה ריבקין שעסקו בתיעוד של עולם הריקוד ושל מסעות בלפלנד. בשנות הארבעים והחמישים יצאו לאור שני ספרים שתיעדו את מדינת ישראל בראשית דרכה בשילוב טקסטים של בעלה, דניאל בריק, ואחד הפרויקטים החשובים שלה שעסק בתיעוד חיי הצוענים בשוודיה בשיתוף העיתונאי איוור לו-יוהאנסון. היא הזדהתה עם אוכלוסיות מקופחות ועם קבוצות שבשולי החברה. כאישה בעולם של גברים וכיהודיה באירופה של בין שתי המלחמות ושל אחרי השואה היו לה כנראה גם את הניסיון וגם את הכישרון להיות להם לקול. מעניין לציין שכל אלו שכתבו את הטקסטים לסדרת "ילדי העולם" היו נשים.

לאנה ריבקין לא היו ילדים משלה. אחיה ואחיותיה לא הביאו גם הם ילדים לעולם כך שמשפחת ריבקין הגיעה לסוף דרכה עם מותו של אחרון האחים. בעלה של אנה, דניאל, נפטר ב-1987, שותפיה ליצירה כבר אינם בין החיים וגם העוזר הנאמן שלה, אריק ברנדיוס, נפטר ב-2002. דומה שלא נותר בחיים כמעט אף אחד שהכיר את ריבקין באופן אישי. נותרו רק תמונות. אבל התמונות, למרבה המזל, מספרות סיפור. זהו לא רק סיפור של צלמת מקורית ואמיצה, זהו גם סיפור של תקופה. מהתמונות של ריבקין ומהעדויות עליה אפשר לשער שהיא תפסה את תקופת חייה כאחת התקופות הטראגיות ביותר בהיסטוריה האנושית אבל גם כתקופה מעוררת תקווה. את עומק הטרגדיה של תקופתה אפשר לראות למשל בתמונת האישה הצוענייה, סופיה תייקון, שמספר אסיר מאושוויץ מעטר את זרועה או בתמונה של מוזיאון הפצצה האטומית בהירושימה. תשומת הלב הרבה שריבקין מקדישה לנשים ולילדים מצביעה גם היא על כיוון זה מכיוון שנשים וילדים היו במידה רבה הקורבנות העיקריים של תקופתה.

אבל כאן מופיעה גם התקווה. התמונות וספרי הילדים, שהפכו לסימן ההיכר של ריבקין, מסמלים אולי את העתיד ואת האפשרות או לפחות את התקווה שהוא יהיה טוב יותר. ריבקין הייתה ציונית ובת למשפחה ציונית, היא חוותה אנטישמיות, היא חיה בימי מלה"ע השנייה והשואה, והיא האמינה בהקמת מדינת ישראל, לא רק כפיתרון לעם היהודי אלה גם כחברת מופת. לא לחינם אחד הספרים האחרונים בסדרת ילדי העולם הוא "מרים גרה בקיבוץ" (עם טקסט של העיתונאית והסופרת קורדליה אדוורסון). הספר, שלא תורגם לעברית, מציג לעולם את הקיבוץ דרך סיפור קליטתה של מרים, ילדה שעלתה לישראל עם משפחתה ממרוקו. ייתכן שספר זה פותח צוהר להשקפותיה של ריבקין – ייתכן שהקיבוץ, שמוצג כמשפחה גדולה שחבריה חיים ועובדים ביחד ובשלום, הוא משקל הנגד שריבקין מציגה מול תקופתה על עוולותיה וייסוריה.

קלישאה ידועה מספרת לנו שילדים הם העתיד. כל כך הרבה פעמים מדברים פוליטיקאים, אנשי רוח ואנשי ציבור על עתיד ילדינו ועל הנוער המצוין שלנו אבל באיזה מובן ילדים הם העתיד ומה אנחנו מעבירים להם בבליל הספרים, השירים, המשחקים והשיעורים שאנחנו מעמיסים עליהם? האם הילדים הם העתיד במובן שהם צריכים להיות בדיוק כמונו? האם נגזר עליהם לרשת את הפחדים, החשדנות והפילוג של העולם שלנו? ואולי הם צריכים להיפתח, להשתחרר ולצאת לדרכים חדשות. מעניין לדעת אילו ספרים הייתה אנה ריבקין מוסיפה לסדרת "ילדי העולם" אילו הייתה בחיים היום. אולי היא הייתה כותבת על הילד נועם שגר בשדרות, אולי על הילדה נור מג'בלייה. מעניין גם אם ספרים כאלו היו מוצאים קוראים היום.

