David Stavrou דיויד סטברו

צלם האופנה שתיעד ניצולי שואה בשוודיה: "המצלמה רעדה בידיי"

מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/exibitions/.premium-MAGAZINE-1.6592995

במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.

"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".

ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.

מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".

ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.

"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".

ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

No, Europe Isn't Returning to the Bosom of Islam

The Continent has indeed received millions of migrants, and they pose a variety of problems to their host countries. But these emanate for the most part from right-wing nationalists, not Muslim refugees.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/no-europe-isn-t-returning-to-the-bosom-of-islam-1.6572926

Generally speaking, there are two ways of describing the effects of the changes taking place in the Arab world on Europe: One speaks of millions of immigrants streaming from the rubble of the Middle East and destroying Europe by imposing their primitive, fundamentalist and terrorist culture. A less pessimistic view emphasizes Europe’s moral responsibility to take in refugees from the Middle East, save their lives and give them a new life in free and democratic societies.

Shaul Mishal’s recent piece in this newspaper (“Europe’s Muslim Moment,” September 27), belongs to the first type of view, which is held by many people, from academics and journalists to the wider public. You often hear people who had an Arab cabdriver in Paris or saw burka-clad women in Munich saying something like, “The Europeans will be sorry for what they’ve allowed to happen. Europe will turn into Europistan.” These same experts will also classify any other view as the idealistic naiveté of useful idiots in the service of Islam.

Mishal’s analysis of the Middle East and Africa is factual and addresses geopolitical fluctuations and climate crises in at least nine countries that are mentioned by name. But when it comes to Europe, Mishal doesn’t mention countries, regimes or political entities at all. His Europe is a stereotyped abstraction. What goes for France, goes for Estonia. What goes for Poland, goes for Scotland. Instead of facts and statistics, his analysis of Europe is filled with metaphors and imagery like “waves of immigration flooded Europe” and “Islamic pincers closing in on Europe.”

Take the claim that immigration is the cause of the rise of the far right. The far right has gained control in some countries, but in others it is far from having any governmental influence. Where, you might ask, does it have the most power? Actually, in countries like Poland and Hungary, which have taken in hardly any immigrants at all. In Germany and Sweden, which have absorbed large numbers of immigrants, right-wing parties have made gains but they are still far from taking power, with 12.6 percent and 17.5 percent support respectively in the most recent elections.

It’s not immigrants that boost the strength of the far right, but the fear of immigrants. This is an important distinction, one that shows that the solution to extremism and racism isn’t necessarily building walls but rather correct absorption and integration policies. The argument that immigrants lead to fascism echoes the argument that the “Jewish problem” ushered in Nazism’s rise to power. While there may be a connection, in both cases it is clear that the presence of an ethnic minority is the pretext and not the cause.

Mishal writes about “the return of factionalism, ethnicity and sectionalism,” but in Europe’s two most important countries, France and Germany, the voters keep electing leaders who support European cooperation and EU institutions. Mishal describes Europe as “a magnet for activity by radical Islamists” and he is right about that: The Middle East is indeed exporting terrorism to Europe. But a broader view shows that in 2017, two-thirds of the terror attacks on the Continent were committed by nationalist and separatist movements and only 16 percent were committed by jihadists. (The remainder were carried out by far-left and far-right organizations.)

It’s true that nearly all of those killed in terror attacks in Europe were the victims of jihadist attacks, because these employed methods imported from the Middle East and therefore were deadlier, but ISIS is just the latest addition to the bleak tradition of the Irish, Basque, neo-Nazi, white supremacist and anarchist undergrounds, and as is true for the entire population of Europe, only a tiny percentage of Muslim immigrants empathizes or justifies these attacks.

Just as the European tradition includes not just Beethoven, Spinoza and Shakespeare but also Auschwitz and the Inquisition, the immigrants also have more than just a single heritage. Millions of Muslims have integrated into European society in the last decades. They have contributed to its economy and its culture and, more important, they have developed a moderate kind of Islam that in most cases enables them to integrate into Western culture.

Migrant workers from Turkey are not the same as political exiles from Iran or refugees from a murderous civil war in Syria, but it can be said that the majority of Muslims in Europe are secular or traditional. If we hear about radical imams and people volunteering to join ISIS, it’s because they’re the ones who make headlines. In the real world, no “European countdown” has begun. Yes, a struggle over the Continent’s future is underway, but it is not a fight between immigrants seeking to impose sharia law and helpless natives, but one between liberal, democratic trends and separatist, nationalist and racist trends among both immigrants and the societies that are taking them in.

And the fight is far from being lost. National authorities are learning how to combat radicalization, many countries are adapting their immigration policies and the EU is attempting to balance and regulate the refugees’ arrival. The European mainstream still believes in multiculturalism, solidarity and democracy, but these are troublesome times and they come with challenges on many fronts. In Germany, Chancellor Merkel is contending with an opposition that decries her immigration policy; in Britain, the Euro-skeptics have prevailed; the Italians took a dramatic turn to the right; and in Spain, the Catalans are threatening to break up the kingdom.

Europe is not “in the process of returning to the bosom of Islam,” as Mishal says. Like the rest of the world, it is in the midst of a struggle between populist separatists and the old postwar establishment. And no one, including Israeli prophets of doom, knows how it will end.

David Stavrou is an Israeli journalist based in Stockholm

האם אירופה באמת חוזרת לחיק האסלאם? תגובה לפרופ' שאול משעל.

לפני כשבועיים התפרסם ב"הארץ" מאמר של פרופ' שאול משעל בשם "האבי ב הערבי כובש את אירופה". זוהי תגובתי למאמר שהתפרסמה ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6543964

שני סוגי ניתוחים נפוצים בדיון על השפעת התמורות בעולם הערבי על אירופה. הראשון הוא השיח הפסימי המתאר מיליוני מהגרים המגיחים מהריסות המזה"ת, עולים על אירופה ומחריבים אותה ע"י השלטת תרבות פרימיטיבית, טרוריסטית ופונדמנטליסטית. השני הוא השיח על המחויבות המוסרית של אירופה לקחת אחריות על פליטי המשבר במזה"ת, להצילם ולהעניק להם חיים חדשים בחברות חופשיות ודמוקרטיות.

מאמרו של שאול משעל, "האביב הערבי כובש את אירופה", שייך לסוג הראשון הנפוץ בקרב רבים, החל באנשי אקדמיה ועיתונות ועד לציבור הרחב שהרי כל מי שפגש נהג מונית ערבי בטיול בפאריז או ראה קבוצת נשים לבושות בורקות במינכן יודע לספר ש"בסוף האירופאים יאכלו את מה שהם בישלו ואירופה תהפוך לאירופיסטן". אותם מומחים גם יסווגו כל ניתוח אחר כתמימות אידיאליסטית של אידיוטים שימושיים בשירות האסלאם.

אך עיון במאמרו של משעל מראה שהמציאות היא חמקמקה גם אצל הפסימיסטים. בעוד הניתוח שלו את המזה"ת ואפריקה הוא עובדתי ועוסק בתנודות גאו-פוליטיות ובמשברים אקלימיים בלא פחות מתשע מדינות המצוינות בִּשְׁמָן, הניתוח של אירופה מלא מטפורות, האנשות ודימויים. במקום עובדות ומספרים, אנו מקבלים ביטויים כמו "גלי הגירה מציפים" ו"תנועת מלקחיים איסלמית לופתת את אירופה". אירופה של משעל היא הפשטה סטריאוטיפית שבה אפילו מדינה אחת לא מצוינת בשמה. דין צרפת כדין אסטוניה, דין פולין כדין סקוטלנד. האם ייתכן שדווקא הראליזם של נביאי-הזעם, ולא האידיאליזם של האוטופיסטים, הוא זה שחוטא בסיסמאות והפשטות?

קחו למשל את הטענה שגלי ההגירה גורמים לעליית הימין הקיצוני. אכן, הימין הקיצוני כבש את השלטון במספר מדינות, אך באחרות הוא רחוק מהשפעה שלטונית. היכן, תשאלו, כוחו רב ביותר? ובכן, דווקא במדינות שלא קלטו מהגרים כמעט בכלל כמו פולין והונגריה. דווקא במדינות כמו גרמניה ושוודיה שקלטו המוני מהגרים ישנה אמנם עלייה בכוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות אך הן רחוקות מאוד מהשלטון עם 12.6% ו-17.5% תמיכה בהתאמה בבחירות האחרונות. מסתבר שאלו לא בהכרח המהגרים שמעלים את כוחו של הימין הקיצוני אלא הפחד מהמהגרים. וזוהי הבחנה חשובה מכיוון שהיא מראה שהפתרון לקיצוניות ולגזענות אינו בניית חומות אלא דווקא קליטה נכונה ואינטגרציה. הטענה שהמהגרים עצמם מביאים את הפשיזם דומה לטענה שהבעיה היהודית העלתה את הנאציזם. יש אמנם קשר אך בשני המקרים ברור שקיומו של מיעוט לאומי הוא התירוץ ולא הסיבה.

משעל כותב על "חזרה לכיתתיות, לאתניות ולסקטורליות" ובכל זאת בשתי המדינות החשובות באירופה, צרפת וגרמניה, הבוחרים מעמידים בראשם שוב ושוב מנהיגים התומכים בשיתוף פעולה אירופי ובמוסדות האיחוד. גם בכל הנוגע לטרור הדברים מורכבים. משעל כותב על אירופה כ"אבן שואבת לפעילות של איסלאם רדיקלי", והוא צודק, המזה"ת אכן מייצא טרור לאירופה, אך מבט רחב יותר מראה שב-2017 שני שליש מהפיגועים ביבשת בוצעו ע"י תנועות לאומניות וספרטיסטיות ורק 16% מהם בוצעו ע"י ג'יהדיסטים (השאר בוצעו ע"י ארגוני שמאל וימין קיצוניים). אמנם כמעט כל ההרוגים נהרגו בפיגועים ג'יהדיסטים בגלל שיטות הפעולה המיובאות מהמזה"ת, אך דאע"ש היא רק תוספת למסורת העגומה של המחתרות האיריות והבסקיות, הניאו-נאצים הסקנדינבים והמרקסיסטים הגרמנים, וממש כמו האוכלוסייה האירופית הכללית, רק אחוז מזערי של המהגרים שותפים או מצדיקים מסורות אלו.

כפי שהמורשת האירופית כוללת לא רק את בטהובן, שפינוזה ושייקספיר אלא גם את אושוויץ והאינקוויזיציה, כך גם למהגרים יש יותר ממורשת אחת. מיליוני מוסלמים השתלבו בחברה האירופית בעשורים האחרונים, הם תרמו לכלכלתה ולתרבותה וחשוב מכך, הם פיתחו זן של איסלאם מתון המשתלב ע"פ רוב בתרבות המערבית. אין דין אחד למהגרי עבודה מתורכיה, גולים פוליטיים מאיראן ופליטי רצח-עם מסוריה ובכל זאת ניתן לומר שהרוב המוסלמי באירופה הוא חילוני או מסורתי והסיבה שאנו שומעים על אימאמים קיצוניים והתנדבות לדאע"ש היא שאלו מייצרים כותרות טובות יותר מאשר סתם אזרחים שומרי חוק. בעולם האמיתי לא החלה שום "ספירה אירופית לאחור", מה שהחל הוא מאבק על דמות היבשת אך זה איננו מאבק בין מהגרים המשליטים את חוקי השריע' לבין אוכלוסיות ילידיות חסרות אונים, אלא בין מגמות ליברליות ודמוקרטיות למגמות בדלניות ולאומניות בתוך חברות המהגרים ובתוך החברות הקולטות כאחד.

והמאבק רחוק מלהיות אבוד. הרשויות, שהיו בעבר חסרות אונים, מול "תיירות הג'יהאד", לומדות בהדרגה להילחם ברדיקליזציה, מדינות רבות עושות התאמות במדיניות ההגירה שלהן והאיחוד האירופי מנסה לאזן ולווסת את הגעת הפליטים. הזרם המרכזי באירופה מאמין עדיין ברב-תרבותיות, בסולידריות, בדמוקרטיה ובזכויות-אדם אך הוא מאותגר בחזיתות רבות – בגרמניה נאבקת הקנצלרית מרקל באופוזיציה המתקוממת נגד מדיניות ההגירה שלה, בבריטניה ניצחו היורוסקפטים, באיטליה קיבלה המטוטלת הפוליטית דחיפה ימינה ובספרד מאיימים הקטלונים לפרק את הממלכה. ובכל זאת, אירופה אינה חוזרת לחיק האסלאם, כדברי משעל. כמו שאר העולם היא פשוט בעיצומו של מאבק בין בדלנים פופוליסטים לבין הממסד הפוסט-מלחמתי הישן ואף אחד, כולל נביאי-זעם ישראלים, לא יודע איך המאבק ייגמר.ה

שוודיה באי וודאות פוליטית לאחר הבחירות

בניגוד לדיווחים רבים ברחבי העולם, מפלגת הימין הפופוליסטית, "השוודים הדמוקרטיים" דווקא השיגו תוצאה מאכזבת מבחינתם, שני הגושים המרכזיים נמצאים בשוויון והמשא ומתן להקמת ממשלה חדשה עלול להימשך שבועות או חודשים. גם בחירות חוזרות הן תסריט אפשרי. כל הפרטים, כולל הזווית הישראלית והיהודית, כאן בדיווח שלי ב"בהארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6466408

הבחירות שנערכו ביום ראשון בשוודיה הניבו תוצאות המסבכות את המדינה בדרמה פוליטית שכמותה לא ידעה מעולם. כעת, משספירת הקולות כמעט הסתיימה, ברור שאין לאף אחד מן הגושים הפוליטיים במדינה יתרון מובהק, אין קואליציה טבעית שתוכל להשיג רוב בפרלמנט ואין מועמד מוסכם שיקבל על עצמו את הקמת הממשלה הבאה. בשוודיה של העשורים האחרונים ישנם שני גושים פוליטיים מרכזיים. הראשון הוא הגוש האדום-ירוק המורכב מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת השמאל (הקומוניסטית לשעבר) ומפלגת הירוקים. הגוש השני מורכב ממפלגת "המתונים" השמרנית, המפלגה הליברלית, מפלגת המרכז והנוצרים-דמוקרטים. מפלגות מרכז-ימין אלו הקימו בראשית שנות האלפיים ברית פוליטית ששלטה בשוודיה בשנים 2006-2014 אך איבדה את השלטון לפני ארבע שנים לטובת ממשלת מיעוט של הסוציאל-דמוקרטים והירוקים.

העניינים החלו להסתבך כבר ב-2010 אז הצטרף כוח פוליטי שלישי לפרלמנט השוודי – מפלגת ימין קיצונית ופופוליסטית בשם "השוודים הדמוקרטיים". מפלגה זו, ששורשיה בתנועות ניאו-נאציות, זוכה לתמיכה הולכת וגוברת בשנים האחרונות. כיום היא מתונה יותר מבראשית דרכה אם כי רבים טוענים שהיא עדיין גזענית ואנטישמית וניתן להגדיר אותה כמפלגה לאומנית, שמרנית, יורוסקפטית, אנטי-פמיניסטית ובעיקר כמתנגדת למדיניות ההגירה הנדיבה של שוודיה.

תוצאות הבחירות האחרונות מציבות את שני הגושים המרכזיים בשוויון כמעט מוחלט עם קצת יותר מ-40% תמיכה לכל גוש. השוודים הדמוקרטים עומדים על 17.6% תמיכה והם המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט החדש אך התוצאה הסופית טרם התקבלה מכיוון שקולות המצביעים בשגרירויות בחו"ל וחלק מהקולות שהתקבלו לפני יום הבחירות טרם נספרו (בשוודיה ניתן להצביע במשך כשבועיים וחצי לפני יום הבחירות עצמו). מדובר בסה"כ בכמה עשרות אלפי קולות אך הם עלולים להכריע מי יהיה הגוש הגדול יותר.

ההישג של "השוודים הדמוקרטים" קטן משמעותית מתחזיות מסוימות שזיכו אותם ביותר מ-20% מהקולות, אך כוחם בפרלמנט התחזק ב-4.7%. הישגם בולט במיוחד במחוז הדרומי סקוֹנֶה שם הם השיגו 23.6% תמיכה. מחוז זה כולל את מאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה שקלטה אלפי מבקשי מקלט בשנים האחרונות ושהתפרסמה בתקופה זו כעיר שיש בה בעיות חברתיות רבות, פשע מאורגן ותקריות אנטישמיות. במקומות מסוימים בדרום המדינה, ובעיקר באזורים הכפריים, השיגו "השוודים הדמוקרטים" למעלה מ-30% תמיכה.

בעיר הבירה סטוקהולם, ובעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנברג שבמערב המדינה, הישגה של מפלגת הימין הקיצוני קטן משמעותית. בערים אלו היא זכתה לכ-13% תמיכה בלבד. סיפור חשוב נוסף של בחירות אלו הוא החולשה היחסית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הגדולה ביותר בשוודיה במאה השנים האחרונות. גם במקרים הנדירים בהם איבדה המפלגה את השלטון כתוצאה מקואליציה רחבה נגדה היא היתה המפלגה הגדולה ביותר ובד"כ חזרה במהרה לשלטון. גם הפעם הסוציאל-דמוקרטים הם הגדולים ביותר עם מעט יותר מ-28% מהקולות אם כי זו התוצאה הגרועה ביותר בהיסטוריה שלהם.

הבעיה של הסוציאל-דמוקרטים בולטת בצפון שוודיה שם באופן מסורתי הם זוכים באחוזי תמיכה אסטרונומיים. הפעם הם זכו בתמיכה של בין 30% ל-40% המהווה ירידה של כ-6%-7% בחלק מהמחוזות הצפוניים. בין השאר נפגע כוחם של הסוציאל-דמוקרטים בקרב חברי האיגודים המקצועיים העוצמתיים של שוודיה שהיוו תמיד את הגרעין הקשה של תומכי המפלגה. ע"פ הערכות שונות גם בבחירות האחרונות הצביעו כ-40% מחברי איגוד עובדי הצווארון הכחול למפלגה הסוציאל-דמוקרטית אך "השוודים הדמוקרטים" זכו גם הם בנתח מכובד מהקולות, מעל-20% ע"פ הערכות.

