קטגוריה: אמנות וספרות

"יש כאן בברלין פליטי תרבות ישראלים. עכשיו, אחרי הבחירות, בטח יגיע גל חדש"

הם עוסקים במוזיקה, עיתונות, קולינריה ועיתונות וכולם עזבו את הארץ לטובת ברלין. בשיחות שנערכו בדצמבר 2022 הם מספרים מה מצאו בברלין ומה מצפה למהגרי העתיד, אם יהיו כאלו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-01-05/ty-article-magazine/.highlight/00000185-724b-d896-aba7-f36fa8d90000

אוטופיה

כשיעל נחשון-לוין הגיעה לברלין ב-2016 היא בכלל לא חשבה שתישאר בה. בשלב הזה בחייה היא כבר היתה מבוססת למדי כמוסיקאית ישראלית. בין השאר, היא הקליטה שלושה אלבומים, הופיעה עם יוני רכטר ולימדה פיתוח קול. אבל אז היא חלתה בסרטן. המחלה שקטעה את הקריירה המוסיקלית, בעלה, המשורר והבמאי אהרון לוין, שתמיד רצה להסתובב בעולם והאפשרויות שמעניקה האזרחות הגרמנית שהיתה לו ולשני הילדים של הזוג, הכריעו את הכף. "האמת היא שלא הייתי בעניין של מעבר לברלין, אבל לא רציתי להיות זו שאומרת לא", היא מספרת בראיון בבית-קפה כמה רחובות צפונה מאלכסנדרפלאץ, "אמרתי, יאללה, נעשה את זה לשנתיים".

השנתיים הסתיימו מזמן ויעל נחשון-לוין ומשפחתה עדיין בברלין ללא כוונה לעזוב בעתיד הנראה לעין. אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה נוח בביתה החדש הוא המפעל התרבותי שהקימה ושמשלב רבים מהדברים שהיא אוהבת – מוסיקה, אומנות ואוכל טוב. באוקטובר 2016, חודשים ספורים בלבד אחרי המעבר, היא החליטה לנצל את דירתה השכורה, המרווחת והמזמינה והזמינה חבר שעסק במוסיקה אלקטרונית, חברה צלמת ועוד כשלושים אורחים, ביניהם ישראלים שהכירה, שכנים גרמנים וחברים ללימודי הגרמנית. "היה שם משהו ניסי", היא מספרת שש שנים מאוחר יותר, "השילוב של אנשים מכל העולם עם המוסיקה, האירוח והבישולים עבד מצוין. הכל התחבר לי והרגשתי שיש צמא לזה". לאחר הצלחת הערב הראשון, הגיעו נוספים והמתכונת התקבעה – אירוע חודשי הכולל קונצרט, תערוכת אומנות ואוכל טעים. נחשון-לוין מצאה פטרון שיסייע במימון, הסלון הפרטי התחלף במיקומים אחרים וחֲבֵרָה, מעצבת גראפית, יצרה לוגו ועזרה למצוא את השם: Framed – מסגרת היוצרת מקום חופשי ופתוח ליצירה.

"מצד אחד, זה כמו מסיבת בית", אומרת נחשון-לוין שמאחוריה כבר 73 אירועים, "מצד שני, זה שילוב ברמה גבוהה בין מוסיקה ואומנות. האומנים מגיעים מכל העולם, הרקע הוא אינטימי, מזמין ולא מתיימר מה שיוצר הקשבה, האזנה, צפייה ויכולת להתחבר שהם נדירים. זה מצב חלומי להופעה". היא מוסיפה שבערבי Framed אין במה ואין אחורי במה, כך שיש קשר קרוב בין האומנים לקהל. היא גובה תשלום מהמשתתפים כי "צריך לשלם בעבור תרבות" והיא שילמה לאומנים כבר מתחילת הדרך, גם כשבקושי היה כסף. נחשון-לוין מתארת את המפגש האנושי, תהליך היצירה ומערכת היחסים בין היוצרים לקהל ב-Framed כ-"ניסיון ליצור אוטופיה" וזהו ניסיון שנוצר על רקע ברור של דיס-אוטופיה ישראלית – הניסיון שלה כמוסיקאית בישראל.

"הבנתי שסבלתי בארץ רק כשהגעתי לכאן, כמו שילד שקורה לו משהו רע בבית-הספר מתחיל לבכות רק כשהוא מגיע הביתה לאמא", היא אומרת, "הבנתי שהחוויה של להיות אומן בארץ היא חוויה של התעללות. ככל שאני מעמיקה שורשים כאן, ככל שאני זוכה להכרה ונהנית מהסקרנות של הקהל ומהפתיחות שלו לשמוע משהו חדש, ברור לי עד כמה היחס בארץ היה מתעלל. כל הזמן שאלו "מה את רוצה ממני?", "למה שאני אבוא"?, "כמה זה עולה"? זו היתה מערכת יחסים של מנצל ומנוצל. אומנים בישראל חיים בתחושה שזו המציאות, אבל זה שיבוש של תפקידו של האומן בעולם. בפסטיבלים ישראליים יש את אותו הליינאפ כבר שלושים שנה. אין פתיחות לדברים חדשים ואפשר גם להבין למה. יש כל כך הרבה לחץ וכל כך מעט זמן פנוי. אין לזה מקום בראש. עד שהגעתי לברלין לא היתה לי את השפה להסביר את זה, לא ידעתי למה אני מרגישה רע. תמיד היה מחסור, בכסף, במקום, בתמיכה. כאילו שנלקחה המהות של האומנות – הנדיבות". נחשון-לוין מדברת על חייה כמוסיקאית בארץ כחיים קשים כלכלית ולא פחות קשים מבחינת היכולת "להביע את הקול" שלה. היא אומרת שבגרמניה, היא מוצאת כבוד לאומנים ומספרת שכשהתראיינה לעיתונאי גרמני הוא הקדיש לה וליצירתה שעות רבות של שיחה ותחקיר. לעומתו, עיתונאים ישראלים חיפשו רק קיצורי דרך וחומרים צהובים. וזו לא רק התקשורת, כשמשיקים אלבום בגרמניה, היא מספרת מתוך ניסיון, "לא צריך לארגן הכל לבד מתוך תחושה של סיוט ועלבון מתמשכים, ובכל זאת, מגיעים מאות אנשים, לא רק דודות שעושות טובה".

האלבום האחרון שיעל נחשון-לוין הקליטה, Tigers and Hummingbirds (בלייבל הברלינאי Low Swing Records), כולל עשרה שירים באנגלית. זהו אלבום יפיפה שחורג ברוחו מהמקום בו הוקלט. הוא יכול היה להיות מוקלט בתל-אביב, קופנהגן או ניו-יורק. הלחנים מעניינים, העיבודים מורכבים והקול של נחשון-לוין בשל, מדויק ונוגע במקומות הנכונים. אבל למרות האוניברסליות של היצירה שלה, יש לנחשון-לוין גם שורשים. והיא לא שוכחת אותם. היא, בעלה והילדים מקפידים לדבר עברית, היא בארץ לפחות פעמיים או שלוש בשנה, היא טסה להצביע בבחירות ויש בה גאווה ישראלית אמיתית. ביומיום שלה, לעומת זאת, היא מסתפקת בינתיים בתפוצה הישראלית-ברלינאית. "יש פה קהילה מדהימה", היא מספרת, "יש חברים שהתחברתי אליהם בצורה פשוטה וטבעית, אנשים שאני סומכת עליהם וזה קורה כי למרות שיש כאן כמה קבוצות שונות של ישראלים, יש מסננת שהביאה לכאן קבוצה מסוימת של אנשים די דומים. זו קבוצה שיש לה שפה משותפת, אכזבות משותפות וגילויים משותפים. זה לא משהו שהרגשתי בניו-יורק כשחייתי שם (נחשון-לוין חיה בניו-יורק כשלמדה מוסיקה ב-New School University בין 2001 ל-2004, ד.ס). יש כאן פליטי תרבות שיוצרים רשת של ישראלים. תמיד יהיה מי שיעביר מידע, תמיד יהיה מי שיעזור ותמיד יש גלי הגירה חדשים. בטח גם עכשיו, אחרי הבחירות, יגיע גל חדש".

ובכל זאת, לא הכל וורוד בברלין. "ברור שיש גם צדדים פחות טובים", היא אומרת, "מזג האוויר, הקור, החושך והעובדה שהתרבות הגרמנית היא 180 מעלות מהתרבות הישראלית. יש את אלו שמגיעים ולא שורדים. זה לא תמיד קל. גם הבחירה שלי מלאה בעצב, ככל שאני כאן יותר זמן, כל נסיעה לארץ קשה יותר". כשהיא נשאלת אם היא עדיין רואה בעצמה יוצרת ישראלית, אם הקהל הישראלי עדיין חשוב לה היא אומרת שהיתה רוצה מאוד לייצר את מה שהיא עושה בברלין גם בעבור האנשים שהיא אוהבת בישראל, אבל היא מודעת לכך שבמצב הנוכחי אין סיכוי להתקרב לזה. "אני נשארת למרות שאני רוצה שהקול שלי יישמע גם בארץ", היא מסכמת, "אבל כרגע זה אפשרי רק מפה".

יעל נחשון-לוין (במרכז) וחברי FRAMED בברלין. צילום: Katha Mau

גברתי ראש-העיר

ישנם לא מעט הסברים להגירת ישראלים העוסקים ביצירה מסוגים שונים דווקא לברלין. יוקר המחייה הוא אולי אחד מהם, אם כי ברלין התייקרה בשנים האחרונות. גם קווי הטיסה הזולים מת"א והנגישות של ישראלים רבים לדרכונים אירופאים, לא מזיקים. אך זה לא כל הסיפור. רבים מהישראלים בעיר מדברים על "איכות חיים" וטל אלון, עיתונאית ישראלית שהגיעה לברלין ב-2009, מספקת שיעור גרמנית קצר שנותן למונח המופשט הזה ביטוי מוחשי. "המילה הגרמנית – פָיֶרְאֲבֶּנְד (Feierabend), היא הלחם של המילים "חגיגה" ו"ערב". זוהי המילה שמתארת את סוף יום העבודה. את הזמן שמוקדש לפנאי, למנוחה או למשפחה. אחרי העבודה, כשנפרדים מהקולגות או מהקופאית בסופר, אומרים Schönen Feierabend!, זה לא סתם "ערב טוב", זה "תהנו מחגיגת הערב", הזמן שהפסקתם לעבוד והתיישבתם עם כוס יין או בירה ואף אחד לא מצפה לתשובה בווטסאפ". המרכיב הזה של החיים בברלין הוא כנראה אחד מכוחות המשיכה לישראלים המחפשים מקום ליצור בו. "יש משהו בברלין שמאפשר בחירה", אלון מסבירה, "אפשר לבחור במרוץ, להרוויח כסף, לאכול במסעדות יקרות ולחיות חיים נוצצים. אבל אפשר גם לחיות בצניעות, לקנות יד-שנייה, לאכול פשוט ולהתקיים. גם אחרי עליות המחירים, השכירות זולה יותר כאן, הגנים מסובסדים והסופר, גם אחרי האינפלציה, זול יותר. וזה לא דבר בזוי להיות אומן. להיפך, יש כבוד לאנשים שעושים תרבות ואומנות".

