כורדיסטאן – דיויד סטברו

"שוודיה ששואפת להשיג הגנה מפני הרודן פוטין מוצאת עצמה תלויה בידי רודן אחר, ארדואן"

נשיא טורקיה הציב תנאים בתמורה לתמיכתו בהצטרפות שוודיה לברית נאט"ו, בהם הסגרת עשרות "טרוריסטים כורדים". שוודיה הכחישה שהיא מעניקה מקלט לטרוריסטים, אך כורדים במדינה חוששים שגורלם מופקר בידי ארדואן לטובת הכרטיס לנאט"ו

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-02-14/ty-article-magazine/.highlight/00000186-4ace-d933-af9e-cbef354d0000

בינואר השנה נתלתה בובה בדמותו של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ליד בניין עיריית סטוקהולם עם הראש כלפי מטה, ברפרנס ברור לתליית גופתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ב-1945. באוקטובר 2022 הגיע לבירה השוודית פעיל הימין הקיצוני הדני, רסמוס פאלודן, ושרף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה. חודש קודם לכן, תוכנית סאטירה בטלוויזיה הציבורית השוודית השפילה בפריים טיים את ארדואן עם בדיחות וולגריות והצגת תמונה שלו כורע על ארבע בהלבשה תחתונה. "היי ארדואן, אתה חושב שאתה הסולטן החדש", אמר מנחה דובר כורדית בתוכנית הסאטירה השוודית. "אבל אתה מזכיר יותר מיטת סולטן מאיקאה, עומד על ארבע רגליים בחדר השינה. אבל אתה יודע מה? כאן בשוודיה, אנחנו חושבים שזה בסדר גמור".

כשממשלת שוודיה החליטה בשנה שעברה להצטרף לנאט"ו ביחד עם פינלנד, היא ציפתה למידה מסוימת של אופוזיציה פנימית. אחרי הכול, הניטרליות בעתות מלחמה וההימנעות מבריתות צבאיות בעתות שלום היו חלק קריטי ממדיניות החוץ של סטוקהולם במשך יותר מ-200 שנה. אך באופן מפתיע, ההחלטה עברה די בקלות. דעת הקהל השוודית תמכה במהלך, מפלגת השלטון דאז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קידמה את ההצטרפות לברית הצבאית למרות התנגדותה המסורתית; מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית, השוודים הדמוקרטים, גם שינתה את מדיניותה והצטרפה למפלגות הימין האחרות שתמכו שנים רבות במהלך; נותרה רק התנגדות זניחה למדי של השמאל הרדיקלי.

במאי 2022 הגישה שוודיה באופן רשמי את בקשת ההצטרפות לנאט"ו ביחד עם פינלנד. התמיכה הציבורית בצעד השוודי היתה עד כדי כך רחבה שהנושא כמעט ולא עלה בקמפיין הבחירות שנערכו בספטמבר. את ההסבר לתמימות הדעים בשוודיה בנוגע להצטרפות לנאט"ו ניתן לסכם במילה אחת – אוקראינה. שוודיה ופינלנד הבינו שהפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר משנה את המצב הגיאופוליטי סביב הים הבלטי ובאירופה בכלל, והרגישו שהן זקוקות לברית חזקה ויציבה שתבטיח את הביטחון הלאומי שלהן.

בנאט"ו שמחו על הצטרפות של שתי שותפות מערביות גדולות הממוקמות קרוב מאוד לרוסיה ותהליך צירופן התקדם בקצב שיא. עם זאת, יישור הקו בתוך שוודיה וההתלהבות של האמריקאים והאירופים לא הספיקו. על פי אמנת נאט"ו, הצטרפות של מדינה חדשה לברית הצבאית אפשרית רק לאחר שכל 30 המדינות החברות בברית מאשרות אותה בפרלמנטים שלהן. במהלך הקיץ החלו המדינות החברות לעשות זאת בזו אחר זו – אבל אז התברר שמכשול גדול עומד בדרכן של שוודיה ופינלנד. שתיים ממדינות נאט"ו, טורקיה והונגריה, בחרו להחריג את עצמן משאר חברות הברית הצבאית. במקרה הטורקי, ארדואן הביע הסתייגויות מיידיות להצטרפות השוודית והחל להציב תנאים ולפזר איומים. אחד מטיעוניו המרכזיים נגד המהלך היה ששוודיה תומכת בטרוריסטים כורדים שמוצאים בה מקלט ופועלים משטחה. בֶּסִיר קַאוָואק, עיתונאי ברדיו הציבורי השוודי בשפה הכורדית, מעריך שבשוודיה חיים בסביבות מאה אלף כורדים. "כורדים רבים הגיעו לשוודיה בשנות ה-80 כפליטים פוליטיים מאיראן ועיראק. בשנות ה-90 הגיעו למדינה כורדים מטורקיה ומאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הגיעו לשוודיה גם כורדים סורים", אומר קאוואק בראיון ל"הארץ". לדבריו, הכורדים השתלבו היטב בחברה השוודית ויש ביניהם חברי פרלמנט ואנשי תקשורת כך שהם חלק מהדיון הציבורי במדינה.