מיד עם היוודע תוצאות הבחירות הראשוניות דרשו מפלגות המרכז-ימין מראש הממשלה הסוציאל-דמוקרט, סטפן לופבן, להתפטר. לופבן דחה את הדרישה והכריז שהוא ינסה להקים ממשלה למרות השוויון בין הגושים. זהו מצב חדש בפרלמנטריזם השוודי – שתי הדרכים היחידות להקים ממשלה הן דרכים חסרות תקדים. האחת היא הקמת ממשלה משותפת של מפלגות משני צדי המתרס כדי לנטרל את מפלגת הימין הפופוליסטי. השנייה היא הקמת ממשלת ימין המשתפת או לכל הפחות נהנית מתמיכה של הימין הפופוליסטי שעד כה הוחרם באופן מוחלט ע"י שני הגושים. בעוד כשבועיים, לאחר שהתוצאות יהיו סופיות, יתכנס הפרלמנט ויחל תהליך של מינוי ראש-ממשלה. ע"פ השיטה השוודית אמור יו"ר הפרלמנט להעמיד ראשית את ראש-הממשלה המכהן להצבעת אמון ואח"כ להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה עליו או על מועמד אחר במקרה שהוא לא זוכה לאמון. לאחר מכן אמור ראש-הממשלה להרכיב ממשלה שהפרלמנט יאשר את הרכבה ואת הצעת התקציב שלה.

תוצאות הבחירות עלולות לגרום לכך שלא יהיה אף מועמד שיזכה לתמיכה מספקת ובכל מקרה אחרי ארבעה ניסיונות השוודים יהיו חייבים ללכת לבחירות חדשות. תהליך זה יכול לקחת חודשים והוא חסר תקדים בשוודיה. יעידו על כך כותרות העיתונים ביום שלישי: "כאוס" היתה הכותרת של היומון אקספרסן בעוד היומון דגנס ניהטר הציג על עמוד השער שלו את תמונות מנהיגי שתי המפלגות הגדולות ותחתיהן את הכותרת: "קרב המפסידים".

כשמדובר בקהילה היהודית בשוודיה ובישראלים המתגוררים בה ישנן דעות שונות לגבי תוצאות הבחירות ובעיקר לגבי מפלגת "השוודים הדמוקרטים". "מבט קרוב על מדיניות "השוודים הדמוקרטים" מגלה שהיא תגרום לכך שחיים יהודיים יהיו בלתי אפשריים באופן מעשי בשוודיה", כתב אהרון וורשטנדיג, יו"ר הקהילה היהודית, כמה ימים לפני הבחירות במאמר דעה ביומון דאגנס אינדוסטרי, "המפלגה רוצה, למשל, לאסור על קיום ברית מילה ולהוציא מחוץ לחוק ייבוא של בשר כשר". עמדתו של וורשטנדיג איננה חדשה ובעבר הוא טען מספר פעמים ש"השוודים הדמוקרטים" היא "ללא ספק מפלגה אנטי-יהודית". עמדה זו נפוצה בקרב יהודים וישראלים רבים בעיקר בגלל התבטאויות אנטישמיות של בכירים במפלגה ויוזמות שונות שהם מציעים כגון ביטול האפשרות להחזיק בשתי אזרחויות.

עומר רוזנבאום, ישראלי תושב סטוקהולם, אומר שישנו אמנם חשש מהקצנה בחברה ביחס ליהודים אך הוא איננו מודאג. "כרגע "השוודים הדמוקרטים" מצניעים את האנטישמיות שלהם ומתרכזים בעיקר במהגרים מהמזרח התיכון", הוא אומר, "באופן אישי אני לא מתרשם שמדובר במפלגה עם מנהיגים כריזמטיים שיסחפו המונים לפוגרומים נגד יהודים. כמו שזה נראה כרגע אף אחד לא רוצה לנהל איתם מו"מ מה שאומר שצפויות להם 4 שנים קשות באופוזיציה". רוזנבאום מוסיף שהסוציאל-דמוקרטים עשו עבודה יחסית טובה בקדנציה האחרונה למרות שטיפול לקוי בהגירה, בפשיעה ובמערכת הרפואית דחף את תומכיהם לזרועות מפלגת הימין. "עם זאת, ראש הממשלה, סטפן לופבן, הוא פוליטיקאי בחסד", הוא מסכם, "הוא כמו חתול עם 9 נשמות".

אמנון ישראלי, גם הוא תושב סטוקהולם אומר שההתעלמות הממסדית מ"השוודים הדמוקרטים" היא זו שגרמה לעליה בכוחם. "כשהעיתונות והמדיה החברתית חשפו תופעות כמו עליה במספר מקרי האונס הקבוצתי, מעשי הרצח וכל מה שבא עם הגירת הענק של 2015-2017, כל מי שהתלונן כונה גזען. זה מה שקרה בארה"ב כשהמעיטו מערכו של טראמפ והוא הצליח בכל זאת כי אנשים אוהבים את האנדרדוג". איתי פרידמן, ישראלי המתגורר בסטלרהולמן מוסיף: "השוודים מאסו בשמאל. צריך לומר את האמת – אוזלת היד של מפלגות השמאל היא ש"המליכה" את הימין הקיצוני. אין יותר מקום בעולמנו למדיניות סוציאלית נדיבה ופזרנית. מצד אחד שוודיה זקוקה למהגרים ככוח עבודה, אבל היא חייבת גם להציב דרישות של אינטגרציה ובכך נכשלה ממשלת השמאל בגדול". קרן סוונסון, ישראלית המתגוררת בעיר סודרטליה, מפרשת את תוצאות הבחירות דווקא כחולשה של "השוודים הדמוקרטים" שציפו לתמיכה גדולה יותר. "מה שקרה זה ששאר המפלגות החליטו להתאים את עצמן לקהל ולדבר באופן יותר פתוח על הגבלת מספר המהגרים ועל הצורך לדרוש מהמהגרים להתאים את עצמם לשוודיה ולא להפך. מה שרוב המפלגות אומרות היום זה מה ש"השוודים הדמוקרטים" אמרו לפני ארבע שנים וזה גרם לצמצום התמיכה בהם".

לא רק שוויון מגדרי: המפלגה הפמיניסטית בשוודיה מתייצבת מול הלאומנים

כמו כל דבר הקשור במפלגת "היוזמה הפמיניסטית" גם נאום הבחירות של ראשת המפלגה, גודרון שימן, היה לא שגרתי: "אנחנו צריכים להשקיע בגני ילדים, בחדרי לידה ובחינוך מיוחד", היא אמרה לתומכיה, "אנחנו לא צריכים יד קשה של שוטרים, אלא יד רכה. אנחנו צריכים ביטחון אנושי ולא ביטחון צבאי. מה שאנחנו צריכים זו אהבה". מפלגת "היוזמה הפמיניסטית מציבה את עצמה מעבר לסקלה של ימין ושמאל ומעבר למאבק בין הימין הפופוליסטי, השמרנים והסוציאל-דמוקרטים. האם היא תצליח לעבור את אחוז החסימה והאם בשקט בשקט מובילה המפלגה השוודית הקטנטנה תנועה עולמית מהפכנית?

"פורסם ב"הארץ: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6455748

הבחירות שיתקיימו ב-9 בספטמבר בשוודיה הן מהדרמטיות שנערכו במדינה במאה שנה האחרונות. חולשתה יוצאת הדופן של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ועליית כוחה של המפלגה הימנית-פופוליסטית המקומית, "השוודים הדמוקרטיים", מאיימות להפר את האיזונים המקובלים של הפרלמנטריזם השוודי והממסד הפוליטי במדינה שרוי באי וודאות לקראת המגעים להקמת ממשלה ביום שלאחר הבחירות. אך לצד הדרמה המרכזית, בשולי המפה הפוליטית השוודית, יש דרמה נוספת. פעיליה ופעילותיה של מפלגה קטנה ומהפכנית בשם "היוזמה הפמיניסטית" מקווים להפתיע את כולם ולעבור את אחוז החסימה ובכך ליצור היסטוריה מקומית ובינלאומית. זוהי מפלגה שבמרכז מצעה ופעילותה עומדים רעיונות פמיניסטיים והשקפה הרואה את העולם (וגם מנסה לתקן אותו) דרך משקפיים פמיניסטיות.

בבחירות הקודמות המפלגה זכתה לתמיכה של 3.1% כאשר אחוז החסימה הוא 4% אך זה לא היה כישלון מוחלט היות ונציגי המפלגה הצליחו להיבחר ל-13 רשויות מקומיות בשוודיה. ב-2016 נרשמה הצלחה נוספת כאשר נציגת המפלגה נבחרה לפרלמנט האירופי. כעת, למרות שהסקרים לא מנבאים למפלגה הצלחה בבחירות הכלליות דוברי המפלגה טוענים שבהחלט תיתכן הפתעה. אך ההצלחה בקלפיות איננה חזות הכל כשמדובר ב"יוזמה הפמיניסטית". בעוד שמפלגות דומות הן תופעה שולית למדי במדינות אחרות באירופה, בשוודיה המפלגה הפמיניסטית מצליחה להשפיע על השיח הציבורי כבר שנים לא מעטות ויש הטוענים שזוהי רק ההתחלה.

המפלגה הוקמה ב-2005 ע"י גודרון שימן, פוליטיקאית וותיקה ומנוסה ואושיית תרבות מוכרת בשוודיה. שימן הנהיגה בעבר את מפלגת השמאל במדינה אך עזבה אותה בעקבות פרשת עבירות מס בה היתה מעורבת. לאחר תקופה קצרה של פעילות ללא בית פוליטי היא הודיעה על ייסודה של מפלגה חדשה שמיד עוררה עניין רב. עיון במצע המפלגה אמנם מציב אותה בצד שמאל של המפה הפוליטית אך כבר מתחילת דרכה היא הגדירה את עצמה כמפלגה רדיקלית הנמצאת מעבר לסקלה המוכרת של ימין ושמאל. שימן, מנהיגת המפלגה, היא פוליטיקאית כריזמטית המעוררת רגשות עזים בקרב תומכיה ומתנגדיה והיא יודעת להעביר מסרים גם בדרכים לא קונבנציונאליות. בנאום ב-2002 היא עוררה מהומה כשהשוותה בין דיכוי הנשים באפגניסטן של הטליבן לזה הקיים בשוודיה, ב-2010 היא העלתה באש 100,000 כתר שוודי (כ-11,000 דולר) כדי להעלות למודעות את פערי השכר בין גברים לנשים, באותה שנה היא גם השתתפה בתחרות ריקודים טלוויזיונית שם היא ביקרה את החלוקה המגדרית של תפקידי הריקוד. שימן ידועה גם כמי שחושפת ברבים את חייה האישיים, בעבר היא דיברה בגלוי על האלכוהוליזם שלה ואפילו צולמה ע"י בעלה לשעבר, במאי קולנוע במקצועו, כשהיא יולדת את בנם הבכור. הסרט יצא לאור ב-1979 והוא ישיר, חושפני ואיננו מסתיר דבר.

בשבועות האחרונים נמצאת שימן במסע בחירות אינטנסיבי. היא מבקרת בעשרות חוגי בית (אותם מכנים במפלגה Home Party), היא נואמת בכיכרות בכל רחבי המדינה ומשתתפת באספות פעילים ובהפגנות. באירועים אלו היא כוכבת רוק. רבים עומדים בתור להצטלם איתה ולקבל את חתימתה. פעילות ההסברה של המפלגה היא פעילות שטח אינטנסיבית, היא מבוססת על שיחות ומפגשים אישיים, אין לה תקציב לקמפיין לאומי גדול והיא אינה מסתפקת בקמפיין אינטרנטי של סטטוסים בפייסבוק ובטוויטר. זוהי מערכה לא פשוטה בעבור "היוזמה הפמיניסטית". שימן חייבת לעבוד קשה על מנת לשכנע בוחרים ובוחרות פוטנציאליים שהיא הדבר האמיתי היות וכמעט כל המפלגות השוודיות הממסדיות טוענות שהן פמיניסטיות, הממשלה מגדירה את עצמה כממשלה פמיניסטית ואפילו שרת החוץ הסוציאל-דמוקרטית מקדמת מדיניות שהיא מכנה מדיניות חוץ פמיניסטית.

"המפלגות האחרות הן פמיניסטיות במילים", אומרת שימן בראיון ל"הארץ", "ב-2014, מתוך פחד שאנחנו נכנס לפרלמנט, הן התחילו לקרוא לעצמן פמיניסטיות בלי שחבריהן אפילו ידעו שהם כאלה. הממשלה אולי קוראת לעצמה פמיניסטית אבל זה לא ניכר במדיניות שלה והיא לא עשתה דבר ממה שצריך לעשות בשביל להשיג מטרות פמיניסטיות". ע"פ שימן הפמיניזם של המפלגות השוודיות הממסדיות הוא אופורטוניסטי. כשהן ראו במפלגתה איום הן נהיו פמיניסטיות אבל שנה מאוחר יותר, כשהאיום הגיע ממפלגת הימין הפופוליסטי, נהיו כולם לאומנים והתחילו לדבר על אהבתם לשוודיה ולהתחרות למי יש דגלים גדולים יותר. "כשאנחנו ניכנס לפרלמנט", אומרת שימן בביטחון, "אנחנו נקדם פעילות פמיניסטית אמיתית, אנחנו נחליש את מפלגות המרכז-ימין ונקטין את האפשרות של הימין הלאומני לסחוט את המפלגות האחרות. הקואליציה שלנו תהיה ירוקה-אדומה-ורודה (סוציאל-דמוקרטים, ירוקים ופמיניסטים)".

למרות ששימן היא הדמות הידועה ביותר במפלגה, זו איננה מפלגה הסובבת סביב אדם אחד. מאז ייסודה הנהיגו אותה, במקביל לשימן, 7 נשים וגבר אחד, יש בה כמה אלפי חברים, מנגנון מפלגתי, תנועת נוער, מוסדות פעילים וחבורה צעירה ואנרגטית של תומכים, פעילים ומועמדים שחלקם אף הקימו מעין פרלמנט צללים והם כעת מועמדים בבחירות המקומיות והארציות.

אחד מהם הוא לואיס לינאו, בן 42 מסטוקהולם, ששימש כיו"ר ארגון בשם "גברים בעד שיווין" ונמצא במקום הרביעי ברשימה הארצית של המפלגה. לינאו עסק במשך שנים רבות בחינוך מיני לבני-נוער והוא אומר שהוא מחויב למאבק בתרבות הגברית המצ'ואיסטית שמתבטאת לדבריו ב"נורמות גבריות רעילות". "הפמיניזם שלנו הוא של שוויון חברתי ומלחמה בגזענות", הוא אומר, "אנחנו לא רוצים לשבור רק את יחסי ההיררכיה ומבני הכוח המגדריים, אלא גם את אלו הדתיים והגזעיים. בנוסף, אנחנו רוצים לעצור את האפליה של קבוצות מקופחות נוספות כמו אנשי הפריפריה והלהט"בים. יש ממדים רבים של מבני כוח שאנחנו מדברים עליהם והם כולם מצטלבים". ע'"פ לינאו יש לגברים, ללבנים ולהטרוסקסואלים כוח רב יותר מחברי קבוצות אחרות. ה"יוזמה הפמיניסטית" לדבריו משנה את מבני הכוח האלו, היא מחזקת את זכויות האדם ונלחמת בלאומנות. "עצם ההתמקדות במבני כוח משנה אותם", הוא אומר, "עצם הדיבור על היררכיות ועל האלימות הנובעת מהן גורם לשינוי".

דוגמא טובה למדיניות של "היוזמה הפמיניסטית" היא נושא האלימות נגד נשים והקשר שלו להגירה. לינאו מודע לכך שיש טענה שקליטת ההגירה בשוודיה, שמפלגתו תומכת בה, הגדילה את מספר מקרי האלימות נגד נשים אבל הוא מתנגד למסקנות שבד"כ מוסקות מהתופעה. "העניין המרכזי באונס ואלימות מינית", אומר לינאו, "הוא התנהגות גברית. יכול להיות שאחוז גבוה של העבריינים הם מהגרים אבל הנקודה החשובה היא לא אחוז המהגרים אלא אחוז הגברים. כמעט מאה אחוז ממעשי האונס מבוצעים על ידם. אם רוצים למנוע אלימות מינית צריך לעבוד עם גברים ועם נורמות גבריות, עם איך שגברים רואים מיניות, עם ההבדלים בצורה שאנחנו תופסים מיניות של גברים ונשים. הנורמות הגבריות דומות בצ'ילה, באוקראינה, באפגניסטן ובשוודיה אך הן מתבטאות אחרת. צריך לדבר על מערכות יחסים, על המשפחה ועל תרבות. בשוודיה, למשל, בניגוד למקומות אחרים, זה לא חוקי לאנוס את אשתך והתרבות הזו יכולה להשפיע לטובה על אנשים שמגיעים מתרבויות אחרות. אני מאמין בשינוי הזה".

ביקור באירועי הבחירות של המפלגה והאזנה לטקסטים של הנאומים חושפים רעיונות רדיקליים נוספים. בכנס מפלגתי ב-Vällingby שבמערב סטוקהולם, בין הבלונים הוורודים, קריאות התמיכה וכרזות הבחירות, דיברו המועמדים על מדיניות תקציבית מרחיבה, על הורדת גיל ההצבעה ל-16, על נדיבות בקליטת מבקשי מקלט, על הזכות לאיחוד משפחות של פליטים, על המאבק במיליטריזם ועל אהבה ככוח המרכזי שעומד בבסיס מדיניות המפלגה. "אנחנו לא צריכים עוד טנקים ותותחים בגוטלנד (האי הגדול בשוודיה, ד.ס)", אמרה גודרון שימן בפני קהל הבית שלה, "אנחנו צריכים להשקיע בגני הילדים, בחדרי הלידה ובחינוך המיוחד. אנחנו לא צריכים יד קשה של שוטרים, אלא יד רכה. אנחנו צריכים ביטחון אנושי ולא ביטחון צבאי. מה שאנחנו צריכים זו אהבה".