אלון היא דמות מפתח בקהילה הישראלית-ברלינאית. שלוש שנים אחרי שהגיעה לעיר, היא ייסדה את "שפיץ", מגזין עצמאי שעוסק בקהילה ומהווה חלק אינטגרלי ממנה. בנוסף, הוא בונה גשר בין הקהילה לבין החברה הגרמנית בכך שהוא מסקר חדשות מוניציפליות ולאומיות בעברית. למעשה, זהו העיתון העברי הראשון בגרמניה מאז השואה. בשנים הראשונות התפרסם "שפיץ" בדפוס ובאינטרנט, כיום הוא מגזין דיגיטלי שכולל גם פודקסט ואלון מתארת את ההתפתחות שלו ושלה בעיר כקווים מקבילים. "בהתחלה היתה היקסמות מעצם הנוכחות של הישראלים בברלין", היא מסבירה, "היה המון עיסוק בשאלות של זהות, בהיסטוריה ובשאלה האם תיווצר כאן קהילה ישראלית. לפני 12 או 13 שנים לא היה ברור אם זה יקרה או שזה טרנד שיחלוף. בהמשך הנושא הזה נמאס קצת, בעיקר בגלל האינסטרומנטליזציה שלו בדיון הציבורי בישראל שהגיעה גם לכאן".

"הישראלים בברלין לא באמת מעניינים את הישראלים", מסבירה אלון את כוונתה, "זה נכון שנכתב עלינו המון ודיברו עלינו המון בתקופות מסוימות, אבל זה היה פשוט כלי לקידום סדר-יום. מצד אחד דיברו על בוגדים, נפולת של נמושות שהרימו ידיים וכל הרפרטואר הזה שהשתלב בהשמצות והפחדות מאנטישמיות. בצד השני של הסקאלה, היתה גלוריפיקציה ורומנטיזציה של החיים הטובים – כמה קל שם, כמה זול שם וכמה טוב לכם שברחתם. מי שחי את החיים, בוודאי מי שהיגר, יודע שהחיים האמיתיים הם לא באף קצה של הסקאלה". המבט האינסטרומנטלי על הקבוצה המוגבלת למדי של הישראלים בברלין, בסביבות עשרת אלפים איש בסה"כ, לא מוגבל למבט הישראלי. גם החברה הגרמנית משתתפת בחגיגה. אלון מסבירה: "לגבי הצד הגרמני, יש את התזה על הייעור מחדש (ההשקפה שאחרי שגרמניה עקרה במאה הקודמת את היהודים מתוכה, היא כעת נוטעת אותם מחדש, ד.ס). הממסד הגרמני די אובססיבי לגבי "השבת החיים היהודיים" בגרמניה והציפייה מאיתנו היא לגלם את התפקיד הזה כדי שנעניק לגיטימיזציה. אם היהודים שוב גרים כאן, הם אומרים, אנחנו נהדרים, השתנינו, השתקמנו". כשמוסיפים לסיפורים האלו גם את השיח הפוליטי, למי מותר ואסור לבקר את ישראל בגרמניה וכיצד גרמניה מעורבת במזה"ת, העניינים מסתבכים עוד יותר. "כעיתונאית אני מבינה את זה", אומרת אלון, "אבל כאדם עייפתי מלהיות פיונית בתיאטרון הזה".

העייפות מהשיח מהסוג הזה גרם לטל אלון לחפש כיוון חדש ליצירה העיתונאית שלה. ואכן, אחרי תקופת מעבר קצרה הגיעה הקורונה והביאה איתה בדיוק את זה. "הקורונה יצרה צורך לתווך לישראלים, בעיקר לכאלו שלא מדברים גרמנית, מה קורה כאן. אבל זה היה רק חלק מהעניין, הקורונה קטעה להרבה אנשים, וגם לי, את הקיום של רגל פה ורגל שם. עדיין הייתי מעורבת במה שקורה בארץ, אבל הלוקאלי נהיה קריטי. בתקופת הסגרים, קריאה של עיתונות ישראלית לא עזרה לי ולאחרים להבין מה קורה כאן ומצאתי את עצמי צורכת יותר חדשות גרמניות וצוללת למה שקורה פה. "שפיץ" קיבל תפקיד של תיווך ותרגום ובמקביל הוצאנו, למשל, גם מדור יומי, יומן קורונה שבו כל יום ישראלי או ישראלית שחיים בברלין שיתפו במה שקורה להם בזמן המגפה. זה היה הצייטגייסט".

כיום "שפיץ" עוסק עדיין מדי פעם בשאלות של זהות, אך הוא מתמקד בתיווך החברה הגרמנית לישראלים ובכל הקשור לעברית ולישראל בברלין – מסעדות בבעלות ישראלית מופיעות במדור "קולינריש", אירועי תרבות במדור האירועים וגיליונות הדפוס הישנים, שהם מעין ארכיון של הקהילה, מופיעים במדור "נוסטלגיש". אלון גם פרסמה בלוג (ברלינרית) ולרגל עשור להגעתה לברלין הפיקה פודקאסט מרתק המבוסס על שיחות עם "עשר ברלינריות יודעות דבר". כך היא הפכה לעמוד תווך מרכזי בקהילה. יש אפילו מי שקראה לה "ראש-העיר של הישראלים". את הקהילה עצמה היא עדיין מתארת כקהילה בהתהוות, גם עשור אחרי שכונתה כך בגיליון הראשון של שפיץ. "ברור שיש קבוצה גדולה של ישראלים שהם לא זמניים כאן", היא אומרת, "הם דוברי עברית, יש ביניהם קשרים, יש תחומי עניין משותפים ויש אירועים משותפים. אבל, בניגוד לקהילה היהודית המאורגנת, זו קהילה לא ממוסדת ולא ממורכזת. הישראלים לא מעוניינים בדבר הרשמי, בפורמאליות ובעסקנות שבד"כ מגיעה עם זה. אני באתי לתעד את זה ונוצר מצב שיש לי תפקיד. זכות הקיום של "שפיץ" הוא הנישה שלו ואני קנאית לנישה – בין גרמנית לעברית, בין ברלין לישראלים שחיים בה. הסיומות .de לאתר של תוכן בעברית היא מטאפורה מצוינת להיברידיות שלו".

בסיכום השיחה עם אלון, שמתקיימת בבר בקרויצברג, אי אפשר להתחמק מההבנה שההיברידיות הזו מתבטאת גם בהשקפה פוליטית. היא אמנם ישראלית אבל כמו רבים מהקוראים שלה, עמדותיה הפכו לעמדות מיעוט בישראל, והן מותאמות יותר לביתה החדש. "מבחינת שפה, תרבות ומשפחה, יש לי עדיין שייכות ישראלית. אבל שייכות נוצרת גם סביב ערכים ובברלין אני חולקת את הערכים שלי עם הרוב", היא אומרת, "השאיפה לשוויון, הדאגה לחלש והדאגה לכדוה"א היא לא עמדה אזוטרית כאן. כשהכתבה הזו תתפרסם בישראל יהיו לה מאות תגובות של נאצות וגידופים. במובן הזה, הערכי, כאן אני בבית. הקבוצה שחושבת כמוני בארץ עדיין מושפעת ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית, אבל אלו שחיים כאן הצליחו לתפוס מרחק אסטטי מהדברים. הזדעזעתי מתוצאות הבחירות האחרונות בישראל כי עוד לא היה דבר כזה, אבל יחסית למעורבות הרגשית שלי בעבר, אפשר לומר שנשארתי מרוחקת. הייתי כאן".

טל אלון, צילום: אולף קונמן

הסביח בקצה במנהרה

כמו טל אלון, גם שני ליידרמן לא חדשה בעיר. היא עזבה את הארץ בגיל 21 כדי ללמוד תיאטרון ומחול באמסטרדם. אחרי שמונה שנים בהולנד היא עברה לברלין יחד עם בן-זוגה הגרמני אותו הכירה במהלך לימודיה. אחרי שילדה את בנה הראשון היא הצטרפה לצוות של Infarm, סטרטאפ שהוקם על ידי יזמים ישראלים והפך מאז לחברה מצליחה בתחום החקלאות העירונית המקוּרה. במקביל עשתה ליידרמן מוסיקה, היא הקליטה והופיעה עם בן-הזוג שהיה גם שותף ליצירה. העבודה ב-Infarm היתה כרוכה בעיסוק במזון, אירועים וקשר עם שפים ועם האוכל בא התיאבון. "מה שעניין אותי תמיד היה מה נאכל", היא אומרת חצי בצחוק, "והיה טבעי שהצעד הבא שלי יהיה לפתוח מקום משלי. עזבתי את Infarm, הכרתי מישהי שחיברה ביני לבין מוזיאון מרטין גרופיוס באו, אחד המוזיאונים הכי נחשבים לאומנות עכשווית בברלין, וב-2019 פתחתי שם את המסעדה שלי, בֶּבָּהּ על שם סבתא שלי". כיום, בגיל 39, אחרי שנפרדה מבן-זוגה הקודם ואחרי שהכירה בן-זוג חדש, ישראלי שצירף לתא המשפחתי גם ילדה משלו, היא מסעדנית במשרה מלאה. כמו בעולם המוסיקה, גם בעולם המסעדנות ההשוואה בין גרמניה לישראל מתבקשת. מצד אחד, ליידרמן אומרת שישראל היא מקור השראה בעבורה בגלל הרמה הגבוהה של השירות, האוכל והתפעול במסעדות הישראליות. מצד שני, ממש כמו בעולם המוסיקה, בגרמניה הכל קל יותר.

