גשר אורסונד – דיויד סטברו

יהודי מאלמו נערכים לאירוויזיון: "זה אמור להיות אירוע של שמחה ואהבה. בשבילנו הוא פחד"

ביקור במאלמו, כחודש וחצי לפני האירוויזיון, מגלה שההכנות למאבק הפלסטיני על הבמה הגדולה באירופה נמצאות בעיצומן

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-03-21/ty-article-magazine/.highlight/0000018e-517c-d282-a19f-7dfd7da50000

ביום חורף של חודש מרץ מאלמו היא עיר נמל רבת צדדים. אוהדי סדרת המתח "הגשר" מכירים את האלמנט הארכיטקטוני המזוהה איתה, גשר אורסונד הארוך שמחבר בינה ובין קופנהגן שבדנמרק. אבל מבקר מבחוץ בעיר השלישית בגודלה בשוודיה יגלה עוד מיני חיבורים שארכיטקטורה חברה בהם לתהליכים דמוגרפיים. למשל בין המרכז העתיק, הימי ביניימי, לאזור הנמל המערבי המודרני המרשים, שאת המספנות ואזורי התעשייה בו החליפו מגורי יוקרה ושסימן ההיכר שלו הוא מגדל ה-Turning Torso, אך גם לשיכוני הבטון שנבנו במסגרת תוכנית המיליון הממשלתית והתמלאו במהגרים. בחודש מאי יישטפו כל אלה בנחילי מבקרים, שיבואו לחגוג בעיר את האירוויזיון ה-68 וינערו אותה משרידי החורף הקפוא. קבוצות פטריוטיות ימלאו את פארק העם (Folkets Park) בן 130 השנה, שיהפוך ל-Eurovision Village, אנשי מועדוני החובבים הבלתי נלאים של האירוויזיון יחגגו כל ערב ב-EuroClub, והתושבים ייהנו מן הסתם מהתנופה הפולקלוריסטית והכלכלית. בינתיים, כשהם נשאלים כיצד הם רואים את אירוח האירוע המוזיקלי, התשובות שלהם כמו לקוחות מדף מסרים – הם שמחים בו ומקבלים בברכה את כולם, תשובה שמהדהדת את המסר וההגדרה של העירייה לאירוויזיון הקרב – "חגיגה מלאת חיים של פתיחות והכלה".

אלא שחודשיים לפני האירוע – שבישראל, לאחר ניסיונות ההדחה, הפך למשאת נפש משונה כאילו נשא את כבודנו הלאומי כולו – נמלאים רחובות העיר בהמולה שונה לגמרי באופיה. זה התחיל בחגיגות שנערכו בעיר במוצאי 7 באוקטובר. שיירות של מכוניות צופרות, מוזיקה, ריקודים, חלוקת ממתקים וזיקוקים – בכל אלה חגגו כמה מאות בני אדם את הטבח. מאז המחאות נגד ישראל, ונציגותה באירוויזיון, לא חדלו בעיר.

באמצע השבוע הסימנים ברובע מולוונגן שבמרכז מאלמו, מוקד המחאה, אמנם שקטים. בסיבוב ברובע, שבתהליך ג'נטריפיקציה הפך מאזור של מעמד הפועלים למשכנם של היפסטרים וסטודנטים ומשווק כרב-תרבותי, יתגלו מדבקות עם סיסמאות כמו "עצרו את הג'נוסייד" ופלאיירים המזמינים להפגנות ומחאות. על מדף בסופר שמציג אבוקדו מישראל יש מדבקה עם דגל פלסטין והמילה Boycott, וחלון הראווה של חנות בגדי יד שנייה מציג מסך גדול המסכם את מספרי הקורבנות: כמה ילדים מתו בעזה, כמה נפצעו או נקברו תחת הריסות, כמה יתומים חדשים נוספו מדי יום, כמה מסגדים נהרסו וכמה אנשי צוות רפואי נעצרו או נהרגו. ליד כל מספר מופיע דגל ישראל, ויש במקום גם גלויות שאפשר לשלוח לשר החוץ.

אבל סופי השבוע מספקים תמונה דינמית הרבה יותר. דגלי שחור-לבן-ירוק-אדום ושלטי Free Palestine ו"עצרו את הכיבוש הישראלי", נאומים שישראל נזכרת בהם כרוצחת ילדים ואין בהם זכר לאירועי 7 באוקטובר, שירים קליטים עם סיסמאות כמו "שחררו את פלסטין – רסקו את הציונות" – אירועי המחאה הפרו-פלסטיניים בהשתתפות אלפי בני אדם מתקיימים כאן בקביעות ולא נראה שאיבדו מעוצמתם. העוצמה הזאת לא מפתיעה בהתחשב בכך שמאלמו, כמו ערים סמוכות לה ובהן הלסינבורג ולנדסקרונה, היא מקום מושבם של רבים מעשרות אלפי הפלסטינים שהיגרו לשוודיה, ושזה יותר מעשור היא מוזכרת שוב ושוב כאחת הערים האנטישמיות באירופה. אבל מי שיצפה למצוא בהמון המפגינים רק מהגרים יתבדה: יש כאן גם פנסיונרים שוודים, פעילים פוליטיים מארגוני נוער וגם זוגות צעירים עם עגלות תינוקות.

בקהילה היהודית, מטבע הדברים, ביטויי המחאה האלה מתקבלים בתחושות קשות. "להיות יהודייה במאלמו אחרי 7 באוקטובר זה לחיות בפחד", אומרת מירה קלבר (24), יושבת ראש ארגון הצעירים של יהודי מאלמו. "אני מסתובבת במחשבה שמשהו עלול לקרות והשאלה היא רק מה, למי ומתי".

אין ספק ש-7 באוקטובר החריף את המצב, ושהאירוויזיון מספק במה ייחודית למחאה על המלחמה שנפתחה בעקבותיו. אבל תחושת הביטחון של הקהילה היהודית – המונה כ-500 בני אדם – לא היתה שלמה גם לפניו, ולא נדרש אירוויזיון כדי לסמן את תחילת הקשר בין מאלמו למאבק הפלסטיני. אם מחפשים נקודת התחלה, אפשר למצוא אותה בגלי ההגירה שהגיעו לעיר כבר בשלהי המאה הקודמת. שנים לא רבות אחר כך, ב-2015, כבר הפכה מאלמו לאחד המוקדים החשובים של משבר הפליטים האירופי, ואלפי בני אדם חצו אז את גשר אורסונד מדי יום בדרכם לבקש מקלט בשוודיה. היום חיים בעיר תושבים המגיעים מיותר מ-180 מדינות, ויותר משליש מ־362 אלף תושביה לא נולדו בשוודיה. ובניגוד לשאר המדינה – חצי מהם הם מתחת לגיל 35.

השינויים הדמוגרפיים האלה הביאו איתם, בין השאר, עלייה בגילויי האנטישמיות, בעיקר הפגנות שלעתים נרשמו בהן תקריות אלימות. הרשימה ארוכה: ב-2009, כאשר מאלמו אירחה את משחקי גביע דייוויס בטניס בין ישראל לשוודיה, התרכזו בעיר אלפי מפגינים. כמה מאות מהקיצוניים שבהם, איסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני וניאו-נאצים, התפרעו והתעמתו עם שוטרים. בהפגנות אחרות לאורך השנים נקראו קריאות אנטישמיות שתועדו ונידונו בתקשורת השוודית. ב-2017 זה היה "אנחנו הולכים לירות ביהודים" בהפגנה נגד המעבר של שגרירות ארה"ב לירושלים. ב-2019 זו היתה הקריאה "רסקו את הציונות" במצעד 1 במאי של צעירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וב-2020 – "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד יחזור" (קריאה המתייחסת לניצחון של מאמיני מוחמד על השבטים היהודיים בקרב ח'ייבר במאה ה־7 לספירה, המהווה השראה ללוחמים מוסלמים בימינו. ד"ס).