בראיון עמה סיפרה שימן על תחילתה של תנועה עולמית. "יש לנו קשר עם קבוצות פמיניסטיות ופעילי זכויות אדם במדינות רבות והעבודה שאנחנו עושות בשוודיה נותנת השראה לרבים". שימן מספרת שהיא מקדמת את הקמתן של מפלגות פמיניסטיות נוספות שיתמודדו בבחירות לפרלמנט האירופי בשנה הבאה. "יש לנו כבר מפלגות "יוזמה פמיניסטית" בנורבגיה, פינלנד, דנמרק, פולין, גרמניה, ספרד, אנגליה וקרואטיה. המפלגה השוודית היא הראשונה והגדולה ביותר, היא המודל לאחרות ואנחנו עובדות על עוד מפלגות פמיניסטיות שיקומו כתשובה ללאומנות המתעצמת ביבשת". שימן מספרת גם על קשרים לארגונים אמריקאים כמו Black Lives Matter, על כנסים בינלאומיים שכבר התקיימו בבריסל ובמאלמו ועל נוספים שיתקיימו לקראת סוף השנה בניסיון ליצור אג'נדה פמיניסטית משותפת לקראת הבחירות בפרלמנט האירופי. קשה עדיין לדעת אם מפלגת "היוזמה הפמיניסטית" תעמוד בליבה של תנועה פוליטית עולמית כפי ששימן טוענת אך הבחירות הקרובות בשוודיה תהיינה מבחן כוח חשוב בעבורה. הצלחה בהן תפתח בפני המפלגה דלתות רבות. כישלון, לעומת זאת, עלול להעמיד בפניה בעיה קשה. שימן וחבריה לא מתכוונים להתייאש בכל מקרה. "אחרי הבחירות כאן בשוודיה ננוח שבוע", היא אומרת, "ואח"כ נמשיך לאיחוד האירופי כולו".

הזווית הישראלית

בתחום מדיניות החוץ תומכת מפלגת "היוזמה הפמיניסטית" בפרויקט Ship To Gaza. בהודעה שהיא פרסמה השנה היא מדברת על התנגדותה להתנחלויות, לכיבוש ולפגיעה בזכויות האדם בעזה. "החומה, המצור, הדיכוי הצבאי והפיקוח הדומה לאפרטהייד, יחד עם החלטת ארה"ב להכיר בירושלים כבירת ישראל הן פגיעה בזכויות אדם" כך ע"פ הודעת המפלגה. כל אלו, ע"פ "היוזמה הפמיניסטית" מצדיקות את המשטים לעזה שהן "צורת התנגדות לא אלימה נגד "המצור הלא חוקי". אחת ממועמדות המפלגה, אולדוז ג'בידי, שחקנית בת 38 מסטוקהולם, אף השתתפה באחד המשטים והתבטאה בצורה שערורייתית בראיון לעיתון המפלגה. ג'בידי אמרה שהיא חולמת על פתרון לסכסוך שבו היהודים יעברו לארה"ב והפלסטינים יוכלו "לחיות בשלום ולבנות את הארץ שהיתה פעם שלהם". המפלגה גינתה מיד את הדברים והסירה את מועמדותה של ג'בידי. "עמדתנו ברורה", אומרת ראשת המפלגה, גודרון שימן, "אנחנו בעד פתרון שתי המדינות ובעד סיום המצור". ע"פ שימן אין במפלגה בעיית אנטישמיות אך מכיוון שאנטישמיות, גזענות וסקסיזם הן חלק מהחברה המודרנית המפלגה לוקחת מאוד ברצינות את המאבק בתופעות אלו ויוזמת קבוצות למידה בנושא. "צריך להכיר בקיומן של גזענות, אנטישמיות וסקסיזם", היא אומרת, "צריך להגיב להן ולהיאבק בהן".

הבחירות בשוודיה והזווית הישראלית

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6435885

שוודיה איננה מסוג המדינות המייצרות חדשות דרמטיות לעיתים קרובות. הפוליטיקה הפנימית שלה מעניינת את תושביה בלבד ואם כבר יוצאת ממנה כותרת בינלאומית היא בד"כ קשורה למדיניות החוץ שלה ולהגירה אליה. בימים האחרונים, עם זאת, פרשנים פוליטיים ברחבי העולם מביטים לעבר סטוקהולם ומנסים להבין את משמעות הבחירות שיערכו במדינה בתשעה בספטמבר. על מנת להבין מדוע הבחירות במדינה הסקנדינבית בת עשרת מיליון התושבים חשובות בהקשר כלל-אירופי יש לזכור את שתי המגמות השולטות ביבשת בשנים האחרונות. הראשונה היא התחזקותו הדרמטית של הימין הפופוליסטי המתבטא בהתחזקותן של מפלגות דוגמת ה-AFD בגרמניה, מפלגת החירות ההולנדית והמפלגות השולטות בפולין ובהונגריה. השנייה היא היחלשותן ולעיתים אף התרסקותן של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות דוגמת ה-SPD בגרמניה והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.

ניצנים של מגמות אלו נראים אמנם גם בשוודיה, אך נכון להיום אלו רק ניצנים. הקדנציה האחרונה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית היתה אמנם רצופת משברים אך שלא כמו אחיותיה באיטליה, בריטניה והמדינות הנורדיות השכנות, היא עדיין מחזיקה בשלטון ולמעשה לא הפסידה בבחירות מאז 1917. גם במקרים הנדירים שהיא איבדה את השלטון כתוצאה מקואליציה פרלמנטרית רחבה נגדה, היא עדיין היתה המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט והיא שבה לשלטון במהרה.

גם במה שנוגע להתחזקות הימין הפופוליסטי שוודיה שונה משכנותיה. פועלת בה אמנם מפלגת ימין פופוליסטית, "השוודים הדמוקרטים", וזו אכן מתחזקת בשנים האחרונות אך עד עתה היא נוטרלה ביעילות ע"י הסכמה רחבה בין שאר המפלגות שסירבו לשתף איתה פעולה. ה"שוודים הדמוקרטיים" החלו את דרכם בסוף שנות השמונים כמפלגת ימין קיצוני בעלת מאפיינים ניאו-נאציים אך עם השנים המפלגה התמסדה והתמתנה במידת מה. מאז שעברה לראשונה את אחוז החסימה ב-2010 היא רק מתחזקת, אם כי סירובו של הממסד הפוליטי בשוודיה לצרף אותה לקואליציה גרם לכך שנמנעה ממנה השפעה פוליטית ממשית.

כעת כל זה עלול להשתנות. חלק מהסקרים מראים ש"השוודים הדמוקרטים" יזכו ביותר מ-20 אחוז תמיכה בעוד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תזכה כנראה בתוצאה הגרועה ביותר שלה במאה השנים האחרונות. אם זה יהיה המצב עלולות מפלגות הימין המתון לאפשר לימין הקיצוני לקחת לראשונה חלק בשלטון או אפילו להשתלט עליו ושוודיה עלולה להיות הלְבֵנָה האחרונה שנופלת מהחומה של הסֵדֶר הפוסט-מלחמתי במערב אירופה. כלומר, זה עלול להיות סופו המעשי של עידן מדינות הרווחה הדמוקרטיות הפתוחות להגירה, שחיות בשלום ובשיתוף פעולה זו לצד זו ומקדמות ערכים הומניסטיים ואוניברסליים. מצב זה כבר לא יהיה בבחינת חדשות מקומיות ממדינה נידחת. זהו כבר אירוע היסטורי. אם, לעומת זאת, הסוקרים טועים והציבור השוודי יבחר בכוחות הפוליטיים המסורתיים, שוודיה תהיה למדינה שבה נעצר הסחף. במקרה כזה, היא תהווה דוגמא למדינות אחרות ותהיה אולי השראה לשינוי מגמה ביבשת.

התחזקות הימין הקיצוני השוודי הוא בחזקת פיתוי גדול לישראלים רבים. אלו מקווים שבניגוד לשלטון השוודי הנוכחי, המבקר את ישראל ומעניק תמיכה בינלאומית לפלסטינים, שלטון הימין החדש יעניק תמיכה בלתי מסויגת בישראל. זוהי גישה מובנת אך היא מוטעית.

ראשית, מבחינה היסטורית יש משמעות לכך שתנועות הימין החדש האירופי נטועות עמוק בקרקע אנטישמית וניאו-נאצית. גם אם כיום מפלגות כמו "השוודים הדמוקרטיים" ומנהיגים דוגמת ויקטור אורבן מסמנים את האסלאם, ולא את היהדות והציונות, כאויב הראשי, אין שום ערובה לכך שהתקרבותם לישראל איננה מבוססת על אינטרס זמני. מדובר בתנועות בעלות עבר של צלבי קרס והווה של קשרים ונאמנויות לבעלי-הון, פוליטיקאים ואנשי רוח המונעים מאינטרסים ואידאולוגיות הצופנות סכנות רבות לישראל וליהודי העולם. כל עוד השותפות בין ישראל לימין האירופי החדש מבוססת על הקרקע הרעועה של שנאת ערבים ומלחמה באליטות תקשורתיות ומשפטיות ולא על שותפות ערכית, כלכלית ותרבותית עמוקה אין להתפלא שהידידות והקִרבה הופכות לעיתים להצבעות נגד ישראל באו"ם, לקמפיינים אנטישמיים וללגיטימציה של הכחשת שואה.

אך זה לא רק עניין של אנטישמיות ושנאת ישראל שהרי זו קיימת גם בשמאל האירופי המוציא מתוכו לעיתים מנהיגים תומכי טרור איסלמיסטי ומפיצי תאוריות קונספירציה אנטישמיות. ממש כמו שמרבית השמאל השוודי איננו אנטי ישראלי כך גם מרבית מצביעי "השוודים הדמוקרטים" אינם אנטישמיים. הם פשוט מצביעים נגד הממסד שלטענתם הפקיר אותם וזאת זכותם. עם זאת, ישראלים המחפשים שותפים באירופה יצטרכו לקחת בחשבון שהימין הלאומני משנה את אירופה. הוא מקים בה משטרים אנטי-ליברלים, בדלנים ויורו-סקפטים, הוא בונה סביבה חומות ומדלל את רוחה. במצב זה יתקשו תעשיינים ישראלים לייצא לאירופה, תיירים ישראלים יתקשו לטייל בה ולאנשי המדע, המחקר והאומנות יהיה פחות מה לחפש בה. גם אם תמיכת אירופה החדשה בישראל תהיה איתנה היא לא תואיל לישראלים התומכים בדמוקרטיה, זכויות אדם, סולידריות וחתירה לשלום. לאלו תואיל הרבה יותר תמיכתה של אירופה בה שולטים ערכים אלו בפועל, גם אם תמיכה זו מציגה לעיתים תביעות, דרישות וביקורת.

פופ, טכנולוגיה וביזנס, הסיפור המלא מאחורי שני השירים החדשים של להקת אבבא

בעזרת מוסיקה קלילה ומשמחת, טכנולוגיה מתקדמת וחוש עסקי מפותח, להקת אבבא שוברת שתיקה של 35 שנה בשני שירים חדשים ומסע הופעות וירטואלי. עם גרף רווחים של מיליונים, מותג בידור מנצח, בית מלון ומסעדה, מנהליה כבר מתכננים "עשור נוסף של רלוונטיות".

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-MAGAZINE-1.6134427

בהודעה מפתיעה שהתפרסמה בסוף אפריל הודיעו חברי הלהקה השוודית אבבא, שהתפרקה בתחילת שנות השמונים, שהם הקליטו שני שירים חדשים שיתפרסמו בדצמבר. ההקלטות נערכו בחשאי כחלק מההכנות לסיבוב הופעות של הולוגרמות של חברי הלהקה המיתולוגית המתוכנן להיערך בשנה הבאה. "כולנו הרגשנו שאחרי כ-35 שנה יכול יהיה להיות כיף לאחד כוחות שוב ולהיכנס לאולפן הקלטות", כך נכתב בהודעה, "ואכן עשינו את זה. זה היה כאילו הזמן עמד על מקומו ורק יצאנו לחופשה קצרה. חוויה נפלאה באמת!".

ההודעה על הקלטת שני השירים החדשים הדהימה את מעריצי הלהקה אבל גם את אלו שאינם חסידיה המובהקים, שכן גם מי שאינו מתחבר למוסיקה של אבבא חייב להודות שלפחות דבר אחד עשתה הלהקה טוב מכולם – אבבא ידעה איך להתפרק. בשנת 1982, לאחר עשר שנים של פעילות מוסיקלית משותפת, הפסיקו חברי אבבא להופיע ולהקליט יחד. הם לא הודיעו רשמית על פירוק החבילה אך ארבעת חברי הלהקה החלו לעבוד על פרויקטים מוסיקליים עצמאיים ואבבא פשוט חדלה להתקיים. עם השנים שעברו הבהירו חברי הלהקה בהזדמנויות שונות כי אין סיכוי שיופיעו יחדיו שוב. כך, בניגוד לאינספור להקות שהתפרקו בקול תרועה וחזרו פעם אחר פעם להופיע יחד, בין אם כמחווה למעריצים נוסטלגיים או כמחווה לחשבונות הבנק של חבריהן, חברי אבבא התמידו בסירובם להתאחד. "לעולם לא נופיע על הבמה יחד", אמר ב-2008 ביורן אולבאוס, גיטריסט הלהקה, לדיילי טלגרף, "פשוט אין לנו שום סיבה לעשות זאת. כסף אינו פקטור ואנחנו רוצים שאנשים יזכרו אותנו כפי שהיינו – צעירים, חיוניים, מלאי אנרגיה ושאיפות. אני זוכר שרוברט פלנט אמר פעם שלד זפלין היא עכשיו להקת גרסאות כיסוי שמכסה את החומר של עצמה. אני חושב שזה בדיוק העניין".

אך למרות העובדה שחברי הלהקה לא הופיעו יחד במשך שנים רבות, הצליחה אבבא להמשיך להיות קיימת במובנים רבים גם אחרי פירוקה. בלב החיים שאחרי המוות, שהצליחו חברי אבבא להקנות לעצמם, היה מחזמר ששני כותבי השירים של הלהקה, בני אנדרסון וביורן אולבאוס, היו מעורבים בהפקתו – "מאמא מיה!". המחזמר, שעלה בלונדון ב-1999, המשיך לארה"ב בשנת 2000 ומשם הפך להצלחת ענק עולמית וגם לסרט הוליוודי, החזיר את אבבא לתודעה אחרי שמותה כבר היה עובדה מוגמרת. עם השנים הצטרפו ל"מאמא מיה!" מוזיאון בסטוקהולם המוקדש ללהקה (נפתח ב-2013), אלבומי אוסף, פרויקטים מוסיקליים שונים ומגוונים, אלבומי תמונות וממרוביליה על סוגיה השונים שמעריצי אבבא יכלו באמצעותם להמשיך ולחיות את השירים הישנים משנות השבעים בעטיפות חדשות ומלהיבות. כך הצליחה אבבא ליהנות מכל העולמות – חברי הלהקה יכלו להמשיך לפתח קריירות סולו ולחיות את חייהם החדשים ובמקביל אבבא הפכה עם השנים למכונה משומנת היטב שמייצרת פרויקטים חדשים, מעריצים חדשים וגם לא מעט מזומנים.

חלק גדול מהעולם המתחדש הזה של אבבא מרוכז בימים אלו בחברה שוודית בשם Pop House Sweden. החברה, שנפתחה ב-2015, היא יוזמה משותפת לחבר הלהקה ביורן אולבאוס ואיש עסקים שוודי בשם קוני יונסון. יונסון עבד בעבר כבכיר במערך העסקי של משפחת וולנברג המפורסמת והוא כיום יושב הראש של חברת השקעות פרטית המגלגלת מיליארדי יורו. באמצעות החברה החדשה שפתחו, השתלטו יונסון ואולבאוס על מוזיאון אבבא בסטוקהולם, על בית המלון והמסעדה הצמודים אליו והם הוסיפו לחבילה אולם מופעים סמוך המציג מחזות זמר והופעות מוסיקליות שונות. בבעלותם של אולבאוס ויונסון נמצא גם המותג "מאמא מיה! – המסיבה", מופע חי בו מבצעים שחקנים וזמרים את שירי הלהקה במסעדה אמיתית המעוצבת כטברנה יוונית ברוח המחזמר המפורסם. החברה מתכוונת להרחיב בעתיד את פעילותה למדינות נוספות וגם לפתוח בקרוב בית-מלון נוסף, דבר שיהפוך את ביורן אולבאוס למתחרה של בני אנדרסון, כותב השירים השני של אבבא, שגם הוא בעל בית-מלון ידוע במרכז סטוקהולם. "פופ האוס זה חזון של ביורן אולבאוס וקוני יונסון", מספר ל"הארץ" מנכ"ל פופ-האוס מתיאס טנגבלד, "השניים רצו ליצור יעד תיירות מוסיקלי כאן בסטוקהולם, יעד שיכלול מלון, מסעדה ומוזיאון, מקום מפגש לתעשיית המוסיקה, אבל גם לחובבי מוסיקה ולמעריצי אבבא מכל העולם. מגיעים לכאן אנשים מכל הגיליאים, ילדים וזקנים, אנשים ממדינות רבות, באים עם חברים, או עם המשפחה, יש כאן חוויה שמושכת את כולם. הסיפור של אבבא הוא הרי סיפור גלובאלי, זו מוסיקה שכולם מכירים".

