אטפה סבדאני נולדה באיראן למשפחה שהייתה פעילה במוג'אהדין חלק, הופרדה מהוריה והועברה למשפחת אומנה בשוודיה שקשורה לארגון. בריאיון ל"הארץ" היא מתארת את החיים בארגון הגולה שלטענתה מדכא זהות אישית, מנתק את חבריו מהתרבות הפרסית ומשתמש נגדם באלימות קשה.
פורסם ב"הארץ": עדות מבפנים: כך הפך ארגון אופוזיציה איראני לכת מסוגרת ואכזרית – אירופה – הארץ
אטפה סבדאני הייתה בין אלפי מפגינים שהתאספו בשבוע שעבר בסטוקהולם והביעו תמיכה במתקפה של אה"ב וישראל באיראן, ובבנו של השאה לשעבר. הם גם התנגדו בקול למשטר האיראני ולשלוחותיו במזרח התיכון, ולצד דגלי ארה"ב וישראל הניפו את דגל איראן שלפני המהפכה האסלאמית.
בדומה להפגנות אחרות של גולים איראנים ברחבי העולם, המוחים בבירת שוודיה התאחדו סביב התקווה לדמוקרטיה באיראן. סבדאני, ממארגני המחאה, נולדה באספהאן ב־1986 אך כבר כשהייתה בת שנתיים נאלצה לעזוב את מולדתה עם משפחתה ומאז לא שבה אליה. בריאיון ל"הארץ" היא מספרת כי רוב חייה הייתה קורבן להתעללות פיזית ונפשית – לא מטעם המשטר האיראני אלא דווקא מידי ארגון האופוזיציה מוג'אהדין חלק, שהוריה היו חברים בו.
"ההורים שלי נחשבו לאויבי הרפובליקה האסלאמית, וכמו אנשי מוג'אהדין אחרים הם ישבו בכלא ולאחר מכן נאלצו לעזוב את המדינה", סיפרה סבדאני. לדבריה, הוריה לקחו אותה ואת אחיה הקטן וברחו לפקיסטאן. אימה הייתה אז בהיריון ובני המשפחה חיו במדינה השכנה בלי כל רכוש או כסף.
מוג'אהדין חלק (MEK) הוקם ב־1965 על ידי סטודנטים איראנים שהתנגדו לשלטון השאה. הארגון שילב אסלאם שיעי ורעיונות מרקסיסטיים ואנטי־אימפריאליסטיים ופעל במחתרת. בשנות ה־70 הוא ביצע פיגועים נגד מטרות של המשטר האיראני וגם נגד מטרות אמריקאיות במדינה. הוא הוגדר ארגון טרור בארה"ב ובמדינות נוספות.
אף שארגון האופוזיציה האיראני סייע להפלת משטר השאה, לאחר המהפכה האסלאמית ב־1979 הוא הסתכסך עם השלטון החדש ותקף מטרות שלו ובכירים בו. השלטון, מצידו, יצא בתגובה למסע דיכוי שכלל הוצאות להורג של אלפי בני אדם. העימות בין הצדדים דחק בהנהגת מוג'אהדין חלק לצאת לגלות בעיראק, שם כונן הארגון ברית שנויה במחלוקת עם השליט העיראקי סדאם חוסיין בזמן מלחמת איראן־עיראק.
אביה של סבדאני השאיר את משפחתו בפקיסטאן והצטרף לחברי מוג'אהדין בעיראק. הם פעלו שם במחנה ששמו "אשרף", שלימים נהפך למרכז של תנועת האופוזיציה האיראנית הגולה. "כעבור זמן־מה עברנו גם אנחנו למחנה", היא מספרת. סבדאני מתארת את מחנה הארגון בעיראק מנקודת המבט של הילדה הקטנה שהסתובבה בכל פינה ופינה בו. "המחנה היה מעין עיר קטנה עם גני ילדים, פארקים ובתי ספר", היא מספרת. ואולם במבט לאחור היא מסבירה שהמחזה האידילי היה רחוק מלהיות אידיאלי. "הם הקימו הכול לצורכי תעמולה. הם רצו להראות כמה טוב במחנה כדי שאחרים יצטרפו אליו. בשבילי זה היה כמו גן עדן. הייתי עם אמא שלי והייתי מאושרת".
בשנת 1991 אמרה אימה של סבדאני לבתה, בלי שהכינה אותה מראש, שבהיותה האחות הגדולה היא בקרוב תצטרך לטפל לבדה בשני אחיה. היא הייתה אז בקושי בת חמש. באותה העת, מספרת סבדאני, החלו ילדים להיעלם מהגן שלה בלי שידעה מדוע ולאן. "המקום התרוקן מקולות של ילדים", היא אומרת, "וקולות של ילדים הם הדבר האנושי ביותר, זה גרעין החיים וזה נלקח משם".
