Main Character in Lauded Documentary on Saving ISIS Sex Slaves Is Now Accused of Child Theft

A Swedish website claims that filmmaker Hogir Hirori faked key scenes and concealed information, and that the protagonist separated Yazidi women from their children. But Hirori says that everything in his film is true.

Published in "Haaretz":

STOCKHOLM – The documentary “Sabaya” by Swedish-Kurdish director Hogir Hirori racked up a raft of prestigious awards last year; the topic was surely compelling: Yazidi women and girls held as sex slaves by the Islamic State and then sold – before their rescue by Yazidi activists in Syria. Now those activists have been accused by a Swedish website of deceiving the victims and taking their children from them.

One reason the film won so many awards, including best documentary at the Swedish International Film Festival and a World Cinema Award at Sundance, is that Hirori did the filming all by himself. You get the feeling you're with him at al-Hawl, the camp in northeastern Syria where the victims received refuge.

At al-Hawl, the filmmakers followed activists from the group Yazidi Home Center in Syria, in particular a man named Mahmud Resho. The women and girls lived there since the Islamic State's defeat in 2019.

The camp – which Hirori has said is plagued by stabbings and shootings – hosts tens of thousands of refugees, most of them women and children, and also thousands of Islamic State supporters. After rescuing the women and girls, the activists took them to Resho’s family home, which the film depicts as a kind of shelter.

One rescue shows Resho and his partners freeing a Yazidi girl named Leila from a tent in the camp; they were armed with a handgun, a cellphone and intelligence from Yazidi women who infiltrated the camp at great risk. Later, a drive from the camp to Resho’s home morphs into a car chase in which ISIS fighters fire at the Yazidis.

Kvartal, the respected Swedish website making the allegations, claims that Hirori faked key scenes, concealed information about the main characters' dark sides and lied to the media that reported extensively on the film.

According to Kvartal, some of the women and girls who bore children as a result of serial rapes by ISIS fighters didn't want to leave the camp because they knew that their children might be taken from them and handed to an orphanage. The conservative Yazidi community wouldn't accept a half-Muslim child.

Resho and his people took the women and girls out of the camp; they promised that any child taken away temporarily would be returned.

But Kvartal says the children weren't returned, and mothers who refused to give them up were held at Resho’s home under a kind of house arrest. The site also reports that Resho proposed to the Islamic State to buy the children so he could sell them on, but this was only a ruse to gain information from ISIS.

“They tricked us, they took us to their homes, and then they took our children from us,” one of the women told Kvartal. Another says about the film: “People will think Mahmud brings Yazidi girls back, and that’s true, but Mahmud treated them worse than ISIS did.”

Kvartal also alleges that Hirori fabricated key scenes and falsely presented key aspects; for example, it reports that Leila was actually rescued from al-Hawl before Hirori came to Syria.

The site says that Leila's rescue and the dramatic chase were either staged with an actress or involved another girl; the girl’s face is covered by a burqa so she can't be identified – and Hirori admits that this indeed was another girl's rescue. Kvartal also alleges that armed Kurdish guards were the ones who removed the girls from the tents and handed them over to Resho and a man named Ziyad, who waited in safety at the camp's offices.

“It’s a real shame if the taxpayers who pay for productions of this type are being misled by the filmmakers,” says Ludde Hellberg, who wrote the Kvartal article.

“In Sweden, millions of krona from public funds are invested in documentaries of this type every year. It turns out there is no oversight mechanism to ensure the authenticity of such films,” he says, adding that his report was based on a wide variety of sources.

“We quote one of the women taken out of al-Hawl by the hero of the film,” Hellberg says, adding that his sources included the former U.S. ambassador to the region, Peter Galbraith, who helped reunite mothers with their children. The sources also included a veteran international journalist in the region, and an interpreter who worked with Canada's CBC television and The Guardian.

“We were very careful, as always, when it came to the credibility of our sources,” Hellberg says. “Every fact that appears in our report is supported by a number of independent sources. Months of work went into the investigation, and fact-checking was done by two experienced editors.”

Hirori says Kvartal's article is misleading and takes things out of context. “Ever since 2014 when ISIS attacked the Yazidis in Iraq, I've been documenting the fate of the Yazidis. The situation with the children born to Yazidi mothers as a result of rapes by ISIS men is extremely tragic and also very complex,” he says.