טנגבלד אומר שהמוסיקה של אבבא היא ייחודית מאוד. "כשעבדתי ביוניברסל (אחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם, ד.ס) ניסנו לחקור באופן אמפירי מה כל כך מיוחד במוסיקה אבבא", מספר טנגבלד, "המסקנה היתה שהמוסיקה של אבבא, בהשוואה לכל מוסיקה אחרת בפלנטה, היא המוסיקה שעושה אנשים הכי שמחים. זו עובדה. לכן המוסיקה עדיין חיה. זו מוסיקה שלא מתה אלא מכפילה את עצמה. היא ירוקת עד והיא ממשיכה להתפתח גם בשנים שאחרי פירוק הלהקה. היצירתיות הזו של אבבא המשיכה גם בזכות אנשים יצירתיים חדשים שהרחיבו אותה – כך נולדו הסרטים, מחזות הזמר ועכשיו גם סיבוב ההופעות החדש". הסיבוב החדש המתוכנן ל-2019 הוא סיבוב הופעות שבו יופיעו הולוגרמות של חברי אבבא שטנגבלד מכנה "אבבאטאר". ההולוגרמות עוצבו על בסיס סריקות דיגיטלית של חברי הלהקה שעברו תהליך הצערה על מנת שייראו כפי שנראו חברי אבבא בסוף שנות השבעים. הסיבוב יתחיל ככל הנראה לאחר ספיישל טלוויזיוני ב-BBC וב-NBC שבו יושמע לראשונה אחד השירים החדשים שהוקלטו, I Still Have Faith in You. ע"פ טנגבלד סיבוב ההופעות המתוכנן איננו תחליף ממוסחר ומתחמק ל"דבר האמיתי". "להיפך", הוא אומר, "חברי אבבא גאים מאוד במה שהם השיגו בשנים שהלהקה פעלה. הם גאים גם במה שעשו אחר כך אבל הם חשבו שאבבא היתה אבבא בתקופה ההיא ושאין טעם לחזור אחורה. אבל אז מישהו הציע את רעיון ההולוגרמות המאפשרות התחדשות שאינה קאמבק מסורתי. זו פלטפורמה חדשה שתביא את אבבא שוב לצמרת, ועכשיו, עם השירים החדשים, זה יביא ללהקה דור חדש של מעריצים ועשר שנים נוספות של רלוונטיות. כולם כבר עשו קאמבק רגיל, אבבא רוצים לעשות משהו ייחודי וחדש וזה ללא ספק הצעד הבא".

כאמור, תוך כדי העבודה על סיבוב ההופעות החדש הוקלטו גם שני שירים חדשים. באופן די חריג לעולם הפופ השירים החדשים לא הודלפו ואיש מעבר לחברי הלהקה ומספר מקורבים לא שמע אותם עדיין. טנגבלד לא מנדב מידע רב על השירים החדשים ועל האופן שהם הוקלטו. הוא אומר שאפילו הוא טרם שמע אותם. "לפני כשנה נפגשו ארבעת חברי הלהקה באחד מאולפני ההקלטות שלהם במסגרת העבודה על סיבוב ההופעות", הוא אומר, "היתה להם שוב כימיה והם יצרו שני שירים מעולים. הסיבה שהשירים לא הודלפו היא שיש לאבבא צוות קרוב מאוד שעובד על המותג של אבבא ברצינות רבה ובמשך שנים רבות מאוד. לא מפיצים שמועות, לא מדליפים, לא משתפים פעולה עם גורמים שאי אפשר לסמוך עליהם".

הצוות שטנגבלד מדבר עליו כולל את מנהלת הלהקה יורל הנסר ואת המעצבת והאוצרת אינמרי הלינג, שתי נשים השותפות לתכנון הפרויקטים ולקבלת ההחלטות של הלהקה כבר עשרות שנים. הלהקה עצמה נוסדה בראשית שנות השבעים בסטוקהולם ע"י שני זוגות של מוסיקאים שוודיים מצליחים. ביורן אולבאוס ואגנטה פלטסקוג נפגשו באולפן טלוויזיה ב-1969 ונישאו ב-1971. באותה תקופה נפגשו בקדם-אירוויזיון השוודי גם בני אנדרסון ואנני פריד (פרידה) לינגסטאד. גם הם הפכו לזוג והתארסו (הם נישאו לבסוף ב-1978). שני הזוגות בילו זמן רב יחד בתקופה זו, בין השאר הם עסקו בפרויקטים מוסיקליים בהרכבים שונים. תקליטם הראשון כרביעייה הופיע ב-1972 וההרכב אימץ את ארבעת האותיות הראשונות של שמותיהם הפרטיים כשם ללהקה. כך נולדה אבבא. פריצת הדרך הגדולה שלהם הייתה הזכייה באירוויזיון ב-1974 עם השיר ווטרלו. בניסיון לנצל את הזכייה כדי לפרוץ לתודעת הקהל הבינ"ל, הארבעה יצאו לסיבוב הופעות אירופי, הוציאו לאור שירים נוספים וזכו להצלחה במדינות רבות אם כי בשלב זה הייתה זו הצלחה מוגבלת משהו.

בחצי השני של שנות השבעים ההצלחה המוגבלת הפכה להיסטריה. שורה של אלבומים, סיבובי הופעות וסינגלים מצליחים הביאו את אבבא לפסגת הפופ העולמית. הם מילאו אולמות בכל העולם, הגיעו לראשי מצעדי הפזמונים במדינות רבות ומכרו מאות מיליוני אלבומים. בשנות השיא שלהם בבריטניה, למשל, אלבומיהם שהו בראש מצעדי המכירות במשך 43 שבועות ותשעה להיטים שלהם הגיעו למקום הראשון במצעד הפזמונים (שישה נוספים הגיעו למקומות 2-5). בריטניה היא ללא ספק אחד המוקדים המרכזיים של מעריצי אבבא. אלבום האוסף ABBA Gold שיצא לאור ב-1992 הפך שם לאלבום השני הכי נמכר בהיסטוריה (פחות מאלבום האוסף של קווין אבל קצת יותר מסרג'נט פפר שבמקום השלישי והאלבומים של אדל, אואזיס, מייקל ג'קסון ופינק פלויד שבמקומות הבאים). אך הבריטים לא לבדם – מדינות נוספות, כמו גרמניה, מדינות סקנדינביה, אוסטרליה ודרא"פ, הפגינו נאמנות מרשימה לרביעייה השוודית שכבשה אותן בסערה. כל זה נמשך עד ראשית שנות השמונים. בתקופה זו חלה ירידה בפופולאריות ובמכירות ובמקביל החלו סכסוכים בין חברי הלהקה שהגיעו לשיא עם גירושי שני הזוגות הנשואים שהרכיבו אותה. החבילה התפרקה לבסוף ב-1982.

בשלושים השנים שלאחר פירוק הלהקה המשיכו חבריה לעשות את דרכם בעולם המוזיקה הפופולארית. נשות הלהקה, פלטסקוג ולינגסטד, פתחו בקריירת סולו בעוד בני אנדרסון וביורן אולבאוס שיתפו פעולה ביצירת שלושה מחזות זמר מצליחים והיו מעורבים בפרויקטים מוסיקליים רבים נוספים בשוודיה ומחוצה לה. אנדרסון ממשיך להופיע ולהקליט עם להקתו, "התזמורת של בני אנדרסון" גם היום. תערוכה חדשה במוזיאון אבבא בסטוקהולם המוקדשת לפעילותם המוסיקלית של חברי אבבא אחרי שהלהקה התפרקה מציגה את התקופה הזו בחיי חברי הלהקה והיא חושפת צד פחות מוכר שלהם. אחרי שמחת החיים המוחצנת, התלבושות הססגוניות והדיסקו של שנות השבעים, שנות השמונים והתשעים הביאו איתן התמודדויות אנושיות מורכבות יותר. מטבע הדברים חברי הלהקה הרחיבו את המנעד המוסיקלי שלהם וגם את מקורות ההשראה שלהם. התערוכה מציגה את המוסיקה שנוצרה בתקופה זו הכוללת בין השאר השפעות של מוסיקת עם שוודית (התזמורת של בני אנדרסון), דרמות פוליטיות (המחזמר Chess שיצרו אנדרסון ואולבאוס עם הסופר טים רייס) וחומרים ביוגרפיים קשים שחדרו למוסיקה (לינגסטאד איבדה בזמן קצר את ביתה שנהרגה בתאונת דרכים ואת בעלה שנפטר מסרטן ופלטסקוג התמודדה עם גירושים קשים ופחד מטיסות שהשפיע מאוד על הקריירה שלה).

כעת עושה רושם שחברי אבבא חוזרים לכותרות. הם עושים זאת שוב בעזרת השילוב הייחודי האופייני להם הכולל מנגנון מסחרי ויחסי ציבור מפותחים לצד הברקות יצירתיות. אך הפעם יש גם מוסיקה חדשה – שני שירים חדשים שאיש עדיין לא שמע ושבצירוף התערוכה החדשה, סרט "מאמא מיה!" חדש שייצא בקרוב והופעות ממוחשבות חדשניות יימשכו בוודאי מיליוני מעריצים, חובבי מוסיקה וסתם סקרנים לקראת סוף השנה. תגובותיהם יתחלקו ככל הנראה לשני מחנות עיקריים – אלו שיגדירו את הפרויקט כ-Money, Money, Money ואלו שפשוט יאמרו Thank You For the Music.

הנביא

לכבוד יום הולדתו ה-200 של קארל מארקס מובא כאן הפרק הראשון של "צלב ישראלי" המוקדש להוגה ולנביא שנולד בגרמניה, נקבר בלונדון וביותר ממובן אחד שינה את ההיסטוריה האנושית..

מרקס נקבר בהייגייט ודניאל עולה לקבר; נשאלת השאלה הרעילה האם אנחנו בורגנים; דניאל נזכר בנעוריו בכפר סבא; הרהורים על הסיפור הקצר; ביקור באיסט-אנד; דיויד בהופעה של רוזאן קאש; מדף הספרים בבית אבא אמא; אדם-העל.

דניאל:

זו הייתה פינה נידחת בבית הקברות בהייגייט, צפון לונדון. על הקבר עמדו אחד-עשר אבלים. אבי המהפכות ירד אל הבוץ ואז בנאום הספד, יילד פרידריך אנגלס את המרקסיזם. עכשיו כשהאיש מת, התורה הייתה של כולם. אנגלס אמר: "בארבעה עשר למרץ, ברבע לפני שלוש אחר הצהרים, ההוגה הגדול של זמנינו חדל להגות. וזו הייתה התגלית החשובה של המת: שהאדם צריך שתיה, מחסה ומזון לפני שיוכל לעסוק בפוליטיקה, מדע, אמנות ודת". העובדה הזו, אמר אנגלס, היתה לפני מרקס, "מוסתרת על ידי אידיאולוגיה". וזהו. זה פשוט עומד באוויר מאז, הרעיון הזה, מופרע ומובן מאליו כמו ילד רחוב והאיש שחשב אותו מת. היה עוד הרבה חדש בעבודה של מרקס, אבל זה עיקר העיקרים: שאפשר להבין כל דבר על ידי בחינה של העולם החומרי. והחלק השני, של אנגלס, זה שמדבר על ההסתרה שמבצעת האידיאולוגיה, זה פשוט ממתק לבני הנעורים. כלומר כל מה שאומרים לנו, מה שמלמדים אותנו, המילים שמשתמשים בהן, הסיפורים, הדברים שנחשבים Common Sense, בתי ספר, הצבא, עיתונים, אופנה, הכל: זה לא ככה כי זה טבע העולם. זה ככה בגלל יחסי הייצור- זה כך משום היחסים החומריים בחברה. כי כך מכתיבים את פני הדברים הבורגנים. זה ככה כדי שלא תיחשף האמת: שלא יפילו אותם.

לפעמים אני חושד שגם אנחנו בורגנים, אולי זעיר –בורגנים. החשד מתגנב ללבי כי רק בורגני אמיתי יכולה להיות לו משאלת לב אחת: לא להיות בורגני. אבל מה זה משנה? בשנות התשעים בכפר סבא הסתובבתי כאילו הבנתי משהו שאף אחד לא קולט. וכשאתה צעיר זה גדול ומסובך ומשחית. אף אחד לא קלט כלום. איפה, כדי שהדפוקים האלו מסביבי יבינו על מה אני מדבר, הייתי צריך להעסיק מאייר. הבנתי מה הזקן אמר, וזה הדבר האמיתי, זו האפשרות שיהיה משהו יפה בפוליטיקה. אבל יותר מזה, המחשבה הזו של מרקס היא החיפוש האמיתי אחרי משמעות: חיפוש יופי לא- סנטימנטלי.

דיויד:

מתחילים בתיאוריה. יפה. ואין כמו הזקן מרקס לפתוח איתו מסע כזה. נדמה לי שאחד הדברים הראשונים שגיליתי אצלו היה ההסבר על התוצאה הכפולה של העבודה האנושית. זה מתחיל, כמו שכתבת, בצרכים הבסיסיים. כדי לספק אותם היה האדם, כבר מתחילת דרכו, צריך לעבוד, כלומר לעשות פעולה תכליתית כלפי הטבע. העבודה סיפקה את הצורך. זה ברור. אבל מרקס הוסיף עוד משהו – העבודה שינתה גם את האדם העובד עצמו. גם לרעיון הזה יש איכויות של משהו שהוא מובן מאליו מצד אחד אבל גם הוא חומר נפץ. למעשה, בעבורי, זהו הסוד שיסביר מעתה את כל ההיסטוריה. התכונות האנושיות שלנו אינן תוצאה של התערבות אלוהית או התגשמות של אידיאה וקורותינו אינן מקריות. מרקס נתן לנו את המפתח. כבר מהתחלה, העבודה הייתה החוליה החסרה. בגלל העבודה ביחד, פיתח אדם הראשון שפה, זו נתנה לו את האפשרות לחשוב מחשבות, שיצרו צרכים חדשים שהביאו בתורן עבודה חדשה, ששינתה שוב את האדם. כך נולדה התודעה האנושית. לא אצבע אלוהים ולא נעליים. נדמה לי שהיה זה אנגלס שתיאר את זה יפה: "היד האנושית איננה רק האיבר של העבודה", הוא כתב, "היא התוצר של העבודה". התאמה מתמדת לפעולות חדשות, הוא הסביר, שינתה את הפיזיולוגיה שלנו עד שהיד "קיבלה את השלמות שהביאה לעולם את ציוריו של רפאל, את פסליו של תורוואלדסן ואת המוסיקה של פאגאניני". כך אנגלס.

שמע, אני לא פילוסוף אבל למדתי דרך התזה הזאת לנתח את הכל. הפרקסיס האנושי ובהרחבה, אמצעי-היצור ויחסי-היצור, הם המנוע של ההיסטוריה. לא הפילוסופיה, הדת או תקשורת ההמונים. ברור שזה לא תמיד כל כך פשוט אבל אני מאמין שמה שהסביר את שחר ההיסטוריה עובד גם על כל מה שקרה אחרי. וגם אני, כמוך, האמנתי למרקס כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. לפעמים אני קורא לו 'הנביא'. זהו כינוי מטעה ואני משתמש בו רק בגלל שאלבר קאמי קרא לו פעם 'נביא הצדק ללא רחמים'. אבל האמת היא שאני לא ראיתי בו נביא אף פעם. לא, אני נמשכתי לכתביו לא בגלל ההתגלות הנבואית או ההשראה האלוהית אלא דווקא בגלל היסודיות של שלהם, ההתעסקות בפרטים, הראיה המפוכחת, ההתגרות במתנגדיו והציניות המרושעת. אלו לא כתבי קודש. אלו כתבי חול, מלאים בתאריכים, מספרים, תיאוריות כלכליות ואינטרסים פוליטיים. ולמרות זאת יש בהם יופי. וכן, זהו בהחלט יופי לא סנטימנטאלי.

אבל בעניין הבורגני אני לא לגמרי מסכים איתך. אם היית שואל את מרקס מיהם הבורגנים, הוא היה עונה שהם בני המעמד החברתי שהוא בעליו של אמצעי-הייצור, שהם בעלי הקפיטל, מנצלי הפרולטריון. מאז המבנה החברתי, לפחות בחלק שלנו של העולם, השתנה. אבל נדמה לי שאנחנו לא בורגנים ע"פ ההגדרה המרקסיסטית. לא יודע מה איתך, אבל אני לא בעלים של שום אמצעי-יצור. אבל האם אנחנו בורגנים אם משתמשים במושג בשימושו העממי יותר,כלומר, ממוסדים, שאננים, קונבנציונאליים, קונפורמיסטיים, האם אנחנו מעמד-ביניים, מקצועות חופשיים, צווארון לבן?

יש לי בעיה לענות על השאלה הזאת כי ברגע שאני מנסה להכיל את התיאוריה של מרקס על עצמי היא פתאום לא עובדת. כלומר, אצל מרקס לבורגנים, שהם בעלי אמצעי-היצור, יש עולם רוחני של בעלי אמצעי-יצור – הכנסיות שלהם, המוסיקה שהם אוהבים והמפלגות שלהם, הם כולם תוצר של הבעלות הזאת, של האינטרס שלהם כבעלי הקניין הזה. ואז בא הקונפליקט – יש אלוהים של בעלי-בית והוא הקובע את אלוהי שוכרי הדירות. יש אתיקה ואסתטיקה של דירקטורים והם הקובעים את האתיקה והאסתטיקה של הפועלים. ואני חושב שהוא צודק.

אבל מה קורה איתי? אני הייתי כבר חייל, חקלאי, איש-חינוך ועיתונאי, הייתי תפרן וגם גמרתי את החודש, חייתי במזה"ת וחייתי באירופה ולמרות השינויים בפרקסיס ובמעמד, אם לנקוט בלשון מרקסיסטית, תמיד חשבתי פחות או יותר אותו דבר, תמיד התנגדתי לשיטה, תמיד האמנתי בערך באותם הדברים ותמיד הרגשתי שיש לי בחירה חופשית. מרקס עזר לי להסביר את ההיסטוריה האנושית אבל בשביל להבין את עצמי רעיתי בשדות זרים. אולי זה כמו שקראתי פעם על תורת היחסות ותורת הקוונטים – למרות ששתיהן נכונות, הראשונה עובדת רק על דברים גדולים מאוד והשנייה רק על דברים קטנים מאוד. ואני לא המרקסיסט הראשון (אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו ככה נכון?) שנתקל בבעיה הזאת. היו כאלו שהזדקקו לפרויד, אחרים הזדקקו לוובר וכך קיבלנו את מרקוזה, וולטר בנימין וכל שאר הפרשנים. אבל עזוב אותך מכל הניים-דרופינג וממיטב הלהיטים של הניאו-מרקסיזם. הנקודה שלי היא שאנחנו לא בורגנים אחרי הכל.