אלא שאז הגיע תורה של אטפה הקטנה. יום אחד היא מצאה את עצמה עומדת ליד אוטובוס עם קבוצה של נשים שמיררו בבכי. כשיצא האוטובוס לדרך והיא ואחיה עליו אליו, נהפכה הילדה הקטנה לאם. "הייתי צריכה לטפל באח אחד שהיה עדיין תינוק ורצה לינוק, ובאח שני שהיה חולה מאוד", היא מספרת. לדבריה, כ־900 ילדים בסך הכול הופרדו מהוריהם והועברו למדינות אחרות. "הילדים הפריעו למנהיג הארגון, מסעוד רג'אווי", אומרת סבדאני. "המאבק האידאולוגי לשחרור איראן נהפך למאבק של מנהיג נרקיסיסט שרצה את כל הכוח בידיו. הוא רצה שהגברים והנשים יהיו בשליטתו המוחלטת – והילדים עמדו בדרכו".
"כך למעשה הפך ארגון האופוזיציה מתנועה אידאולוגית לכת", היא אומרת, ומהדהדת ביקורת שהוטחה לא פעם במוג'אהדין חלק. לאורך שנות ה־80 וה־90 נעשה מוג'אהדין חלק ריכוזי מאוד, אכף משמעת נוקשה בקרב חבריו, כפה את האידאולוגיה שלו והדיר מתנגדים שצמחו בקרבו. בה בעת הקים הארגון זרועות פוליטיות וצבאיות ואלו פעלו מבסיסים בעיראק בחסות ארגון גג פוליטי ששמו המועצה הלאומית העליונה להתנגדות באיראן (NCRI).
לסבדאני ואחיה, כאמור, לא היה מקום בארגון – לפחות לא בבסיס הפעולה המרכזי שלו. אחרי מסע בדרכים שנמשך כמה חודשים בליווי אנשי הארגון, ושכלל עצירות בירדן ובגרמניה, הגיעו שלושת האחים לעיר גטבורג שבמערב שוודיה. "כל הזמן הזה הייתי בטוחה שבקרוב נתאחד עם אימא", היא נזכרת, "ישבנו במטוסים וברכבות, ראיתי איך האקלים, השפות, המקומות והאנשים משתנים, אבל לצד ההתרגשות חששתי כל הזמן שאנחנו מתרחקים מאימא ודאגתי שהיא לא תוכל למצוא אותנו. בגטבורג אמרו לנו שתכף נפגוש אותה, והתרגשתי מאוד".
בפועל, היא מספרת, לא חיכתה לה אימה בשום מקום. "עמדנו ברציף של רכבת ובמקום אימא הופיעו שני זרים – אישה וגבר – והם אמרו לנו 'אנחנו מעכשיו ההורים שלהם'. מאותו רגע התחיל הסיוט". בני הזוג שלקחו את סבדאני ואחיה היו אנשי מוג'אהדין שחיו בשוודיה. בנוסף לסבדאני ואחיה, היה להם ילד משלהם והם הביאו אליהם הביתה עוד שני ילדים מתוך כ־200 ילדי מוג'אהדין שהגיעו לשוודיה.
סבדאני מספרת שלימים התגלגלה לידיה רשימה ובה מאות שמות של ילדים שהוצאו ממחנה "אשרף" בעיראק והועברו למדינות אחרות, ובהן גרמניה, הולנד, נורווגיה, קנדה וארה"ב. "למשפחה שהגעתי אליה הייתה מחויבת פוליטית לקחת ילדים", היא מספרת, "זה לא שהם אהבו ילדים או רצו אותנו. עברנו אצלם אינדוקטרינציה קשה ונאלצנו לעבוד כל הזמן בשירות הארגון".
סבדאני לא חשפה בריאיון עם "הארץ" וגם לא בספר שכתבה את זהות הוריה המאמצים בשוודיה. היא מספרת שבדומה למשפחות אחרות בחו"ל שהיו חברות במוג'אהדין חלק, גם היא ובני משפחתה האלה היו מגויסים לגמרי לשרת את ארגון האופוזיציה האיראני, ובין היתר עסקו בגיוס חברים וכספים, בארגון הפגנות, במאבק במתנגדים ובהצקה ובאיומים נגד מי שעזבו את הארגון.
סבדאני טוענת שבמוג'אהדין חלק עשו כל שביכולתם כדי למחוק את הזהות האיראנית של חבריו. "אנשי הארגון שנאו כל דבר איראני שלא היה קשור למוג'אהדין חלק, ונלחמו נגדו", היא מספרת. "נאסר עליהם, למשל, להאזין למוזיקה פרסית למעט זו שיצרו אנשי המוג'אהדין עצמם. "לא קראתי ספרים בפרסית, לא הייתה אצלנו תרבות פרסית", היא אומרת, "הכול היה כפוף לארגון, ומשפחת האומנה שלי עבדה בו במשרה מלאה".