“I've tried to show this in my documentary; for example, in a scene when one of the rescued women has to give up her baby. Unfortunately, it's impossible for the rescued Yazidi women to keep their children that have Muslim fathers if they want to return to their Yazidi families.

“This is because, according to Iraqi law, a Yazidi woman isn't allowed to have a child by a Muslim man, unless she converts to Islam, whereby she will no longer be welcomed into Yazidi society. Another problem is that the Yazidi religious leaders have given amnesty to the rescued Yazidi women to return to Yazidi society, but not to their children born in captivity, who are still seen as ‘children of the enemy.’

“It has never been a secret that the children are placed in an orphanage waiting for a solution if the women decide to return to Yazidi society, nor is it something I've tried to conceal by any means, as Kvartal claims I have.

“The situation is also clearly explained to the women when they face the decision to return to their families, and they're well aware of the circumstances. It wasn't possible for me to fit all these explanations … into the documentary, as my story was about the rescue of the women, not the fate of the children, which would need a whole documentary on its own.”

Regarding the allegations about staged scenes, Hirori says Leila was one of the girls who agreed to talk about her nightmare in captivity – as a way to get the girls' story out to the world.

Hirori admits he first met Leila several days after her liberation, and the scene depicting her rescue was shot when Resho and Ziyad freed another girl (who wasn't willing to be interviewed or show her face). Hirori admits he erred by presenting this scene as Leila’s rescue.

But he adds: “All the events portrayed in 'Sabaya' and all the parts of the story I tell in my documentary happened exactly as they're shown, and all the footage was recorded live with my camera as it happened. Leila was held captive by ISIS. She was rescued by Mahmud and the Yazidi Home Center from the al-Hawl camp.

“The main rescue scene in 'Sabaya' is a real rescue of a Yazidi woman being taken from the al-Hawl camp. It's by no means staged or faked. I'm in the car with my camera, and the ensuing car chase and us being shot at is completely real. Everything I share in the documentary of Leila’s story is also 100 percent true.”

Hirori’s statements are backed up by an interview on another topic that I conducted with Leila before the Kvartal article came out. There, Leila's recount of her rescue supports Hirori’s assertion that the rescue he filmed was similar to hers.

“Uncle Mahmud took me from there,” Leila said. “When I think about this trip, it feels unreal; my thoughts were all over the place. I was very frightened and didn’t speak with anyone. And then the shooting started. I can still hardly believe that I got out of there.”

Hirori also stresses that documentaries aren't the same as newspaper or magazine articles. "Documentary filmmaking isn't a neutral, objective narrative method. In Sweden especially, the genre has reached an expressive and artistic level through a long tradition of the craft," he says.

"Thanks to support from public service institutions such as the Swedish Film Institute and Swedish television, [the genre] has become an established form of narration that encourages a personal view and creative artistic expression, allowing independent filmmakers to express their own unique view of events. This is different from genres such as journalism and reporting that, rightly so, have strict requirements of neutrality and objectivity.”

הוא יצר סרט מוערך על שפחות המין של דאעש, כעת הוא מואשם בזיוף

הסרט היה אחד מסרטי התעודה הבולטים של השנה שעברה וגרף פרסים רבים. תחקיר עדכני טוען כי חלקים מהסרט זויפו ובוימו על ידי היוצר, שאומר להגנתו שגם אם טעה בהצגת הדברים, כל מה שהוא מספר בסרט הוא נכון.

פורסם ב"הארץ":

הסרט "סבאייה" של הבמאי הכורדי־שוודי הוגיר הירורי נחשב לאחד מסרטי התעודה הבולטים של השנה שעברה. במגרש הביתי של הירורי זכה הסרט ב"גולדבאג", הפרס המקביל לאוסקר בשוודיה, ובפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סטוקהולם. בעולם הוא זכה בפרסים בפסטיבלים מרוסיה, דרך הונג־קונג ועד דוקאביב הישראלי. הירורי אף זכה בפרס הבימוי התיעודי הבינלאומי בפסטיבל סאנדנס האמריקאי היוקרתי.