כי מה הוא עושה, הבורגני? הוא מאמין למה שכתוב בעיתונים, הוא משתעבד לכסף וקריירה, הוא עושה מה שכולם עושים. כשהוא שומע על אסונות טבע רחוקים הוא אדיש כי זה סבל של אחרים. כשהוא שומע על מלחמות, קיפוח, ואפליה הוא חושב שאין מה לעשות כי זה טבע האדם. הוא חי את חייו כמרוץ, הוא חלק מהשוק החופשי, הוא תכליתי, הוא מקבל את חוסר השוויון בין המינים כגזרת גורל, הוא פוחד מזרים, והוא לכוד בזהות שהוא לא בחר בה. הבורגני הוא אדם לא חופשי. ואולי לא ראוי שאעיד על עיסתי – אבל על פי הקריטריונים הלא-מדעיים והלא מטריאליסטיים האלו מעולם לא הייתי בורגני.

אז מה זה אומר? שאני משלה את עצמי ושבעצם אני קבור בפי-הטבעת של הבורגנות? יכול להיות. שהמאה ה-21 לא דומה למאה ה-19 של מרקס ושיש בה מגוון גדול יותר של מצבים חברתיים ותודעתיים? אולי. אבל אני חושב שיש עוד משהו – מרקס תוקף באגרסיביות ובצדק את הניסיונות לשחרר את האדם באמצעות מחשבות. הוא קורא לזה טינופת ושטויות. השחרור הוא מעשה היסטורי, הוא אומר, לא פעולה מחשבתית, והוא יבוא כתוצאה ממהפכות וביטול הבעלות הפרטית על אמצעי-היצור. אבל מרקס גם מצביע על האלטרנטיבה, ובלי להתכוון לזה, הוא זורק עצם גם לנו, אלו שלא ממגרים את שלטון הבורגנות. לפחות לא מחר בבוקר.

וככה אני מבין את זה – יש בידינו לעצב לפחות חלק מהעבודה וממערכות היחסים שלנו בצורה בלתי-תכליתית ובלתי-אמצעית. יש בידינו להתנתק מאלילי הממון, התארים האקדמיים, הצרכנות האובססיבית והדת. ויש בידינו להתבונן בצורה ריאלית על העולם. רוצה לומר, כשאתה מכיר את הסוד המסובך והמשחית, כפי שקראת לו, יש לך יתרון על האחרים. למרות שאף אחד לא יכול להילחם בחוקי הטבע, אפשר לנסות לעצב לפחות חלק מהזהות שלך, לפסל פיסה מהעולם שלך בעצמאות יחסית. לפחות לנסות.

ואם כל זה לא משכנע אותך, יש גם תשובה פשוטה יותר. אנחנו מהגרים ואנחנו גולים. ואלו לעולם אינם יכולים להיות בורגנים. ואצלנו זה כבר מילדות.

דניאל:

נכון, זה כבר מילדות. ובילדותינו אני זוכר הקמנו ארגון חתרני של רדיקלים בגן ציבורי. קראנו לו נש"ר^[1]. אבל האמת היא, אותי עניין פחות המעשה, היית מרקסיסט רע. אותי עניין הרעיון, היכולת לחשוף את דרכי העולם. אני לא רציתי פרקסיס; אני רציתי להתפלפל. אז אחרי כמה פגישות התפרקה תנועת המחתרת – תוצאה של מאבק עיקש על אופי התנועה, אחי יושב-הראש השותף. חייב להיות מאבק על אופי התנועה: בלי הסכמה על עקרונות מידרדרים לרלטביזציה. אבל בלי מחלוקת על פרשנות נידונים לדוגמה. תמיד תהיה בינינו איזו אי-הסכמה, מין פיצול אידיאולוגי. כבר כשנולדנו היית אתה תל אביב: העיר העברית ואני יפו: העיר הישנה המעורבת. ואחר כך אתה נותרת נאמן לתנועת הנוער – דרך חוות ההכשרה אל הנח"ל ואל הקיבוץ. אני עזבתי. אתה זה כתבים קאנוניים, אני זה סמיזדט. אתה בסטוקהולם אני בלונדון. אתה מתנגד למוסד הנישואין אני נשוי כדת משה. במבט קדימה אתה תמיד היית שתי מדינות לשני עמים ואני חוטא במחשבות על קונפדרציה. אז נש"ר התפרקה והחזרנו את הספסלים בגן הציבורי לשימוש המחששה של בית הספר התיכון על שם כצנלסון. אבל היו לי עוד שני חברים בכפר סבא של שנות התשעים, שגם הם נחשפו אל הבשורה: אנשי השומר הצעיר. היינו משתעשעים בלקסיקון המרקסיסטי. בתקופת הצבא היינו יושבים במין בית-קפה-בר על רחוב וייצמן ושרים שירי מהפיכה ומדברים על דיאלקטיקה שחר, ניצן ואני. שחר היה סטאליניסט. בנאדם פרגמטי בלי יסורי יצירה ובלי פקפוק עצמי. הוא היה מתבל את הטיעונים שלו בקוריוזים על החברים שלו הבדואים שפגש בצבא. או נותן דוגמא מתנועה מהפכנית באמריקה הלטינית, ומצטט ניטשה. במיוחד, כמובן, 'דמדומי שחר'. היינו יושבים אצלו במרפסת הרבה, אצל ההורים. מדברים על מרקס ויחידות מובחרות והשתכרויות מפורסמות שנגמרו בטוב ומדי פעם מישהו היה נכנס אל חדר השינה שלו כדי להחליף מוסיקה או משהו והוא נכנס אחריך לחדר ומצביע על הספר ואומר 'דמדומי שחר', אה? פאג'ר; זה שחר בערבית, חסיין לימד אותי.

ככה זה היה בכפר סבא בשנות התשעים. מבית הקפה-בר הזה על וייצמן, שחר היה חוזר הביתה בשעות המאוחרות ברגל, אף פעם לא שתוי לגמרי, עם כפיה סביב הצוואר ובדרך כלל איזו ניידת או מכונית לא מסומנת הייתה עוצרת אותו אבל תמיד אחרי דקה הוא כבר היה מתבדח איתם, נשען על החלון.

וניצן היה מרקסיסט טהור יותר, אינטלקטואל. כבר אז ידעתי שיש לו מוח נהדר. היה לו מין מצפן, היה בלתי אפשרי לנצח אותו בוויכוח. אבל הוא אהב מאוד לשתות ובענייני נשים היה פשוט חסר בושה. את רוב השעות שלי עם המוח המרקסיסטי הנהדר הזה ניצלתי לשתייה וניתוח הסיכויים שלנו עם הבחורות שהכרנו. אני זוכר שיצאתי לחופשה רגילה מהצבא וגיליתי שגם ניצן בחופש – אנחנו מדברים על 1994 או 95. נסענו צפונה לבית של מישהו מהמשפחה שלו, במושב רמות. לבשנו את המדים שלנו כדי לתפוס טרמפים וירדנו בכביש הראשי ואת הכביש האחרון, שעולה על ההר מול הכינרת אל תוך המושב, הלכנו ברגל. ההרים סביבינו וביקשתי ממנו ללמד אותי את המילים של ה'אינטרנציונל'. הוא היה בשומר הצעיר. רק עכשיו, כשאני יושב בלונדון, כשאני חושב על זה המעמד נדמה לי כמו סצינה מסרט זר. אבל זר ביחס למה? ואני לא הייתי טרוצקיסט, ולא אנרכיסט ולא סינדיקליסט או סוציאל דמוקרט. הייתי אבוד. הייתי באגוטריפ ובחרדות ובמדי חיל הים. הכל היה מסובך וגדול ומשחית אבל ידעתי שחלק מזה הוא שלי. אני עדיין חושב שיש לי מקום בין כל הפרשנים של האיש הגדול ואני עדיין מרגיש לפעמים שאני מבין משהו עלום. בכל אופן, אחרי מבצע ענבי זעם בשנת תשעים ושש אני זוכר כמה טוב זה הרגיש להיות במדי חיל הים ובבחירות לכנסת להצביע לקומוניסטים.

דיויד:

ואני לא רציתי להיות אבוד אז הלכתי לתנועה. זו שהיום קוראים לה דרור-ישראל. זו הפכה עם השנים למשפחה החדשה שלי ולמסגרת שהיה בה כל מה שהייתי צריך – למידה, אוונגרד חברתי, פעילות ציבורית ומאבק פוליטי. רק שם מצאתי המון אנשים שלוקחים ברצינות את הכתובת על הקבר בהייגייט, הדיבר האחד-עשר מהתזות על פויארבך[2]. קראנו יחד את מרקס (אם כי לא רק אותו) ומתוך הקריאה יצאנו לחנך, להפגין, לאגד עובדים ולבנות ישובים. ואני לא הצבעתי לקומוניסטים. לא, אני הייתי עמוק בתוך תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, חלק אורגאני מתנועת-הנוער, ההסתדרות והתנועה הקיבוצית. במשך יותר מעשר שנים כל חיי היו מוקדשים למפעל הזה. עד היום אני חושב שזה הדבר הכי חשוב שעשיתי. ובפעמים המעטות שהגעתי ללונדון בתקופה הזאת הגעתי תמיד למצבה הגדולה בהייגייט והתבוננתי בה בגאווה. עד כדי כך.

אבל בוא נחזור רגע ליום עצמו. מה אנחנו יודעים עליו? מי היו האחד-עשר שעמדו על הקבר? מה נאמר? על מה כתבו באותו יום בעיתון? הדיווח של אנגלס מפורט למדי. אדם בשם גוטליב למקה הניח על הארון שני זרים עטורי סרט אדום בשם כתב העת הגרמני Der Sozialdemokrat ובשם האגודה החינוכית של הפועלים הקומוניסטים של לונדון. אח"כ נשא אנגלס את הנאום שציטטת ממנו. אחרי אנגלס דיבר בעלה של בתו הבכורה של מרקס, צ'ארלס לונגואט. הוא קרא הודעות שהגיעו מצרפת. ראשונים היו דברים בשם הסוציאליסטים הרוסים ששלח המהפכן הרוסי הגולה פיוטר לברוב. אח"כ באו טלגרמות מפאריז ומדריד מאת נציגי מפלגות הפועלים המקומיות. אחרי הטלגרמות נאם בגרמנית ווילהלם ליבקנכט, אחד ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (וגם אביו של קרל ליבקנכט, שהקים יחד עם רוזה לוקסמבורג את ליגת הספרטקיסטים). מלבד ליבקנכט, לונגואט, למקה ואנגלס היו במקום גם פול לאפרג', בעלה של בתו השנייה של מרקס, פרידריך לסנר, מקורבם של מרקס ואנגלס ואדם בשם לכנר, איש האינטרנאציונאל הראשון וחבר וותיק בליגה הקומוניסטית. שני מדענים מהאגודה המלכותית למדעים השתתפו גם הם בלוויה, פרופ' ריי לנקסטר הזואולוג ופרופ' שורלמר הכימאי. את רשימת הנוכחים השלימו הבת אלינור ועוד מישהו. חיפשתי במקורות ומסתבר שיש כאן חידה היסטורית. אולי אתה יודע, דניאל, אולי אתה מכיר את המתאבל האחד-עשר?

דניאל:

המתאבל האחד עשר בלוויה של הדוד קארל היה אחד הנרי מוס שעשה את הדרך מהאיסט-אנד להמפסטד ברגל ושבר את תחום השבת באותו יום במרץ 1883. לא משום שהיה סוציאליסט הלך להמפסטד; לא משום שהיה ידיד אישי; לא משום שהיה גולה גרמני כמו מרקס; לא משום שהיה שוטר חרש. היהודי מוס עלה לקבר כיון ששני ערבים קודם לכן שמע בבית המרזח על המוות: 'מת הנביא', אמר פלוני-אלמוני. 'מת אבי העם'. שמע זאת הנרי מוס והיות והיה שם לבדו, בבית המרזח, חידד אזניו והקשיב לשיחתו של האלמוני. שמע שמת האיש שהיה תקוות האדם העמל; שמע שואלים אם ייקבר כיהודי – 'ייקבר כאביון', באה התשובה. ובכל זאת, חשב, היה אולי האיש יהודי? המשיכה השיחה על דא ועל הא ואזלו המטבעות בכיסיו של מוס ויצא הוא אל ביתו עובר על פני הסרסורים של ספיטלפילדס. אך בליבו כבר גמלה ההחלטה שתהפוך אותו לאורח המסתורי, האחד-עשר למעמד קבורת הנביא. הוא חשב שתהיה לוויה גדולה, אולי מצעד, מדינאים, חורים ושועים או תזמורת והתאכזב כשראה את האסופה העלובה של הג'נטלמנים מהיבשת. בכל זאת הוא עמד שם והרכין ראש ואסף אבן אל כיסו שעמדה על האח בבית המשפחה עד שהגיע הבליץ ב-1940 ושלח את האבן מהייגייט למות בין שאר אבנים. מי שקרא את הדיילי טלגרף באותו היום, יום שבת השבעה עשר במרץ, קרא על הסיפור הגדול של היום: הפיצוץ במתחם הממשלה ברחוב צ'ארלס- עבודה של האירים. בבית התחתון תשאלו את גלאדסטון על הפיצוץ וכן על המצב עם הילידים בדרום אפריקה. היו פרסומות לקונצרטים של יום סנט פטריק ברויאל אלברט הול. במלבורן הפסידה נבחרת אנגלית בקריקט לנבחרת המקומית, 'אנשי הקולוניה'. באיטליה חבורות של רפובליקנים התפרעו לציון יום הולדתו של המלך: ברימיני הושלך בוץ על פסלו של ויקטור עמנואל. בצרפת נגזרו שנתיים מאסר וקנס של שלושת אלפים פראנק על סוציאליסט בשם דורומי בגין הסתה. הוא נשא נאום בו צעק: 'אנחנו נירה בבורגנים כפי שירו הם בנו ב-71!'

ובידיעה בת ארבע שורות:

מותו של קארל מרקס

"טלגרם מרויטרס: פאריס, מרץ 16. העיתון 'Justice', אשר אחד מעורכיו הוא חתנו של קארל מרקס, מוסר הערב כי האחרון נפטר אתמול בלונדון. הוא שהה חודשיים בארגנטוויל בקיץ שעבר אך שב ללונדון באוקטובר".

דיויד:

לימים, בשנות הארבעים, הוחלט להעביר את קברו של מרקס ממקומו בפאתי בית-העלמין בהייגייט לנקודה טובה יותר, נוחה לביקורים. המבצע נערך בשלוש לפנות בוקר על מנת לא לעורר מהומות. אז טולטלו עצמותיו של מרקס בפעם האחרונה. מאוחר יותר נבנו מעליהן פסל ומסיכה. ואנחנו מבקרים שם לעיתים, מילדות ועד היום, בתחנות שונות לאורך חיינו, ואנחנו מדברים אל האיש שנטמן באדמה, אדם חולה בן כמעט 65, שבילה את תקופת חייו האחרונה במסעות מרפא, לאי ווייט, לאלג'יר, למונקו, צרפת ושוויץ. בשלב הזה כנראה שמרקס ידע היטב שמפעל חייו ישמש לאחר מותו למטרות שאין לו עליהן שליטה, שתורתו תעוות, שממשיכיו יתקוטטו ביניהם, ששותפיו בעבר עלולים לחולל אסונות נוראיים. אפילו משתתפי הלוויה לא היו נקיים מחשד. ידוע סיפורו של אנגלס על מרקס המתווכח עם סוציאליסטים מצרפת ועם אחד ממנהיגיהם, אדם שלמורת רוחו נישא לבתו לורה. "אם הם מרקסיסטים", אמר מרקס על הסוציאליסטים הצרפתיים, "אני לא מרקסיסט". זה לא היה וויכוח יוצא דופן. מרקס היה אדם קשה, פולמוסן בלתי נלאה. אדם שנאבק בעיקשות באויביו ונטה להסתכסך גם עם חבריו. במותו, הוא ידע, הוא משאיר מורשת מסובכת שתנוצל בציניות ע"י כל אלו והוא לא יהיה שם כדי לתקן, להסביר, לעמוד על שלו.

כשאדם עומד אצל קבר, נודדות לעיתים המחשבות לרגעיו האחרונים של המת. אנגלס היה עם מרקס ביומו האחרון. הוא בא בשעות הקבועות, בין שתיים לשלוש. באותו בוקר, מספר אנגלס, מרקס עוד אכל מרק בתיאבון רב ושתה חלב ויין. מאוחר יותר באותו יום מרקס היה לבד בחדרו. רק לשתי דקות. כאשר אנגלס נכנס לחדר עם עוזרת הבית הוותיקה, הם מצאו אותו מת בכורסתו. אז מה היה ברגעיו האחרונים של המת? מה עבר לו בראש בשתי הדקות האלו? האם הוא הגה במהפכות שהיו ושעוד יהיו? האם הוא חשב על האינטרנציונאל הראשון? על הריב עם באקונין? על הקפיטל? או אולי לא. אולי הוא נזכר בטיולים השבועיים להמפסתד הית' עם ג'ני והבנות, בבילויים הליליים אפופי העשן ואדי האלכוהול בפאבים של לונדון, אולי הוא חשב על בנותיו ובני-הזוג השנואים שלהן, אולי על הילד פרדי שנשלח לאימוץ ואולי הוא הודה בליבו לנאמנותם של חבריו, לאהבה שהורעפה עליו, אולי הוא חשב על ג'ני, על שותפיו למאבק או על אנגלס, אדם מבריק ומוכשר שהקדיש לו את חייו. אולי כל שנותר לאדם בשתי דקות אחרונות הם משפחה וחברים.