בד בבד חוו יהודי העיר תקריות אלימות. ב-2009 הושלכו בקבוקי תבערה לעבר בית הלוויות היהודי, ב-2010 וב-2012 הושלכו חזיזים מחוץ לבית הכנסת ולבניין הקהילה ונופצו בהם שמשות. בשנים שאחר כך נרשמו תלונות רבות על התקפות פיזיות ומילוליות, הטרדות והצקות נגד יהודים, ואף דווח כי משפחות יהודיות עזבו את מאלמו משום שכבר לא הרגישו בטוחות שם. דו"ח שהזמינה העירייה ב-2021 אכן תיאר את בתי הספר בעיר כסביבה לא בטוחה לתלמידים יהודים, הנאלצים להתמודד עם התקפות מילוליות ופיזיות בעוד המורים מעדיפים להימנע מעימות עם התוקפים. בתקשורת דווח גם כי ניצולי שואה אינם מוזמנים עוד לספר את סיפוריהם בבתי ספר מסוימים בעיר מכיוון שתלמידים מוסלמים מתייחסים אליהם בחוסר כבוד. "מי שנולד כיהודי במאלמו גדל בתחושה שהוא צריך להגן על עצמו", אומרת קלבר. "אני מוּכרת כיהודייה, אבל חברים שלי מורידים כיפות ושרשראות עם מגיני דוד בציבור".

אבל חוסר הביטחון נובע לא רק מהצקות ופשעי שנאה. כמה מתושבי העיר ממוצא פלסטיני היו מעורבים במעשי טרור, בין השאר בן למהגרים פלסטינים בשם אוסמה קריים, שנתפס בבלגיה לאחר שהשתתף בהתקפות הטרור בבריסל ובצרפת בשנים 2015-2016 וגם נסע להתנדב לדאעש בסוריה; קבוצות שוודיות-פלסטיניות נחשפו כקשורות לארגוני טרור, אחת מהן, "קבוצה 194", קיימה במשך שנים קשרים עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין שחבריה הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר. במאי 2023, פחות מחצי שנה לפני הטבח, נערך במאלמו כנס פלסטיני-אירופי גדול בהשתתפות אמין אבו-ראשיד, מנהיג פלסטיני־הולנדי המזוהה עם חמאס. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שהיתה אמורה להשתתף בו, אמנם ביטלה את השתתפותה כשנודע לה על כך, אבל אחד מחבריה, ג'מאל אל־חאג', השתתף בו אף שאסרה זאת עליו. העובדה שאל־חאג' מכהן עדיין כחבר פרלמנט ושיש במערכת הפוליטית, באקדמיה ובעולם התרבות השוודיים לא מעט אנשים שמזדהים ישירות או בעקיפין עם חמאס לא תורמת לתחושת הביטחון של יהודי מאלמו.

"אנטישמיות היא בעיה גלובלית ובמאלמו אנחנו מודעים לה ברמה המקומית ונאבקים בה בצורה מבנית", אומר רוקו קורסאר, אחד מסגני ראש העיר מאלמו וחבר מועצת העיר מטעם המפלגה הליברלית. "האנטישמיות במאלמו לא התחילה אחרי 7 באוקטובר, ואנחנו משתפים פעולה עם הקהילה היהודית, השקענו משאבים והקמנו ועדת היגוי שמגבשת תוכנית פעולה לכל שנה. אנחנו גם רוצים לחזק את החיים היהודיים, הזהות היהודית והתרבות היהודית בעיר. זהו שיתוף פעולה רחב שמתקיים במשך יותר מארבע שנים ובשנה שעברה הארכנו אותו בארבע שנים נוספות".

תוכל לפרט?

"יש לנו למשל רכזים בבתי הספר שתפקידם להילחם באנטישמיות. מעבר לכך, הקצינו כמה מיליון יורו נוספים לעבודה על ניהול סכסוכים ומשברים בבתי הספר. העבודה הזאת שהושקעה לפני 7 באוקטובר נתנה לנו בסיס להתמודדות עם המצב הנוכחי ועם אתגרים דוגמת חוסר הביטחון שחשים חברי הקהילה היהודית. יש במאלמו סולידריות עם הקהילה היהודית. ערכנו 'צעדות כיפה' (צעדות משותפות של הנהגת הקהילה היהודית ומנהיגים פוליטיים ברמה הלאומית או המקומית, שחבשו בה כיפה. הן התקיימו בסטוקהולם ובמאלמו אחרי 7 באוקטובר, ד"ס), היו לנו גילויי סולידריות מכל קצות הקשת הפוליטית ומצד אזרחים. מאלמו היא עיר בינלאומית ורב-תרבותית מאוד. האוכלוסייה שלנו הגיעה מיותר מ-180 מדינות. זה אומר שיש לנו קבוצות אתניות מכל רחבי העולם, כולל ממקומות שסועי סכסוכים ומלחמות, ואזרחים רבים בעיר מושפעים מכך. ובכל הקשור לאנטישמיות העבודה מורכבת, לא קלה ודורשת אמצעים וידע נרכש. חשוב שנתמיד בה ונהיה מוכנים להעלות הילוך".

יכול להיות שהזמן להעלות הילוך כבר הגיע. "יש פחד בקהילה היהודית בימים אלה, ובמיוחד ביחס לילדי בית הספר", אומר פרדריק שירצקי, דובר הקהילה ומנהל מרכז הלמידה שהוקם בבית הכנסת של העיר במטרה להכיר לתושביה ולמבקרים את הקהילה. "יש אנשים שנרתעים מלומר שהם יהודים וחלקם מסתירים סממנים יהודיים בפומבי. כל זה לא חדש אמנם, אבל המצב הרבה יותר גרוע עכשיו. יש תחושה חזקה של בדידות. יש לנו מעגלים חברתיים רחבים, אבל לרבים יש הרגשה שהמעגלים החברתיים שלהם פונים נגדם. זה מתבטא בהסרת חברים ברשתות החברתיות, בגילוי שחברים חולקים תעמולה אנטישמית וכן הלאה. רבים נכנסו להלם".

קלבר מדברת על תחושות דומות. "כשעשינו לאחרונה ארוחת שבת בבית הכנסת, אנשים אמרו לי שהם פוחדים אפילו לעבור לידו. ובכל פעם שאני מסתכלת בטלפון שלי אני נתקלת באנטישמיות", היא אומרת. "חשבון אינסטגרם שפתחנו, בשם 'יהודי גאה' (Stolt Jude), מתמלא למשל באימוג'ים של חזירים ובסרטונים מעזה עם השאלה 'אתם גאים בזה?'. אנשים לא עושים הבחנה בין ישראל ליהודים בשוודיה והרבה משפיענים וידוענים מפרסמים דברים איומים".

אחת מאלה היא האמנית, מנחת תוכניות הרדיו והאקטיביסטית הידועה סטינה וולטר. בחשבון האינסטגרם שלה, שיש לו יותר מ-300 אלף עוקבים, טענה וולטר שהתקשורת השוודית איננה מספרת את האמת על הקונפליקט בעזה: היא מתעלמת מכך שישראל גונבת איברים מפלסטינים מתים, משקרת לגבי מעשי האונס וכריתת ראשי התינוקות ב-7 באוקטובר ובעצם רצחה את אזרחיה שלה בירי ממסוקים במסיבה ברעים. "אנחנו קוראים בעיתון על ריסוס צלבי קרס ועל תקיפות יהודים, וכמה ימים אחרי 7 באוקטובר פירסם החמאס קריאה לפגיעה ביהודים בעולם והרבה סטודנטים פשוט לא הלכו לאוניברסיטה באותו יום", אומרת קלבר. "כל הזמן יש חשש – מתי זה יקרה לי".

הסערה שקמה סביב עצם השתתפותה של ישראל באירוויזיון ואחר כך סביב הגרסה הראשונה של שירה, "גשם אוקטובר", שהפך באופן סמלי כל כך להוריקן, לא תרמה לשיכוך החששות – מי יותר, מי פחות. "אנחנו מודעים לעובדה שיש צרכים ביטחוניים ומגבלות ביטחוניות, ובכל זאת מאלמו היא עיר שאמורה להיות מסוגלת לארח את כולם, כולל ישראלים", אומר שירצקי. "אני מקווה שהעירייה תעשה את המאמץ הנוסף ותצליח לעמוד במשימה וזה בהחלט מעודד שהיא משקיעה משאבים רבים באירוע שחשוב לכולנו".

קלבר פחות רשמית. "כששוודיה זכתה באירוויזיון הקודם ושמענו שהבא יתקיים במאלמו, שמחנו מאוד. אני אוהבת את האירוויזיון והייתי רוצה מאוד להשתתף במסיבה העממית שסביבו", היא אומרת, "אבל אחרי אוקטובר אני לא מוכנה להסתכן. אני לא אשתתף בחגיגה, גם לא החברות שלי. הן מפחדות. אנחנו תמיד מטילים ספק ואני לא מרגישה שאני רוצה לסכן את עצמי בשביל האירוויזיון. בעבר הייתי אופטימית לגבי העתיד היהודי במאלמו, חשבתי שיש מקומות הרבה יותר גרועים. עכשיו, לצערי, אני לא בטוחה שאני יכולה להיות אופטימית. האירוויזיון, בכל אופן, אמור להיות אירוע של שמחה ואהבה, אבל בשבילנו הוא פחד".