הסרט עוסק בקבוצה קטנה של פעילים ופעילות יזידים הפועלים במסגרת ארגון בשם "מרכז הבית היזידי" בסוריה. הוא מראה כיצד פעילים אלו לוקחים על עצמם לאתר ולחלץ נשים יזידיות שנחטפו על ידי אנשי ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) והוחזקו כ"סבאייה" — שפחות שניתן לאנוס אותן, להעביד אותן ולמכור אותן הלאה. הנערות, הילדות והנשים המחולצות על ידי גיבורי הסרט, ובראשם הדמות המרכזית שלו, מחמוד רשו, מחולצות ממחנה אל־הול שבצפון־מזרח סוריה, קרוב לגבול העיראקי, שם הן שוהות כמעין פליטות לאחר שדאעש הובס בתחילת 2019. המחנה מנוהל בידי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) וחיים בו עשרות אלפי פליטים, רובם נשים וילדים, בהם אלפי תומכי ופעילי דאעש. הסרט עוקב אחרי חלק מפעולות החילוץ עצמן ולאחר מכן מלווה חלק מהנשים כאשר הן נלקחות לביתו של מחמוד ומשפחתו, המשמש כמעין בית מחסה.

אחת הסיבות שהסרט זכה לתשומת לב כה רבה היא העובדה שהבמאי, הירורי, מעביר את הסיפור ללא הסברים וללא סיוע של קריינות, מפות או "ראשים מדברים". הירורי צילם את המתרחש לבדו והוא מביא את הסיפור ללא פילטרים, כך שאצל הצופים נוצרת התחושה שהם נמצאים עם הבמאי במקום עצמו בזמן אמת. באחד ממבצעי החילוץ, למשל, הסרט מלווה את מחמוד ושותפיו כאשר הם שולפים נערה יזידית בשם ליילא מתוך אוהל במחנה, חמושים באקדח, בטלפון סלולרי ובמידע מודיעיני שקיבלו ממסתננות יזידיות הנכנסות למחנה על מנת להציל את חברותיהן תוך כדי נטילת סיכון גדול. בהמשך, בנסיעה מהמחנה אל ביתו של מחמוד, מצולם מרדף מכוניות שבמהלכו חמושי דאעש דולקים אחרי היזידים ויורים לעברם.

כעת, קרוב לשנה וחצי לאחר הקרנת הבכורה, טוען אתר האינטרנט השוודי Kvartal שגיבורי הסרט, אנשי מרכז הבית היזידי, הונו את הנשים היזידיות ולקחו מהן במרמה את ילדיהן. כמו כן טוען האתר שבמאי הסרט, הוגיר הירורי, פיברק סצינות מפתח, הציג מצגי שווא, העלים מידע על הצדדים האפלים של גיבוריו ושיקר לתקשורת שסיקרה את הסרט בהרחבה.

הטענות נחלקות לשתיים: ראשית, ישנן טענות קשות לגבי אנשי מרכז הבית היזידי, ובראשם מחמוד רשו (שנפטר בינתיים) וזיאד אבדאל, שאותם מציג הירורי כגיבורים. על פי התחקיר של Kvartal, חלק מהנשים שנחטפו על ידי דאעש ונולדו להן ילדים כתוצאה ממעשי האונס הרבים שעברו לא היו מעוניינות להשתחרר כלל מהמחנה, מכיוון שידעו שילדיהן עלולים להילקח מהן. למרות זאת הן הוצאו מהמחנה על ידי מחמוד ואנשיו, שהבטיחו להן שגם אם ילדיהן יילקחו באופן זמני, הם יוחזרו אליהן. בפועל, טוען התחקיר, הילדים לא הוחזרו ונשים שסירבו למסור אותם אף הוחזקו בביתו של מחמוד במעין מאסר בית. התחקיר אף טוען שמחמוד הציע לאנשי דאעש לקנות את הילדים. טענה זו מבוססת על ראיון עם מחמוד ששודר ב-CBC, רשת השידור הציבורי הקנדי. עם זאת, התחקיר מכיר בכך שמחמוד לא עשה זאת בפועל אלא השתמש בילדים כמעין פיתיון כדי לקבל מידע מאנשי דאעש ללא כוונה אמיתית למכור אותם.