דניאל:

אני מבקר את קארל מרקס לעתים קרובות. זה מעודד אותי, המחשבה שהאיש הגדול עצמו חי באותה העיר שבה יושב אני בגלות. בית הקברות בהייגייט חושף את הפנים היפות של לונדון: טבע מבוית, אקסצנטרי. מקום עם זיכרון חזק: המורשת הויקטוריאנית, בתי המלוכה, הגולים החתרנים שהורשו להיכנס אל ערש הליברליות. הספריות הגדולות של הנאורות.

משלמים שלושה שטרלינג בבודקה בכניסה ואני מכיר כבר טוב את השביל שמוליך אל הקבר, תמיד קצת מתוח לראות אם יהיו שם כמה סינים בחליפות, או איזה נורווגי זקן עם סיכות של האינטרנציונל תקועות לו בז'קט. או שמישהו מה-Marx Memorial Library השאיר שם זר גדול, מתחת לראש הענק של הזקן מרקס. אני עכשיו שוב בדרך אליו, דיויד. בחדשות שוב תהליך שלום נידון לכישלון במזרח התיכון. בפעם האחרונה שהיינו שם יחד, עוד דיברו כולם על המתקפה בעזה. אני שוב בדרך לקבר בהייגייט, וכשאני יוצא מהעבודה בדרך לשם, אני עובר ליד בית המלון 'מטרופול' והמנקות הסלובקיות בהפסקת עישון עומדות במעגל ליד תחנת האוטובוס. לרוע המזל אני כבר לא זרוק ודפוק כמו בימים הראשונים שלי בלונדון. יש לי קצת כסף בכיס ואני לא צריך לטפס על הגדר כדי להתחמק מתשלום. לפחות מזג האויר התקדר וגשם יורד עכשיו רצוף ואני מגיע לשער בית הקברות רטוב לגמרי וקצת מה Hardship הויקטוריאני בכל זאת דבק בי. פונה שמאלה מהשביל המרכזי, כאן תמיד מכריח את עצמי ללכת יותר לאט, תן זמן לצלבים הקלטיים והכתובות המחוקות והאזכורים של שנים ומלחמות, והסגנון המצועצע; כאן מונחת כך וכך שנרדמה בשנת 1924, והיא בת ארבעים ושלוש. אני מבחין במורד השביל בחבורה שעומדת תחת מטריות; הזקן לא לבד. זו חבורה של אפריקאים שהגיעו עם מכונית דיפלומטית. הם לבושים לחתונה, יש איתם ילדה קטנה אחת והם מצטלמים ליד הקבר. אחד מהם שואל אותי: באת לראות את מיסטר מרקס? הוא מחייך אלי כמו שותף. אני אומר לו: דוקטור מרקס. יפה מאוד הוא אומר. בקבר מונחים גם אשתו, עוזרת הבית, אחד הנכדים והבת אלינור, שאת האפר שלה שמרו במשך שישים שנה וקברו לבסוף ליד אביה, בשנות החמישים. החיים של מרקס היו חייו של הוגה דיעות. טרגדיה ויקטוריאנית עם מחלת ריאות ועוני וניסיון לשמור על מראית עין מכובדת, ומכתבים ארוכים שנשלחים ליבשת, והצנזורה, ותמותת תינוקות. אבל המוות, והאלכימיה שהיתה כאן ב17- במרץ שמונים ושלוש, זה דבר שתמיד יהיה רלוונטי. תמיד מודרני.

האפריקאים עוזבים במכונית המבריקה שלהם ויושב על ספסל בחלקה צדדית, מול קברי הקומוניסטים העיראקים והכורדים, בחור לבן רזה חיוור כמוני. הוא גם חיכה שהם יעזבו וקם, וניגש אל גוש השיש. הוא סלובקי. ואני? איך אדם מציג את עצמו במעמד האיש הגדול? מה, אני ישראלי? ישראלי גולה? אנגלי חדש? מרקסיסט? אתה ואני, דיויד, מאז שעזבנו שנינו את הארץ, הדו-שיח בינינו הפך תיאורטי יותר, דחוף יותר: איך עושים את זה נכון? כלומר את החיים. איפה חיים? למה זהות לאומית עדין עושה בנו שמות? איזה יום בהיסטוריה? מה דעתך על השבעה-עשר ביולי אלפיים ושלוש? בבוקר הייתי אצל ההורים בכפר סבא. בלילה בתחנת פדינגטון עם התיקים. היום שהתחיל את לונדון. גם מרקס הגיע ללונדון, ובשבילי זו גאווה ואולי אני זן נכחד, אבל עדין אני חושב שהאיש הגדול ידע את התשובות. ואני כנראה לא היחיד כי חוץ מהאפריקאים והסלובקי והישראלי הגולה היו כאן עוד אנשים היום, והשאירו שלושה זרי ענק.

דיויד:

אצלי זה הארבעה עשר בנובמבר 2004. אחרי יותר מעשר שנים של ציונות-סוציאליסטית בארץ-ישראל הגעתי לסטוקהולם. תרמיל, תיק יד וגיטרה קלאסית ב soft case. לא ידעתי כמה זמן אשאר ומה לעזאזל אעשה בארץ הקפואה הזאת עם השפה הבלתי אפשרית. ולא סתם אמרתי שגולים ומהגרים לא יכולים להיות בורגנים. בגיל 31, מתוך הצורך להתפרנס ובגלל שלא היה לי שמץ של הכשרה מקצועית או השכלה אקדמית, צללתי אל ים עבודות הדחק – התחלתי במרתף של חניון סוחב שקי אדמה, ממלא עציצים ושותל פרחים לעציצי חג המולד, אח"כ חילקתי מדריכי טלפונים לבנייני מגורים כשאני מדדה בשלג עם עגלות עמוסות דפי-זהב. אח"כ שטפתי כלים, אח"כ עבדתי בשדה-התעופה. כל יום ברכבת התחתית של חמש בבוקר עם פועלי בתי-האריזה כשאריק איינשטיין באוזניות שר על עין-גדי ובית-הערבה. חלקתי את ימי עם קאסם העיראקי, כריטסר התיכוניסט, אלכס הרוסי וערב רב של פולנים, אסטונים ודרום-אמריקאים שמחפשים כאן חיים טובים, שלא לדבר על הסטודנטים העניים, האימהות החד-הוריות מהפרברים והפליטים מאפגניסטאן, איראן וסומליה שלמדו איתי שוודית בביה"ס למהגרים. ואל תחשוב שאני מתלונן. להיפך, אף פעם לא הייתי פרולטר אמיתי, כזה שאין לו ברירות או מוצא. רק השתעשעתי בזה, נגעתי בעדינות בעוני, בעייפות הכרונית ובתשישות הפיזית ואח"כ הסתדרתי. למדתי את השפה וגיליתי שאני יכול לכתוב ולנגן גם בשביל כסף. לא הרבה כסף אמנם אבל בכל זאת משהו. ומרקס, תודה לאל, היה שם בשבילי כל הזמן, מפרש את המציאות, תחילה כאשר אני מטלטל בין המעמדות ואח"כ כשאני כותב בעבור כל מיני עיתונים וכתבי-עת על הנפט הנורבגי, התרבות הדנית, הריבית האירופית והתעשייה השוודית. ולמרות שלא הייתי פרולטר אמיתי, גם לא נהייתי בורגני והרווחה היחסית ששוודיה יודעת להעניק לא ביטלה את הזרות, הגלות והגעגועים. ובימים האלו כשהייתי מגיע להייגייט, הייתי מביט במצבה במין מבוכה והבעת תודה. לא בטוח שאני עושה את הדבר הנכון.

דניאל:

ואילו אני, כשאני חוזר מהייגייט ועוד לפני השכונה שלי יש את שכונת מיידה וייל, והקולג' ותלמידי שיעורי הערב כולם מהגרים או דור שני לתת-מעמד העירוני המוחלש. בשיכונים שלהם הבנות בהיריון בגיל שש עשרה ומסתדרים בלי מקצוע. הפרולטריון החדש רוצה רק רחם וקעקועים. מה היה ביום ההוא? הורידו את האיש הגדול אל הקבר. וקראתי שמעט לפני שמת, בין התקפי שיעול, הוא גילח את הזקן הענק שלו. ביקש לשתות חלב חם בערבים וגילח את הזקן הענק. מה היה ביום ההוא? נביא מגולח ירד אל הקבר ובטקס אפל העלה אנגלס מאותו הקבר את המרקסיזם. מה היה ביום ההוא? ככה זה, לא משנה כמה גדול האדם; הדבר הכי גדול שהוא יכול לעשות, זה למות. ואחרי שכוסה קרל מרקס בעפר, התחילו לקום מן העפר כל הנביאים שלו. המרקסיסטים הרוסים והפינים. השוייצרים האוסטרו-גרמנים הספרדים והקטלנים והבסקים והטיבטים וכל הלטינו-אמריקאים. הטרוצקיסטים של צפון אמריקה. והציונות הסוציאליסטית. והיוונים וכל הפאן-ערביים. וגראמשי ואלתהוסר ולוקאש. וההומניסטים כמו ראש הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת, מסייה ליאון בלום מהחזית הפופולרית.

מה הבעיה הגדולה שלו, אתה יודע? של המרקסיסט האורבאני, ההומניסט המובס, הישראלי הגולה, יום לפני שהוא חותם משכנתא? שהוא לא יודע מי הם. ההם מההגמוניה, הבורגנות, המידל-קלאס הלבן, הרי זה היה יכול להיות הוא, לא? אבל הוא לא. הוא בהחלט לא, את זה הוא יכול להרגיש. אני חושב שאני אמור לשאול מי מחזיק באמצעי הייצור. ייצור של מה, בכלל?

אתה עכשיו בקרון רכבת. הקרון נראה לך ארוך. בקצה הקרון הרחוק ממך יושבים שניים. קשה לראות, אולי בחור ובחורה. תחזור לחשוב על השאלה עכשיו. מי הם? מי זה האויב הבורגני, הממסד, השיטה? אלו שיש להם את ההגמוניה, שמייצרים את כל מבנה -העל בשבילינו שנשחק, בזמן שהם מחזיקים בדבר האמיתי? התשובה צריכה להיות: בעלי אמצעי הייצור. המעמד המכריע, הבוס של האפוס. אז שוב אתה שואל: אמצעי הייצור של מה? וקם זה בסוף הקרון, הוא באמת בחור ולידו עכשיו אתה רואה זו בחורה. צועק לכיוונך, מגביר את הקול עם יד מצדיעה: אמצעי הייצור של משמעות! אתה מוציא מכיס המעיל תפוח ובזריקת-בייסבול דופק לבחור את התפוח בצד של הראש. הוא מקלל אבל מתיישב ויורד בתחנה אחר כך. אתה מתיישב ליד חברה שלו. שיקום הגאון הבא ויגיד לי 'ייצור משמעות'. אבל איך נמצא את המעמד השליט? המעמד השליט המודרני הוא חמקמק, אי אפשר להגדיר אותו. הוא קונספירציה אבל גם בדיוק כפני הדברים.

היסטוריה מודרנית היא אוסף סיפורים קצרים. ככה המודרנה מארגנת את זה: נקודות התייחסות, ימי-רעם. הנאום של לותר-קינג, דיין בכותל, אנטבה, ניין-אלבן, ליברפול-יובנטוס בבריסל, 1985, פסלים נופלים, פסק-דין בהאג, רצח רבין. רצח לינקולן, רצח לנון. אורון ירדן. רצח בעיניים. בשר זה רצח. הם, השיטה, השליטים הלא-נראים שלנו, הצליחו לגרום לנו לחשוב שיש כאן סדר, קשר ברור בין הדברים. בגלל שהם בג'ט-סט ומושקעים בבורסה הגרמנית. אנחנו? טוב יותר היה לנו אם היינו מדברים על ההיסטוריה של הרחובות שלנו, טוב היה לנו יותר אם היינו עושים היסטוריה כמו שבטים, מדברים על משפחות ויריבויות בין שכנים ומגיפות. הם דוחפים לנו היסטוריה לוויינית גיאומטרית במקום סיפורי המוסר הארוכים שאנחנו רוצים. אז אנחנו מבינים את ההיסטוריה בצורת ימים בודדים, פזורים על הכדור, זרוקים על פני המאות אבל הקשר היחיד שבין הימים הללו הוא שהסיפור שלהם בא מאותו המקום: השופר של השיטה. וזה, זה כמו הסיפור הקצר. למה אתה קורא אותם אחד אחרי השני? הרי הם לא יחידה ספרותית. בגלל שככה הם יוצרו. כרוכים יחד. הסיפור הקצר עושה לפרוזה את מה שאנחנו כאן נעשה להיסטוריה.

בחוג לספרות השוואתית, היה מרצה אחד יווני-צרפתי שלימד ביקורת ספרות מרקסיסטית. אחד הרעיונות שהמרקסיסטים המאוחרים עסקו בו היה שכל ז'אנר ספרותי משקף את יחסי הכוחות החברתיים בו הוא 'יוצר'. הרומאן הוא ביטוי לעליית הבורגנות, והטרגדיה שיקפה את ערכי האריסטוקרטיה, והבלדה את אלו של המעמד האגררי. אם ננתח את הסיפור הקצר, אולי אני אדע מי הם בדיוק הבורגנים של תקופתינו לפי תורת הגאון הדוד קארל. אז כתבתי לדוקטור מהחוג לספרות השוואתית. המרצה החביב עלינו, 'הדייג'. היה מספר לנו על חברה שלו שהיא ציירת ואיך הוא לא ישן בלילה ועל מה הם דיברו בזמן שהם שתו יין. אני זוכר כי היה מזכיר במפורש את היין. לובש חולצות משובצות ומגפיים. אז אני כותב לו אימייל, אולי הוא יכול להסביר לי את מי הסיפור הקצר משרת? מי הם בדיוק אם הוא יודע, הבורגנים עם ההגמוניה על כולנו. כל פעם כשאני חוזר מהקבר, במיוחד אם ירד גשם כבד ואני חוזר רטוב, נאדין חוקרת אותי, מה אתה עושה שם? ותבין, אנחנו עכשיו זוג צעיר, קיבלנו משכנתא ואנחנו קונים דירה עם גינה בפינצ'לי. נאדין בהיריון. אני מבוהל ואני יודע מה הם חושבים, כולם: תפסו אותי. בביצים תפסו אותי, הבנאדם התברגן, הבנאדם הלך. לחיצות ידיים עם ג'יימי סוכן התיווך, לחיצות ידיים במשרד של העורך דין וזה נכון: עוד מעט יהיה לי הרבה יותר מדי להפסיד. ואני עובד בשבילם קשה, זה נכון. אבל תפסו אותי בביצים? לא. כשאני חוזר מהעבודה אני באינטרנט קורא מאמרים של טרוצקי ולפני שיעור הערב בקולג' אני יושב עם הפרקים הכי מיזנטרופיים של בקט על השולחן ואם אחד התלמידים ניגש ושואל אני מראה לו את המשפטים הכי גסים. הם לא תפסו אותי בביצים. זה אני ככה הדבקתי אותם, עם הידיים על השק כשאני רץ, כמו ענבל לפעמון.

בכל אופן עכשיו אני צריך לחדור לספריה של UCL ולמצוא משהו על ההיסטוריה של הסיפור הקצר. אבל לאט לאט, כשיהיה לי יום חופש, כשיהיה לי יום חופש שבו לא אצטרך לפגוש את הסוכן תיווך או העורך דין או הבוס שלי לשיחה על איך דברים מתקדמים. אני משלם חמישים שטרלינג לשנה על זכויות השאלה בספריה הזו. זה מחיר טוב: הטבה לתלמידים לשעבר. מה שהוא הציע לי, הדייג, זה לבדוק את ההיסטוריה. אני שאלתי אותו, מה זה אומר? מה מרקסיסט אמור לחשוב על הסיפור הקצר?

"אני לא בטוח", הוא כתב. "אני יכול לראות איך הרומן משקף את מבנה החברה והאידיאולוגיה הבורגניים.

מבנה החברה: בדרך שבו הרומן נצרך. באופן פרטי, בבית. לעומת האפוס שהיה נצרך בעל-פה, מדוקלם בציבור על ידי טרובדור. זה קרה גם לציור, כשעלתה הבורגנות בהולנד התחילו הציירים לצייר ציורים קטנים בשביל הבתים של הסוחרים והנובורישים במקום ציורי הקיר לכנסיות ולארמונות האצולה. אבל בזה לא שונה הרומן מהסיפור הקצר. אידיאולוגיה בורגנית: לרומן יש כלים נרטולוגיים כמו זמן ומקום, ודמויות; כמו לסיפור הקצר. וכמו הסיפור הקצר הוא כרוך בחשיפת דמות ראשית להרפתקה שאמורה להאיר אור על המציאות החברתית. אבל יש הבדל בצורה: הצורה של הסיפור הקצר אולי קשורה ליחסי הייצור: באמצע המאה התשע-עשרה התפתח הרומן בשלושה חלקים בגלל התפשטות השימוש ברכבות. תעיף מבט בספר שלי, Love and the Novel. תוכל למצוא אותו בספריה".

