תגית: בחירות בסקנדינביה

יש מידה רבה של צדק בכך שרבים בשמאל הישראלי רואים בשוודיה מקור להשראה. מדובר, אחרי הכל, במדינת-רווחה אמיתית בעלת עבודה מאורגנת, פערים חברתיים נמוכים ומערכות בריאות וחינוך המספקות את שירותיהן בחינם לכלל האזרחים. במקביל, שוודיה מצליחה לשמר גם את יתרונותיו של המערב הקפיטליסטי – יש בה שוק תחרותי, זכויות אדם והפרדה בין דת למדינה.

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1907700

במאמרו בשבוע שעבר הפנה גדעון לוי את תשומת הלב לעוד מעלה שוודית – הדיון הציבורי (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1904037) לעומת תשדירי התעמולה הישראליים, שהם לדבריו רדודים, גזעניים ומלאים בהפחדות וחרחורי מלחמה, מערכות הבחירות בשוודיה הן גן-עדן דמוקרטי.

לוי צודק. בשוודיה המועמדים לכהן כשרים וכחברי פרלמנט יושבים אחד מול השני בפאנלים שונים ודנים בנושאים שעל סדר היום. אפילו ראש-ממשלה מכהן המשתתף בעימות טלוויזיוני איננו מחזה נדיר. העימותים והראיונות בתקשורת הם ארוכים ופרטניים והם עוסקים בפרטים הקטנים של הקיום היומיומי. במקום סיסמאות נבובות יש בהם דיוני עומק על מודלים שונים של תעסוקה ומיסוי ועל נושאים כמו שיטות ההערכה בבתי-הספר, מחזור אשפה ואיכות הטיפול בבתי-החולים. זהו דיון על החיים האמתיים אבל הוא צבוע בצבעים רעיוניים. רעיונות, יש לומר, הם עדיין קונספט רלוונטי בפוליטיקה השוודית. הסוציאל-דמוקרטים עדיין שרים בכינוסיהם את האינטרנציונל ובאתר המפלגה הליבראלית מפנים את הקוראים לספריהם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. לא ממש החומרים מהם עשוי השיח הפוליטי הישראלי.

יש, עם זאת, לא מעט מן המשותף לדיון הציבורי בישראל ובשוודיה. גדעון לוי כותב על "הפחד השולט בתשדירים" ועל "פוליטיקה של הגדרה עצמית" בישראל. לשוודים רבים זה יישמע מוכר מאוד. מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין פופוליסטית שעברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות של 2010, מבססת גם היא את הפופולאריות הגואה שלה על פוליטיקה של הגדרה עצמית, על שנאה לממסד ופחד ממהגרים. כיום יושבים עשרים מחבריה בפרלמנט (מתוך 349 מושבים בסה"כ).

מפלגת 'השוודים הדמוקרטים', ששורשיה נטועים בתנועות פאשיסטיות וניאו-נאציות, עברה אמנם תהליך התחדשות בשנים האחרונות כדי להפוך לייצוגית יותר אבל לעיתים קרובות מתגלים סדקים בתדמית החדשה. לפני מספר שבועות התפרסמו סרטונים בהם נראים שלושה מבכירי המפלגה בקטטת שיכורים בסטוקהולם כשהם צועקים קללות גזעניות ומניפים מוטות ברזל באלימות. זו איננה התקרית הראשונה מסוג זה שהמפלגה מסתבכת בה ומעניין לציין שעל פי הסקרים התמיכה בה עולה בהתמדה. על פי סקר שהתפרסם היום (שני) היא כבר השלישית בגודלה בשוודיה עם 12.5% תמיכה.

נכון, 'השוודים הדמוקרטים' הם הרבה פחות קיצוניים מהימין הקיצוני בישראל. הרטוריקה שלהם נשמעת יותר כמו זו של 'ישראל ביתנו' מאשר זו של 'עוצמה לישראל'. מעבר לזה, סביר להניח שהם לא ייקחו חלק בשלטון בשוודיה היות ושאר המפלגות מסרבות לשתף איתם פעולה. אבל יש בכל זאת מה ללמוד מהדוגמא השוודית – ראשית, מסתבר ששימוש בפחד ובשנאת האחר היא לא מחלה ישראלית והישראלים אינם גזענים יותר או פחות מהאירופים מכורח אופיים או טבעם. הסירו את שכבות החינוך, התרבות והרווחה מכל חברה מערבית נאורה ותמצאו תחתיהן את הקסנופוביה והאלימות ששלטה בהן בעבר. 'השוודים הדמוקרטים' ומפלגות ימין לאומניות אחרות באירופה הן רק קצה הקרחון.

שנית, החברה השוודית מצאה בעבר דרך חיובית להתמודד עם הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו אליה. בניגוד לשיטה הנהוגה בישראל הכוללת פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, הקמת גדרות ומדיניות של גירושים ואפליה, מדינת-הרווחה השוודית השקיעה סכומי עתק בהכשרות מקצועיות, דיור ציבורי, לימודי שפה, יצירת מקומות עבודה, חינוך ורווחה. היא התייחסה למהגרים כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה ובתמורה היא קיבלה חברה חזקה, מגוונת ופרודוקטיבית יותר. המהגרים לא איימו על השוודים, הם הפכו לחלק מהם.

בשנים האחרונות כל זה משתנה. מאז 2006 שולטת בשוודיה קואליציית מרכז-ימין המכרסמת במודל הסוציאל-דמוקרטי שנבנה בה במשך עשרות שנים. במקביל עולה כוחו של הימין הקיצוני מצד אחד ומתחזקות מגמות בדלניות ואלימות בקרב המהגרים מצד שני. "המוסלמים משתלטים על אירופה" נוהגים ללהג טוקבקיסטים ישראליים בלא מעט שמחה לאיד. אך לאמיתו של דבר המוסלמים הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום. כאשר ההשקעה הכלכלית האדירה בהקמת חברת רווחה רב-תרבותית מוחלפת בשוק החופשי אין פלא שהחברה מתפלגת לקבוצות עויינות ושאלו נלחמות זו בזו.

לכן, למרות שגדעון לוי צודק ויש לישראל הרבה מה ללמוד מהדיון הציבורי השוודי, גם ההפך נכון. יש לשוודים הרבה מה ללמוד מהמתרחש בישראל. אם מדינת-הרווחה שלהם תחוסל כמו זו הישראלית בחסות עלייתו הפוליטית של הימין, ייתכן שגם השוודים יזכו בחברי פרלמנט גזענים, בפוליטיקה של זהויות ואפילו בתשדירי בחירות שטחיים ומחרחרי מלחמה.