בשם האלים – התנועות הנאו-פגאניות של סקנדינביה

טקסים פגאנים, דימויים של וויקינגים ואלים נורדיים, ניאו-נאצים ורוקנרול – מסע בעקבות עובדי האלילים הסקנדינביים המודרנים.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3074075

חבורת אנשים עומדת במעגל בעומק היער. המקום, אי שם בסקנדינביה, נבחר בקפידה. בעבור המתכנסים זהו מקום קדוש והם הקימו בו מזבח המעוטר בדמויות האלים הנורדים כשלצידו מונחים פריטים סמליים שנלקחו מהטבע – אבנים, פרחים וענפים. כהן הדת המנהל את הטקס משפריץ מים קדושים על המשתתפים ואלו מלווים אותו בשירה ובתיפוף. "טבעת שלום" מועברת מיד ליד ובשיאו של הטקס מועלה קורבן לאלים – זהו משקה אלכוהולי עתיק בשם מִיד העשוי מדבש והמסמל את הזרימה שמחברת את העולמות המיתולוגיים ליישות אחת, כמו דם בגוף האדם. לקראת סוף הטקס הנוכחים שותים בעצמם מן המשקה, נושאים תפילות ומודים לאלים ולכוחות הטבע.

במרחק כמה מאות קילומטרים משם מתקיימים טקסים דומים. לעיתים אלו חגיגות פגאניות סביב עונות השנה בהן נקראים מזמורים עתיקים, מִנחות מוגשות לאלים ובסופן מתקיימים משתים חגיגיים. לעיתים אלו אירועים רשמיים יותר כמו טקסי הענקת שמות לתינוקות שנולדו – כוהן דת עומד במרכז מעגל של אש וקרח, לצידו עומדת אישה המחזיקה כרית ועליה פטיש גדול. כהן הדת לוקח את הפטיש, מקדש את המקום בשם אוֹדִין, אבי האלים, ונעמד בין שני נושאי חרבות גדולות. התינוק מוכנס למעגל ע"י הוריו ומתקבל רשמית לעָדָת המאמינים תוך כדי שהכוהן קורא פסוקים מתוך האֵדָה, ספר המיתולוגיה הנורדי העתיק.

טקסים אלו הם אמיתיים לגמרי, לא סצנות מתוך סדרת טלוויזיה על לוחמים וויקינגים או שבטים פגאנים ביבשת רחוקה. מפתיעה עוד יותר העובדה שלמרות שמקורותיהם של טקסים אלו הם לפני יותר מאלף שנה, הם מתקיימים בימים אלו ממש, בליבן של מדינות מפותחות ומודרניות כמו שוודיה ונורבגיה. לא מדובר אמנם בטקסים המוניים. מדינות סקנדינביה ידועות הרי כמדינות חילוניות מאוד והדת הנפוצה בהן היא הנצרות, אך למרות זאת פועלות בהן מספר תנועות דתיות המכונות ניאו-פגאניות שחברים בהן אלפי מאמינים המקיימים טקסים, מתפללים לאלים דוגמאת ת'וֹר, אוֹדִין ופְרֶייה ומפיצים את בשורת הסאגות הנורדיות העתיקות.

סיפורם של עובדי-האלילים המודרניים בסקנדינביה הוא סיפור איזוטרי למדי, הם אינם מהווים כוח פוליטי או כלכלי, אין להם יומרות מיסיונריות והם מיעוט קטן בין התנועות הדתיות באירופה. ובכל זאת, מסע בעקבות ממשיכי דרכם של הוויקינגים יכול ללמד לא מעט על החברה הסקנדינבית המודרנית, על שורשיה, על המחלוקות שבה ועל חוזקותיה ונקודות התורפה שלה.

==========================================================

בשעה שהעם היהודי היה מפוזר בגלות וארץ-ישראל נשלטה ע"י המוסלמים, צפונה של אירופה עברה טלטלות רבות. מאות שנים ספורות אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, במאות ה-9 וה-10 לספירה, פלשו הוויקינגים מהארצות הנורדיות לאיזורים נרחבים באירופה, ברוסיה ואפילו במזה"ת ובצפון-אמריקה. היתה זו התפשטות דמוגרפית, צבאית וכלכלית שהשפיעה עמוקות על היבשת הישנה בימי-הביניים המוקדמים שלה. וכך, בימים שהוגי הדעות המובילים בעולם היהודי היו רבי גרשום ורבי סעדיה גאון, עולמם הרוחני של תושבי סקנדינביה והאזורים הכבושים על-ידם היה שונה בתכלית. בניגוד לאנשי החברות המונותואיסטיות, הם היו עובדי-אלילים שסגדו לכוחות הטבע והאמינו בסיפורי המיתולוגיה הנורדית שסופרו בשפה הנורדית העתיקה. ישנן גרסאות רבות מתקופות ומאזורים שונים של מיתולוגיה זו, מרביתן עוסקות ביקום שיש בו תשעה עולמות, ביניהם אַסְגָּארד, עולמם של האלים ומִידְגָּארד, עולמם של בני-האדם. האלים, ע"פ סאגות עתיקות אלו, עברו בין העולמות וקיימו יחסים מורכבים עם בני-האדם ועם יצורים מיתולוגיים אחרים כמו גמדים וטרולים ענקיים.

זו היתה התרבות הדומיננטית בחבלי ארץ נרחבים מאוד אך בניגוד ליהדות, שהשתמרה גם בתקופות של כשלונות צבאיים וגלות, התרבות הנורדית לא שרדה כתרבות חיה לאחר שהובסה בשדות הקרב ובתמורות הפוליטיות של המאות ה-11 וה-12. כאשר הנצרות השתלטה על צפון היבשת היא הטמיעה בתוכה כמה מן המסורות הפגאניות אך האלימות והכפייה שהופעלה כלפי עובדי-האלילים חיסלה את מרבית עדוֹת המאמינים. זולת קבוצות אתניות מעטות בסְפַר הרחוק של היבשת ושימוש בסמלים נורדיים עתיקים כחלק מתנועות לאומיות-רומנטיות בתקופות מאוחרות יותר, עברה המיתולוגיה הנורדית מן העולם. אבל גם זרעים שנטמנים עמוק מאוד באדמה יכולים להצמיח נבטים. וזה כנראה מה שקרה עם זרעי התרבות הפגאנית בסקנדינביה של המאה העשרים.

"יש פגאנים מסוגים שונים בסקנדינביה", אומר פרדריק גרגוריוס מאוניברסיטת לינשפינג שבשוודיה החוקר את הנושא, "יש המאמינים שהאלים קיימים במציאות בעוד אחרים רואים בהם סמלים למעין תת-מודע קולקטיבי. חלק מהמאמינים הם דתיים ממש ואחרים הם מחפשי זהות תרבותית המתעניינים יותר במסורות פולקלוריסטיות. מה שמאחד אותם היא ראיית עולם פוליתאיסטית. אמנם יש מעט מאוד אנשים המאמינים שהאל ת'וֹר יכול להופיע פיזית כאן ועכשיו אבל ישנם בהחלט רבים המאמינים בקשר עם כוח על-אנושי. התנועות הפגאניות הסקנדינביות הן קטנות יחסית. מדובר ככל הנראה באלפים ספורים של מאמינים בשוודיה, במספר מעט גדול יותר בנורבגיה ובדנמרק ובאיסלנד יש את התנועה הגדולה ביותר. שם גם נבנה בימים אלו מקדש חדש".

"מקורן של התנועות הניאו-פגאניות המודרניות הוא בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20" מוסיף גרגוריוס, "באנגליה פעל בתקופה זו המיסטיקן אליסטר קראולי שייסד את דת התֶ'לֶמָה המיסטית ובגרמניה פעלו בתקופה זו קבוצות נוספות, חלקן מבוססות על תיאוריות גזע שונות. התחייה הנוכחית של התנועות הפאגניות הסקנדינביות החלה בשנות השבעים, במקביל לתנועות דומות באנגליה ובארה"ב, וניתן לראות בה התפתחות של התעניינות מחודשת ברוחניות על כל סוגיה בעולם המערבי – יוגה, דתות מזרחיות, שאמניזם וכו'". גרגוריוס מספר שבשנות התשעים התחזקה התנועה הפאגנית בשוודיה לא מעט בגלל המשבר הכלכלי-פוליטי שהמדינה חוותה. החלשותה של מדינת הרווחה, משבר כלכלי ומהפך פוליטי יצרו מצד אחד תחושה של שחרור והתחדשות ומצד שני חוויה של חוסר ביטחון כלכלי שנבע מהחלשותה של רשת הביטחון החברתית. כך החלה תנועה של רוחניות אלטרנטיבית שהתבטאה בהקמת תנועות מסוגים שונים בהשראת המסורות המקומיות הקדם-נוצריות.

ע"פ גרגוריוס, בימינו מתחלקות התנועות הניאו-פגאניות לשני סוגים עיקריים. "חלק מהקבוצות מחזיקות עולם ערכים דומה לערכים השוודיים החילוניים. לצד האמונה באלים ובמיתולוגיה הן מדגישות ערכים כמו שיוויון, דמוקרטיה, פמיניזם, דאגה לזולת וערכים סביבתיים. אלו קבוצות שתוכל למצוא במצעדי גאווה, הן ידידותיות לזרים ולקהילת הלהט"ב, הן נגד גזענות ונוטות מעט לשמאל הפוליטי. לעומתן ישנן תנועות המדגישות את הנושא האתני, אלו נוטות להיות לאומניות וימניות יותר ולקדם ערכים של גבורה וכבוד לצד דימויים של וויקינגים ולוחמים מיתולוגים". מבחינה דמוגרפית, מסביר גרגוריוס, הקבוצה הראשונה נוטה להיות מורכבת מבעלי השכלה על-תיכונית ממעמד הביניים, הם עירוניים, בעיקר בגילאי הביניים ומעט יותר גברים מנשים. בקבוצות אלו יש אמנם סובלנות כלפי תנועות דתיות אחרות אבל יש מידה מסוימת של רתיעה מהנצרות בעיקר מסיבות תיאולוגיות והיסטוריות, שהרי תחייתה של הנצרות בסקנדינביה היתה אסונם הגדול של עובדי-האלילים המקומיים. הקבוצה השנייה של הפגאנים הסקנדינבים נוטה להיות הרבה יותר גברית, מורכבת מחברים ממעמד חברתי נמוך יותר, בעלי השכלה נמוכה יותר הנוטים פוליטית לימין. שם יש פחות רתיעה מהנצרות אבל מטבע הדברים ניתן למצוא בתנועות אלו רתיעה מהאיסלאם.

גרגוריוס טוען שלמרות שהתנועות הפגאניות אינן תנועות המוניות, הן קרובות מאוד למיינסטרים התרבותי בשוודיה. "המסורות הקדם-נוצריות העתיקות נטועות עמוק בתוך החברה השוודית", הוא אומר, "אתה יכול לראות שרידים שלהן בשמות הרחובות הקרויים ע"ש האלים הנורדים, בחג-המולד שעדיין נקרא כאן יוּל, ע"ש הטקס הפאגני שהתקיים בשיא החורף ואפילו חלק מימי השבוע נושאים עדיין את שמות האלים – Wednesday, Onsdag בשוודית, הוא "יומו של של האל אוֹדִין", Thursday, הוא Torsdag, "יומו של ת'וֹר". זה חלק מהנוף התרבותי כאן. שוודים רבים עדיין מזדהים עם המסורת הוויקינגית. לאחרונה אפילו גילינו שהוויקינגים ותושבי שוודיה של תקופת הברזל היו הרבה יותר קרובים לשיוויון מגדרי ממה שנהוג היה לחשוב. מחפירות ארכיאולוגיות מסתבר שזו לא היתה חברה מצ'ואיסטית. להיפך, הנשים היו לוחמות ומנהיגות. אלו שמתלוננים על התקינות הפוליטית הפמיניסטית בשוודיה המודרנית צריכים להכיר את התרבות הוויקינגית שהקפידה אפילו יותר על כבוד וזכויות של נשים, כך שאפילו הערכים הפמיניסטיים השוודיים קשורים למסורות הישנות".

למרות השוני ביניהן כל התנועות הפגאניות מקיימות את טקסי ה"בְּלוּט", שבמהלכם נישאות תפילות, מסופרים סיפורי המיתולוגיה ונעשות מחוות סימבוליות לאלים באמצעות אביזרים כמו שופרות, מזבחות ופסלים. בשיאי טקסי הבְּלוּט מוקרבים קרבנות לאלים, אם כי בימינו אין שחיטה של בעלי-חיים אלא שימוש במשקאות אלכוהוליים או מוצרי מזון שונים. מעבר לטקסים הגדולים הקשורים בד"כ לעונות השנה, ישנם טקסים קטנים יותר, יוזמות מקומיות המתבססות על מעגל קטן של משפחה וחברים או אירועים ספציפיים כמו אלו שכל דת מקיימת – חתונות, לוויות, טקסי הענקת שמות לילדים וטקסי התבגרות לצעירים. התנועות הניאו-פגאניות אינן תנועות דתיות מוכרות ע"י השלטונות בשוודיה. הן אמנם מאורגנות כארגונים פורמליים, מעין עמותות, אך הן אינן זוכות להכרה רשמית או לתמיכה כלכלית. בדנמרק, נורבגיה ואיסלנד, עם זאת, המצב שונה. חלק מהתנועות הפגאניות מוכרות רשמית ע"י המדינה, הן מקבלות תמיכה כספית והטקסים שלהן מוכרים כמקבילים לטקסים המרכזיים של הדתות הגדולות. כך יכול כל נורבגי להתחתן באמצעות כוהן פגאני וכל משפחה דנית יכולה לקבור את יקיריה בלוויה פגאנית.

=============================================================

"משמעות המילה בְּלוּט היא לחזק", אומר ניקלס הלגרן מסטוקהולם, אחד ממנהיגי תנועת Samfundet Forn Sed (תרגום מילולי: אספת הנוהג העתיק). הלגרן עבר הכשרה של שנה שבמהלכה הוא הוכשר, בין השאר, לקיים טקסי בְּלוּט ואירועים דתיים כמו חתונות ולוויות, "במהלך הטקס אנחנו מחזקים את הקשר בין בני-האדם לבין עצמם ובין בני-האדם לאלים. זהו חיזוק של כוח החיים בטבע וביקום וברית ליצירת חיים טובים וכוח חיובי. הבְּלוּט עוסק בפוריות, בשפע, בשלווה פנימית וחיצונית, בחושים ובעיקרון ההנאה". זהו עיקרון חשוב בתנועות הפגאניות המודרניות. למרות שהמיתולוגיה הנורדית מספרת על השארות הנפש ועל חיים שאחרי המוות במקומות כמו וולהאלה, אלו תנועות שיש להן אוריאנטציה של חיים, פחות עיסוק במוות ויותר משמעות לכאן ולעכשיו.

התנועה של הלגרן הוקמה ב-1994 והיא מונה כיום קצת יותר מ-400 איש. זוהי תנועה פגאנית מודרנית טיפוסית. יש בה וועד-מנהל שדואג לאדמיניסטרציה ולמימון הפעילויות ולידו פועל מעגל כוהני וכוהנות דת הנבחרים ע"י הוועד. הלגרן, המשמש כאחד מכוהני הדת של התנועה, נראה כפי שהייתם מצפים שכוהן דת פגאני ייראה. הוא בן 43, ארכיולוג בהכשרתו, מספר סיפורים, מוסיקאי ואקטיביסט פוליטי. שיערו ארוך, יש לו זקן ודיבורו איטי ומהורהר. ניכר שהוא אדם מאמין העוסק ברוחניות ברצינות רבה. "התנועה שלנו היא פלורליסטית. חברים שונים מחזיקים באמונות שונות בכל הנוגע לאלים וקיומם", הוא אומר, "יש המאמינים באלים כיישויות בעלות קיום עצמאי וכוחות ממשיים. אחרים רואים באלים סמלים לתכונות של בני-האדם והטבע. דווקא המעשה, כלומר הטקס ולא האמונה התיאורתית, הוא במרכז פעילותינו. אין לנו אפיפיור המחליט מהי האמונה הנכונה והאמונה גדלה מתוך המעשה. באופן אישי אני מאמין באלים לא כיישויות שיש להן מקום ספציפי אלא ככוחות החיים שאנו חווים. הם לא סמלים במובן הצר של המילה כי העולם הוא עשיר יותר ממה שאנחנו לומדים במדעי הטבע. יש מיסתורין בכל דבר. לכל דבר יש נפש ועומק, וכוח האלים הוא הכוח שאפשר להתחבר אליו בתוך המיסתורין. ביטויים של האלים הוא באיכות שכולנו מרגישים ושמדעי-הטבע לא מצליחים לתאר. הם רק מדברים על העולם, אנחנו, באמצעות האלים, מדברים אל העולם. לדוגמא, כשיש תשוקה וכמיהה בחיים האישיים שלנו, היא קשורה למה שקורה באביב עם הפריחה ומזג-האוויר. יש קשר בין הדברים וזהו כוחה של האלה פְרֶייה, אלת האהבה".

העולם, ע"פ הלגרן, הוא קדוש כולו. לכל דבר יש ערך ולכן הקוד האתי שהוא מחזיק בו הוא רדיקלי מאוד. הוא גורס שיש להכיר בקדושתם של הדברים כולם, מאייפון ועד לעץ הצומח בטבע, ובהתאם יש לנהוג איתם בכבוד. "אנחנו צריכים לעבור מיחסי ניצול של כדוה"א לסוג אחר של מערכת יחסים איתו. כמו שיש לבני-אדם זכויות, גם לטבע יש זכויות וכמו שזכויות אדם נובעות מקדושת האדם, זכויותיו של הטבע נובעות מקדושתו של הטבע. שיח הזכויות הוא בסה"כ התרגום המשפטי לקדושה". ע"פ הלגרן יש להשקפות אלו בסיס בשורשיהן של דתות רבות שהשתנו מאז לרעה. "חלק מהבעיה היא בדתות שרואות את האלוהים ואת הטבע כשני דברים העומדים אחד מול השני ואת האדם כתקוע ביניהם", הוא מסביר, "אנחנו רואים את הכל כחלק ממכלול אחד". הלגרן מודע לכך שזוהי רק פרשנות אחת אפשרית לתרבות הנורדית העתיקה אבל הוא אומר שכך זה היה תמיד. "גם לפני אלף שנה היו בארברים והיו פילוסופים", הוא אומר.

חיפוש האמת והמשמעות של הלגרן התחיל כבר בגיל צעיר. "תמיד אהבתי את סיפורי המיתולוגיה הנורדית ואף פעם לא אהבתי ללכת לכנסיה", הוא מספר, "כשהייתי בגיל ההתבגרות נהגתי לטייל לבדי ביערות. יום אחד היתה לי חוויה דתית עמוקה. הייתי ביער והרגשתי שהכל נפתח בעבורי, שכוח הטבע עובר דרכי. ברגע זה הרגשתי חיבור לחיים, כאילו שעד עכשיו הייתי בבועה. זיהיתי את האיכות המיוחדת של החוויה הזו כמשהו שקראתי עליו בסיפורי המיתולוגיה, זו היתה האנרגיה של ת'וֹר ופְרֶייה, אלו היו כוחות החיים". לאחר חוויה זו המשיך הלגרן לחקור את הנושא ובסופו של דבר מצא את התנועה שכיום הוא אחד מראשיה. "כל דבר שאני עושה בחיי קשור לאותו העניין", הוא אומר ומוסיף שהוא חוֹוה עדיין חוויות רוחניות רבות אותן הוא מתאר כתחושות של אקסטזה שקטה ויופי עוצמתי. הוא מספר על טקסים שבהם קריאות לאל אוֹדִין נענו ע"י קריאות של עורב, הציפור המזוהה עם האל הקדום. הוא מדבר על תחושה של קשר לטבע, "כשהאור רועד והאוויר נעשה מתוח". זהו הכוח שהלגרן רואה בו כמוביל את חייו – האישיים, המשפחתיים והמקצועיים.

