שוודיה מתמודדת בשנים האחרונות עם גלי פליטים ומהגרים, התרחבות הפערים החברתיים והתחזקות הימין הקיצוני. למרות האתגרים הלא פשוטים, המודל הסקנדינבי עדיין מוכיח את עצמו.
התפרסם בכתב העת "תלם":https://telem.berl.org.il/624/
"אנחנו לא נורווגיה, לא שוודיה ולא דנמרק", כך אמר שר האוצר, יובל שטייניץ, ב-2011, וליתר ביטחון הוסיף: "וגם לא נהיה כמותן בעשור הקרוב". שטייניץ הרגיש ככל הנראה צורך לומר דברים אלה, שהם בחזקת המובן מאליו, מפני שבימים הסוערים של המחאה החברתית בישראל נהפכו המדינות הנורדיות, גם אם רק לרגע, לנושא פופולרי בשיח הכלכלי-חברתי שהתפתח במאהלים, ברחובות ובכיכרות ברחבי המדינה. מדינות אלה, טענו מפגינים רבים, מנפצות את הטענה שיוקר המחיה, השכר הנמוך והפערים החברתיים הם גזירת גורל. הן מוכיחות שאפשר לשלב מדינת רווחה נדיבה ואוניברסלית הממומנת על ידי מסים גבוהים עם כלכלה מפותחת ותחרותית, ובמקביל – לחתור לשוויון חברתי ולא לוותר על צמיחה מרשימה ומגזר פרטי משגשג.
גילויו המחודש של "המודל הנורדי" הביא להתעניינות רבה באמצעי התקשורת. עיתונאים ישראלים ערכו ביקורים בסטוקהולם, הלסינקי וקופנהגן, תוכניות כלכליות בטלוויזיה שידרו כתבות על הדיור הציבורי בשוודיה, מערכת החינוך בפינלנד ומתווה הגז בנורווגיה, ודוגמאות סקנדינביות נשלפו בכל פעם שהועלו לדיון סוגיות כמו מחירי הדיור, החינוך לגיל הרך והביטוח הלאומי. "אנחנו לא נורווגיה, לא שוודיה ולא דנמרק" היתה התגובה האינסטינקטיבית. במלים אחרות, הכל טוב ויפה אבל אנחנו מוקפים אויבים, יש לנו הוצאות ביטחון ענקיות וציבורים גדולים שאינם פרודוקטיביים (מלים מכובסות שפירושן: "בשוודיה אין חרדים וערבים"). לטיעונים אלה יש אמנם תשובות טובות, אך איש לא הספיק לתת אותן. כמו בתחומים רבים אחרים, דיון העומק בנושאים שהעלתה המחאה החברתית נגמר במידה רבה עוד לפני שהוא התחיל – והמודל הנורדי חזר להיות אנקדוטה לא-חשובה במיוחד בשיח הישראלי.
עם זאת, יש סיבות טובות להחזיר את המודל הנורדי, ואת הגרסה השוודית שלו בפרט, לשיח החברתי-כלכלי בישראל. הסיבה המרכזית לחשיבותה של הדוגמה השוודית היא שבניגוד למה שנראה על פני השטח, שוודיה וישראל אינן כה שונות זו מזו. מזג האוויר, הנופים, הגודל הפיזי (שוודיה גדולה מישראל פי יותר מ-20), המיקום הגיאו-פוליטי והסכסוך הישראלי-פלסטיני משכיחים את העובדה שמעבר להבדלים הניכרים לעין, שתי המדינות עוצבו באופן דומה למדי: תנועות עבודה סוציאל-דמוקרטיות, שפעלו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, יצרו בשתי המדינות צמיחה חברתית וכלכלית חסרת תקדים יחד עם הקמת מדינת רווחה אוניברסלית וקליטת גלי הגירה גדולים; שתי המדינות השתמשו במודלים כלכליים דומים גם בשנות ה-60 וה-70; וגם כאשר שתי המדינות, אם כי ישראל הרבה יותר משוודיה, התרחקו לקראת סוף המאה מהמודל שעיצב אותן, נותרו עדיין קווי דמיון.
סדר הגודל של האוכלוסייה דומה בשתיהן: בשוודיה חיים כעשרה מיליון תושבים, רק מעט יותר מישראל. השוק המקומי מוגבל גם בישראל וגם בשוודיה, ולכן שתי המדינות פיתחו כלכלות מוטות ייצוא. במדד התחרותיות העולמי של הפורום הכלכלי העולמי, המשלב נתונים מיקרו-כלכליים ומקרו-כלכליים עם היבטים עסקיים של תחרותיות, שוודיה נמצאת במקום השמיני בעולם וישראל לא מאוד רחוקה מאחור – במקום ה-20 (מתוך 141 מדינות). במדד ההשקעה במחקר ופיתוח ישראל ושוודיה נמצאות שתיהן, על פי נתוני 2017, בשלישייה הראשונה של מדינות ארגון OECD (יחד עם דרום קוריאה); ישראל משקיעה כ-4.5% מהתמ"ג שלה במחקר ופיתוח ושוודיה – כ-3.4%. במדד היזמות העולמי של 2019 דורגה שוודיה במקום השני וישראל בעשירי (מתוך כ-130 מדינות) ושתי המדינות יכולות להתגאות במגזר היי-טק מפואר, שמפתח טכנולוגיות המיוצאות לעולם כולו.
