קטגוריה: אמנות וספרות

לכבוד יום הולדתו ה-200 של קארל מארקס מובא כאן הפרק הראשון של "צלב ישראלי" המוקדש להוגה ולנביא שנולד בגרמניה, נקבר בלונדון וביותר ממובן אחד שינה את ההיסטוריה האנושית..

מרקס נקבר בהייגייט ודניאל עולה לקבר; נשאלת השאלה הרעילה האם אנחנו בורגנים; דניאל נזכר בנעוריו בכפר סבא; הרהורים על הסיפור הקצר; ביקור באיסט-אנד; דיויד בהופעה של רוזאן קאש; מדף הספרים בבית אבא אמא; אדם-העל.

 דניאל:

זו הייתה פינה נידחת בבית הקברות בהייגייט, צפון לונדון. על הקבר עמדו אחד-עשר אבלים. אבי המהפכות ירד אל הבוץ ואז בנאום הספד, יילד פרידריך אנגלס את המרקסיזם. עכשיו כשהאיש מת, התורה הייתה של כולם. אנגלס אמר: "בארבעה עשר למרץ, ברבע לפני שלוש אחר הצהרים, ההוגה הגדול של זמנינו חדל להגות. וזו הייתה התגלית החשובה של המת: שהאדם צריך שתיה, מחסה ומזון לפני שיוכל לעסוק בפוליטיקה, מדע, אמנות ודת". העובדה הזו, אמר אנגלס, היתה לפני מרקס, "מוסתרת על ידי אידיאולוגיה". וזהו. זה פשוט עומד באוויר מאז, הרעיון הזה, מופרע ומובן מאליו כמו ילד רחוב והאיש שחשב אותו מת. היה עוד הרבה חדש בעבודה של מרקס, אבל זה עיקר העיקרים: שאפשר להבין כל דבר על ידי בחינה של העולם החומרי. והחלק השני, של אנגלס, זה שמדבר על ההסתרה שמבצעת האידיאולוגיה, זה פשוט ממתק לבני הנעורים. כלומר כל מה שאומרים לנו, מה שמלמדים אותנו, המילים שמשתמשים בהן, הסיפורים, הדברים שנחשבים Common Sense, בתי ספר, הצבא, עיתונים, אופנה, הכל: זה לא ככה כי זה טבע העולם. זה ככה בגלל יחסי הייצור- זה כך משום היחסים החומריים בחברה. כי כך מכתיבים את פני הדברים הבורגנים. זה ככה כדי שלא תיחשף האמת: שלא יפילו אותם.

לפעמים אני חושד שגם אנחנו בורגנים, אולי זעיר –בורגנים. החשד מתגנב ללבי כי רק בורגני אמיתי יכולה להיות לו משאלת לב אחת: לא להיות בורגני. אבל מה זה משנה? בשנות התשעים בכפר סבא הסתובבתי כאילו הבנתי משהו שאף אחד לא קולט. וכשאתה צעיר זה גדול ומסובך ומשחית. אף אחד לא קלט כלום. איפה, כדי שהדפוקים האלו מסביבי יבינו על מה אני מדבר, הייתי צריך להעסיק מאייר. הבנתי מה הזקן אמר, וזה הדבר האמיתי, זו האפשרות שיהיה משהו יפה בפוליטיקה. אבל יותר מזה, המחשבה הזו של מרקס היא החיפוש האמיתי אחרי משמעות: חיפוש יופי לא- סנטימנטלי.

 

דיויד:

מתחילים בתיאוריה. יפה. ואין כמו הזקן מרקס לפתוח איתו מסע כזה. נדמה לי שאחד הדברים הראשונים שגיליתי אצלו היה ההסבר על התוצאה הכפולה של העבודה האנושית. זה מתחיל, כמו שכתבת, בצרכים הבסיסיים. כדי לספק אותם היה האדם, כבר מתחילת דרכו, צריך לעבוד, כלומר לעשות פעולה תכליתית כלפי הטבע. העבודה סיפקה את הצורך. זה ברור. אבל מרקס הוסיף עוד משהו – העבודה שינתה גם את האדם העובד עצמו. גם לרעיון הזה יש איכויות של משהו שהוא מובן מאליו מצד אחד אבל גם הוא חומר נפץ. למעשה, בעבורי, זהו הסוד שיסביר מעתה את כל ההיסטוריה. התכונות האנושיות שלנו אינן תוצאה של התערבות אלוהית או התגשמות של אידיאה וקורותינו אינן מקריות. מרקס נתן לנו את המפתח. כבר מהתחלה, העבודה הייתה החוליה החסרה. בגלל העבודה ביחד, פיתח אדם הראשון שפה, זו נתנה לו את האפשרות לחשוב מחשבות, שיצרו צרכים חדשים שהביאו בתורן עבודה חדשה, ששינתה שוב את האדם. כך נולדה התודעה האנושית. לא אצבע אלוהים ולא נעליים. נדמה לי שהיה זה אנגלס שתיאר את זה יפה: "היד האנושית איננה רק האיבר של העבודה", הוא כתב, "היא התוצר של העבודה". התאמה מתמדת לפעולות חדשות, הוא הסביר, שינתה את הפיזיולוגיה שלנו עד שהיד "קיבלה את השלמות שהביאה לעולם את ציוריו של רפאל, את פסליו של תורוואלדסן ואת המוסיקה של פאגאניני". כך אנגלס.

שמע, אני לא פילוסוף אבל למדתי דרך התזה הזאת לנתח את הכל. הפרקסיס האנושי ובהרחבה, אמצעי-היצור ויחסי-היצור, הם המנוע של ההיסטוריה. לא הפילוסופיה, הדת או תקשורת ההמונים. ברור שזה לא תמיד כל כך פשוט אבל אני מאמין שמה שהסביר את שחר ההיסטוריה עובד גם על כל מה שקרה אחרי. וגם אני, כמוך, האמנתי למרקס כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. לפעמים אני קורא לו 'הנביא'. זהו כינוי מטעה ואני משתמש בו רק בגלל שאלבר קאמי קרא לו פעם 'נביא הצדק ללא רחמים'. אבל האמת היא שאני לא ראיתי בו נביא אף פעם. לא, אני נמשכתי לכתביו לא בגלל ההתגלות הנבואית או ההשראה האלוהית אלא דווקא בגלל היסודיות של שלהם, ההתעסקות בפרטים, הראיה המפוכחת, ההתגרות במתנגדיו והציניות המרושעת. אלו לא כתבי קודש. אלו כתבי חול, מלאים בתאריכים, מספרים, תיאוריות כלכליות ואינטרסים פוליטיים. ולמרות זאת יש בהם יופי. וכן, זהו בהחלט יופי לא סנטימנטאלי.

אבל בעניין הבורגני אני לא לגמרי מסכים איתך. אם היית שואל את מרקס מיהם הבורגנים, הוא היה עונה שהם בני המעמד החברתי שהוא בעליו של אמצעי-הייצור, שהם בעלי הקפיטל, מנצלי הפרולטריון. מאז המבנה החברתי, לפחות בחלק שלנו של העולם, השתנה. אבל נדמה לי שאנחנו לא בורגנים ע"פ ההגדרה המרקסיסטית. לא יודע מה איתך, אבל אני לא בעלים של שום אמצעי-יצור. אבל האם אנחנו בורגנים אם משתמשים במושג בשימושו העממי יותר,כלומר, ממוסדים, שאננים, קונבנציונאליים, קונפורמיסטיים, האם אנחנו מעמד-ביניים, מקצועות חופשיים, צווארון לבן?

יש לי בעיה לענות על השאלה הזאת כי ברגע שאני מנסה להכיל את התיאוריה של מרקס על עצמי היא פתאום לא עובדת. כלומר, אצל מרקס לבורגנים, שהם בעלי אמצעי-היצור, יש עולם רוחני של בעלי אמצעי-יצור – הכנסיות שלהם, המוסיקה שהם אוהבים והמפלגות שלהם, הם כולם תוצר של הבעלות הזאת, של האינטרס שלהם כבעלי הקניין הזה. ואז בא הקונפליקט – יש אלוהים של בעלי-בית והוא הקובע את אלוהי שוכרי הדירות. יש אתיקה ואסתטיקה של דירקטורים והם הקובעים את האתיקה והאסתטיקה של הפועלים. ואני חושב שהוא צודק.

אבל מה קורה איתי? אני הייתי כבר חייל, חקלאי, איש-חינוך ועיתונאי, הייתי תפרן וגם גמרתי את החודש, חייתי במזה"ת וחייתי באירופה ולמרות השינויים בפרקסיס ובמעמד, אם לנקוט בלשון מרקסיסטית, תמיד חשבתי פחות או יותר אותו דבר, תמיד התנגדתי לשיטה, תמיד האמנתי בערך באותם הדברים ותמיד הרגשתי שיש לי בחירה חופשית. מרקס עזר לי להסביר את ההיסטוריה האנושית אבל בשביל להבין את עצמי רעיתי בשדות זרים. אולי זה כמו שקראתי פעם על תורת היחסות ותורת הקוונטים – למרות ששתיהן נכונות, הראשונה עובדת רק על דברים גדולים מאוד והשנייה רק על דברים קטנים מאוד. ואני לא המרקסיסט הראשון (אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו ככה נכון?) שנתקל בבעיה הזאת. היו כאלו שהזדקקו לפרויד, אחרים הזדקקו לוובר וכך קיבלנו את מרקוזה, וולטר בנימין וכל שאר הפרשנים. אבל עזוב אותך מכל הניים-דרופינג וממיטב הלהיטים של הניאו-מרקסיזם. הנקודה שלי היא שאנחנו לא בורגנים אחרי הכל.

כי מה הוא עושה, הבורגני? הוא מאמין למה שכתוב בעיתונים, הוא משתעבד לכסף וקריירה, הוא עושה מה שכולם עושים. כשהוא שומע על אסונות טבע רחוקים הוא אדיש כי זה סבל של אחרים. כשהוא שומע על מלחמות, קיפוח, ואפליה הוא חושב שאין מה לעשות כי זה טבע האדם. הוא חי את חייו כמרוץ, הוא חלק מהשוק החופשי, הוא תכליתי, הוא מקבל את חוסר השוויון בין המינים כגזרת גורל, הוא פוחד מזרים, והוא לכוד בזהות שהוא לא בחר בה. הבורגני הוא אדם לא חופשי. ואולי לא ראוי שאעיד על עיסתי – אבל על פי הקריטריונים הלא-מדעיים והלא מטריאליסטיים האלו מעולם לא הייתי בורגני.

אז מה זה אומר? שאני משלה את עצמי ושבעצם אני קבור בפי-הטבעת של הבורגנות? יכול להיות. שהמאה ה-21 לא דומה למאה ה-19 של מרקס ושיש בה מגוון גדול יותר של מצבים חברתיים ותודעתיים? אולי. אבל אני חושב שיש עוד משהו – מרקס תוקף באגרסיביות ובצדק את הניסיונות לשחרר את האדם באמצעות מחשבות. הוא קורא לזה טינופת ושטויות. השחרור הוא מעשה היסטורי, הוא אומר, לא פעולה מחשבתית, והוא יבוא כתוצאה ממהפכות וביטול הבעלות הפרטית על אמצעי-היצור. אבל מרקס גם מצביע על האלטרנטיבה, ובלי להתכוון לזה, הוא זורק עצם גם לנו, אלו שלא ממגרים את שלטון הבורגנות. לפחות לא מחר בבוקר.

וככה אני מבין את זה – יש בידינו לעצב לפחות חלק מהעבודה וממערכות היחסים שלנו בצורה בלתי-תכליתית ובלתי-אמצעית. יש בידינו להתנתק מאלילי הממון, התארים האקדמיים, הצרכנות האובססיבית והדת. ויש בידינו להתבונן בצורה ריאלית על העולם. רוצה לומר, כשאתה מכיר את הסוד המסובך והמשחית, כפי שקראת לו, יש לך יתרון על האחרים. למרות שאף אחד לא יכול להילחם בחוקי הטבע, אפשר לנסות לעצב לפחות חלק מהזהות שלך, לפסל פיסה מהעולם שלך בעצמאות יחסית. לפחות לנסות.

 

ואם כל זה לא משכנע אותך, יש גם תשובה פשוטה יותר. אנחנו מהגרים ואנחנו גולים. ואלו לעולם אינם יכולים להיות בורגנים. ואצלנו זה כבר מילדות.