======

החוויה המיסטית של הלגרן היא חוויה שלא מעט אנשים צעירים עוברים. אחד מהם הוא אִיוָר הִילֶה שחי בבית כפרי בפרברי צפון-מערב אוסלו. כשמבקרים בביתו הוא שמח להראות את האמצעים המשמשים אותו בפולחן. מוזר ככל שזה יישמע הוא שולף את אלוהים מתוך מה שנראה כתיק ספורט גדול. זהו אוֹדִין או למען הדיוק זהו ייצוג שלו בדמות פסל גדול מעץ. אח"כ נשלפים אמצעי עזר לקיום הטקסים – שופר המשמש לתרועות בזמן הטקס, קערה שמכילה קורבן לאלים וטבעת עשויה כסף אמיתי המשמשת לשְׁבועות בחתונות. הִילֶה מחזיק את הדברים האלו בבית מכיוון שהוא ממנהיגי אחת התנועות הפגאניות המרכזיות בנורבגיה. כמו עמיתו השוודי, גם הוא הצטרף לתנועה על רקע חוויות מיסטיות שעבר. "הייתי חייל בצבא הנורבגי ושירתתי באזור הסמוך לגבול הרוסי". זהו אחד האזורים הנידחים באירופה, הקצה הצפוני של חצי-האי הסקנדינבי, והִילֶה סייר בו כחייל חי"ר רכוב על מגלשי סקי ומגן על הגבול מפני פולשים. "בזמן תרגיל, כשהיה לי קשה, נשאתי תפילה מתוך הקושי. לא התפללתי לאל ספציפי אבל באחת הפעמים תפילתי נענתה. גלשתי נגד כיוון הרוח ופתאום הרגשתי אנרגיה שחדרה לגופי והצלחתי בעזרתה לעבור מהמקום האחרון למקום הראשון בשורה. זו לא היתה הפעם היחידה שהרגשתי שאני מקבל כוחות מיישות עוצמתית אבל באותה תקופה לא ידעתי מה מקורם. כעבור כמה שנים גיליתי שזה לא כוחו של אלוהים הנוצרי אלא כוחו של אוֹדִין. בהמשך התחלתי לתת לו מנחות וכעבור כמה שנים התחברתי לתנועת Foreningen Forn Sed (תרגום מילולי: אגודת הנוהג העתיק)".

תנועתו של הִילֶה החלה את דרכה בשנות התשעים. לקראת סוף העשור היא התפצלה לשתי תנועות נפרדות על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים וארגוניים וכיום יש בקבוצה שפרשה מהתנועה המקורית מעט יותר ממאה חברים. בניגוד למצב בשוודיה, התנועה הנורבגית מוכרת ע"י הממשלה. הִילֶה מסביר שחברי התנועה נרשמים כחוק, התנועה פוקדת אותם, ממלאת טפסים עם שמות חבריה ומקבלת בהתאם תקציב מהרשויות. כהני הדת של התנועה מוסמכים להשיא זוגות בהתאם לנוסח ולתהליך בירוקרטי שהוסכם עם השלטונות. יש גם מקבילה להטבלה הנוצרית, טקס הענקת שם, שבו ההורים מקבלים את הילד אל המשפחה ומים נמזגים על ראשו בטקס המתקיים בחיק הטבע בליווי תופים וכלי נגינה עתיקים. בנוסף לטקסים אלו מקיימת התנועה טקסים גדולים יותר העוסקים בעיקר בחילופי העונות.

"כיום זהו הצד הרוחני של חיי", מוסיף הִילֶה, "הצד שקרוב לאלים ולטבע וגם לאבותי הקדמונים. הפעילות בתנועה מעניקה לי משמעות שמעבר לחיים החומריים, משהו שמעבר לעשיית כסף ולהנאה מהחיים". גם בתנועתו של הִילֶה נהוג פלורליזם בנוגע לאמונה באלים. "אני מאמין באלים כיישויות רוחניות שחיות בטבע ובתוכנו. האלים הם חלק מאיתנו. אך יש אצלנו דעות שונות בנושא זה". גם מבחינה פוליטית, אומר הִילֶה, יש בתנועה מגוון רחב. "יש אצלנו סובלנות כלפי כל הנטיות הפוליטיות ויש נציגים מכל המחנות", הוא אומר ומוסיף, "הגבולות שלנו הם הקפדה על חוקי המדינה ואזרחות טובה, אנשי שמאל קיצוני מצד אחד ונאצים מצד שני הם מחוץ לתחום".

תנועתו של הִילֶה שייכת לתנועות הפאגניות שהמרכיב הגזעי והאתני אינו מרכזי בהן. אך לא רחוק ממנה פעלה בעבר תנועה בעלת אופי שונה לגמרי, תנועה שבה לא רק שניאו-נאצים לא היו בה מחוץ לתחום אלא שהם היו הגרעין הקשה שעמד במרכזה.

================================================

כאשר משוחחים עם טורֶה טְבֵדט קשה להאמין למה ששומעים. בשיחה איתו שהתקיימה בבית-קפה על גדת הפיורד של אוסלו, סמוך למרכז פְּרַס-נובל לשלום האמירות שלו נדמו כעומדות בסתירה מוחלטת לאופי הפסטורלי של המקום ולדמותו של האיש בעל המראה הסימפטי שאמר אותן תוך כדי שתיית קפה ואכילת עוגה. טְבֵדט, בן 73, בעל שיער לבן ושפם נראה כמו סבא חביב. עם זאת, כאשר מעיינים בביוגרפיה שלו מקבלים תמונה שונה לגמרי. טְבֵדט ייסד בשנות התשעים את תנועת וִויגְרִיד, תנועת ימין קיצוני דתית ופוליטית שהתבססה על טקסים פגאניים ואידיאולוגיה גזענית ואנטישמית ונקראה ע"ש שדה-הקרב של החזון האפוקליפטי הנורדי בו ייחרב העולם ויוולד מחדש לאחר קרב מיתולוגי בין האלים. טְבֵדט, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, הסתבך עם המשטרה, נעצר מספר פעמים ולדבריו נרדף ע"י השלטונות עד היום. בפרסומיו הרבים ניתן למצוא ערב רב של תיאוריות החל מהכחשת שואה, דרך קריאה לרצח מהגרים, ועד לדברי שבח להיטלר (אם כי הוא גם מבקר אותו, לא על רצח ההמונים, אלא על כך שהיה "אידיוט בתחום הגאו-פוליטי ולאומן קטנוני"). טְבֵדט שימש גם כעד הגנה במשפטו של הטרוריסט אנדרס ברייוויק, שרצח 77 בני-אדם ב-2011 בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה הנורבגית המודרנית. הוא תומך בשימוש באלימות לטובת הגזע הנורדי למרות שלדבריו הוא לא אדם אלים בעצמו. "לעולם לא תשמע אותי מתנער מברייוויק", הוא אומר, "למרות שהמניעים שלו היו שונים משלי. אני במקומו הייתי הורג שחורים ומוסלמים ולא אנשים מהגזע שלנו" (טְבֵדט טוען שברייוויק היה ציוני ואוהב יהודים שבחר את קורבנותיו בגלל שהם היו אנשי שמאל אנטי-ישראליים).

לפני שייסד טְבֵדט את וִויגְרִיד הוא היה נורבגי מן השורה. איש המעמד הבינוני, כלכלן בהכשרתו שעבד בעיבוד נתונים. "היו לי אישה וארבעה ילדים", הוא מספר, "היה לי בית גדול בפרברים וסירה. התנועה שהקמתי לא אפשרה לי להחזיק את כל אלו. אז עזבתי הכל. התגרשתי מאשתי, עזבתי את נורבגיה לתקופה וכשחזרתי התחלתי להקים את התנועה. זה התחיל מכך שרציתי להעיף מנורבגיה את היהודים ופולשים מתרבויות זרות. רציתי שנורבגיה תהיה שייכת לעמים הנורדיים ומבוססת על המסורות הקדם-נוצריות הנורדיות והרעיון היה לשנות את החברה הנורבגית דרך הדת". כאן מוסיף טבדט מקור השראה מעניין. "אחד המודלים שלי היה אופן המחשבה היהודי", הוא אומר, "היהודים הצליחו להתעלות מעמדת המיעוט שלהם בגלל הלכידות שלהם סביב שני עיקרים – הדת והלאום. את זה רציתי גם בעבור הנורבגים. לפני אלף שנה הפסדנו לנצרות, עכשיו אנחנו מפסידים לאיסלאם. רציתי לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו, ליצור תנועה שמאחדת דת, לאום, גזע ותרבות. כמו היהודים".

טְבֵדט איננו מתרשם מהפרשנויות הפלורליסטיות וההומניסטיות של התרבות הפגאנית הסקנדינבית. להיפך, הוא טוען שהוויקינגים הפסידו לנצרות מכיוון שהם לא היו היררכים, מאורגנים ועקביים כמו הנוצרים. התרבויות העתיקות, שהאמינו בכל דבר והיו סובלניות כלפי כל אחד, היו חייבות להפסיד. טְבֵדט מציע פרשנות אחרת, לוחמנית ומאורגנת יותר. הוא רוצה להשתמש בתרבות העתיקה על מנת לגבש תנועה גזעית חזקה שלא תפסיד במאבק כפי שהפסידו הוויקינגים. כך הוא מפרק את הפולתאיזם הנורדי העתיק ומנסה לגבש על חורבותיו כוח מונוליטי שישמש לקידום מטרות פוליטיות מודרניות. "מי שלא מוגדר כנורדי צריך להיות מגורש מכאן", הוא אומר, "מי שלא רוצה לעזוב יש לירות בו".

"אני שונא את העם שלי", מוסיף טְבֵדט, "הוא נשי, הוא בעל מנטליות של עבדים והוא מקבל על עצמו אלים של עמים אחרים. נורבגיה כבושה מאז 1945 ע"י האנגלו-ציונים (לציונים, ע"פ טְבֵדט, יש כוח כמעט מאגי, הילרי קלינטון עובדת בעבורם וכל הכוח בעולם נמצא אצלם – רוטשילד, גולדמן-זקס, הבנק הפדרלי, הניאו-קונסרבטיבים, כולם יהודים). אנחנו נכנענו ליהודים מפני שכופפנו את עצמנו אליהם. הם כבשו אותנו כי הם חזקים ומאוחדים יותר". טְבֵדט מאמין שנורבגיה נמצאת במלחמה ושהיא מפסידה בגלל החולשות האלו. לכן הוא טוען: "מה שטוב בעבור הגזע שלי הוא מה שאני מחשיב כדת הנכונה והטובה. אף אחד לא שואל את המפסידים מה העמדות המוסריות שלהם. אף אחד לא שאל את הגרמנים אחרי מלה"ע השנייה או את האינדיאני ששכב מת בערבות אמריקה מה טוב ומה רע. המנצחים קובעים מה מוסרי ומה לא, המפסידים לא יכולים להרשות לעצמם מוסר".

עמדות אלו הקשו על טְבֵדט למצוא שותפים להקמת התנועה. בסופו של דבר הוא התחבר לחבורות של סקינהדס וניאו-נאצים שהקלו, לדבריו, על המשטרה להתנכל לו וסיבכו אותו במספר פרשות שהביאו לו פרסום רב. ב-2001 הוא נאשם כמסית לרצח צעיר שחור שבוצע ע"י אחד האנשים שהוא ניסה לגייס לתנועה. מאוחר יותר הוא הואשם בכך שאמר בראיון עיתונאי שהיהודים הם טפילים ויש להרוג אותם (היום הוא טוען שהוא אמר רק את החלק הראשון של המשפט. לגבי החלק השני הוא טוען שלמרות שזה נכון שיש להרוג טפילים, הוא לא אמר את זה למראיין). פרשיות אלו, טוען טְבֵדט, הבריחו ממנו אנשים, והביאו לכך שהשלטונות הגבילו את זכות הדיבור וההתאגדות שלו. עם זאת, בימים שהתנועה התקיימה, בשנים 2001-2006, קיים טְבֵדט לדבריו מאות טקסים פגאניים בכל רחבי נורבגיה בהשתתפות, בגיבוי ובתמיכה כספית של אלפי תומכים. בטקסים הוא שילב את הפוליטיקה שלו עם המסורות הנורדיות העתיקות. היו שם חרבות ופטישים, מעגלי מתפללים, דגלים וסמלים פגאניים. כל אלו גויסו למאבק.

בעבור טְבֵדט הדת איננה מטרה בפני עצמה. היא איננה אמצעי לגילוי אמת נשגבת או הגשמת אורח חיים אוטופי. המלחמה היא המטרה היחידה, הדת היא גורם מסייע וכל האמצעים כשרים להשיג ניצחון. "הדת היא הגרעין לעקביות וליעילות של המאבק", הוא טוען, "אתה כיהודי אמור לדעת את זה" הוא אומר לי. בשיחה איתו טְבֵדט לא ממש מתעניין באספקטים תיאולוגיים של התרבות הנורדית והוא נמנע מגיבוש קוד אתי או חזון לאחרית הימים. "המאבק שלי הוא להצלת הגזע", הוא אומר, "כשהגזע הנורדי יינצל הוא יכול מצידי לעשות מה שבא לו".

אבל הניצחון, כך נראה, הוא רחוק למדי. התנועה שטְבֵדט הקים התפרקה כבר, הוא אמנם עדיין מוכר בנורבגיה אבל מבחינה פוליטית אין לו תמיכה. אין לו משפחה, ילדיו שינו את שמם, ניתקו עימו קשר והוא לא ראה אותם כבר 15 שנה. הוא חי בחווה מרוחקת מהעיר והוא מנודה מהחברה הנורבגית אותה הוא עדיין מתעב. "זו חברה שטופת מוח המלקקת את ישבנה של בעליה", הוא אומר ומבטיח לנסות לארגן את ההתנגדות לפחות עוד פעם אחת אחרונה.

===========================================================

במרחק יותר מאלפיים קילומטרים מסטוקהולם ומאוסלו, באיסלנד שבלב האוקיינוס האטלנטי, נמצאת התנועה הניאו-פגאנית הגדולה בסקנדינביה, Ásatrúarfélagið (תרגום מילולי: אגודת המאמינים באלים). מנהיג התנועה, הילמר אורְן הרמנסון בן ה-58, הוא דמות מוכרת במדינה בת 330,000 התושבים. הוא מוסיקאי פורץ דרך שיוצר במגוון סגנונות ובשיתוף פעולה עם יוצרים ידועים באיסלנד ומחוצה לה. מאז 2003 הרמנסון הוא גם כהן גדול. הוא עומד בראש התנועה שהוקמה ב-1972 והוכרה שנה מאוחר יותר ע"י המדינה כתנועה דתית המוסמכת לקיים חתונות, לוויות, טקסי התבגרות וטקסי הענקת שמות לילדים. התנועה גם מוסמכת לגבות את חלקה מתשלום המיסים המיועדים לקיומן של תנועות דתיות במדינה. בימיה הראשונים, היתה זו תנועה קטנטנה בת כמאה חברים בלבד. בימינו, עם זאת, יש בה כ-3,000 חברים ותשעה כוהני דת מוסמכים. "סביב שנת 2000 חגגו באיסלנד אלף שנות נצרות", מספר הרמנסון, "הכנסייה הלותרנית הלאומית התנהגה אז ביהירות. היא טענה שהתרבות האיסלנדית נולדה וטופחה ע"י הכנסיה והיא ניסתה להדיר את רגלינו מהאתר הקדוש ביותר באיסלנד בו התכוונו לקיים את הטקס השנתי שלנו. זה הביא לתוצאה הפוכה ומספר החברים שלנו רק גדל כתוצאה מזה".

"הטקסים המרכזיים שלנו הם ארבעת טקסי העונות", מוסיף הרמנסון, "היום הראשון של הקיץ בסוף אפריל, פִּינגבְּלוּט המתקיים בסוף יוני, היום הראשון של החורף בסוף אוקטובר ויוּל המתקיים בסוף דצמבר. שני טקסים נוספים מתקיימים בסוף ינואר ותחילת דצמבר כאשר כל כהן דת מקיים טקס שנתי באזור בו הוא או היא פועלים וגם חתונות וטקסי הענקת שמות. הטקסים כוללים את קידוש המקום, הזמן והנוכחים, קריאת שירה וטקסטים מתאימים לאירוע והם מסתיימים במשתה שבו הנוכחים חולקים מזון, סיפורים ומוסיקה".

הרמנסון, כמו עמיתיו בתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות האחרות, החל להתעניין בסאגות האיסלנדיות העתיקות כבר בגיל צעיר בהשראת אביו ודודו. הוא הצטרף לתנועה ברגע שרק היה יכול, ביום הולדתו ה-16. "מאז לא הסתכלתי אחורה לרגע", הוא אומר, "זהו חלק מהזהות שלי". כאדם בוגר האחראי על קיום הטקסים המרכזיים של התנועה יש לו גם תפקיד חברתי חשוב. "אני נמצא עם אנשים ברגעים חשובים של חייהם, אני חולק איתם רגעי אושר ואני נמצא איתם ברגעי אבל ואובדן. למדתי מכך המון ואני מקווה שהיה באפשרותי גם להעניק חזרה".

חלק זה של תפקידו של הרמנסון מדגים היטב עד כמה הניאו-פגאנים המודרניים אינם שונים כל כך מתנועות דתיות אחרות. כמו רב, כומר או אימאם, כוהן הדת הפגאני נדרש לאחריות חברתית והוא מהווה מורה דרך, סמכות רוחנית ומקור כוח, מעבר לתפקידו כסמכות תיאולוגית שהוא מרכזי פחות בגלל הדוקטרינה הדתית הגמישה של התנועה. "שום דבר לא כתוב באבן", הוא מסביר, "כאן באיסלנד אנחנו לא טובים בפירוש מילולי של האמונה. מטאפורות ושירה הם חלק מהרקע התרבותי שלנו והתחושה המשותפת היא שהנשגב והנעלה לא יכולים להיות מתוארים באופן מילולי וישיר. אני מגדיר את עצמי כאדם דתי מאוד. זוהי הדרך שאני מבין את העולם ועושה בו סדר ועובדה זו מעולם לא סתרה את השקפת העולם המדעית והפילוסופית שלי". הרמנסון מספר שלמרות חילוקי הדעות, התנועה שהוא עומד בראשה משתפת פעולה עם הכנסייה באיסלנד ושבאופן כללי למרות שבעבר התנועות הפגאניות נחשבו אנכרוניסטיות, כיום הן מעורבות היטב בחברה האיסלנדית וזוכות לתמיכה ולהכרה.

את הפרשנויות הגזעיות של המורשת התרבותית העתיקה הוא דוחה מכל וכל. "אני מתנגד חריף לפרשנות גזענית של התרבות שלנו. זו התחילה כפרשנות רומנטית במאה ה-19 שהתפתחה לכדי עיוות של הטקסטים המקוריים. נעשו בעבר ניסיונות ליצור מהטקסטים האיסלנדיים מיתולוגיה גרמנית/טווטונית וכל מיני אנתרופולוגים חובבים עוסקים בזה עד היום. אך המיתוסים המקוריים הם דווקא אידיאליים לחברה הרב-תרבותית שהתפתחה באיסלנד, יש לנו שתי משפחות אלים שסיימו להילחם אחת בשנייה, הן החליפו שבויים, נישאו בין הקבוצות ולבסוף עבדו יחד כדי לכפות קוסמוס (סדר) על הכאוס".

כאשר מדברים עם עובדי-אלילים מודרנים כמו הרמנסון ועמיתיו ברחבי סקנדינביה, אי אפשר שלא להבחין בדימיון בין השקפת עולמם לפילוסופיות דתיות אחרות. אם מצליחים להביט מעבר למיתולוגיה האלילית הזרה למחשבה המונותאיסטית, אפשר למצוא כאן קצת מהכל – שפינוזה וחסידות, רעיונות מיוון העתיקה ומהמזרח-הרחוק, ניו אייג' ובודהיזם. אבל הדימיון הגדול ביותר הוא דווקא חברתי. לא משנה אם תהיה זו דת של מיליונים או דת של אלפים ספורים, תמיד ניתן יהיה למצוא אורתודוכסים ורפורמיסטים, קיצונים ומתונים, גזענים והומניסטים. כמו הבדיחה הידועה המספרת שהיכן שיש שני יהודים יימצאו שלושה בתי-כנסת, כך גם כאן. חילוקי דעות, פרשנויות שונות ואורחות חיים אחרים הם חלק מהתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות ממש כמו מכל דת אחרת. הילמר הרמנסון, על כל פנים, מצא משהו שהוא מעבר למילים, לפרשנויות ולוויכוחים. "מה שאי אפשר לשים במילים", הוא אומר, "יכול למצוא ביטוי במוסיקה. וכך אני, בלי להבייש בכלל, מוצא את ההשראה שלי ביוהאן סבסטיאן באך, במוסיקת כלייזמר, בתיפוף וודו וברוקנ'רול". ואולי גם זו דרך להסתכל על הדברים – מה כבר יכול להיות רע בדת שהכהן הגדול שלה מאמין ברוקנ'רול?