במדדים מקרו-כלכליים, ישנם פערים בין שתי המדינות. התוצר לנפש גבוה יותר בשוודיה (קצת יותר מ-53 אלף דולר לנפש ב-2018 לעומת כ-40 אלף בישראל) בעוד מצב האבטלה בישראל טוב יותר בשנים האחרונות (3.4% מכוח העבודה בישראל מובטל, לעומת 6.6% בשוודיה, על פי נתוני אוקטובר 2019). עם זאת, שתי הכלכלות התמודדו יפה עם המשבר הכלכלי העולמי האחרון ושתיהן צמחו מעל הממוצע העולמי בשנים האחרונות. ב-2010, למשל, עמדה הצמיחה בישראל על 5.5% ובשוודיה על 5.9% – בעוד הממוצע באירופה ובמדינות OECD היה פחות מ-3%. בשנתיים שלאחר מכן הואטה הצמיחה בשתי המדינות והיא סבלה מחוסר יציבות בשנים העוקבות, אך כיום הצמיחה בהן היא שוב מעל הממוצע העולמי (3.3% בישראל ו-2.4% בשוודיה, כאשר הממוצע של OECD הוא 2.2% והממוצע האירופי – 2%). אין ספק שישנם הבדלים דרמטיים בין שוודיה לישראל ככל שהדברים נוגעים למצבן המדיני, להרכב האוכלוסייה ולתרבות השלטונית שלהן, אך בבסיס מדובר בשתי מדינות בעלות כלכלות מפותחות וקטנות יחסית, שיש בהן רמה גבוהה של יזמות, חדשנות ותלות בייצוא. שתיהן מתמודדות בשנים האחרונות עם אתגר מסובך של שילוב אוכלוסיות גדולות בשוק העבודה שלהן (ערבים וחרדים בישראל, מהגרים בשוודיה) וההיסטוריה הכלכלית-חברתית שלהן, כמו גם סדרי הגודל של האוכלוסייה והמשק שלהן, מאפשרים לכל אחת מהן ללמוד מרעותה ולקבל גם אזהרה מטעויותיה וגם השראה מהצלחותיה.
"החברה המוצלחת בעולם"
למרות קווי הדמיון, בכל הקשור להוצאה הציבורית, לשכר, לשוק העבודה ולהשקעה בחברה וברווחתה, ההבדלים בין שתי המדינות גדולים. ההוצאה האזרחית בישראל היא נמוכה – 39.5% מהתמ"ג ב-2017, בעוד בשוודיה היא עמדה באותה שנה על 48.9% מהתמ"ג.. בניגוד למדינת הרווחה הישראלית, שאיבדה רבות מכלליותה ומכוחה מאז שנות ה-70, מדינת הרווחה השוודית היא עדיין אוניברסלית ומעניקה רשת ביטחון לכל האוכלוסייה, מהעריסה ועד הקבר. גם בתחום השכר שמרה שוודיה על מגמות שבישראל השתנו מאוד בעשורים האחרונים. מאחר שכ-66% מהעובדים בשוודיה מאוגדים באיגודים מקצועיים רבי-השפעה ועוצמה (לעומת כ-25% בלבד בישראל), השכר אצל הראשונה גבוה יותר מאשר אצל השנייה (בשוודיה – שכר חציוני של כ-11,230 שקלים בחודש ב-2018, ובישראל – 7,452 שקלים ב-2017), ותנאי העבודה של העובד השוודי טובים בהרבה מאלה של הישראלי. עם זאת, גם במגמות אלה יש שינויים. בשנים האחרונות חלו בישראל עלייה במספר העובדים המאוגדים וגם הגדלה משמעותית בהוצאה הציבורית על חינוך ובריאות, אך בסופו של חשבון, השוודים נהנים עדיין מיתרון על הישראלים בשורה ארוכה של מדדים של איכות חיים ושירותים ציבוריים. במדד ה"חיים הטובים יותר" (Better Life Index) של OECD מובילה שוודיה על ישראל בתחומים רבים: הכנסה פנויה למשק בית, איכות הדיור ומחירו, הכנסה וביטחון תעסוקתי, תמיכת קהילתית, איכות הסביבה, מעורבות דמוקרטית, ביטחון אישי, שביעות רצון כללית, חינוך ואיזון בין חיים אישיים לחיי עבודה. למעשה, הישראלים נהנים על פי מדד זה מיתרון בתחום אחד בלבד – תחום הבריאות, הנמצא במשבר בשוודיה בשנים האחרונות.
דוגמה טובה למדיניות הרווחה השוודית מצויה בתחום החינוך. הורים בשוודיה משלמים מעט מאוד על חינוך לגיל הרך, שמתחיל בדרך כלל אחרי גיל שנה – כיוון שהם זכאים ל-480 ימי חופשת לידה בתשלום בעבור כל ילד, ימים שאמהות ואבות יכולים לחלוק ביניהם. מעבר לימי החופשה בתשלום מקבלים ההורים גם קצבאות ילדים הגבוהות ביותר מפי שלושה מאלה הניתנות בישראל. הלימודים בבתי הספר (כולל באלה הפרטיים, שהם עדיין מיעוט) ניתנים ללא עלות כלל, כלומר – ההורים אינם משלמים על הלימודים עצמם וגם לא על ספרי לימוד, צהרון, טיולים, סמינרים ואף ארוחות חמות המוגשות לכל התלמידים בכל יום. נוסף על כך, הגנים ובתי הספר שבהם לומדים הילדים הצעירים פתוחים ללא עלות גם בחופשות ובחגים. הוסיפו לכך את העובדה שבמערכת ההשכלה הגבוהה אין שכר לימוד והמדינה תומכת בסטודנטים במענקים והלוואות נדיבות, ותקבלו השקעה ממלכתית רחבת היקף בחינוך ובהשכלה המניבה פירות בשלל תחומים – החל באפשרויות התעסוקה של ההורים, עבור בטיפוח כוח עבודה איכותי, משכיל ותחרותי, ועד להשפעות על חיי המשפחה וחתירה לשוויון מגדרי.
מדינת הרווחה השוודית כוללת, כמובן, מרכיבים רבים נוספים מעבר למערכת החינוך: בריאות, טיפול בבעלי נכות, דיור ציבורי, טיפול במבוגרים בגיל הזהב, פנסיה ועוד. בכל הנוגע לבריאות, למשל, המערכת מספקת שירותים לכל האוכלוסייה כאשר שירותים פרטיים וביטוחים משלימים הם נדירים ולא-הכרחיים. טיפול רפואי לילדים ולבני נוער ממומן על ידי הרשויות המקומיות וניתן ללא עלות כלל, לרבות ביקורי רופא, טיפולי שיניים (עד גיל 23), אשפוזים וטיפולים פסיכולוגיים. מבוגרים משלמים על טיפול רפואי אך התשלום מוגבל לתקרה מסוימת. כשפציינט מגיע לסכום של כ-420 שקלים, הוא זכאי לטיפול ללא עלות בשארית השנה. גם בעבור תרופות ישנה תקרת תשלום וישנן כאלה שאינן כרוכות בתשלום כלל. גם הטיפול באזרחים בגיל הזהב ובכאלה הזקוקים לטיפול סיעודי, בין שהוא ניתן בבית או במוסדות נפרדים, נעשה על ידי המדינה – דרך הרשויות המקומיות הממומנות מכספי המסים. גם כאן הטיפול כרוך בתשלום מצומצם ותלוי הכנסה, והוא נחשב לזכות חברתית שהרשות מחויבת לספק.