 

דניאל:

נכון, זה כבר מילדות. ובילדותינו אני זוכר הקמנו ארגון חתרני של רדיקלים בגן ציבורי. קראנו לו נש"ר^[1]. אבל האמת היא, אותי עניין פחות המעשה, היית מרקסיסט רע. אותי עניין הרעיון, היכולת לחשוף את דרכי העולם. אני לא רציתי פרקסיס; אני רציתי להתפלפל. אז אחרי כמה פגישות התפרקה תנועת המחתרת – תוצאה של מאבק עיקש על אופי התנועה, אחי יושב-הראש השותף. חייב להיות מאבק על אופי התנועה: בלי הסכמה על עקרונות מידרדרים לרלטביזציה. אבל בלי מחלוקת על פרשנות נידונים לדוגמה. תמיד תהיה בינינו איזו אי-הסכמה, מין פיצול אידיאולוגי. כבר כשנולדנו היית אתה תל אביב: העיר העברית ואני יפו: העיר הישנה המעורבת. ואחר כך אתה נותרת נאמן לתנועת הנוער – דרך חוות ההכשרה אל הנח"ל ואל הקיבוץ. אני עזבתי. אתה זה כתבים קאנוניים, אני זה סמיזדט. אתה בסטוקהולם אני בלונדון. אתה מתנגד למוסד הנישואין אני נשוי כדת משה. במבט קדימה אתה תמיד היית שתי מדינות לשני עמים ואני חוטא במחשבות על קונפדרציה. אז נש"ר התפרקה והחזרנו את הספסלים בגן הציבורי לשימוש המחששה של בית הספר התיכון על שם כצנלסון. אבל היו לי עוד שני חברים בכפר סבא של שנות התשעים, שגם הם נחשפו אל הבשורה: אנשי השומר הצעיר. היינו משתעשעים בלקסיקון המרקסיסטי. בתקופת הצבא היינו יושבים במין בית-קפה-בר על רחוב וייצמן ושרים שירי מהפיכה ומדברים על דיאלקטיקה שחר, ניצן ואני. שחר היה סטאליניסט. בנאדם פרגמטי בלי יסורי יצירה ובלי פקפוק עצמי. הוא היה מתבל את הטיעונים שלו בקוריוזים על החברים שלו הבדואים שפגש בצבא. או נותן דוגמא מתנועה מהפכנית באמריקה הלטינית, ומצטט ניטשה. במיוחד, כמובן, 'דמדומי שחר'. היינו יושבים אצלו במרפסת הרבה, אצל ההורים. מדברים על מרקס ויחידות מובחרות והשתכרויות מפורסמות שנגמרו בטוב ומדי פעם מישהו היה נכנס אל חדר השינה שלו כדי להחליף מוסיקה או משהו והוא נכנס אחריך לחדר ומצביע על הספר ואומר 'דמדומי שחר', אה? פאג'ר; זה שחר בערבית, חסיין לימד אותי.

ככה זה היה בכפר סבא בשנות התשעים. מבית הקפה-בר הזה על וייצמן, שחר היה חוזר הביתה בשעות המאוחרות ברגל, אף פעם לא שתוי לגמרי, עם כפיה סביב הצוואר ובדרך כלל איזו ניידת או מכונית לא מסומנת הייתה עוצרת אותו אבל תמיד אחרי דקה הוא כבר היה מתבדח איתם, נשען על החלון.

וניצן היה מרקסיסט טהור יותר, אינטלקטואל. כבר אז ידעתי שיש לו מוח נהדר. היה לו מין מצפן, היה בלתי אפשרי לנצח אותו בוויכוח. אבל הוא אהב מאוד לשתות ובענייני נשים היה פשוט חסר בושה. את רוב השעות שלי עם המוח המרקסיסטי הנהדר הזה ניצלתי לשתייה וניתוח הסיכויים שלנו עם הבחורות שהכרנו. אני זוכר שיצאתי לחופשה רגילה מהצבא וגיליתי שגם ניצן בחופש – אנחנו מדברים על 1994 או 95. נסענו צפונה לבית של מישהו מהמשפחה שלו, במושב רמות. לבשנו את המדים שלנו כדי לתפוס טרמפים וירדנו בכביש הראשי ואת הכביש האחרון, שעולה על ההר מול הכינרת אל תוך המושב, הלכנו ברגל. ההרים סביבינו וביקשתי ממנו ללמד אותי את המילים של ה'אינטרנציונל'. הוא היה בשומר הצעיר. רק עכשיו, כשאני יושב בלונדון, כשאני חושב על זה המעמד נדמה לי כמו סצינה מסרט זר. אבל זר ביחס למה? ואני לא הייתי טרוצקיסט, ולא אנרכיסט ולא סינדיקליסט או סוציאל דמוקרט. הייתי אבוד. הייתי באגוטריפ ובחרדות ובמדי חיל הים. הכל היה מסובך וגדול ומשחית אבל ידעתי שחלק מזה הוא שלי. אני עדיין חושב שיש לי מקום בין כל הפרשנים של האיש הגדול ואני עדיין מרגיש לפעמים שאני מבין משהו עלום. בכל אופן, אחרי מבצע ענבי זעם בשנת תשעים ושש אני זוכר כמה טוב זה הרגיש להיות במדי חיל הים ובבחירות לכנסת להצביע לקומוניסטים.

 

דיויד:

ואני לא רציתי להיות אבוד אז הלכתי לתנועה. זו שהיום קוראים לה דרור-ישראל. זו הפכה עם השנים למשפחה החדשה שלי ולמסגרת שהיה בה כל מה שהייתי צריך – למידה, אוונגרד חברתי, פעילות ציבורית ומאבק פוליטי. רק שם מצאתי המון אנשים שלוקחים ברצינות את הכתובת על הקבר בהייגייט, הדיבר האחד-עשר מהתזות על פויארבך[2]. קראנו יחד את מרקס (אם כי לא רק אותו) ומתוך הקריאה יצאנו לחנך, להפגין, לאגד עובדים ולבנות ישובים. ואני לא הצבעתי לקומוניסטים. לא, אני הייתי עמוק בתוך תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, חלק אורגאני מתנועת-הנוער, ההסתדרות והתנועה הקיבוצית. במשך יותר מעשר שנים כל חיי היו מוקדשים למפעל הזה. עד היום אני חושב שזה הדבר הכי חשוב שעשיתי. ובפעמים המעטות שהגעתי ללונדון בתקופה הזאת הגעתי תמיד למצבה הגדולה בהייגייט והתבוננתי בה בגאווה. עד כדי כך.

אבל בוא נחזור רגע ליום עצמו. מה אנחנו יודעים עליו? מי היו האחד-עשר שעמדו על הקבר? מה נאמר? על מה כתבו באותו יום בעיתון? הדיווח של אנגלס מפורט למדי. אדם בשם גוטליב למקה הניח על הארון שני זרים עטורי סרט אדום בשם כתב העת הגרמני Der Sozialdemokrat ובשם האגודה החינוכית של הפועלים הקומוניסטים של לונדון. אח"כ נשא אנגלס את הנאום שציטטת ממנו. אחרי אנגלס דיבר בעלה של בתו הבכורה של מרקס, צ'ארלס לונגואט. הוא קרא הודעות שהגיעו מצרפת. ראשונים היו דברים בשם הסוציאליסטים הרוסים ששלח המהפכן הרוסי הגולה פיוטר לברוב. אח"כ באו טלגרמות מפאריז ומדריד מאת נציגי מפלגות הפועלים המקומיות. אחרי הטלגרמות נאם בגרמנית ווילהלם ליבקנכט, אחד ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (וגם אביו של קרל ליבקנכט, שהקים יחד עם רוזה לוקסמבורג את ליגת הספרטקיסטים). מלבד ליבקנכט, לונגואט, למקה ואנגלס היו במקום גם פול לאפרג', בעלה של בתו השנייה של מרקס,  פרידריך לסנר, מקורבם של מרקס ואנגלס ואדם בשם לכנר, איש האינטרנאציונאל הראשון וחבר וותיק בליגה הקומוניסטית. שני מדענים מהאגודה המלכותית למדעים השתתפו גם הם בלוויה, פרופ' ריי לנקסטר הזואולוג ופרופ' שורלמר הכימאי. את רשימת הנוכחים השלימו הבת אלינור ועוד מישהו. חיפשתי במקורות ומסתבר שיש כאן חידה היסטורית. אולי אתה יודע, דניאל, אולי אתה מכיר את המתאבל האחד-עשר?

 

דניאל:

המתאבל האחד עשר בלוויה של הדוד קארל היה אחד הנרי מוס שעשה את הדרך מהאיסט-אנד להמפסטד ברגל ושבר את תחום השבת באותו יום במרץ 1883. לא משום שהיה סוציאליסט הלך להמפסטד; לא משום שהיה ידיד אישי; לא משום שהיה גולה גרמני כמו מרקס; לא משום שהיה שוטר חרש. היהודי מוס עלה לקבר כיון ששני ערבים קודם לכן שמע בבית המרזח על המוות: 'מת הנביא', אמר פלוני-אלמוני. 'מת אבי העם'. שמע זאת הנרי מוס והיות והיה שם לבדו, בבית המרזח, חידד אזניו והקשיב לשיחתו של האלמוני. שמע שמת האיש שהיה תקוות האדם העמל; שמע שואלים אם ייקבר כיהודי – 'ייקבר כאביון', באה התשובה. ובכל זאת, חשב, היה אולי האיש יהודי? המשיכה השיחה על דא ועל הא ואזלו המטבעות בכיסיו של מוס ויצא הוא אל ביתו עובר על פני הסרסורים של ספיטלפילדס. אך בליבו כבר גמלה ההחלטה שתהפוך אותו לאורח המסתורי, האחד-עשר למעמד קבורת הנביא. הוא חשב שתהיה לוויה גדולה, אולי מצעד, מדינאים, חורים ושועים או תזמורת והתאכזב כשראה את האסופה העלובה של הג'נטלמנים מהיבשת. בכל זאת הוא עמד שם והרכין ראש ואסף אבן אל כיסו שעמדה על האח בבית המשפחה עד שהגיע הבליץ ב-1940 ושלח את האבן מהייגייט למות בין שאר אבנים. מי שקרא את הדיילי טלגרף באותו היום, יום שבת השבעה עשר במרץ, קרא על הסיפור הגדול של היום: הפיצוץ במתחם הממשלה ברחוב צ'ארלס- עבודה של האירים. בבית התחתון תשאלו את גלאדסטון על הפיצוץ וכן על המצב עם הילידים בדרום אפריקה. היו פרסומות לקונצרטים של יום סנט פטריק ברויאל אלברט הול. במלבורן הפסידה נבחרת אנגלית בקריקט לנבחרת המקומית, 'אנשי הקולוניה'. באיטליה חבורות של רפובליקנים התפרעו לציון יום הולדתו של המלך: ברימיני הושלך בוץ על פסלו של ויקטור עמנואל. בצרפת נגזרו שנתיים מאסר וקנס של שלושת אלפים פראנק על סוציאליסט בשם דורומי בגין הסתה. הוא נשא נאום בו צעק: 'אנחנו נירה בבורגנים כפי שירו הם בנו ב-71!'

 

ובידיעה בת ארבע שורות:

מותו של קארל מרקס

"טלגרם מרויטרס: פאריס, מרץ 16. העיתון 'Justice', אשר אחד מעורכיו הוא חתנו של קארל מרקס, מוסר הערב כי האחרון נפטר אתמול בלונדון. הוא שהה חודשיים בארגנטוויל בקיץ שעבר אך שב ללונדון באוקטובר".

 

דיויד:

לימים, בשנות הארבעים, הוחלט להעביר את קברו של מרקס ממקומו בפאתי בית-העלמין בהייגייט לנקודה טובה יותר, נוחה לביקורים. המבצע נערך בשלוש לפנות בוקר על מנת לא לעורר מהומות. אז טולטלו עצמותיו של מרקס בפעם האחרונה. מאוחר יותר נבנו מעליהן פסל ומסיכה. ואנחנו מבקרים שם לעיתים, מילדות ועד היום, בתחנות שונות לאורך חיינו, ואנחנו מדברים אל האיש שנטמן באדמה, אדם חולה בן כמעט 65, שבילה את תקופת חייו האחרונה במסעות מרפא, לאי ווייט, לאלג'יר, למונקו, צרפת ושוויץ. בשלב הזה כנראה שמרקס ידע היטב שמפעל חייו ישמש לאחר מותו למטרות שאין לו עליהן שליטה, שתורתו תעוות, שממשיכיו יתקוטטו ביניהם, ששותפיו בעבר עלולים לחולל אסונות נוראיים. אפילו משתתפי הלוויה לא היו נקיים מחשד. ידוע סיפורו של אנגלס על מרקס המתווכח עם סוציאליסטים מצרפת ועם אחד ממנהיגיהם, אדם שלמורת רוחו נישא לבתו לורה. "אם הם מרקסיסטים", אמר מרקס על הסוציאליסטים הצרפתיים, "אני לא מרקסיסט". זה לא היה וויכוח יוצא דופן. מרקס היה אדם קשה, פולמוסן בלתי נלאה. אדם שנאבק  בעיקשות באויביו ונטה להסתכסך גם עם חבריו. במותו, הוא ידע, הוא משאיר מורשת מסובכת שתנוצל בציניות ע"י כל אלו והוא לא יהיה שם כדי לתקן, להסביר, לעמוד על שלו.