יש לך מסר לעדן גולן ולמשלחת הישראלית?

"כן, Stay safe".

זו לא הפעם הראשונה שמאלמו מארחת את האירוויזיון. במאי 1992 היא אירחה את ההפקה ה-37 שלה ו-21 שנה אחר כך את ההפקה ה-58. "כאשר כל האפשרויות הונחו על השולחן, ערכנו הערכה יסודית תוך התחשבות בגורמים רבים, ושוב הכל התחבר במאלמו", אומרת אבבה אדיאלסון, האחראית על האירוע מטעם רשות השידור השוודית. "מה שהכריע היה שיש בעיר את התשתית, יש מקומות מפגש חדשים ויש את אחד האולמות הטובים בשוודיה. במאלמו יש גם מחויבות גדולה וניסיון רב בהנחיית אירוויזיון".

ויש הפגנות פלסטיניות גדולות על בסיס קבוע. האם צוות ההפקה דן בהן ובאפשרות שהן עלולות להשפיע על האירוע?

"אנחנו מודעים לכך שאנשים משמיעים את קולם בנושא הזה, ואנחנו ערוכים להפגנות שעלולות להתקיים".

קלבר אומרת שלמרות זאת, רווח לה כשהוצב סימן שאלה מעל השתתפות ישראל באירוע. בינתיים, כידוע, המכשול ההוא הוסר, אבל לא כולם באו על סיפוקם. קבוצת תושבים מהעיר, למשל, הגישה הצעה לסדר המבקשת מהעירייה לפעול לפסילת השתתפותה של המשלחת הישראלית באירוויזיון. הדיון ייערך ככל הנראה באפריל, ו"מפלגת השמאל" השוודית (Vänsterpartiet) תהיה כנראה המפלגה היחידה במועצת העיר שתתמוך בהצעה, שפירושה עקרוני יותר ממעשי בהתחשב בכך שלעירייה עצמה אין כל מנדט בנושא מלבד פנייה לאיגוד השידור האירופי (EBU).

נינה יאקו היא חברת מועצה מטעם מפלגת השמאל והמזכירה הפוליטית שלה במאלמו. "ההצעה הזאת היא יוזמה אזרחית, לא יוזמה שלנו", אומרת יאקו בפגישה במשרדה המעוטר בתמונה גדולה של קארל מארקס ובכרזות של סיסמאות ודגלים פלסטיניים. "אבל המפלגה שלנו תומכת ביוזמה, כי אם עיריית מאלמו תאמר שהיא לא רוצה שישראל תשתתף באירוויזיון זאת תהיה הצהרה נכונה מצדה".

מדוע בעצם שישראל לא תשתתף?

"בגלל המצב בעזה. בית הדין הבינלאומי לצדק ביקש מישראל לנקוט צעדים מיידיים ויעילים למניעת רצח עם, אבל ישראל לא נקטה את המינימום הנדרש ממנה, אולי אפילו עשתה את ההיפך. השאלה שצריכה להישאל היא איך אפשר להמשיך בעסקים כרגיל".

בהנחה שהאירוע יתקיים כרגיל, בהשתתפות ישראל, איך אתם מתכוונים למחות?

"(מבחינה משפטית ופוליטית) העיר מאלמו לא רשאית לקבל החלטה שלא לאפשר לישראל להשתתף, אבל יש תנועה גדולה ורחבה שמתכננת הפגנות, קמפיין חרם ומחאות נוספות. אלו אירועים שבמובן מסוים כבר התחילו ואנחנו חלק מזה".

ואכן, נדמה שגל גדול צובר תאוצה. יותר מ-1,000 מוזיקאים שוודים, בהם רובין, Fever Ray, צמד הפולק First Aid Kit וכמה מהזמרים שהשתתפו במלודיפסטיבלן, קדם-האירוויזיון השוודי, חתמו על מכתב פתוח הקורא לא לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון בשל "המלחמה האכזרית שלה בעזה". במכתב, שפורסם ביומון Aftonbladet, הם כותבים שאיגוד השידור האירופי "מפגין סטנדרט כפול ראוי לציון שמערער את אמינותו. העובדה שמדינות שמציבות את עצמן מעל לחוק ההומניטרי מוזמנות להשתתף באירועי תרבות בינלאומיים ממעיטה בחומרתה של הפרת החוק הבינלאומי והופכת את סבלם של הקורבנות לבלתי נראה".

המוזיקאים לא יחידים. קבוצות רבות ברשתות החברתיות כבר קוראות להחרמת ישראל ולמחאות נגד השתתפותה באירוויזיון, ואחת מהן – Malmö for Palestine – אף קוראת להפגנות שבועיות בנושא, מדי יום שני, מחוץ לעיריית מאלמו. בהודעה של הקבוצה, שפורסמה באינסטגרם, מופיע לצד הכותרות "הוציאו את ישראל מהאירוויזיון" ו"עצרו את רצח העם בעזה" איור של חייל ישראלי עם מיקרופון וכבל עשוי חוט תיל. החייל עומד בכניסה לדלת האירוויזיון, והנשק שהוא אוחז מתיז דם אל שלולית גדולה שכבר הצטברה תחתיו.

גם עמיתתה של נינה יאקו במועצת העיר, אנפל מאהדי, קראה לפסילת ישראל. "בלארוס קיבלה 'לא' ב-2021, רוסיה קיבלה 'לא' ב-2022, גם ישראל יכולה לקבל 'לא' ב-2024", היא כתבה בחשבון האינסטגרם שלה. "כולנו ראינו איך ישראל מרעיבה ומפציצה את עזה. ילדים עוברים ניתוחי כריתת איברים ללא הרדמה, שירותי הבריאות מופצצים ומתרסקים לחתיכות. אין מים, אין מזון ואין חשמל לתושבי עזה. מאלמו לא צריכה לחגוג עם מדינות טרור". בפוסט אחר הוסיפה מאהדי: "להיות פוליטי בעבור אוקראינה אבל לא בעבור פלסטין זו גזענות טהורה".

צילום מסך מדף האינסטגרם של Malmo.for.Palestine

"אני חושבת שאין שום סיבה להשוות בין מלחמות או כיבושים במקומות שונים. כולם נוראים באשר הם", אומרת עכשיו יאקו כשהיא נשאלת מה הקשר בין רוסיה לישראל בעניין האירוויזיון. "ובכל זאת, ההחלטה לא לאפשר לרוסיה להשתתף היתה נכונה, והיא תהיה נכונה גם לישראל. במובן הזה המצב הוא בר השוואה".

האם אתם מביאים בחשבון שההפגנות עלולות לגרום לחברי הקהילה היהודית במאלמו חוסר ביטחון? אתם ערים לטענה שההפגנות הפרו-פלסטיניות במאלמו כוללות תכנים אנטישמיים?

"אני מקווה שכולם ירגישו בטוחים לבקר בכל מקום שירצו במאלמו. אני מסכימה שקיימת דאגה גדולה ומוצדקת בכל הנוגע לאנטישמיות בעיר. כל אדם המתנגד לגזענות צריך להיות מודאג מזה. אבל השתתפתי בהפגנות מאסיביות במאלמו, כמעט כל שבוע מאז אוקטובר, ובהפגנות הללו אין שלטים או סיסמאות שניתן להגדיר כאנטישמיים. ההפגנות הן נגד פשעי מלחמה, נגד רצח עם, נגד מה שקורה בעזה. הן מבקשות הפסקת אש ומעלות חשש לגבי אלימות והרג של אזרחים. האנטישמיות במאלמו והמחאות נגד ישראל, שהן לגיטימיות לחלוטין, הן שני דברים שונים לגמרי".

מה לגבי ההפגנות הספונטניות ב-7 באוקטובר שחגגו את הטבח? והיה גם מי ששרף את דגל ישראל מחוץ לבית הכנסת.

"שריפת הדגל היתה אירוע אחד שהיו מעורבים בו רק מעטים, והיו כמה אירועים אחרים שניתן להגדיר כלא ראויים. אנחנו השתתפנו בהפגנות נגד שריפת הדגל, אבל אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיל בראשנו שתי מחשבות בו בזמן (גם לתמוך במחאות נגד ישראל וגם לוודא שאירועים כאלו לא יקרו, ד"ס)".

האם חרם נגד זמרים, רקדנים ואוהדי השיר הישראלי איננו פוגע דווקא בישראלים הפתוחים לשמוע ביקורת והורס את הסיכוי לדיאלוג?

