נאסרין שייק גדלה בתנאי עבדות: מגיל תשע היא נכלאה-למעשה ועבדה ללא תמורה שבעה ימים בשבוע. בראיון ל"הארץ" היא מספרת שרק כשהגיעה לקניון בארצות הברית הבינה לאן הגיעו הבגדים שתפרה בחדר המעופש בנפאל. דו"ח חדש על עבדות מודרנית מגלה שזו נמצאת בעלייה בשנים האחרונות, ובתעשיית האופנה יש מי שמתחילים להתעורר.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-06-01/ty-article-magazine/.highlight/00000188-6c4f-de23-ad8d-fdcfd32e0000
נאסרין שייק אפילו לא יודעת בדיוק בת כמה היא. בכפר ההודי הקטן שהיא נולדה בו איש לא רשם את הלידות ואת הפטירות ובזמן שהיתה ילדה, המדינה לא התערבה בו, לא השקיעה בו ולא פיקחה עליו. כמו חייהם של ילדים וילדות אחרים בכפר, גם חייה של שייק היו אמורים להיות חיי עוני של עבודה קשה ונישואים בגיל צעיר מאוד. היום, כשהיא בשנות השלושים המוקדמות שלה ולאחר שנחלצה מחיים אלו וחיה בארצות-הברית, היא מספרת על מה שנאלצה לעבור כילדה ועל מה שמיליוני ילדים אחרים עדיין עוברים.
"נולדתי בכפר בשם רג'ורה במדינת ביהאר בפריפריה של הודו, קרוב לגבול נפאל", מספרת שייק ל"הארץ", "בתקופה שנולדתי בה זה היה כפר לא מוכר. בכפרים מהסוג הזה ישנם ילדים וגם מבוגרים רבים שנאלצים לעבוד בעבודת כפייה. זה לא מרצונם החופשי, הרבה מזה הוא תוצאה של אמונות דתיות ושל עוני. כשחייתי בכפר לא היה שם חשמל, לא היו מכוניות ולא היתה גישה לבתי-חולים. עבודות כפייה מחוץ לכפר היו דרך הכרחית להתקיים. זו גם חברה שנשלטת על ידי גברים. כשהייתי ילדה צעירה מאוד ראיתי את כל הנערות נישאות בכפייה בגיל 12 עד 16 ומיד אחרי הנישואין הן ילדו שישה או שבעה ילדים. ראיתי גם אלימות כנגד נשים. יש לי שלוש אחיות ואחותי הבכורה נישאה כבר בגיל 12. כשזה קרה החלטתי שאני חייבת לעזוב את הכפר. כך הגעתי לסווטשופ בקטמנדו שבנפאל. אני חושבת שהייתי בת תשע או עשר כשהגעתי לשם".
איך הצלחת לעזוב את הכפר בגיל צעיר כל כך?
"לא עזבתי לבד. היה לי בן-דוד שעבד כילד במפעל נורות בקטמנדו שהיה גם הוא סווטשופ. בן-הדוד הזה חלה באסטמה ועבר לסווטשופ בתעשיית הבגדים. ביקשתי ממנו לקחת אותי ולאחר כמה חודשים הוא לקח אותי לשם והתחלתי לעבוד".
איך היו החיים בסווטשופ?