נודה לאלים ונאמר אמן…

מי יביא את השינוי

ארי שלום. אנחנו לא מכירים אבל אני מרשה לעצמי לכתוב לך מפני שאנחנו חולקים לעיתים את דפי אותו העיתון. אמנם אתה בכיר ואני זוטר שבזוטרים, אתה כותב על ענייני הליבה ואני על ענייני חוץ אזוטריים למדי. ובכל זאת אני מרשה לעצמי להעיר הערה אחת על מאמרך "האליטה ההגמונית החדשה".

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3042684

עם התזה הכללית אני מסכים כמובן. איך אפשר שלא. כפי שאתה כותב, הציונית הדתית הצליחה להקים בעבודה קשה, בהתמדה ובמחויבות אליטה חדשה שהפכה להגמונית בחברה הישראלית. אתה כותב על עפרה, מרכז הרב וגוש אמונים ועל כך שהכיפה הסרוגה נמצאת בכל מקום – בצבא, בעיירות הפיתוח ובמרכזי המפלגות. יש הנבהלים מכך, אחרים מתרשמים ואפילו מתרגשים. מכחישים, עם זאת, כבר קשה למצוא.

אבל מה, אתה שואל, קורה בצדו השני של המתרס? היכן הם ממשיכי דרכם של חברת העובדים, התנועה הקיבוצית וברל כצנלסון. כאן, נדמה לי שיש צורך במעט התבוננות פנימית. ההסתדרות והתנועה הקיבוצית, אותם גופים רבי עוצמה שהקימו את המשק והחברה הישראלית ושאל ממשיכי דרכם אתה נושא עיניים לא הוחרבו ע"י ממשיכי הרב קוק אלא ע"י גורמים מתוך מה שמכונה השמאל הישראלי. השמאל החדש, לא הימין לבדו, הפך למחריבו של השמאל הישראלי הציוני-סוציאליסטי.

לא הייתי נדרש לעובדה זו לולא תהליך זה היה נמשך גם היום, בין השאר כאן בעיתון ששנינו כותבים בו. ממשיכי דרכם של אנשי דגניה וחברת העובדים קיימים גם קיימים בישראל. העניין הוא שהם מותקפים ומוכפשים פעם אחר פעם לא ע"י ממשיכיו של ז'בוטינסקי אלא ממש כאן, בדפים אלו. אלפי צעירים יש בארץ הזו בדיוק מהדגם שאתה מבקש. אלו הם אנשי תנועות הבוגרים של תנועות-הנוער הסוציאליסטיות, חברי תנועות כדוגמת דרור-ישראל וחברי קיבוצים עירוניים המפוזרים בכל הארץ. אנשים אלו מחנכים אלפי צעירים ומבוגרים, הם מאגדים עובדים, הם מפגינים, יוצרים יצירות חברתיות, קהילתיות ותרבותיות ויוזמים ומעמיקים את השיח הציבורי בישראל.

הם הסיכוי שאתה מחפש, לא עסקני מפלגת העבודה, הם השינוי הפוטנציאלי, בדיוק כפי שכתבת, בדפוסי הפעולה של הציבור הדמוקרטי בישראל. אך בכל פעם שהם מרימים ראש אל עמדה אמיתית של השפעה, מנסים כאן, באכסניה הזו, להוריד להם אותו. אתה לא עושה זאת, גם לא אני, אך אלו בהחלט הקולגות שלנו כאן ב"הארץ", לא במקור ראשון וישראל היום.

הארץ הוא אולי החומה האחרונה בהגנה על הדמוקרטיה הישראלית ועל זכויות האדם בישראל אך כאשר מדובר במחדשיה של תנועת העבודה, ערכיה ומפעליה, בוחרים רבים מעמיתינו להתנגד, לתקוף ולנגח.

כשמצליחים בהסתדרות החדשה לאגד אלפי עובדים חדשים, כולל העובדים הצעירים והפגיעים ביותר המגנים על זכויותיהם ונאבקים בעשירי הארץ המנצלים אותם, מסבירים להם כאן במדור הזה שהתאגדויות עובדים הן מושחתות ומנוגדות לכוחות השוק הצודקים תמיד. כשקואליציה של תנועות ציוניות מצליחות להוציא לכיכר רבין עשרות אלפי אנשים מכל צדדי הקשת הפוליטית בישראל לעצרת של הגנה על הדמוקרטיה והוקעת האלימות והגזענות, הוסבר להם כאן שהם רוצחים את זכרו של רבין.

כשתנועות בעלות סדר-יום סוציאל-דמוקרטי ברור, כאלו התומכות במדינת רווחה נדיבה והוצאה ציבורית גדולה, מילאו את כיכרות הארץ במאות אלפי מפגינים הסבירו להם כאן, במוסף שיש לו חיים משלו, ששחיקת שירותי הרווחה בישראל אינם תוצאה של הפרטות מופקרות ומלחמת חורמה במגזר הציבורי. כל הרוע שבעולם הוא הרי תוצאה של "מיליציות מיסוי עצמאיות" שלמען המאבק בהן יש להגביל את זכות השביתה שאמורה להיות זכות דמוקרטית מובנת מאליה. אויבי האומה ע"פ העיתון שלנו הם לא מפריטיו ומפרקיו של המפעל הציוני אלא דווקא נושאי מורשתם של יוצריו ההיסטוריים: ארגוני העובדים והתנועות הקיבוציות.

נכון, שחיתות, אופורטוניזם ודאגה למקורבים קיימים בכל המחנות הפוליטיים בישראל, כולל בתנועת העבודה הישראלית שאיננה קדושה או חפה מטעויות. מותר וראוי לבקר אותה. נכון גם שהארץ, יותר מכל עיתון ישראלי אחר, נותן במה ליותר מדעה אחת, הוא איננו כפוף לאינטרסים צרים והוא שומר על רמה מקצועית ומחויבות עמוקה לשיח ציבורי דמוקרטי ופתוח. עם זאת, אי אפשר מצד אחד לכמוה לחיל חלוץ ערכי ואמיץ שייקח על עצמו את גורל המפעל הציוני מתוך מחויבות לערכים הומניסטיים ופטריוטיות שאינה לאומנית וגזענית ומצד שני, בכל פעם שערכים אלו מתורגמים למעשה במציאות, לתקוף אותו על כך.

וודאי שיש מקום בשיח הציבורי הישראלי גם לפוסט-ציונים, פוסט-מודרניסטים וליברטנים. גם קולם צריך להישמע. אך ספק אם הם יביאו את התקווה שאתה מבקש מר שביט. אני גאה לכתוב לצידך בדפים אלו ואני מסכים כמעט עם כל ניתוחיך ועמדותיך, אך נדמה לי שהשינוי המיוחל במציאות הישראלית יבוא דווקא מהכוחות החיוניים הצומחים בתנועות הנוער הסוציאליסטיות, בקיבוצים השיתופיים הצעירים ובהתאגדויות העובדים החדשות. אם אנחנו רוצים להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה עדיף שנתמוך בהם ונגבה אותם ולא נהיה שותפים למתקפה על כל מה שיש לו ריח של עבודה מאורגנת, סוציאליזם וחתירה לברית עם שאר חלקי העם.

הפליטים אינם אלו המביאים את הטרור לאירופה

פורסם בהארץ

בעבור רבים הקשר בין הפליטים שהגיעו לאירופה בשנה וחצי האחרונות לאירועי הטרור האחרונים בגרמניה הוא מובן מאליו. הפליטים מביאים איתם טרור, הם טוענים, כך זה היה תמיד ומי שלא רואה זאת שבוי בתפיסת התקינות הפוליטית האירופית ומתעלם מהמציאות.

אכן, הטרור הג'יהדיסטי הפך לאיום ממשי על אירופה בזמן משבר הפליטים האחרון. אך האם הפליטים הם אלו שהביאו אותו? האם הם תומכים בו ומשרתים אותו? מבט רציונלי על מבצעי הפיגועים, כזה הבודק עובדות ולא רק אווירה, עלול לספק תשובות מפתיעות.

ראשית, אין חפיפה בין קליטת פליטים נדיבה לבין פעילות טרוריסטית. המדינות שקלטו את מרבית הפליטים ב-2015 הן גרמניה, שוודיה והונגריה (שבינתיים סגרה את גבולה). עם זאת, מרבית הפיגועים הג'יהדיסטים מאז תחילת משבר הפליטים האחרון התרחשו דווקא בצרפת ובבלגיה. איטליה ואוסטריה, שקלטו עשרות אלפי פליטים, לא נפגעו מטרור ג'יהדיסטי בעוד בלגיה ודנמרק שקלטו הרבה פחות, נפגעו יותר. כל זה יכול להיות מקרי ויכול להשתנות בכל רגע אך כאשר בודקים את הביוגרפיות של מבצעי הפיגועים רבי-הנפגעים ביבשת בשנה וחצי האחרונות מגלים שרובם המוחלט אינם פליטים.

מפגעי שרלי הבדו, לדוגמא, היו ילידי פאריז, מבצע הפיגועים בקופנהגן בפברואר 2015 היה יליד דנמרק, ארבעה מחמשת המחבלים בבריסל במרץ האחרון היו ילידי אירופה (החמישי היה יליד מרוקו אך גדל בבלגיה בדומה למפגע בניס שנולד בתוניס אך הגיע לאירופה לפני שנים רבות). מבצעי פיגועי נובמבר 2015 בפאריז נולדו גם הם באירופה אם כי נמצא אצלם דרכון סורי מזויף ונבדק חשש ששניים מתשעת המחבלים חדרו לאירופה דרך יוון. ייתכן שהדרכון הוא הטעיה מכוונת של דאע"ש אך גם אם לא, מדובר במקרה בודד בקרב הטרוריסטים הג'יהדיסטים ביבשת שכמעט כולם ילידי אירופה.

הטענה בדבר היותם של המחבלים דור שני או שלישי של מהגרים, בבחינת "הפליטים של היום מולידים את הטרוריסטים של המחר", בעייתית גם היא. העובדות מראות שאף אחד מהמחבלים איננו דור שני של פליטים. הם בניהם ונכדיהם של מהגרים, לא מבקשי-מקלט, שהגיעו ברובם מצפון-אפריקה בהקשר פוליטי-כלכלי אחר לגמרי – הגירה לצרפת מהקולוניה האלג'יראית או הגירת עבודה ממרוקו ותוניס. הגישה המחברת בין נטיות טרוריסטיות של פליטים מהמזה"ת לבין אלו של צאצאי מהגרי-עבודה מצפון-אפריקה היא קלושה במקרה הטוב וגזענית במקרה הרע. זאת ועוד, ראיונות עם משפחות "תיירי הג'יהאד" האירופיים חושפים משפחות המומות ומתאבלות, לא מופעים של צהלה וגאווה. אמנם יש כאן כישלון חינוכי וחברתי אך אין עדות לכך שההתגייסות לדאע"ש נתמכת ע"י קהילות המהגרים המסורתיות באירופה. להיפך, הג'יהדיסטים הם האויב הגדול של קהילות אלו. לא ברור מי ינצח במאבק הפנים-מוסלמי הזה אך ברור שזהו קרב של חדש מול ישן, לא מורשת שעוברת מהורים לילדיהם.

הג'יהדיסטים החדשים של אירופה אינם חלק מתנועה מוסלמית-אירופית עממית אלא חיילים מוסתים של גורמים פוליטיים חוץ-אירופיים. גורמים אלו מנסים ליצור את הרושם שהם מחדירים טרוריסטים ליבשת יחד עם מבקשי-המקלט כאמצעי להטלת אימה וכקמפיין תעמולה המכוון לתומכיהם. אלו החוזרים על הטענה הבלתי מוכחת שאירופה מאפשרת כניסת אלפי טרוריסטים המתחזים למבקשי-מקלט מחזקים את התעמולה של דאע"ש. בכירי הארגון וודאי חיככו ידיים בהנאה כשהם קראו את הסקר של מכון PEW המראה ששליש מהגרמנים ושני שליש מההונגרים, האיטלקים והפולנים רואים במבקשי-המקלט מקור סכנה.

לעומתם, דו"ח חדש של היורופול (משרד המשטרה האירופי) טוען ש"אין עדויות קונקרטיות לכך שטרוריסטים משתמשים באופן שיטתי בגלי ההגירה על מנת להיכנס לאירופה". זוהי אמירה שקולה ואחראית המבהירה שהפליטים אינם מקור מרכזי של טרור גם אם זו אפשרות שיש להיערך אליה. אין כאן המעטה נאיבית ביכולותיו של דאע"ש, אלא הבנה שחדירה לאירופה עם גלי הפליטים היא יקרה ומסוכנת יותר ממכונת התעמולה המייצרת בזול טרוריסטים מקצוענים מתוצרת בית המתנדבים להפיק במדינותיהם מגה-פיגועים כמו אלו של פאריז ובריסל.

אך מה קורה כשבודקים לא רק את הפיגועים רבי-הנפגעים, אלא גם את הפיגועים הספונטניים, האישיים, דוגמת התקריות האחרונות בגרמניה? ע"פ דו"ח היורופול מסתבר שמתוך למעלה מ-200 פעולות טרור שבוצעו באירופה ב-2015, רק 17 היו על רקע ג'יהדיסטי. השאר בוצעו ע"י בדלנים לאומניים, תנועות אנרכיסטיות וארגוני ימין קיצוני. לפיגועים אלו, הכוללים פיגועי ירי, מטעני חבלה ועוד, יש להוסיף עוד מאות מקרים של תקיפות חמורות והצתות על רקע לא ג'יהדיסטי (כמו הצתת מרכזי פליטים). לקלישאה החבוטה ש"לא כל המוסלמים טרוריסטים אך כל הטרוריסטים מוסלמים" אין, כך נראה, בסיס במציאות.

שנאה, אלימות ורצחנות אינם נחלתם הבלעדית של המוסלמים. אלו זרמי עומק עכורים שקיימים בתרבויות רבות. העובדה שבאירועים בעלי רקע לא ג'יהדיסטי יש הרבה פחות נפגעים מלמדת שגורמים פוליטיים בעולם המוסלמי מספקים לחייליהם שלושה דברים שיוצרים את ההבדל במספרי ההרוגים – אימון, מימון וארגון. הדבר העצוב ביותר הוא שהפחדים הקמאיים המתעוררים כתוצאה מהטרור הג'יהדיסטי מעוררים לחיים גם את הצד האפל של התרבות האירופית. תנועות הימין הקיצוני המתחזקות באירופה מוכיחות עד כמה הפשיסטים בכל הצדדים תלויים אחד בשני וצומחים יחד.

וזאת רק אחת הסיבות שיש להילחם בכל החזיתות בטרור הג'יהדיסטי. יש להילחם בו צבאית, יש לייבשו כלכלית ויש גם להעמיד תכנית מקיפה, בטוחה ואחראית לטיפול בקורבנותיו. לא בניית חומות אך גם לא פתיחת גבולות חסרת בקרה נדרשים כאן, אלא מדיניות נדיבה והומאנית שתגן מצד אחד על היציבות החברתית והביטחונית באירופה ומצד שני תיתן מענה לפליטים מבגדאד, קאבול וחומס, שממש כמו הנרצחים בפאריז ובבריסל, הם קורבנותיו של הטרור הג'יהדיסטי, לא יוזמיו ולא תומכיו.

הפרדוקס הנורדי של הכנסייה השוודית

בעוד רבים ממוסדות הדת המאורגנת בעולם מהוות מעוז של פונדמנטליזם, חוסר סבלנות ודיכוי מנסה הכנסייה השוודית להוות אלטרנטיבה.
פורסם במוסף "הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2794413