"גם הכורדים בשוודיה מבינים את האיום הרוסי. עם זאת, אני מעריך שרבים מהם, בעיקר אלו התומכים במפלגות שמאל, מתנגדים להצטרפות לנאט"ו. אבל גם אלה שתומכים בהצטרפות לא רוצים שזה יהיה על חשבון הכורדים", אומר קאוואק שמזכיר בדבריו שארדואן התנה את תמיכתו בהצטרפות שוודיה לנאט"ו בשורה של צעדים שסטוקהולם צריכה לעשות ושעלולים לפגוע קשות במיעוט הכורדי שחי בה. גורמים שונים בשוודיה קיימו בשנים האחרונות קשרים עם ארגונים כורדים, בהם "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה סורית-כורדית שהיתה חלק מהמלחמה בדאעש, וה-YPJ, ארגון האח שלו המורכב מנשים, המהווים את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), מפלגה סורית-כורדית. ממשלת שוודיה אף קיימה קשר עם "המועצה הסורית הדמוקרטית" (SDC), הזרוע הפוליטית של ארגון המורדים הסורי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) שהשתתפה במאבק בארגונים איסלאמיסטיים בסוריה, בהם דאעש.

אם שואלים את טורקיה, כל הארגונים הכורדיים המקיימים קשרים עם שוודיה נשלטים על ידי טרוריסטים שקשורים ל"מפלגת הפועלים של כורדיסטאן" (PKK), המחתרת הכורדית שמנהלת מאז שנות ה-80 מלחמת גרילה נגד טורקיה, תחילה למען עצמאות הכורדים וכיום למען אוטונומיה. בדומה לשאר מדינות אירופה וארה"ב, שוודיה מגדירה את ה-PKK כארגון טרור ולא מקיימת עמו שום קשרים. אך בכל זאת, ארדואן טוען שבאופן מעשי סטוקהולם נותנת גב לטרוריסטים כאשר היא מקיימת קשרים עם הארגונים הכורדיים האחרים, שלטענתו לא ניתן להפריד בינם לבין ה-PKK. יתר על כן, ארדואן טוען ששוודיה מעניקה מקלט לאנשי PKK ולמתנגדי משטר אחרים שמוגדרים בטורקיה כטרוריסטים. לכן, הוא דורש להסגירם לטורקיה כתנאי לקבלת שוודיה לנאט"ו.

"יש רשימה טורקית שכוללת 42 שמות. רובם המוחלט הם אנשי אופוזיציה לארדואן וכמחצית מהם הם כורדים שמואשמים בקשר ל-PKK", אומר קאוואק, "דיברתי עם לא מעט מהם, עם אנשים הקשורים אליהם ועם אחרים שחוששים שהם נמצאים ברשימה. אף שלחלק גדול מהם יש אזרחות שוודית הם מרגישים מאוימים ופוחדים. הם לא יודעים מה יהיה איתם, וקרובי משפחה וחברים שלהם חוששים להופיע בתמונות משותפות איתם". קוואק מספר שבקהילה הכורדית בשוודיה חוששים ששירות הביטחון השוודי (Säpo) ישתף פעולה באופן קבוע עם סוכנות הביון הטורקית (MIT). למעשה, שוודיה כבר אישרה את בקשת טורקיה לשיתוף פעולה בין שני הארגונים נגד טרוריסטים. "הבעיה היא שבטורקיה כל מי שמתנגד למשטר מוגדר כטרוריסט", אומר קוואק.