כשאדם עומד אצל קבר, נודדות לעיתים המחשבות לרגעיו האחרונים של המת. אנגלס היה עם מרקס ביומו האחרון. הוא בא בשעות הקבועות, בין שתיים לשלוש. באותו בוקר, מספר אנגלס, מרקס עוד אכל מרק בתיאבון רב ושתה חלב ויין. מאוחר יותר באותו יום מרקס היה לבד בחדרו. רק לשתי דקות. כאשר אנגלס נכנס לחדר עם עוזרת הבית הוותיקה, הם מצאו אותו מת בכורסתו. אז מה היה ברגעיו האחרונים של המת? מה עבר לו בראש בשתי הדקות האלו? האם הוא הגה במהפכות שהיו ושעוד יהיו? האם הוא חשב על האינטרנציונאל הראשון? על הריב עם באקונין? על הקפיטל? או אולי לא. אולי הוא נזכר בטיולים השבועיים להמפסתד הית' עם ג'ני והבנות, בבילויים הליליים אפופי העשן ואדי האלכוהול בפאבים של לונדון, אולי הוא חשב על בנותיו ובני-הזוג השנואים שלהן, אולי על הילד פרדי שנשלח לאימוץ ואולי הוא הודה בליבו לנאמנותם של חבריו, לאהבה שהורעפה עליו, אולי הוא חשב על ג'ני, על שותפיו למאבק או על אנגלס, אדם מבריק ומוכשר שהקדיש לו את חייו. אולי כל שנותר לאדם בשתי דקות אחרונות הם משפחה וחברים.

 

דניאל:

אני מבקר את קארל מרקס לעתים קרובות. זה מעודד אותי, המחשבה שהאיש הגדול עצמו חי באותה העיר שבה יושב אני בגלות. בית הקברות בהייגייט חושף את הפנים היפות של לונדון: טבע מבוית, אקסצנטרי. מקום עם זיכרון חזק: המורשת הויקטוריאנית, בתי המלוכה, הגולים החתרנים שהורשו להיכנס אל ערש הליברליות. הספריות הגדולות של הנאורות.

משלמים שלושה שטרלינג בבודקה בכניסה ואני מכיר כבר טוב את השביל שמוליך אל הקבר, תמיד קצת מתוח לראות אם יהיו שם כמה סינים בחליפות, או איזה נורווגי זקן עם סיכות של האינטרנציונל תקועות לו בז'קט. או שמישהו מה-Marx Memorial Library השאיר שם זר גדול, מתחת לראש הענק של הזקן מרקס. אני עכשיו שוב בדרך אליו, דיויד. בחדשות שוב תהליך שלום נידון לכישלון במזרח התיכון. בפעם האחרונה שהיינו שם יחד, עוד דיברו כולם על המתקפה בעזה. אני שוב בדרך לקבר בהייגייט, וכשאני יוצא מהעבודה בדרך לשם, אני עובר ליד בית המלון 'מטרופול' והמנקות הסלובקיות בהפסקת עישון עומדות במעגל ליד תחנת האוטובוס. לרוע המזל אני כבר לא זרוק ודפוק כמו בימים הראשונים שלי בלונדון. יש לי קצת כסף בכיס ואני לא צריך לטפס על הגדר כדי להתחמק מתשלום. לפחות מזג האויר התקדר וגשם יורד עכשיו רצוף ואני מגיע לשער בית הקברות רטוב לגמרי וקצת מה Hardship הויקטוריאני בכל זאת דבק בי. פונה שמאלה מהשביל המרכזי, כאן תמיד מכריח את עצמי ללכת יותר לאט, תן זמן לצלבים הקלטיים והכתובות המחוקות והאזכורים של שנים ומלחמות, והסגנון המצועצע; כאן מונחת כך וכך שנרדמה בשנת 1924, והיא בת ארבעים ושלוש. אני מבחין במורד השביל בחבורה שעומדת תחת מטריות; הזקן לא לבד. זו חבורה של אפריקאים שהגיעו עם מכונית דיפלומטית. הם לבושים לחתונה, יש איתם ילדה קטנה אחת והם מצטלמים ליד הקבר. אחד מהם שואל אותי: באת לראות את מיסטר מרקס? הוא מחייך אלי כמו שותף. אני אומר לו: דוקטור מרקס. יפה מאוד הוא אומר. בקבר מונחים גם אשתו, עוזרת הבית, אחד הנכדים והבת אלינור, שאת האפר שלה שמרו במשך שישים שנה וקברו לבסוף ליד אביה, בשנות החמישים. החיים של מרקס היו חייו של הוגה דיעות. טרגדיה ויקטוריאנית עם מחלת ריאות ועוני וניסיון לשמור על מראית עין מכובדת, ומכתבים ארוכים שנשלחים ליבשת, והצנזורה, ותמותת תינוקות. אבל המוות, והאלכימיה שהיתה כאן ב17- במרץ שמונים ושלוש, זה דבר שתמיד יהיה רלוונטי. תמיד מודרני.

האפריקאים עוזבים במכונית המבריקה שלהם ויושב על ספסל בחלקה צדדית, מול קברי הקומוניסטים העיראקים והכורדים, בחור לבן רזה חיוור כמוני. הוא גם חיכה שהם יעזבו וקם, וניגש אל גוש השיש. הוא סלובקי. ואני? איך אדם מציג את עצמו במעמד האיש הגדול? מה, אני ישראלי? ישראלי גולה? אנגלי חדש? מרקסיסט? אתה ואני, דיויד, מאז שעזבנו שנינו את הארץ, הדו-שיח בינינו הפך תיאורטי יותר, דחוף יותר: איך עושים את זה נכון? כלומר את החיים. איפה חיים? למה זהות לאומית עדין עושה בנו שמות? איזה יום בהיסטוריה? מה דעתך על השבעה-עשר ביולי אלפיים ושלוש? בבוקר הייתי אצל ההורים בכפר סבא. בלילה בתחנת פדינגטון עם התיקים. היום שהתחיל את לונדון. גם מרקס הגיע ללונדון, ובשבילי זו גאווה ואולי אני זן נכחד, אבל עדין אני חושב שהאיש הגדול ידע את התשובות. ואני כנראה לא היחיד כי חוץ מהאפריקאים והסלובקי והישראלי הגולה היו כאן עוד אנשים היום, והשאירו שלושה זרי ענק.

 

דיויד:

אצלי זה הארבעה עשר בנובמבר 2004. אחרי יותר מעשר שנים של ציונות-סוציאליסטית בארץ-ישראל הגעתי לסטוקהולם. תרמיל, תיק יד וגיטרה קלאסית ב soft case. לא ידעתי כמה זמן אשאר ומה לעזאזל אעשה בארץ הקפואה הזאת עם השפה הבלתי אפשרית. ולא סתם אמרתי שגולים ומהגרים לא יכולים להיות בורגנים. בגיל 31, מתוך הצורך להתפרנס ובגלל שלא היה לי שמץ של הכשרה מקצועית או השכלה אקדמית, צללתי אל ים עבודות הדחק – התחלתי במרתף של חניון סוחב שקי אדמה, ממלא עציצים ושותל פרחים לעציצי חג המולד, אח"כ חילקתי מדריכי טלפונים לבנייני מגורים כשאני מדדה בשלג עם עגלות עמוסות דפי-זהב. אח"כ שטפתי כלים, אח"כ עבדתי בשדה-התעופה. כל יום ברכבת התחתית של חמש בבוקר עם פועלי בתי-האריזה כשאריק איינשטיין באוזניות שר על עין-גדי ובית-הערבה. חלקתי את ימי עם קאסם העיראקי, כריטסר התיכוניסט, אלכס הרוסי וערב רב של פולנים, אסטונים ודרום-אמריקאים שמחפשים כאן חיים טובים, שלא לדבר על הסטודנטים העניים, האימהות החד-הוריות מהפרברים והפליטים מאפגניסטאן, איראן וסומליה שלמדו איתי שוודית בביה"ס למהגרים. ואל תחשוב שאני מתלונן. להיפך, אף פעם לא הייתי פרולטר אמיתי, כזה שאין לו ברירות או מוצא. רק השתעשעתי בזה, נגעתי בעדינות בעוני, בעייפות הכרונית ובתשישות הפיזית ואח"כ הסתדרתי. למדתי את השפה וגיליתי שאני יכול לכתוב ולנגן גם בשביל כסף. לא הרבה כסף אמנם אבל בכל זאת משהו. ומרקס, תודה לאל, היה שם בשבילי כל הזמן, מפרש את המציאות, תחילה כאשר אני מטלטל בין המעמדות ואח"כ כשאני כותב בעבור כל מיני עיתונים וכתבי-עת על הנפט הנורבגי, התרבות הדנית, הריבית האירופית והתעשייה השוודית. ולמרות שלא הייתי פרולטר אמיתי, גם לא נהייתי בורגני והרווחה היחסית ששוודיה יודעת להעניק לא ביטלה את הזרות, הגלות והגעגועים. ובימים האלו כשהייתי מגיע להייגייט, הייתי מביט במצבה במין מבוכה והבעת תודה. לא בטוח שאני עושה את הדבר הנכון.

 

דניאל:

ואילו אני, כשאני חוזר מהייגייט ועוד לפני השכונה שלי יש את שכונת מיידה וייל, והקולג'  ותלמידי שיעורי הערב כולם מהגרים או דור שני לתת-מעמד העירוני המוחלש. בשיכונים שלהם הבנות בהיריון בגיל שש עשרה ומסתדרים בלי מקצוע. הפרולטריון החדש רוצה רק רחם וקעקועים. מה היה ביום ההוא? הורידו את האיש הגדול אל הקבר. וקראתי שמעט לפני שמת, בין התקפי שיעול, הוא גילח את הזקן הענק שלו. ביקש לשתות חלב חם בערבים וגילח את הזקן הענק. מה היה ביום ההוא? נביא מגולח ירד אל הקבר ובטקס אפל העלה אנגלס מאותו הקבר את המרקסיזם. מה היה ביום ההוא? ככה זה, לא משנה כמה גדול האדם; הדבר הכי גדול שהוא יכול לעשות, זה למות. ואחרי שכוסה קרל מרקס בעפר, התחילו לקום מן העפר כל הנביאים שלו. המרקסיסטים הרוסים והפינים. השוייצרים האוסטרו-גרמנים הספרדים והקטלנים והבסקים והטיבטים וכל הלטינו-אמריקאים. הטרוצקיסטים של צפון אמריקה. והציונות הסוציאליסטית. והיוונים וכל הפאן-ערביים. וגראמשי ואלתהוסר ולוקאש. וההומניסטים כמו ראש הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת, מסייה ליאון בלום מהחזית הפופולרית.

מה הבעיה הגדולה שלו, אתה יודע? של המרקסיסט האורבאני, ההומניסט המובס, הישראלי הגולה, יום לפני שהוא חותם משכנתא? שהוא לא יודע מי הם. ההם מההגמוניה, הבורגנות, המידל-קלאס הלבן, הרי זה היה יכול להיות הוא, לא? אבל הוא לא. הוא בהחלט לא, את זה הוא יכול להרגיש. אני חושב שאני אמור לשאול מי מחזיק באמצעי הייצור. ייצור של מה, בכלל?

אתה עכשיו בקרון רכבת. הקרון נראה לך ארוך. בקצה הקרון הרחוק ממך יושבים שניים. קשה לראות, אולי בחור ובחורה. תחזור לחשוב על השאלה עכשיו. מי הם? מי זה האויב הבורגני, הממסד, השיטה? אלו שיש להם את ההגמוניה, שמייצרים את כל מבנה -העל בשבילינו שנשחק, בזמן שהם מחזיקים בדבר האמיתי? התשובה צריכה להיות: בעלי אמצעי הייצור. המעמד המכריע, הבוס של האפוס. אז שוב אתה שואל: אמצעי הייצור של מה? וקם זה בסוף הקרון, הוא באמת בחור ולידו עכשיו אתה רואה זו בחורה. צועק לכיוונך, מגביר את הקול עם יד מצדיעה: אמצעי הייצור של משמעות! אתה מוציא מכיס המעיל תפוח ובזריקת-בייסבול דופק לבחור את התפוח בצד של הראש. הוא מקלל אבל מתיישב ויורד בתחנה אחר כך. אתה מתיישב ליד חברה שלו. שיקום הגאון הבא ויגיד לי 'ייצור משמעות'. אבל איך נמצא את המעמד השליט? המעמד השליט המודרני הוא חמקמק, אי אפשר להגדיר אותו. הוא קונספירציה אבל גם בדיוק כפני הדברים.