"השאלה, כפי שאתה מציג אותה, מרמזת שיש שני חלקים שווים שיכולים לנהל דיאלוג. שיש בכלל אפשרות לדיאלוג. אבל עד כמה שאני רואה, זה לא המצב ב-75 השנים האחרונות. מה שיש זה כיבוש צבאי שמפעיל אלימות מאסיבית. לתושבי עזה אין אפשרות לדיאלוג עם אלו המדכאים אותם. החרם הוא אפשרות אחת מתוך כמה להפעלת לחץ על ישראל ואנחנו צריכים להשתמש בו. למיטב ידיעתי, יש גם ארגונים ישראליים שקוראים לחרם. החרם הוא לא נגד אדם ספציפי. מדינת ישראל היא המטרה".

המצב, בוודאי מאז 7 באוקטובר, איננו מצב שיש בו צד אחד חזק, כובש ומדכא. יש קורבנות משני הצדדים. לישראל יש יותר מאלף קורבנות אזרחיים, כולל יותר מ-200 חטופים, חלקם נמצאים עדיין בעזה. האם המחאה שלכם באמת הוגנת? האם איננה חד-צדדית?

"מעשי הטבח בעזה נמשכים עכשיו וזה מה שאנחנו מנסים לעצור. אני לא מפקפקת ברגשות או בקורבנות אחרים, זה לא מתפקידי לעשות זאת, אבל האנשים בעזה גוועים ברעב, עשרות אלפים נרצחו בחמישה חודשים, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג קרא למנוע רצח עם, וארגונים אחרים מדברים על ביצוע פשעי מלחמה. לצערנו אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל שום דבר לא מצדיק את המשך העסקים כרגיל, היות שהפצצות הישראליות עדיין הורגות אזרחים בעזה".

אחרי 7 באוקטובר פורסם כי ארגון סיוע החוץ של מפלגתך שיתף פעולה במשך שנים, באמצעות שותפיו הדנים, עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. ידוע גם שהיו למפלגה קשרים עם ארגונים כמו "קבוצה 194", שעל פי העיתונות השוודית הפיצו תעמולה אנטישמית ותמכו בטרוריסטים ובהתנגדות מזוינת לישראל. לנוכח המלחמה, האם המפלגה עדיין תומכת בשותפים האלו?

"לגבי ארגון סיוע החוץ, הם הצהירו שהם לוקחים אחריות והמשימה שלהם עכשיו היא לוודא שדבר כזה לא יקרה שוב במפלגה שלנו. לגבי הארגונים האחרים, אין לי מידע נוסף".

מה שכן יקרה שוב, כפי שהיא אומרת, הוא כנראה המחאה נגד ישראל סביב האירוויזיון. ארגוני סולידריות נוספים עם הפלסטינים במאלמו לא הגיבו לפניית "הארץ", אך ניתן להניח שגם הם מתכננים פעילות אינטנסיבית בעיר בזמן חגיגות האירוויזיון במאי. האם ננקטים צעדים כדי להימנע מניסיונות להשתמש בשידור החי כפלטפורמה להפגנות פוליטיות? למשל, לשלב פעילים פוליטיים רבים בקהל באולם או להכניס חומרי תעמולה לתחרות ולשלוף אותם בשידור החי? "אחד מערכי היסוד של האירוויזיון הוא היותו אירוע לא פוליטי שבו כולם מאוחדים סביב המוזיקה", אומרת אדיאלסון מרשות השידור השוודית. "אנחנו תמיד עוברים על תרחישים פוטנציאליים וננקוט אמצעים כדי להימנע מביטויים פוליטיים במהלך השידורים החיים".

והמוזיקאים וחברי המשלחות, האם נמסר להם שאסור להם להביע דעות פוליטיות לפני, במהלך ואחרי ההופעה, כפי שקובעים חוקי התחרות?

"ה-EBU אחראי על כללי התחרות ואלו קובעים שהאירוויזיון הוא אירוע לא פוליטי. למידע נוסף בעניין זה יש לפנות אליו".

גם בעיריית מאלמו התשובות מנוסחות בזהירות וצמצום דומים. "שמעתי שהאירוויזיון היא תוכנית הטלוויזיה השנייה בגודלה בעולם אחרי הסופר-בול, אז ברור שזה חשוב לנו כאן", אומר רוקו קורסאר, "אבל זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, קיימנו את האירוויזיון במאלמו בתחילת שנות התשעים ולאחר מכן שוב ב-2013. מנקודת המבט של העיר, זה אירוע חשוב מאוד ואנחנו מצפים לקיים תחרות מכילה, מסבירת פנים ובת-קיימא".

אני מבין שלמרות התחרות המכילה צפויות סביבה הפגנות מכילות פחות. נאמר, מחאות אנטי ישראליות שיש בהן ביטויים קיצוניים של אנטישמיות.

"יש לנו חופש ביטוי וחופש הפגנה בשוודיה. המשטרה אחראית לשאלות הנוגעות לסדר הציבורי ויש לנו דיאלוג טוב מאוד איתה".

ובכלל, בעיריית מאלמו מפגינים חזית אחידה של אמון מלא במשטרה. "המשטרה היא הגורם המקצועי בנושא זה", אומר גם פר-אריק אבסטול, האחראי על הבטיחות והביטחון בעירייה, "היא זו שבוחרת את הטקטיקה להתמודדות עם הפרות סדר ואני סומך לגמרי על שיקול דעתה אם משהו כזה יקרה בזמן האירוויזיון. בכל אופן, לא ידוע לנו על איומים קונקרטיים".

אירועי מחאה שיתקיימו סביב האירוויזיון עלולים בכל זאת לערער את תחושת הביטחון של קהל יהודי או ישראלי.

"יש למשטרה שיקול דעת. היא יכולה לא לאשר מקום מסוים להפגנה, לשנות מקום של הפגנה אם יש קונפליקט בין אירועים שונים. היו לנו, למשל, אירועים של שריפת ספרי קוראן (שבהם פעיל ימני קיצוני דני, רסמוס פאלודן, ואחריו אדם נוסף, מבקש מקלט מעיראק, שרפו ספרי קוראן כפרובוקציה פוליטית במאלמו ובערים אחרות בשוודיה, ד"ס). היו פעמים שהמשטרה החליפה את מקום האירוע הזה כדי לצמצם את הקונפליקטים".

ומה היא רמת ההיערכות שלכם למקרה של מחאות בקנה מידה גדול, מבחינה תקציבית ומבחינת כוח אדם?

"אנחנו אחראים על הביטחון באירועים שאנחנו המארגנים המרכזיים שלהם: האירועים בפולקטס פארק ואלו שבמאלמו לייב (האתר שבו יתקיימו אירוע הפתיחה, 'שטיח הטורקיז', מסיבת הסיום ומסיבות ה-EuroClub). ארגון הביטחון והבטיחות שלנו מתאים את עצמו כל הזמן להערכות המשטרה ואנחנו נשקיע כל מה שנצטרך כדי לעמוד במשימה. אין גבול עליון להשקעה כאן, כי אסור לנו להיכשל. עם הצד הכלכלי של זה נתמודד אחר כך".

בצד הישראלי, בכל זאת, לא לוקחים סיכונים. למרות שהדברים עדיין נבדקים, אומר אדם המתמצא בהיערכות הישראלית לאירוויזיון, ברור שיהיו הגבלות נוקשות מאוד על המשלחת והיא תיעדר מאירועים שמשלחות אחרות ישתתפו בהם, כגון הופעות תקשורתיות, אירועי יחסי ציבור ומסיבות.

דווקא שגריר ישראל בשוודיה, זיו נבו קולמן, מנמיך את מפלס החרדה ואומר שבניגוד לתדמית של מאלמו כמקום עוין ומסוכן, הוא מכיר גם צד אחר שלה. "הייתי במאלמו בזמן כינוס הפורום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות והנצחת זכר השואה", אומר נבו קולמן, "וראיתי כיצד העיר הזאת יודעת להתמודד עם אירועים בינלאומיים גדולים. לא כל מאלמו נגדנו ולא כל שוודיה נגדנו.