"זה לא היה ממש מפעל. זה היה רק חדר קטן שבו אני וחמישה אנשים נוספים חיינו בו, ישנו ואכלנו בו. היה בחדר חלון קטנטן שהיה מכוסה כל הזמן. לא יכולנו לראות החוצה. היו שתי דלתות. דלת ראשית שתמיד היתה נעולה ועוד דלת לכיוון שאר החדרים שגם היתה נעולה רוב הזמן. היו חדרים אחרים ובכל חדר עשו חלק אחר של העבודה, היו חדרים שתפרו חלק אחד של הבגד ובחדרים אחרים תפרו חלק אחר. לחדרים השונים היו שירותים משותפים. ההיגיינה היתה גרועה מאוד וגם חליתי כתוצאה מזה. בחדר שאני הייתי בו היו בדים, היו הרבה טי-שרטים, היו חצאיות מיני ועשינו רק חלק אחד שלהם. בד"כ היתה מכסה של 500 חתיכות שהיינו צריכים להספיק לעבוד עליהם בשבוע אחד. אם לא סיימנו בשבוע לא היו משלמים לנו בכלל. לכן, כדי לעמוד בקצב, היינו חייבים בסוף השבוע לקום בארבע בבוקר ולעבוד עד חצות. הסוכן שהיה אחראי עלינו היה בלחץ ורץ הלוך חזור כדי ללחוץ עלינו לעבוד מהר יותר כשהוא מאיים עלינו שאם לא נספיק, הוא לא ישלם לנו ולא נקבל עוד עבודה".
מה היו תנאי השינה בחדר? איך היו הארוחות?
"לא היו מיטות בסווטשופ. בלילה שמנו את מכונות התפירה בצד וישנו על הבגדים שעשינו. הפכנו אותם לכריות ומזרנים. בפינת החדר היה תנור קטן שעבד על נפט. לא היה גז. האוכל היה מלא אבק וחוטים מהבדים. הייתי בתת-תזונה נוראית. אכלנו רק אורז ועדשים. האורז היה ישן שהתוקף שלו כבר עבר והיו בו חרקים קטנים. מדי פעם היו נותנים לנו גם ענבים רקובים. הנפט מהתנור גם שימש אותנו לנקות ידיים כי לא היה סבון ולכן לידיים היה ריח לא טוב כשאכלנו. גם המים היו מוגבלים והיינו יכולים להתקלח מקסימום שלוש פעמים בחודש".
מי היו האנשים האחרים שעבדת איתם בחדר?
"הייתה ילדה אחת אפילו יותר צעירה ממני. אני זוכרת שהיתה תאונה והיא תפרה לעצמה את היד. בגלל שלא היתה לנו ערכת עזרה ראשונה, היא דיממה ונאלצנו לעצור את הדימום עם חול. היא אפילו לא בכתה אבל אני לא שוכחת את הפנים שלה ואת הדם שכיסה את הבדים. העובדים הנוספים בסווטשופ היו ילדים, ילדות וגברים צעירים בני 18 עד 25 לפעמים התחלפו האנשים והיו כאלו שעברו לעבוד במקומות דומים אחרים".
כמה שילמו לכם?
"פחות משני דולר ביום וזה בערך הסכום שהיינו צריכים לשלם לסוכן בשביל האוכל שלנו. כשעמדו לסגור את הסווטשופ, עבדנו חודשיים וכל הזמן הבטיחו שיתנו לנו את הכסף למחרת ובסופו של דבר, המקום נסגר, הם פשוט נעלמו בלי לשלם ולא חזרו".
האם היו ימים חופשיים?
"לא. בשבתות היה קצת יותר קל כי הדד-ליין של השלמת המכסה היה בימי שישי, כך שבימי שבת התחלנו לעבוד על משלוח חדש ולכן היה פחות לחץ. לא היו חופשות וגם לא ממש יצאנו".
מי היו הבוסים או הסוכנים שניהלו את העבודה, בעבור מי עבדתם?
"אני לא יודעת בדיוק מי הם היו, לא היו על הבגדים שייצרנו תגיות של חברות כי זה היה בשלבים הראשונים של הייצור שלהם ולא דיברו על שמות של חברות. בזמנו גם לא ידעתי כלום על העולם. הייתי בהלם תרבות כי באתי מכפר קטן לעיר גדולה ואז נכלאתי בחדר קטן. הסוכן שהיה אחראי עלינו היה גבר בין גיל 45 ל-50. היום אני יודעת שחברות גדולות מתחום האופנה המהירה השתמשו בבדים כמו אלו שאנחנו עבדנו עליהם. אבל הבדים שעבדנו עליהם בנפאל נשלחו קודם לתאילנד ורק משם הם נשלחו לעולם המערבי. אני לא ידעתי אז כלום אבל בדיעבד אני מבינה שאני הייתי ילדה שייצרה טי-שרטים לילדים במדינות המערב".