מי שיבחן את התפקיד שמילאו הממסדים הדתיים הגדולים בעולם באלפי השנים האחרונות יגלה לצד התרומה שלהם לחברה ולתרבות האנושית, גם היסטוריה עקובה מדם. גם אם לוקחים בחשבון את התורות המוסריות הגדולות, את יצירות האומנות פורצות הדרך ואת העבודה החברתית החשובה, אי אפשר להתעלם מהפונדמנטליזם, השמרנות, הדיכוי והאלימות שהדת המאורגנת הפיצה בעולם, ממסעות הצלב ועד האינקוויזיציה, ממלחמות הדת של אירופה, דרך דיכוי הנשים ועד הטרוריסטים הג'יהדיסטים של ימינו.
אבל האם אפשר גם אחרת? האם ממסד דתי יכול להוביל אג'נדה הומניסטית, מודרנית וסובלנית גם אם הוא בן מאות שנים וחברים בו מיליוני אנשים. במדינות סקנדינביה מנסות הכנסיות הלותרניות הגדולות להוכיח שכן. ביקור במוסד הדתי הגדול שבהן מוכיח שייתכן שהדבר אפשרי.
הכנסייה השוודית היא הכנסייה הלותרנית הגדולה בעולם. חברים בה קרוב לשישה וחצי מיליון חברים, היא נוסדה במאה ה-16 והיא הופרדה מן המדינה רק בשנת 2000. במילים אחרות לא מדובר כאן בארגון צעיר, מחתרתי ורדיקלי ההולך נגד הזרם. ההיפך הוא הנכון, במידה רבה זהו הגרעין הקשה והקונצנזואלי של החברה השוודית כבר קרוב ל-500 שנה. ובכל זאת, כנסייה זו, בדומה לכנסיות המרכזיות האחרות במדינות הנורדיות, היא מהמוסדות הדתיים הפחות דוגמטיים והיותר ליברלים בהיסטוריה של המין האנושי.
בכנסייה השוודית לא רק שהכמורה איננה מעוז גברי בלבד ואחוז ניכר מהכמרים הן כמרות, אלא שהתפקיד הבכיר ביותר בכנסייה, הארכיבישוף של אופסלה, נמצא מאז 2014 בידי אישה, הארכיבישופית אנטיה ג'קלין. בכנסייה השוודית לא נהוגות היררכיות נוקשות וקבלת החלטות סודיות כמו בממסדים דתיים וותיקים אחרים. היא מקיימת בכל ארבע שנים בחירות דמוקרטיות ופתוחות לבחירתם של בעלי התפקידים ברמה הלאומית והמקומית. ענייניה הלוגיסטיים, הפוליטיים והדתיים פתוחים, ע"פ המסורת הדמוקרטית השוודית, לדיון ציבורי, לביקורת ולדין הבוחר.
אך הליברליות של הכנסייה השוודית איננה מתבטאת רק בשוויון מגדרי ובנוהל קבלת החלטות דמוקרטי. בעוד תנועות דתיות ברחבי העולם מדגישות את מה שמכונה "ערכי משפחה", כלומר המשפחה המסורתית ההטרו-נורמטיבית, לא רק שהכנסייה השוודית איננה מגנה הומוסקסואליות אלא שמאז 2009 היא גם משיאה זוגות חד-מיניים בכנסיותיה. מסר חד-משמעי בנושא זה ניתן כבר באותה שנה כאשר אווה ברונה, לסבית מוצהרת, מונתה להיות הבישופית של סטוקהולם, כלומר הסמכות הדתית העליונה של ההגמונות של סטוקהולם, הגדולה מבין 13 ההגמוניות (דיוקיסיאות) שהכנסייה מורכבת מהן. מעניין לציין שכמיטב מסורת מדינת הרווחה השוודית, דמי החברות בכנסייה משולמים כמס פרוגרסיבי ולא כסכום קבוע – כ-1% אחוז ממשכורתו של אדם, נתון שאינו מפתיע אם לוקחים בחשבון שבבחירות האחרונות למוסדות הכנסייה המפלגה שזכתה במירב הקולות הייתה, כפי שהיא כמעט תמיד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
שוודיה ידועה כאחת המדינות החילוניות בעולם כאשר מודדים את שיעורי ההשתתפות במיסות ואת העמדות הכלליות של האזרחים בשאלות של אמונה ואורח חיים. עם זאת, שיעורי החברות בכנסייה, כמו גם הבחירה בטקסים דתיים כאשר מדובר בטבילה, נישואין והלוויות אינם נמוכים כלל. ע"פ נתוני הכנסייה כמעט 65% מאזרחי שוודיה הם חברים בכנסייה למרות שכבר עשרים שנה זוהי אינה חברות אוטומטית מלידה. מחצית מילדי שוודיה עדיין מוטבלים בכנסייה והופכים כך לחברים בה, כשליש מהחתונות עדיין נערכות בכנסייה כמו גם כשלושה רבעים מההלוויות, כל זאת למרות שיש חלופה אזרחית שהיא מקובלת חברתית, נוחה ובחינם. הכנסייה אפילו טוענת שבמהלך שנה מבקרים בכנסיות השונות בשוודיה לפחות אותו מספר אנשים המבקרים בבתי-הקולנוע במדינה. כיצד, אם כן, ייתכן שאחת החברות החילוניות בעולם עדיין מקיימת במידה רבה את הטקסים החשובים שלה בכנסיות ופונה לממסד הדתי ברגעים החשובים של החיים?
פרופסור פר פטרסון החוקר את הכנסייה והחברה השוודית באוניברסיטאות אופסאלה וקרלסטד קורא לזה "הפרדוקס הנורדי". ההסבר לפרדוקס הוא במרכיבים היסטוריים ופוליטיים אך הוא קשור גם לעובדה שהכנסייה השוודית נחשבת ליברלית כל כך. "זוהי כנסייה רחבה ופלורליסטית", אומר פטרסון, "והיא לא שונה בכך ממוסדות דתיים גדולים אחרים בעולם שצריכים לכלול את הציבור כולו". כמו במדינות אחרות, מסביר פטרסון, הציבור כולו אינו אדוק בדתו, אך לעומת מקומות אחרים שבהם הממסדים הדתיים אוחזים בגרסה שמרנית של הפרקטיקה הדתית, בשוודיה הכנסייה מקבלת באופן רשמי את הגישה הליברלית של הציבור, היא מתאימה את עצמה לציבור ולא מקיימת מוסר כפול "הכנסייה הקתולית עדיין מתנגדת לאמצעי מניעה ומטיפה נגד קונדומים", אומר פטרסון, "אבל באיטליה יש שיעור ילודה מהנמוכים באירופה, כך שכנראה שיש פער בין העמדה הרשמית של הכנסייה לבין מה שקורה בשטח". בשוודיה זה אינו המצב והכנסייה מקושרת יותר למציאות החברתית.
"מרבית השוודים לא מאמינים באמונות המסורתיות כמו האמונה שישו הוא בן האלוהים ושאלוהים הוא אל אישי, אבל רוב השוודים יגידו שהם מאמינים במשהו, הם יטענו שהם רוחניים או מאמינים בכוח עליון למרות שהם לא יקבלו על עצמם היררכיה דתית. הם שומרים את האמונה הדתית בתחום הפרט אבל הם לא אתאיסטים". פרופסור פטרסון מסביר את המבנה הדמוקרטי של הכנסייה בעובדה שהיא היתה גוף של המדינה במשך שנים רבות. אין גם ספק שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה בשוודיה במאה הקודמת השפיעה על עמדות הציבור כלפי הכנסייה. כמו כן, ישנה השפעה חשובה לעובדה שנשים רבות שותפות להנהגתה. "נדמה לי שמה שהוכח במחקרים שנערכו בפינלנד תקף גם בשוודיה – ככל שיש יותר נשים בכנסייה, הכנסייה נוטה להיות גוף פחות דוגמטי ויותר פתוח, ליברלי ואכפתי".
אך הכנסייה השוודית לא תמיד היתה כזו. שורשיה נטועים במאה ה-16 כאשר שוודיה, כמו מדינות אחרות באירופה, התנתקה מהכנסייה הקתולית בעיקר מסיבות פוליטיות וכלכליות והקימה כנסייה מדינתית ששימרה כוח ועוצמה פוליטית משמעותיים במשך מאות שנים. פרופסור פטרסון מספר על תהליך השינוי שעבר על הכנסייה החל מאמצע המאה הקודמת שהוביל בסופו של דבר למבנה דמוקרטי, לקבלת נשים לכמורה, לניתוק הדת מהמדינה וגם לשינוי בהשקפת העולם הדתית עצמה. על רקע תנועות רוחניות רפורמיסטיות בשנות השישים והשבעים הוחלט בכנסייה השוודית ב-1983 לקיים תהליך של עשר שנים ליצירת קטכיזם חדש (מדריך אמונה כדוגמת זה שכתב מרתין לותר בתקופת הרפורמציה). "בסופו של דבר", מספר פטרסון, "זה לא נגמר בדוגמה חדשה אלא בהבנה שלעצם קיומה של דוגמה אין משמעות כפי שהיה לה פעם. כשהקונטקסט משתנה, גם המשמעות משתנה ולכן דווקא המשך קיומה של הדוגמה משנה את המסר". במובן הזה, מסביר פטרסון, הכנסייה השוודית היא אנטי-פונדמנטליסטית, היא טוענת שחייבים לשנות את המנהגים והמסורות בכדי שהמשמעות המקורית של האמונה תשמר. "בסוף עשרת השנים", פטרסון מסכם, "לא נוצר קטכיזם חדש אלא ספר בשם "הספר הגדול על האמונה הנוצרית", שאיננו מסמך דוגמטי אלא משאב רוחני שבאמצעותו אנשים יכולים לחשוב על חייהם ועל משמעותם באמצעות המקורות הנוצריים".
"אנחנו לא ממציאים סוג חדש של נצרות", אומרת אווה ברונה, הבישופית של סטוקהולם, "יש אצלנו שמרנים, יש רדיקלים וגם כל מה שבאמצע. ככה זה כשיש בכנסייה 6.3 מיליון חברים". ברונה משמשת כסמכות הדתית העליונה בבירת שוודיה מאז 2009, היא ילידת העיר מאלמו, בת 61 ומאז 1978 היא שימשה בכמורה במספר כנסיות בדרום שוודיה ובאזור סטוקהולם. "בכנסיות הלותרניות הרפורמציה נמשכת", ממשיכה ברונה, "אנחנו לא כותבים את הדוגמה מחדש אלא מחדשים אותה. כל דור חייב לעשות את זה. כעת, כשאנו חוגגים 500 שנה לרפורמציה אנו לא חוגגים את ההיסטוריה אלא את העתיד. מרתין לותר חי מזמן אך רעיונותיו עדיין כאן ואנו שואלים את עצמנו מה המשמעות של להיות לותרני היום, מהן התזות החדשות ומה יחסינו עם הכנסייה הקתולית".
ברונה מודעת היטב לרגישות של סוגיות רבות שהכנסייה השוודית מובילה שינויים דרמטיים בתפיסתם כמו ערכי משפחה, היחס למיניות וסוגיות פוליטיות שונות. היא חברה פעילה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית, היא לא נמנעת מלעסוק בסוגיות פוליטיות והיא גם לסבית מוצהרת. מינויה כבישופית הלסבית המוצהרת הראשונה בעולם הביא לתגובות רבות ברחבי העולם הנוצרי וגם בהקשר השוודי היא עוררה עליה ביקורת כאשר השתמשה בנאומה לרגל פתיחת דיוני הפרלמנט ב-2010 כדי לגנות גזענות ושנאת זרים, הערות שהתפרשו כביקורת נגד מפלגת ימין קיצונית המתנגדת למדיניות ההגירה של שוודיה.
"הכנסייה שלנו היתה מדינתית עד שנת 2000 ולכן היא עוצבה ככנסייה דמוקרטית", היא אומרת ומסבירה כך את הפלורליזם של הכנסייה וגם את הקשר האישי שלה אליה, "אני חיה בחברה הכללית וגם בכנסייה ואני אותו אדם בדיוק כאשר אני בתפקיד וכאשר אני אדם פרטי. הדיון על נישואי הומוסקסואלים, למשל, היה ארוך מאוד כפי שזה צריך להיות בארגונים דמוקרטיים, הוא החל ב-1951 והיה מוכן להחלטה ב-2009. במסגרת התהליך היינו בקשר גם עם כנסיות אחרות, חלקן התנגדו וחלקן תמכו וזה טבעי, בסוגיות מסוימות עלינו להוביל את הדרך".
הקשרים עם כנסיות אחרות בעולם חשובים מאוד לאווה ברונה והיא משמשת כחברה בוועדה המרכזית של ארגון מועצת הכנסיות העולמית, ה-WCC, ארגון המאחד כ-345 כנסיות מכל רחבי העולם. בסה"כ חברים בכנסיות ה-WCC כחצי מיליארד בני-אדם מיותר ממאה מדינות והארגון, יש לציין, ספג לא מעט ביקורת בעבר בישראל בשל היותו לכאורה אנטי-ישראלי ואפילו אנטישמי. ברונה מכחישה זאת מטבע הדברים אך טוענת שהארגון לא יכול להסתפק בצדקה בלבד ולהימנע מפעילות בעלת אופי פוליטי: "אנו מתערבים עם פעילות צדקה כאשר אנשים עניים, ועוני הוא תמיד עניין פוליטי", היא אומרת, "ארגון הכנסיות העולמי הוא בעצם ארגון שלום גדול שבו אנו תמיד מתפללים שאלוהים יוביל אותנו לצדק ולשלום, שני מושגים שיש להם בהכרח השלכות פוליטיות. באתיופיה ואריתראה, למשל, בקרוב יהיו כעשרים מיליון רעבים בגלל בצורת הנובעת, בין השאר, משינויי האקלים ולכן אנו עובדים לא רק באמצעים של צדקה אלא גם מנסים להשפיע על דעת-קהל בנושאים כמו ההתמודדות עם שינוי האקלים שגם הוא נושא פוליטי. כאן בשוודיה יש לאנשים כסף, כוח ורצון לעבוד ולהשפיע במקומות שונים בעולם. הכנסייה תמיד הייתה כזו".
עיון ברשימת הפרויקטים הבינלאומיים שהכנסייה השוודית מעורבת בהם חושף למעלה מ-300 פרויקטים הפזורים בכל פינה בכדור-הארץ. ברוב המקרים משתפת הכנסייה השוודית פעולה עם ארגונים מקומיים ובינלאומיים, חלקם בעלי אופי דתי, אחרים פוליטיים יותר. זוהי לא פעילות צדקה מינורית אלא מפעל חובק עולם הממומן ע"י תרומות. יש שם פרויקט מלחמה באיידס בגבול סין-ווייטנאם, פרויקט למניעת אלימות במשפחה במולדובה, תרומה לתהליך השלום בקפריסין ופרויקטים של בטחון תזונתי, מניעת סחר בבני-אדם, טיפול פסיכולוגי לפליטים ושוויון מגדרי בפרו, אריתריאה, דרום-סודן והודו. הרשימה ארוכה מאוד וכוללת גם פרויקטים בעזה ובגדה-המערבית בשיתוף פעולה עם ארגונים מקומיים שונים.
גם במזה"ת, ע"פ ברונה, אי אפשר לעסוק בצדקה ללא הקשר פוליטי אך היא אינה מסכימה לקביעה שפעילות הכנסייה השוודית היא אנטי-ישראלית. "אין לנו מדיניות שאנו אוהבים פלסטינים ולא אוהבים ישראלים", היא אומרת, "אנחנו משתפים פעולה עם כולם, כשאנחנו בירושלים אנחנו עובדים עם ארגוני שלום ישראלים, נוצרים ומוסלמים ויש לנו מכון תאולוגי בירושלים שיש לו חובה ברורה לחזק דיאלוג בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. עם זאת, ככנסייה אנחנו ביקורתיים כלפי הכיבוש בגדה-המערבית, כמו רבים אחרים, ואנחנו תומכים בבני-אדם כבושים ובאלו המגורשים כתוצאה ממדיניות הבנייה של ממשלת ישראל. גם זו שאלה של עניים ועשירים וגם היא פוליטית. מעבר לזה אנחנו גם תומכים במיעוט הנוצרי המצטמק באזור, אנחנו עורכים ביקורים אצל הקהילות הנוצריות, אנחנו תומכים בהן ומתפללים בעבורן".
חברי הקהילות הנוצריות שברונה מדברת עליהן הם קורבנות המלחמות בסוריה ועיראק שבחודשים האחרונים משפיעות על החברה השוודית מאוד בגלל עשרות האלפים שברחו מהמזה"ת, חצו את אירופה ברגל והגיעו לשוודיה כמבקשי מקלט. ב-2015 מספרם מוערך בכ-190,000. ע"פ ברונה יש לכנסייה השוודית תפקיד ברור בקבלתם ובקליטתם בשוודיה: "העבודה החברתית של הכנסייה תמיד הייתה חשובה", היא אומרת, "זה לא השתנה מאז ימי ישו ותלמידיו". ברונה מספרת שרבים מחברי הכנסיות שהיא עומדת בראשותן מתנדבים בסיוע לפליטים. היא רואה זאת כחובה נוצרית כמו גם החובה להיאבק בכל סוג של גזענות ושנאת זרים. "גזענות היא בעיה גדולה, צריך להתמודד איתה וזו גם דרך לדבר על ישו שחצה גבולות ומחיצות של דתות".
אחת הכנסיות העוסקות בסיוע לפליטים המגיעים בימים אלו לשוודיה היא כנסיית וונטור (Vantörs kyrka) הממוקמת בפרבר דרומי של סטוקהולם. שרה יעקובסון-גריפ מנהלת מטעם הכנסייה השוודית את האזור הכולל שישה רבעים עירוניים ובמקביל משמשת ככומר. כמו ברונה, גם היא מוצאת השראה מן המקורות כאשר היא מטפלת בסוגיית מבקשי המקלט המגיעים לשוודיה. "יש לנו תפקיד היסטורי עכשיו", היא אומרת, "הסיוע לפליטים הוא חשוב, זאת אבן-הפינה של פעילותינו. אין חשיבות למיהו האדם שמסייעים לו, אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי, אלו האורחים שלנו והפעילות הזו היא אור בעולם בזמנים חשוכים. לנביא אברהם נאמר "לך לך", הוא נדרש לצאת אל הלא נודע והיה הראשון בתנועה שאנחנו, כבני האלוהים כולם, צריכים לדבוק בה. אי אפשר יותר לשבת בכיסא עם מסורות שחונקות אותנו. צריך לצאת למדבר והקריאה הזו, "לך לך", שהופנתה לאברהם, מופנית כעת אלינו".
למרות האידיאליזם של יעקובסון-גריפ היא מתארת את תפקידה בכנסייה כשילוב של עבודה רוחנית עם תפקיד של מנכ"לית בחברה מסחרית. "יש לי 36 עובדים, 21,000 חברים משלמי מיסים בשתי כנסיות פעילות ואני מנהלת שלושה צוותי עבודה. אני עוסקת בתקציבים, במשכורות ובמו"מ עם איגודים מקצועיים אבל אני גם עושה פעילות חברתית, הטבלות, חתונות והלוויות". יעקובסון-גריפ מתארת את הקהילה שהיא עומדת ברשותה כקהילה מגוונת מאוד והיא רואה את עצמה כבעלת אחריות לא רק כלפי חברי הכנסייה הפעילים אלא כלפי תושבי האזור כולו. "זו המשמעות של הכנסייה השוודית ככנסייה עממית", היא אומרת ומסבירה שכבר משנות העשרים של המאה הקודמת בחרה הכנסייה ללכת בדרך של פתיחות ודמוקרטיה והיום רוב השוודים מביעים בה אמון ובטוחים בה גם אם הם לא חברים פעילים ואפילו אם הם לא נוצרים. כדוגמא מביאה יעקובסון-גריפ את מקום עבודתה הקודם, כנסייה ברובע בוטשירקה (Botkyrka) הידוע כאזור שיש בו אחוז מהגרים גבוה מאוד, שם הוקמה מועצה בין-דתית יחד עם הקהילה המוסלמית. "גם כאן אנחנו מתחילים מהלך דומה", היא מספרת, "אחד האתגרים הגדולים בזה הוא דווקא המתח בין נוצרים ומוסלמים המגיעים מהמזה"ת ומביאים לכאן את הרקע הקשה של העימות ביניהם. כשמשהו נורא קורה במזה"ת גם כאן נופלת אבן". בהקשר זה מעניין לעיין בעלון המקומי של הכנסייה של יעקובסון-גריפ, שבו היא מתארת במאמר הפתיחה את ישו כבנם של פליטים שנמלטו מגזרות המלך הורדוס ומשווה אותו ואת והוריו למבקשי-המקלט המגיעים לשוודיה כיום. מיד אח"כ מופיע ראיון עם אימאם שהיגר לשוודיה ב-1992 מבוסניה המדבר על חשיבות הקשר בין המוסדות הדתיים בשוודיה ועל סובלנות בין-דתית. "המפגש הבין-דתי גורם לנו להיות צנועים יותר ובעלי פחות דעות קדומות", טוענת יעקובסון-גריפ, "בזמנים קשים אלו אנו זקוקים ליותר צניעות כלפי בני-אדם וכלפי השקפות עולם שאנו חווים כזרות".
יעקובסון-גריפ טוענת שיש בכנסייה השוודית לא מעט חילוקי-דעות, מאבקים ומחלוקות. היא מודעת לכך שיש בקהילה שהיא מנהיגה גם אנשים המתנגדים לקבלת מבקשי המקלט וגם כאלו שמתנגדים לנשים המשמשות בכמורה. "כל צעד גדול נתקל בהתנגדות", היא אומרת, "אבל זו המשמעות של כנסייה עממית, חייבים לעשות את הדיונים האלו וזה בסדר אם יש דעות שונות". גישה זו מטילה אחריות גדולה על אנשי השטח של הכנסייה, הכמרים המקומיים, שתפקידם כולל גם את הצדדים התיאולוגיים של עבודת הכנסייה אבל גם את הצדדים החברתיים יותר. יעקובסון-גריפ הייתה בעברה מורה במכון להכשרת כמרים של הכנסייה השוודית והיא מתארת את התהליך כמוקפד ויסודי מאוד. "קודם כל יש ארבע שנים של לימודים באוניברסיטה במקצועות כמו תאולוגיה, אתיקה, הוראה ושפות (היא עצמה למדה עברית)", היא מתארת, "אחרי לימודי התואר יש עוד שנה של הכשרה במכון של הכנסייה המלווה במבחנים, בדיקה פסיכולוגית, מכתבי המלצה ותהליך בחירה אישי של הבישופ".
אחד המצטרפים הצעירים לשורות הכמורה השוודית הוא הכומר קארל הנריק סוואנל שעובד בכנסיית מריה מגדלנה בליבו של האי הטרנדי והבוהמייני ביותר בסטוקהולם, סודרמלם (Södermalm). כמו כמרים אחרים גם הוא מקיים מיסות, חתונות, הטבלות והלוויות אבל חלק גדול מעבודתו הוא קיום מפגשים אישיים עם חברי הקהילה שלו הבאים אליו כשהם זקוקים לתמיכה, עזרה מעשית או הכוונה רוחנית. "מגיעים אלי אנשים מכל הגילאים", אומר סוואנל, "אני נפגש עם תלמידי בתי-ספר ומדבר איתם על אמונה ומוסר, אני עובד עם חולי-נפש ויחד עם חבריי בשלושת הכנסיות האחרות באי, אני גם מדבר עם אנשים בבית-קפה פתוח שאנו אחראים עליו, אליו מגיעים בין השאר חסרי-בית, מובטלים ומהגרים". סוואנל מתאר את המפגשים האלו כמפגשים אותנטיים שאין להם אופי מקצועי אלא אופי חברי. "אנשים זקוקים לעזרה לנפש, לחבר ולמישהו שיקשיב להם", הוא אומר.
דומה שסוונאל, למרות גילו הצעיר, מראהו האופנתי והאופי החילוני של המקום בו הכנסייה שלו נמצאת, מונע מאמונה דתית עמוקה. "התפקיד שלנו הוא לדבר על אלוהים שאוהב את העולם יציר כפיו", הוא אומר, "וכך, כל מי שמגיע לכנסייה שלנו יכול להשתמש בה כדי להפוך לאנושי יותר וללמוד כיצד לחיות נכון יותר את כל האספקטים של החיים – הצער, הכאב, האושר והאובדן". סוונאל מתאר את הכנסייה כמקום שבו אפשר למצוא שקט. "יש בעולם שלנו הרבה רעש", הוא אומר, "לכנסייה אפשר להגיע ולמצוא שקט שבו ניתן למצוא את הקול הפנימי שמוביל לאמנציפציה אישית".
בעולם הנוצרי וגם מחוצה לו מעוררת הכנסייה השוודית לא מעט התנגדות. יש הטוענים שהיא ליברלית מדי, שהיא כופרת בעיקר או שמדיניות החוץ שלה צבועה בצבעים של שמאל קיצוני וסוציאליזם. עם זאת, גם מתנגדיה מכירים בכך שתוך כדי תהליך ההתחדשות המתמיד שלה, מצליחה הכנסייה השוודית להיות רלוונטית וחיונית באחת החברות החילוניות ביותר בעולם. הסוד שלה הוא באחריות החברתית שלה וביכולתה לספק קהילתיות, נחמה ותחושה של משמעות ויציבות בעולם שכל אלו חסרים בו מאוד. אבל חשוב מכך, בניגוד לממסדים דתיים אחרים, היא מצליחה לעשות זאת בלי להזדקק לכפייה, לפסילת הזולת ולשנאת האחר. במבט מרחוק דומה שהכנסייה השוודית רחוקה שנות אור ממסדים דתיים במזה"ת, אבל במבט היסטורי מעניין לציין שהאיש העומד במרכז האמונה שלה לא היה איש-דת נוצרי מיערות העד המושלגים של סקנדינביה, אלא דווקא יהודי צעיר שהסתובב לפני בערך אלפיים שנה בגליל, במדבר יהודה ובירושלים.