האישור השוודי לשיתוף פעולה בין הארגונים הביטחוניים משוודיה ומטורקיה היה חלק מהסכם שנחתם בסוף יוני בתיווך מזכ"ל נאט"ו בין טורקיה, שוודיה ופינלנד ושנועד להסיר את הווטו הטורקי. על פי ההסכם המשולש, שוודיה הבהירה שהיא מחויבת למלחמה בטרור, שהיא תמנע פעילות של ה-PKK וארגונים קרובים אליו בשטחה ושהיא תסיר את אמברגו מכירת הנשק לטורקיה. ארגונים כורדיים בשוודיה החלו לחשוש שהתנאים שמציבה טורקיה תמורת תמיכתה בהצטרפות שתי המדינות לנאט"ו עומדים לשנות את מעמדם בשוודיה ולאיים עליהם. לפני ההסכם המשולש, הכורדים זכו לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת בשוודיה ונתפסו כמי שמייצגים קול של דמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם במזרח התיכון. אבל כעת, לאחר החתימה על ההסכם, נראה שהמציאות השתנה. ממשלת שוודיה נראית פתאום כמי שמחויבת לסייע באיתור מתנגדי משטר טורקים, בהוצאתם מחוץ לחוק וייתכן שאפילו בהסגרתם.

גם אם לא נשמע סביר שאזרחים שוודים יוסגרו לטורקיה, קאוואק אומר שיש אינדיקציות מדאיגות שהדבר עלול לקרות. "יש לפחות מקרה אחד שאנחנו יודעים עליו מנובמבר שבו שוודיה לא העניקה מקלט מדיני לאדם שברח מטורקיה משום שהואשם בסיוע ל-PKK – אף שאנחנו יודעים בוודאות שהוא לא היה חבר בארגון. האיש הזה נחת בשדה התעופה בטורקיה ונשלח ישר לכלא". אך אם בשוודיה חשבו שהחתימה על ההסכם המשולש עם טורקיה תסלול את דרכם לתוך נאט"ו, הרי שהם התבדו מהר מאוד. שריפת הקוראן בסטוקהולם, תליית הבובה של ארדואן בעיר והלעג לארדואן בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית העצימו את ההתנגדות הטורקית והעלו את מפלס המתח בין שתי המדינות. עד כדי כך שארדואן רמז לא מזמן שיתמוך בהצטרפות פינלנד לנאט"ו, אך יתנגד להצטרפות שוודית. ממשלת שוודיה הובכה ממפגני המחאה נגד טורקיה וארדואן, אך לא היתה יכולה לעשות דבר נגדם משום שהם היו מוגנים על ידי חופש הביטוי השוודי.

"מועצות רוג'בה", התנועה השוודית שעמדה מאחורי תליית הבובה של ארדואן מהראש, קמה לפני שמונה שנים ומגדירה את עצמה כתנועת סולידריות עם "התנועה המהפכנית בכורדיסטאן". התנועה, הנקראת על שם האוטונומיה הכורדית בסוריה, תומכת בגלוי ב-PKK ומפיצה את תורת מנהיגה, עבדוללה אג'לאן, שיושב בכלא הטורקי זה יותר מ-20 שנה. "הפשיסטים בטורקיה התפוצצו מכעס כשהרמנו דגלי PKK בהפגנה שלנו ביום שבו שוודיה ביקשה להצטרף לנאט"ו", מספר ל"הארץ" אנדראס, חבר התנועה שביקש להזדהות רק בשמו הפרטי. "כשהקרנו סיסמאות על בית עיריית סטוקהולם ואחר כך על שגרירות טורקיה בסטוקהולם חסמו את חשבון הטוויטר שלנו בטורקיה. בגלל החסימה, הטורקים לא שמו לב שהגענו לבניין העירייה עם הבובה של ארדואן. כשהם גילו את זה יום מאוחר יותר, הם הגיבו במחאות עזות כלפי הממשלה השוודית ואיימו שוב לעצור את ההצטרפות השוודית לנאט"ו".