שני ליידרמן, צילום: נועם רוזנטל

"מסעדנות היא מקצוע לא פשוט בכל מקום בעולם", היא אומרת, "יש חוסר בכוח-אדם, העלויות גבוהות, שולי הרווח נמוכים ויש מרווח צר מאוד לטעויות. אבל בתקופת הקורונה, למשל, הרגשתי את ההבדלים. זה היה רגע שאמרתי כל יום תודה על זה שאני נמצאת בגרמניה. הודיתי על התפקוד המהיר של הרשויות, הפיצויים היו בסכומים הגיוניים והם הגיעו מהר ובלי סיבוכים". כך נהנתה ליידרמן מכל העולמות – מצד אחד, הסביבה הגרמנית נוחה יותר. מצד שני, האוכל בא מהבית. "האוכל שלי הוא יהודי ובהשראת סבתא שלי", היא מספרת, "המקום שממנו אני מבשלת ויוצרת הוא מקום של משפחה, של קרבה ושל בית. זו ההשראה שלי. הצלחות, למשל, הן צלחות שמזכירות לי את הבית שגדלתי בו. כל המוטיבציה היא לתת לאנשים תחושה של בית ובתור מהגרת, זה הכי טבעי שאתן לאנשים תחושה של הבית שלי, של המקומות שלי. וזה נותן לי המון. היכולת לעבור כל יום ליד הדלפק שלי ולראות את הבורקיטוס שסבתא שלי היתה עושה ולראות אנשים אוכלים את הפלפל הממולא שלה, עושה לי חיבור רגשי יומיומי. אני יוצרת כאן עולם קטן עם תחושה של בית ושורשים". ליידרמן אומרת שהיא וישראלים אחרים בברלין, לא רק שאינם מתנתקים מהזהות שלהם, הם יוצרים חיבור לישראליות שלהם באופן יומיומי, "הרבה אנשים עזבו את ישראל, אבל אין להם שום דבר נגד השפה והתרבות. לא ברחנו. יש געגוע. הנסיבות של החיים הביאו אותי לפה. הגעתי בגלל אמביציה של ילדה להיות רקדנית, נשארתי בגלל שהחיים הם נעימים ונוחים והעובדה שאני יכולה להמשיך לדבר עברית, ליצור את האוכל שאני יוצרת ולשמור את החברים שלי מאוד מקלה. לא יודעת אם הייתי יכולה להישאר כאן אם זה היה אחרת".

המסעדה של ליידרמן היא רק אחת ממוסדות הקולינריה הישראליים בברלין. במרחק כמה תחנות אוטובוס מזרחה נמצאת גולדה דלוקס שנולדה דווקא כשמסעדות אחרות קרסו, בימי הקורונה. למעשה, אפשר לומר שהיא נולדה בזכות ימי הקורונה. שני הישראלים שהקימו אותה, יובל תדהר ואבי לוי, הוציאו אותה לדרך עוד לפני שזכתה למקום קבע כסדרת מסעדות פופ-אפ. לוי, שהגיע לברלין לפני ארבע שנים, נזכר בינואר 2021, התקופה אותה הוא מתאר כזמן הסגר הקשה ביותר. "אלו היו ימים של בדידות קשה לישראלים שחיים בברלין וגם לכל השאר. גם אנחנו הרגשנו את הדיכאון, רצינו לגמור כבר עם החורף ועם הקורונה", הוא אומר, "כשהוצאנו את הפוסט שסיפר שאנחנו חוזרים עם עוד פופ-אפ ושהפוקוס יהיה על הסביח שלנו היתה התלהבות. זה היה הסביח שבקצה המנהרה". את מה שקרה בסופי השבוע הבאים מתארים יובל ואבי כמפגש חברתי נדיר בימים שבהם זה היה בדיוק מה שחסר. "אנשים יצאו מהבית", הם מספרים, "פתאום ראית גוש של עשרות בני-אדם, רובם מדברים עברית, אבל הם הביאו גם את החברים שלהם, גרמנים ואחרים. היו מפגשים, חיבורים חדשים, אנשים שברו יחד את החוקים ולא שמרו על מרחק של מטר וחצי. זה ייצר נחמה וזה בדיוק מה שרצינו לעשות – לפנק, להאכיל אנשים, להביא להם את מה שאנחנו אוהבים".

העסק צמח והתפתח. מנת הסביח הפכה למנת הדגל, במרץ המנות החלו להיעטף בשקיות נייר מעוטרות על-ידי אומן קעקועים, ברק רדוביץ', גם הוא ישראלי כמובן. מעגל הלקוחות התרחב, ביקורות נלהבות התפרסמו בעיתונות המקומית וחצי שנה אחרי סוף ימי הפופ-אפ, המסעדה קיבלה מקום קבוע. "היה לנו פשוט יותר לפתוח מקום קטן עם משלוחים", מספר תדהר, "זה היה סיכון מחושב והוא נולד כתוצאה ממה שעבר עלינו בימי הקורונה. היום מגיעים לכאן אנשים מכל הסוגים. משפחות עם ילדים, צעירים וגם בני שבעים פלוס". עושה רושם שגולדה דלוקס הפכה לאחד העוגנים של התפוצה הישראלית בברלין. לא מעט מחבריה משבחים אותה וסופרלטיבים רבים נשמעים על הסביח המפורסם. ואכן, האווירה במקום נעימה, השיחה קולחת בעברית, אנגלית וגרמנית והסביח הוא מהטובים שיש. גם הכנאפה המוגשת לקינוח משובחת ולא קונבנציונאלית. אפשר להבין בדיוק מדוע ישראלים שמוצאים את עצמם בעיר בתקופה שבה השמש שוקעת בשלוש אחר-הצהריים והטמפרטורות יורדות מתחת לאפס יכולים למצוא כאן נחמה.

אבי לוי ויובל תדהר,

הזווית היהודית

מרחק שלוש דקות הליכה מהסביח של יובל ואבי עומד בית-כנסת. בעבר נכתב רבות על היחסים בין הקהילה היהודית לישראלים החדשים בעיר. מסיבות רבות, החיבור בין שתי הקבוצות איננו טבעי ובאופן כללי הן חיות את חייהן בנפרד. עם זאת, בשנים האחרונות החלו להיווצר חיבורים חדשים, חלקם קשורים קשר עמוק ליצירה אומנותית ותרבותית. אחד החיבורים המעניינים ביותר מתרחשים בבית-הכנסת פרנקלאופר בקרויצברג, מבנה שהוקם ב-1916 ושבחלקו נהרס בליל-הבדולח ובהפגזות במלה"ע השנייה. החל משנות התשעים הקהילה הצטמצמה והפעילות בבית-הכנסת דעכה, אבל לפני כעשר שנים החל להיווצר במקום משהו חדש. יהודים שהיגרו לשכונה, ביניהם ישראלים, צעירים וחילונים רבים, החלו להגיע לבית-הכנסת ולקיים בו פעילויות שונות. אלו לא היו רק התפילות המסורתיות, אלא כל דבר מתהליכי למידה בנושאים שונים, דרך אירועים למשפחות ועד חגיגות מימונה, מסיבות חנוכה ותיקוני ליל-שבועות. על הרנסנאס הזה אחראי בעיקר אדם אחד, דקל פרץ שמו, ואם טל אלון היא ראש-העיר של הישראלים, אפשר בהחלט לומר שפרץ, יחד עם אשתו, נינה, המשמשת היום כגבאית, הוא הרב הראשי.

הוא הגיע לברלין ב-2002 במסגרת טיול אחרי צבא. ישירות מגואה. הוא היסטוריון במקצועו, נשוי לגרמניה שהתגיירה ואב לילדה. פרץ גדל בבית אורתודוכסי והחיים בברלין התחילו כדרך להתרחק מהרקע שלו אבל מכיוון שהיה לו חשוב לחגוג את החגים וכחלק מתהליך הגיור של רעייתו, נוצר חיבור עם בית-הכנסת הוותיק בשכונת מגוריו, חיבור שהוביל ליצירתה של הקהילה החדשה. אך בית-הכנסת היה רק ההתחלה. אחרי שנוצר קשר עם פוליטיקאים מקומיים סביב חגיגות מאה שנה לבית-הכנסת החלה להירקם תוכנית להקמת מרכז קהילתי ומרכז תרבות יהודי סמוך לבית-הכנסת. "זה מקום שיכול לשרת יוזמות חברתיות של יהודים מכל מיני מקומות וכל מיני גוונים, מקום שהם יכולים לבוא אליו ולהפוך אותו לשלהם", פרץ אומר ומספר כיצד הוקמה ב-2019 "עֵרוּב", שותפות של ארגונים חברתיים יהודיים שונים שמשתמשים בחלל co-working סמוך לבית-הכנסת. אחת היוזמות החשובות שנולדה ב"ערוב" היא LABA Berlin – יוזמה בינלאומית שמביאה אומנים יהודים ללמוד יחד טקסטים יהודיים. כל שנה נבחר נושא, ובסוף הלמידה האומנים יוצרים יצירות בהשראת הטקסטים שלמדו. "אנחנו מביאים אומנים מכל מיני סוגים – אומנים וויזואליים, אומני במה, סופרים ומוסיקאים", פרץ מספר, "הרעיון הוא שייווצרו שיתופי פעולה שיעסקו בשאלה של אומנות יהודית וגם בשאלה של הקול היהודי בגרמניה, קול שלא מצטמצם לנושאים שקשורים לזיכרון השואה, ליחסי מיעוטים ולאנטישמיות, אלא מתרחב לנושאים חברתיים רחבים יותר. בתערוכה האחרונה, למשל, שהייתה סביב הנושא "שבר", האומנים והאומניות עסקו בנושאים כמו פטריארכיה, הגוף, מגדר, נכות, יחסים בתוך המשפחה והגירה, אלו שאלות כלליות שרלוונטיות לחברה הגרמנית הכללית והן נידונו מתוך פרספקטיבה יהודית".

פרץ מספר שבערך מחצית מהאומנים שמשתתפים בפרויקט הם ישראלים, האחרים הם מקומיים, קנדים, ברזילאים, אמריקאים ועוד. יחד עם שותפיו אולף קונמן, המנהל האומנותי ורייצ'ל ליבסקינד מנהלת הקריאייטיב, הוא חותר להקמת מקום מפגש לכולם. זהו לא מפגש ישראלי קלאסי, הוא מתקיים ברובו באנגלית, הוא פתוח ליהודים מהעולם כולו והוא מהווה גשר בין הישראלים ליהודים המקומיים. "אנחנו בונים כאן מרכז יהודי-ברלינאי, הישראלים הם אמנם חלק מזה, יש הרבה יוזמות של ישראלים ב"ערוב" והרבה אומנים ישראלים מתחברים ל-LABA, אבל LABA Berlin זו קודם כל קהילת אומנים ואומניות, לא קהילה ישראלית והזהויות כאן הן מורכבות יותר". גם ברמה האישית פרץ אמנם לא מתנכר למוצאו הישראלי, אבל אחרי עשרים שנה בברלין, כבר ברור מה נקודת המוצא שלו. "אני ברלינאי", הוא אומר, "אני בונה מוסדות לבת שלי, לנכדים שלי ולאלו של ידידי. אני כאן כדי להישאר". פרץ טוען שהקהילה הישראלית השתנתה. "אוטופית ברלין היתה חזקה לפני עשור. אז דיברו על יוקר המחייה ועל האסקפיזם של השמאל הישראלי שעובר לברלין. היום הישראלים כאן הם לא קבוצה פוליטית, בטח שלא קבוצה הומוגנית. בעשר שנים האחרונות הרבה השתנה, וזה טוב, ברלין היהודית היא מקום יותר מפותח והישראלים הם קהילה הטרוגנית שמורכבת מאנשים שהגיעו לכאן כמהגרי עבודה, מהגרי אומנות, מהגרי לימודים, הכל מהכל. גם אם יש בברלין עדיין "בועה תל-אביבית", היא רק חלק מהתמונה שנוצרה כי זו עיר של יזמות מכל הסוגים, עיר של סטרטאפים, היצע תרבותי מגוון, תחבורה ציבורית מתפקדת ומהגרים מכל העולם שיוצרים חיים אורבניים, קוסמופוליטיים שקשה למצוא בישראל".