פרסי נובל – לא בדיוק מה שחשבתם

English Follows

השנה לא זכה אף ישראלי בפרס הנכסף. מאוכזבים? הנה מבט מעט ביקורתי על הפרס ששם את הדברים בפרופורציה…

פורסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2503371#article-comments

English: http://www.haaretz.com/news/features/.premium-1.630209

התקופה שבין תחילת אוקטובר לאמצע דצמבר היא זמן הנובל. בשבועות אלו, בין ההכרזה על הזוכים להענקת הפרסים, תופס הפרס היוקרתי כותרות ראשיות בכל העולם. הטקס פחות או יותר קבוע, תחילה באות הספקולציות בדבר זהות הזוכים, אח"כ באות כתבות הפרופיל על המועמדים שנבחרו ופועלם. בסוף, לקראת העשירי בדצמבר, יום הענקת הפרסים, מגיע סיקור האירועים הנוצצים בסטוקהולם ובאוסלו – הטקסים המרשימים, ההרצאות המתוקשרות והנשפים החגיגיים.

היחס הציבורי לפרסי הנובל איננו מפתיע. מדובר, אחרי הכל, בפרס היוקרתי בעולם המהווה סמל להצטיינות מדעית והתעלות רוחנית. הפרסים מעוררים השראה ועניין מאז 1901 אז הוענקו לראשונה בהתאם לצוואתו של הממציא, הכימאי והיזם השוודי אלפרד נובל. לפני מותו החליט נובל להשקיע את רוב הונו בקרן שתעניק מדי שנה פרסים לאנשים שתרמו לאנושות ע"י המצאות ותגליות מדעיות, יצירה ספרותית וניסיונות להשכנת שלום עולמי. מאז ועד היום חולק הפרס, העומד כיום על כ-1.1 מיליון דולר לקטגוריה, ל-860 אנשים ול-22 ארגונים.

עד כאן הכל בסדר. אך יש משהו מעט מעוות בהתייחסות הישראלית לנובל. ראשית, ישנה אובססיה מוגזמת בנוגע למספר הישראלים והיהודים שזכו בפרס. אין ספק שהמספר גבוה יחסית, אבל המרדף השנתי אחרי מקור הגאווה הלאומית הזה הוא מעורר חמלה. זהו חיפוש אחר נחמה זמינה ומהירה. למי אכפת מעוני, מיתון ופערים חברתיים כאשר לכלכלן מפרינסטון שקיבל את המדליה הנכספת ממלך שוודיה הייתה אמא יהודייה? למי אכפת מהסכסוך האלים עם הפלסטינים כשהכימאי מקליפורניה שזכה בפרס היוקרתי מכולם היה פעם קצין בצה"ל? כל הבעיות נכנסות לפרופורציה בפני הטיעון המנצח: אחד מכל חמישה זוכים בנובל הוא יהודי, כמה פרסים כבר הביאו הערבים?

מעבר לזה יש לנובל כוח מכופף מציאות – פרופסור מהטכניון מחליט שהוא רוצה להיות נשיא המדינה? אנחנו נתעלם מחוסר ניסיונו הפוליטי ונתייחס אליו ברצינות רק מפני שהוא זכה בנובל. מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית לא מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה? נתעלם מהעובדה שזוהי סוגיה פנימית של העולם האקדמי ונהפוך אותה לשערורייה לאומית כי הוא זכה בנובל. כל זה היה סביר אם פרס הנובל באמת היה אמת המידה האולטימטיבית לתבונה, אבל האם זה אכן המצב או שאנחנו לוקחים אותו קצת יותר מדי ברצינות?

בחינה ביקורתית של פרס הנובל מגלה בעיקר אנכרוניזם ופרובינציאליות ככל שזה נוגע לתהליך בחירת הזוכים. ההחלטה בדבר הגופים הבוחרים את הזוכים התקבלה לפני כ-120 שנה ע"י אדם אחד, אלפרד נובל עצמו. אין לאיש סמכות לעדכן או לשנות את ההחלטה וכך מתקבלות ההחלטות על הפרסים היוקרתיים בתבל ע"י גופים שכמעט כל חבריהם שוודיים (או נורבגים במקרה של פרס נובל לשלום). מדובר כמובן בגופים רציניים מאוד ואין סיבה להטיל דופי במקצועיותם אבל הם נטולי פרספקטיבה גלובאלית. זוכי הנובל מהווים לכן את האליטה של האנושות כפי שהיא נראית מהצפון הרחוק של אירופה, לא פחות ולא יותר מזה. בעוד רבים מזהים את פרסי הנובל בפיזיקה, רפואה וכימיה עם הישגים אקדמיים מזהירים המייצגים את האנושות כולה, יש לזכור כי בהחלטה על זהות הזוכים לא משתתפים נציגי הארוורד, אוקספורד ו-MIT, גם לא שופטים סינים, הודים או רוסים אלא אנשי האקדמיה השוודית, שע"פ רוב המדדים הבינלאומיים אף אחד ממוסדותיה אינו מצליח להתברג אל בין חמישים האוניברסיטאות הטובות בעולם.

גם תהליך הבחירה עצמו הוא לא מודרני במהותו. אין ספק שטוב שפרס יוקרתי כמו הנובל לא יושפע מרייטינג ולחצים. טוב שזוכי הנובל לא נבחרים באס.אם.אסים או לייקים בפייסבוק, אבל הממסד הסקנדינבי לוקח את זה צעד אחד רחוק מדי. ע"פ התקנון רק לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים מותר להציע מועמדים: חברי האקדמיות השוודיות ווועדות הפרס שלהן, זוכים לשעבר בפרס נובל ובכירים מתחומים מסוימים מאוד בעולם האקדמי. בפרס נובל לשלום נוספים גם חברי פרלמנטים, ממשלות ובתי-דין בינלאומיים. רשימה זו משאירה את הכל בתוך המשפחה. זהו מצב סביר בפרסים המדעיים אך בפרסים האחרים השיטה מצמצמת את רשימת הזוכים האפשרית ואת הדיון בה. אך הדיון איננו אפשרי בכל מקרה מכיוון שרשימת המועמדים והפרוטוקולים של הדיונים נשמרים בסודיות במשך חמישים שנה. מסוקרנים לדעת מי היו המועמדים לקבל את פרס נובל לספרות או לשלום? אין בעיה, בתנאי שאתם מתעניינים רק בשנים שלפני 1964. רוצים להציע מועמדים לפרסים של שנה הבאה? הרגישו חופשיים לעשות זאת, בתנאי, כמובן, שכבר זכיתם בפרס בעצמכם או שאתם שייכים לאליטה הנבחרת של העולם האקדמי או הפוליטי (לא יעזור לכם אם אתם נניח פעילים חברתיים ידועים, רופאים, סופרים מפורסמים, עיתונאים, ראשי-ערים, שופטים, מנהיגי עובדים, תעשיינים או סתם אזרחים שיש להם משהו לתרום לדיון).

פרס הנובל לספרות הוא דוגמא מצוינת לתהליך הבעייתי. ההחלטה על זהות הזוכה מתקבלת בגוף שהוקם ב- 1786 ומונה 18 חברים. חברי הוועדה ממונים לכל החיים, גילם הממוצע הוא מעל שבעים וכולם שוודים למהדרין. אין להתפלא שתוצאות תהליך הבחירה מעוררות תמיהות – מצד אחד מועמדים שהם כמעט מובנים מאליהם לא זוכים בפרס, מצד שני, לעיתים, בניסיון מוגזם להפגין אקטואליות או קוסמופוליטיות, זוכים מועמדים אזוטריים וכמעט אנונימיים. ספרות איננה מדע מדויק והעדפות ספרותיות הן עניין של טעם ובכל זאת, קשה למצוא הצדקה לכך שסופרים כגון טולסטוי, צ'כוב, מארק טוויין, ג'יימס ג'ויס ומרסל פרוסט לא זכו בפרס כשהיו בחיים (הנובל מוענק רק לזוכים חיים) בעוד שרשימת הזוכים מאותה תקופה כוללת שמות של סופרים שנעלמו מדפי ההיסטוריה. ב-1974, שנה בה היו מועמדים, בין השאר, גראהם גרין, וולדימיר נבוקוב וחורחה לואיס בורחס, הזוכים היו שני סופרים שוודיים, אייווינד יונסון והארי מרטינסון. לא שיש פסול בכך שסופרים שוודיים יזכו מדי פעם בפרס אבל השניים האלו היו גם חברי הגוף הבוחר עצמו. ובכלל, יותר שוודיים זכו בפרס נובל לספרות מאשר זכו בו סופרים מכל יבשת אסיה, אפריקה או דרום-אמריקה למשל. באופן כללי פרסי הנובל הם יורוצנטריים למדי – 468 מתוך 860 הזוכים הם ילידי אירופה. הייצוג הנשי גם הוא לא מרשים במיוחד – בסה"כ 46, קצת יותר מ-5% מהזוכים.

אם יש סימני שאלה לגבי התאמתה של האקדמיה השוודית לבחירת זוכי פרס הנובל לספרות דומה שהגוף המקבל את ההחלטות על פרס הנובל לשלום הוא מוזר עוד יותר. הרעיון של אלפרד נובל, שהיה רדוף תחושות אשמה על כך שהמציא את הדינמיט, היה פשוט – הענקת פרס למי שתרם ל"אחווה בין אומות, ביטול או צמצום צבאות וקידום תהליכי שלום". רעיון נאצל אמנם אך בידי מי הוא הפקיד את ההכרעה על הענקת הפרס? האם בידי מומחים בעלי שם עולמי למדע המדינה? האם בידי וועדה של אנשי רוח ומומחים לענייני דיפלומטיה, צבא או ביטחון? התשובה היא כמובן לא. פרס נובל לשלום מוענק ע"י תת-וועדה של הפרלמנט הנורבגי, מדינה בת כחמישה מיליון תושבים שהיא כמעט חסרת חשיבות, ניסיון או השפעה בזירה העולמית. הרכבה של הוועדה בת חמשת החברים לא נקבע ע"פ מומחיות או ניסיון אלא ע"פ, לא תאמינו, מאזן הכוחות בין המפלגות השונות בפרלמנט הנורבגי.

גם כאן תהליך הבחירה הניב תוצאות מוזרות החל מבחירתו של קורדל הול, מזכיר המדינה של רוזוולט שככל הנראה היה אחראי לסירובה של ארה"ב לקבל אנייה של מאות מבקשי מקלט יהודיים מאירופה ב-1939, ועד בחירתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שנכנס לרשימת המועמדים 12 ימים בלבד אחרי שנבחר לראשונה, כלומר לפני שהספיק לעשות פעולה כלשהי שתצדיק את זכייתו. זכיות אלו מצטרפות לזכיות אמורפיות משהו של גופים כמו האיחוד האירופי או האו"ם בעוד מאהטמה גנדי, שהיה מועמד חמש פעמים, לא זכה בפרס מעולם.

אבל אפילו מעמדו של פרס נובל לשלום הוא סביר יחסית לזה של פרס הכלכלה. אלפרד נובל בחר באופן ברור וחד משמעי חמש קטגוריות לפרס. אלו לא כללו כלל ועיקר פרס לכלכלה. ב-1968 הצליח הבנק השוודי המרכזי, באקט מבריק של יחסי ציבור לקנות בכסף רב פרס מטעמו שיחולק במקביל לפרסי הנובל המקוריים. נכון, באופן רשמי הוא נקרא "הפרס למדעים כלכליים של הבנק השוודי המרכזי לזכרו של אלפרד נובל" ולא פרס נובל, אבל מי כבר שם לב לפרטים שכאלו? באופן מעשי הצליח הפרס להשתרבב לפסטיבל השנתי בסטוקהולם בניגוד לכוונותיו של אלפרד נובל, כאשר כמה מהזוכים בו בוודאי לא יכולים להיחשב לכאלו שקידמו את הערכים הנאצלים שבשמם ייסד נובל את המפעל.

אך כאשר מדובר בכסף הפרס לכלכלה הוא רק קצה הקרחון. קרן הנובל המממנת את הפרסים היא קרן פרטית שנוסדה ב-1900, ארבע שנים אחרי מותו של נובל. באופן אירוני מקור כספי הקרן שמחלקת את פרס השלום היוקרתי בעולם הוא בהון שמקורו ברווחים מהפטנט על דינמיט וממפעל תעשייתי בשם בופורס (Bofors) שהיה בבעלותו של נובל וייצר תותחים וכלי נשק. כיום פועלת הקרן באופן מעשי כבית השקעות המשקיע באפיקי השקעה שונים כולל קרנות גידור שונות כאשר הרווחים משמשים לתשלום ההוצאות הכרוכות בחלוקת הפרס. הונה בסוף 2013 היה כ-473 מיליון דולר והיא פטורה מתשלום מיסים בשוודיה וממיסים על השקעות בארה"ב.

מטבע הדברים יש לקרן אינטרסים עסקיים ופיננסיים חובקי עולם, היא הקימה גופים עסקיים ומלכ"רים שונים שלכל אחד מהם יש נכסים, הנהלות ומועסקים, וכמו כל קרן אחרת היא עושה ככל יכולתה לשפר את רווחיותה. לפני שנתיים היא אפילו קיצצה את גובה פרסי הנובל מכ-1.4 מיליון דולר לכ-1.1 לקטגוריה. דרך אחרת לשפר רווחיות היא גיוס תרומות. המרכז החדש הנבנה בסטוקהולם, שישמש כמטה וכמוזיאון, נבנה בעיקר מתרומות של שני גורמים מרכזיים במשק השוודי – משפחת וולנברג (שבבעלותה חלקים גדולים מהמשק השוודי והשפעה פוליטית רבה) ומשפחת פרשון (מייסדי H&M). צריך להיות תמים מאוד כדי לחשוב שההשקעות הפיננסיות, הפורמציות המשפטיות והפוליטיקה הפנימית שלהם לא ישפיעו בדרך כזו או אחרת על תהליכי בחירת הזוכים. וועדות בחירת הזוכים מופרדות אמנם מהקרן והן עצמאיות ובלתי תלויות אך בעבר כבר עלו טענות בדבר השפעת הצדדים הפיננסיים של מפעל הנובל על בחירת הזוכים כמו גם טענות על השקעות הקרן באפיקים שאינם מתאימים לרוח הפרס.

כל זה אינו מהווה הוכחה לשחיתות או פחיתות כבוד לפרס. יש לפרסי הנובל זכויות והישגים רבים והם תורמים רבות למטרות ראויות. אבל ייתכן שהגיע הזמן לשים אותם במקומם הנכון – זהו מפעל פרטי בעל מבנה מיושן ואינטרסים שאינם מוכרים לציבור הרחב המעניק פרסים בעיקר לגברים אירופאים מבוגרים ע"פ השקפותיה ועמדותיה של האליטה האקדמית בחלק ממדינות סקנדינביה. כשמסתכלים על זה ככה זה כבר לא נראה כל כך נורא שהשנה אף ישראלי לא זכה בפרס.

Anachronism and provinciality: Welcome to the Nobel Prize selection process

Prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.

This year’s Nobel Prize winners will pick up their awards in a few days, so it’s no wonder media stories about the institution and the recipients are proliferating. After all, the prizes have been arousing interest since 1901, when they were first bestowed based on the will of Swedish chemist and entrepreneur Alfred Nobel.

Before Nobel died, he invested most of his fortune in the foundation that each year awards money to extraordinary contributors in science, literature and peace. Since then, the prize, which today totals about $1.1 million, has gone to 860 people and 22 organizations.

That’s fine, of course, but there’s something slightly off about the way Israelis relate to the phenomenon. First, there’s an outrageous obsession about the number of Israelis and Jews who win. No doubt the tally is high, but this annual search for sources of national pride is pathetic. It’s a search for quick and easy solace.

Who cares about poverty and social gaps when a Princeton economist with a Jewish mother receives a medal from the king of Sweden? Who cares about the violent conflict with the Palestinians when the medal-winning chemist from California was once an officer in the Israeli army? All our troubles seem smaller when we remember that one in five prizewinners is Jewish. How many times have the Arabs won?

Aside from that, the prize has incredible power. A Technion professor decides he wants to be president of Israel? We’ll forget that he has no political experience and take him seriously if he's got a Nobel.

A Hebrew University mathematician doesn’t get an honorary Phd from the University the Haifa? We’ll forget that that’s an internal matter among academics and make it into a national headline. After all, he has a Nobel Prize.

All this would be reasonable if the prize were the ultimate criteria for intelligence, a but a critical look at the selection process reveals nothing but anachronism and provinciality.

The guidelines for the selectors were drawn up almost 120 years ago by a single person, Alfred Nobel himself. No one is authorized to update these rules, so the decisions about the most prestigious prize in the world are made by a board whose members are exclusively Swedish (or Norwegian for the Peace Prize).

Of course these are serious, respectable people and there’s no reason to doubt their professionalism, but they lack global perspective. Thus the prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.

While the prizes for physics, medicine and chemistry are considered the highest achievements of all humanity, the selection process doesn’t include any people from Harvard, Oxford or MIT, or any judges from China, India or Russia. It’s just academics from Sweden, a country whose academic institutions wouldn’t make the top 50, according to most international standards.

All in the family

No doubt it’s a good thing that the winners aren’t chosen by text-message voting or Facebook likes, but the Scandinavians take this one step too far. According to the guidelines, very few people are even allowed to suggest candidates; only Swedish academics and their prize committees, former Nobel Prize winners, and other senior figures in the academic world. For the Peace Prize, parliament members and international court officials are added to the mix.

This leaves it all in the family. It’s a reasonable method for the scientific prizes, but for the other categories it slashes the list of possible winners. In any case, a precise discussion about the problem is impossible because the candidate lists and protocols for discussing them are kept secret for 50 years.

Are you interested in who was short-listed for the peace or literature prize? No problem, just make sure you’re talking about 1964 or before. Want to suggest a candidate for next year’s prize? Go ahead, if you’ve already won or belong to the global elite in academics or politics. It won’t help if you happen to be a famous social activist, doctor, author, journalist, mayor, judge, industrialist or just a regular citizen with something to say.

The Nobel Prize for Literature is an excellent example of the skewed process. The winner is chosen by a group that was founded in 1786 and has 18 members. The members are appointed for life, their average age is 70 and they’re all Swedish.

No wonder the results are usually surprising – on the one hand, writers who seem a shoo-in don’t win, and the attempt at cosmopolitanism and staying current gives us nearly anonymous winners.

Literature isn’t a science, and literary preference is a matter of taste, but still, it’s hard to justify that authors like Tolstoy, Chekov, Twain, Joyce and Proust never won, while the winners list from those days includes names that have fallen off the pages of history.

In 1974, for example, when people like Graham Greene, Vladimir Nabokov and Jorge Luis Borges were candidates, the winners were two Swedes — Eyvind Johnson and Harry Martinson. Not that there’s anything wrong with Swedish authors winning the prize from time to time, but these two guys were members of the group that made the selection.