אנדראס ותנועתו בכלל לא תומכים בהצטרפות של שוודיה לנאט"ו, צעד שלטענתם הוא אנטי-דמוקרטי משום שמפלגת השלטון השוודית התנגדה בעבר להצטרפות לברית הצבאית. "מנהיגי המפלגה הגישו את בקשת ההצטרפות בניגוד להבטחות שלהם", הוא אמר והוסיף כי למחאה בבניין העירייה בסטוקהולם היה מסר כפול – נגד ההצטרפות השוודית לנאט"ו ונגד המשטר הטורקי. "יש כאן מוסר כפול", אומר אנדראס המאוכזב לדבריו מהפניית העורף השוודית לכורדים. "ב-2019 נציגי כל המפלגות הפוליטיות בשוודיה הפגינו נגד הפלישה הטורקית לרוג'בה, היו דגלי PKK בכל מקום, הוטל איסור על מכירת נשק לטורקיה והיה קונצנזוס בעניין. אחרי הגשת הבקשה להצטרף לנאט"ו, התקשורת השוודית יישרה קו ללא דיון ציבורי וכל מי שהתנגד להצטרפות הוגדר כתומך של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים ננטשו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בשוודיה".

בתנועת "מועצות רוג'בה" השוודית נלחמים למען הסרת התיוג של ה-PKK כארגון טרור. לטענת אנדראס, העולם צריך להכיר בכך שהמקרה של המחתרת הכורדית לא שונה מזה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. "כמו שטורקיה גרמה למערב להגדיר את ה-PKK כארגון טרור, כך גרמה דרום אפריקה לממשלות שהיו קשורות אליה להגדיר את ה-ANC כארגון טרור ואת מנהיגו, נלסון מנדלה, כטרוריסט", אומר אנדראס.

לא בטוח שהגישה של אנדראס מייצגת את כלל הקהילה הכורדית השוודית, אבל בכל מקרה נראה שרוב הכורדים במדינה לא מרגישים בנוח עם הנטייה של הממשלה בסטוקהולם לעשות ויתורים לטובת טורקיה רק כדי להשיג את המטרה העליונה מבחינתה – הצטרפות מהירה לנאט"ו. "הכורדים שוב מוצאים את עצמם במרכזו של ויכוח בינלאומי – ללא השתתפותם או ידיעתם", כתב קיה איזול, פעיל זכויות אדם כורדי מסטוקהולם, ביומון השוודי "סוונסקה דאגבלאדט". "מה הקשר של הכורדים, עם ללא מדינה משלו, לדיון הזה? כך מוצאת את עצמה שוודיה – שעם חברותה בנאט"ו שואפת להשיג הגנה מפני הדיקטטור פוטין – תלויה לפתע בידיו של דיקטטור אחר".

אף שהמשא ומתן בין הצדדים תקוע לחלוטין – וטורקיה גם טרודה כעת בעיקר בהתמודדות עם נזקי רעידות האדמה שפקדו אותה בשבוע שעבר – פרשנים רבים מעריכים שבסופו של דבר שוודיה ופינלנד יעברו את המשוכה הטורקית. "אני בטוחה ששוודיה ופינלנד יצטרפו לנאט"ו", אומרת פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו משוודיה המתגוררה בדנמרק המשמשת כעמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון. "צריך לחכות לבחירות בטורקיה במאי ואחר כך לסיום ההליך בפרלמנט באנקרה שגם יכול לקחת זמן", אומרת דאהל. "עם זאת, צריך לזכור שגם אם התהליך יימשך עוד זמן וייכנס לקיץ, זה עדיין יהיה תהליך ההצטרפות הקצר ביותר בתולדות נאט"ו. בדרך כלל זה נמשך שנים ואפילו עשורים". המומחית השוודית מזכירה ש-28 מדינות נאט"ו כבר אישרו את הצטרפות שוודיה ופינלנד לברית ולדבריה "הונגריה תאשר אותה במארס וכל העניין ייגמר ככל הנראה בקיץ".