"מדובר אמנם באירוע מורכב שיכולות להיות בו פרובוקציות, מחאות והפגנות, אבל אני סומך על הרשויות השוודיות שיטפלו באתגרים ברצינות ועל האחראים על התחרות עצמה וחברי המשלחות שידאגו לכך שחוקי התחרות יכובדו ולא תוכנס אליה פוליטיקה. אז מצד אחד, בהחלט יכול להיות שישראלים, יהודים או חברי קהילת הלהט"ב, שבדרך כלל תומכים בשיר הישראלי, לא ירגישו בנוח להסתובב במאלמו עם דגלי ישראל. אבל ממה שאני שומע, השוודים מתנגדים לחרמות ורק בשמאל הקיצוני נשמעות קריאות נגד ישראל מסיבות פופוליסטיות. רוב השוודים שדיברתי איתם אמרו שהם נגד ערבוב של פוליטיקה ומוזיקה ושהם שמחים שישראל משתתפת".

בכלל, אומר נבו קולמן, חובב אירוויזיון מושבע בעצמו ונציגה הרשמי של האומה המושמצת, לולא העניין הפוליטי, אין לו ספק שישראל היתה מגיעה למקום מכובד בגמר. "השיר מצוין, עדן מדהימה וההופעה מעולה", הוא אומר.

אתה מוכן להמר על המיקום הסופי?

"נחכה ונראה".

עשור ל״הגשר״: סיור מודרך באתר שהפך לאייקון טלוויזיוני

אינספור בני אדם ברחבי העולם מכירים אותו אף על פי שלא ביקרו בו מעולם — גשר אורסונד המחבר בין שוודיה לדנמרק זכה לתהילת עולם בזכות סדרת הטלוויזיה המופתית "הגשר". מעבר לכך, מגולמים בו יחסים מורכבים בין מדינות וערים, היסטוריה מרתקת וגם התרחשות עכשווית שעודנה תעלומה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.10230977

בסוף אפריל השנה הופר השקט באחד האזורים השקטים והפסטורליים בשוודיה. על הכביש המחבר את הערים ייסטד (Ystad) ומאלמו (Malmö), בין היערות והיישובים הקטנים של סקונה (Skåne), המחוז הדרומי ביותר בשוודיה, החלו להיזרק אבנים על מכוניות חולפות. תקריות אלו התרחשו לא פעם או פעמיים, אלא עשרות פעמים בחודשים האחרונים. המשטרה אמנם מתייחסת לעניין ברצינות, אך נכון לרגע זה אין לה קצה חוט או עצורים. מה שהופך את המקרים האלו למוזרים במיוחד היא העובדה שהמכוניות שנפלו קורבן לזריקת האבנים היו רק כאלו שנשאו לוחיות רישוי דניות, ברובן כאלה שהיו בדרכן מאזור קופנהגן למעבורת המקשרת את האי בורנהולם (Bornholm) לחצי האי הסקנדינבי. יהיה מוגזם לטעון שתקריות אלו גרמו מתיחות מדינית בין דנמרק לשוודיה, החיות ביניהן בשלום כבר יותר ממאתיים שנה, אך בכירים בשתי המדינות כבר הכריזו שהם מתייחסים לעניין בכובד ראש, התקשורת מראיינת את הנפגעים, ולמרות שאלו חדשות מקומיות מאוד, יש ברחבי העולם לא מעט אנשים שהסיפור הזה, או לפחות מקום ההתרחשות שלו, נשמע להם מוכר.

זוהי דוגמה קלאסית של היכרות שהיא ספרותית וטלוויזיונית בעיקרה – העיר ייסטד היא מקום פעילותו של הבלש הבדיוני קורט וולנדר, המוכר מסדרת הספרים של הסופר השוודי הנינג מנקל, והערים מאלמו וקופנהגן עומדות במרכזה של סדרת הטלוויזיה הדנית-שוודית "הגשר", שעלילותיה מתרחשות סביב גשר אורסונד (Øresundsbron בדנית, Öresundsbron בשוודית) המחבר את דנמרק ושוודיה. "הסדרה הזו היא שוברת הקרח האולטימטיבית כי כולם ראו אותה", אומר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", ארגון שמטרתו להפוך את דרום שוודיה ואת אזור בירת דנמרק, קופנהגן, למטרופולין אחת. "היא מאפשרת לאנשים להתרשם מהמפה המנטלית של הקשר בין שתי הערים, מאלמו השוודית וקופנהגן הדנית. וזו לא רק 'הגשר', סדרות אחרות שנוצרו כאן מעוררות הערכה לחלק הזה של העולם. אפילו שני חברים ישראלים שביקרו אותי בקופנהגן שאלו אותי היכן הם יכולים למצוא את הדמויות מ'בורגן'" (דרמה פוליטית טלוויזיונית דנית מ-2010-2013).

**קים בודניה וסופיה הלין בסדרה "הגשר". במציאות, גשר אורסונד פתר בעיות כלכליות וחברתיות** צילום: באדיבות yes

תפקידו של בק הוא לשתף פעולה עם ראשיהן של שתי הערים, לקיים קשר עם הממשלות של שתי המדינות וליזום ולנהל פרויקטים שיתרמו להפיכת האזור לישות מוניציפלית מאוחדת. לגשר אורסונד יש, כמובן, תפקיד מרכזי ביכולת להגשים את המטרה. "יש לגשר אספקט מנטלי", הוא אומר, "דנים ושוודים נעשו קרובים יותר. במקום מעבורות במים סוערים ומזג אוויר גרוע, הגשר מאפשר נסיעה קצרה ומהירה בין שתי המדינות. במובן הזה המדינות נהיו קרובות יותר. מעבר לכך, הגשר מאפשר לתיירים בקופנהגן לראות גם את שוודיה; רבים מהם חושבים שהגשר עצמו הוא אטרקציה בכך שהוא מחבר שתי מדינות בעשרים דקות נסיעה בלבד משני צדיו של שדה התעופה הבינלאומי קסטרופ. חוץ מזה, הגשר נראה טוב. אולי לא כמו גשר הזהב בסן פרנסיסקו, אבל לא רחוק מזה".

מעבר לתחבורה, איך משפיע הגשר על החיים, על הכלכלה ועל הסחר משני צדדיו?

"הגשר עוזר בעיקר לכוח העבודה. שוודים רבים עובדים, למשל, במסעדות של קופנהגן. קל לעשות יותר כסף בדנמרק, והרבה דנים מעריכים את השוודים והשוודיות המטפלים בסבים ובסבתות שלהם בבתי האבות ואת אלו הנוהגים באוטובוסים הדניים. הם גם מעריכים את שדה התעופה הבינלאומי הגדול, שלא היה אפשרי או כדאי לולא הקרבה לשוודיה. מעבר לכך, זמרי אופרה, מוזיקאים, ציירים ואוהבי תרבות מדנמרק אוהדים את סצינת האמנות והתרבות התוססת של מאלמו, והם נוסעים לשם הרבה".

מה עם החסרונות, הבעיות והמשברים שעברו על המטרופולין המשותפת, כמו מעבר של פשע מאורגן בין המדינות?

"זה נכון שהיו בעיות ואי הסכמות. היה, למשל, פיצוץ במשרדי רשות המסים הדנית לפני כשנתיים. בזמן משבר הקורונה אנשים בדנמרק התקשו להבין מדוע שוודיה, 'האח הגדול', נוקטת מדיניות הפוכה מזו שלהם ושל שאר העולם. היו גם חילוקי דעות פוליטיות, למשל בענייני הגירה. אבל אני לא מאוד מודאג. שיעורי הפשיעה בשוודיה מתחילים לרדת ומדיניות ההגירה שלה נעשית עם הזמן קרובה יותר לשלנו. בשנים האחרונות הוגבל המעבר החופשי על הגשר. קודם בגלל משבר הפליטים, אחר כך בגלל פשיעה ולאחרונה בגלל הקורונה. יש תחושה שזה הנורמלי החדש, אבל יש גם הבנה שזו איננה התפתחות חיובית, ואנו מנסים לפתור את זה גם ברמה הפוליטית וגם ברמה הכלכלית. חייבים לחזור לנורמלי – ונורמלי זה גשר פתוח".