היסטוריה מודרנית היא אוסף סיפורים קצרים. ככה המודרנה מארגנת את זה: נקודות התייחסות, ימי-רעם. הנאום של לותר-קינג, דיין בכותל, אנטבה, ניין-אלבן, ליברפול-יובנטוס בבריסל, 1985, פסלים נופלים, פסק-דין בהאג, רצח רבין. רצח לינקולן, רצח לנון. אורון ירדן. רצח בעיניים. בשר זה רצח. הם, השיטה, השליטים הלא-נראים שלנו, הצליחו לגרום לנו לחשוב שיש כאן סדר, קשר  ברור בין הדברים. בגלל שהם בג'ט-סט ומושקעים בבורסה הגרמנית. אנחנו? טוב יותר היה לנו אם היינו מדברים על ההיסטוריה של הרחובות שלנו, טוב היה לנו יותר אם היינו עושים היסטוריה כמו שבטים,  מדברים על משפחות  ויריבויות בין שכנים ומגיפות. הם דוחפים לנו היסטוריה לוויינית גיאומטרית במקום סיפורי המוסר הארוכים שאנחנו רוצים. אז אנחנו מבינים את ההיסטוריה בצורת ימים בודדים, פזורים על הכדור, זרוקים על פני המאות אבל הקשר היחיד שבין הימים הללו הוא שהסיפור שלהם בא מאותו המקום: השופר של השיטה. וזה, זה כמו הסיפור הקצר. למה אתה קורא אותם אחד אחרי השני? הרי הם לא יחידה ספרותית. בגלל שככה הם יוצרו. כרוכים יחד. הסיפור הקצר עושה לפרוזה את מה שאנחנו כאן נעשה להיסטוריה.

בחוג לספרות השוואתית, היה מרצה אחד יווני-צרפתי שלימד ביקורת ספרות מרקסיסטית. אחד הרעיונות שהמרקסיסטים המאוחרים עסקו בו היה שכל ז'אנר ספרותי משקף את יחסי הכוחות החברתיים בו הוא 'יוצר'. הרומאן הוא ביטוי לעליית הבורגנות, והטרגדיה שיקפה את ערכי האריסטוקרטיה, והבלדה את אלו של המעמד האגררי. אם ננתח את הסיפור הקצר, אולי אני אדע מי הם בדיוק הבורגנים של תקופתינו לפי תורת הגאון הדוד קארל. אז כתבתי לדוקטור מהחוג לספרות השוואתית. המרצה החביב עלינו, 'הדייג'. היה מספר לנו על חברה שלו שהיא ציירת ואיך הוא לא ישן בלילה ועל מה הם דיברו בזמן שהם שתו יין. אני זוכר כי היה מזכיר במפורש את היין. לובש חולצות משובצות ומגפיים. אז אני כותב לו אימייל, אולי הוא יכול להסביר לי את מי הסיפור הקצר משרת? מי הם בדיוק אם הוא יודע, הבורגנים עם ההגמוניה על כולנו. כל פעם כשאני חוזר מהקבר, במיוחד אם ירד גשם כבד ואני חוזר רטוב, נאדין חוקרת אותי, מה אתה עושה שם? ותבין, אנחנו עכשיו זוג צעיר, קיבלנו משכנתא ואנחנו קונים דירה עם גינה בפינצ'לי. נאדין בהיריון. אני מבוהל ואני יודע מה הם חושבים, כולם: תפסו אותי. בביצים תפסו אותי, הבנאדם התברגן, הבנאדם הלך. לחיצות ידיים עם ג'יימי סוכן התיווך, לחיצות ידיים במשרד של העורך דין וזה נכון: עוד מעט יהיה לי הרבה יותר מדי להפסיד. ואני עובד בשבילם קשה, זה נכון. אבל תפסו אותי בביצים? לא. כשאני חוזר מהעבודה אני באינטרנט קורא מאמרים של טרוצקי ולפני שיעור הערב בקולג' אני יושב עם הפרקים הכי מיזנטרופיים של בקט על השולחן ואם אחד התלמידים ניגש ושואל אני מראה לו את המשפטים הכי גסים. הם לא תפסו אותי בביצים. זה אני ככה הדבקתי אותם, עם הידיים על השק כשאני רץ, כמו ענבל לפעמון.

בכל אופן עכשיו אני צריך לחדור לספריה של UCL ולמצוא משהו על ההיסטוריה של הסיפור הקצר. אבל לאט לאט, כשיהיה לי יום חופש, כשיהיה לי יום חופש שבו לא אצטרך לפגוש את הסוכן תיווך או העורך דין או הבוס שלי לשיחה על איך דברים מתקדמים. אני משלם חמישים שטרלינג לשנה על זכויות השאלה בספריה הזו. זה מחיר טוב: הטבה לתלמידים לשעבר. מה שהוא הציע לי, הדייג, זה לבדוק את ההיסטוריה. אני שאלתי אותו, מה זה אומר? מה מרקסיסט אמור לחשוב על הסיפור הקצר?

"אני לא בטוח", הוא כתב. "אני יכול לראות איך הרומן משקף את מבנה החברה והאידיאולוגיה הבורגניים.

מבנה החברה: בדרך שבו הרומן נצרך. באופן פרטי, בבית. לעומת האפוס שהיה נצרך בעל-פה, מדוקלם בציבור על ידי טרובדור. זה קרה גם לציור, כשעלתה הבורגנות בהולנד התחילו הציירים לצייר ציורים קטנים בשביל הבתים של הסוחרים והנובורישים במקום ציורי הקיר לכנסיות ולארמונות האצולה. אבל בזה לא שונה הרומן מהסיפור הקצר. אידיאולוגיה בורגנית: לרומן יש כלים נרטולוגיים כמו זמן ומקום, ודמויות; כמו לסיפור הקצר. וכמו הסיפור הקצר הוא כרוך בחשיפת דמות ראשית להרפתקה שאמורה להאיר אור על המציאות החברתית. אבל יש הבדל בצורה: הצורה של הסיפור הקצר אולי קשורה ליחסי הייצור: באמצע המאה התשע-עשרה התפתח הרומן בשלושה חלקים בגלל התפשטות השימוש ברכבות. תעיף מבט בספר שלי, Love and the Novel. תוכל למצוא אותו בספריה".

אז מה כל זה מלמד אותנו? הדוקטור חשב על זה הרבה ואמר בסוף שהסיפור הקצר והרומן שונים בצורתם. ואני אומר: כן. יחסי הייצור. רומן אמור להיות מאוחד בגלל התוכן שלו: העלילה שהיא אחת, והדמויות והקול המספר ואותו השם. הסיפור הקצר מאוחד רק בגלל איך שהוא נוצר. רק הכריכה מחזיקה אותו יחד, רק הדבק הפיסי מחייב את הסיפורים הקצרים באסופה להיות יחד. וזה משקף את המצב החומרי שלנו, דיויד, כי הרי ככה בדיוק מרגיש המרקסיסט הגולה, שמקשיב לגלי צהל באינטרנט ועושה ילדים בגולה: החיים שלו, הזהות שלו, מפוררת. רק אותו השם על כרטיסי טיסה וחשבוניות ותלושי משכורת ומרשמים מחזיק הכל ביחד. ועכשיו גם כרטיס הספריה שלי, עם הקוד אפס-חמש שזה אלומנוס (בוגר האוניברסיטה) ותמונת פספורט ופס מגנטי שיוכל, יום אחד אם אני אשתגע, להיות מוצלב עם הפס של האשראי ושל כרטיס המורה שלי בקולג' ורישיון הנהיגה וכרטיס החבר במרפאת טרום הלידה בהמפטסד. את הכל יצליבו עם תמונות טלויזיה במעגל סגור ליד איזה פאב באיסט אנד ויוכלו למצוא אותי לפני שאעשה נזק. ואני נכנס לספריה ולומד. אמצע המאה התשע-עשרה. אז התפתחה האוריינות של מעמד הביניים. אז התחילו לפעול מגזינים ואז מצאו הסופרים את הסיפור הקצר. ואז: יעלה ויבוא צ'כוב ופתאום זה התאים למציאות החיים החברתית: אין דווקא התחלה ואמצע וסוף. אין תקווה אלא רק חמלה שאי אפשר לבטא. ואין זהות פרטית אלא מצב אנושי. ובמאה העשרים כבר שילמו לפיצ'ג'רלד ארבעת אלפים דולר לסיפור במגזינים באמריקה. וזה הבסיס בעולם החומר וזה מבנה העל: הסיפור הקצר. אז מי אתה שואל הם הבורגנים, השיטה, מוקד הכוח, בעלי אמצעי הייצור? אני לא יודע. בפאב השכונתי שלי, 'פונדק הפיל', אני שוב עושה הערכת מצב. אני לא פועל, לא יעזור שום דבר. אני זעיר בורגני אולי: כמו כמה מהמהפכנים הגדולים, כמו ליאון בלום הצעיר. ניצן המוח הנהדר הוא היום פרופסור לאנתרופולוגיה במקסיקו סיטי ושחר הסטאליניסט סוחר נדל"ן בכפר-סבא.

 

דיויד:

אז כמו ספר של סיפורים קצרים, אתה אומר, הזהות שלנו, בניין-העל של חיינו, מפוררת ומפוצלת לזהויות משנה. כל זה בגלל הבסיס החומרי – המעבר בין הארצות, העבודות המזדמנות, הדירות השכורות, הדרכונים שמתחלפים בין המראה לנחיתה, חשבונות-הבנק השונים והרשתות השונות של הטלפונים הניידים. אני מוכן להודות שיש בזה משהו אבל אני מרגיש בכל זאת שיש איזושהי נקודה פנימית שמחברת את הזהויות. כמו מוטיב שרץ לאורך סיפורים קצרים המאוגדים באותו קובץ. מהימים בבית אבא אמא ועד היום שאני אבא לשלושה בנים, מפוצלי זהות כמעט כמוני. זאת לא מיסטיקה ולא מטפיזיקה. בסה"כ תוצר של ביוגרפיה, שחלקה אחוזה, כמו שמרקס אומר, במישרין בפעילות החומרית, וחלקה היא תוצאה של הכרעות ובחירות. גם אלו אינן בלתי-מוגבלות אבל יש בהן מרחב תמרון מסוים. ויש בהן רציפות מהבית ששנינו גדלנו בו ועד המקום שבו אנחנו עכשיו.

שמע סיפור שמסכם יפה את העניין מבחינתי. כשרוזאן קאש הייתה בת 18 אבא שלה, ג'וני קאש, נתן לה רשימה של מאה ממיטב שירי הפולק והקאנטרי של תקופתו. הוא רצה להרחיב את האופקים המוסיקליים שלה והרשימה הייתה חתיכת מורשת אמריקאית מפוארת. יותר משלושים שנה מאוחר יותר החליטה רוזאן, שהייתה בינתיים לזמרת בזכות עצמה, להקליט חלק קטן מהשירים ולהוציא אותם לאור. לאלבום היא קראה בפשטות The List, הרשימה. אני לא יודע מה ג'וני קאש היה חושב על הביצועים של הבת שלו אבל אני, על כל פנים, חושב שהם מצוינים ובכלל, היא מצוינת רוזאן קאש, כבר לא רק הבת של. ראיתי אותה פעם מופיעה במועדון אירופי גבוה תקרה ומואר בקפידה בערב מושלג במיוחד. הסאונד היה מצוין והקהל היה מבוגר ורציני. לכולם היו כוסות בירה או יין והרוח הייתה טובה.

לקראת סוף ההופעה סיפרה רוזאן על בתה צ'לסי שעמדה להוציא את אלבומה הראשון. היא סיפרה על השאלה-דרישה המתבקשת שהבת הפנתה אליה: "מה עם הרשימה שלי אמא?" אני, שהייתי בהופעה לבד זמן קצר אחרי שנולדו התאומים, ידעתי מה רוזאן ענתה לבתה עוד לפני שהיא סיפרה לקהל. "I'm working on it", היא אמרה. ואני חזרתי אחריה כאילו אני מדבר אל ילדיי שלי. אני עובד על זה חבר'ה, אני עובד על זה.

למה אני מספר לך על רוזאן וג'וני קאש כשאנחנו מדברים על מרקס? ובכן כך… הם מזכירים לי שכולנו תוצרים של רשימות כאלו, רשימות של שירים וסיפורים, של ספרים, תמונות ותקליטים. כולנו מקבלים רשימות וגם עובדים על רשימות משלנו לאורך חיינו. בתורנו אנחנו גם מעבירים את כל החומר הזה הלאה כאשר חלקו עובר כמות שהוא מדור לדור ומחזיק מעמד עשרות שנים וחלק אחר הופך ללא רלוונטי ונעלם במעבר מאב ואם לבניהם ובנותיהם. שירים מתווספים ונעלמים, ספרים מופיעים ונגנזים, קלסרים, תמונות, גזרי עיתונים, פוסטרים ושלל מזכרות ואלבומים נכנסים ויוצאים מעליות גג ומחסנים ומסתדרים מחדש על כונניות ומדפים או מוצאים את דרכם למערומי אשפה וחנויות יד-שנייה.