דאהל טוענת ששוודיה משלמת כעת את המחיר על עשורים של ניסיונות להיות "מעצמה הומניטרית" שמנסה להשפיע על התרחשויות הרחק מגבולותיה. "הריאל-פוליטיק מכה עכשיו בשוודיה אחרי שנים של תמיכה בכל מיני תנועות מהפכניות", אומרת המומחית השוודית. "מסיבה זו טורקיה מתרכזת בשוודיה ולא בפינלנד". "ארדואן אכן מוטרד מהעניין הכורדי אבל הוא גם משתמש בו כקלף מיקוח", אומרת דאהל ומוסיפה שלנשיא הטורקי יש לנגד עיניו שיקולים נוספים. אחד מהם, למשל, הוא הניסיון הטורקי לרכוש מטוסי F-16 מארה"ב – וארדואן עשוי להשתמש בסוגיה של הרחבת נאט"ו כאמצעי לחץ להשגת מטוסי הקרב האמריקאיים. להתנגדות הטורקית להצטרפות שוודיה לנאט"ו יש גם הקשר פוליטי מובהק. ארדואן עומד לבחירה מחודשת במאי והווטו על ההצטרפות השוודית משמש אותו בקמפיין הבחירות שלו. מסיבה זו, דאהל לא צופה שטורקיה תשיב בקרוב בחיוב לשוודיה – אלא לאחר הבחירות בטורקיה.

"כולם חשבו שאני מטורף": הבמאי שתיעד את הנשים שנשבו בידי דאעש

דאעש הכריז עליהן ככופרות והפך אותן לשפחות־מין ומשרתות המועברות מגבר לגבר. אלפיים נשים יזידיות עדיין נעדרות, ומאתיים ניצלו בזכות חברותיהן שחזרו אל התופת בצפון־מזרח סוריה. "סבאיה", הסרט שתיעד את חייהן, זכה באוסקר השוודי והוקרן ברחבי העולם, אבל ההצלחה לא מנחמת את הבמאי הוגיר הירורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.10594254

כסרט תיעודי העוסק במלחמה, "סבאיה" (Sabaya) הוא חריג למדי. אין בו ראשים מדברים והסברים פוליטיים, לא מפות עם חצים וצירי זמן ולא מוזיקה דרמטית. אין גם מנחה המסתובב באזורי הקרבות ומדבר למצלמה בין שריקות הכדורים. אין אפילו ראיונות במובן המקובל של המילה. כל מה שיש בו הן פיסות מציאות המועברות ללא פילטר, ללא ריגושים זולים וללא מעטפת קולנועית מסובכת מדי. למרות כל זאת, הוא זכה בשבוע שעבר בפרס הסרט התיעודי הטוב של 2021 בטקס פרסי ה"גולדבאג", המקבילה השוודית לאוסקר, ופסטיבלים רבים ברחבי העולם, כולל דוקאביב הישראלי וסאנדנס האמריקאי, העניקו לו ולבמאי שלו, הוגיר הירורי, פרסים יוקרתיים.

הסרט, שזמין לצפייה בשירות ה־VOD של יס, מתאר את אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו — גורלן של נשים יזידיות שנשבו בידי כוחות דאעש בעיראק ובסוריה. הוא עושה זאת באמצעות התמקדות בקבוצה קטנה של פעילים ופעילות יזידים שלקחו על עצמם לחלץ את הנשים שהוחזקו בידי דאעש כ"סבאיה" — שפחה שניתן לאנוס אותה, להעביד אותה ולמכור אותה הלאה בהסתמך על אידיאולוגיה דתית והצדקות תיאולוגיות. אנשי דאעש טוענים שהנשים והנערות היזידיות הן בנות דת הכופרת באיסלאם ועובדת את השטן, לכן זוהי מצווה דתית להפכן לסבאיה.

מציאות זו מתרחשת גם בימים אלו וזו אולי הסיבה שהבמאי הירורי אומר שהצלחתו של הסרט בפסטיבלים במערב איננה העיקר. "מה שראיתי בשטח, מה שצילמתי הוא מה שאני מראה בסרט. בלי ראיונות והסברים", הוא אומר בראיון. "הרעיון הוא שהצופים ירגישו את המציאות עצמה ושיהיה תיעוד שאפשר להשתמש בו. שהיזידים יוכלו להשתמש בו. ברור שהיה חשוב לי גם שזה יהיה סרט טוב, שאנשים יאהבו אותו, אבל הכי חשוב היה התיעוד".