על פי שייק, הסוכנים שניהלו את העבודה בסווטשופ שעבדה בו, קיבלו מכסות עבודה ממפעלים במדינות אחרות ומפעלים אלו, בתורם, העבירו את הסחורה לאחר שלב נוסף בייצור לחברות במערב. כך הפכו נאסרין ועובדים ועובדות אחרים במצבה לחלק החבוי בשרשרת ייצור ארוכה. לדוגמא, מפעלים בארה"ב היו מקבלים סחורה שיוצרה במפעלים בהודו או בסין שקיבלו את הסחורה הגולמית מסווטשופים בנפאל. "אנחנו היינו החדר הקטן והלא חוקי שהיה השלב הראשון בתהליך הייצור של הבגד", אומר שייק, "החברות המערביות הגדולות לא עושות עסקים עם המקומות האלו, הן עושות עסקים עם המפעלים הגדולים בחלק המסודר והחוקי יותר של שרשרת הייצור. אבל צריך לדבר על שקיפות בשרשראות הייצור. הרבה חברות מסתירות את האמת. הן מפרסמות רק את סוף השרשרת אבל לא את ההתחלה שלה. המקומות שבהם גדלה הכותנה, המקומות שבהם היא נקצרת, המקומות שבהם היא נטווית, המקומות שמיוצרים בהם הבדים הגולמיים. צריך לדרוש שקיפות של כל זה. כל החברות הגדולות מסתירות עבדות בתחתית שרשרת הייצור וצרכנים יכולים להיות חלק בפתרון אם הם רק ישאלו את השאלות".
ואכן, בשנים האחרונות יש ברחבי העולם כאלו המתחילים לשאול את השאלות וישנם אפילו מעצבי אופנה שמתחילים לקחת בחשבון את שרשראות הייצור המסתירות עבודות כפייה ועבודת ילדים. אחת מהן היא לואיז שין, מעצבת צעירה ומבטיחה ששמעה את סיפורה של נאסרין שייק וסיפורים דומים והחליטה לעשות מעשה. שין, ילידת סין שעברה עם אמה לשוודיה כשהיתה ילדה וחיה כיום בפאריז, החליטה שהקריירה שלה בתחום האופנה תהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה ולכן פיתחה מותג לא קונבנציונלי – זהו המותג הראשון בסקנדינביה שייצר אופנה עילית שהיא להשכרה בלבד ולא למכירה. שין חיפשה לדבריה לא רק דרך שונה וחדשה לייצר ולמכור בגדים, ובמיוחד אופנה עילית, אלא גם דרך חדשה לצרוך אותם, לא רק כמודל עסקי חדשני, אלא גם כביטוי של השקפת עולם. "אופנה מהירה מלמדת אותנו משהו על סדרי העדיפויות והערכים החברתיים שלנו", אומרת שין בראיון ל"הארץ", "יש לנו הרי גם מזון מהיר ומערכות יחסים מהירות. קל יותר ומהיר יותר לזרוק משהו כשהוא נשבר, מאשר לתקן אותו. במיוחד אם זה משהו שאין לו ערך גדול בעבורנו. צריכה המונית מובילה לייצור המוני, מה שגורם לייצור הזול ביותר האפשרי על מנת לשמור על רווחים ומה יכול להיות יותר זול מעובדים שנעולים במקומות כמו מחנות ריכוז באזורים בהם חיים האויגורים בסין. ייצור בצורה זו גם גורם להתחממות כדור הארץ ולכל הנזקים הקשורים בו מהם סובלים בעיקר אלו שיש להם הכי פחות במקומות כמו ניגריה ופקיסטן".