ספרים הם חשובים במיוחד. הספרייה בבית שילד גדל בו היא לא רשימה של כותרים. תחילה הוא לא יודע לקרוא כלל וגם כשהוא כבר מיומן בקריאה לוקח זמן רב עד שיש לו את היכולת להבין ולהעריך את הטעם או את ההעדפות הפוליטיות-תרבותיות של בעלי הספרים שהם הוריו. אבל זה לא אומר שהוא לא מתעניין. הוא מסוקרן מעובי הספרים, מצורתם, מהריח שלהם, מהצבעים, האיורים והפונטים המעטרים אותם. הוא מכיר היטב את האזור אבל לא לפי מה שהאותיות מסמלות אלא לפי איך שהן מוצגות. ספר אחד קרוע ובלוי, לאחר יש תמונה של הסופר בכריכה הצידית, יש כמה ספרים עם עטיפה דומה, אחד גבוה מדי בעבור המדף והוא נוטה הצידה, אחר הוא קטן, עבה וכחול. עוד לפני שהילד יודע לקרוא הוא יודע שיש ספרים שאין לגעת בהם, כאלו שיש בהם רמיזות למין או למהפכה. אני זוכר היטב את המדפים בבית שלנו ואני זוכר שהיה בהם גם לא מעט מהחומר של מרקס וממשיכיו. לא שההורים היו בולשביקים פנאטיים או משהו כזה. כלומר היינו מציינים את האחד במאי והייתה איזו שייכות כללית למחנה שפעם קראו לו השמאל הישראלי אבל זה לא היה בית עם אג'נדה דוגמאטית. היה בו כיוון ערכי ובהחלט היו בו ספרים ממיטב החומר הרעיוני של השמאל האירופי אבל אני חושב שהם היו שם יותר בגלל המטען התרבותי-אינטלקטואלי שלהם, לא בגלל מחויבות פוליטית. כמו שלא צריך להיות אדם דתי בשביל להחזיק עותק של התנ"ך או חובב תיאטרון בשביל להחזיק עותק של הטרגדיות של שייקספיר.

קשה לדעת מה בדיוק מושך ילד לספר מסוים אבל אני יודע שנמשכתי למדף של מרקס כבר מהתחלה. הרבה שנים לפני שהתחלתי לקרוא אותו בספרייה של בי"ס. נמשכתי למרקס בצורה פשוטה ומוחשית, לא עמוקה ופוליטית, הרבה לפני שהצטרפתי לתנועה ונמניתי על המרקסיסטים המאורגנים עם ישיבות העבודה, תוכניות הפעולה, הטלפונים הניידים וכלי-התחבורה. אני זוכר את המדף בבירור. ספר אחד (לימים הסתבר שזה המניפסט) היה לבן ודק, בעל כריכה רכה ומעט קרועה. הוא משך את תשומת הלב שלי בעיקר בגלל תבליטי הפרופילים המזוקנים של מרקס ואנגלס שהיו על חזיתו. כשפתחת אותו יכולת לראות בשני העמודים הראשונים גם תצלומים שלהם לצד כתב ידו של אבא. שם ושנה. דרק סטברו. 1964. זה ספר ישן ודהוי למדי, שהגיע כל הדרך מהוצאת Progress שבמוסקבה. מעל הכותרת הופיע המשפט הפשוט והקולע: "Workers of all countries unite!".

והיה שם עוד. את צידו של הספר הירוק עם הכריכה הקשה, למשל, קישטו אותיות זהובות. לימים גיליתי שזהו הכרך השני של הקפיטל שאבא רכש בלונדון ב-1967. תחשוב על זה רגע דניאל. הקפיטל, לונדון, 1967. רק עכשיו אני מבין איזה מטען יש על הספר הזה עוד לפני שאפילו קוראים בו מילה אחת. והיו החוברות החומות שאבא קנה בין-1965 ל-1967. הן הוצאו לאור ע"י הוצאה שכנראה היה חשוב לה יותר להפיץ את הבשורה מאשר להשקיע בכריכות איכותיות ועמידות. Books for Socialism קראו לה. היום הן כבר מתחילות להתפרק ובכל זאת עדיין אפשר לקרוא בהן. חומר רציני יש שם – הטקסט של פלאכנוב על הסוציאליזם האוטופי של המאה ה-19, הביקורת של מרקס על תכנית גותה וכמובן המאמר המבריק על ה-18 בברימר של לואי נפוליאון. והיה הספר הקטן עם הכריכה הקשה הכחולה שמוטבעת על כריכתו מילה אחת בלבד – Marx. זוהי הביוגרפיה שכתב ישעיה ברלין. מהדורה שנייה מ-1948. והספר האדום הקטן של מאו צה טונג. והחוברת הקטנה של אנגלס, סוציאליזם אוטופי ומדעי, והחוברת העבה בצרפתית שמוטבעות עליה אותיות שחורות וחתרניות – La literature de combat, De tous les temps, et de toutes, les tendances. ספרות של מאבק. בכל המגמות. בכל התקופות.

כל התקופות. רוצה לומר, משהו שהוא רלוונטי תמיד, שמחזיק מעמד, שעובר מאב ואם לבניהם ובנותיהם וכעבור עשרות שנים עובר הלאה, לדור הבא. אולי אפילו לדור שבו נשאל את עצמנו כיצד בלוגים, עדכוני סטאטוס בפייסבוק וטוויטים מבטאים את יחסי-היצור בחברה. אנחנו עושים את ההיסטוריה שלנו, כמו שמרקס כותב בפתיחה של ה-18 בברימר, אבל לא מתוך חופש גמור. "מסורת כל הדורות המתים מעיקה כהר כבד על מוחות האנשים החיים. ובשעה שנדמה כי הם עוסקים בהפיכת עצמם ובהפיכת הכל, שהם עומדים לברוא דבר אשר עוד לא היה – דווקא בתקופות כאלה של משבר מהפכני הם קוראים בחרדה את רוחות העבר לעזרתם, שואלים מהם שמות, סיסמאות-מלחמה ומדי-תפאורה, כדי להעלות בלבוש התחפשות זה, עתיק הימים והנכבד, ובלשון שאולה זו את המחזה החדש בדברי ימי העולם". כך מרקס. אבל אני, כמו רוזאן קאש, מנסה בכל זאת לחדש משהו, אני עדיין עובד על הרשימה שלי אותה אוסיף למסורת כל הדורות המתים. יש לי זמן ושום דבר לא סגור סופית אבל אני בטוח שהיא תכלול הרבה מהחומר שהיה על מדפי הספרים של אבא ואמא ואין שום ספק שאחד הכוכבים המרכזיים בה יהיה קארל מרקס.

 

דניאל:

והוא יושב דוקטור מרקס על מדפים בכפר סבא ובולוניה, במקסיקו סיטי וקולומבו. וגם בבנגלדש וברלין: יום אחד קיבלתי טלפון מעריפה. עריפה היא אינטלקטואלית בנגלדשית. יחד אתי השלימה תעודת הוראה. היא נוירוטית ומליאת ספק אבל כשהיא משתחררת היא מתחילה עם בדיחות גזעניות ולקשקש על אימפריאליזם תרבותי. בכל אופן, באותו יום עריפה הבטיחה לי משהו מיוחד אם אבוא אליה, למזרח העיר: מבקר אצלה חבר טוב מברלין, מרקסיסט אמיתי, היא אומרת לי. אתה חייב לפגוש אותו. וירדנו נאדין ואני אל האיסט-אנד המתפורר של לונדון אל הדירה של עריפה ויש לה שם מרפסת שמשקיפה על הדירות הצפופות של הבנגלדשים. בעל הבית יהודי, היא אומרת לי. היא כבר שתתה קצת לפני שבאנו. ואל הבניינים השקופים של הסיטי. במרפסת מוטי (Mutti) ואני מהר השלמנו מה שהפסדנו עד עכשיו: מי נולד איפה, מעמד, תחומי עניין מיוחדים, איזה אגף אנחנו. מוטי נולד בבנגלדש להורים אירופאים והוא בעניין של תקליטים ישנים, LP's, ומיצגים. הוא מהמחנה של גראמשי והוא מדבר קצת על הקומוניסטים שהוא מתכתב איתם בחבל הבסקים; הוא מדבר קצת על סינדיקליזם. עריפה מנסה להדליק אותנו, ספר לו על מה שקורה בברלין, מוטי. איך אמר דן תורן? שוב השקר הזה: כל המילים שאנחנו מדברים, האויר המתוחכם, מבנה העל; אמצעי היצור הם השפתיים והחיך ותעלת האף. עריפה ואני  מלמדים את האנגלים אנגלית אם-כי זרים שנינו באלביון. אנחנו מלמדים פונולוגיה: איך מייצרים מילה? אמצעי הייצור של מילים הם איברים ואויר. והאיברים חותכים את האויר כדי ליצור צליל. עיצור. בצליל ב' , למשל, בסיס החיתוך הוא השפתיים. הוגים את מפגש השפתיים.  פ' דגושה זה אותו תהליך ייצור בדיוק, רק מדמימים. זה הכל ייצור אויר. יחסי ייצור האויר.  בדרך לגלרית ווייטצ'אפל אני לוקח אותם אל הקיר של האנארכיסטים: כאן במקום שפעם היה המרכז של השמאל היהודי הרדיקאלי בלונדון, בזמנים שהאשכנזים היו פועלי-יום בסווטשופס, עומד קיר עם ציורים קטנים של כמה מגיבורי תנועות השמאל. וביום ההוא, בשבע-עשרה במרץ, אלף שמונה מאות שמונים ושלוש, כשבהייגייט ירד הזקן מרקס אל הקבר, כאן בוויטצ'אפל חי אחד הנרי מוס, סוחר כללי בן חמישים ושנים שהוא הסבא של סבתא של אבא. והוא עלה להייגייט להיות הפאנטום מלוויית הנביא. אני מספר לגרמנים ולעריפה על המשפחה שלנו ואני קולט: דור אחד בארץ. אפילו לא. מתי אנחנו חוזרים לארץ, דיויד? בגלל שאם לא נחזור, אני לא יודע.  אני מספר לגרמנים ולעריפה שהמשפחה באה מכאן, זה לפחות נכון חלקית. חבל שאין לי איזה קומוניסט לנפנף בו אבל יש לי את הנרי מוס ואני משאיר את זה שם באויר ואנחנו עומדים כולנו בחבורה בסמטה הקטנה הישראלי והבנגלדשית והגרמניה והגרמני-בנגלדשי ואפילו נאדין יכולה להינות מההרגשה הזו של אגודת סתרים בינלאומית. באוטובוס בדרך הביתה אנחנו מדברים על האוכל שעריפה הכינה ואיך הגרמנים אכלו עם הידיים כי זה בנגלדשי ואני שואל אותה: שבע-עשרה במרץ, אלף שמונה מאות שמונים ושלוש. 'אל תגיד לי, זה משהו קשור למרקס'. 'הדוד מרקס, אני אומר לך'.

'בחיי שאתה דפוק'.

אז דוקטור מרקס.

הנה עוד משהו על תקופות. והנה, אגב, כמה להיטים ניאו-מרקסיסטיים: ריימונד וויליאמס הוולשי מהניו-לפט, ג'ורג' לוקאש, טרי איגלטון וכן, גם טרוצקי שאמר שלאמנות 'יש דרגת אוטונומיה גבוהה'. כל זה אני קורא בספר החשמלי שלי שמדפדפים בו עם תנועת אצבע על המסך. כדי ליצור ספרות גדולה, משמעותית, מתקדמת (פרוגרסיבית), הכותב צריך לחיות בזמן שינוי גדול: לראות את עצמו כבתוך ההיסטוריה. כמו שדיקנס ושייקספיר והיוונים וגם מרקס עצמו, האיש-לא הנביא- היו. לוקאש אמר: צריך לראות את העבר כפרה-היסטוריה של ההווה. אחרת, מדרדרים למין אפאטיה שבה ההיסטוריה הופכת לאובייקט ומצב הדברים לטבע הדברים. ואני אומר: מרקס מת. מת מרקס ונקבר בהייגייט ולא צריך אותו יותר, כפי שלא צריך את גליליאו או קופרניקוס; הרעיונות שלו חיים ויחזרו לתוקף בקרוב מתוך כל חצאי המלחמות ופשיטות הרגל והלינצ'ים של דיקטטורים שאפשר לראות ביו-טיוב. מגיע סוף האפוס ואתו הסוף לבורות המעמדית. התוכן, אומרים לי כוכבי הפופ של הניאו-מרקסיזם, משפיע על הצורה הספרותית באותו האופן שבו כוחות הייצור משפיעים על בניין העל. הסיפור הפך להיות סיפור קצר כי הזהות שלו, של הישראלי הגולה, המרקסיסט החובב, הצאצא לאיכר יווני, הזהות שלו נשברה. ואין בו סיפורים ארוכים; יש לו אנקדוטות. אבל חשוב עוד יותר מזה:  מערכת היחסים בין היסטוריה כמו שהיא נכתבת וספרות (פיקשן) היא עצמה מערכת אידיאולוגית ואולי הגיע הזמן לשבש קצת את המערכת הזו.