Also, the prize has been awarded to more Swedes than people from all Asia, Africa or South America, for example. Meanwhile, 468 of the 860 winners have been European, while the number of female winners has been unimpressive – 46, just above 5 percent.

A strange peace

If there are concerns about Swedish academia’s ability to choose prizewinners for literature, the body that chooses Peace Prize winners is even stranger. Alfred Nobel, who felt guilty for inventing dynamite, had a simple idea: a prize for those who “have done the most or the best work for fraternity between nations, for the abolition or reduction of standing armies and for the holding and promotion of peace congresses.”

A lofty idea, but who bestows the prizes? Leading international experts on political science? A council of experts on diplomacy, strategy and security?

The answer is no, of course. The Peace Prize is awarded by a subcommittee of the Norwegian parliament — one without much influence in the international arena, in a country of 5 million. The five-member committee is chosen not based on expertise or experience, but, believe it or not, on the balance of power among Norway’s political parties.

Here as well, the selection process has yielded strange results, starting with the selection of Cordell Hull, Franklin Roosevelt’s long-serving secretary of state, who apparently was responsible for Washington’s decision not to give safe harbor to a ship containing hundreds of Jews fleeing Europe in 1939.

The choice of U.S. President Barack Obama is also curious; he made the candidate list only 12 days after being sworn in. The European Union and United Nations have also been awarded prizes, but not Mahatma Gandhi, even though he was a candidate five times.

Meanwhile, the selection process for the Peace Prize can be considered reasonable compared to the one for economics. Alfred Nobel chose five clear categories for the prize, and none of them were economics. In 1968, Sweden’s central bank, in an act of PR genius, bought itself a prize to award alongside the original Nobels.

True, it’s officially the Nobel Memorial Prize in Economic Sciences, not a Nobel Prize, but who pays attention to that? In effect, this award weaseled its way in despite the wishes of Alfred Nobel. It can be said that many laureates never advanced the lofty ideals that inspired Nobel to create his prizes in the first place.

And since we’re talking about economics, let’s not forget that the Nobel Prizes are a business. The awards are funded by a foundation that got its unitial capital from profits on explosives and weapons, and currently operates as an investment firm with global  interests (while being tax-exempt in Sweden and the United States).

Nobel Prize laureates have made many important contributions and are surely worthy of praise. But it might be time to put this thing in perspective – we’re talking about a private foundation with an outdated structure with private interests. It mostly honors old European men, based on the elitist and academic perceptions in Scandinavia. Looking at it that way, it’s not such a shame no Israelis won this year.

החמאס צוחק כל הדרך אל הבונקר

המלחמה בעזה חושפת את מצבו הקשה של השמאל המסורתי, זה הסוציאל-דמוקרטי וההומניסטי, המותקף במקביל ע"י הימין הישראלי, הימין הפלשתיני והימין הבינלאומי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2403140

מאמר זה ייפתח, ברוח ימים אלו, בגילוי נאות רחב מהרגיל: לפני כעשרים שנה הייתי חייל קרבי. בין השאר שירתי בחאן-יונס וחברון, בבנת-ג'בל ורמאללה. עם זאת, הייתה לי הזכות להיות שותף בהתחדשותה של תנועה ישראלית המקדמת סדר–יום של דו-קיום, חתירה לשלום ורעיונות הומניסטיים וסוציאליסטיים. עד כאן הגילוי הנאות. טוקבקיסטים חדי מקלדת – אתם רשאים אש כבר עכשיו.
אם, למרות הכל, יורשה לי להביע עמדה בנושא הלחימה בעזה אפתח בתרחיש האימים המופץ בשבועות האחרונים ברשת לגבי כוונותיו של החמאס לפני המלחמה. אלפי לוחמים מאומנים וחמושים היטב, כך לפי התרחיש, אמורים היו לצוץ מפתחי מנהרות בתוך שטח מדינת ישראל, לבצע מגה-פיגועים בישובים אזרחיים במקביל לירי טילים מהרצועה ואולי גם מלבנון. כך ביקש החמאס להביא לאלפי נפגעים, להוציא מאיזון את החברה הישראלית ולסכן את עצם קיומה של המדינה.
אינני יודע אם תרחיש זה הוא אגדה אורבנית או עובדה מודיעינית. מה שברור הוא שלכל הפחות הוא חלקי. תורת ההתנגדות של החמאס איננה כה חד-ממדית. החמאס אמנם מעוניין בחיסולה של ישראל, אבל הנהגתו יודעת שאירוע טרור, גדול ככל שיהיה, לא יעשה את העבודה. היא מודעת לחולשותיה של החברה הישראלית ולעובדה שהיא מפוצלת ושבירה ומבינה שאין צורך לכבוש את ישראל כדי להביא לחיסולה, כל שצריך הוא להאיץ את תהליך ההתפרקות שהישראלים עצמם כבר החלו בו מזמן.
אל תתנו לאשליית האחדות של השבועות האחרונים להטעות אתכם. היא זמנית והיא רדודה מאוד. חברה שבה הפערים החברתיים עמוקים כל כך, שמנגנוני הבריאות, החינוך והרווחה שלה הופרטו וחולקו למערכות נפרדות לעשירים ולעניים, חברה שבה העוני, מצוקת הדיור ואפילו החוסר במזון ובתרופות הן נחלת רבים מאזרחיה איננה יכולה להיות מאוחדת ועמידה לאורך זמן. המצוקות הבסיסיות האלו מחלישות את ישראל, את המערכות הדמוקרטיות שלה כמו גם את התשתיות הפיזיות, התרבותיות והמנהלתיות שלה.
כל אלו הם מעשי ידי ממשלות ישראל, לא החמאס. כל שנותר לחמאס לעשות הוא להוסיף לחוסר הביטחון הזה גם שחיקה בתחושת הביטחון הפיזי של האזרחים ובמקביל להפוך את השיח הציבורי בישראל לקיצוני יותר, אלים יותר וחסר תקווה. זהו מה שדוד גרוסמן כינה המנגנון המעוות של הייאוש.
וזה בדיוק מה שהחמאס עושה. עכשיו זה רק בשוליים. מי שמכונים ימנים מכים במי שמכונים שמאלנים. והם בתורם, מתייאשים ומקצינים את השיח עוד יותר. העימות בין ימין ושמאל איננו סימטרי, צד אחד הוא התוקפן והשני, ע"פ רוב, הקרבן, אבל הבעיה המרכזית בעימות הזה היא שהוא מסתיר תמונה פוליטית רחבה ומדאיגה יותר. המלחמה האחרונה בעזה איננה רק מלחמה של ישראל נגד החמאס אלא מלחמה שבה הימין הישראלי, הימין הפלסטיני והימין הבינלאומי תוקפים את כוחות השמאל המסורתיים, לא את השמאל החדש הפוסט-ציוני שרק מתחזק מהעימות הנוכחי, אלא את הסוציאל-דמוקרטים הוותיקים, הציונים ההומניסטים והחילוניים והאיגודים המקצועיים.
כוחו של הימין הישראלי הוא בקואליציה שהוא יצר. הימין החברתי-כלכלי פירק בעשורים האחרונים את מדינת-הרווחה הישראלית ושדד מהציבור את משאבי האומה לטובתו האישית. בשנים האחרונות הוא משתף פעולה עם הימין, שעמיתי אורי משגב מכנה בצדק האחים היהודים, הימין הגזעני המצדיק מעשי רצח פוליטי ורצח גויים ונלחם במיעוטים, בדמוקרטיה ובשאר ערכים מערביים. שני כוחות ימין אלו נהנים בעקיפין מקיומו של הימין הפלסטיני-ישראלי, זה של בל"ד ודומיו, המעדיף את ה"עניין הפלסטיני" על הפלסטינים עצמם ומחליש את השמאל במגזר הערבי.
רה"מ נתניהו, השר בנט, אבל גם רבים מהנהגת מה שמכונה השמאל הישראלי, שייכים לימין הכלכלי, בין אם הם נתפסים כלאומנים ימנים או כרודפי שלום. הם מייצגים למעשה את המעמד הישראלי המקושר להון הבינלאומי, זה המושקע בוול-סטריט, המחזיק נדל"ן במזרח אירופה ומניות בעמק הסיליקון, זה שסוחר בנשק באפריקה, בונה מלונות בווגאס ומשקיע בשוק הסיני. לא לחינם מוצג נתניהו לאחרונה כמבוגר האחראי. הוא יודע היטב שיש גבול לבידוד הבינ"ל שישראל יכולה להרשות לעצמה.
לחסידיו של דב ליאור ודומיו אין גבולות כאלו. אבל מכיוון שאין להם רוב בציבור הישראלי הם זקוקים לנתניהו ולממשלתו כדי לקדם את ענייניהם. בסופו של דבר מדובר בפרויקט של החלפת פוליטיקה של ערכים, חוקים וגבולות בפוליטיקה של זהויות. במציאות שבה הזהות היא הכל יהודים יהיו תמיד נגד ערבים, דתיים/לאומיים/פטריוטים יהיו תמיד נגד שמאלנים/כופרים/בוגדים ואין מקום לערכים אוניברסליים ולחוקים המגבילים את השימוש בכח. השמאל המסורתי זקוק לגבולות אלו על-מנת להגביל את כוחו של ההון ואת כוחה של הלאומנות הקיצונית ולבנות חברה שוויונית, שוחרת שלום וצודקת יותר. העסקה של הימין היא פשוטה – האליטה הפוליטית תמשיך לפרק את המגזר הציבורי, לרושש את העם ולהילחם בעבודה המאורגנת אבל היא תזכה לתמיכת האליטה הכלכלית בזכות הפירות שהם קוצרים מהליברליזציה של המשק ומתמיכת הנשדדים בזכות הטרמינולוגיה הפטריוטית והלחימה בחזית.
והחמאס בינתיים מחייך כל הדרך אל הבונקר. הוא הרי הימין העזתי. גם הוא קשור לכוחות בינלאומיים, אנשי הכסף הגדול של המפרץ מחד והג'יהדיסטים של לבנון ואיראן מאידך. הוא גורר את צה"ל עמוק יותר פנימה והורס את החברה ואת הכלכלה העזתית. כמו הימין הישראלי הוא מחריב את חייהם הממשיים של אלו שהוא כביכול נלחם בשמם. את פירוק החברה הישראלית מישהו אחר כבר התחיל והוא רק משלים את המשימה.
הרי בסופו של דבר הציבור הישראלי לא יעמוד יותר בהשלכות המלחמה. יהיו אלו האבדות בקרב חיילי צה"ל, תהיה זו טעות מבצעית או חרם בינ"ל בעקבות אסון הומניטרי. בסוף הרי יחלו ההפגנות וועדות-החקירה. זאת אמנם לא תהיה הפעם הראשונה שזה קורה אבל החברה הישראלית לא עמידה כבעבר מפני שהימין הישראלי פירק את המוסדות שהעניקו לה את חוזקה. התנועה הקיבוצית חוסלה, ההסתדרות עברה חיסול ממוקד, מדינת-הרווחה מוטטה, הסכמי אוסלו הופרו, ראש-הממשלה שיכול היה לשנות את המגמה הזו נרצח והשרידים האחרונים של עיתונות חופשית וחשיבה ביקורתית מחוסלים בימים אלו ממש – נותרנו עם מפגני סולידריות בדמות במבה לחיילים, ביקורים אצל פצועים וחיבוקים לתושבי הדרום. זה יפה מאוד אבל זה ייגמר בקרוב.
בסופו של דבר גם לסכסוך הזה יש הקשר. מדינת ישראל, שהוקמה ע"י תנועת העבודה, יכולה הייתה להיות כוח המוביל לפיתוח כלכלי ואנושי במזה"ת. היא יכלה, כמדינת רווחה דמוקרטית, לשנות את גורלו של האזור הזה ולהפוך אותו ממכלאת עבדים גדולה, המשמשת כספקית אנרגיה ושורות רווח לבעלי הון בינלאומיים, לנושאת בשורה של זכויות-אדם, מערכות חינוך ובריאות ציבוריות ותעשייה וחקלאות מודרניים. במקום זה, בעזרתם האדיבה של הריאקציונרים הפשיסטים בעולם הערבי, היא הפכה למדינת מצור הנמצאת במאבק מתמיד על חייה ושבויה בידי הכוחות הפחות סימפטיים של הפוליטיקה העולמית, תומכי הפונדמנטליזם הדתי, הגלובליזם הכלכלי והפצת הנשק הגרעיני.
אז מה נשאר לשמאל לעשות? לצד המאבק לסיום ההרג וההרס בצד השני, עליו ליצור קואליציה רחבה בחברה הישראלית על מנת לשקמה מנזקי ההפרטה והחורבן החברתי של העשורים האחרונים. עליו לצייר גבולות חדשים לשיח הציבורי ובשוך הקרבות עליו לתמוך בשיקומה של עזה ע"י הסרת המצור והשגת ערבויות בינלאומיות לפיתוחה הכלכלי של הרצועה ללא מנהרות ורקטות. רק כך ימוטט שלטון החמאס ותוכל להיווצר קואליציה עם כוחות הקדמה בעולם הערבי שתהיה בשלה לקדם תהליך שלום המבוסס על רווחה ופיתוח כלכלי ולא על, התעשרות המעטים והתרוששות הרבים, משני צדי הגבול.

ויש גם אפשרות אחרת

ויש גם אפשרות אחרת לצאת מן המשבר הנוכחי. שערו בנפשכם פריצה לשידור. משתתקים פתאום המומחים המעונבים הדנים באופציות צבאיות, משתתקים גם מומחי התקשורת הדנים בדיון, המלהגים המקצוענים, מלהיטי הרוחות ושופכי השמן על המדורות. לפתע מתפצל המסך לשניים. בצדו האחד עומד ראש-ממשלת ישראל בקריה בת"א, נערך לשאת דברים. מולו, בצד השני של המסך, מתייצב יו"ר הרשות הפלסטינית בלשכתו במוקטעה. נאומיהם מתקיימים במקביל והפרשנים והמתרגמים מעבירים אותם בשידור ישיר.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2351873

"זוהי שעה קשה לכולנו", פותח נתניהו את דבריו, "לב האומה כולה עם שלושת הנערים שנחטפו ובני משפחותיהם". ומולו עבאס: "שוב רועמים התותחים, שוב פועלים כוחות הכיבוש בערינו ובכפרינו, פורצים לבתים ומתנכלים לתושבים". "לא נוותר", ממשיך נתניהו, "זהו עימות על עצם קיומנו". "לא נרפה מהמאבק", אומר אבו-מאזן, "עד שנזכה בעצמאותנו".
אך עכשיו מתרחש דבר מפתיע. שני הקולות, הערבית והעברית, מתאחדים. "לא נוותר אך נכיר בכך שיש גבול", כך הקול המאוחד, "גבול שעושה אותנו אנושיים, גבול המבדיל אותנו, במיוחד אותנו, מנהיגי אומות גאות ועתיקות, מהברברים והקצבים שסביבנו". נתניהו מכחכח בגרונו, אבו-מאזן לוקח נשימה.
"ייתכן שייקחו עוד שנות דור עד שנגיע להסדר עם שכנינו", ממשיכים שני המנהיגים, "ייתכן שפעולות האיבה ימשיכו לגבות קורבנות עוד שנים רבות. אך לטובתנו אנו, לא לטובת הצד השני, נשים גבול. והגבול עובר בילדים". אבו-מאזן מישיר מבט למצלמה ואומר: "עצמאותנו לא מתקרבת אפילו במעט כאשר אנו מכסים את ראשיהם של נערים צעירים בשקים ומכוונים אליהם רובי קלצ'ניקוב. בכי של נער הקורא לאמו בתוך תא חשוך, סיוטי לילה וחרדת הורים חסרי אונים לא תורמים לעם הפלסטיני כלום".
ומולו נתניהו בטון נחרץ: "ילדים שעיניהם מכוסות בפלנלית וידיהם נתונות באזיקונים לא מוסיפים אפילו מילימטר אחד לביטחון האומה ואף M-16 מקוצר המכוון לגופו הקטן של עציר בטחוני בן 15 בדרכו למתקן כליאה לא תורם לכוח ההרתעה שלנו".
"אנו זוכרים", מוסיף עבאס, "את הימים שילדינו היו קטנים. אני זוכר את מאזן, יאסר וטארק שהיו גם הם תינוקות, ילדים ונערים, אני זוכר את החרדה, הפחד והדאגה שמא יפגעו בהם, שמא ייקלעו גם הם למעגל הדמים". "ויאיר ואבנר", מוסיף נתניהו, "גם הם עד לא מזמן חסו לחלוטין תחת כנפינו, גם להם, כמו לכל ילד, הגיע מורטוריום, גם הם זכאים היו להגנה ומקלט מהאכזריות של השכונה הזו שלנו, לפחות עד גיל 18".
"לכן הנחיתי את כוחות הביטחון", עובר נתניהו לפסים מעשיים, "לשחרר לאלתר את כל העצירים והאסירים הפלסטינים שלא מלאו להם 18 המוחזקים ע"י מדינת ישראל. אינני עושה זאת כצעד במו"מ, אינני מבקש דבר בתמורה, העברתי את הנחייתי זו לכוחות הביטחון מכיוון שאנחנו רואים בעצמנו את האחראים העליונים לחוסננו המוסרי, ליושרנו הפוליטי ולעשיית הצדק ההיסטורי אותו אנו תובעים".
ומולו אבו-מאזן: "לכן התקשרתי למי שהייתי צריך להתקשר ותבעתי נחרצות שישוחררו שלושת הנערים הישראלים שנחטפו בשבוע שעבר. לא עשיתי זאת ממניעים טקטיים, לא תבעתי תמורה מהישראלים ולא אשתמש בחטופים כקלפי מיקוח. נבחרתי ע"י בני עמי על מנת להנהיגם כעם החבר במשפחת העמים. אינני בריון שכונתי ואינני עבד נרצע של ארגוני פשע מאורגן וכנופיות פולחן המוות. אני מסרב להפוך את עמי למקריבי קורבנות ילדים".
"ואלוהים יודע עד כמה אני מתאפק", נתניהו חותר לסיום, "יכולתי לומר שאין ולעולם לא תהיה סימטריה בין פעילות צבאית לטרוריסטים חסרי גבולות. יכולתי לומר שהקאסמים אינם מבדילים בין מבוגרים לילדים, יכולתי לדבר על כנופיות המתאבדים שלא בחלו גם ברצח תינוקות ועוללים, ועל הפצצה האיראנית הנבנית עדיין לנוכח עייני העולם כדי להשמיד אותנו על טפנו וילידנו כמו הצורר בשנות הארבעים".
ואבו-מאזן במקביל: "ואללה הוא עדי, כמה תעצומות נפש צריך אני כעת כדי לא לדבר על הפצצות החכמות והירי הסלקטיבי שמצליחים למרות חכמתם לטבוח בבני עמנו כבר עשרות שנים, וכמה איפוק דרוש כדי לא להעלות בשעה זו את הסגרים והחומות, המעצרים והחסימות, את הירי חסר ההבחנה, את העינויים בחקירות ואת נערי הגבעות".
זוהי אכן שעה קשה אך ניתן עדיין לבחור בדרך חדשה לצאת מהמשבר. "הצדק אתנו", יכולים לומר אבו-מאזן ונתניהו, כל אחד לעצמו, כל אחד לבני-עמו וגם לעולם כולו. אבל הם יכולים, אם רק ירצו, גם להוסיף: "לא נוותר על הצדק שלנו ונמשיך ונטען את כל טיעונינו מחר. אבל היום נשים גבול. כי אנחנו לא רק ישראלים ופלסטינים, אנחנו גם אבות ואימהות, אחים ואחיות, סבים וסבתות. איש מאתנו אינו צריך לוותר על טיעוניו ועל צדקת דרכו כדי לשחרר את הנערים, את כל הנערים, ולהחזירם לביתם. נסכים על כך היום ונמשיך את מאבקנו מחר".

הפרטיזן

נולדתי ביום ה-12 של מלחמת יום-הכיפורים בזמן הצליחה ההיסטורית של תעלת סואץ וארבעים וחמש השנים שחלפו מאז המלחמה הן גם ארבעים וחמש שנות חיי. זוהי עובדה ביוגרפית מקרית אבל אני משתמש בה כתירוץ להביא בפניכם דברים שכתבתי על המלחמה ההיא, על היום שנולדתי בו וגם קצת על הימים הבאים (מבוסס על הפרק "הפרטיזן" מהספר "צלב ישראלי").