גם בעיר השוודית מאלמו, בצד השני של גשר אורסונד, מאמינים בעתיד הדו-לאומי של האזור. "אנחנו ניזונים זה מזה", אומרת אנה וויטגרן, הממונה על שיווקה של העיר מאלמו לתיירים, בעלי עסקים ותושבים פוטנציאליים. "קופנהגן היא הבירה של האזור ותישאר כזו לפחות בשנים הבאות, אבל יש למאלמו יתרונות שקופנהגן יכולה להרוויח מהם, ואנחנו בוודאי מרוויחים מהקשר עם קופנהגן". וויטגרן, כמו בק, מציינת את המעבר המבורך של תיירים מקופנהגן לדרום שוודיה ואת כוח העבודה השוודי הנודד לדנמרק, אך היא גם מוסיפה שהחיבור בין הערים פותח אפשרויות כמו כניסתן של חברות גדולות לאזור ויוצר מגוון והיצע גדול יותר בעבור סטודנטים משני צדי הגבול, הנהנים מאפשרויות אקדמיות רבות בשתי המדינות. ובכל זאת, היא אומרת, האינטגרציה בין שתי הערים אינה מלאה: "אנחנו עדיין לא מכירים מספיק טוב את התרבות של אלו החיים בצד השני של הגשר, יש עדיין חסמים מנטליים. אם אני מעיינת במגזין רכילות דני, לא אכיר את כל המפורסמים המופיעים בו. אנחנו לא מכירים את הלב הדני, את היומיום הדני. כשאנחנו עושים יחד עסקים לא ברור באיזו שפה נתקשר ואנחנו עדיין לא מבינים איך הדנים סופרים" (שמות המספרים בשפה הדנית הם מסובכים, מסורבלים ושונים מאוד מאלו שבשוודית או באנגלית). ובכל זאת, אומרת וויטגרן, צריך להמשיך להתקרב. "אנחנו לא צריכים להשתנות", היא מסכמת, "רק להכיר אלה את אלה טוב יותר. למדנו זאת גם מהמגיפה. הפגישה חשובה, לשבת סביב אותו שולחן זה חשוב".

החששות התבדו

גשר אורסונד נפתח לתנועה בשנת 2000 והוא שייך ל-Øresundsbro Konsortiets, חברה הנמצאת בבעלות המדינות שוודיה ודנמרק ושעובדים בה כ-150 בני אדם. בניית הגשר מומנה בהלוואות המוחזרות באמצעות התשלום הנגבה על המעבר בו. כיום המחיר המלא על מעבר חד-פעמי למכונית הוא 64 אירו (כ-250 שקלים), מחיר גבוה מאוד, אך מי שמחזיק כרטיס מנוי שמחירו 44 יורו בשנה (כ-170 שקלים) משלם 24 יורו בלבד (כ-93 שקלים) על מעבר אחד. תקופת הקורונה השפיעה בצורה דרמטית על התנועה בגשר. בחמש השנים שלפני 2020 עברו בו למעלה משבעה מיליון כלי רכב בשנה. ב-2020 עברו בו קצת יותר מארבעה מיליון וחצי כלי רכב בלבד ובחמשת החודשים הראשונים של 2021 — קצת יותר ממיליון ומאתיים אלף. הקורונה השפיעה גם על תנועת הרכבות בגשר. אם בשנים שלפניה מספר הרכבות בשנה היה בין 50,000 ל-60,000, ב-2020 הוא היה כ-40,000 בלבד. לאחר חודשים רבים של הגבלות משמעותיות, מאז חודש יוני השנה מאפשרת שוודיה מעבר חופשי על הגשר לתושבים דנים. דנמרק מצדה דורשת בדיקת קוביד שלילית מהשוודים הנכנסים לתחומה, אך המעבר מהיר ויעיל.

"2018 ו-2019 היו השנים הטובות ביותר לאזור מבחינה תיירותית", מספרת גודרון טנדרי, מדריכת טיולים ותיקה. "2020 היתה אמורה להיות שנה פנטסטית והיו לי המון הזמנות, אך מאז משבר הקורונה דנמרק נסגרה למעשה, כל ההזמנות בוטלו. זו היתה קטסטרופה. רק עכשיו זה מתחיל להיפתח מחדש". טנדרי חיה בעיר סמוכה למאלמו ומדריכה בעיקר תיירים גרמנים בדרום שוודיה וגם בצד השני של הגשר, בקופנהגן. היא מספרת שהמעבר החופשי בין המדינות היה חסר לא רק למדריכי תיירים אלא גם לתושבי מחוז סקונה השוודי, שמאלמו היא העיר הגדולה ביותר בו. "אנשי סקונה אוהבים לנסוע לקופנהגן ליום או לסופ"ש ברכבת (הם מתלוננים על כך שיקר מאוד לנסוע ברכב), שם הם אוכלים במסעדה, שותים בירה והולכים לתיאטרון. הם מתגעגעים לזה. היום גם הדנים רוצים לבוא לשוודיה. יותר זול כאן והם באים לעשות קניות".

לדבריה, יש הרבה מה לראות בשני צדי הגבול. היא ממליצה ליהנות מ"הארכיטקטורה המדהימה" של קופנהגן ומספרת על מבקרים רבים באתרים תיירותיים דניים כמו פארק השעשועים גני טיבולי (Tivoli) הפועל מאז 1843 ואקווריום הענק "הכוכב הכחול" (Den Blå Planet) הסמוך למצר אורסונד, שנפתח ב-2013 ומציג כ-20,000 דגים. טנדרי מספרת גם על ביקורים פופולריים באיים הדניים בורנהולם, המכונה פנינת הים הבלטי וידוע בטבע המרשים ובחופים שלו, ופין (Fyn), שם אפשר לבקר באתרים רבים הקשורים לחייו המוקדמים של הסופר הדני הידוע הנס כריסטיאן אנדרסן. גם בצד השוודי לא חסר מה לראות, בין אם מדובר בטבע של המחוז הדרומי או בעיר מאלמו עצמה. "אני חיה באזור מאז 1981", היא מספרת, "מאלמו, שהיתה פעם עיר אפורה ומכוערת, הפכה בשלושים, ארבעים השנים האחרונות לעיר של עתיד. יש בה שבילי אופניים, מסלולי טיולים, חופים, וכמובן האזור של הנמל המערבי עם ה-Turning Torso הוא אטרקציה גדולה".

"הטורסו המסתובב" הוא המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, 190 מטר גובהו, והוא עוצב על ידי האדריכל והמהנדס הספרדי המפורסם סנטיאגו קלטרווה (שעיצב, בין השאר, גם את גשר המיתרים בירושלים). הנמל המערבי (Västra Hamnen), האזור שבו עומד המבנה, הוא אזור מספנות תעשייתי ישן שעבר שינוי דרמטי בראשית שנות האלפיים והפך לאחד האזורים המודרניים והאטרקטיביים ביותר בשוודיה. הוא קרוב מאוד למרכז העתיק של מאלמו, שנוסדה עוד בימי הביניים, ומעבר למגורי היוקרה שבו, הוא ידוע כמודל של אזור מגורים ידידותי מאוד לסביבה – האנרגיה שלו מגיעה מרוח, שמש וגז, הוא מלא בריאות ירוקות ומתכנניו שמו דגש על תחבורה ציבורית ומִחְזוּר.

"הטורסו המסתובב" במאלמו, שוודיה. המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, בעיצובו של קלטרווהצילום: Santiago Calatrava/ Barbarossa

ההיסטוריה של אזור הנמל המערבי במאלמו וזאת של גשר אורסונד קשורות מאוד זו לזו ואחד האנשים שהיה מעורב בהקמה של שניהם הוא פר-ארנה נילסון, אסטרטג בכיר במחלקת איכות הסביבה של עיריית מאלמו. "בשנות השישים מאלמו היתה אחת הרשויות המוניציפליות העשירות בשוודיה, עיר תעשייתית מצליחה שחיו בה בעיקר תושבים ילידי שוודיה, עובדי ייצור ומסחר", הוא מספר. "כמה עשורים מאוחר יותר, בשנות התשעים, למאלמו היה הגירעון הגדול ביותר בתולדות שוודיה והיו בה הרבה בעיות. נבנו בעיר המון שיכוני בטון במסגרת תוכנית המיליון (פרויקט ממשלתי של בניית יותר ממיליון דירות בשוודיה בשנים 1965-1974, ד"ס), משלמי המסים יצאו מהעיר לבתים פרטיים בפרברים, ולמרכז העיר הגיעו מהגרים רבים ממקומות שונים בעולם, הרבה מהם אנשים עניים שחיו בתנאים פחות טובים, מה שהיה רקע לצמיחה של פשע ותופעות שליליות אחרות".

נילסון מלווה את הסיפור של גשר אורסונד שנים רבות לפני שהוא הוקם בפועל. לדבריו, היום אפשר לומר שהגשר, פיתוח אזור הנמל המערבי של מאלמו ופרויקטים נוספים היו שלבים חשובים בדרך להפיכת מאלמו למקום אחר, אחרי המשבר של שנות התשעים. מנהיגי העיר, מספר נילסון, רצו פיתוח וקידמה וגם קשר לאירופה (שוודיה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1995). הרעיון להקמת גשר המחבר את שוודיה לדנמרק נידון בשוודיה כבר זמן רב, אבל לא היה בו הרבה עניין והידע הנדרש לפרויקט גדול כל כך היה חסר. כשהממשלה השוודית החלה סוף סוף לדון ברצינות בהקמת הגשר, התפתחה התנגדות פוליטית בקרב חלק מהמפלגות והיתה גם התנגדות ציבורית שהתבטאה בהפגנות וצעדות מחאה.