רייצ'ל ליבסקינד, דקל פרץ, אולף קונמן, צילום: Bella Lieberberg

הקשב!

ברלין לא נראית כמו תל-אביב. בטח שלא בדצמבר. השיח על ברלין כ"בועה תל-אביבית" או "תל-אביב הקטנה" לא לוקח בחשבון את שכבת השלג הדקה המכסה את המדרכות, את נהר השְׁפְּרֵה שחוצה אותה ואת הרכבת התחתית. לא בדיוק מאפיינים תל-אביבים קלאסיים. כשמדובר בשכונת נויקלן נעלם גם הדמיון למה שמכונה לעיתים אירופה הקלאסית על הניקיון והאדריכלות בת מאות השנים המאפיינים אותה. ישראלים שהגיעו לברלין לפני עשרים שנה ויותר השתדלו להימנע משכונות כמוה בגלל תדמיתן כשכונות מהגרים מזרח-תיכוניות עניות ועוינות. היום הדברים שונים. קרויצברג ונויקלן ידועות בעולם כבית לתרבות אלטרנטיבית ואומנות אוונגרדית. בין המהגרים מדור ראשון, שני ושלישי שעדיין חיים בהן, חיים היום גם ישראלים רבים שעובדים, יוצרים, מקימים משפחות ובונים חיים במרחב ציבורי שיש בו לא פחות ערבית ותורכית מאשר גרמנית. גם מבחינה זו לא מדובר בתל-אביב הקטנה, אם כבר זוהי יפו.

אחד מהישראלים שחיים באזור הוא דורון מסטיי שידוע יותר כצ'ארלי, הכינוי בו הוא מוכר כדי-ג'יי ומפיק מוסיקה. "זו לא אוטופיה אידילית", הוא אומר בשיחה בבית-קפה בנויקלן, לא רחוק מהמקומות בהם הוא חי ועובד, "יש מקומות שמרגישים בהם לא רצויים, אבל זה המקום הקרוב ביותר לישראל שאפשר לדמיין. אני קונה בחנות של פלסטיני ויש באזור חנות לבנונית וסופרמרקטים תורכיים. אני מרגיש כאן בבית. אני בסך הכל ילד מבית-שמש שחי כאן ונהנה מהחיים". צ'ארלי, בן למשפחת עולים ממרוקו שלמד בפנימייה בירושלים ושירת בצנחנים, החל לעסוק במוסיקה, בעיקר בהאוס וטכנו, עוד כילד. אחרי השירות הצבאי הוא הכיר את שותפו המוסיקלי אורי יצחקי במכללת BPM ויחד איתו הוא החל בקריירה מצליחה בתל-אביב. עם שותפים שונים, הוא פתח מועדונים, תיקלט, ארגן מסיבות והקים לייבל חלוצי שהוציא לאור מוסיקה של טאלנטים מקומיים. ב-2019 יצחקי והוא החליטו לעבור לברלין אותה הוא מתאר כבירה הבלתי מעורערת של המוסיקה האלקטרונית בעולם, עיר שהמספר הגדול של המועדונים, הדי-ג'ייאים והמפיקים שלה יוצר אווירה שמושכת אליה צעירים מכל העולם כדי לחיות בה חיים של רייברים וקלאברים. "רצינו להגשים את הקריירה שלנו", הוא מספר, "היינו מתוסכלים כי היה קשה לקבל גיגים בתל-אביב. אמנם תקלטנו בגרמניה, פולין והונגריה לפני המעבר, אבל זה לא היה קבוע. אנחנו לא רק די-ג'ייאים, אנחנו גם מפיקים את המוסיקה, כלומר, עבדנו כל השבוע באולפן ובסופי-שבוע תקלטנו במועדונים, כך שהיינו יותר נישתיים מדי-ג'ייאים ישראלים אחרים שפרצו את תקרת הזכוכית שקשורה בישראל. הרגשנו שבברלין נהיה נגישים יותר וזה יעשה לנו טוב".

אבל המעבר לא היה פשוט. כמו מהגרים צעירים מכל העולם, גם צ'ארלי נאלץ להמציא את עצמו מחדש. "אף אחד לא חיכה לנו עם פרחים בשדה-התעופה", הוא נזכר, "בישראל היינו מוכרים מאוד בסצנה שלנו. כאן היינו צריכים להתחיל מאפס. הרגשנו שאנחנו כלום. שכרנו דירה עלובה, ישנו במזרנים על הרצפה. לא היה לנו סלון ולא פינת אוכל. התחלנו ממקום אפל והרגשתי שהישועה לא תגיעה מעצמה. אף מועדון הרי לא יציע לנו רזידנס". כאן מתחיל סיפור הצלחה מהסרטים. חבר ישראלי שעבד בחברה בעלת נכסים בברלין הציע לעשות פרויקט משותף. צ'ארלי ושותפו הציעו להקים מקום מפגש לאנשים כמוהם – זרים שהגיעו לעיר, טרם השתלבו בשוק ומעוניינים להיפגש עם אנשים מסוגם. הרעיון היה ליצור פלטפורמת מוסיקה ווירטואלית שתאפשר ליוצרים להציג באודיו-וויז'ואל את מה שהם יודעים לעשות ולהפגיש אותם אונליין עם קהל שעוד לא מכיר אותם. מנכ"ל החברה השתכנע, הוא הציע חלל על גבול קרויצברג-נויקלן, השקיע את הכסף הנדרש ו-Hör (הקשב) עלתה לאוויר באוגוסט 2019. ההתחלה היתה מהוססת. שני הישראלים עוד לא היו מספיק מקושרים בשביל לצרף אליהם שמות גדולים. למרות זאת, הם הצליחו למלא את השבועיים הראשונים במוסיקה וקיוו לייצר את הבאז הנדרש. "להפתעתנו, הצלחנו למלא את הליינאפ עד סוף השנה", מספר צ'ארלי, "התכניה התפוצצה, היינו במקום הנכון, בזמן הנכון עם הפורמט הנכון. תקופת הקורונה שהגיעה אחרי החודשים הראשונים בעטה אותנו עוד יותר למעלה. בסצנה שלנו, לא היה לאנשים מה לעשות כשכל המועדונים נסגרו. הפכנו למועדון הווירטואלי של כולם".

דורון מסטיי (צ'רלי) ב-Hör, ברלין

כיום Hör משדרת באתר אינטרנט ובערוצי יוטיוב ואינסטגרם שיש להם קרוב למיליון משתמשים. זוהי אינה יצירה ישראלית במהותה. למרות שיש, מדי פעם, די-ג'ייאים ישראלים, צ'ארלי ושותפיו לא נותנים להם עדיפות. את ההעדפה המתקנת הם מעדיפים לתת לנשים, לקהילת הלהט"ב, וללא לבנים. בעניין זה האווירה כאן, לפי צ'ארלי, שונה מזו של תל-אביב. "הסצנה הישראלית מאוד מרפקנית", הוא אומר, "יש מעט מועדונים והרבה די-ג'ייאים. חייבים לבלוט מעל כולם בכדי לתקלט. לדי-ג'ייאים בברלין קל יותר גם מבחינת היחס של המדינה – זה מקצוע שמכבד את בעליו, המדינה תומכת באומנים, בזמן הקורונה פרילנסרים שעוסקים באומנות קיבלו תמיכה מכל מיני סוגים כולל מענק מיידי של 5,000 יורו בלי להראות שום הוכחה. יש גם ביטוח בריאות מסובסד ב-50% ופנסיה לאומנים עצמאיים. יותר מזה, תל-אביב דוחקת את המוסדות התרבותיים שלה החוצה. במועדון האלפבית בתל-אביב (שצ'ארלי היה בין מקימיו, ד.ס) שילמנו 50,000 ₪ שכירות בחודש על 150 מ"ר. בקרויצברג משלמים 8,000 ₪ על שטח מסחרי בגודל כזה". בימינו צ'ארלי נהנה מברלין מסיבות רבות. נוח לו לעבוד כאן כי הוא זקוק לשקט כדי ליצור, הוא מתפרנס ממה שהוא אוהב ויש לו בת-זוג, ישראלית שעובדת איתו כארט-דירקטורית. עם זאת, הוא קשור עדיין לישראל. "מי שיגיד שהוא לא מתגעגע לארץ הוא שקרן", הוא מסכם, "כולם מתגעגעים. אבל מי שכאן לתקופה ארוכה יודע שאין לאן לחזור. גם מבחינת יוקר המחייה וגם מבחינה פוליטית. אני חי כאן חיים שלווים. קשה לחשוב על חזרה לארץ, על להחזיק שלוש או ארבע עבודות כדי לגמור את החודש ולחיות בסביבה של אלימות משתוללת, שנאה, אגרסיביות וחוסר סובלנות".

צ'ארלי לא לבד. יש ככל הנראה מאות יוצרים ישראלים בברלין – זמרות, קולנוענים, יוצרות טלוויזיה, משוררים וסופרות. יש הקרנות של סרטים ישראלים, השקות של ספרים בעברית ומסיבות של מיטב הדי-ג'ייאים התל-אביבים לשעבר. עם זאת, מטבע הדברים, לא כל הישראלים בברלין הם אומנים ואנשי תרבות. כמו תמיד, הסטריאוטיפים מבוססים על אמת מסוימת, אבל היא חלקית ומטעה. בברלין חיים גם ישראלים וישראליות אחרים – פסיכולוגים ונדל"ניסטים, קוסמטיקאיות, הייטקיסטיות וסטודנטיות לפילוסופיה, סַפָּרִים ומורות. גם השיח על נטיית התפוצה הישראלית-ברלינאית לשמאל הפוליטי הוא מוגזם. אף אחד לא יטען שברלין היא מיקרוקוסמוס מייצג של החברה הישראלית ואכן סביר להניח  שחיים בה יותר שמאלנים מימנים ויותר חילוניים מדתיים, אבל אסור לתת לזה להטעות – גם אם מדי פעם יש בה הפגנה נגד מדיניות ישראלית שמשתתפים בה ישראלים לשעבר, הקהילה הישראלית-ברלינאית אינה מורכבת מלוחמי BDS ואקדמאים פוסט-ציוניים בלבד, ממש כמו שהיא לא מורכבת מצעירים שעזבו את ישראל בגלל מחירי מוצרי-החלב או ישראלים שהיגרו לברלין בגלל השואה. או למרות השואה. או כנקמה לשואה. הגירה היא מעשה קשה, היא אינה נעשית בקלות והיא כמעט תמיד תוצאה של מרכיבים רבים ומארג מסובך של סיכויים וסיכונים. הישראלים בברלין, כמו מיליוני מהגרים אחרים בעולם, מנסים לבנות חיים טובים יותר אבל הם גם מתגעגעים, נאבקים על זהותם ורובם לפחות זקוקים לקשר עם מולדתם, שפתם ושורשיהם.