שין מספרת שהכל התחיל כשהיתה תקועה במשך שישה חודשים ביפן בזמן מגפת הקורונה. בזמן הזה היא למדה מקריאה ומצריכת חדשות על גורלם של המיעוטים האתניים בסין, על עבודות כפייה ועל תוצאות משבר האקלים במדינות שונות. כתגובה, היא החלה לייצר שמלות מחומרים ממוחזרים כמו ווילונות ובגדים ישנים שיצאו משימוש. כשחזרה לשוודיה, היא יצרה קשר עם משפחות של אויגורים ושורדי עבדות מודרנית והחלה לעצב שמלות כמעין יצירות אומנות שיהוו קול לאנשים איתם שוחחה. במקביל חשבה שין שעבודותיה יהוו מעין תשובה לחוסר האתיות של עולם האופנה והשפעתו השלילית על העולם ועל רווחת בני-האדם החיים בו. היא ייצרה עשר שמלות בחודש וחצי, גייסה דוגמניות וצלמים שרבים מהם היו מרקע של מהגרים שהגיעו ממדינות בהן יש הפרות של זכויות-אדם, ויחד הם ייצרו אירוע שהיה חצי תצוגת אופנה וחצי הפגנה. הדוגמניות צעדו בחצר בניין עיריית סטוקהולם כשהן לבושות בשמלות ששין יצרה מחומרים ממוחזרים ומחזיקות שלטים על עוולות כל העולם – "שחררו את האויגורים", "מזדהים עם אפגניסטן", "עומדים עם טיגראי" וכן, גם "עצרו את המלחמה בעזה".
"בחלומות הכי פרועים שלי לא האמנתי שאהפוך לפעילת זכויות-אדם", מספרת שין, "בסוף אוגוסט 2021 פרסמתי ווידאו של תצוגת האופנה שלי באינסטגרם. חמש דקות אחר-כך הבנתי שהכל השתנה. לא היה לנו תקציב או צוות שיווק, אבל זה הפך לוויראלי. היום נפגשת שין עם שורדי עבדות, מקבלי החלטות ופורומים פוליטיים. היא מרצה, מתראיינת וכמובן, ממשיכה לייצר שמלות. לאחרונה, כאחת מ"עמיתות סחרוב" (תכנית הכשרה של הפרלמנט האירופי לפעילי זכויות אדם צעירים), היא קיימה תצוגת אופנה בשיתוף פעולה עם הפרלמנט האירופי בתחילתו של אחד מדיוניו בבריסל".
מוקדם יותר החלו הפרלמנט האירופי ומועצת האיחוד האירופי בהליכי חקיקה שתגביל ייבוא וייצוא של סחורות שנוצרו בעבודות כפייה ועבודת ילדים. "אם אנחנו רוצים לשנות את העולם, אנחנו חייבים להתחיל בעצמנו", אומרת שין כשהיא מתייחסת להליכי חקיקה אלו, "אנחנו חייבים להיות מודעים יותר לאופן ההתנהגות שלנו, לאופן בו אנחנו עובדים וליכולת שלנו לקחת אחריות". נאסרין שייק, אגב, הגיעה גם היא לדיון בבריסל ופגשה את שין ופעילי זכויות אדם נוספים שהשתתפו בדיון. הבעיה, גם אם עוד לא נפתרה, לפחות הועלתה לשולחן הדיונים.
תצוגת האופנה של לואיז שין בסטוקהולם. צילום: Emma Grann
אבל על מנת לפתור בעיה כמו בעיית העבדות המודרנית יש קודם כל להבין את ההיקף שלה. ארגון Walk Free שהוקם ב-2010 עושה בדיוק את זה. הארגון, שמרכזו באוסטרליה, מפרסם ביחד עם ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) ועם ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), שניהם קשורים לאו"ם, דו"חות על היקף עבודות הכפייה והנישואים בכפייה ברחבי העולם. ב-2013 פרסם הארגון את אינדקס העבדות הראשון שלו והשבוע פורסם האינדקס החמישי. דו"ח זה, שנאסרין שייק תרמה לו מניסיונה וסיפור חייה, הוא מטריד במיוחד לא רק בגלל שהוא מגלה שישנם כחמישים מיליון בני-אדם בעולם בכל רגע נתון הנמצאים במצב של עבדות מודרנית, אלא גם מפני שהמספר הזה רק הולך וגדל.