סיפורו האישי של הירורי הוא שהביא אותו לעסוק במלחמה ובתוצאותיה. הוא נולד ב–1980 בכורדיסטאן העיראקית והגיע לשוודיה כפליט בן 19 אחרי מסע קשה בן שלושה חודשים. "כמו כל בני גילי באזור, ראיתי כילד צעיר בשנות ה–90 את השלכות המלחמה בכורדיסטאן העיראקית. כמו כולם ברחתי ב–1991, הלכתי לאיבוד כבן 11 והייתי בלי הוריי במשך שבועות. אבי היה לוחם פשמרגה בהרים ואמי וסבתי העבירו אותנו ממקום למקום כי המשטר העיראקי רדף אחרי המשפחה שלי".

אבל ילדותו של הירורי כללה גם דברים אחרים. הוא היה תלמיד בבית ספר למוזיקה, ניגן מוזיקה קלאסית וחלם על קריירה של צ'לן באירופה. כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא גילה שהדברים לא פשוטים כל כך. הוא היה צריך ללמוד את השפה, לבסס את עצמו בחיי העבודה ולהשתלב בלימודים. בסופו של דבר, בעידודה של בת זוגו שאותה פגש בשוודיה, החל ללמוד תקשורת והשתלב בעבודה בטלוויזיה.

הסרט "סבאיה" הוא למעשה חלק שלישי בטרילוגיה שהירורי החל ליצור ב–2014 עם המתקפה של דאעש על העיר סינג'אר בעיראק. נהרגו בה אלפי גברים יזידים ואלפי נשים נאנסו ונחטפו. מאות־אלפים ברחו מהאזור וחיפשו מסתור בהר סינג'אר. "הייתי בהלם מכך שאיש לא מדווח על מה שקורה", נזכר הירורי, "הרגשתי שהאסון בדרך אבל אף אחד לא רוצה לדווח על זה. אז ארזתי תיק, את המצלמה ואת הציוד שלי ונסעתי בלי לדעת מה בדיוק אעשה שם. אשתי היתה בהריון מתקדם עם בננו הראשון. חשבתי שאם אתחיל לדווח משם אולי יבואו עיתונאים נוספים ואז גם פוליטיקאים יתחילו לפעול. זה היה ממש בתחילת המלחמה, באותו יום שאנשים החלו לברוח מבתיהם ודאעש הוציאו את תמונות התעמולה של עריפת ראשים ברחובות.

"אני זוכר שלמרות שהטיסה היתה אמורה להיות מלאה, רק תשעה אנשים היו עליה כי רק מי שממש היה חייב טס לשם. היתה במטוס שתיקה ותחושה שאנחנו טסים אל המוות. כולם חשבו שאני מטורף. כשהגעתי לשם הבנתי שזה לא בדיוק אפשרי לעצור את המלחמה עם המצלמה שלי, שהאפשרויות מוגבלות והתמונות שהעברתי ברשתות החברתיות אמנם מגיעות לחברים שלי ולכמה אמצעי תקשורת בשוודיה — אבל השפעתן היתה חלקית". כמה ימים מאוחר יותר הגיעו גם עיתונאים אחרים והירורי החל לצלם את מה שנהפך לסרט ראשון בטרילוגיה — "הילדה שהצילה את חיי" (The Girl Who Saved My Life, 2014). בהמשך הוא יצר את סרטו השני, "שולה המוקשים" (The Deminer, 2018). תהליך היצירה של שני הסרטים החזיר אותו שוב ושוב לארץ הולדתו ולזיכרונות הילדות שהדחיק — ההפגזות, הקרבות מהם ברח והאנשים שנשארו מאחור. "כשסיימתי את הסרט השני החלטתי שוב, ממש כמו אחרי שסיימתי את הראשון, שלעולם לא אחזור לשם", הוא אומר, "היה לי כבר ילד, הרגשתי טוב עם הסרטים שכבר עשיתי וחשבתי שאין צורך להסתכן שוב".

היתה זאת דווקא לורין, אשתו של הירורי ועיתונאית בעצמה, שהציעה לעשות בכל זאת סרט נוסף ולתאר את סיפורן של הנשים היזידיות שנחטפו. הרעיון המקורי היה לנסוע יחד לסוריה ולקחת צוות צילום גדול, אבל המצב בשטח לא איפשר זאת. הם החליטו שהירורי ייסע לבדו כדי לא לסכן אחרים, וישתלב בפעילות של "מרכז הבית היזידי", ארגון מקומי שמנהליו החליטו לחלץ את הנערות היזידיות מידי שוביהן. בסופו של דבר נזקק הירורי לשש נסיעות לסוריה כדי להשלים את הסרט. בכולן הוא תפקד כבמאי, צלם, מפיק ומקליט. העובדה שנאלץ לפעול ללא צוות צילום איננה טכנית בלבד: הוא נבלע בעבודה על הסרט.