דבר אחד ברור, אנחנו זוכרים את הספרים שקראנו או שקראו לנו בילדותנו טוב יותר מספרים רבים שאנו קוראים כמבוגרים. אלו שנחשפו לעולם דרך ספריה של ריבקין, קיבלו יחד עם הפשטות והתמימות של הסיפור והתמונות גם אמת פשוטה אבל עמוקה והיא שהשוויון בין בני אדם לא נובע מהדמיון ביניהם. להיפך, ערכם השווה והאינסופי של כל בני האדם נובע מהשוני והחד-פעמיות של כל אחד מהם. הילדים שפגשו את ילדי העולם דרך ספריה של ריבקין הם כבר מבוגרים ויש להם ילדים משלהם. אלו מכירים את העולם בו הם חיים דרך בליל של ערוצי ילדים, סרטים מצוירים וספרות ילדים מרחבי הגלובוס. בעולם ש You tube ו My Space הופכים את תושביו לקרובים יותר אבל לא בהכרח לטובים יותר, יש משמעות חדשה לספרים של אנה ריבקין-בריק. ילדים וצעירים מכל הארצות יכולים לגלות איתם את העולם ואולי אפילו למצוא בו תקווה חדשה.

יום אחד בשנת 1836 פרסם איש הרוח הדני, ניקולאי פרדריק סברין גרונטביג, מנשר בן 83 עמודים. היו אלו ימים סוערים מבחינה פוליטית, צבאית ולאומית בדנמרק אבל המסמך היה דווקא בנושא חינוך. חינוך למבוגרים. במסמך העלה גרונטביג רעיון מהפכני. הוא טען שאפשר באמצעות חינוך מסוג חדש לגשר על הפערים החברתיים שהחלישו וניוונו את האומה. בימים כאלו, הוא כתב, ניתן לגבש את החברה בדנמרק, לחדש את זהותה ולחזק את רוחה באמצעות לימוד משותף במין מוסדות השכלה עממיים. בחזונו של גרונטביג הופיעו מוסדות קהילתיים, נטולי היררכיה אשר שמו דגש על דיאלוג בין מורים לתלמידים במקום על ציונים, עונשים ומבחנים. התלמידים יוכלו להתגורר במוסדות אלו, לא רק ללמוד בהם. שמחת החיים והחופש יחליפו את השינון והפיקוח, וחינוך לחיים יחליף את הניכור האקדמי.

גרונטביג הוא אגדה בדנמרק. כמנהיג דתי, פוליטיקאי, חוקר ומשורר הוא היה ממעצבי הלאומיות והתרבות הדנית המודרנית. "יומו היה הגדול בכל ימי הצפון" נאמר עליו. אחת מהסיבות לכך היא שרעיונותיו לא נשארו בגדר תיאוריה, הם יצאו מן הכוח אל הפועל. ואכן, בשביעי בנובמבר 1844 פתח את שעריו בית-החינוך העממי למבוגרים הראשון. 18 איכרים שהתכנסו בחווה חקלאית ברודינג (Rødding) היו התלמידים הראשונים. כמה שנים אחר כך, היה השליש האחרון של המאה התשע-עשרה לתור הזהב של בתי-החינוך העממיים. כמו בחזונו של גרונטביג, לא היו בהם ציונים ומבחנים, ההשתתפות הייתה וולונטרית והתלמידים חיו בהם לתקופות משתנות תוך שהם יוצרים חיי קהילה שהיו קשורים גם לקהילה המארחת של בית-החינוך.

אך בתי-החינוך לא תרמו רק לתלמידיהם, הייתה להם חשיבות לאומית. דרך לימודי שירה, היסטוריה ופילוסופיה הם חיברו בין חלקי האוכלוסייה השונים והעניקו לתלמידים את היכולת להיות אנשים חופשיים ושותפים מלאים בחברה שהפכה לימים לדמוקרטית ופתוחה יותר. הם גם היו אחד הכוחות המניעים מאחורי הקמת מדינת הרווחה הדנית המודרנית. בשנות השישים של המאה התשע-עשרה התחיל הרעיון להתפשט ועשרות בתי-חינוך עממיים הוקמו בכל רחבי סקנדינביה. המעניין הוא שהם נמצאים שם עד היום ומספרם רק הולך וגדל. כיום ישנם 79 מהם בדנמרק, 77 בנורבגיה, 90 בפינלנד ו 150 בשוודיה.