"הדו"ח שלנו מראה בבירור שהיקף התופעה של עבדות מודרנית גדל", אומרת קת'רין בריינט האחראית על תוכניות ומדיניות בארגון Walk Free ואחת ממחברות הדו"ח, "הרקע לגידול הזה הוא מגפת הקורונה, שינוי האקלים וקונפליקטים צבאיים ברחבי העולם. מה שראינו בארבע השנים האחרונות הוא גידול של כעשרה מיליון במספר האנשים הנמצאים בעבדות מודרנית".
כיצד אתם מגדירים עבדות מודרנית?
"כשאנחנו מדברים על עבדות מודרנית אנחנו מתכוונים לעבודות כפייה ולנישואים בכפייה. יש כ-28 מיליון בני אדם בעבודות כפייה וכ-22 מיליון בנישואים כפויים. עבודות כפייה כוללות עבודות שבהן אנשים עובדים בכדי לשלם חוב, למשל חוב לאנשים שהובילו אותם למדינה אחרת ולכן הם עובדים למעשה ללא שכר או בעבור שכר זעום. זה כולל גם בני אדם העובדים בעבודות כפייה בעבור מדינות שונות למשל בגיוס חובה, בעבודות לפיתוח כלכלי או בעבודות של אסירים בבתי-סוהר. אנחנו גם יודעים שיש תעשיות ברחבי העולם שהן בסיכון גבוהה של שימוש בעבודות כפייה ותעשיית האופנה היא אחת מהן. זו אחת התעשיות הנצלניות והמזיקות ביותר בעולם גם מבחינת הפרות זכויות-אדם וגם מבחינת ההשפעה הסביבתית שלה, בעיקר בגלל שרשראות הייצור הארוכות והמורכבות שלה. כלומר כשאנחנו, כצרכנים, קונים בגדים, סביר מאוד להניח שהבגדים שאנו קונים עברו מאות זוגות ידיים שחלק גדול מהן נוצלו בעבודות כפייה – אלו שקטפו את הכותנה, אלו שטוו את החוטים, אלו שיצרו את הטקסטיל ואלו שתפרו את הבגדים".
הדו"ח של Walk Free מראה היכן הבעיה היא חמורה ביותר. בהודו, סין ורוסיה יש 11 מיליון, 5.8 מיליון ו-1.9 מיליון בני-אדם בעבדות מודרנית בהתאמה. קוריאה הצפונית, אריתריאה, מאוריטניה, ערב-הסעודית ותורכיה מובילות במדד בני-האדם הנמצאים בעבדות מודרנית לנפש. חשוב לציין שכאשר מתייחסים לכל סוגי העבדות המודרנית כולל נישואים בכפייה, קורבנות סחר בבני-אדם ועבודה בתנאים ירודים ושכר זעום כתוצאה של שעבוד לחוב, הונאה וניצול מיני, אין כמעט מדינה שאין בה עבדות. הדו"ח גם מספר אילו מדינות נוקטות בצעדים המשמעותיים ביותר להילחם בבעיה, בראש עומדות בריטניה, אוסטרליה והולנד ואחריהן עוד מספר מדינות אירופאיות וארה"ב. המדינות שהתמודדותן עם הבעיה היא הגרועה ביותר בנוסף לקוריאה הצפונית ואריתריאה הן איראן, לוב וסומליה.
ברור מה הן המדינות שבהן נפוצות עבודות כפייה, אך מה לגבי צריכת התוצרת שלה? עד כמה הסחורות שאנו מייבאים במדינות המפותחות הן כאלו שנעשה בהן שימוש בעבדות מודרנית?