ממה בעצם חששו המתנגדים?

"היו שחששו מהצפות של הים הבלטי והיה חשש גם מתנועת כלי הרכב בדרום שוודיה, כלומר חשש שיהיו יותר משאיות וכלי רכב על הכבישים ופחות אוניות. התפתח דיון סביבתי גדול בנושא, ושר מטעם מפלגת המרכז השוודית, מפלגת האיכרים לשעבר שראתה את עצמה כמייצגת אוכלוסיות מהפריפריה, אפילו התפטר. זה היה חלק מ'גל ירוק' של מעבר לפריפריה, התנגדות לבנייני הבטון של העיר וחזרה לטבע. הגשר לא התאים לחזון הזה".

האם החששות התממשו?

"היום ברור שהבעיות שדובר עליהן לא נוצרו. עד כמה שאני יודע, לגשר אין השפעה על זרימת המים לים הבלטי. במובן מסוים הגשר אפילו עוזר למים של האורסונד, כי חיות עליו צדפות (Blue Mussels) שעושות למים פילטריזציה". בסופו של דבר פתר גשר אורסונד בעיות חברתיות וכלכליות לא מעטות – כשמחירי הדירות בקופנהגן עלו, תושביה יכלו להמשיך לעבוד בה ולעבור לחיות בשוודיה. כששוק העבודה הדני סבל ממחסור בידיים עובדות, שוודים רבים מילאו את החסר. וכשהיה צורך לחבר את חצי האי הסקנדינבי לרשת הרכבות והכבישים של היבשת ולרשת המידע והאינטרנט שלה, הגשר היה בסיס לכבלים, לכבישים ולמסילות הברזל הנדרשות. כיום עשרות מיליוני בני אדם עוברים בו בכל שנה, והוא גם הבסיס לתעבורת המידע האינטרנטית בין שוודיה ונורווגיה ליבשת".

מפגשים מלכותיים

הדרך להקמת הגשר לא היתה פשוטה או קצרה. עוד לפני מלחמת העולם השנייה התקיימו דיונים בשתי המדינות על האפשרות להקמת גשר מעל מצר אורסונד. אף שהדיונים נמתחו על פני עשרות שנים ותמיד היו לרעיון תומכים, הוא לא התממש. לפעמים היתה זו תוצאה של אי יציבות פוליטית, לפעמים תוצאה של משבר כלכלי ולפעמים התגלעו חילוקי דעות בסוגיות מפתח כמו המיקום הנכון של הגשר או אופן עיצובו ובנייתו. בסופו של דבר, הפרלמנטים של שוודיה ודנמרק הסכימו על הקמת הגשר כפרויקט משותף לשתי המדינות רק ב-1991. שנתיים אחר כך בחרה החברה שהוקמה לצורך העניין בעיצוב של גשר דו-שלבי שעיצב הארכיטקט הדני גאורג רוטנה (Georg Rotne) בעבור תאגיד של חברות פרטיות מבריטניה, צרפת ודנמרק.

העיצוב היה פשוט יחסית. המתכננים העניקו לגשר עיצוב מעוקל כדי שהנסיעה בו תהיה מעניינת ולא מונוטונית (תחילה התכנון היה בצורת S אך זו הוחלפה לצורת C מתונה). המתכננים גם הפרידו לשתי קומות את מסלולי כלי הרכב והרכבות. מרבית הגשר עשוי מפלדה, העמודים בבסיסו עשויים בטון, משקלו הכולל הוא כ-82,000 טונות ויש עליו שני מסלולי רכבת ומעליהם ארבעה נתיבי כביש. אורכו של הגשר כמעט שמונה ק"מ הנמתחים בין העיר מאלמו לבין האי המלאכותי פבּרהולם, (Peberholm) שהוקם כדי לקשר בין הגשר לבין מנהרה באורך כארבעה ק"מ שתשלים את המעבר בין הצד השוודי והדני של המצר. ההפרדה לגשר, אי ומנהרה נוצרה כדי שהתוכנית לא תפריע לתנועה ימית במצר ולתנועה האווירית סביב שדה התעופה קסטרופ. ב-1995 נבחרו מבצעי העבודות, מיזם משותף של חברות מדנמרק, שוודיה וגרמניה, והעבודות החלו. עלות ההקמה של הגשר היתה בערך ארבעה מיליארד יורו, וכשהעבודות הושלמו שוודיה ודנמרק ציינו את המועד בדרך מקורית – יורשי העצר של שתי המדינות, הנסיכה ויקטוריה השוודית והנסיך הדני פרדריק, נפגשו במרכז הגשר. ביום הפתיחה, האחד ביולי 2000, מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה השנייה השתתפו בטקס החגיגי. "היתה הרגשה טובה מאוד במאלמו", מתאר פר-ארנה נילסון את האווירה עם פתיחתו של הגשר, "הרגשה שמשהו חדש מתחיל, שאנחנו חלק מאירופה ושאנחנו יוצאים מהמשבר".

מלך שוודיה קארל גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה בטקס חנוכת הגשר, יולי 2000. היתה תחושה שמשהו חדש מתחיל — מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה בטקס חנוכת הגשר, יולי 2000. היתה תחושה שמשהו חדש מתחיל
צילום: HENRIK MONTGOMERY/AFP

כיצד התפתח האזור בשנים שלאחר מכן?

"יש באזור מבקרים רבים והרבה מקומות בעיר שהיו אזורים תעשייתיים בעבר הפכו לאזורי מגורים יוקרתיים קרובים לים. היום אזור הנמל המערבי וה-Turning Torso הוא האזור המתויר ביותר במחוז סקונה, והגגות הירוקים, התוכנית האקולוגית והטבע בעיר הם דרך חדשה להסתכל על פיתוח ערים. דנים ושוודים חיים ועובדים משני צדי הגבול, יש במאלמו יותר מסעדות, מלונות, בידור ותרבות בזכות הגשר ובאופן כללי העיר הפכה לגשר לאירופה". נילסון מדבר על טרנספורמציה של העיר אבל הוא מודע לכך שהתמונה אינה מושלמת. "הצלחנו בדברים מסוימים ונכשלנו באחרים", הוא אומר, "עד היום יש במאלמו אזורים עשירים מאוד ואזורים עניים מאוד, אנחנו ממשיכים להתמודד עם זה וזה לא קל. אין קוויק פיקס. האתגר גדול – יצירת אינטגרציה, מקומות עבודה ואפשרות לחיים טובים יותר. מצד שני, זה חלק מהאטרקטיביות של מאלמו, יש כאן כור היתוך, לטוב ולרע, לצד הבעיות יש הרבה דברים מעניינים שקורים, זה חלק מאוד יזמי של שוודיה ויש בו גם מפגש של טעמים, תרבויות ומוזיקה".

מלחמה ושלום

ישנן לא מעט סיבות שבגינן מגיעים תיירים לגשר אורסונד. מעבר לאתרים הרגילים, מספרת מדריכת הטיולים גודרון טנדרי, תיירים רבים מבקשים לשמוע על הגשר מסדרת הטלוויזיה המפורסמת ובאופן כללי על כל סדרות הפשע השוודיות-דניות, שפופולריות מאוד בקרב המבקרים שהיא פוגשת. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו יודעת שאכן היו תיירים שהגיעו לראות את "הגשר" מהטלוויזיה, אך היא לא בטוחה שדווקא זו האטרקציה המרכזית. עם זאת, היא מספרת על פרויקט שעלול לעניין יותר תיירים ישראלים – מפה של "מאלמו היהודית", יוזמה של העירייה המאפשרת לעשות טיול בעקבות יהדות מאלמו. המפה, המיועדת בעיקר לתיירים שוודים, חושפת אירועים מרכזיים בתולדות הקהילה, דמויות ובניינים חשובים וגם כמה מושגי יסוד ביהדות. המפה מכסה למעלה ממאה שנה של היסטוריה יהודית, מראשית התבססותה של הקהילה ע"י מהגרים מגרמניה ופולין במחצית השנייה של המאה ה-19, דרך תור הזהב שלה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ועד דעיכה מסוימת ואתגרים גדולים בעשורים האחרונים שלה. אבל לאזור יש היסטוריה כללית ארוכה הרבה יותר.