יש הטוענים כי שוודיה כבר אינה מדינה סוציאל-דמוקרטית כפי שהיתה פעם. טענה זו, המסתמכת על שורה של רפורמות ושינויים שנערכו במדינה החל בשנות ה-90, נפוצה בקרב עיתונאים ופרשנים התומכים במדיניות כלכלית ימנית וניאו-ליברלית ומנסים להציג את המודל השוודי ככזה הנמצא "מעבר לשמאל וימין". מה"אקונומיסט" הבריטי ועד "דה מרקר" הישראלי, המודל השוודי הוצא לא פעם מהקשרו ונקשרו לו כתרי הפרטות והורדת מסים כדי להוכיח שההצלחות אינן תוצאה של מדיניות סוציאליסטית. אך האמת היא אחרת: המודל השוודי, לטוב ולרע, הוא הדוגמה המובהקת ביותר למדיניות של שמאל סוציאל-דמוקרטי.
מעבר למדינת הרווחה האוניברסלית, המודל השוודי גם כולל עקרונות ופרקטיקות שמאליים הנחשבים במקומות רבים לנחלת העבר. בשוק העבודה, למשל, ניכר שרמת המעורבות של העובדים השוודים בניהול מקומות העבודה שלהם ורמת הביטחון התעסוקתי שלהם גבוהות יותר ממרבית המדינות בעולם. שיעור המועסקים במגזר הציבורי הוא השני בגובהו בעולם (אחרי נורווגיה) ועומד על כ-29% מהמועסקים במשק (לעומת כ-20% בישראל, וכ-18% – הממוצע במדינות OECD). בתחום הבעלות הציבורית ניכר שגם אחרי גלי ההפרטות והדה-רגולציה, הממשלה השוודית נותרה הבעלים של חברות גדולות ומשמעותיות במשק. עמן נמנות, למשל, החברות הגדולות של כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, וכן הרשת היחידה לממכר אלכוהול, שהיא מונופול ממשלתי. עוד שייכות למדינה חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי המרקחת הגדולה במדינה, בנק משכנתאות גדול ועוד עשרות חברות ענק בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התיירות, התרבות והתחבורה, המעסיקות רבבות עובדים והשוות מאות מיליארדי שקלים. הממשלה, על רשויותיה וסוכנויותיה, נוכחת מאוד במשק השוודי והיא משקיעה בו יותר ממרבית המדינות. 18.9% מההשקעות במשק ב-2018 היו ממשלתיות – לעומת 12% בישראל ב-2017 ו-13.6% באיחוד האירופי.
בארצות הברית היו קוראים לזה בזלזול "Big Government" ומעדיפים את כוחה של היד הנעלמה, אך בשוודיה של 100 השנים האחרונות – כמעט אין תחום הקשור בחיי האזרחים או בבעיות חברתיות שהממשלה לא החליטה לטפל בו בעצמה, בדרך כלל בשיתוף פעולה עם גורמי החברה האזרחית – החל במחסור בדיור מודרני ובר השגה, דרך הורדת מספר ההרוגים בתאונות דרכים וכלה בטיפול בבעיית האלכוהוליזם, הורדת שיעור האבטלה בקרב מהגרים והתמכרות להימורים.
אין פירוש הדבר שהממשלה השוודית הצליחה תמיד לפתור את כל הבעיות. שוודיה אינה גן עדן. יש לה בעיות לא-מעטות, וביניהן קיצוניות ואלימות פוליטית, אבטלה בקרב צעירים ומכת מדינה של פשע מאורגן. כל זה אינו חדש. את המודל השוודי כבר פקדו בעבר משברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. אך עם כל השינויים שחלו בו והחולשות שהתגלו בו, הוא נושא עדיין פוטנציאל של התחדשות. שוודיה מעולם לא היתה אוטופיה סוציאליסטית, כפי שצוירה לעתים, אך הישגיו הרבים של המודל החברתי-כלכלי שלה, אלה שבגינם מנסה גם הימין הכלכלי ליטול עליו בעלות, מצדיקים את המאמץ להתאים אותו ל-100 השנים הבאות. אחרי הכל, ב-100 השנים הקודמות הוא היה הבסיס למה שה"גרדיאן" הבריטי קרא לו: "החברה המוצלחת ביותר שידע העולם".
דרך ההסכמה
"משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-90 שלה, המודל השוודי הובן כמודל המבוסס על יחס מיוחד בין איגודים מקצועיים חזקים ומאורגנים מאוד ובין ארגוני מעסיקים חזקים ומאורגנים מאוד", מספר בּוֹ רוטשטיין, חוקר בכיר למדע המדינה מאוניברסיטת גטבורג. "בשנות ה-20 וה-30 היו בשוודיה יחסי עבודה גרועים מאוד והיא נהפכה לשיאנית אירופית באובדן ימי עבודה כתוצאה משביתות. בסוף שנות ה-30 הכל השתנה כאשר נחתם הסכם סלטשובאדן (Saltsjöbadsavtalet) שהביא לשקט תעשייתי ולמשאים ומתנים ישירים בין העובדים למעסיקים, ואלה שימשו בסיס למדיניות כלכלית שאפשר לומר כי החזיקה מעמד עד לשנות ה-90". כאשר רוטשטיין מדבר על הרקע ההיסטורי למודל השוודי, הוא מתייחס לפוליטיקה של פשרות בתקופה שבה לא מעט מדינות ותנועות פוליטיות אימצו מודלים מהפכניים שהביאו בסופו של דבר לאלימות פוליטית, למשטרים טוטליטריים ולמלחמות אזרחים. השוודים, טוען רוטשטיין, הביטו באימה בתוצאות מלחמת האזרחים האכזרית בפינלנד, השכנה ממזרח (1918), ובחרו בדרך אחרת – דרך ההסכמה.