אז מה כל זה מלמד אותנו? הדוקטור חשב על זה הרבה ואמר בסוף שהסיפור הקצר והרומן שונים בצורתם. ואני אומר: כן. יחסי הייצור. רומן אמור להיות מאוחד בגלל התוכן שלו: העלילה שהיא אחת, והדמויות והקול המספר ואותו השם. הסיפור הקצר מאוחד רק בגלל איך שהוא נוצר. רק הכריכה מחזיקה אותו יחד, רק הדבק הפיסי מחייב את הסיפורים הקצרים באסופה להיות יחד. וזה משקף את המצב החומרי שלנו, דיויד, כי הרי ככה בדיוק מרגיש המרקסיסט הגולה, שמקשיב לגלי צהל באינטרנט ועושה ילדים בגולה: החיים שלו, הזהות שלו, מפוררת. רק אותו השם על כרטיסי טיסה וחשבוניות ותלושי משכורת ומרשמים מחזיק הכל ביחד. ועכשיו גם כרטיס הספריה שלי, עם הקוד אפס-חמש שזה אלומנוס (בוגר האוניברסיטה) ותמונת פספורט ופס מגנטי שיוכל, יום אחד אם אני אשתגע, להיות מוצלב עם הפס של האשראי ושל כרטיס המורה שלי בקולג' ורישיון הנהיגה וכרטיס החבר במרפאת טרום הלידה בהמפטסד. את הכל יצליבו עם תמונות טלויזיה במעגל סגור ליד איזה פאב באיסט אנד ויוכלו למצוא אותי לפני שאעשה נזק. ואני נכנס לספריה ולומד. אמצע המאה התשע-עשרה. אז התפתחה האוריינות של מעמד הביניים. אז התחילו לפעול מגזינים ואז מצאו הסופרים את הסיפור הקצר. ואז: יעלה ויבוא צ'כוב ופתאום זה התאים למציאות החיים החברתית: אין דווקא התחלה ואמצע וסוף. אין תקווה אלא רק חמלה שאי אפשר לבטא. ואין זהות פרטית אלא מצב אנושי. ובמאה העשרים כבר שילמו לפיצ'ג'רלד ארבעת אלפים דולר לסיפור במגזינים באמריקה. וזה הבסיס בעולם החומר וזה מבנה העל: הסיפור הקצר. אז מי אתה שואל הם הבורגנים, השיטה, מוקד הכוח, בעלי אמצעי הייצור? אני לא יודע. בפאב השכונתי שלי, 'פונדק הפיל', אני שוב עושה הערכת מצב. אני לא פועל, לא יעזור שום דבר. אני זעיר בורגני אולי: כמו כמה מהמהפכנים הגדולים, כמו ליאון בלום הצעיר. ניצן המוח הנהדר הוא היום פרופסור לאנתרופולוגיה במקסיקו סיטי ושחר הסטאליניסט סוחר נדל"ן בכפר-סבא.

דיויד:

אז כמו ספר של סיפורים קצרים, אתה אומר, הזהות שלנו, בניין-העל של חיינו, מפוררת ומפוצלת לזהויות משנה. כל זה בגלל הבסיס החומרי – המעבר בין הארצות, העבודות המזדמנות, הדירות השכורות, הדרכונים שמתחלפים בין המראה לנחיתה, חשבונות-הבנק השונים והרשתות השונות של הטלפונים הניידים. אני מוכן להודות שיש בזה משהו אבל אני מרגיש בכל זאת שיש איזושהי נקודה פנימית שמחברת את הזהויות. כמו מוטיב שרץ לאורך סיפורים קצרים המאוגדים באותו קובץ. מהימים בבית אבא אמא ועד היום שאני אבא לשלושה בנים, מפוצלי זהות כמעט כמוני. זאת לא מיסטיקה ולא מטפיזיקה. בסה"כ תוצר של ביוגרפיה, שחלקה אחוזה, כמו שמרקס אומר, במישרין בפעילות החומרית, וחלקה היא תוצאה של הכרעות ובחירות. גם אלו אינן בלתי-מוגבלות אבל יש בהן מרחב תמרון מסוים. ויש בהן רציפות מהבית ששנינו גדלנו בו ועד המקום שבו אנחנו עכשיו.

שמע סיפור שמסכם יפה את העניין מבחינתי. כשרוזאן קאש הייתה בת 18 אבא שלה, ג'וני קאש, נתן לה רשימה של מאה ממיטב שירי הפולק והקאנטרי של תקופתו. הוא רצה להרחיב את האופקים המוסיקליים שלה והרשימה הייתה חתיכת מורשת אמריקאית מפוארת. יותר משלושים שנה מאוחר יותר החליטה רוזאן, שהייתה בינתיים לזמרת בזכות עצמה, להקליט חלק קטן מהשירים ולהוציא אותם לאור. לאלבום היא קראה בפשטות The List, הרשימה. אני לא יודע מה ג'וני קאש היה חושב על הביצועים של הבת שלו אבל אני, על כל פנים, חושב שהם מצוינים ובכלל, היא מצוינת רוזאן קאש, כבר לא רק הבת של. ראיתי אותה פעם מופיעה במועדון אירופי גבוה תקרה ומואר בקפידה בערב מושלג במיוחד. הסאונד היה מצוין והקהל היה מבוגר ורציני. לכולם היו כוסות בירה או יין והרוח הייתה טובה.

לקראת סוף ההופעה סיפרה רוזאן על בתה צ'לסי שעמדה להוציא את אלבומה הראשון. היא סיפרה על השאלה-דרישה המתבקשת שהבת הפנתה אליה: "מה עם הרשימה שלי אמא?" אני, שהייתי בהופעה לבד זמן קצר אחרי שנולדו התאומים, ידעתי מה רוזאן ענתה לבתה עוד לפני שהיא סיפרה לקהל. "I'm working on it", היא אמרה. ואני חזרתי אחריה כאילו אני מדבר אל ילדיי שלי. אני עובד על זה חבר'ה, אני עובד על זה.

למה אני מספר לך על רוזאן וג'וני קאש כשאנחנו מדברים על מרקס? ובכן כך… הם מזכירים לי שכולנו תוצרים של רשימות כאלו, רשימות של שירים וסיפורים, של ספרים, תמונות ותקליטים. כולנו מקבלים רשימות וגם עובדים על רשימות משלנו לאורך חיינו. בתורנו אנחנו גם מעבירים את כל החומר הזה הלאה כאשר חלקו עובר כמות שהוא מדור לדור ומחזיק מעמד עשרות שנים וחלק אחר הופך ללא רלוונטי ונעלם במעבר מאב ואם לבניהם ובנותיהם. שירים מתווספים ונעלמים, ספרים מופיעים ונגנזים, קלסרים, תמונות, גזרי עיתונים, פוסטרים ושלל מזכרות ואלבומים נכנסים ויוצאים מעליות גג ומחסנים ומסתדרים מחדש על כונניות ומדפים או מוצאים את דרכם למערומי אשפה וחנויות יד-שנייה.

ספרים הם חשובים במיוחד. הספרייה בבית שילד גדל בו היא לא רשימה של כותרים. תחילה הוא לא יודע לקרוא כלל וגם כשהוא כבר מיומן בקריאה לוקח זמן רב עד שיש לו את היכולת להבין ולהעריך את הטעם או את ההעדפות הפוליטיות-תרבותיות של בעלי הספרים שהם הוריו. אבל זה לא אומר שהוא לא מתעניין. הוא מסוקרן מעובי הספרים, מצורתם, מהריח שלהם, מהצבעים, האיורים והפונטים המעטרים אותם. הוא מכיר היטב את האזור אבל לא לפי מה שהאותיות מסמלות אלא לפי איך שהן מוצגות. ספר אחד קרוע ובלוי, לאחר יש תמונה של הסופר בכריכה הצידית, יש כמה ספרים עם עטיפה דומה, אחד גבוה מדי בעבור המדף והוא נוטה הצידה, אחר הוא קטן, עבה וכחול. עוד לפני שהילד יודע לקרוא הוא יודע שיש ספרים שאין לגעת בהם, כאלו שיש בהם רמיזות למין או למהפכה. אני זוכר היטב את המדפים בבית שלנו ואני זוכר שהיה בהם גם לא מעט מהחומר של מרקס וממשיכיו. לא שההורים היו בולשביקים פנאטיים או משהו כזה. כלומר היינו מציינים את האחד במאי והייתה איזו שייכות כללית למחנה שפעם קראו לו השמאל הישראלי אבל זה לא היה בית עם אג'נדה דוגמאטית. היה בו כיוון ערכי ובהחלט היו בו ספרים ממיטב החומר הרעיוני של השמאל האירופי אבל אני חושב שהם היו שם יותר בגלל המטען התרבותי-אינטלקטואלי שלהם, לא בגלל מחויבות פוליטית. כמו שלא צריך להיות אדם דתי בשביל להחזיק עותק של התנ"ך או חובב תיאטרון בשביל להחזיק עותק של הטרגדיות של שייקספיר.

קשה לדעת מה בדיוק מושך ילד לספר מסוים אבל אני יודע שנמשכתי למדף של מרקס כבר מהתחלה. הרבה שנים לפני שהתחלתי לקרוא אותו בספרייה של בי"ס. נמשכתי למרקס בצורה פשוטה ומוחשית, לא עמוקה ופוליטית, הרבה לפני שהצטרפתי לתנועה ונמניתי על המרקסיסטים המאורגנים עם ישיבות העבודה, תוכניות הפעולה, הטלפונים הניידים וכלי-התחבורה. אני זוכר את המדף בבירור. ספר אחד (לימים הסתבר שזה המניפסט) היה לבן ודק, בעל כריכה רכה ומעט קרועה. הוא משך את תשומת הלב שלי בעיקר בגלל תבליטי הפרופילים המזוקנים של מרקס ואנגלס שהיו על חזיתו. כשפתחת אותו יכולת לראות בשני העמודים הראשונים גם תצלומים שלהם לצד כתב ידו של אבא. שם ושנה. דרק סטברו. 1964. זה ספר ישן ודהוי למדי, שהגיע כל הדרך מהוצאת Progress שבמוסקבה. מעל הכותרת הופיע המשפט הפשוט והקולע: "Workers of all countries unite!".

והיה שם עוד. את צידו של הספר הירוק עם הכריכה הקשה, למשל, קישטו אותיות זהובות. לימים גיליתי שזהו הכרך השני של הקפיטל שאבא רכש בלונדון ב-1967. תחשוב על זה רגע דניאל. הקפיטל, לונדון, 1967. רק עכשיו אני מבין איזה מטען יש על הספר הזה עוד לפני שאפילו קוראים בו מילה אחת. והיו החוברות החומות שאבא קנה בין-1965 ל-1967. הן הוצאו לאור ע"י הוצאה שכנראה היה חשוב לה יותר להפיץ את הבשורה מאשר להשקיע בכריכות איכותיות ועמידות. Books for Socialism קראו לה. היום הן כבר מתחילות להתפרק ובכל זאת עדיין אפשר לקרוא בהן. חומר רציני יש שם – הטקסט של פלאכנוב על הסוציאליזם האוטופי של המאה ה-19, הביקורת של מרקס על תכנית גותה וכמובן המאמר המבריק על ה-18 בברימר של לואי נפוליאון. והיה הספר הקטן עם הכריכה הקשה הכחולה שמוטבעת על כריכתו מילה אחת בלבד – Marx. זוהי הביוגרפיה שכתב ישעיה ברלין. מהדורה שנייה מ-1948. והספר האדום הקטן של מאו צה טונג. והחוברת הקטנה של אנגלס, סוציאליזם אוטופי ומדעי, והחוברת העבה בצרפתית שמוטבעות עליה אותיות שחורות וחתרניות – La literature de combat, De tous les temps, et de toutes, les tendances. ספרות של מאבק. בכל המגמות. בכל התקופות.

כל התקופות. רוצה לומר, משהו שהוא רלוונטי תמיד, שמחזיק מעמד, שעובר מאב ואם לבניהם ובנותיהם וכעבור עשרות שנים עובר הלאה, לדור הבא. אולי אפילו לדור שבו נשאל את עצמנו כיצד בלוגים, עדכוני סטאטוס בפייסבוק וטוויטים מבטאים את יחסי-היצור בחברה. אנחנו עושים את ההיסטוריה שלנו, כמו שמרקס כותב בפתיחה של ה-18 בברימר, אבל לא מתוך חופש גמור. "מסורת כל הדורות המתים מעיקה כהר כבד על מוחות האנשים החיים. ובשעה שנדמה כי הם עוסקים בהפיכת עצמם ובהפיכת הכל, שהם עומדים לברוא דבר אשר עוד לא היה – דווקא בתקופות כאלה של משבר מהפכני הם קוראים בחרדה את רוחות העבר לעזרתם, שואלים מהם שמות, סיסמאות-מלחמה ומדי-תפאורה, כדי להעלות בלבוש התחפשות זה, עתיק הימים והנכבד, ובלשון שאולה זו את המחזה החדש בדברי ימי העולם". כך מרקס. אבל אני, כמו רוזאן קאש, מנסה בכל זאת לחדש משהו, אני עדיין עובד על הרשימה שלי אותה אוסיף למסורת כל הדורות המתים. יש לי זמן ושום דבר לא סגור סופית אבל אני בטוח שהיא תכלול הרבה מהחומר שהיה על מדפי הספרים של אבא ואמא ואין שום ספק שאחד הכוכבים המרכזיים בה יהיה קארל מרקס.

דניאל:

והוא יושב דוקטור מרקס על מדפים בכפר סבא ובולוניה, במקסיקו סיטי וקולומבו. וגם בבנגלדש וברלין: יום אחד קיבלתי טלפון מעריפה. עריפה היא אינטלקטואלית בנגלדשית. יחד אתי השלימה תעודת הוראה. היא נוירוטית ומליאת ספק אבל כשהיא משתחררת היא מתחילה עם בדיחות גזעניות ולקשקש על אימפריאליזם תרבותי. בכל אופן, באותו יום עריפה הבטיחה לי משהו מיוחד אם אבוא אליה, למזרח העיר: מבקר אצלה חבר טוב מברלין, מרקסיסט אמיתי, היא אומרת לי. אתה חייב לפגוש אותו. וירדנו נאדין ואני אל האיסט-אנד המתפורר של לונדון אל הדירה של עריפה ויש לה שם מרפסת שמשקיפה על הדירות הצפופות של הבנגלדשים. בעל הבית יהודי, היא אומרת לי. היא כבר שתתה קצת לפני שבאנו. ואל הבניינים השקופים של הסיטי. במרפסת מוטי (Mutti) ואני מהר השלמנו מה שהפסדנו עד עכשיו: מי נולד איפה, מעמד, תחומי עניין מיוחדים, איזה אגף אנחנו. מוטי נולד בבנגלדש להורים אירופאים והוא בעניין של תקליטים ישנים, LP's, ומיצגים. הוא מהמחנה של גראמשי והוא מדבר קצת על הקומוניסטים שהוא מתכתב איתם בחבל הבסקים; הוא מדבר קצת על סינדיקליזם. עריפה מנסה להדליק אותנו, ספר לו על מה שקורה בברלין, מוטי. איך אמר דן תורן? שוב השקר הזה: כל המילים שאנחנו מדברים, האויר המתוחכם, מבנה העל; אמצעי היצור הם השפתיים והחיך ותעלת האף. עריפה ואני מלמדים את האנגלים אנגלית אם-כי זרים שנינו באלביון. אנחנו מלמדים פונולוגיה: איך מייצרים מילה? אמצעי הייצור של מילים הם איברים ואויר. והאיברים חותכים את האויר כדי ליצור צליל. עיצור. בצליל ב' , למשל, בסיס החיתוך הוא השפתיים. הוגים את מפגש השפתיים. פ' דגושה זה אותו תהליך ייצור בדיוק, רק מדמימים. זה הכל ייצור אויר. יחסי ייצור האויר. בדרך לגלרית ווייטצ'אפל אני לוקח אותם אל הקיר של האנארכיסטים: כאן במקום שפעם היה המרכז של השמאל היהודי הרדיקאלי בלונדון, בזמנים שהאשכנזים היו פועלי-יום בסווטשופס, עומד קיר עם ציורים קטנים של כמה מגיבורי תנועות השמאל. וביום ההוא, בשבע-עשרה במרץ, אלף שמונה מאות שמונים ושלוש, כשבהייגייט ירד הזקן מרקס אל הקבר, כאן בוויטצ'אפל חי אחד הנרי מוס, סוחר כללי בן חמישים ושנים שהוא הסבא של סבתא של אבא. והוא עלה להייגייט להיות הפאנטום מלוויית הנביא. אני מספר לגרמנים ולעריפה על המשפחה שלנו ואני קולט: דור אחד בארץ. אפילו לא. מתי אנחנו חוזרים לארץ, דיויד? בגלל שאם לא נחזור, אני לא יודע. אני מספר לגרמנים ולעריפה שהמשפחה באה מכאן, זה לפחות נכון חלקית. חבל שאין לי איזה קומוניסט לנפנף בו אבל יש לי את הנרי מוס ואני משאיר את זה שם באויר ואנחנו עומדים כולנו בחבורה בסמטה הקטנה הישראלי והבנגלדשית והגרמניה והגרמני-בנגלדשי ואפילו נאדין יכולה להינות מההרגשה הזו של אגודת סתרים בינלאומית. באוטובוס בדרך הביתה אנחנו מדברים על האוכל שעריפה הכינה ואיך הגרמנים אכלו עם הידיים כי זה בנגלדשי ואני שואל אותה: שבע-עשרה במרץ, אלף שמונה מאות שמונים ושלוש. 'אל תגיד לי, זה משהו קשור למרקס'. 'הדוד מרקס, אני אומר לך'.

'בחיי שאתה דפוק'.

אז דוקטור מרקס.

הנה עוד משהו על תקופות. והנה, אגב, כמה להיטים ניאו-מרקסיסטיים: ריימונד וויליאמס הוולשי מהניו-לפט, ג'ורג' לוקאש, טרי איגלטון וכן, גם טרוצקי שאמר שלאמנות 'יש דרגת אוטונומיה גבוהה'. כל זה אני קורא בספר החשמלי שלי שמדפדפים בו עם תנועת אצבע על המסך. כדי ליצור ספרות גדולה, משמעותית, מתקדמת (פרוגרסיבית), הכותב צריך לחיות בזמן שינוי גדול: לראות את עצמו כבתוך ההיסטוריה. כמו שדיקנס ושייקספיר והיוונים וגם מרקס עצמו, האיש-לא הנביא- היו. לוקאש אמר: צריך לראות את העבר כפרה-היסטוריה של ההווה. אחרת, מדרדרים למין אפאטיה שבה ההיסטוריה הופכת לאובייקט ומצב הדברים לטבע הדברים. ואני אומר: מרקס מת. מת מרקס ונקבר בהייגייט ולא צריך אותו יותר, כפי שלא צריך את גליליאו או קופרניקוס; הרעיונות שלו חיים ויחזרו לתוקף בקרוב מתוך כל חצאי המלחמות ופשיטות הרגל והלינצ'ים של דיקטטורים שאפשר לראות ביו-טיוב. מגיע סוף האפוס ואתו הסוף לבורות המעמדית. התוכן, אומרים לי כוכבי הפופ של הניאו-מרקסיזם, משפיע על הצורה הספרותית באותו האופן שבו כוחות הייצור משפיעים על בניין העל. הסיפור הפך להיות סיפור קצר כי הזהות שלו, של הישראלי הגולה, המרקסיסט החובב, הצאצא לאיכר יווני, הזהות שלו נשברה. ואין בו סיפורים ארוכים; יש לו אנקדוטות. אבל חשוב עוד יותר מזה: מערכת היחסים בין היסטוריה כמו שהיא נכתבת וספרות (פיקשן) היא עצמה מערכת אידיאולוגית ואולי הגיע הזמן לשבש קצת את המערכת הזו.