"ערך הסחורות שלגביהן אפשר לומר שיש סיכון גבוהה שעבודות כפייה היו חלק משרשראות הייצור שלהן שיובאו למדינות ה-G20 (20 הכלכלות הגדולות בעולם, ד.ס) הוא 468 מיליארד דולר. כ-148 מיליארד מתוך סכום זה הם סחורות מתחום הביגוד והאופנה, וכ-13 מיליארד דולר הם סחורות טקסטיל אחרות. אלו סחורות שחלק מהעובדים המייצרים אותן מנוצלים, החל בעובדים המקבלים שכר זעום ותנאי עבודה גרועים מאוד ועד לאלו שעובדים בצורות הקיצוניות ביותר של עבודות כפייה. אנשים כמו נאסרין מייצגים אלפים רבים של גברים, נשים וילדים המנוצלים על מנת שיהיו לנו בגדים זולים שאפשר לקנות ולזרוק".
הדו"ח של Walk Free גם מפרט אילו מדינות צורכות סחורות הנגועות בעבדות. ארה"ב, לדוגמא, צורכת כ-170 מיליארד דולר של סחורות שהנמצאות בסיכון גבוהה שעבדות מודרנית היתה חלק מתהליך הייצור שלהן, יפן כ-53 מיליארד, גרמניה כ-44 מיליארד ובריטניה כ-26 מיליארד. כלומר, גם מדינות שעושות מאמץ להילחם בתופעה עדיין תורמות לה. אחרי הכל, מול כל הרגולציה והחקיקה, יש גם שופינג.
כשמדובר בעבדות בחסות המדינה, כמו ניצול המיעוטים האתניים בעבודות כפייה במחוז שינג'יאנג שבסין, ישנם חוקרים שהצליחו לגלות מי הן החברות המערביות שעשו שימוש בעבודות כפייה. מדוע אתם לא מציינים בדו"ח מי הן החברות המערביות שעשו שימוש במוצרים מהסווטשופס בנפאל או במדינות דומות?
"אנחנו לא יודעים אילו חברות עושות שימוש בניצול העובדים בנפאל, אבל אנחנו מברכים על כל בדיקה מעמיקה של שרשראות הייצור האלו בנפאל ובמדינות נוספות. היינו מאוד רוצים שהתקשורת והרשויות היו מפעילות את אותה התמקדות במדינות אחרות כפי שהן עשו והצליחו להביא לתשובות במקרה של שינג'יאנג".
בדו"ח שלכם יש גם סקירה של תגובות המדינות השונות לבעיה העבדות המודרנית ואתם מדרגים למעשה את האופן שבו הן מנסות להתמודד עם הבעיה. מה בעצם מצופה ממדינה לעשות כדי לפתור את הבעיה?
"יש ממדים שונים שמרכיבים תגובה חזקה לבעיית העבדות המודרנית. מצד אחד יש את מה שמדינות עושות על מנת לזהות את הקורבנות ולתמוך בהם, יש את מה שהן עושות במונחים של פעילות נגד עבדות במישור הפלילי וגם, מצד שני, יש את מה שנעשה על מנת להימנע מצריכה של סחורות שעבדות היתה חלק משרשרת הייצור שלהן – זיהוי מרכיבי סיכון לסחורות כאלו ופעולה מול המגזר העסקי. זו מערכת מורכבת, אנחנו מתבססים על כ-141 אינדיקטורים ומכסים 176 מדינות באינדקס שלנו. זה נותן לנו מפת דרכים שמדינות יכולות להיעזר בה כדי להילחם בתופעה".
כשמדובר בישראל, באינדקס שלכם ישראל נמצאת במקום לא טוב, גם כי יש בה, על פי הדו"ח כ-33,000 אנשים הנמצאים במצב של עבדות מודרנית וגם כי המדינה נמצאת במקום נמוך בדירוג הטיפול שלה בנושא. כל זה בלי שהדו"ח כולל בכלל את השטחים הפלסטיניים. תוכלי לפרט על כך?