והקשר הזה, הקשר בין הישראלים בברלין, ואולי בכל מקום אחר, לבין החברה הישראלית הוא דו-סטרי. בעבר התייחסה החברה הישראלית בבוז ובאיבה לאלו שהעתיקו את מגוריהם למדינה אחרת. הם נקראו "יורדים" – בוגדים תלושים ואסקפיסטים. האם ייתכן שהיום, כשמדינת ישראל מבוגרת ומבוססת יותר, הגיע הזמן לשקול את הנושא מחדש? במדינות חופשיות, פתוחות וליברליות קשה למצוא היום שיח ביקורתי על אלו שעוזבים אותן. אנשי עסקים בריטים שעוברים לארה"ב, אומנים קנדים שעוברים לפריז ורופאי שיניים שוודים שעוברים להולנד אינם "נפולת של נמושות". להיפך, במקרים אלו ברור שיש לכל הצדדים מה להרוויח מהמעבר החופשי בין מדינות מפני שהוא מהווה מקור של עושר תרבותי ומנוע ליצירת רעיונות מקוריים, טכנולוגיות חדשות ויחסים בין-תרבותיים שמאפשרים להכיר את השונה, ללמוד, להתפתח וליצור מחוץ למסגרת המקומית. רשימת המדינות שעזיבתן והכניסה אליהן היא נושא להגבלה ולמשטור כוללת את בלארוס, צפון-קוריאה, רוסיה וסין. לא רשימה שמפתה במיוחד להצטרף אליה. אם הישראלים שגרים בברלין ימשיכו לקיים שיח תרבותי, חברתי ופוליטי עם ישראל, זו תרוויח עוד גשר חשוב עם העולם. במצב הנוכחי, הימין הישראלי מתייחס לישראלים בברלין כבוגדים במפעל הציוני בעוד השמאל כועס עליהם כי הם נטשו את המאבק (ואולי כי בדיוק הם היו הקולות החסרים שמנעו ממרץ לעבור את אחוז החסימה). אבל גם השקפה אחרת אפשרית. ייתכן שמדינה חופשית, פתוחה וליברלית זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה כדי להישאר כזו – מדינה חופשית, פתוחה וליברלית. אין חופש בלי תנועה פנימה והחוצה ואין פתיחות אמיתית בלי השפעות ושיח בין-תרבותי. האומנים והיוצרים הישראלים בברלין לא חייבים וגם לא מעוניינים להיות אלטרנטיבה לישראל. להיפך, הם יכולים להיות ערובה לכך שהיא לא תדרדר ותהפוך למדינה קנאית, סגורה ומנותקת מהעולם הנאור. המודאגים והמיואשים מנטישת הצעירים, מבריחת המוחות ומנישואי התערובת יכולים, אם כן, לשקול את האפשרות שהתפוצה הישראלית בברלין אינה חלק מהבעיה אלא להיפך, אולי היא יכולה להיות חלק מהפתרון.

האם המוזיאון לזכרו של אביצ'י ישנה את שיח הבושה סביב מקרי התאבדות?

הוא היה אחד הסופרסטארים הגדולים של אומת הדאנס: הפיק להיטי ענק, הופיע באיצטדיונים מול מאות אלפים, הסתובב בעולם והרוויח מיליונים. אבל לפני ארבע שנים, בגיל 28, הדיג'יי והיוצר השוודי אביצ'י שם קץ לחייו. מוזיאון חדש וחסר תקדים שנפתח לזכרו בסטוקהולם מבקש לא רק להעלות על נס את פועלו המוזיקלי, אלא גם, כפי שמספר אביו, לשים קץ להסתרה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10786169

העיסוק בנקודות ציון מוזיקליות שהפכו למיתולוגיות מאפיין בדרך כלל את הדור המבוגר יותר. אלו שנוצְרים, לדוגמה, את הרגע שבו בוב דילן הדהים את הקהל בפסטיבל הפולק בניופורט, רוד איילנד, מלווה בגיטרה חשמלית במקום אקוסטית, או את הופעתו של ג'וני קאש בכלא סן קוונטין. הדברים נכונים גם לגבי הרגעים הטרגיים שבהם העולם איבד את טובי יוצריו, שנפלו קורבן לסמים, תאונות, מעשי רצח או התאבדות. בין שאלו ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין, טופאק שאקור או איימי ויינהאוס – מותם, כמו חייהם, הפך לחלק מיצירתם כי הוא משרטט מפה תרבותית של תקופתם וממקם את מאזיניהם ביחס אליה.

לעומת בומרים המתענגים על להקות רוק מתקדם או בני דור X שרקדו בשחור לצלילי "ג'וי דיויז'ן", חובבי מוזיקת מועדונים אלקטרונית מהעשור השני של המאה ה-21 כמעט שלא מקושרים לרגעים מיתולוגיים משלהם. הדיג'יי והיוצר השוודי טים ברגלינג, הידוע בכינויו אביצ'י (Avicii), סיפק בכל זאת כמה כאלו. האחרון שבהם הוא מהסוג הטרגי. ברגלינג התאבד באפריל 2018, בגיל 28, בשיא הצלחתו. אך אביצ'י סיפק גם רגעים מסוג אחר, כמו הופעתו, כבר אפשר לומר המיתולוגית, בפסטיבל UMF במיאמי ב-2013. 

כבר יותר מעשרים שנה סוף השבוע שבו מתקיים הפסטיבל במיאמי הוא אחד מאירועי החובה של חובבי דאנס מרחבי העולם. ב-2013, כשהופיע בו, אביצ'י כבר היה מוכר מאוד. מאחוריו היו להיטי ענק כמו Levels ושיתופי פעולה עם אמנים כמו דייוויד גואטה ומדונה. באמצע הסט במיאמי, לאחר פתיחה קונבנציונלית של מוזיקת האוס מהסוג שמעריציו ציפו לה, עשה אביצ'י הפוגה פתאומית ולבמה עלו זמר ונגנית בנג'ו מלווים בבסיסט, מתופף וגיטריסט. להפתעת הקהל החל הזמר, אלו בלאק, לשיר את Wake Me Up, שנשמע כמו שיר קאנטרי. אביצ'י על עמדת התקלוט אמנם העניק קצב וכמה צלילים אלקטרוניים, אבל הם בבירור לא היו העיקר. כשהשיר נגמר התשואות לא היו רמות במיוחד. פה ושם היה אפשר לראות בקהל ניצנים של שעמום, אולי אפילו דכדוך. בניגוד לציפיות, השיר החריג לא היה רק גימיק קצר ולא מוצלח. גם פתיחת השיר הבא נשמעה כמו התחלה של בלדת רוק. זמר נוסף, מאק דייוויס, זמר קאנטרי בסוף שנות השישים לחייו, הצטרף לסט ובשיר השלישי נוספה כבר זמרת, אודרה מיי, מלווה בקולות רקע של מקהלה. קשה לומר שהתגובה היתה נרגשת במיוחד כשהיא צעקה "?How are you doing Miami". הקהל נותר אדיש למדי והרושם היה שהיא נהנית הרבה יותר ממנו. גם כאן אביצ'י סיפק כמה צלילים אלקטרוניים שעוררו בקהל תקוות שווא למסיבה שהוא התרגל אליה, אבל לאכזבתו עמדת התקלוט של אביצ'י הפכה לעוד כלי אחד בין כלים רבים. 

לאלו שאינם בקיאים בחוקי הפורמט ההופעה הזאת נשמעת סבירה בהחלט. בסך הכל ערבוב אקלקטי ומעניין למדי של ז'אנרים. בעבור אחרים, ובעיקר אלו שהגיעו למיאמי בשביל להיסחף ולהתפרק על מפלי השיאים האלקטרוניים שהם התרגלו אליהם, מה שאביצ'י עשה על הבמה לא היה סביר בכלל. זו היתה הפרת חוזה. הם לא הגיעו בשביל מלודיות פופיות, מקצבי קאנטרי וכלים אקוסטיים. התגובות היו קשות והמאוכזבים הביעו את תסכולם גם אחרי ההופעה, ברשתות החברתיות. אביצ'י עצמו הגיב לדברים כמה ימים מאוחר יותר. "וואו, עושה רושם שעוררתי מחלוקת עם הסט שלי ב-UMF ביום שישי", הוא כתב בתגובה שהתפרסמה ברשתות והסביר שארבעים הדקות האחרונות של הסט הורכבו מחומר חדש שיופיע באלבום חדש (True, שיצא לאור בספטמבר 2013, ד"ס). "הבאתי נגנים חיים לפסטיבל של מוזיקת ריקודים הנמשכת שלושה ימים ברצף. רציתי לערבב קצת, לעשות משהו כיפי ושונה, כפי שאני מנסה לעשות תמיד. האלבום הזה עוסק בניסוי ומראה את האפשרויות האינסופיות שיש למוזיקה אלקטרונית ולהאוס". בעוד חובבי המוזיקה האלקטרונית הקנאים לא השתכנעו, כמה חודשים מאוחר יותר הגיע השיר Wake Me Up למקום הראשון במצעדים ב-63 מדינות והפך בין השאר לקטע חובה בכל חתונה בישראל.

פסטיבל UMF הוא רק אחד האירועים המונצחים במוזיאון חדש שנפתח לפני חודשיים בסטוקהולם, עיר הולדתו של אביצ'י. המוזיאון, Avicii Experience שמו, מספר את סיפור חייו הקצרים של טים ברגלינג ומשחזר מקומות ואירועי מפתח בקריירה שלו. מעבר לכך הוא גם מציע שלל אפשרויות אינטראקטיביות לעשות היכרות עם המוזיקה שיצר. מבקרי ומבקרות המוזיאון מוזמנים, למשל, ליצור מיקס חדש ומקורי לקטע Levels ולשיר באולפנים שבהם הפיק אביצ'י, יחד עם מוזיקאים ששיתפו איתו פעולה, באמצעות משקפי מציאות מדומה המעניקים חוויית קריוקי משודרגת. המוזיאון הוא חברה-בת של Pophouse מייסודו של ביורן אולבאוס, הידוע, בין השאר, כגיטריסט של "אבבא". אביצ'י היה אחד השמות הגדולים במוזיקה השוודית מאז ומעולם וארבע שנים לאחר מותו נראה שהמוזיאון, על הפעלולים הפירוטכניים שלו, עשוי להפוך אותו לסמל שוודי שחורג בהרבה מקהילת חובבי ה-EDM ותרבות המועדונים.