הבית שבו מצילים

הירורי אינו יזידי בעצמו. הוא גדל בעיר עם רוב מוסלמי, אבל היו לו בילדותו שכנים, חברים ושותפים ללימודים שהיו יזידים. אחרי שהשלים את סרטו הראשון הוא הבין טוב יותר את מה שעברו היזידים כמיעוט דתי, ולדבריו הבין לעומק את הצורך לעסוק בשנאה ובאפליה המתבססת על חזות האנשים, מוצאם ודתם. בסרט הוא לוקח את צופיו עמוק אל שני מקומות קרובים אך שונים מאוד. הראשון הוא מחנה אל־הול שבצפון־מזרח סוריה, קרוב לגבול סוריה־עיראק. המחנה מנוהל בידי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) וחיים בו כ–73 אלף פליטים, רובם נשים וילדים, בהם אלפי תומכי ופעילי דאעש. המקום השני הוא ביתו של מחמוד המשמש גם בית מחסה לנשים, לנערות ולילדות היזידיות שמחמוד וחבריו, מתנדבי מרכז הבית היזידי, מצליחים לחלץ תוך סיכון חיים ממחנה אל־הול. כך מתוודעים הצופים גם לחלק ממשפחתו של מחמוד, ובעיקר אמו, רעייתו ובנו הצעיר.

"אל־הול הוא מחנה גדול מאוד, כמו עיר שלמה, וקשה לשלוט בו", מסביר הירורי, "הוא מחולק לשבעה חלקים, מתוכם אחד מיועד לזרים שהגיעו מרחבי העולם. הנשים שחיות בו לבושות ניקאב, אבל לעיתים גברים מסתננים פנימה ומסתתרים גם הם תחת ניקאב. הכל יכול לקרות שם: מבריחים נשק למקום, מכינים פצצות, רוצחים בדקירות ובירי. צריך להיות מוכן לכל. המצב הכלכלי במקום לא יציב, הכל כאוטי, ולמרות שדאעש נוצח צבאית — הוא עדיין מגייס חברים והוא מתחזק מיום ליום". בסרט נחשפים הצופים לחילוץ של נערות יזידיות שנחטפו על ידי דאעש מתוך המחנה כאשר מחמוד וזיאד, איש המרכז היזידי, שולפים אותן מתוך אוהלים כשהם חמושים באקדח, בטלפון סלולרי ובמידע מודיעיני שקיבלו ממסתננות יזידיות, רבות מהן נערות שנשבו בעבר בידי דאעש והסכימו לחזור לתוך התופת. מהצד השני חושף הסרט את ביתו של מחמוד. זהו אי של עזרה הדדית, אמפתיה וסולידריות. "חייתי שם בתקופה שצילמתי את הסרט", נזכר הירורי, "הם היו כמו משפחה בשבילי. לא היה להם הרבה אבל הם חלקו כל מה שהיה להם איתי ועם 'האורחות' — הבנות היזידיות שחולצו מאל־הול. אמו של מחמוד קראה לי 'בני'. זה טיפוסי כל כך למזרח התיכון והזכיר לי את הילדות שלי — את קבלת האורחים כשהאורח מקבל אוכל אפילו לפני הילדים, והנשים עוזרות זו לזו גם במצבים הכי קשים".