נניח שאני צריך להמציא אדם – על. כזה שמכיל את כל מה שמשמעותי, גיבור פוליטי אבל לא סופר-הירו. אנושי. הייתי נותן לו הרבה ממרקס: הוא יהיה שעיר, בעל חובות, ידקלם שייקספיר לבתו, יהיה יהודי חילוני וכמובן גולה. אני לא מטיף, לכל אחד צריך להיות אדם-על אחר ואני יודע כמה אשכנזי-סמולני כמו שאומרים בממלכת הטוקבקים כל זה נשמע. אז שכל אחד ימציא לו את אדם העל שלו. בביוגרפיה של אדם-העל שלי יהיו ימים שכולם על סף האפוס: הוא יצטרף לכוחות הלוחמים במדבר; הוא יצליח לצאת ממחנה ריכוז וייצא משם עודנו הומניסט; הוא יוליד ילד; הוא יגיע יום אחד מאירופה ליפו; הוא כמובן יהגר מארצו; והוא ימות כי חובתו של כל אדם למות. וכשיקבר, הוא ישאיר אחריו רעיון נהדר, מסובך ומשחית.

[1] נוער שמאלי רדיקלי.

[2] הסעיף ה-11 ב'תזות על פוירבך', מאמרו של מרקס מ-1845: "עד עתה הפילוסופים רק פירשו את העולם בדרכים שונות. העניין הוא לשנות אותו". משפט זה חקוק על קברו של מרקס בהייגייט.

מקורות שונים ב"אקדמיה השוודית", המוסד הקובע את זהות זוכי פרס נובל לספרות, סיפרו אתמול (רביעי) לתקשורת השוודית שהאקדמיה דנה באפשרות לבטל השנה את חלוקת פרס נובל לספרות. ע"פ אותם מקורות ייתכן שבמקום הפרס המבוטל יחולקו בשנה הבאה שני פרסים. הפרס הוותיק והיוקרתי מחולק כבר 117 שנה והפעם האחרונה שהוא לא חולק היתה ב-1943.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.6031262 

הרקע להצעה לדלג על שנה זו הוא המשבר החמור הפוקד את האקדמיה, שהחל עם חשיפת האשמות בתקיפות מיניות שביצע אדם המקורב לאקדמיה, הצלם השוודי-צרפתי ז'אן קלוד ארנו, הנשוי לאחת מחברות האקדמיה, המשוררת קתרינה פרוסטנסון. בירור שנערך בעקבות חשיפת ההאשמות חשף חשדות למחדלים שונים באקדמיה שכללו אי סדרים כלכליים והדלפת שמות של זוכי פרס נובל בספרות. המשבר גרם לשורה של התבטאויות קשות של חברי האקדמיה אחד כלפי השני ולהתפטרותם של חמישה חברים וחברות, בהם מזכירת האקדמיה, שרה דניוס.

המקור באקדמיה סיפר לרדיו השוודי הציבורי שהאקדמיה השוודית צריכה כעת "לקחת צעד אחורה אחרי הסערה במוסד על מנת להחזיר את האמון בו ולתקן את הנזקים". המזכיר הזמני של האקדמיה, אנדרס אולסון, אישר שמתקיים דיון בנושא בעוד פטר אנגלונד, מזכיר האקדמיה לשעבר ואחד מחבריה שפרש מפעילותו בה, הביע תמיכה בהצעה. "בהתחשב במצב באקדמיה ובטובת הפרס, ייתכן שהכי טוב יהיה לדחות את חלוקת הפרס השנה", הוא אמר. יש, עם זאת, גם חברי אקדמיה המתנגדים להצעה. "מישהו אמנם הציע את זה בפגישתנו הקודמת", אמר חבר האקדמיה יוראן מלמקוויסט, ליומון השוודי "דגנס ניהטר", "אבל איך שאני רואה את הדברים זה יהיה שיגעון מוחלט". בקרן הנובל, שהיא מוסד עצמאי ופרטי המנהל מאז 1900 את הנכסים העומדים בבסיסו של הפרס, לא מכחישים שנערכים דיונים בנושא ושאכן ישנה אפשרות שהפרס השנה יידחה.

פרס נובל לספרות הוא אחד מחמישה פרסים שנוסדו ע"י התעשיין והממציא השוודי אלפרד נובל, שהחליט ב-1895 שלאחר מותו הונו ישמש להקמת קרן שמדי שנה תחלק סדרת פרסים ל"אלו שהביאו את התועלת הגדולה ביותר למין האנושי", כך בצוואתו. להחלטתו של נובל תרמה ככל הנראה העובדה שהוא לא הקים במהלך חייו משפחה משלו אך גם העובדה שהמצאתו הידועה ביותר היתה המצאת הדינמיט, שייתכן שגרמה לו רגשות אשמה לא מבוטלים. שנה לאחר שכתב את צוואתו נפטר נובל והוא בן 63. ב-1900 הוקמה הקרן וב-1901 חולקו הפרסים הראשונים. מאז ועד היום מחולקים הפרסים מדי שנה כמעט במדויק ע"פ הנחיותיו של נובל. הוא זה שקבע את הקטגוריות של הפרס – פיזיקה, רפואה, כימיה, שלום וספרות  (פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל אמיתי, הוא נוסף כפרס נלווה ע"י הבנק השוודי המרכזי בשנות השישים) והוא גם זה שייעד לכל פרס וועדה שתקבע את זהות הזוכים, כל פרס והוועדה שלו.

במקרה של פרס נובל לספרות בחר נובל ב"אקדמיה השוודית" (Svenska Akademien),  מוסד שנוסד ב-1786 ע"י מלך שוודיה גוסטאב השלישי בהשראת האקדמיה הצרפתית שמטרתו היתה אז ונותרה עד היום לקדם את ה"טוהר, החוזק והנשגבות של השפה השוודית". מעבר להחלטה על זהות הזוכים בפרסי הנובל, האקדמיה מממשת את ייעודה כבר יותר מ-200 שנה ע"י הוצאה לאור של מילונים ולקסיקונים, חלוקת פרסים ומלגות מסוגים שונים ותמיכה כספית ביוצרים, יוצרות ומוסדות המקדמים את השפה השוודית.

114 יוצרים,זכו עד כה בפרס נובל לספרות, ביניהם  ארנסט המינגווי, אלבר קאמי, תומאס מאן, סמואל בקט וחוזה סראמגו. בשנים האחרונות לא מעט זוכים עוררו דיון ציבורי ער וגם ביקורת לא מועטה, ביניהם המשוררת הגרמנייה הרטה מולר והמוסיקאי בוב דילן. הישראלי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות היה ש"י עגנון, שזכה בפרס במשותף עם המשוררת נלי זקש ב-1966.

בשבוע שעבר, בשעה שרוב העולם עסק בהתפתחויות בסוריה ובסכנת מלחמת-העולם שמעבר לפינה, נפתחו כל מהדורות החדשות בשוודיה במלחמה מסוג אחר לגמרי. היה זה הקרב על המוסד הקובע את זהות הזוכים בפרס נובל לספרות – "האקדמיה השוודית". 18 חברי האקדמיה, שנחשבו עד לשבוע שעבר כענקים אינטלקטואלים, נחשפו כאשר הם מפוצלים לשני מחנות הנאבקים ביניהם בקרב קטנוני ויצרי. כעת, לאחר ההתפטרויות, ההשמצות וזריקת הבוץ ההדדית, לאיש לא ברור האם מעמדם של האקדמיה ושל פרס נובל לספרות הם ברי שיקום.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.6013715

התעשיין והממציא השוודי אלפרד נובל היה אדם עשיר מאוד כאשר החליט ב-1895 שלאחר מותו הונו ישמש להקמת קרן שמדי שנה תחלק סדרת פרסים ל"אלו שהביאו את התועלת הגדולה ביותר למין האנושי", כך ע"פ צוואתו. להחלטתו של נובל תרמה ככל הנראה העובדה שהוא לא הקים במהלך חייו משפחה משלו אך גם העובדה שהמצאתו הידועה ביותר היתה המצאת הדינמיט, שייתכן שגרמה לו רגשות אשמה לא מבוטלים. שנה לאחר שכתב את צוואתו נפטר נובל והוא בן 63. ב-1900 הוקמה הקרן וב-1901 חולקו פרסי הנובל הראשונים. מאז ועד היום מחולקים הפרסים מדי שנה כמעט במדויק ע"פ הנחיותיו של נובל. הוא זה שקבע לדוגמא את הקטגוריות של הפרס – פיזיקה, רפואה, כימיה, שלום וספרות (פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל אמיתי, הוא נוסף כפרס נלווה ע"י הבנק השוודי המרכזי בשנות השישים). הוא גם זה שייעד לכל פרס וועדה שתקבע את זהות הזוכים, כל פרס והוועדה שלו. היו אלו וועדות המבוססות על מוסדות שהיו קיימים עוד בימי חייו של נובל במאה ה-19 והן פעילות עד היום. במקרה של פרס נובל לספרות הלך נובל על בטוח – הוא בחר ב"אקדמיה השוודית" (Svenska Akademien), מוסד שכבר במאה ה-19 היה וותיק, מבוסס ומכובד מאוד.

האקדמיה השוודית נוסדה ב-1786 ע"י מלך שוודיה גוסטאב השלישי בהשראת האקדמיה הצרפתית, כאשר מטרתה היתה אז ונותרה עד היום לקדם את ה"טוהר, החוזק והנשגבות של השפה השוודית". מעבר להחלטה על זהות הזוכים בפרסי הנובל, שהצטרפה למשימות האקדמיה לפני 117 שנה, האקדמיה מממשת את ייעודה כבר יותר מ-200 שנה ע"י הוצאה לאור של מילונים ולקסיקונים, חלוקת פרסים ומלגות מסוגים שונים ותמיכה כספית ביוצרים, יוצרות ומוסדות המקדמים את השפה השוודית. "למעשה, האקדמיה השוודית לא היתה מעוניינת להיות זו שאחראית על הענקת פרס נובל לספרות", מספר מתיאס ברג, עיתונאי תרבות בכיר ברדיו השוודי הממלכתי, "בסופו של דבר היא קיבלה על עצמה את המשימה בכל זאת, ומאז ההיסטוריה שלה כרוכה בתולדות פרס הנובל. האקדמיה היא כמו בית-המלוכה של עולם התרבות השוודי. בעבור השוודים היא נחשבת כמוסד אינטלקטואלי, עצמאי ייחודי, לא אוניברסיטה, לא מכון מחקר, אלא משהו שביניהם והיה זה תמיד כבוד גדול להיות אחד מ-18 החברים המרכיבים אותה". אך ההיסטוריה של האקדמיה השוודית היא גם אחת מנקודות החולשה שלה. כגוף שתקנונו נוסח בשלהי המאה ה-18 ערכים כמו דמוקרטיה ושקיפות אינם בדיוק בראש סדרי העדיפויות שלו. 18 החברים והחברות המכהנים באקדמיה נבחרים בבחירות חשאיות ע"י החברים הקיימים, לא ע"י גוף חיצוני והם מתמנים לכל ימי חייהם ללא אפשרות החלפה או פיקוח ציבורי. את פעילות האקדמיה מרכז אחד מחבריה שנבחר ע"י עמיתיו למזכיר קבוע בבחירות חשאיות. פטרון האקדמיה הוא עדיין מלך שוודיה ולא רשות נבחרת והפרוטוקולים של כל הישיבות והדיונים הם סודיים. ובכל זאת, למרות האופי האנכרוניסטי של המוסד, ואולי בגללו, נחשבה תמיד האקדמיה השוודית כעוגן של יציבות אינטלקטואלית, מעין גוף אליטיסטי ורב-השפעה שאלו המכהנים בו הם האורים והתומים של התרבות הסקנדינבית. כל זה נגמר בשבוע שעבר.