אילבה וורלינדר, לדוגמא, למדה בבית-החינוך וויאבק (Viebäck) שבמחוז סמולנד (Småland) שבשוודיה. היא שהתה שם כשנה ולמדה אומנות. "הגעתי לבית-החינוך העממי בגיל עשרים", היא מספרת, "בחרתי בו מכמה סיבות – ראשית, לימדו שם את המקצועות שרציתי להמשיך ללמוד בעתיד – אומנות וצילום. שנית, אמא שלי למדה בבית-חינוך עממי והתחנכתי לאור הערכים שעמדו בבסיסו ובעיקר חיפשתי את המפגש והשיח החברתי. רציתי לעזוב את הבית אבל בכל זאת לחיות בסביבה בטוחה, בקהילה'".

היום, עשר שנים אחרי, עובדת אילבה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים בשוודיה. זהו ארגון-גג המפקח על עמידת בתי-החינוך העממיים השונים, שפועלים באופן עצמאי, בקריטריונים ובמטרות שהחוק השוודי מציב. זהו גם הארגון האחראי על חלוקת התקציב הממשלתי לבתי-החינוך השונים. אילבה מספרת על כמעט 30,000 תלמידים שלומדים היום בקורסים הארוכים של בתי-החינוך, כמחציתם אף מתגוררים בהם. אליהם נוספים כ-60,000 תלמידים המשתתפים בקורסים הקצרים ומאות אלפים המשתתפים מדי שנה בתוכניות תרבותיות שונות (בשוודיה יש כתשעה מיליון תושבים).

בתי-החינוך העממיים הגיעו לשוודיה ב-1868. כיום הם מפוזרים בכל רחבי המדינה. כשני שליש מהם מופעלים ע"י תנועות רעיוניות ופוליטיות שונות (כנסיות, מפלגות, ארגוני סיוע, תנועות חברתיות וכו') וכשליש שייכים לרשויות מוניציפאליות. כולן נתמכות ומפוקחות ע"י המדינה שגם מקציבה להם ולאגודות לימוד בלתי-פורמאליות נוספות תקציב שנתי העומד על יותר משלוש ורבע מיליארד קרונות שוודיות (יותר ממיליארד ושבע מאות מיליון ₪). לתקציב זה נוספת תמיכה של הרשויות המקומיות. בבסיס כל בתי-החינוך עומד הרעיון של חינוך אזרחי כללי וההשקפה שדמוקרטיה עובדת טוב יותר כאשר האזרחים הם אקטיביים, משכילים ומעורבים. לשיטתם, דווקא הקניית ערכים שונים ודיאלוג בין תנועות שונות ופלחים שונים באוכלוסייה מחזקים את החברה ואת השיח הדמוקרטי שלה.

שני סוגי קורסים מתקיימים בבתי-החינוך. הסוג הראשון הוא קורס כללי במקצועות מתמטיקה, אנגלית, שוודית, אזרחות, מבוא למדעי הטבע והיסטוריה. זהו קורס המקביל לנלמד בבתי-ספר תיכוניים ולומדים בו בעיקר תלמידים שלא השלימו תיכון או כאלה המעוניינים לשפר את הישגיהם. זהו קורס תלת-שנתי שניתן גם ללמוד חלק ממנו. כמעט מחצית מתלמידי הקורסים הארוכים בבתי-החינוך לומדים בקורסים הכלליים. למרות שהתכנים מבוססים על אלו של מערכת החינוך הפורמאלית על מנת לזכות בהכרה של האוניברסיטאות, למנהלי ולמורי בתי-החינוך יש את הזכות להתאים אותם לאופי של בית-החינוך ולערכים העומדים בבסיסו. "הקורס הכללי הוא תנאי לקיום הרוח האמיתית של בתי החינוך", אומרת אילבה, "חיזוק הדמוקרטיה בחברה השוודית, שיפור אמיתי בחיי המשתתפים, פתיחת אפשרויות חדשות להשתלבות חברתית וצמצום פערים חברתיים".