ההסכם שהוא מזכיר נחתם ב-1938 בבית מלון בסאלטשובאדן שעל שפת הים הבלטי, לא רחוק מסטוקהולם. הרעיון היה יצירת נורמה שעל פיה המעסיקים והעובדים יגיעו להבנות ללא התערבות ממשלתית ויקבלו אחריות יחדיו על שוק העבודה השוודי באמצעות שורת הסכמים קיבוציים, המותאמים לצרכים של סקטורים שונים במשק. במסגרת הסכם זה ויתרו הצדדים על הצורך בהתערבות ממשלתית ובחקיקה בתחומים רבים הקשורים לשוק העבודה והחליטו לשתף פעולה ולחתור להסכמות – שימנעו שביתות, יאפשרו צמיחה ופיתוח ויטפלו בצורכי העובדים.
הסכם סאלטשובדן אמנם עודכן עם השנים, אך במובנים רבים הוא עודנו בתוקף כיום. רוחו של הסכם זה גורמת לכך ששוק העבודה השוודי מתפקד על פי רוב על בסיס הסכמות ואינו זקוק לחקיקה בנושאים כמו שכר. לשוודיה אין עד היום שכר מינימום הקבוע בחוק, מכיוון שההסכמות בין עובדים למעסיקים מייתרות אותו. כך החלה החברה השוודית לראות בעצמה "בית של העם" (בשוודית: Folkhemmet), מושג שנכנס לשימוש עוד בסוף שנות ה-20 ובימי כהונתו של פר אלבין האנסון, ראש ממשלת שוודיה בשנות ה-30 וה-40. משמעות המושג היתה ששוודיה חדלה להיות חברה העוסקת במאבק מעמדי וזאת כדי להפוך לחברה שוויונית, שהיא מעין משפחה ובה יש ערבות הדדית, תכנון מרכזי ופרגמטיות פונקציונלית הדואגת לצורכי הפרטים.
ב-1951, מעט יותר מעשור אחרי חתימת הסכם סאלטשובדן, פיתחו שני כלכלנים של האיגודים המקצועיים השוודיים, גוסטאב ראהן ורודולף מיידנר, מודל כלכלי שנקרא על שמם ונהפך לבסיס המדיניות הכלכלית השוודית לשנים רבות. מודל ראהן-מיידנר (Rehn-Meidner modellen) התבסס על מדיניות קיינסיאנית קלאסית, שהובילה לבנייה של מדינת רווחה נדיבה המקדמת השקעה ציבורית נרחבת כדי לשמר יציבות וביקושים גבוהים גם בתקופות שפל כלכליות, בעבור העובדים ובעלי העסקים של המגזר הפרטי כאחד. המודל חתר לתעסוקה מלאה ולשוויון בהכנסות, לאינפלציה נמוכה ולצמיחה גבוהה. הוא עשה זאת על ידי שילוב בין מדיניות פיסקלית מרחיבה וגידול ריאלי בשכר ובכוח הקנייה של העובדים, שנהנו גם משירותי רווחה נרחבים ושילמו מסים גבוהים ופרוגרסיביים. על כך נוספה גם מדיניות של שוק עבודה אקטיבי, שנועדה להיטיב גם עם המגזר הפרטי וגם עם האינטרסים של האיגודים המקצועיים.
שוק העבודה האקטיבי הוא מרכיב חשוב במיוחד במודל השוודי ורוטשטיין מדגיש אותו באמצעות דוגמה מעולם העבודה הבריטי: "כשמנהיג הפועלים הבריטי ארתור סקרגיל, נקרא לפרלמנט בשנות ה-80 ונשאל אם יש גבול להפסדים של מִכְרֶה, גבול שאחריו יהיה מוצדק לסגור אותו ולפטר את העובדים, הוא השיב שאין גבול כזה. מנהיג עובדים שוודי לא היה אומר דבר כזה. הוא היה אומר שלתקופה מסוימת יש אפשרות לסבסד את המכרה, אבל בטווח הארוך העסק צריך להיות רווחי ולכן עדיף לתמוך בעובדים באמצעים אחרים". על פי רוטשטיין, סיפור זה ממחיש את ייחודו של שוק העבודה האקטיבי, שנהפך לאחד מסימני ההיכר של המודל השוודי. מקומות העבודה אינם במרכז ההתעניינות, אלא העובדים עצמם. כאשר ישנם חוסר יעילות, הפסדים גדולים או חוסר ערך כלכלי, העובדים יאבדו אולי את מקום עבודתם אך הם ייתמכו בביטוח אבטלה, בהכשרות מקצועיות, ברשת ביטחון חברתית ובסיוע במציאת עבודה חדשה. מדיניות זו הביאה לכך ששוודיה איבדה את תעשיית הספנות שלה ואת ענף הטקסטיל שלה, אך לא הידרדרה כתוצאה מכך לעוני, מצוקה, מאבקים מעמדיים ופערים חברתיים.
אוניברסלית, למרות הכל
כיום, מוסיף רוטשטיין, שוודיה אינה קיצונית בנוגע לאפשרות לפטר עובדים. "מצד אחד, יש שיעור התאגדות גבוה מאוד, הסכמים קיבוציים חזקים מאוד וחובת משא ומתן", הוא מסביר, "ומצד שני, תעשיות לא-רווחיות אינן ממשיכות לפעול רק מפני שלעובדיהן יש כוח והשפעה". בכל זאת, יש גם יוצאים מן הכלל חשובים בשקט התעשייתי הזה. שביתות היו תמיד חלק מרכזי בהיסטוריה השוודית – החל בגלי השביתות של שנות ה-20 וה-30 שהביאו למעשה ליצירתו של המודל השוודי, דרך שביתת הכורים בצפון שוודיה ב-1970-1969 ועד שביתות מהשנים האחרונות כמו אלה של האחיות ועובדי הנמלים. כמו כל מאבק מעמדי, גם זה של תנועת העבודה השוודית לא הסתיים במכה אחת, אלא היו בו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, וקבוצות עובדים שונות נאלצו – ועדיין נאלצות – להגן על עצמן, בין השאר באמצעות שביתות; אלה נותרו כלי חשוב בארגז הכלים של אותן קבוצות וגם חלק חשוב בתרבות הפוליטית בשוודיה. הסטטוס קוו אמנם גורם לכך שקונפליקטים נפתרים בדרך כלל במשא ומתן ובהסכמה, אך ההיסטוריה השוודית מלאה מנהיגים מהצד הרדיקלי יותר של המפה הפוליטית, שנעזרו בשביתות כדי לשפר את מעמד העובדים במדינה ולקדם תפיסות של צדק חברתי והקטנת פערים.