"מהגרי עבודה הם קבוצה פגיעה במיוחד. זה כולל פלסטינים בעלי היתרי עבודה ומהגרים מדרום ודרום מזרח אסיה, רפובליקות סובייטיות לשעבר ומזרח אירופה וממדינות שכנות באזור. מבקשי מקלט אריתראים וסודנים פגיעים גם הם בשל חוסר יכולת למצוא עבודה באופן רשמי בזמן שהם ממתינים לבירור בקשת המקלט שלהם. ההמלצה שלנו היא לדאוג להגנות לעובדים זרים – אנחנו מכירים מצבים של עובדים הקשורים למעסיקים ספציפיים דרך היתרי העבודה שלהם והמספר של אנשים בעבדות כולל גם נשים, נערות וטרנסג'נדרים הנמצאים בסכנת ניצול מיני כפוי ונשים ונערות שהן קורבנות של נישואים בכפייה. מעבר לכך, לישראל יש ציון אפס בהתמודדות עם שרשראות האספקה ואנחנו ממליצים מאוד שהממשלה הישראלית תחוקק חוקים שיכריחו חברות לדווח על מה שהן עושות על מנת לחקור את שרשראות הייצור שלהן, או אפילו טוב יותר, לחייב חברות לעשות גילוי נאות ולחפש עדויות של עבודות כפייה. גם לצרכנים יש כוח כאן. הם יכולים לשאול את החברות המוכרות בגדים שאלות כמו 'מי עשה הבגדים האלו?' או 'האם שרשרת הייצור שלכם שקופה'".
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "מדינת ישראל מחויבת לקידום המאבק בסחר בבני אדם ובעבדות מודרנית. החלטה על תוכנית חומש ליישום התוכנית הלאומית למאבק בסחר בבני אדם התקבלה בספטמבר 2022 והיא כוללת פעילות ב-14 משרדי ממשלה. כחלק מתוכנית זו, החל מחקר מקיף שימדוד את היקפי הסחר בישראל ובמקביל נערך שינוי במנגנון ההכרה בקורבנות, ואף הוקם מודל חדש לזיהוי קורבנות בנתב"ג. יחידת התאום הממשלתית למאבק בסחר בבני אדם פועלת להגנה על זכויות אוכלוסיות פגיעות, בהן עובדים פלסטינים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, קטינים ועוד, ושורה של מנגנונים פותחו במיוחד כדי למנוע סחר ועבדות של אוכלוסיות אלה. כמו כן, תחת החלטת הממשלה הוקם צוות בין-מגזרי לבחון את קידום נושא מניעת סחר בשרשראות אספקה בישראל, והצוות אמור למסור את המלצותיו עד לסוף שנה זו. ישראל הצטרפה לאמנת האו"ם בנושא סחר בבני אדם משנת 2000, והיא עומדת באופן מלא על יישום הוראותיו. בנוסף, ישראל הצטרפה בשנת 2021 לאמנת מועצת אירופה בדבר פעולה נגד סחר בבני אדם (אמנת ורשה), הנחשבת למתקדמת בעולם".
כמו קת'רין ברייאנט ולואיז שין, נאסרין שייק היא כיום חלק מרשת רחבה של פעילי זכויות-אדם המנסים לשנות את האופן שאנו מייצרים, מוכרים וקונים בגדים. שייק, שיש לה ניסיון אישי כואב מתחתית שרשרת הייצור הבינה כבר כילדה צעירה מאוד שהיא חלק ממערכת אכזרית ונצלנית, אך בעבורה ובעבור אלו שעבדו איתה זו פשוט היתה מציאות שקשה לדמיין אחרת במקומה. "האנשים שעבדו איתי פשוט הרגישו שזו חוויה נורמלית", היא מספרת, "חשבנו שאלה החיים".
האם השאירו אתכם שם בכוח? היו כאלו שניסו להתנגד, לברוח או פשוט לעזוב?