שאר הקורסים שמקיימים בתי-החינוך הם מגוונים מאוד והם משרתים מטרה נוספת – קידום התרבות והרחבת אופקים. אורכם הוא בד"כ שנת לימודים אחת אם כי קיימים גם קורסים קצרים הרבה יותר. המקצועות הם רבים, ניתן למצוא מקצועות טכנולוגיים ומדעיים, מקצועות אומנותיים ופוליטיים, שפות ותרבויות, ספורט, עיתונאות, הוראה, סיעוד ועוד. כך הופכים בתי-החינוך לבית, לא רק למבוגרים שנשרו בעבר מלימודי התיכון, אלא גם לכאלו שרוצים לקחת פסק זמן מחיי העבודה וללמוד איך לכתוב רומן או לעשות יוגה, ללמוד סינית או לדון בסוגיות פוליטיות, לנגן קלרינט או ללמוד כימיה.

לעיתים נוספות מטרות ממוקדות וקורסים חדשים נולדים. לאחרונה נוספו למשל קורסים לקידום שיווין בין המינים, קורס להחזרת מובטלים שלא השלימו תיכון אל מעגל ההשכלה הגבוהה וקורסים להקניית כישורי מחשב לאוכלוסיה המתקשה בתחום. חשוב לציין שהתלמידים אינם משלמים שכר לימוד. הם נדרשים לשלם רק על המחייה בבתי-החינוך והוצאות נלוות אך הם זכאים למענק והלוואת לימודים בתנאים מצוינים מהממשלה.

אילבה וורלינדר מספרת על סטודנטים שהיא פגשה במסגרת תפקידה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים. לינדה בת ה-35, לדוגמא, למדה רק שנתיים בתיכון והייתה צריכה להשלים בגרות כדי להמשיך ללמוד ולהיות אחות. "האווירה בבית-החינוך חופשית יותר מבתי-ספר אחרים", מספרת לינדה, "אבל התלמידים לוקחים יותר אחריות". תלמידה נוספת, קרולין בת ה-38, משלימה את לימודי התיכון אחרי 11 שנה שהיא הייתה עקרת בית. "אסור לפחד להתחיל ללמוד כמבוגרים", היא אומרת, "יש כאן אפשרות להעיז לנסות, האווירה נהדרת ובית-החינוך הוא בדיוק מה שכל אחד ואחת עושים ממנו. הכל באחריותנו".

ויש עוד – אוסקר, בן ה-29, הגיע לבית-החינוך עם פציעה מוחית אחרי תאונת דרכים קשה. בבית-החינוך הוא מצא תכנית שעזרה לו להשתקם וגם מסגרת חברתית תומכת. אלין בת ה-19 לומדת עיתונאות ותקשורת בכיתה של 21 תלמידים בגילאי 18 עד 40. היא מתארת את בית-החינוך כבית אמיתי וכמשפחה שנייה. יוספין בת ה-23, לומדת אסתטיקה ומספרת: "לא הגעתי לכאן במטרה להפוך למשהו ספציפי. זוהי שנה שבא אני בוחנת מה אני רוצה לעשות". היא מתארת את בית-החינוך כמקום שמעניק לה ביטחון עצמי, תמיכה וחברה טובה.

כמו בחזונו של גרונטביג, גם בתי-החינוך בשוודיה אינם תומכים במערכת של ציונים ותעודות. בקורסי ההעשרה אין ציונים כלל ובקורס הכללי ניתן אמנם ציון כדי שהוא יהיה מוכר במערכת ההשכלה הגבוה אך הציון הוא אחד מארבע דרגות (לא מספר או אחוז) והוא ניתן לקורס בכללותו, לא לכל מקצוע בנפרד. המורים מתכנסים לישיבה על מנת לדון בכל תלמיד ומחליטים על ציון המשקף את הישגיו של התלמיד בכל התחומים הלוקח בחשבון את מאמציו, את תרומתו החברתית ואת ההתקדמות היחסית שלו כמכלול. למורים יש עצמאות בבחירת חומרי הלימוד, הדגשים החינוכיים ואופני הלמידה. שיטות ההוראה נוטות להיות דיאלוגיות ולשלב למידה והתנסות.