"הקמת המוזיאון היתה תהליך ארוך שהחל כאשר קלאס, אביו של טים, פנה לפֶּר סונדין, המנהל של פופהאוס. הוא הכיר אותו כי בתפקידו הקודם סונדין היה המנהל של יוניברסל מיוזיק בשוודיה", מספרת ליסה האלינג-אדלנד, מפיקת התוכן של המוזיאון. "קלאס ברגלינג הכיר את מוזיאון אבבא בסטוקהולם, הוא אהב אותו ויחד עם פֶּר הם חשבו על מוזיאון שיעסוק בקריירה של טים שחייו הסתיימו הרבה יותר מדי מוקדם. הרעיון היה לכבד את זכרו. במאי 2019 ביקשו ממני ומאינגמארי האלינג, אוצרת המוזיאון, להכין הצעה ברוח דברים אלו וכך עשינו. ההצעה התקבלה כבר ביוני והוחלט לצאת לדרך. התחלנו להאזין למוזיקת EDM ובעיקר למוזיקה של אביצ'י. ניסינו להבין את הז'אנר ואת התקופה שלא ממש הכרנו קודם". 

מעבר להבנת התקופה, היה צריך גם להכיר את האדם עצמו. האלינג-אדלנד, שלא פגשה את ברגלינג בימי חייו, ריאיינה אנשים רבים שהיו קשורים אליו, מאנשי חברת התקליטים בלוס אנג'לס, דרך חברים ובני משפחה בסטוקהולם, ועד מוזיקאים ומפיקים שעבדו איתו (על פי מקורות שונים, היו לאביצ'י גם בנות זוג, כולל אחת בתקופה שהתאבד, אבל המשפחה החליטה לשמור את הצד הזה לעצמה ואביצ'י עצמו שמר על פרטיות מערכת היחסים האחרונה שלו). היא גם עברה על מכתבים ואימיילים ישנים. היא אומרת שגילתה אדם אינטליגנטי וחריף מאוד עם חוש הומור מפותח, וגם אדם רציני שעבד קשה, שדחף את עצמו כמעט בלי גבול וגם שאל שאלות קיומיות רבות. הוא היה, כמובן, גם מוזיקאי מוכשר מאוד. התכונות האלו עלו בכל הראיונות והאלינג-אדלנד ניסתה לתווך אותן גם לקהל שמגיע למוזיאון.

אביצ'י צילום: Sean Eriksson

בדומה למוזיאון אבבא, שגם ביצירתו היתה האלינג-אדלנד מעורבת, לא רק מעריצים שרופים מגיעים למוזיאון. "זה מוזיאון אינטראקטיבי ומוזיקלי", היא אומרת, "ויש בו פעילות מעניינת ומהנה בשביל כל אחד. ובאמת, כשהמוזיאון נפתח שמחנו לראות שהגיעו אליו הרבה אנשים מחתך דמוגרפי שלא בהכרח ציפינו לו. זו המוזיקה שמדברת בשם עצמה. המוזיקה לא קשורה לגיל או ללאום או לתרבות. המעריץ או המעריצה של אביצ'י יכולים להיות כל אחד ויש מגוון עצום. הם לא כולם מילניאלים או בני שלושים פלוס שגדלו עליו. יש, למשל, אישה בת 80 משוודיה שכתבה למשפחה של אביצ'י שהמוזיקה שלו שינתה את חייה". 

יש, עם זאת, הבדל גדול בין מוזיאון אבבא למוזיאון המוקדש לאביצ'י. בניגוד למוזיאון המספר את סיפורה של הלהקה הצבעונית משנות השבעים, למוזיאון אביצ'י גם צד כבד יותר, אפילו אפל. אביצ'י סבל מהתמכרויות וממחלות קשות, פיזיות ונפשיות, בשנים האחרונות לחייו. סיבובי ההופעות המתישים שערך, כל עוד נמשכו, הקשו עליו מאוד בגלל לחץ, חרדה ופחד במה. וחשוב מכל, הוא כאמור התאבד בגיל צעיר. "אין ברירה", קובעת האלינג-אדלנד, "מה שקרה ידוע, וברור שיש לסיפור של אביצ'י גם חלקים טרגיים. אם לא היינו מזכירים אותם, זה היה לא אותנטי. מצד שני, זה מוזיאון מחווה המוקדש לחיים, למוזיקה, לאמנות ולאישיות של טים. זה לא היה פשוט למצוא את האיזון בין הצדדים האלו". 
המוזיאון כולל, למשל, חדר שבו מדגימים את הלחץ העצום שברגלינג היה חשוף אליו – לו"ז ההופעות, הנסיעות האינסופיות, הדדליינים והצד העסקי של הקריירה שלו. בחדר יש סרטונים ותמונות הכוללים צרחות של קהל, מטוסים ממריאים וצלמי פפרצי. מנגד, יש חדר המוקדש למדיטציה שברגלינג עסק בה, שחזורים של אולפני הקלטות וסרטונים המתעדים את אביצ'י יוצר מוזיקה עם שותפיו. כולם עדות לכישרונו ולהישגיו.

האלינג-אדלנד מספרת שהעבודה על המוזיאון נעשתה בצוות קטן. אביו של טים היה מעורב לכל אורך הדרך. "בכל פעם שהיה לנו רעיון שאהבנו, לקחנו אותו לקלאס ושאלנו אותו מה הוא חושב", היא מספרת, "שאלנו לא רק איך זה נראה ונשמע, אלא גם איך זה מרגיש, כי האיזון היה חשוב. כאן, יותר ממקומות אחרים, היה צריך להשתמש בלב ובתחושת בטן כמצפן ולראות מה נכון לעשות. בסופו של דבר, כמה ימים לפני הפתיחה המשפחה היתה כאן במשך שעות וזה היה אחד הרגעים הטובים ביותר בכל התהליך. הם אהבו את זה מאוד, זה היה אירוע של הרבה חיים ושל אושר. מצד אחד, עצוב כל כך לעשות מוזיאון המוקדש לבן אדם שמת בגיל צעיר כל כך. מצד שני, הוא היה גאון בכל כך הרבה דרכים ולתת לקהל אפשרות ללמוד יותר עליו ועל המוזיקה שלו זה פנטסטי". 

טים ברגלינג נולד ב-1989 ובילה את נעוריו באחד האזורים העשירים והיוקרתיים של סטוקהולם. אמו, אנקי לידן, היא שחקנית, אביו, איש עסקים. הקריירה המוזיקלית שלו החלה כשהעלה רימיקסים של מוזיקה אלקטרונית שיצר בביתו לפורומים באינטרנט. ב-2010 קטע שהפיק, Seek Bromance, זכה להצלחה מסוימת בכמה מדינות אירופיות וב-2011 היה זה Levels שזכה להצלחה בינלאומית. הצלחה זו הובילה אותו להופיע בפסטיבלים חשובים בכל העולם, לפרוץ דרכים מוזיקליות חדשות ולשתף פעולה עם מוזיקאים מובילים. אז הגיע הפסטיבל במיאמי ולאחריו האלבום True שמיצב אותו ככוכב פופ ולא רק כאחד הדיג'ייז הטובים בעולם. 

בשנים הבאות ההצלחה הביאה אותו ללב המיינסטרים. הוא שיתף פעולה עם מותגים כמו קוקה קולה, פיפ"א והאירוויזיון והקליט עם אמנים כמו "קולדפליי" ורובי ויליאמס. על פניו, אביצ'י לא יכול היה להיות במצב טוב יותר – האלבום Stories יצא ב-2015, סיבובי ההופעות היו אינטנסיביים וההצלחה המסחרית היתה ענקית. במקביל היתה גם מציאות אחרת – הוא סבל מבעיות רפואיות קשות, המרכזית שבהן דלקת לבלב חמורה, שגרמה לו כאבים קשים ובעקבותיה התמכר למשככי כאבים. הוא התמכר גם לאלכוהול וסבל מחרדה ומפחד במה שבסופו של דבר הביאו אותו להחלטה להפסיק להופיע ב-2016. התהליך כולו תועד בסרט Avicii – True Stories שביים ידידו, לבן טסיקורישבילי (Levan Tsikurishvili). 

בשנתיים האחרונות לחייו ברגלינג טייל בעולם במקומות כמו מדגסקר, קניה ופרו. באביב של 2018 ההשראה חזרה. הוא הקליט עם שותפים בלוס אנג'לס, שיתף קטעים חדשים ברשתות חברתיות והקדיש מחשבה רבה לכתיבת מלים לקטעים חדשים שהחל ליצור. באפריל נסע לחופשה בעומאן וב־20 בחודש, דווקא כשהיה דומה שהוא בתקופה טובה ורגועה ונהנה מפריחה יצירתית, שם קץ לחייו. מספר ימים לאחר מכן פירסמה משפחתו הודעה: "טים האהוב שלנו היה אדם מחפש, נשמה אמנותית שברירית שחיפשה תשובות לשאלות קיומיות. פרפקציוניסט שחתר תמיד ליותר, שנסע ועבד קשה בקצב שהוביל ללחץ קיצוני. כשהפסיק להופיע, הוא רצה למצוא איזון בחיים כדי להיות מאושר ולעשות את מה שהוא הכי אוהב – מוזיקה. הוא נאבק במחשבות על משמעות, חיים ואושר. כעת, הוא לא יכול היה להמשיך יותר. הוא רצה למצוא שלווה. טים לא נוצר עבור המכונה העסקית שבה מצא את עצמו; הוא היה בחור רגיש שאהב את מעריציו אבל התנער מאור הזרקורים. טים, לנצח תהיה נאהב ותחסר לנו. האדם שהיית והמוזיקה שלך ישמרו את זכרך בחיים. אנחנו אוהבים אותך, המשפחה". ההלוויה התקיימה בסטוקהולם ביוני 2018.

ארבע שנים מאוחר יותר המוזיאון בסטוקהולם מציג את חדר ילדותו של ברגלינג. יש שם ציורים שצייר, ספרי הארי פוטר, מסכי מחשב עם המשחק שבו נהג לשחק, World of Warcraft, גיטרה קלאסית ומכשיר DVD. "כשאני רואה את זה, זה מאוד נוגע ללבי", אומר קלאס, אביו של ברגלינג בראיון מיוחד ל"הארץ", "יש כאן השתקפות של 30 שנה. זו חוויה רגשית מאוד. יוצרי המוזיאון לא עשו הפקת יתר, זה עשוי בטעם טוב ובאיזון ואני חושב שהחדר הוא חלק חשוב בהבנה של תחילת העשייה המוזיקלית של טים. זה בעצם התחיל עם משחקי מחשב".

איך זה בעצם קרה? מתי הבנת שטים הוא לא עוד בחור צעיר שאוהב משחקים, אלא שיש לך גאון מוזיקלי בבית?