"האנשים שעבדו איתי פשוט הרגישו שזו חוויה נורמלית. חשבנו שאלו החיים. כמו שאמא שלי לימדה אותי שחתונה בגיל 12 זה בסדר. בקהילה שלנו לא חשבו שעבודת ילדים ועבודות כפייה הן הפרה של זכויות-אדם. בנפאל רואים אפילו היום אימהות שמוכרות את הילדים שלהם. יש עוני קיצוני, חוסר קיצוני בזכויות-אדם וחוסר מודעות, כל אלו יוצרים את המצב הזה. רבים מאלו שעבדו בסווטשופ עבדו שם כילדים והמשיכו לעבוד כך גם כמבוגרים. אנשים חיו, עבדו ומתו בסווטשופ. אחד הדודים שלי, למשל, התחיל לעבוד בגיל תשע או עשר ועבד 15 שעות ביום במשך שנים ארוכות. בגיל 25 הוא התעוור בגלל שעבד כל כך הרבה, במקום סגור ואכל רק אורז כל השנים האלו. שנתיים או שלוש אחר כך הוא מת. אנשים חיים ומתים בתנאים האלה וחושבים שאלו חיים נורמליים".
זה עדיין המצב בנפאל?
"כן. היום בנפאל יש על פי דו"ח של האו"ם יותר ממיליון ילדים עובדים. הם בחקלאות, במפעלי לבנים ובטקסטיל. יש מיליוני אנשים שאינם רשומים בכלל בשום מקום. לא מדובר באנשים מהערים הגדולות, אלא באנשים מהפריפריה. ויש סיבה לכך שהם לא רשומים. אם הם לא רשומים, איש לא שולח אותם לבית-ספר, אין להם אפשרות להתלונן במשטרה, אין להם לאן לברוח".
איך הצלחת לצאת משם בסוף?
"אחרי שנתיים בסווטשופ ואחרי שלא שילמו לנו על החודשיים האחרונים, נאלצנו ללכת לחפש עבודה אחרת והפכתי לילדת רחוב. יש המון ילדות במצב הזה וחלק מהן הופכות קורבנות לסחר בבני-אדם. אז פגשתי אדם אחד שטייל עם הכלב שלו. הכלב ניגש אלי כשהייתי ברחוב והתחלתי לדבר איתו. האיש הזה, לזלי ג'ון, יהודי אמריקאי שלמד הודית ונפאלית והפך לנזיר בנפאל, הפך למורה ומנטור שלי ואחר כך למעין אבא בשבילי. הייתי איתו 15 שנה, נסענו יחד לארה"ב והיינו שם עד שהוא מת. הוא הציל את חיי. הוא הנס של החיים שלי, איש אחד ששינה את הכל".
שייק מספרת כיצד לפני המעבר לארה"ב ג'ון דאג שתיכנס להליך של קבלת תעודת זהות שלקח שנים. במקביל הוא לימד אותה כיצד לבקש הלוואה והיא קנתה מכונת תפירה, התחילה לייצר מוצרים משלה ואפילו פתחה בית-מלאכה משלה בקטמנדו שעבדו בו נשים נוספות שעזרו אחת לשנייה והפכו אותו למרכז של אקטיביזם, תמיכה ולמידה. "אפילו בתקופה זו לא הבנתי עדיין את כל האמת על עבודת כפייה והמשפחה שלי עדיין ניסתה לגרום לי להתחתן. אז גם הכרתי קבוצה של אמריקאים שהגיעה לנפאל כדי לתמוך ביוזמה החברתית שלנו. הם עזרו לי לצאת מזה ואנחנו עדיין עובדים ביחד בארה"ב כדי לעורר מודעות ולסיים את העבדות המודרנית", אומרת שייק, "ההתעוררות האמיתית שלי הגיעה רק כשהגעתי לאמריקה, נכנסתי לקניון וראיתי ילדים שהיו בטוחים ומוגנים. רק אז הבנתי. כל הבגדים האלו מיוצרים מסבל. זה מה שאני הייתי עושה. לקח לי ארבע או חמש שנים להבין את הכל. להבין עד כמה הצרכנות מנותקת ובנויה על עבדות. אני זוכרת שהסתכלתי על הבגדים בקניון הזה ובכיתי כל היום".
דיויד סטברו 