לדברי סבדאני, התנהלות הארגון שמזכירה כת נמשכת עד היום. "למוג'אהדין חלק יש עדיין משרדים בכמה מדינות ונוכחות ברשתות החברתיות", היא אומרת. "יש לו למשל מפקדה בצרפת, ששוהים בה מנהיגים וחברים בארגון שכל חייהם מוקדשים לתנועה". סבדאני אומרת שמחנה הארגון באלבניה, "אשרף 3", משמש "חוות טרולים" שמייצרת חשבונות רבים ומפיצה תעמולה בפרסית ובאנגלית. "הם כותבים כתבות על עצמם, משמיצים את מתנגדיהם ויוצרים רושם שיש תמיכה בתנועה, למרות שאין להם שום תמיכה אמיתית", היא אומרת.
על פי הערכות, ארגון מוג'אהדין חלק מונה בין 2,500 ל־3,000 חברים. רובם עברו למחנה "אשרף 3" בשנים 2013 עד 2016 בתמיכת ארה"ב, האו"ם וממשלת אלבניה. המעבר ההמוני לאלבניה נעשה משום שלאחר נפילת סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק, אנשי מוג'אהדין חלק כבר לא היו מוגנים במדינה. בשעתו נודע ארגון האופוזיציה בפיגועי טרור ובפגיעה במטרות של המשטר האיראני, ואילו כיום הפעילות שלו מתמקדת בעיקר בפן הפוליטי והתקשורתי. ועדיין, כפי שטוענת סבדאני, הוא מתנהל ככת סגורה ודכאנית. "זה מקום שהכניסה אליו והיציאה ממנו אינם חופשיים. בזמנו גם הוטלו עונשים פיזיים על אנשים שרצו לעזוב אותו, והיו כאלה שגם עברו עינויים", מספרת הפעילה החברתית ממוצא איראני.
"אני מכירה סיפורים על אנשים שנעלמו ועל חובת וידויים על בסיס יומיומי, על 'מחשבות מלוכלכות' ומעשים לא ראויים, למשל מחשבות מיניות ואוננות. אסור לך אפילו לחשוב על הילדים שלך או לדבר עם בני המין השני בלי אישור", היא מספרת. "כיום, כשיש רשתות חברתיות וסיפורים של פורשים, הארגון כבר לא יכול להרשות לעצמו להשתמש בשיטות כאלה".
סבדאני אינה היחידה שמטיחה האשמות מסוג זה במוג'אהדין חלק. העיתון הצרפתי לה מונה ראיין ב־2024 פעילים שעזבו את הארגון וכיום חיים באירופה. אמיר ופא ואמין גולמרימי היו שניים מהם. ואפא סיפר שהוא וחבריו נאלצו להשתתף בכל שבוע בווידויים פומביים שבהם חויבו כולם לתאר את הפנטזיות המיניות שלהם. ועוד סיפר שקשרי החברות בתוך הארגון היו בפיקוח נוקשה. "אסור היה לאכול ארוחת צהריים עם אותו חבר פעמיים ברציפות", הוא אמר.
גולמרימי סיפר שבעימותים אלימים עם כוחות ביטחון עיראקיים ב־2011, שלחו אותו מנהיגי מוג'אהדין חלק עם חבריו לצאת "מול הכדורים של העיראקים כדי להעלות את מספר ההרוגים". הוא טען שהם עשו זאת כדי "להפעיל לחץ על אירופה ועל ארה"ב, שיסירו את הארגון מרשימת ארגוני הטרור ויסייעו בהעברת חבריו למדינה אחרת".
חבר אחר בארגון האופוזיציה האיראני, רזא טורבי, סיפר ללה מונד כי כשהיה בן 17 הוא היה חבר נלהב בארגון והוטלה עליו משימה לקבל את פניהם של מצטרפים חדשים צעירים. "המשימה שלנו הייתה לעשות להם שטיפת מוח, לגרום להם לשכוח את חייהם הקודמים ולהטמיע בהם את האידאולוגיה של מוג'אהדין חלק", הוא סיפר. "הייתי מסור לכך בלי עוררין". במבט לאחור אמר טורבי כי הוא סבור שגם הוא נפל קורבן למניפולציה, והביע חרטה על "הנזק שגרם מתוך מילוי תפקידיו".
זאת ועוד, דו"ח של ארגון זכויות האדם Human Rights Watch מ־2005, שהתבסס על ראיונות עומק עם פורשי הארגון, תיאר מציאות של מכות, התעללות מילולית ופסיכולוגית, וידויים בכפייה, איומים בהוצאה להורג ועינויים שבשני מקרים אף גרמו למוות.