"מרכיבים רבים של המודל השוודי הם כבר היסטוריה", מציין רוטשטיין. "אחרי שנות ה-80 והמשבר הכלכלי והרפורמות של שנות ה-90, לא נותר מהם הרבה. אבל יש מרכיב אחד שנותר, והוא יציב ואיתן גם היום: מדינת הרווחה האוניברסלית. מדיניות חברתית צריכה להיות אוניברסלית ואינה צריכה להיות מיועדת רק לעניים כמו בארצות הברית, או בנויה מהסכמים מיוחדים לכל קבוצה באוכלוסייה כמו באוסטריה ובגרמניה. כל האוכלוסייה צריכה ליהנות מפנסיה סבירה, מביטוח בריאות שוויוני ומטיפול בילדים. המרכיב הזה של המודל השוודי קיים עדיין בחברה השוודית ואפילו ממשלות שמרניות שכיהנו במשך השנים לא שינו אותו מכיוון שגם אלה שבחרו בהן, לרבות בני המעמד הבינוני והגבוה, תלויים בו. בכל מדידה של רווחה אנושית, בכל בדיקה של בריאות ציבורית, אושר, אמון חברתי וכדומה, אין מודל אחר בעולם שמביא הישגים דומים".
אילו מרכיבים של המודל השוודי השתנו עם השנים? בתחום יחסי העבודה פינה המשא ומתן המרכזי בין איגוד עובדי הצווארון הכחול ובין איגוד המעסיקים המרכזי את מקומו לשורה של משא ומתנים נפרדים בענפים שונים של המשק. חשוב מכך, כוחם העצום של השלטון המרכזי והשלטון המקומי בשוודיה כסוכני שינוי ועיצוב חברתי בשנות ה-50 וה-60 – נחלש. בניגוד למדינה החזקה, על מוסדותיה הביורוקרטיים רבי-העוצמה והמבנה הרציונליסטי שלה, שוודיה מאז שנות ה-90 כבר אינה נלהבת מתכנון מרכזי, שלטון מומחים ותוכניות בהיקפים גדולים המונחתות מגבוה. באותו עשור עברה שוודיה משבר פיננסי קשה וכתוצאה ממנו נעשו בה רפורמות רבות, ששינו את פניה. מעבר לרפורמות במיסוי, במגזר הפיננסי ובמערכת הפנסיונית, הממשלה קיבלה עליה מגבלות תקציביות הנמצאות בתוקף עד היום. מאז, תהליך יצירת התקציב והמדיניות הפיננסית הוא מבוקר, ממושמע וכפוף לחוקים נוקשים: יעד תקציב ממשלתי עודף (שונה ב-2019 מ-1% מהתמ"ג ל-0.33% מהתמ"ג) וחוק תקרת הוצאות ממשלתיות לשלוש שנים. לשינויים אלה אפשר להוסיף גם הפרטות לא-מעטות שבוצעו במדינה בשני העשורים האחרונים – אם כי אלה לא כללו חברות ממשלתיות רבות; לצד זאת, במגזר הציבורי אמנם נכנסו גורמים פרטיים רבים כספקי שירותים, אך הם נמצאים תחת רגולציה ממשלתית מחמירה ושירותיהם ממומנים לציבור על ידי המדינה. כלומר, שירותיהם של בתי הספר הפרטיים ובתי החולים הפרטיים אינם יקרים יותר לציבור והם חלק אינטגרלי מהמערכת הציבורית. כך, למרות המשברים, שינויי המדיניות והרפורמות, מדינת הרווחה השוודית נשארה נדיבה, מקיפה ואוניברסלית.
מיתוס ההגירה
"אם הכל כל כך טוב", שואלים את עצמם בוודאי שוודים רבים המכירים את ההתלהבות העולמית מהישגי ארצם, "למה יש כל כך הרבה בעיות?" ובכן, הכל יחסי, כמובן. שוודיה היא עדיין מדינה שהחיים בה טובים יותר ממרבית המדינות בעולם, אך מבחינות רבות הם פחות טובים מכפי שהיו פעם. מי שיעיין בכותרות העיתונות השוודית בשנים האחרונות יגלה שהמציאות, לפחות זו המתבטאת בתקשורת, אינה נראית כה ורודה: שיעור העוני בקרב פנסיונרים גבוה יותר מזה הקיים אצל השכנות הנורדיות – דנמרק, נורווגיה ופינלנד; עלייה נרשמת בשיעור הפשיעה האלימה וישנה גם עלייה בשיעור האי-שוויון (מדד ג'יני עמד על 0.28 ב-2017 והוא במגמת עלייה מ-0.25 בראשית שנות ה-2000). מי שיעשה סיבוב בפרברים הפחות אמידים של הערים הגדולות בשוודיה, לא ימצא בהם גטאות מנותקים כמו בערים גדולות אחרות באירופה. התחבורה הציבורית מתפקדת, אין קושי למצוא ספרייה ציבורית או מרכז תרבות, ובניגוד למיתוסים הנפוצים – המשטרה ושירותי החירום אינם מהססים להיכנס לאזורים הקשים. עם זאת, בפרברים שיש בהם ריכוזי מהגרים גדולים אפשר למצוא מידה של עוני, פשע, ניכור חברתי וסגרגציה שלא היתה בשוודיה בעבר.
גם בפריפריה השוודית, מחוץ לערים הגדולות, יש בעיות לא-מעטות כמו מחסור גדול בכוח אדם ובמשאבים בבתי החולים, בתחנות המשטרה ובבתי הספר. אלה הובילו לעומסים קשים במערכת הבריאות ולהידרדרות בהישגי מערכת החינוך (אם כי על פי דירוג פיז"ה, הירידה הדרמטית בהישגים שנרשמה ב-2012 נבלמה ומאז 2016 המגמה משתפרת). מגמות אלה, יחד עם גלי ההגירה הגדולים בעשור השני של המאה ה-21, הביאו גם לחוסר יציבות פוליטית. מפלגת ימין קיצוני ששורשיה נטועים בתנועות הניאו-נאציות של שנות ה-80, "השוודים הדמוקרטים" (Sverigedemokraterna), ניצלה את החשש מהגירה המונית ואת ההתנגדות למדיניות ההגירה של ממשלות מימין ומשמאל, וב-2010 היא עברה לראשונה את אחוז החסימה ונכנסה לפרלמנט. בבחירות האחרונות, שהתקיימו ב-2018, היא זכתה ב-17.5% מהקולות, וסקרים שנערכו לאחרונה מלמדים כי כוחה הולך וגדל למרות, ואולי בגלל, העובדה שעד לאחרונה כל המפלגות בשוודיה, כולל הימניות, סירבו לשתף איתה פעולה או להעניק לה לגיטימציה והשפעה.