ובכל זאת, העדויות הן קשות. "הם רימו אותנו, לקחו אותנו לבתיהם, ואז לקחו מאיתנו את הילדים שלנו", כך אמרה אחת הנשים לעורכי התחקיר. בנוסף לכך חושף התחקיר שיחת טלפון שהוקלטה בין הירורי לאחת הנשים שהיו מעורבות בחילוץ, ובה היא מספרת לו ש"אנשים יחשבו שמחמוד מחזיר בנות יזידיות, וזה נכון, אבל מחמוד התייחס אליהן גרוע יותר מאשר דאעש".

הטענות האחרות הקשורות לסרט נטענו כלפי הבמאי עצמו, הירורי, שזייף לכאורה סצינות מפתח והציג מצגי שווא. כך, למשל, מראה התחקיר שהנערה ליילא חולצה מאל־הול לפני שהירורי הגיע לסוריה ולכן הוא לא יכול היה לצלם את חילוצה ואת המרדף הדרמטי שהתקיים אחריו. סצינה זו, טוען התחקיר, היתה חייבת להיות מבוימת עם שחקנית או שהיא חילוץ אמיתי של נערה אחרת (פניה של המחולצת מכוסים בבורקה ולכן לא ניתן לזהותה). התחקיר גם טוען שהיו אלו השומרים החמושים הכורדים שהוציאו את הנערות מהאוהלים והם אלו שמסרו אותן למחמוד ולזיאד שחיכו במרחק ביטחון במשרדי המחנה.

בתשובה לשאלת "הארץ" אישרר העיתונאי שערך את התחקיר, לודה הלברג, את פרסום הדברים. "זה מצער מאוד אם משלמי המסים שמממנים הפקות מהסוג הזה מולכים שולל על ידי יוצרי הסרטים", הוא אמר וטען שזהו לא הסרט התיעודי השוודי הראשון שעליו הוא ערך תחקיר, בשני המקרים מומנו הסרטים בכספי ציבור. "בשוודיה אנחנו משקיעים מיליוני קרונה כל שנה מכספי הציבור בסרטי תעודה מהסוג הזה ועדיין מסתבר שיש חוסר בגוף ביקורת במוסדות כמו רשות השידור הציבורית השוודית ומכון הקולנוע הלאומי, שיוכל לוודא את האותנטיות שלהם".

הלברג מסביר גם שהתבסס על מקורות רבים ומגוונים כשערך את התחקיר. "בכתבה אנחנו מצטטים אחת מהנשים שהוצאה מאל־הול על ידי גיבור הסרט", הוא מספר ומוסיף שהיו מקורות רבים נוספים, בהם שגריר ארה"ב לשעבר באזור, פיטר גלבריית, שהיה מעורב במקרים של איחוד אמהות עם ילדיהן, עיתונאי בינלאומי שעבד באזור זמן רב, ומתרגם בשם נרצ'יוואן מאנדו, שפעל באזור ועבד, בין השאר, עם הרשת הקנדית CBC ועם "גרדיאן" הבריטי. "כמו בכל עבודה עיתונאית רצינית מהסוג הזה", מסכם הלברג, "עשינו הערכות זהירות מאוד של אמינות המקורות שלנו. בפרסום שלנו לא מופיעה שום עובדה שלא נתמכת על ידי מספר מקורות עצמאיים. מאחורי תחקיר כזה יש חודשים של עבודה ובדיקת עובדות על ידי שני עורכים מנוסים".

הירורי, מצדו, טוען שהתחקיר מטעה ומוציא דברים מהקשרם. לאחר פניית "הארץ" הוא מסר תשובה מפורטת לטענות נגדו ונגד הסרט שיצר — "מאז 2014, כשדאעש תקף את היזידים בעיראק, אני מתעד את גורלם. מצב הילדים שנולדו לאמהות יזידיות בשבי כתוצאה מאונס על ידי אנשי דאעש הוא טרגי ביותר ומורכב מאוד. ניסיתי להראות את זה בסרט שלי, לדוגמה בסצינה שבה אחת הנשים שניצלו נאלצת לוותר על התינוק שלה. למרבה הצער, הנשים היזידיות שחולצו לא יכולות לשמור על ילדיהן שיש להם אבות מוסלמים אם הן רוצות לחזור למשפחותיהן. הסיבה לכך היא שעל פי החוק העיראקי, אישה יזידית אינה רשאית להביא ילד לעולם עם גבר מוסלמי (אלא אם כן היא מתאסלמת ואז היא לא תתקבל יותר בחברה היזידית).