נניח שאני צריך להמציא אדם – על. כזה שמכיל את כל מה שמשמעותי, גיבור פוליטי אבל לא סופר-הירו. אנושי. הייתי נותן לו הרבה ממרקס: הוא יהיה שעיר, בעל חובות, ידקלם שייקספיר לבתו, יהיה יהודי חילוני וכמובן גולה. אני לא מטיף, לכל אחד צריך להיות אדם-על אחר ואני יודע כמה אשכנזי-סמולני כמו שאומרים בממלכת הטוקבקים כל זה נשמע. אז שכל אחד ימציא לו את אדם העל שלו. בביוגרפיה של אדם-העל שלי יהיו ימים שכולם על סף האפוס: הוא יצטרף לכוחות הלוחמים במדבר; הוא יצליח לצאת ממחנה ריכוז וייצא משם עודנו הומניסט; הוא יוליד ילד; הוא יגיע יום אחד מאירופה ליפו; הוא כמובן יהגר מארצו; והוא ימות כי חובתו של כל אדם למות. וכשיקבר, הוא ישאיר אחריו רעיון נהדר, מסובך ומשחית.

[1] נוער שמאלי רדיקלי.

[2] הסעיף ה-11 ב'תזות על פוירבך', מאמרו של מרקס מ-1845: "עד עתה הפילוסופים רק פירשו את העולם בדרכים שונות. העניין הוא לשנות אותו". משפט זה חקוק על קברו של מרקס בהייגייט.

אחרי ביטול הנובל לספרות: מה יעלה בגורל הפרס ומדוע מלך שוודיה צריך להתערב?

פרס נובל לספרות לא יוענק השנה, לראשונה מ-1943. כעת יש צורך בשינוי התקנון מהמאה ה-18 על מנת למנות חברים חדשים לאקדמיה השוודית. ואולם, לא נותרו באקדמיה די חברים פעילים לעשות זאת.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.6054506

בפעם הראשונה מאז 1943 לא יחולק השנה פרס נובל לספרות, כך הודיעה הבוקר (שישי) האקדמיה השוודית האמונה על בחירת הזוכים מאז ייסודו של הפרס ב-1901. במקום הפרס שנדחה, תחלק האקדמיה בשנה הבאה שני פרסים, כפי שהיא עשתה רק חמש פעמים בעבר במחצית הראשונה של המאה העשרים. הרקע להחלטה הדרמטית, ע"פ הודעת האקדמיה, היא חוסר האמון באקדמיה ברחבי העולם וחולשתה הנוכחית, תוצאה של משבר חמור והתפטרויות מתוקשרות של כמה מחבריה.

מלך שוודיה, קארל גוסטאב ה-16, הודיע שהוא מכבד את החלטת האקדמיה בעוד ראש-ממשלת שוודיה, סטפן לופבן, הביע חשש לנזק שייגרם לתדמיתה של שוודיה בעולם. "זה לא טוב למוניטין (של שוודיה)", הוא אמר, "לכן זה חשוב כל כך שהאקדמיה תעבוד על מנת להשיב את האמון בה". גם שרת התרבות השוודית, אליס בה-קונקה, הביעה צער ואמרה שאירועי החודשים האחרונים הם מצערים מאוד בעבור עולם האומנות והתרבות. "האקדמיה השוודית היא מוסד עצמאי", היא כתבה ליומון השוודי אקספרסן, "והיא אחראית לבנות מחדש את האמון בעבודתה".

ע"פ הודעת חברי האקדמיה השוודית, תהליך בחירת הזוכה השנה כבר הגיע לשלבים מתקדמים והוא יימשך כרגיל. עם זאת התקבלה החלטה על דחייה בבחירה הסופית ובהודעה על הזוכה מכיוון ש"זה הכרחי שלאקדמיה יינתן זמן לשוב לכוחות מלאים, לערב מספר גדול יותר של חברים פעילים ולהשיב לעצמה אמון לפני שזוכה פרס הנובל הבא ייבחר". חברת האקדמיה, קריסטינה לוגן, אף סיפרה ליומון השוודי, דגנס ניהטר, שיש כבר רשימה קצרה והאקדמיה כבר בחרה חמישה מועמדים סופיים.

למרות שע"פ החלטת האקדמיה משתמע שהיא זקוקה לחברי אקדמיה פעילים חדשים במקום אלו שהתפטרו, הדברים אינם פשוטים כל כך. ע"פ תקנון האקדמיה, שנכתב עם היווסדה ב-1786, חברי האקדמיה ממונים לכל ימי חייהם ולא ניתן להחליפם עד מותם, גם אם הם התפטרו. במצב הנוכחי, לאחר ההתפטרויות, ישנם רק 11 חברים פעילים באקדמיה המונה בהרכב מלא 18 חברים, אך ע"פ התקנון הקיים יש צורך ב-12 חברים לפחות בכדי למנות חבר חדש או להדיח חברים קיימים. הפתרון המסתמן לבעיה זו היא שמלך שוודיה, שהוא פטרונה של האקדמיה, ישנה את תקנונה כך שניתן יהיה למנות חברים חדשים במקום אלו שכבר אינם פעילים. השינוי טרם נעשה אך המלך כבר הודיע שבסמכותו ובכוונתו לעשות כן. גם ע"פ הודעת האקדמיה כבר החלה עבודה על "פרשנות מודרנית של תקנון האקדמיה במיוחד בכל הנוגע לפרישה מרצון". בנוסף לכך האקדמיה הדגישה את הצורך בנהלי עבודה שיחזקו את ההוגנות, הסודיות ואי ההטיה של החלטותיה. זאת על רקע האשמות שזהותם של כמה מזוכי פרס נובל בשנים האחרונות הודלפו לפני הכרזת הזכייה, ובהם וויסלבה שימבורסקה, הארולד פינטר, פטריק מודיאנו והזוכה המפתיע מכולם – בוב דילן ב-2016.

דחיית הפרס אושרה גם ע"י קרן הנובל, קרן פרטית, עצמאית ונפרדת מהאקדמיה השוודית, שנוסדה בראשית המאה הקודמת על מנת לנהל את הונו של התעשיין והממציא השוודי אלפרד נובל המהווה עד היום את הבסיס לפרס. הקרן מסרה הבוקר (שישי) שהיא תומכת בהחלטת האקדמיה. "משבר האמון של האקדמיה השוודית השפיע בצורה שלילית על פרס הנובל", כתב יו"ר הקרן, קארל הנריק הלדין, "החלטת האקדמיה מדגישה את חומרת המצב ותורמת להגנה על שמו של הפרס לטווח רחוק". הלדין גם הדגיש שההחלטה לא תשפיע על קטגוריות הפרס האחרות.

המשבר באקדמיה שהביא לדחייתו של הפרס השנה נמשך כבר חודשים ארוכים אך השמועות על דחיית הפרס החלו בשבוע שעבר כאשר מקור באקדמיה סיפר לרדיו השוודי הציבורי שהאקדמיה צריכה "לקחת צעד אחורה אחרי הסערה במוסד על מנת להחזיר את האמון בו ולתקן את הנזקים". זמן קצר לאחר מכן אישר המזכיר הזמני של האקדמיה, אנדרס אולסון, שאכן מתקיים דיון בנושא בעוד פטר אנגלונד, מזכיר האקדמיה לשעבר ואחד מחבריה שפרש מפעילותו בה אמר ש"בהתחשב במצב באקדמיה ובטובת הפרס, ייתכן שהכי טוב יהיה לדחות את חלוקת הפרס השנה". היו אמנם חברי אקדמיה שהתנגדו תחילה למהלך, כמו יוראן מלמקוויסט, שאמר שמהלך כזה יהיה "שיגעון מוחלט", אך בסופו של דבר התקבלה ההחלטה הסופית אמש (חמישי) לאחר מה שהמזכיר הזמני, אולסון, הגדיר "דיונים ארוכים ואינטנסיביים". אולסון הוסיף ש: "עלינו לכבד את הזוכים, אלו של העבר ואלו העתידיים. כמוסד, עלינו להיות אמינים". בתשובה לשאלה כיצד תשיב האקדמיה את האמון בה ענה אולסון: "רק בעבודה ארוכה ובהכרה בחומרת המצב. התחלנו לעבוד על התחדשות האקדמיה. אנו נשתמש בייעוץ משפטי, נשתפר במה שאנו עושים ועלינו למנות בהקדם חברים חדשים".

הרקע להחלטה לדלג על חלוקת הפרס של 2018 הוא המשבר באקדמיה שהחל עם חשיפת האשמות בתקיפות מיניות שביצע אדם המקורב אליה, הצלם השוודי-צרפתי ז'אן קלוד ארנו, הנשוי לאחת מחברות האקדמיה, המשוררת קתרינה פרוסטנסון. בירור שנערך בעקבות חשיפת ההאשמות חשף חשדות למחדלים שונים באקדמיה שכללו אי סדרים כלכליים וכאמור, את הדלפת שמותיהם של כמה מזוכי פרס נובל בספרות. המשבר גרם לשורה של התבטאויות קשות של חברי האקדמיה אחד כלפי השני ולהתפטרותם של חמישה חברים וחברות, בהם קתרינה פרוסטנסון עצמה ומזכירת האקדמיה, שרה דניוס, שניסתה באמצעים שונים לשנות את התנהלות האקדמיה ולערוך בה רפורמה. המשבר זוכה להתעניינות רבה בשוודיה ובעולם במיוחד לאור העובדה שהוא החל בשנה שעברה כחלק מתנועת #Metoo עם חשיפת ההטרדות המיניות שביצע ארנו. ביקורת קשה נמתחה על האקדמיה על כך שהיו אלא דווקא שתי נשים, דניוס ופרוסטנסון, שנאלצו לשלם את המחיר ולהתפטר. היו גם שביקרו את האקדמיה על כך שהיא מתנהלת כמוסד אליטיסטי ואנכרוניסטי ואחרים זעמו על סגנונם של חבריה המשמיצים אחד את השני ומקיימים מאבק מחנאי בפומבי. מבקר ספרות אחד קרא לאקדמיה "מאפיה" ואחר תמה כיצד חברי וועדה שאינם מסוגלים אפילו לנהל דיון כמו אנשים מבוגרים יכולים לקבל החלטות על הפרס היוקרתי ביותר בעולם.

פרס נובל לספרות הוא אחד מחמישה פרסים שנוסדו ע"י התעשיין והממציא השוודי אלפרד נובל, ממציא הדינמיט, שהחליט ב-1895 שלאחר מותו הונו ישמש להקמת קרן שמדי שנה תחלק סדרת פרסים ל"אלו שהביאו את התועלת הגדולה ביותר למין האנושי", כך בצוואתו. שנה לאחר שכתב את צוואתו נפטר נובל והוא בן 63. ב-1900 הוקמה הקרן וב-1901 חולקו הפרסים הראשונים. מאז ועד היום מחולקים הפרסים מדי שנה כמעט במדויק ע"פ הנחיותיו של נובל. הוא זה שקבע את הקטגוריות של הפרס – פיזיקה, רפואה, כימיה, שלום וספרות (פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל אמיתי, הוא נוסף כפרס נלווה ע"י הבנק השוודי המרכזי בשנות השישים) והוא גם זה שייעד לכל פרס וועדה שתקבע את זהות הזוכים, כל פרס והוועדה שלו.

במקרה של פרס נובל לספרות בחר נובל ב"אקדמיה השוודית" (Svenska Akademien), מוסד שנוסד ב-1786 ע"י מלך שוודיה גוסטאב השלישי בהשראת האקדמיה הצרפתית שמטרתו היתה אז ונותרה עד היום לקדם את ה"טוהר, החוזק והנשגבות של השפה השוודית". מעבר להחלטה על זהות הזוכים בפרסי הנובל, האקדמיה מממשת את ייעודה כבר יותר מ-200 שנה ע"י הוצאה לאור של מילונים ולקסיקונים, חלוקת פרסים ומלגות מסוגים שונים ותמיכה כספית ביוצרים, יוצרות ומוסדות המקדמים את השפה השוודית.

114 יוצרים,זכו עד כה בפרס נובל לספרות, ביניהם ארנסט המינגווי, אלבר קאמי, תומאס מאן, ווינסטון צ'רצ'יל, סמואל בקט וחוזה סראמגו. בשנים האחרונות לא מעט זוכים עוררו דיון ציבורי ער וגם ביקורת לא מועטה, ביניהם המשוררת הגרמנייה הרטה מולר והמוסיקאי בוב דילן. הישראלי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות היה ש"י עגנון, שזכה בפרס במשותף עם המשוררת נלי זקש ב-1966.

באקדמיה השוודית שוקלים לבטל השנה את פרס נובל לספרות

מקורות שונים ב"אקדמיה השוודית", המוסד הקובע את זהות זוכי פרס נובל לספרות, סיפרו אתמול (רביעי) לתקשורת השוודית שהאקדמיה דנה באפשרות לבטל השנה את חלוקת פרס נובל לספרות. ע"פ אותם מקורות ייתכן שבמקום הפרס המבוטל יחולקו בשנה הבאה שני פרסים. הפרס הוותיק והיוקרתי מחולק כבר 117 שנה והפעם האחרונה שהוא לא חולק היתה ב-1943.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.6031262

הרקע להצעה לדלג על שנה זו הוא המשבר החמור הפוקד את האקדמיה, שהחל עם חשיפת האשמות בתקיפות מיניות שביצע אדם המקורב לאקדמיה, הצלם השוודי-צרפתי ז'אן קלוד ארנו, הנשוי לאחת מחברות האקדמיה, המשוררת קתרינה פרוסטנסון. בירור שנערך בעקבות חשיפת ההאשמות חשף חשדות למחדלים שונים באקדמיה שכללו אי סדרים כלכליים והדלפת שמות של זוכי פרס נובל בספרות. המשבר גרם לשורה של התבטאויות קשות של חברי האקדמיה אחד כלפי השני ולהתפטרותם של חמישה חברים וחברות, בהם מזכירת האקדמיה, שרה דניוס.

המקור באקדמיה סיפר לרדיו השוודי הציבורי שהאקדמיה השוודית צריכה כעת "לקחת צעד אחורה אחרי הסערה במוסד על מנת להחזיר את האמון בו ולתקן את הנזקים". המזכיר הזמני של האקדמיה, אנדרס אולסון, אישר שמתקיים דיון בנושא בעוד פטר אנגלונד, מזכיר האקדמיה לשעבר ואחד מחבריה שפרש מפעילותו בה, הביע תמיכה בהצעה. "בהתחשב במצב באקדמיה ובטובת הפרס, ייתכן שהכי טוב יהיה לדחות את חלוקת הפרס השנה", הוא אמר. יש, עם זאת, גם חברי אקדמיה המתנגדים להצעה. "מישהו אמנם הציע את זה בפגישתנו הקודמת", אמר חבר האקדמיה יוראן מלמקוויסט, ליומון השוודי "דגנס ניהטר", "אבל איך שאני רואה את הדברים זה יהיה שיגעון מוחלט". בקרן הנובל, שהיא מוסד עצמאי ופרטי המנהל מאז 1900 את הנכסים העומדים בבסיסו של הפרס, לא מכחישים שנערכים דיונים בנושא ושאכן ישנה אפשרות שהפרס השנה יידחה.

פרס נובל לספרות הוא אחד מחמישה פרסים שנוסדו ע"י התעשיין והממציא השוודי אלפרד נובל, שהחליט ב-1895 שלאחר מותו הונו ישמש להקמת קרן שמדי שנה תחלק סדרת פרסים ל"אלו שהביאו את התועלת הגדולה ביותר למין האנושי", כך בצוואתו. להחלטתו של נובל תרמה ככל הנראה העובדה שהוא לא הקים במהלך חייו משפחה משלו אך גם העובדה שהמצאתו הידועה ביותר היתה המצאת הדינמיט, שייתכן שגרמה לו רגשות אשמה לא מבוטלים. שנה לאחר שכתב את צוואתו נפטר נובל והוא בן 63. ב-1900 הוקמה הקרן וב-1901 חולקו הפרסים הראשונים. מאז ועד היום מחולקים הפרסים מדי שנה כמעט במדויק ע"פ הנחיותיו של נובל. הוא זה שקבע את הקטגוריות של הפרס – פיזיקה, רפואה, כימיה, שלום וספרות (פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל אמיתי, הוא נוסף כפרס נלווה ע"י הבנק השוודי המרכזי בשנות השישים) והוא גם זה שייעד לכל פרס וועדה שתקבע את זהות הזוכים, כל פרס והוועדה שלו.

114 יוצרים,זכו עד כה בפרס נובל לספרות, ביניהם ארנסט המינגווי, אלבר קאמי, תומאס מאן, סמואל בקט וחוזה סראמגו. בשנים האחרונות לא מעט זוכים עוררו דיון ציבורי ער וגם ביקורת לא מועטה, ביניהם המשוררת הגרמנייה הרטה מולר והמוסיקאי בוב דילן. הישראלי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות היה ש"י עגנון, שזכה בפרס במשותף עם המשוררת נלי זקש ב-1966.