הכל התחיל כאשר העיתון היומי  Dagens Nyheter חשף לפני מספר חודשים שהצלם השוודי-צרפתי ז'אן קלוד ארנו, מואשם ע"י 18 נשים בהטרדות ובתקיפות מיניות. ארנו, המכחיש את כל ההאשמות נגדו, נחשב אושיית תרבות בשוודיה, הוא אמנם איננו חבר באקדמיה השוודית אך הוא מקורב אליה בדרכים שונות. ראשית, הוא נשוי לאחת מ-18 החברות בה, המשוררת קתרינה פרוסטנסון. שנית, יחד עם פרוסטנסון, ארנו, שע"פ עדויות מחשיב את עצמו כ"חבר ה-19", באקדמיה, היה בעליו ומנהלו של מוסד תרבותי בסטוקהולם שנהנה במשך שנים מתמיכה כלכלית של האקדמיה השוודית. התמיכה במוסד של ארנו ופרוסטנסון הופסקה כאשר נחשפה התנהגותו של ארנו אך בבירור פנימי שערכה האקדמיה התגלה שההטרדות המיניות היו רק חלק מהבעיה. ע"פ החשד, מעבר לבעייתיות של תמיכה כלכלית במוסד שאחת מחברי האקדמיה מנהלת אותו, מסתבר שארנו חשף את שמותיהם של זוכי פרס נובל בספרות לפני שהם נחשפו בציבור. מדובר ככל הנראה בשבעה זוכים, בין השאר וויסלבה שימבורסקה, הארולד פינטר, פטריק מודיאנו והזוכה המפתיע מכולם – בוב דילן ב-2016. תהליך בחירת זוכי פרס נובל לספרות מתנהל בחשאיות מוחלטת כבר יותר ממאה שנה אך ע"פ מספר עדויות, ארנו שידע את זהות הזוכים לפני פרסומן, ככל הנראה בזכות חברותה של אשתו באקדמיה, השתמש במידע לצורכי התרברבות והדליף אותו לגורמים שונים. זוהי עבירה רצינית מאוד, לא רק משיקולי יוקרה ומסורת של האקדמיה אלא גם בגלל האפשרות לעשות רווחים גדולים בשוק ההימורים שבשנים האחרונות כולל הימורים גם על זוכי פרס נובל.

העדויות על ההטרדות והתקיפות של ארנו, ניגודי האינטרסים של רעייתו והחשדות בדבר הדלפות ושחיתות העמידו את מזכירת האקדמיה, שרה דניוס, בפני מבחן מנהיגות קשה. דניוס, פרופסור לספרות מסטוקהולם והאישה הראשונה לכהן בתפקיד, החליטה, כאמור, לנתק את הקשרים עם ארנו והמוסד שהוא עומד בראשו. עם זאת, לא הוגשה ע"י האקדמיה תלונה למשטרה על ההדלפות וניגודי האינטרסים, והמשטרה גם לא הגישה כתב אישום נגד ארנו בפרשת ההטרדות המיניות בגלל התיישנות ומחסור בראיות. במקום זאת, החליטה דניוס לנסות ולהדיח את רעייתו של ארנו, קתרינה פרוסטנסון, מהאקדמיה. הדחה מהאקדמיה היא מהלך נדיר מאוד והיא מצריכה הצבעה של חבריה. בשלב זה התפתחו באקדמיה שני מחנות: תומכי המזכירה דניוס והתומכים בפרוסטנסון. למרות שהמאבק בין המחנות התנהל בתחילתו הרחק מעיני הציבור, ידוע שהתקיימה בסופו של דבר הצבעה והמחנה של המזכירה דניוס הפסיד בה. בשלב זה, במקום תהליך פנימי, שקט ואלגנטי כמיטב המסורת של האקדמיה התפתח בין המחנות קרב פומבי מאוד.

שלושה חברי אקדמיה שתמכו בדניוס הודיעו שהם עוזבים את עבודת האקדמיה בשישה באפריל. ביום שלמחרת שמונת החברים של המחנה השני פרסמו מאמר ביקורת בעיתונות על כך שהעדויות בדבר הדלפת שמות זוכי פרסי הנובל היו אנונימיות. אין הוכחות חזקות דיין, כך הם טענו, בכדי להצדיק הדחה של חברת אקדמיה. אחד מהשמונה, מזכיר האקדמיה לשעבר הוראס אנגדאהל, תקף בחריפות ובפומבי את שלושת הפורשים. הוא כינה אותם חבורה שלא יודעת להפסיד וטען שההתפטרות שלהם היא פארסה. כמו כן טען אנגדאהל שמזכירת האקדמיה הנוכחית היא הגרועה ביותר מאז 1786. בתגובה ענה אחד הפורשים, שֶׁל אספמרק: "שום כבוד לא נותר אצל האיש הזה". ההתבטאויות החריגות האלו פתחו את כל מהדורות החדשות בשוודיה והיו הכותרות הראשיות של כל העיתונים בשבוע שעבר. היו שביקרו את התנהגתם של חברי האקדמיה וקראו להם לסדר לפני שיהפכו ל"אח הגדול", אחרים ניצלו את ההזדמנות לקרוא לפירוק המוסד "האנכרוניסטי והאליטיסטי הזה", מבקר ספרות אחד קרא לאקדמיה "מאפיה" ואחר תמה כיצד חברי וועדה שאינם מסוגלים אפילו לנהל דיון כמו אנשים מבוגרים יכולים לקבל החלטות על הפרס היוקרתי ביותר בעולם. היו גם רבים שהצביעו על כך שהאקדמיה מתפקדת כמועדון סגור של תרבות גברית שהעלים עין במשך שנים רבות מהטרדות מיניות ושאינו מאפשר לאישה העומדת בראשו לעשות בו רפורמות. לא פחות חשוב מכך, שרת התרבות השוודית, מלך שוודיה בכבודו ובעצמו וגם הנהלת קרן הנובל, שהיא מוסד עצמאי, הביעו דאגה וייתכן שגם התערבו מאחורי הקלעים על מנת להביא סוף למשבר.

"תמיד היו וויכוחים באקדמיה השוודית", אומר העיתונאי מתיאס ברג, "הפרשה הזו החלה עם חשיפת ההטרדות המיניות כחלק מתנועת MeToo ושרה דניוס אמנם איננה אייקון פמיניסטי גדול אבל ההקשר הזה נתן לה תפקיד כזה והעימות הפך למאבק על כוח ולמאבק של נשים מול גברים ושל מסורת מול מודרניות. זהו בעיקר קרב אישי, לא וויכוח על ייעודה או תפקידה של האקדמיה. בעבר היו קרבות קשים באקדמיה שגרמו לאנשים לפרוש מעבודתה כמו פרשת רושדי (וויכוח באקדמיה בסוף שנות השמונים סביב הצעה לפנות לממשלת שוודיה ולבקש התערבות לטובתו של הסופר סלמאן רושדי שמנהיג איראן, ח'ומייני, הוציא פסק-הלכה הקורא לרצוח אותו. האקדמיה החליטה נגד התערבות פוליטית ושלושה מחבריה פרשו במחאה, ד.ס). אז היו סוגיות עקרוניות כמו חופש הביטוי והגנה על סופרים, אבל היום זה קרב אישי. הוראס אנגדאהל, נחשב בשוודיה למלך עולם התרבות והמשפיע התרבותי הגדול ביותר בשוודיה החל משנות השמונים, היום שרה דניוס מאיימת על תפקידו באקדמיה וזה במידה רבה קרב אישי ביניהם".

ישיבת האקדמיה שהתקיימה ב-12 באפריל היתה מתוחה, איש מלבד חברי האקדמיה עצמם לא יודע מה בדיוק נאמר בה אך מה שברור הוא שכאשר שרה דניוס יצאה מבניין האקדמיה שבלב העיר העתיקה של סטוקהולם היא סיפרה לכתבים שחיכו בחוץ שבהתאם לרצונה של האקדמיה היא מתפטרת מתפקידה כמזכירת האקדמיה והיא גם לא תיקח יותר חלק פעיל בעבודתה. בכך היא הפכה לחברה הפורשת הרביעית באותו שבוע. "הייתי רוצה להמשיך אבל יש עוד דברים לעשות בחיים", היא אמרה. חצי שעה בלבד מאוחר יותר פורסמה הודעה דרמטית נוספת – גם קתרינה פרוסטנסון שהיתה המוקד לחילוקי הדעות פורשת מפעילותה באקדמיה. הפרישה הכפולה נראית כמעין פשרה שנועדה להציל את האקדמיה מעצמה. ישנה טענה, גם אם לא מוכחת, שהפשרה נכפתה ע"י מלך שוודיה שהתערב בעניין, ורבים הגיבו בכעס לפשרה מכיוון שבסופו של חשבון, דומה שפרשה שהחלה בחשיפת יותר מעשרים שנה של הטרדות מיניות שביצע גבר המקורב לאקדמיה, מסתיימת דווקא בהקרבתן של שתי נשים המשלמות בתפקידן ובמעמדן את כל המחיר. אך ההתפטרות ההמונית רחוקה מלהיות סוף הפרשה.

"כרגע, ישנם רק 11 חברים פעילים באקדמיה במקום 18. חמישה פרשו מעבודת האקדמיה בשבוע שעבר ושלושה כבר לא היו פעילים משנים קודמות", מסביר מתיאס ברג, "הבעיה היא שע"פ תקנון האקדמיה מהמאה ה-18 אין אפשרות לפרוש מהאקדמיה ואי אפשר להחליף חבר, במידה שלא הודח, לפני מותו. עם זאת, יש צורך ב-12 חברים בכדי למנות חבר חדש או להדיח חברים קיימים. זו בעיה שיש לתקן ע"י שינוי החוקה ומלך שוודיה טוען שבסמכותו לשנות את החוקה. בחוקה אמנם לא כתוב כיצד ניתן לשנות את החוקה אבל צריך לזכור שכשהחוקה נכתבה ב-1786 למלך היה מותר לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה וזה לא בדיוק המצב בימינו. אני חושב שהדבר הסביר ביותר לעשות עכשיו הוא להתחיל מהתחלה, כלומר לבנות את האקדמיה מאפס. איך בדיוק יעשו את זה אין לנו אפשרות לדעת". ב-18 באפריל, לאחר ישיבה חשאית בארמון המלכותי בסטוקהולם, הודיע מלך שוודיה שאכן בדעתו לשנות את החוקה כך שתאפשר פרישה והחלפה של חברי אקדמיה.

"בכל הנוגע לפרס נובל לספרות", מוסיף ברג, "העניין רציני מאוד. מדובר בהרבה מאוד כסף (הפרס עומד בימינו על קצת יותר ממיליון דולר, ד.ס) ובפרס הספרותי החשוב בעולם. הסטטוס הגבוה של הפרס תלוי ביוקרה של המוסד שקובע מי יזכה בו, ממש כמו שהיוקרה של האקדמיה השוודית תלויה בימינו בפרס נובל לספרות. הלגיטימיות של הפרס תלויה בכך שאין עוררים על החוכמה והאינטלקט של אלו הקובעים את זהות הזוכים גם אם הם באים ממדינה קטנה כמו שוודיה. עכשיו, כשהשמועה מתפשטת בעולם והאקדמיה מוצגת כמעין קליקה קטנה ומסוכסכת מסטוקהולם, למה שלמישהו יהיה אכפת מהפרס? באופן קונקרטי, כנראה שאין בעיה עם בחירת זוכה לשנה זאת. למרות שהדיונים חסויים לחמישים שנה, אנחנו יודעים שיש כבר ככל הנראה רשימת מועמדים קצרה (שורט ליסט) ושחלק גדול מעבודת הבחירה כבר נעשתה. עם זאת, המצב לא יוכל להימשך כך בטווח הרחוק. יהיה צורך למצוא פתרון לעבודת האקדמיה ולהציל את מעמדה".

כרגע לא ברור מי בדיוק יהיו אלה שיכריעו מי יזכה או תזכה בפרס נובל לספרות ב-2018, מי יכריז על הזוכה ומי ישתתף בטקס ובנשף המפורסמים. מה שבטוח הוא שהמוטו של האקדמיה שנקבע לפני 232 שנה, "כישרון וטעם" מרגיש פחות ופחות רלוונטי והפרס השנה יהיה קצת פחות זוהר.

למרות הצלחתו האדירה של הבמאי אינגמר ברגמן ברחבי העולם, דווקא בשוודיה מולדתו נהגו להתייחס אליו ואל יצירתו בקרירות. כעת, לקראת ציון מאה שנה להולדתו, נדמה שהיא מאמצת את מורשתו

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.4609904

בשנה הבאה יציינו בשוודיה מאה שנה להולדתו של הבמאי אינגמר ברגמן, שנולד ביולי 1918 ונפטר בגיל 89 ב-2007. ברגמן היה מחזאי, סופר, במאי תיאטרון ומנהל תיאטרון שהיה מעורב גם בעשרות הפקות בלט, אופרה וטלוויזיה, אך זכה לעיקר תהילתו כבמאי קולנוע. סרטיו הם עטורי פרסים (כולל פרסי דוב הזהב, דקל הזהב ושלושה פרסי אוסקר) ומיטב בימאי העולם, מוודי אלן, דרך פרנסיס פורד קופולה ועד דיויד לינץ' וסטנלי קובריק, הושפעו מהם וציטטו אותם בסרטיהם. בעוד סרטים כמו "החותם השביעי", "פרסונה" ו-"תותי-בר" נחשבים עד היום לנכסי צאן ברזל של הקולנוע העולמי ומעניקים ליוצרם מעמד של גאון קולנועי, דווקא בשוודיה, מולדתו, היחס אליו הוא מורכב יותר.