בעיה נוספת היא שמנהיגי הדת היזידים נתנו חנינה לנשים שחולצו כדי לחזור לחברה היזידית, אך לא לילדיהן שנולדו בשבי, שכן אלו עדיין נתפסים כ"ילדי האויב". זה מעולם לא היה סוד שהילדים מוכנסים לבתי יתומים ומחכים לפתרון במקרים שבהם הנשים מחליטות לחזור לחברה היזידית, וזה גם לא משהו שניסיתי להסתיר בשום אמצעי. הדברים גם מוסברים היטב לנשים כשהן עומדות בפני ההחלטה לחזור למשפחותיהן, והן מודעות לנסיבות. לא הצלחתי להכניס את כל ההסברים הללו על גורל הילדים לסרט, שכן קו העלילה שלי היה על הצלת הנשים ולא על גורל הילדים. אלו יצטרכו סרט תיעודי שלם בפני עצמו".

לגבי הטענות על בימוי וזיוף סצינות בסרט, טוען הירורי שהנערה המחולצת, ליילא, היתה אחת הנערות שהסכימו לדבר על הסיוט שעברו בשבי ולספר את סיפורן. הירורי מודה שפגש את ליילא לראשונה כמה ימים אחרי שחרורה ושהסצינה שבה היא משוחררת בסרט צולמה בעצם כאשר מחמוד וזיאד שיחררו נערה אחרת (שלא היתה מוכנה להתראיין או לחשוף את פניה). בהצהרתו מודה הירורי שטעה כאשר הציג את הסצינה המדוברת כאילו זהו השחרור של ליילא אך מוסיף: "כל האירועים המתוארים ב'סבאייה' וכל חלקי הסיפור שאני מספר בסרט התרחשו בדיוק כפי שהם מוצגים וכל הצילומים תועדו על ידי במצלמה שלי בשעת התרחשותם. ליילא היתה בשבי דאעש. היא חולצה על ידי מחמוד ואנשי המרכז היזידי ממחנה אל־הול. סצינת החילוץ המרכזית ב'סבאייה' היא חילוץ אמיתי של אישה יזידית שנלקחה ממחנה אל־הול. היא בשום אופן לא מבוימת או מזויפת. אני הייתי במכונית עם המצלמה שלי. מרדף המכוניות שבו יורים עלינו הוא אמיתי לחלוטין. כל מה שאני מספר בסרט על הסיפור של ליילא נכון גם הוא במאה אחוז".

חיזוק לדבריו של הירורי ניתן גם למצוא בראיון שערך כותב שורות אלו עם אותה ליילא עוד לפני פרסום התחקיר השוודי ובהקשר אחר. באותו ראיון סיפרה ליילא על חילוצה, גרסה התומכת בטענתו של הירורי שמבצע החילוץ שצילם היה דומה לזה שלה: "דּוֹד מחמוד לקח אותי משם", היא סיפרה, "כשאני חושבת על הנסיעה הזו, זה מרגיש לא אמיתי, המחשבות שלי היו בכל מקום. פחדתי מאוד ולא דיברתי עם אף אחד. ואז התחילו היריות. אני עדיין בקושי מאמינה שיצאתי משם".

אך טענה נוספת של הירורי היא מעניינת לא פחות ופותחת דיון גדול יותר מהדיון על "סבאייה" — "חשוב גם לזכור שעקרונות היצירה של סרטי תעודה אינם זהים לאלו של דיווח עיתונאי", הוא טוען, "יצירת סרטי תעודה אינה שיטה נרטיבית ניטרלית ואובייקטיבית. בשוודיה במיוחד, הסוגה הזו הגיעה לרמה אקספרסיבית ואמנותית באמצעות מסורת ארוכה של יוצרי קולנוע תיעודי רבים שהצליחו בעולם. הודות לתמיכתם של מוסדות ציבוריים כמו המכון השוודי לקולנוע והטלוויזיה השוודית התבססה כאן דרך לספר סיפור המעודדת השקפה אישית וביטוי אמנותי יצירתי ומאפשרת ליוצרים עצמאיים להביע את ההשקפה הייחודית שלהם על אירועים. זהו מדיום שונה מדיווח עיתונאי, שיש לו דרישות קפדניות של ניטרליות ואובייקטיביות ובצדק".