מטוסי ענק הנמיכו טוס מעל הרחוב. זה היה יום רביעי, היום השבעה-עשר בחודש אוקטובר וחול המועד סוכות היה חמים כמו בסתיו ארץ-ישראלי רגיל. אבל השנה הייתה 1973 וזה לא היה סתיו רגיל. ביומה השניים-עשר של מלחמת יום-הכיפורים נמשכו הקרבות בחזית הצפונית ויום דרמטי במיוחד נרשם בחזית הדרומית. למרות שזו הייתה מלחמה ללא חזית במרכז הארץ, קולות הפגזות ואזעקות נשמעו מדי פעם אפילו בגוש-דן. לאלו נוספו ארבעה ימים לפני השבעה-עשר בחודש גם מטוסי הגלאקסי הענקיים שהרעישו עולמות כשהם חצו את קו החוף לקראת נחיתה בשדה התעופה לוד. הייתה זאת הרכבת האווירית האמריקאית שהביאה מארה"ב אמצעי לחימה ותחמושת. "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארה"ב", אמר עליה הרמטכ"ל דוד אלעזר, "את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן".

היא שמעה את רעש המטוסים החולפים מעל בניין המגורים שלהם בבת-ים גם כשהצירים התחילו. הבניין היה ריק מאדם. כמו בתי דירות רבים של זוגות צעירים ברחבי הארץ, הוא התרוקן עם פרוץ הקרבות. הגברים הלכו לחזית והנשים ארזו את חפציהן ונסעו להורים. אבל הם עלו לארץ מאנגליה זמן לא רב לפני פרוץ המלחמה. היא הייתה בחודש תשיעי והוא לא גויס כי הוא לא הספיק לעשות טירונות. אז הוא התנדב לצבוע פנסי מכוניות ולחלק צווי גיוס כאשר היא ממתינה לבדה בדירת שניים וחצי החדרים שלהם ברח' בר-יהודה. בניגוד לשכניהם, הם לא דאגו לאף קרוב משפחה בחזית וגם לא היה מי שידאג להם. הם היו לבד. העברית שלהם לא הייתה מספיק טובה כדי להתעדכן מאמצעי התקשורת ולמרות שהם חוו כל יום את ההחשכות, האזעקות והמחסור בחנויות, את הד"שים לחיילים וההודעות על ההרוגים, הם חוו אותם אחרת, כזרים.

הצירים התחזקו ולמרות שזה היה הריונה הראשון היא ידעה שזה מתחיל. מכיוון שהם עדיין לא קיבלו קו טלפון הם נהגו להתקשר מהטלפון הציבורי ברחוב הסמוך אבל כעת לא היה למי להתקשר. הם עזבו הכל, ירדו למטה ועלו יחד על מונית לביה"ח אסותא בת"א. הכל היה מתוכנן מראש אבל המלחמה שינתה קצת את התוכניות. הגניקולוג שהיה אמור להיות המיילד גויס ואת פניהם קיבלו שתי אחיות ורופא אחר, מבוגר יותר. בחדר הלידה, בין הצירים, הרדיו היה פתוח. בקעו ממנו דיווחים על אוגדת שרון, על הארמיה השלישית, על אש תופת, כוחות הנדסה ומקורות אספקה. היו אלה החדשות של השעה שתיים בצהריים והקריין דיבר על צליחת התעלה.

מלחמות הן אירועים אפיים. הן מנקזות אליהן את כל תשומת הלב והן יצרניות מיתוסים פתולוגיות. כל סיפור שמתרחש בתקופתן יכול להיהפך לרומן. אבל לידה בזמן מלחמה היא הרואית פחות ממוות. ובעורף הדרמה מתגמדת לעומת סיפורי הגבורה וההקרבה מהחזית. בעבורי, עם זאת, יש לסיפור הקטן הזה משמעות מיוחדת שכן הזוג הצעיר מאנגליה היו אמא ואבא שלי והתינוק שהגיח לאוויר העולם בזמן הצליחה ההיסטורית של תעלת סואץ היה אני.

***

כמה מאות ק"מ מביה"ח אסותא, בחצי האי סיני, הסתובב באותו היום בין הכוחות הלוחמים אורח לא שגרתי. הוא היה יהודי קנדי שהגיע לישראל והתנדב לתמוך בכוחות הלוחמים. שמו היה ליאונרד כהן. על הביקור הזה נכתבו כבר לא מעט עדויות. כהן, כך מספרים הביוגרפים, הגיע לארץ קצת לפני המלחמה וחיפש הפוגה בחייו האישיים והשראה בחייו המקצועיים. כבר אז הוא היה כוכב בעל שם בינלאומי וכשפרצה המלחמה הוא מצא את עצמו מופיע עם גיטרה צה"לית כמה פעמים ביום בפני הלוחמים העייפים של הגזרה הדרומית. ההופעות התקיימו בשטח, לאור פנסים אישיים, בין הטנקים, המסוקים והתותחים. כהן ישן בשקי שינה על האדמה החרוכה באיסמעליה, אל-עריש, בסיס פיאד ומתחם החווה הסינית. הוא ראה את הפצועים, שמע את ההפגזות, דיבר עם החיילים ומצא את כל מה שהוא חיפש – משמעות, השראה ורומנטיקה של מדבר בוער באש מקלעים ותותחים.

הוא היה שם גם בשבעה-עשר באוקטובר, בזמן שחיילי אוגדה 143 היו בשיא חציית התעלה. מעניין ומעט הזוי לחשוב על ליאונרד כהן, הרומנטיקן המהורהר, מסתובב במקום ההוא ושר שירים כמו סוזן או ציפור על חוט תיל. ובכל זאת שיר אחד שהוא שר שם, הפרטיזן שמו, ביטא משהו עמוק על עברה ועל ההווה של המדינה אליה הוא הגיע כמתנדב באחד מרגעיה הקשים. זהו שיר על ההתנגדות הצרפתית לנאצים שנכתב בלונדון בעיצומה של מלה"ע השנייה. "הרוח מנשבת, דרך הקברים היא מנשבת. החירות תבוא", שר כהן בקולו הנמוך והיפה, "אז נצא מן הצללים".

למרות שהוא מזוהה לפעמים עם דור ילדי הפרחים, ליאונרד כהן לא היה היפי ולא היה פציפיסט. חשוב לזכור את זה בעיקר כשמדובר בשיר הפרטיזן. הפרטיזן הרי נלחם בעד הטוב והצדק והוא לא יימנע משימוש בכוח אם הטוב והצדק מצדיקים אותו. העובדה שכהן הופיע בפני החיילים ביום-כיפור ושר את הפרטיזן נשמעת הגיונית, כמעט מובנת מאליה: הוא התייצב בעד עמו הקטן והנרדף המותקף ע"י צבאות ענק מכל הכיוונים והוא שר שיר על פרטיזן הלוחם בנאצים. זהו רגע שבו המוסר והאסתטיקה מתאימים, רגע שבו שיר ישן ומעורר השראה מופיע בעיצומה של מלחמה שהתחילה כמו באיזו מגילה, במתקפת פתע ביום הקדוש. זו המלחמה שאבא שלי היגר אליה כדי להסתובב ברחובות בת-ים ולהשחיר פנסי מכוניות בזמן שהצנחן המזמר שומר על ההר, הים וגזרת המגננה. זו המלחמה שבני דורי התייתמו ממנה, המלחמה של לו יהי, מלחמת האין ברירה.

אבל מעבר למוסר ולאסתטיקה יש ליום ההוא, היום שבו באתי לעולם, גם מימד פוליטי. זהו אולי המימד החשוב ביותר שלו אבל גם המבלבל ביותר מכיוון שחלק גדול מהשיח שהתפתח בעקבות מלחמת יום-הכיפורים היה נגוע באינטרסים וצבוע במיסטיפיקציה ושקרים. וזה מתחיל כבר מהנחת היסוד, מה-"אין ברירה" המיתולוגי. בשונה ממלחמתו של הפרטיזן, מלחמת יום-הכיפורים לא הייתה מלחמת אין ברירה, לא במובן שלא היה ניתן למנוע אותה לפחות. שהרי תרגום תוצאות מלחמת ששת-הימים להסכם שלום יכול היה למנוע אותה. וזו לא הייתה רק אפשרות תיאורטית. היה מחנה פוליטי שתמך במהלך כזה. אבל היה גם מחנה אחר והוא היה זה שהוביל לקיפאון המדיני ולסיבוב המלחמתי הבא.

למרות הנטייה לחשוב על מלחמת יום-הכיפורים במונחים פסיכולוגיסטיים, דבר היוצר לה מעין הילה א-היסטורית ותחושה מזויפת של אחדות לאומית סביב טראומה, מדובר בדיוק באותם שני מחנות פוליטיים שחצו את ההנהגה הישראלית לפני המלחמה, תוך כדי המלחמה וגם אחריה. השיח על "הזעזוע", "השבר המוראלי" ו"האופוריה שהתנפצה", כמו גם סיפורי הרכילות שממלאים את מוספי סוף השבוע מדי אוקטובר ומלחמות הגרסאות של גנרלים במיל' ופוליטיקאים לשעבר, כמעט ומשכיחים את העובדה הפשוטה שמלחמת יום-הכיפורים הייתה גם אירוע פוליטי, לא רק טראומה לאומית. היו מי שרצו מלחמה ומי שלא רצו בה, היו שהרוויחו ממנה והיו שהפסידו וכמובן שבסופו של דבר היו לה השלכות מדיניות ופוליטיות לא רק חשבונות נפש וסיפורי גבורה.

שתי הגישות הפוליטיות היו ברורות כבר בערב המלחמה. מעניין, עם זאת, לציין שהן היו מוסוות היטב והן לא היו מקבילות למה שמכונה היום שמאל וימין וכונה בעבר יונים וניצים. הנה תזכורת כמעט מיותרת – השטחים והאוכלוסייה שישראל כבשה ב-1967 עוררו עם תום הקרבות וויכוח קשה בקרב ההנהגה והציבור בישראל. היו מי שטענו שהשטחים הם שטחי מולדת שגורלם להישאר חלק ממדינת ישראל לנצח, אם מסיבות דתיות-מיסטיות, אם מסיבות ביטחוניות-מדיניות. המחנה הפוליטי שדגל בגישה זו דאג לשבץ יישובים ישראלים בלב האוכלוסייה האזרחית ולטרפד כל סיכוי להסדרי שלום הכוללים החזרת שטחים. אסכולה אחרת טענה שהשטחים הכבושים הם טרגדיה הגוררת את ישראל לנהל מדיניות כיבוש בלתי מוסרית ושהשליטה בשטחים הכבושים, אלו שביהודה ובשומרון כמו אלו שבגולן, בסיני וברצועת עזה צריכה להסתיים ללא תנאים או הסתייגויות. אסכולה זו הייתה זניחה בגודלה בשנים שמיד לאחר המלחמה אך היא גדלה בהתמדה אחרי מלחמת יום-הכיפורים ובמהלך שנות השמונים והתשעים היא גם הצמיחה מתוכה זרמים שונים שחלקם ערערו על עצם הלגיטימיות של הקיום הישראלי העצמאי. כל זה ידוע כבר ונטחן עד דק.

העובדה שרבים לא שמים לב אליה, עם זאת, היא שגישות אלו התחברו באופן מעשי והיו למחנה פוליטי אחד גדול ששילב, גם אם באופן ציני למדי, בין התוכניות של היונים והניצים. כבר בסוף שנות השישים, דגל מחנה זה בגישה שהסכמי שלום אינם אפשריים מכיוון שאין שותף שאיתו אפשר להגיע אליהם ולכן בשטחים מסוימים יש להחזיק לטווח ארוך או לנצח (כפי שרצו אנשי גוש-אמונים) ומאחרים יש לסגת באופן חד-צדדי אפילו ללא תמורה (כפי שרצו חלק מאנשי שלום-עכשיו). הייתה זו מעין קומבינציה של נסיגה חד-צדדית, ללא תמורה, מן הגולן ומסיני למשל, ומצד שני החזקת שטחים עמוסי אוכלוסייה אזרחית ביהודה ובשומרון. מדיניות זו לוותה בעימותים צבאיים מוגבלים שאין בסופם שיחות והסכמי שלום ובגירעון מדינת ישראל.

גישה זו יצרה סטאטוס-קוו של גבולות מתוחים ותסיסה דמוגרפית שעודדו סכסוך מתמיד ולא מוכרע. לא מלחמה אבל גם לא שלום. לשם כך היה צורך בעידוד גורמים קיצוניים מכל הצדדים. המתנחלים יצרו מציאות בשטח שהקשתה על נסיגות ישראליות, הקיצוניים הפלשתיניים חיסלו את ההנהגה המתונה המקומית והמחנה הקרוי שמאלי בישראל לחץ על נסיגה ללא תנאי מכל השטחים. כך נוצרה הברית הבלתי רשמית בין שמאל וימין. מנהיגי המחנה הזה, הפרגמטי לכאורה, תמכו בשני הצדדים ובתמורה הם קיבלו את דימונה, את אלון-מורה ואת אש"ף הגולה והטרוריסטי כנציג הבלעדי של הפלשתינים במקום תנועת שחרור אזרחית ועממית במוצאה ובדרכי פעולתה.

המחנה הפוליטי השני בהנהגה הישראלית היה מעוניין בסיומו של הסכסוך, לא בשימורו. זה המחנה שדחף את ישראל אל הישגי ששת-הימים מלכתחילה וזה שהיה מעוניין להשתמש בשטחים שנכבשו בה כקלפי מיקוח. הוא היה מה שמכונה "ימני" במובן זה שהוא היה נגד נסיגה ללא הסכמי שלום שיספקו גבולות שניתן להגן עליהם והוא היה "שמאלי" במובן זה שהוא היה בעד נסיגה תמורת שלום אמיתי ויציב. יגאל אלון, למשל, הציע מיד לאחר מלחמת ששת-הימים תכנית לפתרון ארוך טווח לשלוש בעיות אסטרטגיות מרכזיות – בעיית הפליטים הפלשתינים, בעיית היחסים עם המדינות השכנות ובעיית גבולות הקבע של מדינת ישראל. פתרון בעיות אלו יכול היה ליצור מציאות של פיתוח ונורמליזציה של מדינת רווחה יהודית-דמוקרטית בלב המזה"ת במקום מדינת מצור הנמצאת במאבק מתמיד על חייה והשבויה בידי הכוחות הפחות סימפטיים של הפוליטיקה העולמית, תומכי הפונדמנטליזם הדתי, הגלובליזם הפיננסי והפצת הנשק הגרעיני.

המאבק נמשך גם בימים המתוחים של טרום מלחמת יום-הכיפורים וגם בזמן הקרבות עצמם. נהוג לומר שהידיעות וההתראות בדבר המלחמה הקרבה לא הובילו להיערכות המתאימה בגלל קונספציית מודיעין מוטעית. היום כבר ברור שלכל הפחות זוהי לא כל התמונה. ידועות העובדות על ההתראה המוקדמת מהמלך חוסיין, על הידיעות שהביא המוסד מאירופה, ועל גורמי מודיעין שונים שהתריעו על כוחות אויב שנערכו ומשפחות יועצים סובייטים שפונו. וועדת אגרנט הצביעה, כאמור, על האמון העיוור בקונספציה ועל הנהלים הבעייתיים באמ"ן, חוקרים אחרים שפכו אור גם על ההונאה של האויב, על המצב הבינ"ל המורכב ועל השאננות והשחצנות בצד הישראלי. ובכל זאת עולה החשש שיש גורם נוסף. האם ייתכן שהיה מי שרצה להיות מופתע? זוהי לא אפשרות מוזרה כל כך אם לוקחים בחשבון שגם בצד הישראלי היה מי שמלחמה תשרת את מטרותיו הפוליטיות.

למרות שמטבע הדברים ברור שאיש בצמרת המדינית של ישראל לא היה מעוניין בתבוסה מוחלטת בשדה הקרב, היו מי שחשבו לפני המלחמה שמצבה של ישראל היה טוב יותר לולא היא החזיקה את הגולן, את סיני ואת קו המוצבים המכונה בר-לב. מעובדה זו ניתן להסיק כי היה מי שלא התנגד לכך שישראל תאבד את הנכסים האלו. ואכן, אחרי ימיה הראשונים של המלחמה היה סיכוי סביר שזה יהיה המצב. ההפתעה לא גרמה לחורבן מדינת ישראל אבל הסירוב להעלאת הכוננות בימים שלפני המלחמה גרמה לאובדן שטחים שנויים במחלוקת פוליטית, עובדה שיחד עם מספר האבדות והאווירה הציבורית הקשה, שיחקה לטובת אסכולה פוליטית מסוימת שהרוויחה אפשרויות פוסט-מלחמתיות שלא היו לה קודם לכן. ללא סיני והגולן יהיה בלתי אפשרי להגיע לשלום עם מצריים וסוריה ולאחר משבר צבאי דרמטי כל כך לא יהיה קשה לשכנע את הציבור הישראלי בחוסר הסיכוי לשלום ובדבר נחיצותו של נשק יום-דין אפוקליפטי. כאן עולה החשד ש"מחדל יום-הכיפורים" לא היה מחדל כלל אלא מדיניות שהכירה בכך שהמציאות אחרי מלחמת ששת-הימים אפשרה מו"מ והסכמי שלום, ומכיוון שאלו לא תאמו את תפיסתם המדינית-ביטחונית של חלק מסוים בהנהגה הישראלית הוחלט לשנות את המצב. ואיזה כלי מתאים יותר לשינוי המצב ממלחמה מוגבלת שבה ישראל תאבד חלק מנכסיה?

זוהי לא תיאורית קונספירציה. אלו גם לא הגיגים מקוריים במיוחד, מי שמחפש היטב בחומר שנכתב על המלחמה ומוכן לנפות את ההיסטוריונים מטעם ואת חובבי המיסטיקה, יוכל למצוא גם את הניתוח הזה שבבסיסו העובדה הפשוטה, הכמעט מובנת מאליה: מכל משבר צבאי יש מי שעושה רווח פוליטי. זהו מאבק בין גישות מנוגדות שניתן למצוא לו הדים גם בסיפורי המלחמה עצמה. בצד המצרי סאדאת נאבק ברמטכ"ל שלו סעד א-שאזלי (שלימים היה ממתנגדי הסכמי קמפ-דייויד) ואפילו פיטר אותו במהלך הקרבות. בצד הישראלי משה דיין התנגד לכיבושם מחדש של חלקים מהגולן וסיני, הוא תמך בהתחפרות, התנגד למתקפות נגד ורצה לצאת בהודעה לאומה ברוח זאת. לימים תיארו זאת כחולשה זמנית של דיין אך אלו היו עמדותיו לאורך כל הדרך. בשלב מאוחר יותר של המלחמה הוא תמך בהכרעת הארמייה המצרית השלישית בסיני ובהשפלת המצרים. עמדותיו אלו לא התקבלו וגישת האמריקאים, באמצעות מזכיר המדינה קיסינג'ר, הביאה לכך שמצריים זכתה להישג מדיני ולא נחלה מפלה מוחצת. כך היא יכלה לטעון שהיא מנהלת מו"מ מתוך עמדה של שוויון. אח"כ באו המו"מ בקילומטר ה-101, הסכם הפרדת הכוחות, הסדרי הביניים ולימים הסכמי קמפ-דייויד שהיו לכרטיס הכניסה הרשמי של ישראל למזה"ת והכרה ראשונה מסוגה בישראל בעולם הערבי. אלו היו ההישגים של אלו אשר שאפו לסיים את הסכסוך באמצעות הסכמי שלום. אך המתנגדים בשני הצדדים לא נכנעו. סאדאת נרצח במצריים, אש"ף המשיך את הפעילות הטרוריסטית וגם בישראל התחזקו מתנגדי המו"מ. השמאלנים והימנים כאחד. מלחמת יום-הכיפורים השאירה בתודעה הציבורית שיח על הפתעה וטראומה, מחדלים, אשמה וועדות חקירה. כאן מתחילה הטרגדיה. למרות שזוהי המלחמה שהולידה את הסיכוי לשלום במזה"ת, זוהי גם המלחמה שהולידה את שינוי המאזן הפוליטי בישראל וכתוצאה מכך את הרחבת ההתנחלויות, את העמקת הכיבוש ואת הקצנת השיח הציבורי. אחריה שום דבר כבר לא היה כשהיה קודם והמלחמות הבאות שישראל השתתפה בהן כבר היו אחרות לגמרי.