"אני לא חושב שהבנתי שהוא גאון, אם להשתמש במלה שלך. עם זאת, כן שמתי לב שיש משהו מאוד מיוחד באנרגיה שלו, באופן שבו היה קורא לי לשמוע משהו שיצר. המוזיקה הזאת היתה, כמובן, שונה מאוד מהמוזיקה שאני אהבתי, זו היתה מוזיקת האוס מוקדמת. אני בן 76, אז הייתי שומע בלוז ודיקסילנד, שגם טים, אגב, שמע. הפעם הראשונה שהבנתי שיש בטים משהו מיוחד היתה כשהבן הבכור שלי, דייוויד, אמר לי שהוא שמע שיר של טים באירוע גדול במסעדה מפורסמת בסטוקהולם. אני חושב שהשיר Bromance היה הראשון שממנו הבנתי שיש כאן משהו מיוחד".

איך הרגשת כשטים התחיל להצליח? מה היית יותר, גאה או מודאג?

"הייתי גם גאה וגם מודאג. ברור שהייתי גאה. עכשיו אנחנו יודעים על מה שקרה לו ומאז דיברתי עם כל כך הרבה הורים שילדיהם הם מוזיקאים, ואין ספק שיש כאן פקטור של לחץ. ילדים צריכים בית, והם נקלעים לסביבה שונה לגמרי. הם מרוויחים כסף וזוכים לתהילה בגיל צעיר מאוד, כשהם לא לגמרי בוגרים ולא מוכנים לסוג כזה של חיים". 

משמאל: אוצרת המוזיאון ליסה האלינג-אדלנד, אינגמארי האלינג, קלס ברגלינג ופר סונדין. פעלו כצוות מצומצם צילום: Johanna Pettersson

מה לגבי הטענה שנשמעת, שהיה משהו מרושע וציני בתעשיית המוזיקה שניצלה את טים? מה אתה אומר על זה ארבע שנים אחרי? אתה כועס על התעשייה? מאשים אותה במה שקרה לו?

"אני לא מאשים את התעשייה כולה או את ההנהלה או את הנהלת סיבובי ההופעות. אני חייב לומר, למרות שטים היה צעיר, הוא היה בוגר מספיק בשביל לקבל החלטות. הוא היה סביב גיל 20 או 21, היה לו כסף, הוא היה נחוש, הוא היה עקשן והוא ידע מה הוא רוצה. הוא חי חיים שלא היו טובים לבריאותו הנפשית והפיזית, אבל אני לא מאשים את התעשייה בכללה. עם זאת, צריך לדבר על החלקים השונים של התעשייה – יש בעלי מועדונים, יש חברות תקליטים, יש לתעשייה הרבה מרכיבים וזה צוות גדול מאוד. המנטליות צריכה להשתנות ואנחנו דיברנו מדי פעם עם אנשים שונים על כך שיש צורך לעשות שינוי באופן שבו חברות מחתימות אמנים צעירים. צריך להיות הסדר מיוחד – עם עורך דין, אמרגן ומנהל, צריך לדאוג לתכנון של דברים כמו מנוחה ושעות שינה. במקום פשוט להאשים את התעשייה באופן כללי – צריך לעשות משהו כמו רישיון נהיגה להחתמת אמנים צעירים. יש רגע שבו אמן מתחיל להצליח ולהרוויח כסף. בשלב הזה הדברים החשובים צריכים להיות כבר מטופלים". 

אני מבין שהיו לפחות פעמיים שבהן המשפחה ואנשים אחרים שהיו קרובים לטים התערבו במה שנגע בהתמכרויות שלו לאלכוהול ולמשככי כאבים. תוכל לספר על זה קצת?

"ההתערבות הראשונה היתה ב־2014, בדירה של טים בסטוקהולם, יחד עם המנהל שלו. זו היתה התערבות אישית מאוד וטים כעס עלינו מאוד. הוא לא הסכים איתנו. היו שיחות ארוכות וניסינו לקבל עזרה, אבל לא היה לנו כאן מקום מתאים שבו אדם צעיר ומפורסם יכול לקבל טיפול טוב. אירגנו עזרה והיו אנשים טובים, אבל זה התחיל בכיוון הלא נכון, טים לא ממש קיבל את העניין וזה לא הצליח במיוחד. הפעם השנייה היתה התערבות גדולה יותר, עם כל חבריו, עם האחים שלו וההנהלה שלו, ב־2015. נפגשנו באיביזה וישבנו איתו לחמש או שש שעות. בסוף הוא הסכים ללכת למרכז טיפול קטן וטוב באיביזה, מקום שהיה רחוק מאוד מהסטייל ההוליוודי. הוא טופל על ידי אדם מבוגר שעשה איתו שיחות ארוכות בסביבה נעימה מאוד וזה היה בהחלט שינוי בכיוון חיובי".

מעבר לעובדה שטים היה ביישן ואינטרוברטי, הוא היה גם רציני ובעל מחשבות עמוקות. תוכל לספר קצת על זה? 

"טים חיפש משמעות בחיים. אחרי הטיפול באיביזה הוא התחיל להבין את עצמו בצורה חדשה בכל הקשור לאנשים אחרים. השאלות הקיומיות היו שאלות כמו, מהיכן מגיעה החרדה שלי? הוא קרא למשל על בודהה. כשיש לך בעיות בחיים, אם רצת מהר מדי במשך זמן רב מדי, יש הרבה עם מה להתמודד וזה מה שהוא התחיל לעשות. זה היה טבעי להתחיל לתהות על הקיום – הוא שאל את עצמו, למשל, 'מה אנחנו עושים על האדמה הזאת?' היינו מדברים ארוכות בטלפון על החיים ועל משמעותם". 

האם אתה חושב שזה הרקע להתאבדותו?

"אני לא חושב ככה. מאז שזה קרה חשבנו על זה הרבה. הוא היה באמצע הפקת אלבום. לא היו סימנים שהוא עומד להתאבד. זה כנראה מקרה של מעין 'תאונת שרשרת', שבו כמה דברים מצטברים יחד למצב פסיכוטי. לא ראינו שהיה שם ממש תכנון. אנחנו חולקים את הדבר הזה עם הורים רבים שלא יודעים. גם אם יש בעיות, מהמורות בדרך, לא חושבים שזה יגיע לזה".

אתה לא מהסס להשתמש במלה "התאבדות", למרות שרבים מתחמקים ממנה. האם זה מכוון? 

"זה מכוון לגמרי, אני ואישתי דיברנו על זה והחלטנו להשתמש במלה הזו. בדרך כלל מתחמקים ממנה, ומתחמקים מהנושא. יש הרבה בושה סביב הנושא. יש אנשים שחושבים שאסור לדבר על זה. זה עניין גדול – חייבים להשתמש במלה, לקרוא לזה בשם האמיתי – להגיד מה שזה באמת ולא להשתמש במושגים שמרחיקים את הנושא מאיתנו. מומחים אומרים של-45% מאוכלוסיית שוודיה יש איזשהו קשר עם מישהו שהתאבד. זה מספר גדול וחבוי. חייבים לדבר על זה בשביל להתמודד עם זה. אם אנחנו יכולים לעזור במשהו כאן, זה קשור בסטיגמה – אנחנו יכולים לדבר על זה ולהקטין את הסטיגמה. אם הסטיגמה תשתנה, הצעדים המונעים והטיפוליים יהיו אחרים. אפילו ברמה הפרקטית – יש, למשל, מדינות שבהן יש גדרות מפרידות בין רציפים למסילות רכבות, ראיתי שבניו יורק יש ארגון שיש לו טלפון אדום מאויש שאליו מגיעות שיחות ישירות מגשרים. כלומר, בגשר יש מספר שאפשר להתקשר אליו כשרואים שמישהו מתכוון לקפוץ".

כשנה לאחר התאבדותו הקימה משפחתו של טים קרן לזכרו. הקרן, שהיא הבעלים של המותג "אביצ'י", הוקמה לדברי המשפחה בעקבות רצונו של טים לעשות שינוי בעולם. בהקשר זה הקרן מצטטת באתר הבית שלה את ברגלינג שאמר לפני מותו: "כשהתחלתי להרוויח כסף גיליתי שאני לא באמת צריך את זה. כשיש לך עודף כסף, כסף שאתה לא צריך, הדבר הכי הגיוני, הכי אנושי והכי מובן מאליו הוא לתת לאנשים נזקקים". ברוח זו ובהתחשב בנסיבות מותו של ברגלינג, הקרן עוסקת בעיקר בסוגיות של בריאות הנפש. 

"אחרי שטים מת הבנו שאנשים צעירים סובלים מבעיות נפשיות מסוגים שונים", אומר קלאס. "זו בעיה גדולה ויש גם בעיה גדולה של התאבדויות אצל צעירים. לכן החלטנו לעשות עם מורשתו של טים משהו בעניין הזה. כעת אנחנו מתמקדים במניעת מחלות נפש אצל ילדים, נוער ובגירים צעירים. אנחנו גם עוסקים במניעת התאבדויות. אנחנו רוצים לעשות כל מה שביכולתנו על מנת להוריד את הסטיגמה שקשורה לבעיות אלו. הרבה פעמים הסטיגמה היא הבעיה הגדולה, כי היא משאירה את הבעיות היכן שהן, מונעת את היכולת לדבר עליהן ולטפל בהן. בעתיד נטפל בדברים אחרים שלטים היה אכפת מהם, למשל הסביבה ובעלי חיים, אבל כרגע ובשנים הקרובות אנחנו מתמקדים בבריאות הנפש". 

לצד הקמת הקרן יצא לדרך ב-2019 פרויקט נוסף הקשור למורשתו של טים ברגלינג. ביוני אותה שנה יצא לאור האלבום Tim שהורכב מחומרים שאביצ'י עבד עליהם לפני מותו ויש מי שמצא בהם רמזים מטרימים להתאבדותו. השיר SOS, למשל, יכול להתפרש כקריאה לעזרה, והשיר Heaven (שיתוף פעולה עם כריס מרטין מ"קולדפליי") כולל משפט כמו "I think I just died and went to heaven".  

"ההחלטה להוציא לאור את האלבום היתה קלה", אומר קלאס, "ידענו שטים רצה להוציא את המוזיקה הזאת לאור. זה גם מתועד. כמובן שגם רצינו שהמוזיקה שלו תישמע. שיתפנו פעולה עם החברה שמחזיקה את המאסטרים ועם חברת ההפצה, עם המפיקים שעבדו איתו על המוזיקה, כך שזה היה קרוב ככל האפשר לרצונות של טים". 

מה אתה חושב על המלים באלבום?

"המלים של טים תמיד היו קצת אפלות. הוא תמיד רצה מלים שאומרות לו משהו והקפיד עליהן מאוד. אני לא חושב, כמו אחרים, שיש במלים רמז להתאבדות שלו. יש שם מחשבות על החיים, על אהבה, על התבגרות, זו השתקפות של אישיותו ושל הדברים שקרא וחשב. וזה שילוב מעניין מאוד של מלים ומוזיקה. מעריצים רבים של טים כתבו לנו עד כמה המלים שלו עזרו להם, עד כמה הן היו משמעותיות בשבילם. נדמה לי שהוא פגע במשהו שמשותף להרבה צעירים". 