ויש מימד חשוב נוסף – החברותא. בתי-החינוך העממיים אינם רק אמצעי להשגת ידיעות, השכלה או מקצוע. הם יוצרים תחושה של בית ומספקים, מעבר לצרכים האינטלקטואליים האישיים, גם צרכים חברתיים באמצעות קבוצות לימוד שהן גם יחידות חברתיות. "בבית-החינוך שלמדתי בו", מספרת אילבה וורלינדר, "היינו אחראים על כל מה שקשור לאחזקת הבית המשותף וגם לפעילות התרבותית. ארגנו תערוכות, יזמנו הרצאות, הקמנו להקות, אכלנו יחד שלוש ארוחות ביום ופגשנו חברים חדשים. עם חלקם אני בקשר עד היום. למקצועות הלימוד שלנו נוספו שיחות שבועיות בנושאים ערכיים והשקפת עולם וגם מפגשים יומיים של כל תלמידי בית-החינוך סביב הרצאה רעיונית, דיון פוליטי, הקראת שירה וכו'".

מפגש עם המעורבים בחינוך העממי למבוגרים בשוודיה מבהיר כי מדובר בשילוב של אידיאל ושל כלי חברתי-פוליטי רב עוצמה. הוא משלב הקניית ערכים, תרבות והשכלה עם משימות לאומיות כמו קליטת הגירה, מלחמה באבטלה והקניית כישורים להשתתפות חברתית פעילה. וזהו כוחו  – שילוב של רוח וחומר, של פרגמאטיות ושאיפה לתיקון עולם.

אנחנו רגילים לדבר על חינוך בהקשר של ילדים. הכל צריך להתחיל מוקדם, הכל קשור בילדות. פוליטיקאים מדקלמים סיסמאות על חשיבות החינוך ורצים להמציא רפורמות חדשות לחינוך היסודי והתיכוני. המכללות והאוניברסיטאות מוכפפות כבר ממילא לקודים של עולם המבוגרים, הן תכליתיות והיררכיות, תחרותיות ומקובעות. הכל מדיד והכל מתוגמל או מוענש. הדיאלוג, המשחק, חופש היצירה והמחשבה החופשית נדחקים למחוזות אחרים. הם הרי לא עניין למבוגרים.

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות", כתב אמנם בובר, אבל למשפט האופטימי הזה יש גם סיפא – "וזו (האנושות) מאבדת וחוזרת ומאבדת אותו". וזה לא מפתיע שהלחץ הערכי, הפיזי והנורמטיבי של עולם המבוגרים מצליח לעקר את הכוח המהפכני של הנעורים. בתי-החינוך העממים בסקנדינביה מאתגרים את המציאות הזו. החברה יכולה רק להרוויח, כך הם מוכיחים, ממבוגרים שמרחיבים את אופקיהם, בונים מערכות יחסים ומפתחים כישורים שלא לצורך תכליתי. וזה מצליח. שוודיה, צריך להזכיר, היא לא איזו מדינת עולם שלישי. מדובר באחת המדינות המודרניות והמתקדמות בעולם מבחינה כלכלית, טכנולוגית וחברתית. בניגוד לדעה הקדומה המחברת אוטומטית את השוק החופשי ואת החינוך הפורמאלי ההישגי עם הצלחה ומודרניות, המדינות הנורדיות מוכיחות שדווקא שילוב של ערכים הומאניסטיים, מערכת רווחה ממשלתית ענקית ויחס פחות פורמאלי ותכליתי לתחומים כמו עבודה, חינוך ובריאות מביא לקדמה אמיתית.

ואולי דברים אלו חשובים במיוחד לחברה הנמצאת במשבר. ייתכן שהמפתח לפתרון בעיות חברתיות ופוליטיות רבות נמצא דווקא בחינוך המבוגרים, ביכולת ליצור אמירה ומעשה משמעותיים ועמוקים שיוסיפו לחיים מימד נוסף למלחמת הקיום היומיומית. ב 1856 השתתף גרונטביג, הוגה רעיון בתי-החינוך העממיים, בפתיחה חגיגית של בית-חינוך מצפון לקופנהגן (Marielyst) שנקרא על שמו. בטקס הוא אמר את הדברים הבאים: "ראיתי את החיים, את חיי האנוש האמיתיים כפי שהם מתרחשים בעולם הזה, והבנתי מיד שעל מנת לזכות בנאורות, לחיות חיים שימושיים ומאושרים, בני אדם אינם זקוקים לספרים. הם זקוקים ללב מבין ותומך, להגיון בריא, לאוזן קשבת, לדיבור מתחשב ולכוח החיות של שיחה עם אנשים נאורים באמת. אנשים שיוכלו לעורר את סקרנותם ולהראות להם כיצד נראים החיים כאשר מוטל עליהם האור". וגרונטביג צדק. איזה תפקיד חשוב יותר יכול להיות לחינוך מאשר סילוק החושך והטלת אור?