חוסר היציבות הפוליטית, ההידרדרות בשירותי הרווחה ושורה ארוכה של רפורמות והפרטות שנעשו בשנים האחרונות הם כולם מרכיבים במשבר שעובר המודל השוודי. הסברים רבים ניתנו לו. תזה נפוצה אחת היא שמדינת הרווחה הנדיבה והאוניברסלית תלויה באופי ובהרכב של אוכלוסיית המדינה. על פי תזה זו, כל עוד אוכלוסייתה של שוודיה היתה הומוגנית היא שמרה על רמות גבוהות של אמון ולכן היתה יכולה להמשיך וליהנות מפריון גבוה, לשלם משכורות גבוהות, לגבות מסים גבוהים ולממן מערכת רווחה ברמה גבוהה לכל האוכלוסייה. כעת, על פי תזה זו, כל זה נגמר בגלל גלי ההגירה הגדולים וההטרוגניות של האוכלוסייה. לעתים מוגשת תזה זו בליווי תיאוריות מיסטיות במקצת על הצלחה כלכלית הנובעת ממוסר עבודה פרוטסטנטי ואמון חברתי, שמקורו במורשת ההיסטורית של הוויקינגים. סיפורים על גיבורי תרבות, רובם בלונדינים ותכולי עיניים, שהפכו את שוודיה לסיפור הצלחה בינלאומי – מ"אבבא" ועד ביורן בורג, מראול וולנברג ועד בילבי, מוולבו ועד H&M, ספוטיפיי ואיקאה – הם נחלת העבר. במקומם מוצגים ברחבי העולם תיאורים קשים, רבים מהם מוגזמים או מופרכים, על אותו גן עדן נורדי שנהפך למדינת עולם שלישי. גישה זו, הטוענת שבחברה רב-תרבותית יש ירידה ברמת האמון וקושי לקיים מודל חברתי המבוסס על סולידריות, צדק ושוויון, נשמעת הגיונית, אבל העובדות מצביעות על כיוון אחר.
החלק הראשון של התיאוריה בהחלט נכון: המודל השוודי זקוק לרמה גבוהה של אמון במוסדות המדינה ובמערכות הציבוריות שלה. חשוב, למשל, שמערכת המיסוי תיתפס כאמינה והוגנת כדי ששיעור הגבייה יהיה גבוהים ושהעלמות מס ייחשבו כהפרה של החוזה החברתי. חשוב גם שהציבור יאמין בנציגיו הנבחרים כדי לאפשר את היציבות הפוליטית הנדרשת למדיניות כלכלית-חברתית יציבה וארוכת טווח. לא פחות חשוב הוא האמון במערכת הציבורית ברמה המקומית המספקת שירותי בריאות, חינוך ורווחה. באופן כללי, רמות אמון גבוהות חשובות לכל מערכת חברתית והן מחזקות את הדמוקרטיה, מעודדות צמיחה ומקטינות את רמות השחיתות והפשיעה. המודל השוודי, כמודל בעל יומרות חברתיות גדולות, עלול להיקלע לבעיה חמורה אם הציבור לא יאמין באנשים המנהלים אותו והמתפעלים אותו בכל הרמות – ממנהלת בית הספר, דרך פקיד השומה והאחות הסיעודית בבית החולים ועד שדרת ההנהלה של החברות הציבוריות, הרשויות הממלכתיות ומשרדי הממשלה.
אבל מכאן ואילך, התיאוריה בדבר הקריסה של המודל השוודי הנובעת מהטרוגניות חברתית נקלעת לקושי עובדתי, שכן שוודיה נהפכה למדינה קולטת הגירה כבר מאז סוף מלחמת העולם השנייה. נוסף על מהגרי העבודה הרבים שהגיעו אליה בחצי השני של המאה ה-20, היא העניקה מקלט למאות אלפי פליטים שהגיעו מכל פינה על פני כדור הארץ שסבלה משלטון דיקטטורי, מלחמת אזרחים או רצח עם. כמעט 2.5 מיליון מהגרים נקלטו בשוודיה מאז 1980 (אז חיו בה פחות מ-8.5 מיליון בני אדם), כשקבוצות המהגרים הגדולות הגיעו מפינלנד, עיראק, סוריה ומדינות יוגוסלביה לשעבר; קבוצות משמעותיות נוספות באו מהמדינות הסקנדינביתו השכנות דנמרק ונורווגיה, וכן מצ'ילה, איראן וסומליה. על פי נתוני 2018, 19.1% מתושבי שוודיה נולדו מחוץ למדינה ואם מכלילים בקבוצה זו את ילידי שוודיה ששני הוריהם נולדו מחוץ לשוודיה, היא גְּדֵלה לאחד מכל ארבעה שוודים, כלומר – מהגרים ומהגרים מדור שני הם כרבע מהאוכלוסייה.
אם כך, האם רמת האמון במדינה, בחברה ובמוסדותיה נמוכה בהשוואה למדינות הומוגניות יותר? ובכן, מתברר שההיפך הוא הנכון. מחקרים מראים כי בשוודיה ישנה רמת האמון מהגבוהות בעולם כשזה נוגע לאמון בבני אדם אחרים וכך גם במוסדות המדינה. על פי דו"ח של OECD, שוודיה נמצאת בחמישייה הראשונה בעולם של המדינות בעלות שיעור האמון הגבוה ביותר במערכת הפוליטית (יחד עם דנמרק, נורווגיה, פינלנד ושווייץ). נתון אחר מראה שבשוודיה יש הכי מעט אנשים החושבים שהשחיתות נפוצה במערכת הממשלתית (כאשר דנמרק, פינלנד ושווייץ מיד אחריה)..בפרספקטיבה אירופית, דווקא המדינות שהאוכלוסייה שלהן הומוגנית יותר, כמו פולין או הונגריה, סובלות מרמות אמון נמוכות הרבה יותר.