יאן הולמברג, היסטוריון קולנוע שוודי המשמש כמנכ"ל קרן אינגמר ברגמן בסטוקהולם, טוען שהיחסים בין ברגמן למולדתו תמיד היו מסובכים. "כשעבדתי בקרן כעורך ב-2004 וברגמן עדיין היה בחיים, אף אחד בשוודיה לא התעניין בו", הוא מספר, "עם זאת, אחרי מותו ב-2007 השוודים ראו שהתקשורת הבינלאומית, עיתונים כמו הניו-יורק טיימס ולה-מונד, עשו מזה כותרות ראשיות. זה היה קצת ציני אבל השוודים גילו פתאום שברגמן הוא חשוב יותר ממה שהם חשבו". הולמברג מספר על טענות רבות שהיו לשוודים כלפי ברגמן. היו שטענו שהדיאלוגים שלו גרועים ושבעולם אהבו את סרטיו רק בגלל שהתרגום שלהם שיפר אותם משמעותית. אחרים גרסו שיש לו אפקט של מעין "שמיכה רטובה" המוציאה את כל האנרגיה מהתעשייה המקומית ולא מאפשרת לעוד יוצרים מקומיים לזכות בהצלחה בינלאומית. "אפילו עכשיו, אחרי שהוא מת, קשה לי להסביר לבני ארצי עד כמה ברגמן חשוב", מסכם הולמברג, "הוא מעולם לא ממש נאהב בשוודיה. אם כי כיום יש דור חדש של צעירים המגלים אותו מחדש".

היחסים המעורבים בין ברגמן לבין ארצו לא הסתכמו רק בעולם הקולנוע. בקרב חלק מהממסד האומנותי של שנות השישים הוא נתפס כראקציונר העוסק בנושאים בורגניים ולא בנושאים הפוליטיים הבוערים שאומני שוודיה, תנועות הסטודנטים והפוליטיקאים של התקופה העמידו בראש סדר היום. חלק מהאליטה התרבותית זלזלה בו ובזמן שסרטיו נחשבו לתרבות גבוהה בכל העולם, בשוודיה עבודתו נחשבה עממית יותר. כך לדוגמא במקביל לכך שמבקרי העיתונות הרצינית בשוודיה קטלו את ברגמן, העיתונות הצהובה עסקה רבות בפרשיות האהבים בינו לבין שחקניותיו (ברגמן היה נשוי חמש פעמים והיו לו תשעה ילדים). גם השלטונות בשוודיה לא הקלו במיוחד על חייו של ברגמן. ב-1976 הוא נעצר ע"י המשטרה בזמן חזרה בסטוקהולם ונחקר בחשד להעלמת מס. החשדות לא הגיעו בסופו של דבר לכתב אישום אך ברגמן סבל מדיכאון והתמוטטות עצבים בעקבות החקירה ועזב את שוודיה במחאה אחרי שהחשדות הוסרו. הוא חזר אליה רק כעבור כמה שנים, ב-1984.

כעסו של ברגמן לא הפך למחאה פוליטית נגד השלטון. הוא לא היה אדם פוליטי והוא התעניין בעיקר בשאלות דתיות, ומוסריות, לא בתפיסות חברתיות וכלכליות. התבטאויותיו נטו להיות פסימיסטיות והוא לא האמין במיוחד בתיקון חברתי. "יש לי התרשמות חזקה שעולמנו בדרכו לחורבן", הוא אמר פעם בראיון, "דפוסי ההתנהגות החברתית שלנו הוכיחו את עצמם כפיאסקו. מאוחר מדי בשביל מהפכות". היחס של ברגמן למפלגות ולפוליטיקאים היה מורכב ויאן הולמברג מצטט משפט של ברגמן מאותו ראיון המסביר את יחסו למפלגה ששלטה בשוודיה במשך רוב שנות יצירתו. "אני בטוח שיום אחד החברה האינדיבידואליסטית והטכנולוגית שלנו תהפוך למושבת חרקים גדולה", הוא אמר והוסיף, אולי בנימה צינית, "ובכל זאת, אני סוציאל-דמוקרט טוב".

למרות הביקורת והיחסים המתוחים, ברגמן הוא נכס לאומי בשוודיה והממשלה השוודית לא נוטרת טינה ותומכת בנדיבות בשימור מורשתו. תחילה היא תרמה להקמתו של ארכיון ברגמן וכעת היא משקיעה גם בהנצחתו. "ב-2002, חמש שנים לפני מותו, תרם ברגמן את הארכיון הפרטי שלו למכון הקולנוע השוודי. על בסיס תרומה זו יצר המכון את קרן אינגמר ברגמן בשיתוף פעולה עם שלושה גופים נוספים שהיו המעסיקים העיקריים של ברגמן – רשות השידור הציבורית, התאטרון המלכותי ורשות הקולנוע. ברגמן אסף במשך השנים באדיקות את כל החומר האישי והמקצועי שלו וכשהארכיון הגיע אלינו הוא כלל אלפי כתבי-יד וחומר מקצועי, כמו גם מכתבים אישיים, צילומי דיוקן ואלבומים משפחתיים. חומר זה מאפשר לנו לעקוב אחרי התהליך היצירתי של ברגמן מהטיוטה הראשונה, דרך כתב-היד המקורי ועד לתסריט לביצוע הסרט או המחזה. לאחר שהוקמה הקרן הוענקה לה מלגה מטעם הבנק השוודי המרכזי על מנת להקים קטלוג ולעשות דיגיטציה של החומר. הארכיון כולל כיום כ-1,220 תיקיות המכילות בעיקר תמונות וכתבי-יד, 1,405 קלסרים המכילים אלפי מכתבים אישיים ועוד כ-6,000 מסמכים של תכתובות שונות. רוב החומר נמצא גם בגרסה דיגיטלית וחוקרים העוסקים בברגמן כיום אינם נוגעים כמעט בחומר המקורי אלא יושבים מול מסכי מחשב". סיור בין המדפים של הארכיון חושף את היקפו ואת המקוריות שלו. אפשר לראות שם כתבי-יד מקוריים בכתב ידו של ברגמן על גבי דפי בלוקים צהובים, שרבוטים של עמדות מצלמה אותם הוא רשם תוך כדי עבודה על סרטיו וגם חשבוניות, קבלות והתכתבויות נוספות. הארכיון הוכר ב-2007 כחלק מתוכנית "זיכרון עולם" של אונסק"ו שמטרתה היא שימור האוספים הכתובים שתרמו להתפתחות האנושית.

כל זה לא היה אפשרי ללא המלגה של הבנק המרכזי השוודי אך מעבר לתרומה הממלכתית להקמת הארכיון הצליחו הולמברג ועמיתיו, לאחר עבודת לובינג משמעותית, לגרום לממשלה להשתתף גם בחגיגות לציון הולדתו של ברגמן. לדברי הולמברג הממשלה תתרום כ-9.3 מיליון כתר שוודי (כמעט ארבעה מיליון ₪) לתמיכה באירועי יום השנה. כמחצית מהתקציב הוא תקציב פרסום, תיאום ותקשורת שיועבר לקרן ברגמן והשאר יוענק לתאטרון המלכותי ולמרכז ברגמן באי מגוריו, פוראו. זהו חלק מתקציב גדול הרבה יותר שיקבלו מוסדות אלו בעתיד לשימור מורשתו של ברגמן. ההשקעה הממשלתית הנדיבה, אומר הולמברג, היא לא מעט בזכות שרת התרבות השוודית, אליס בהא קוהנקה המובילה בשלוש השנים האחרונות את מדיניות התרבות של שוודיה. בהא קוהנקה היא נציגת מפלגת הירוקים, ילידת 1971, בת לאם שוודית ואב יליד גמביה. היא אשת תקשורת לשעבר שנכנסה לפוליטיקה אחרי קריירה כמגישת טלוויזיה. "שרת התרבות מעורבת אישית בעניין", אומר הולמברג, "האנשים במשרדה טוענים שהיא תורמת לו בלב שלם ונראה שיש לה עניין אמיתי בנושא. היא בת לדור הרואה בקולנוע צורת אומנות השווה בערכה לצורות אומנות אחרות, כמדיום שהוא גם תעשייה מסחרית וגם אומנות. משרד תרבות מודרני צריך להכיר בקולנוע בצורה כזו ולהכיר בכך שברגמן, ממש כמו איקאה ואבבא, הם חלק מהתרבות השוודית. אני מתרשם ששרת התרבות הנוכחית מכירה במה שאמר בני אנדרסון (חבר להקת אבבא): "ברגמן ואבבא הם שני ענפים באותו עץ של מלנכוליה שוודית". אני בטוח שגם סטיג לארסון והנינג מנקל (שני סופרים שוודים, ד.ס) היו מסכימים לזה. אני חושב ששרת התרבות יודעת עד כמה ברגמן היה חשוב כאומן אבל גם עד כמה הוא תרם לייצוא השוודי כמי שפתח לדוגמא את הדרך לסקנדי-נואר (ז'אנר ספרי וסרטי פשע סקנדינבים שזכו להצלחה מסחרית בינלאומית בשנים האחרונות, ד.ס)".

אם ברגמן פתח את הדלתות בעבור אומנים שוודיים שבאו בעקבותיו זה לא מפתיע שהאירועים לציון הולדתו אינם מוגבלים לשוודיה. בנוסף להקרנות, תערוכות, הוצאות לאור, הרצאות, סמינרים ופסטיבלים בשוודיה יתקיימו בחודשים הקרובים רטרוספקטיבות של סרטי ברגמן בכל בירות סקנדינביה, בערים המרכזיות באירופה וגם במקומות שונים בעולם מוושינגטון וניו-יורק, דרך סאן-פאולו ומונטריאול ועד סינגפור, בייג'ינג והונג-קונג.

אך מעניינות יותר מהקרנות של סרטים ישנים הן ההפקות המחודשות של תסריטיו של ברגמן. התסריטים, אלו שנכתבו בעבור המסך הגדול וגם אלו שנכתבו בעבור התאטרון, עדיין מבוקשים מאוד ובשנת המאה להולדתו של ברגמן מתוכננות הפקות רבות של עבודותיו בכל רחבי העולם. קרן ברגמן בסטוקהולם היא האמונה על האישורים להפקות אלו והולמברג, מנכ"ל הקרן, מספר שמאז מותו של ברגמן הביקוש ליצירותיו רק עולה ובשנים האחרונות מתקיימות כשישים פרמיירות של יצירות ברגמן בשנה. "ברגמן החליט לתרום לקרן את הזכויות על כתבי-היד כדי שהן יממנו את פעילות הקרן", מספר הולמברג, "הוא כנראה רצה שהקרן תוכל לפעול באופן עצמאי ולא תהיה כפופה לגחמות פוליטיות. כשהוא עדיין היה בחיים ברגמן היסס לאשר לעשות שימוש בתסריטיו. גם אני, כאיש קולנוע מהאקדמיה, חשבתי בעבר שאין הרבה מה להרוויח מעיבוד נוסף של יצירות מופת. אבל מאז שיניתי את דעתי. היצירות שלו הן עדיין יצירות מופת אבל בשנים האחרונות ראיתי עיבודים שחלקים מהם עולים על המקור. זוהי בעצם ההגדרה של קלסיקה – היא יכולה לשאת פרשנויות חדשות ולהישאר רלוונטית. העיבודים החדשים האלו הפכו למעשה את ברגמן מקולנוען לכותב". עיון ברשימת ההפקות של החודשים הקרובים מראה שמעבר להפקות תאטרון מסורתיות ניתן למצוא גם זוויות חדשות ופרשנויות מקוריות לתסריטים הישנים כמו אופרה קאמרית המבוססת על "פרסונה" בלוס-אנג'לס או הפקת תאטרון בובות גרמנית המבוססת על התסריט של הסרט "שעת הזאב".

"יש סטנדרטים מסוימים שההפקות צריכות לעמוד בהן", מסביר הולמברג את התנאים ליצירת מחזה או מופע המבוסס על כתבי ברגמן, "ברגמן תרם את הזכויות בתנאי שלא ייעשו שינויים ביצירותיו אבל ככל שהזמן עובר אנחנו ליברלים יותר בפרשנות של ההנחיות. אנחנו מקפידים שייקחו אותן ברצינות ושכל ההפקות יהיו נאמנות לרוח החומר המקורי, אבל שינויים מסוימים, הנובעים מתרגום או תוספות מוסיקליות לדוגמא, מאושרים. את יצירותיהם של ברטולד ברכט וסמואל בקט, למשל, אסור לשנות כלל וזה לא יוצר הפקות תיאטרון טובות". אבל סוד כוחו הקולנועי של ברגמן איננו בהפקה או בעיבודים המודרניים ליצירותיו. היה זה דווקא במאי אמריקאי, וודי אלן, שהטיב להגדיר את העל-זמניות שלהם: "כאשר רבים מהדברים הנחשבים טרנדיים היום יהפכו לעתיקות מעופשות, החומר של ברגמן יהיה עדיין מעולה", הוא אמר בראיון לטיים מגזין, "הסרטים שלו עוסקים בבעיות במערכות יחסים, בחוסר בתקשורת בין אנשים, בשאיפות דתיות, במוסר ובמוטיבים קיומיים. אלו יהיו רלוונטיים גם עוד אלף שנה".