בת שבע, חטופה

וזהו לבו של הסרט — סיפורן של הנשים עצמן. הן אמנם לא מתראיינות במובן המקובל, אך יש קטעי שיחה. "אני שונאת את העולם הזה, הכל שחור", אומרת אחת מהן, "חמש שנים בשבי ועכשיו אני פה לבד". אחת הנערות שואלת "איך אלוהים נתן לזה לקרות?" ואחרת מספרת בתמצית את קורותיה: "חטפו אותנו ולקחו אותנו למוסול. שם הכריחו אותי להתחתן לראשונה. אני ועוד 61 בנות. רק בנות צעירות. אחר כך לקחו אותנו ממוסול לא־רקה בסוריה. שם הם נתנו אותנו לגברים שונים. הם חושבים שהדת היזידית היא של כופרים ולכן כל הבנות היזידיות צריכות להיות סבאיה שתנקה להם את הבית ותהיה השפחה שלהם. שם עבדול־רחמן בחר בי. הוא כפה עלי להתחתן איתו. אחרי שנה הוא מת במלחמה אז העבירו אותי לבית עם נשים של דאעש, כדי למכור אותי לגבר אחר. שמרו עלי כל הזמן, כל החיים שלטו בי, מאז שהייתי קטנה. הלב שלי שבור לגמרי".

אחת החטופות היא מיטרה בת השבע. היא נחטפה מסינג'אר כשהיתה בת שנה. הוריה עדיין נעדרים והיא דוברת ערבית בלבד ולא כורדית, כי שהתה כמעט כל חייה הקצרים בשבי. משוחררת אחרת מספרת על מה שעוללו לה אנשי דאעש: "מכרו אותי ל–15 גברים שונים. איש דאעש הראשון שלקח אותי היה שוודי. הוא היכה אותי ועשה לי חור בראש. אחר כך ישבתי בכלא שלהם ומכרו אותי למישהו בסוריה. ואחר כך למישהו מתוניסיה. הוא שבר לי את השיניים". למרות כל זאת החליטה אותה אישה לשמש כמסתננת למחנה אל־הול אחרי שכבר שוחררה. "הייתי בהלם כשפגשתי את המסתננות היזידיות בפעם הראשונה", אומר הירורי. "שמעתי עליהן קודם אבל הייתי המום מזה שיש בני אדם עם אומץ כזה, נשים שמוכנות לחזור ולסכן את חייהן אחרי שניצלו. כששאלתי אותן אם הן באמת רוצות לעשות זאת, אם הן אינן מפחדות, הן רק התעצבנו ואמרו שברור שהן רוצות. הן אמרו שאין להן ממה לפחד, שאין להן כבר מה להפסיד, שחשוב להן לעזור לנשים האחרות".

טרילוגיה של חורבן

הטרילוגיה של הירורי היא על המלחמה המחריבה את עיראק וסוריה בשנים האחרונות. "המלחמה הזאת איננה רק פצצות הנופלות על ערים במזרח התיכון שגורמות לאנשים לברוח מבתיהם ולבוא לאירופה", הוא מסכם. "יש כאן מלחמה שכולנו אחראים עליה בצורה זו או אחרת. יש מדינות מודרניות ומערביות המייצרות את הנשק, יש את אלו הנאבקות על הנפט ואת אלו הנאבקות על השפעה בגלל אינטרסים באזור. כתוצאה מכך, מדינות האזור נמצאות במלחמה שנים רבות כל כך עד שדור אחרי דור נולד ומת בהן בלי שיספיק אפילו לקבל חינוך והשכלה, בלי שקיבל אפשרות להגיש אוכל לשולחן ללא פחד מהפגזה".

הירורי מדבר על פתרונות ארוכי טווח למצוקה ולסיום מעגל האלימות, אבל בחודשים שעברו מאז שסיים את צילומי הסרט — ההתרחשויות בפיסת הארץ העקובה מדם של צפון־מזרח סוריה אינן מבשרות טובות. מצד אחד כוחות דאעש התחזקו וחזרו להילחם ולתקוף בתי כלא באזור. מהצד השני מחמוד, גיבור הסרט, מת מהתקף לב וזיאד נאלץ לעזוב את המדינה לאחר שאנשי דאעש שמו אותו על הכוונת וניסו לחסלו כמה פעמים. חלק מהנשים היזידיות חזרו אמנם לבתיהן ולבני משפחותיהן, אך לחלקן לא נותר אל מי לחזור. פעילות הבית היזידי הצילה יותר מ–200 נשים, ילדות ונערות, אבל זהו סיפור שטרם נגמר. וכאן אולי מונחת השורה התחתונה והחשובה של "סבאיה": השנה היא 2022 ויותר מ–2,000 נשים יזידיות המוחזקות כשפחות מין ונמכרות מיד ליד עדיין נעדרות.