"כשאנו מודדים מה אנשים חושבים על המגזר הציבורי והשירותים החברתיים, אנחנו מוצאים בשוודיה אמון חברתי גבוה מאוד", אומר רוטשטיין, שחקר את הנושא וערך השוואות בינלאומיות. "בדקנו את הנושא הזה במקומות רבים. כששאלנו איך אנשים מבינים את ההוגנות ואת האיכות של המערכות הציבוריות ושילבנו את זה עם מידע סטטיסטי על מגוון אתני, ארצות לידה וכדומה, גילינו שאמנם כאשר יש מגוון אתני עלולה להיות ירידה באמון, אך כאשר יש תפיסה של הוגנות ואיכות במערכות הציבוריות – אין למגוון התרבותי השפעה על רמות האמון. כלומר, כאשר המערכות עובדות היטב, המגוון האתני אינו מוביל לחוסר באמון או בסולידריות. אפשר לראות שבמקומות הומוגניים כמו סיציליה או איים יווניים שהם הומוגניים לגמרי אין אמון ברשויות, בעוד במקומות כמו הלסינקי, קופנהגן וסטוקהולם שהם הטרוגניים מאוד ישנן רמות גבוהות של אמון וסולידריות".
משבר פוליטי
כשמדובר בהשפעת ההגירה על הכלכלה, ישנן גישות שונות. לשוודיה יש היסטוריה ארוכה של קליטת גלי הגירה שתרמו רבות לכלכלתה ונקלטו היטב, אבל ישנן גם דוגמאות הפוכות. כאשר מהגרים נקלטים בשוק העבודה הם משמשים כוח אדם חשוב ומוסיפים מסים לקופת המדינה, וכאשר יש בעיות בכניסה לשוק העבודה הנטל על מערכות הרווחה נעשה כבד. גורלו של גל ההגירה האחרון הוא נושא לספקולציה; לעת עתה, הנתונים של OECD מראים ששיעור התעסוקה של אנשים שנולדו מחוץ למדינה עמד ב-2018 על כ-66% מועסקים (מתוך האוכלוסייה של בני 15-64 שלא נולדו בשוודיה), יותר מהממוצע האירופי (62.1%) ויותר ממדינות שקלטו פחות מהגרים כמו דנמרק ופינלנד. נתונים השוואתיים עדכניים בנושאים רגישים כמו רמאות בקבלת קצבאות בקרב מהגרים וייצוג עודף של מהגרים בפשיעה מסוגים שונים הם קשים להשגה ושנויים במחלוקת. זאת ועוד, מרכיבים רבים במדיניות ההגירה של שוודיה השתנו מאוד בשנים האחרונות ולכן קשה עדיין להעריך את השפעתם.
בשלב זה בהתפתחות המודל השוודי, אין ספק כי סוגיית ההגירה היא בעלת חשיבות גדולה מכפי שהיתה בעבר וכי שיעור ההגירה הגדול הוא מקור לאתגרים רבים, אך הבעיות אינן נובעות מאי-אמון או מהרב-תרבותיות כשלעצמה. "לשוודיה יש בעיה עם מספר גבוה מאוד של מהגרים בעלי התאמה נמוכה מאוד לשוק העבודה – למשל, אנשים שהם אנאלפביתים", אומר רוטשטיין, "ויש גם בעיה חמורה במערכת החינוך. ילדי מהגרים, ובאופן ספציפי בנים מהגרים רבים, אינם מצליחים לסיים את בית הספר ואין להם יכולות להיכנס להכשרות מקצועיות בשוק עבודה, שנעשה קשה יותר בגלל הצורך בכישורי שפה ובחינוך טכנולוגי. בעיית התעסוקה יוצרת בעיות בתחומים אחרים – החל בפשיעה וכלה בקיצוניות דתית. זה האתגר המרכזי של החברה השוודית היום". רוטשטיין מוסיף שישנן גם בעיות חברתיות נוספות הקשורות לשוק העבודה – יותר ויותר אנשים עם בעיות חברתיות, תסמונות פסיכולוגיות שונות ואפילו בעיית סמים שבעבר כמעט לא היתה קיימת בשוודיה. שוק העבודה, לדבריו, מתקשה להתמודד עם כל אלה ולפתור בעיות חברתיות, שעליהן יש להוסיף גם את העלייה ברמת האי-שוויון, הצמיחה בפערים החברתיים וחוסר היעילות שגרמו רפורמות שונות בתחום הבריאות והחינוך. אלה הם אתגריו של המודל השוודי היום.
אף על פי שהגירה ורב-תרבותיות מביאות איתן אתגרים חברתיים גדולים, המשבר של המודל השוודי נובע גם משורה ארוכה של בעיות פוליטיות. הבחירות האחרונות, למשל, הסתיימו בשוויון בין המרכז-שמאל למרכז-ימין, מה שאילץ את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית להקים ממשלה חלשה מאוד הנתמכת על ידי מפלגות ימין. השותפות הקואליציונית מבוססת על הסכם המכונה "הסכם ינואר", שמאלץ את הסוציאל-דמוקרטים לנקוט מדיניות כלכלית שמרנית המנוגדת לעמדותיהם: הורדת מסים המקטינה את יכולת המדינה להשקיע ברווחה, הקלות על גורמים פרטיים לפעול במגזר הציבורי והגדלה של הפערים החברתיים, שהיא תולדה של אלה. מדיניות זו גורמת לכך שבשורות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עצמה יש הטוענים כי הברית עם הימין המתון, שנועדה לנטרל את התחזקות הימין הקיצוני, מאלצת את המפלגה להיות חתומה על מדיניות שתפגע בחברה השוודית ובסופו של דבר גם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית עצמה. יש מי שמודאג ממשבר בסדר הגודל של המפלגה האחות בגרמניה, SPD, שהגיעה בסקרים בשנה שעברה לשפל של פחות מ-20% תמיכה (הסוציאל-דמוקרטים השוודיים השיגו בבחירות האחרונות 28% מהקולות – התוצאה הגרועה ביותר שלהם במשך יותר מ-100 שנה).