"אם לוקחים למשל אנשים כמו אבא שלי, רואים אדם שנכנס לארגון כשהיה בן 20 וחי בו כל חייו", מספרת סבדאני. "הוא מעולם לא שילם חשבונות או חיפש עבודה, בהכול טיפל הארגון. הוא לא יודע איך לקנות כרטיס טיסה או לנהוג לקצה הרחוב. המוג'אהדין עשה אינפנטיליזציה לאנשים האלה, ואין מי שיטפל בהם אם הם יעזבו אותו".
סבדאני אומרת כי מוג'אהדין חלק הוא "תנועה של מבוגרים", כזאת שאין לה מצטרפים חדשים. "אבל הם משלמים לאנשים צעירים כדי שיפגינו. אם הולכים להפגנות של מוג'אהדין מוצאים שם פולנים ואוקראינים שאינם מדברים פרסית ושאין להם מושג על מה הם מפגינים, לצד שוודים שאין להם קשר לארגון אבל שילמו להם כדי שיצטרפו".
היא טוענת שהכסף לארגון האופוזיציה הגולה מגיע מתרומות, אבל לא כאלה שניתנו מרצון כפי שאפשר להניח. "ממה שראיתי, המונים משלמים למוג'אהדין מדי חודש בחודשו כדי שלא יציקו להם", אומרת סבדאני. "מדובר בהעברות כספים על בסיס קבוע, של איראנים בגלות שמפעילים עליהם תעמולה, חנופה ולחץ חברתי".
כספים אחרים, לדבריה, מגיעים לידי הארגון ממערכות רווחה במדינות בעולם, למשל למשפחות אומנה כמו זו שבה היא גדלה. "ויש גם תרומות פוליטיות וכספים של ארגוני זכויות אדם שמושפעים מהתעמולה ומהפעילות הפוליטית של הארגון". סבדאני מספרת שבמשך כל השנים שבהן חיה במשפחה אומנת בשוודיה, שוחחו היא ואחיה בטלפון עם אימה הביולוגית פעם בשנה – ובמשך חמש דקות בלבד. בכלל, היא מספרת, כשם שלא הייתה דרך לעזוב את מוג'אהדין חלק, לא הייתה לה אפשרות לעזוב את משפחת האומנה שלה, והיא חיה באיום מתמיד. "מגיל חמש עברתי במשפחת האומנה התעללות מינית, התעללות פיזית והתעללות נפשית", אומרת סבדאני, "אבל לא יכולתי להגיד כלום כי איימו להפריד אותי מהאחים שלי. הדבר הראשון שקרה לי במשפחת האומנה הוא שהאבא התחיל להביע עניין בגוף שלי ורצה שאעשה דברים בשבילו. הרגשתי שזה היה רע ומפחיד אבל לא ידעתי כלום על מין או מיניות. אחר כך זה נהיה רק יותר גרוע, וזה קרה גם עם אחי בעידוד אם המשפחה האומנת".
"לא הייתה לי ילדות, רק הישרדות", מתארת סבדאני את שנותיה הראשונות בשוודיה, שלטענתה היו רצופות עונשים, ניצול והונאה של רשויות הרווחה המקומיות. "אני הייתי זו שמנקה, שמסדרת, שצריכה להיות תלמידה טובה, וגם זו שיוצאת להפגנות ונוסעת לכנסים של מוג'אהדין בכל העולם".
בסופו של דבר, בבגרותה עזבה סבדאני את משפחת האומנה שלה. היא עברה להתגורר בבירה סטוקהולם, למדה הנדסה ועבדה בחברת מיקרוסופט. כיום היא נשואה ויש לה שלושה ילדים. גם אימה הביולוגית ואחיה עזבו את מוג'אהדין חלק ומתגוררים באירופה.לאחר משבר אישי קשה שעברה, החלה סבדאני לספר בפומבי על חייה בחסות ארגון האופוזיציה. ב־2024 היא הוציאה לאור את ספרה Min hand i min (בתרגום לעברית: "ידי בידי") בהוצאת הספרים Albert Bonniers Förlag. לצד הראיונות וההרצאות על עברה בארגון שנהפך למעין כת, הייתה סבדאני לפעילה חברתית ופוליטית בכל הקשור לנעשה באיראן. היא נחשבת למשל לתומכת בבנו של השאה לשעבר, רזא פהלווי, ואף פגשה אותו בכנס בפריז בהשתתפות ילדי מוג'אהדין אחרים.
המשך הכתבה: עדות מבפנים: כך הפך ארגון אופוזיציה איראני לכת מסוגרת ואכזרית – אירופה – הארץ
מוג'
דיויד סטברו 