"סקונה הוא אזור בעל היסטוריה ארוכה של מחלוקות ושיתופי פעולה", מספרת ההיסטוריונית ד"ר אורנה קרן-כרמל מהאוניברסיטה העברית, שספרה על ראשית היחסים בין ישראל לסקנדינביה ראה אור השנה (בהוצאת פרדס). "מאז ימי הביניים, בתקופה שבה נוסדו הממלכה הדנית וזו השוודית, סימל האזור את הגבול בין דנמרק לשוודיה, ולא פחות מ-11 מלחמות התנהלו ביניהן על גבול זה בין 1521 ל-1814. עד המאה ה-17 היתה ידה של דנמרק על העליונה בסכסוכי הגבול, אולם לאחר 1658, בעקבות אחד מהסכמי השלום שנחתמו, עבר האזור לשליטה שוודית. לאורך השנים, ולמרות גלי המלחמות והיריבות המדינית, למדו תושבי האזור הדנים והשוודים לא רק להסתדר אחד עם האחר, אלא גם לחיות זה לצד זה בשכנות טובה. לאורך המאה ה-19 מערכת היחסים בין שני העמים הלכה והתהדקה כתוצאה מהתחזקותם של כוחות חדשים ומאיימים יותר בצפון אירופה, רוסיה מחד גיסא וגרמניה מאידך גיסא".

על פי ד"ר קרן-כרמל, תחושת האחווה הכלל סקנדינבית אחרי המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19 הובילה להקמתה של תנועה חדשה, הסקנדינביניזם, ששאפה ליצור איחוד לאומי בין הדנים, השוודים והנורווגים (נורווגיה זכתה לעצמאות מדינית רק ב-1905). "התנועה זכתה לתמיכה רבה הן בקרב פוליטיקאים והן בקרב האזרחים, ואגודות הסטודנטים שהובילו אותה קיבלו השראה מהדוגמאות המצליחות של איחוד גרמניה ואיטליה באותן שנים", היא אומרת. "למרות שכפרויקט פוליטי היוזמה לא קרמה עור וגידים, הרי כפרויקט רעיוני היא זכתה להצלחה לא מבוטלת. שיתופי הפעולה ההדוקים בשלל תחומים בין המדינות הנורדיות החל בשנות השלושים של המאה ה-20, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, אז הצטרפו גם פינלנד ואיסלנד, והיו הבסיס לעיצובו של 'המודל הנורדי', שבמרכזו עומדת תפישה חברתית-כלכלית ייחודית שמשלבת בין שוויון, רווחה, תחרותיות ויוזמה וזוכה, גם כיום, להערכה בינלאומית רבה".

כיצד התמודדו השוודים והדנים בשני צדדי המצר עם המשבר של מלחמת העולם השנייה?

"חשיבותו של מצר האורסונד, ששימש למעבר בין דנמרק הכבושה לשוודיה הניטרלית במשך רוב מלחמת העולם השנייה, לא תסולא בפז. הדימוי שלו כתעלת מגן, כאשר מצד אחד נמצאת הגדה המערבית, הכבושה והמואפלת, ומצד שני הגדה המזרחית, השלווה והמוארת, שיקף את מצב המלחמה באותן שנים. אינטלקטואלים שוודים ודנים רבים השתמשו בדימוי זה של המצר כדי לבטא את ההבדלים בין שתי המדינות באותה תקופה, כמו כדי להדגיש את תחושת הסולידריות הנורדית. תחושה זו הגיעה לשיאה באוקטובר 1943, כאשר גם הדנים וגם השוודים יצאו בגלוי, במחאות מילוליות ובמעשים, נגד המבצע של הגרמנים לגירוש יהודי דנמרק".

מה שבעצם נותן למצר מקום מיוחד מאוד בהיסטוריה היהודית.

"נכון, בהיסטוריה היהודית-סקנדינבית שמור למצר האורסונד מקום מיוחד במינו, שכן בזכותו, בין היתר, הצליחה בסתיו 1943 להינצל רובה המכריע של יהדות דנמרק. במשך שלוש וחצי שנות המלחמה הראשונות, מיום הכיבוש ב-9 באפריל 1940, חוותה דנמרק 'כיבוש רך' על ידי גרמניה הנאצית. אולם באוגוסט 1943 סירבו הדנים להמשיך ולשתף פעולה עם הגרמנים, ובתגובה הכריז ורנר בסט, נציב הרייך, על מצב חירום במדינה ועל גירושה של כל הקהילה היהודית לטרזיינשטט. תגובתם יוצאת הדופן של הדנים להכרזת הגירוש היתה חסרת תקדים: במשך שלושה שבועות הם עזרו לכ-7,200 יהודים דנים ועוד כ-700 בני משפחתם הלא יהודים לחצות את מצר אורסונד, בעיקר בסירות דיג, ולהגיע לחוף המבטחים של שוודיה הניטרלית. שוודיה, מצדה, פרסמה ברדיו הודעה מפורשת, כי כל מי שיצליח להגיע לגבולותיה יתקבל במדינה בזרועות פתוחות. עם זאת, 482 יהודים דנים לא הצליחו להימלט בזמן ונשלחו לטרזיינשטט, שם נשארו עד לשחרורם באפריל 1945. מעל ל-99% מיהדות דנמרק ניצלה בזכות שלושה מרכיבים: הסכמתה של שוודיה לקבל את כל הפליטים, העזרה המשמעותית שהגישו הדנים לשכניהם היהודים והמעבר הימי הקצר באופן יחסי בין המדינות – מצר האורסונד".

בשוודיה ובדנמרק ניתן למצוא היום לא מעט אתרים הקשורים להיסטוריה של האזור שעליה מספרת ד"ר קרן-כרמל. טירת מאלמו ההיסטורית, למשל, מציגה תערוכות על ההיסטוריה של העיר והאזור, מוזיאון ההתנגדות הדנית מספר את סיפור מלחמת העולם השנייה בדנמרק, בעיירות הקטנות בין קופנהגן לגילליה (Gilleleje) ניתן לראות את החופים שבהם התרחשה הדרמה של הצלת היהודים ב-1943, ובטירת קרונבורג, הידועה כמקום ההתרחשות של המחזה "המלט", ניתן ללמוד, בין השאר, על היסטוריית המלחמות בין שוודיה לדנמרק. "לקחתי את ילדי לאחד המבצרים העתיקים בדנמרק והראיתי להם את התותחים", מספר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", "הם צחקו. הם חשבו שקונפליקט בין דנמרק לשוודיה הוא בדיחה. זה היה לפני כל כך הרבה זמן והיום היריבות האינטנסיבית היחידה בין המדינות היא בספורט. אנחנו כמו אחים שמתחרים זה בזה. גם אנחנו הדנים היינו פעם אימפריה, אבל היום אנחנו מרגישים בסדר עם מה שאנחנו ואין געגועים לעבר האימפריאלי".

ובכל זאת, בקיץ האחרון מישהו התעקש לעורר מחדש את הסכסוך. אמנם לא התקיימו קרבות רבי משתתפים, אבל אין להקל ראש גם באבנים הנזרקות על מכוניות דניות העושות דרכן ביערות שוודיה. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו חושבת שזה עניין רציני והיא מודעת לכך שדנים רבים חשים שגם העיר מאלמו עצמה מסוכנת. "אמנם יש בעיות", היא מסכמת, "אבל אנחנו צריכים להראות לדנים שבטוח כאן". טואה דייוויד בק מקופנהגן אומר בעניין האבנים: "זה ודאי נורא בעבור מי שנפגע, אבל זו תקרית שתישכח בקרוב. אני מקווה שזה רק תעלול של בני נוער. היחסים שלנו חזקים יותר מאירועים כאלו והמדינות שלנו יתמודדו עם זה. בסך הכל, אנחנו אוהבים את השוודים".

האבנים מהעולם האמיתי והבלשים מסדרות הטלוויזיה אמנם מספקים לאזור איזו תחושה של ריגוש וסכנה, אבל הימים שבהם מימי מצר אורוסונד היו שטח גבול צבאי שראה כיבושים אכזריים, מוות, ביזה ורעב עברו. היום נחצים מי המצר על ידי מבנה גדול, מעשה ידי אדם, המקשר את מציאות החיים של התושבים משני צדדיו ומאפשר להם להכיר זה את זה, להיפגש ולבנות עתיד משותף. כך מתגבר הגשר על ההיסטוריה האלימה ועל עולם הפשע הבדיוני והאמיתי כאחד והופך, סליחה על הקלישאה, לגשר מעל מים סוערים.