***

אפשר לחלק את מלחמות ישראל למלחמות ברירה ומלחמות אין ברירה, מלחמות של חזיתות רבות ומלחמות של חזית אחת, אבל החלוקה המשמעותית יותר היא בין מלחמות שבסופן יש סיכוי להסכמי שלום ולכאלו שנועדו רק להתשה או להכרעה זמנית של האויב. מלחמת יום-הכיפורים הייתה אחרונת המלחמות מן הסוג הראשון. אחריה הגיעו המלחמות האבודות. וזה לא משנה בכלל אם הן היו מוצדקות או מי ניצח בהן. אלו הן מלחמות לשם מלחמה, לשם התשה והשגת מטרות טקטיות זמניות. הן מוגבלות בהיקפן והן משמשות כהקדמה למלחמה קרה שמציתה בתורה מלחמה מוגבלת נוספת. אלו מלחמות שלא נועדו לשם צבירת קלפי מיקוח או שיפור עמדות לקראת עולם פוסט-מלחמתי. הן אינסופיות והן מופסדות גם אם מנצחים בהן.

השינוי באופן שבו ישראל נלחמת הוא טראגי מפני שהוא ביטוי לשינוי רחב יותר. התהליך הוא פשוט. הייאוש מפתרונות שנוסו לכאורה וכשלו והדמוניזציה של האויב שהופכת, עם שינוי ההנהגה שלו, לנבואה שמגשימה את עצמה, גוררות את ישראל למדיניות שבעבר הייתה מעוררת שאט-נפש אפילו בתוכה פנימה. רוצה לומר, כאשר האויב המקורי נשחק והאויב היחיד שנותר הוא ארגון שבבסיסו עומדת תכנית ג'נוסיידיאלית ותרבותו היא פולחן מוות פונדמנטליסטי, קשה לנהל מלחמה לצורך הגעה להסכמים ופשרה. ישראל נגררת למלחמות מן הסוג החדש שגורמות לה להיראות כפושעת מלחמה ואפרטהיידיסיטית. וזוהי לא רק מראית. מעשיו הבלתי מוסריים של האויב מובילים לתגובות שבעבר נחשבו כלא מוסריות וכעת הן נחשבות להכרחיות. בשלב הבא כבר יש לאותם המעשים רציונליזציה, הם הצעדים היחידים שנחשבים לריאליים וכל התנגדות אליהם מושתקת כבוגדנית, תבוסתנית ולא לגיטימית. זוהי תחילת הדרך לפשיזם.

ההימנעות מהגעה להסכם שלום כאשר זה היה עוד אפשרי הפכה את הקיצוניות ההזויה של פעם לריאל-פוליטיק. לא רק שיש קונצנזוס כללי על כך שאין פרטנר אלא שסיסמאות העבר כמו "שתי מדינות לשני עמים" או "שטחים תמורת שלום" יחד עם מושגים כלליים יותר כמו "משא ומתן" ו"פשרה טריטוריאלית" הופכים לנלעגים, מגוחכים והזויים. וכעת, ממש כמו בתום מלחמת ששת-הימים, שני המחנות המנוגדים לכאורה, הימין והשמאל המדומה, מובילים בדיוק לאותו מקום. שניהם אינם מאמינים במו"מ או אפילו במלחמה שיש בה הכרעה. הם בעצם אותו מחנה. זהו מחנה המוביל לווריאציות שונות של מדינה דו-לאומית, מדינת קנטונים, מדינת מצור או ממלכה מקראית.  וכך נראה הזרם המרכזי, הריאליסטי לכאורה, של הפוליטיקה הישראלית ארבעים שנה אחרי מלחמת יום-הכיפורים: המרכז בונה גדרות הפרדה ומעדיף, כאילו בלית ברירה, את ניהול הסכסוך על סיומו תוך כדי קידום נסיגות ו/או כיבושים טקטיים וחד-צדדיים. השמאל מקיים דיונים באקדמיה ובתקשורת בדבר הנרטיבים השונים של הסכסוך, הקולוניאליזם הציוני והאנכרוניזם של רעיון מדינות-הלאום והימין מלבה את האש באולפנות ובישיבות ההסדר ודן בנחיתותם הרוחנית של הגויים ובהיפרדות מדין-מלכות. המחנה השני, זה השואף להקמתן של שתי מדינות לאום דמוקרטיות שיש ביניהן הסכמי שלום ופיתוח כלכלי, נחלש פוליטית. "רעיון שתי המדינות מת" מכריזים בתקשורת בימים אלו לקול מצהלות מימין ומשמאל. למחנה שפעם תמך ברעיון שתי המדינות אין תכנית עבודה ואין רעיונות חדשים, העובדות בשטח דוחקות אותו למבוי סתום והוא הופך לאימפוטנט פוליטי שעיקר כוחו נובע מלחצים חיצוניים. אך יש דבר חמור מזה. במצב שנוצר כבר אין עוד מאמינים רבים ברעיון שהעתיד ניתן לעיצוב לאור אידיאל או רעיון של תיקון והמלחמה הופכת לפוליטיקה היחידה האפשרית.

***

אבל מלחמות הן לא רק פוליטיקה, הן גם גיהינום אנושי. ואם לסמוך על עדויות החיילים, יום-הכיפורים הייתה מהגרועות שבהן. כשליאונרד כהן בא לסיני ושר על פרטיזנים גיבורים, על אחוות הלוחמים של המעטים שאיבדו את הכל והנלחמים מול הרבים, הוא הביא איתו, ביודעין או שלא ביודעין, משהו שעמד להיעלם מהמלחמות באזור הזה, כמו גם מהתקופות שביניהן. הוא שר על מורשת הגבורה של מלה"ע השנייה, זו של הרזיסטאנס בצרפת, של מורדי הגטאות ושל הלוחמים הפרטיזנים ביערות. הוא נטע בלב המדבר המזרח-תיכוני את רעיון הלחימה בעד רעיון, לחימה על החירות כנגד כל הסיכויים. הפרטיזן לא נלחם כדי לנקום באויב, הוא לא נלחם בעד מטרות מדיניות טקטיות וגם לא כדי להציל את חייו, הוא נלחם כדי לעצב את העתיד. הוא אוחז בנשק למרות שהוא רודף שלום, הוא מנצח במלחמה למרות שהוא מפסיד בקרב והוא זוכה לחיי נצח למרות שהוא נופל במערכה.

והרעיון הזה לא מת לחלוטין. כמו רבים אחרים מבני דורי, ראיתי את ליאונרד כהן בסיבוב ההופעות האחרון שלו. כשהוא שר את השורה הראשונה של הפרטיזן, האולם נמלא מחיאות כפיים ושריקות ואגרופי-כוח באוויר. זה היה ביצוע גדול, עם העוד-מנדולינה של חוויאר מאס וקצב רדיפה על הסנייר והאחיות ווב בקולן המתוק. ומתעוררת השאלה – מה מביא אנשים בכל רחבי העולם להניף אגרוף קפוץ כשכהן שר את הפרטיזן? מה מחבר את ההמונים המקשיבים לזמר יהודי בדמי ימיו בברלין ובשטרסבורג, בווינה ובלגראד, בשטוקהולם, תל אביב וברצלונה? התשובה נוגעת ללב. התשובה מעודדת: נותרו עוד אלו שמתרגשים מזה, מהעמידה לצד הצדק.

אבל למרות כל זאת, ההיסטוריה נכתבת עדיין כדברי ימי המלחמות. במיוחד אצלנו, במזה"ת. זה הרי בדיוק מה שהם רוצים. כל הגנרלים שהפכו לפוליטיקאים והכתבים הצבאיים שהפכו לכתבים מדיניים. מלחמות הן הלו"ז של ישראל והסכסוך עם השכנים היה במשך עשורים העיקרון המארגן של החברה, התרבות וההיסטוריה שלה. השאר נשכח. ההיסטוריה, כפי שכתב הגל, היא לא קרקע שמניבה אושר. הוא התכוון לכך שתקופות של מלחמה הן אלו הנחשבות לעושות ההיסטוריה. תקופות של אושר, הוא הוסיף, הן הדפים הריקים שלה.

כשמביטים בספרי ההיסטוריה של ישראל נראה שהגל צדק. המלחמות הן האירועים הפוליטיים המעצבים את תקופות השלום שאחריהן. הן קלות יותר להפרדה משטף האירועים הרגיל, קל להדביק להן תאריכי התחלה וסיום והן מקבלות את כל הכותרות. מלחמת יום-הכיפורים היא דוגמא מצוינת. המוני ספרים נכתבו עליה, ערימות אינסופיות של כתבות, סרטים דוקומנטאריים ותוכניות רדיו נעשו עליה. מעניין להשוות את זה לכמות החומר שנכתב ושודר על תהליכים חשובים לא פחות בהיסטוריה של ישראל – הסכמי אוסלו, לדוגמא, או המהפך בהסתדרות, העלייה מברה"מ או תהליך ההפרטה והליברליזציה של המשק הישראלי. בין אם זוהי מציאות או מניפולציה, איכשהו נדמה שמלחמת יום-הכיפורים חשובה יותר, שהיא קו פרשת מים.

ואני ורבים מבני דורי נולדנו אל תוך מלחמת יום-הכיפורים. מאז אנו צופים, מקרוב או מרחוק, במלחמות שבאו בעקבותיה ובסירובם העיקש של מנהיגי כל העמים היושבים באזור הזה להביא להן סוף. כל אחד מהם רושם לעצמו שורה או שתיים בספרי ההיסטוריה שהם, כאמור, ספרי דברי ימי המלחמות. העבר שלנו מתחיל ביום-כיפור, עובר בלבנון, באינתיפאדות, באוסלו ובכישלונה, בשירות הצבאי שלנו בעיישיה ובבנת-ג'בל, בחאן-יונס ובחברון ומסתיים בארבעה בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל. מאז זהו רק הווה חסר תכלית.

אבל אלו לא רק העבר וההווה. "אני ראיתי את העתיד", שר ליאונרד כהן כמעט עשרים שנה אחרי שהוא שר את הפרטיזן בסיני, "העתיד הוא רצח". שלא כמו הפרטיזן, שיר העתיד של כהן הוא חזון נבואי פסימי וקשה. למרבה הצער זהו חזון שמתאים יפה למציאות הישראלית, מלא בחומות הפרדה, דיכוי ומעשי טבח. אך האם זה חייב להיות כך?

ארבעים שנה עברו מאז היום בו זוג מהגרים צעירים מאנגליה נסעו מבת-ים לת"א כדי להביא אותי לעולם. ארבעים שנה עברו גם מאז שרבים כל כך מבני דורי איבדו את אביהם בשדות הקרב של סיני והגולן. וכך, כאשר אני אב בעצמי, לכבוד יום ההולדת הפרטי שלי אני מרשה לעצמי לבקש מתנה צנועה – רגע קטן של תקווה. וזו לשונה: אני מקווה שליאונרד כהן טעה. אני מקווה שהעתיד איננו רצח. אני מקווה שהעתיד הוא ספר ארוך ורב כרכים. ואני מקווה, אם לדבוק בשיטתו של הגל, שכל הדפים בו ריקים.

(ותודה לדניאל שהיה שותף בכתיבת הטקסט והיצירה מתוכה הוא לקוח).

הימין השוודי נוגס במודל הנורדי

יש משהו מבלבל באופן שבו מוצג המודל הנורדי בתקשורת הישראלית. מצד אחד, מתרכזים אנשי השמאל הכלכלי במערכת הרווחה המפותחת, באחוזי ההתאגדות הגבוהים ובפערים המצומצמים. מצד שני, מתרשמים אנשי הימין מהגמישות בשוק העבודה ומהריסון התקציבי. במאמר בדה-מרקר, המבוסס על מאמר דומה באקונומיסט, מנסה גיא רולניק לפתור את התעלומה. השיח בין ימין ושמאל הוא מיושן, הוא טוען, והמודל הנורדי הוא הוכחה לכך שהפרקטיקה גוברת על אידאולוגיה ופוליטיקה.

הכתבה פורסמה בדה-מרקר http://www.themarker.com/opinion/1.1983108

שוודיה מייצגת היטב את המודל הנורדי. זוהי הכלכלה הגדולה ביותר במדינות הנורדיות והיא מתפקדת כמדינת-רווחה סוציאל-דמוקרטית כבר עשרות שנים. ייתכן שמחוץ לגבולותיה נראה המודל שנבנה בה כיצירה א-פוליטית החורגת מהחלוקה בין קפיטליזם לסוציאליזם אך אלו "דברים שרואים משם", ממקומות כמו מערכת האקונומיסט בלונדון ומערכת דה-מרקר בת"א. מסטוקהולם, עם זאת, הדברים נראים אחרת.
בעקבות המחאה החברתית המודל הנורדי נעשה נושא פופולרי כמקור השוואה והשראה בישראל. הבעיה היא שכל אחד לוקח מה שנוח לו. רולניק, למשל, אוהב את הגמישות התעסוקתית במשק ואת מחויבותם של העובדים ליעילות ולרווחים של מקום עבודתם. אכן חשוב. אך יש לקחת בחשבון שהגמישות השוודית עובדת מכיוון שבשוודיה העבודה המאורגנת היא ערך ודרך-חיים. לפחות בינתיים. למרות הגמישות, העובדים לא נזרקים לכלבים כאשר הם מפוטרים, הם מפוצים בנדיבות, מנגנונים יעילים מחזירים אותם למעגל העבודה או להכשרה מקצועית, הם יכולים לצאת לחופשות לידה ארוכות והם חיים בחברה בה חינוך, דיור, בריאות ורווחה הם זכויות בסיסיות מובנות מאליהן ולא קרב הישרדות. ולא פחות חשוב מכך, אין עובדים עניים. בשוודיה גישה זו מאוימת ע"י אלו הרוצים את הגמישות אבל לא את המערכת המגנה על העובדים. אפשר אולי להסכים איתם אבל אי אפשר להגיד שזה איננו מאבק פוליטי בין ימין לשמאל.
באותו אופן חייב מי שמתרשם מהריסון התקציבי הממשלתי בשוודיה, לזכור שהצד השני של המטבע הוא רמת המיסים הגבוהה והמגזר הציבורי הענק. העודף התקציבי איננו תוצר של מיעוט הוצאות אלא של מיסוי גבוהה מאוד ופרוגרסיבי מאוד. רולניק רוצה לקחת מהמודל הנורדי את התחרותיות, היעילות והשקיפות שלו. מידות טובות ללא ספק ואין בשוודיה וויכוח על כך שהמערכת הציבורית צריכה להיות יעילה ושקופה כמו שאין וויכוח על חשיבות התחרותיות במגזר העסקי. אין, עם זאת, קונצנזוס על ערכה של התחרותיות בתחומים כמו חינוך הילדים והטיפול בקשישים. כאן יש וויכוח חשוב על כניסתם של גורמים פרטיים למערכות החינוך, הבריאות והרווחה. וניחשתם נכון – גם זהו וויכוח פוליטי בין ימין לשמאל.
הראייה המרכזית לכך שהמודל השוודי איננו חורג מהשיח בין ימין לשמאל היא המאבק המר המתנהל סביבו בשנים האחרונות והשינויים המתרחשים בו. אין ספק שזהו מאבק מנומס יותר מזה הנהוג בישראל, והוא בוודאי ענייני ואחראי יותר, אך הוא רחוק מלהיות א-פוליטי. זהו הוויכוח שהפך בעבר את המודל השוודי ממודל קיינסיאני המאופיין בהשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, מדיניות תקציבית מרחיבה וחתירה לתעסוקה מלאה, למודל המקפיד על איזון תקציבי ושמרנות מוניטרית.
השינוי התרחש אחרי המשבר הכלכלי של שנות התשעים שבעקבותיו קיצצה הממשלה את הוצאותיה, העלתה מיסים, ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. לטענת יוזמיהם הצילו צעדים אלו את המודל השוודי והפכו את הגרעון לעודף. טענה זו מוטלת בספק וייתכן מאוד שהייתה זו רפורמה ניאו-ליברלית שהכניסה את שוודיה למשבר מלכתחילה, אך בדבר אחד אין ספק – בעקבות הרפורמות של שנות התשעים שינה המודל השוודי את פניו. אלו היו שנות "הדרך השלישית" באירופה והמודל השוודי הושפע מהנעשה בממשלות אירופיות אחרות כמו זו של בלייר בבריטניה וזו של שרדר בגרמניה. כבר אז לווה השינוי במאבק ציבורי ובטלטלות פוליטיות.
מרכיב אחד, עם זאת, לא נפגע באופן מהותי עד ראשית המאה ה-21. זהו שוק העבודה שהתאפיין תמיד באחוזי התאגדות גבוהים ובמערכת מרכזית של הסכמים קולקטיביים. זהו ה'פלקסקיוריטי' המפורסם (בשוודיה הוא נקרא מודל רהן-מיידנר) ששומר על רמת שכר גבוהה, רמת אבטלה נמוכה ופערי שכר נמוכים יחסית, תוך שמירה על שוק עבודה גמיש שבו העובדים, לאו דווקא מקומות העבודה, מוגנים ע"י מדיניות ממשלתית של עידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות המשמשים לוויסות מחזורי שפל.
ב-2006 עלתה לשלטון בשוודיה קואליציית מרכז-ימין. השלטון החדש הוריד מיסים, הפריט חברות ציבוריות, הכניס גורמים פרטיים למשק הציבורי והתיר חלק מהרגולציות והמנגנונים של מדינת הרווחה הישנה. בניגוד לקודמותיה, הממשלה החדשה החלה לנגוס גם במודל התעסוקה השוודי. היא פוגעת בדמי-האבטלה, מחלישה את האיגודים ומנהלת מדיניות המאפשרת העסקה זולה יותר ובטוחה פחות. לכל אלו יש כמובן מחיר. האבטלה עולה כמו גם הסכנה להיקלע אל מתחת לקו העוני. כמובן שאפשר לייחס את אלו גם למשבר העולמי, אבל זהו בדיוק מה שהמודל הנורדי אמור לעשות – להדוף את השפעות המשבר באמצעות התערבות ממשלתית.
קואליציית המרכז-ימין טוענת שהיא בעד המודל הנורדי ושהיא בסה"כ מעדכנת אותו ולא פועלת בניגוד לעקרונותיו. אך זוהי רק תעמולה. למעשה היא יוצרת מודל אחר לגמרי ומי שרוצה להציע חלקים מהמודל הנורדי למשק הישראלי צריך להחליט קודם כל באיזה מהמודלים הוא תומך.
הצלחותיו של המודל הנורדי אינן מיסטיות. אין לייחס אותן, כמו שנהוג לפעמים לטעון, למוסר עבודה פרוטסטנטי או למנטליות סקנדינבית שוחרת שלום. זוהי פוליטיקה. דיור בר השגה למשל, קיים בזכות בנייה ציבורית מאסיבית ובזכות מערכת דיור ציבורי המגבילה את המסחר בנדל"ן. המודל השוודי החדש מעדיף את כוחות השוק, פוגע בדיור הציבורי ויגרום כנראה להעלאת מחירי הדיור. השכר הגבוהה בשוודיה הוא תוצר של ההסכמים הקולקטיביים והאיגודים המקצועיים רבי העוצמה. המודל השוודי החדש נלחם באלו. הסכומים שמשלמים אזרחי שוודיה על גני-ילדים, לימודים אוניברסיטאיים וטיפול בקשישים הם אפסיים בזכות השקעת הענק בבניית ותיחזוק שירות ציבורי איכותי ונגיש לכל. המודל השוודי החדש מכניס גורמים פרטיים ומחליש את המערכת הציבורית.
רולניק צודק בכך שבשוודיה המדיניות הכלכלית-חברתית מכוונת להיטיב עם כלל האזרחים ולא עם מה שהוא מכנה "הטייקונים, הבנקאים, המאעכרים והוועדים". בשוודיה, עם זאת, הוועדים מייצגים את רוב העובדים, איש לא יעלה על דעתו לשלול את הלגיטימיות שלהם והם שותפים במאבק שבמרכזו עומדות שאלות חשובות כמו ערכה של העבודה, כוחו של ההון, זכויות חברתיות, סולידאריות ושוויון. וזהו מאבק פוליטי. ממש כמו בישראל.