מצד שני, תומכיו של "הסכם ינואר" טוענים כי הממשלה הנוכחית, גם אם היא נאלצת להיות פשרנית יותר ממשלות שמאל שקדמו לה, היא עדיין סוציאל-דמוקרטית בלבה; היא ממשיכה להשאיר את הימין הקיצוני מחוץ לעמדות ההשפעה, היא מחזיקה את המודל השוודי בחיים לקדנציה נוספת ובמקביל גם מעלה "מסים ירוקים", משקיעה בתשתיות, בפריפריה ובתחבורה הציבורית, מעלה את הפנסיה הבסיסית ומורידה את נטל המס על בני 65 ויותר.
בסופו של דבר מתחוור כי כמו במשברים קודמים בשוודיה, לא גלי ההגירה הם אלה שמשנים את המודל השוודי אלא אוסף של גורמים שונים ומגוונים, וביניהם משברים כלכליים, סכסוכים פוליטיים, רפורמות שכשלו והשפעות של תנועות פוליטיות ואידיאולוגיות מבחוץ (החל בצמיחת הימין הפופוליסטי באירופה וכלה בהשפעות כמו זו של "הדרך השלישית", שהיתה אופנתית בתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופיות ובקרב מנהיגים דוגמת טוני בלייר וגרהרד שרדר בסוף שנות ה-90).
רווחה נגד הקצנה
בפרספקטיבה היסטורית, אפשר אולי לטעון כי חולשתם הנוכחית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ושל המודל שהיא בנתה בשוודיה אינה תופעת לוואי של ההגירה והתופעות השליליות שנלוות אליה, אלא להיפך. ייתכן שהפגיעה במודל השוודי היא הסיבה לתופעות הלוואי השליליות של ההגירה, דהיינו – דווקא הרפורמות, ההפרטות והנסיגה בכוחה של מדינת הרווחה בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 פגעו ביכולתה של החברה השוודית להתמודד עם אתגרים חברתיים גדולים כמו קליטת הגירה. אין זה ייחודי לשוודיה שהאינטגרציה נעשית קשה יותר כאשר ממשלות מושכות את ידיהן מהמשק ונסוגות מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי, כאשר האיגודים המקצועיים נחלשים, השכר יורד והפערים גדלים, כאשר מערכת החינוך מופרטת וכאשר המדינה מסייעת פחות במציאת פתרונות דיור ועבודה. האלטרנטיבה היא שכונות עוני וחברות מקבילות ולעתים היא גם כוללת הקמת סניף מקומי של ארגון המדינה האיסלאמית. המודל השוודי הקלאסי לא היה חף מבעיות והשיטה הסוציאל-דמוקרטית אינה מושלמת אך כשמדובר באתגרים חברתיים גדולים כמו קליטת הגירה, מדיניות של שוק חופשי וחוסר מעורבות ממשלתית מסתיימים בסגרגציה.
מבחינה פוליטית שוודיה, כמו אירופה כולה, עומדת בצומת דרכים. משבר האקלים, מדיניות המעצמות הגדולות במזרח התיכון ובאפריקה וחולשתם של המוסדות הבינלאומיים – כל אלה גורמים לכך שככל הנראה גלי מהגרים נוספים יעשו את דרכם לאירופה בשנים הקרובות ויעמידו את מנהיגיה בפני בחירה קשה. מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות הכוללות לימודי שפה והכשרה מקצועית, מערכת אכיפת חוק נחושה, דיור ציבורי ובריאות ציבורית הם מרכיבים הכרחיים לקליטה מוצלחת והם דורשים משאבים עצומים, מנגנון מדינתי גדול ומיסוי גבוה. אך מי יקבל עליו את כל אלה?
ודאי שלא השוק החופשי, שיימנע מההוצאות החברתיות הגבוהות; ודאי שלא הימין הקיצוני, שמעדיף להפיץ תיאוריות קונספירציה על "חילופי אוכלוסין" ו"איסלאמיזציה" ובמקביל לבנות חומות ולהשלות את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ; וגם השמאל החדש לא יוכל להעמיד פתרון אם יתרכז בהפרטת הצדק ובמלחמה על זכויות מיעוטים ויתעלם מחשיבות העבודה המאורגנת והמגזר הציבורי. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה, לפחות עולה למגרש. בניגוד לשונאי הזרים, חסידי היחסיות התרבותית והניאו-ליברלים, המפקירים את הזירה, לסוציאל-דמוקרטיה יש יומרות לחנך, להשפיע, לעצב את החברה ולתקן אותה. בסופו של דבר, האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים-בגרוש של הימין, כפי שהם גדולים על אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש.
כך בשוודיה וכך גם בישראל. שר האוצר שטייניץ צדק כשאמר שישראל אינה נורווגיה, שוודיה או דנמרק, אך אין כל פסול בכך שהיא תלמד שיעור או שניים ממדינות אלה. גם אם נתוני הפתיחה אינם זהים וגם אם מבחינה חברתית, פוליטית ותרבותית יש הבדלים גדולים, בכל זאת מרכיבים רבים של המודל השוודי – וביניהם הגדלת ההוצאה הציבורית, חיזוק העובדים ושיפור תנאיהם, מלחמה באי-שוויון וטיפוח מגזר ציבורי גדול, חזק ואיכותי – יכולים להיות לפחות חלק מהכלים להתמודדות עם האתגרים העומדים בפני החברה הישראלית. ויש דבר נוסף החורג מעבר לפרמטרים הכלכליים: אחד המאפיינים ההיסטוריים של המודל השוודי היה הפרגמטיזם שלו. הוא מעולם לא הצטיין ברטוריקה מרשימה או במנהיגים כריזמטיים, אבל היו לו גישה מעשית, נכונות לפשרות פוליטיות וכישרון לפתח דרג מקצועי שאינו כפוף לשיקולים פוליטיים קצרי טווח. נכון, שוודיה היתה תמיד דוגמה למדיניות של שמאל כלכלי-חברתי, אך לא צריך להיות סוציאליסט גדול בשביל להסכים כי בימים שבהם הפוליטיקה נהפכת לספורט תחרותי של עסקנים, יועצי תדמית וספינולוגים, תכונות כאלה יכולות להיות בדיוק מה שישראל צריכה.
דיויד סטברו 