המשפט האחרון של קלאס ברגלינג מעניין במיוחד מפני שהוא נותן הקשר חדש לפער שנחשף בכל סרטון או הקלטה של הופעה של אביצ'י. כשצופים באיש הצעיר, המוכשר והרגיש הזה עומד על הבמה ומרקיד אלפי אנשים, אי אפשר שלא לתהות על הפער בינו, על מצבו הנפשי הרעוע, ובין הצעירים הצוהלים שלרגליו. עם זאת, כשמביטים קצת יותר לעומק, בהחלט יכול להיות שהפער הוא לא בין אביצ'י לקהל שלו, אלא בין כל אחד מהצופים והצופות לבין עצמם. כמו אביצ'י, גם הם נראים מבחוץ קצת כמו קריקטורה של שמחת נעורים נטולת דאגות, אבל ייתכן שממש כמו הדיג'יי הנערץ עליהם, גם הם מחפשים תשובות, גם הם מתמודדים עם חרדות, בדידות ופחדים, וגם הם, למרות קפיצות השמחה, הצרחות והידיים באוויר, מוצאים במוזיקה מקלט, גם אם זמני, לקושי הכרוך בלהיות אדם צעיר בעולם הזה בשנות העשרים של המאה ה-21. 

לא חלמנו ולא התכוונו לעשות סדרה שתהפוך לאמיתית כל כך. כרגע זה רק מפחיד.

עשור לפני הפלישה לאוקראינה, ועוד בטרם נכנסו כוחותיו של פוטין לחצי האי קרים, חזו הסופר יו נסבו והבמאי אריק סקיולדביירג מלחמה באירופה עם הסדרה "כיבוש". בראיון מספר הבמאי הנורבגי על הדומה והשונה בינה ובין המציאות, על החתירה שלו נגד הייצוג הרוסי הקלישאתי וגם על המוסר הנורדי הכפול בכל הנוגע למשבר האקלים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718807

באמצע מרץ פירסם "הניו יורק טיימס" מאמר מאת העיתונאי תומס פרידמן על מרכיב ההפתעה במלחמה באוקראינה. על פי פרידמן, הנשיא פוטין הוא זה שמופתע לרעה, בין השאר מעוצמת ההתנגדות האוקראינית ומתגובת הנגד הנחושה של אזרחים ומדינות במערב. מצד אחר, רבים במערב הופתעו גם הם מעצם הפלישה הרוסית והאכזריות חסרת הרחמים שלה. "יהיו הפתעות נוספות", מבהיר ומזהיר פרידמן בסיפא של מאמרו, "והן לא כולן יהיו טובות". במדינות אירופה הפתעת הפלישה לאוקראינה לא היתה רק טעות גיאו-פוליטית או חוסר הבנה של מדיניות החוץ הרוסית, היא תוצאה של עשרות שנות שלום. מיליונים רבים מאזרחי אירופה, כולל רבים ממעצבי המדיניות שלה, פשוט לא חוו בימי חייהם אזעקות, הפגזות או כיבוש. הם לא היו מסוגלים לדמיין התקפה על מדינה שיש בה דמוקרטיה ושוק חופשי, הם האמינו בקלישאה הידועה ששתי מדינות שיש בהן מקדונלד'ס לא יילחמו זו בזו, ובחלומותיהם הפרועים ביותר הם לא ראו גל פליטים המורכב מאנשים הנראים, מתלבשים ומתנהגים ממש כמותם.

אבל את מה שפיספסו רבים מהמדינאים והעיתונאים באירופה ראו כמה מיוצרי הטלוויזיה ביבשת. הסדרה הנורבגית "כיבוש", שעונתה הראשונה שודרה ב-2015, היא אחת הדוגמאות הבולטות. נקודת המוצא שלה היא הקמתה של ממשלה נורבגית על ידי מפלגה ירוקה, שנבחרת אחרי שהאומה נותרת מוכה עקב אסון אקלימי. הממשלה החדשה נחושה להפסיק להפיק ולייצא נפט וגז טבעי כדי להציל את העולם, אבל היא מעוררת עליה את זעמם של האירופאים התלויים באספקת אנרגיה נורבגית. בשלב זה נכנסים הרוסים לתמונה, ובתיאום עם האיחוד האירופי חוטפים את ראש הממשלה הנורבגי, גורמים לו לשנות מדיניות ומחדירים למדינה את אנשיהם המתפעלים ומשתלטים על שוק האנרגיה. במקביל הם מתחילים להפעיל את כובד משקלם גם על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה המקומית.

גם אם "כיבוש" זכתה להצלחה בתחילת דרכה, העלילה שלה לא נראתה סבירה במיוחד – כיבוש רוסי של נורבגיה נחשב ב-2015 ליותר מסתם בדיון. זה היה מדע בדיוני. בנורבגיה צריך להיות היום בן יותר משמונים כדי לזכור משהו מהפעם האחרונה שבה המדינה היתה מעורבת במלחמה, ועד לא מזמן צריך היה להיות בעל דמיון פורה או פסימיסט קיצוני, שלא לומר פרנואיד, כדי לדמיין כובש זר המשתלט על הממלכה הנורדית. היום דברים השתנו. גם אם ברור שהתסריט של "כיבוש" הוא קיצוני, הוא מבוסס על סדר עולמי חדש שלפיו השתלטות של מדינה אחת על מדינה אחרת, מסיבות כלכליות המבוססות על משבר אקלים ומחסור באנרגיה, היא לכל הפחות אפשרות.

"הרעיון הראשוני היה של הסופר יו נסבו", מספר אריק סקיולדביירג, אחד מיוצרי הסדרה. "אני וקריאנה לונד, שכתבה יחד איתי את התסריט, לקחנו את הרעיון הבסיסי שלו ועשינו לו דרמטיזציה לסדרת טלוויזיה". סקיולדביירג מספר שנסבו הגה את הרעיון כבר ב-2008 והוא עצמו הוכנס לעניינים ב-2012, לאחר שהפרויקט עבר כבר כמה שלבים של מימון ופיתוח. "קראתי על הרעיון בעיתון, הוא נשמע מעניין מאוד וכשהמפיקים יצרו איתי קשר וביקשו שאכתוב ואביים, אמרתי כן מיד", הוא מספר. "חשבתי שהרעיון לעסוק בתגובה האנושית לשינוי פוליטי פתאומי, כמו כיבוש, הוא רעיון נועז. אחרי זה הדברים התגלגלו מהר. מכיוון שהיה קל למצוא מימון לפרויקט, אולי בגלל שנסבו הוא סופר פופולרי מאוד, הצילומים לא התעכבו והמשימה שלנו ככותבים היתה קצת כמו לרוץ לפני רכבת ההפקה. בעונה הראשונה כתבנו אפילו תוך כדי הצילומים".

המציאות מחקה את האמנות

מה שהפך את הפרויקט למעניין אפילו יותר היתה העובדה שממש עם תחילת הצילומים, בתחילת 2014, הצבא הרוסי פלש לקרים והרוסים סיפחו את חצי האי. "מבחינת ההפקה, הנסיבות ההיסטוריות היו יתרון", אומר סקיולדביירג, "היינו פותחים עיתון בבוקר ומקבלים תחקיר שמסביר איך כיבוש נראה בעולם האמיתי".

כיבוש נורבגיה בסדרה שסקיולדביירג כתב וביים איננו דומה בדיוק למה שהתרחש בקרים ב-2014, או למה שמתרחש באוקראינה כעת. הדברים גם אינם סטטיים בסדרה עצמה. הרוסים חודרים למרקם החיים הנורבגי באופן מדורג, מתוחכם וזמני לכאורה. בתחילת הדרך אין הפגזות של אוכלוסייה אזרחית, חיי היומיום נמשכים כרגיל, ערים אינן משוטחות ואין טנקים ברחובות. הכיבוש מתנהל מאחורי הקלעים באיצטלה כלכלית. הדמויות המושפעות ממנו באותו שלב ראשוני הן בעיקר אלו הנמצאות במרכז הזירה הפוליטית – דיפלומטים, פוליטיקאים ועיתונאים – וכאלו המרוויחות או מפסידות ממנו באופן ישיר – משתפי הפעולה עם הרוסים ואלו המתנגדים באופן אקטיבי ונרדפים על כך. בעבור הרוב, הרוסים הם רק עוד משהו שמדברים עליו בחדשות. למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, "כיבוש" מציירת דיוקן אמין, מטריד ומלא ניואנסים של התגובה האנושית להשתלטות של כוח עוין על מדינה ריבונית.

"הסדרה בוחנת כיצד פרטים מתנהגים כאשר המדינה שלהם נכבשת, בכל צורה שהיא, על ידי כוח זר", אומר סקיולדביירג. "זו סיטואציה שרבים בעולם כבר חוו, היא מעוררת הזדהות והיא מעלה את השאלה – מה אני הייתי עושה? האם הייתי בורח? האם הייתי מנסה להתאים את עצמי לנסיבות המשתנות?"

איך הרגשת כשהמציאות נעשתה דומה כל כך לתמונה הקודרת שיצרת?

"לאורך העונות נמשכתי בצורה קצת מוזרה לרעיון שהמציאות מחקה תרחישים שונים בדרמה שלנו. היום אני כבר לא מרגיש כך. האירועים האחרונים הם מעוררי צמרמורת. הם מפחידים מאוד. לא חלמנו ולא התכוונו לעשות סדרה שתהפוך לאמיתית כל כך וזו לא היתה שאיפה שלנו. כרגע זה רק מפחיד. אם עוקבים אחרי 'כיבוש' לאורך העונות, רואים שהסדרה הופכת ליותר ויותר אלימה. בהתחלה ראש הממשלה בסדרה, יספר ברג (הנריק מסטד), נוהג בדיוק הפוך מאיך שהנשיא האוקראיני, זלנסקי, נוהג עכשיו. זה דומה אולי למה שהאוקראינים עשו ב-2014. כלומר, ניסיון להימנע מאלימות כדי להציל חיי אדם. בסדרה ראש הממשלה נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא תחת מתקפה של מדינה חזקה בהרבה מבחינה צבאית ואין לו מוצא קל. עם זאת, לאורך הסדרה הוא נעשה יותר ויותר מיליטנטי. זה מצב שדומה במידת מה למצבו של זלנסקי".

המשך כאן: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718807

דרור פיילר נחוש להמשיך להרעיש

בגיל 70, דרור פיילר עדיין זכור כמי שהיה ממארגני משטי המחאה לעזה וכמי שעמד מאחורי המיצב עם צילום המחבלת המתאבדת שהושחת על ידי שגרירנו בשוודיה. בראיון מספר המוזיקאי האוונגרדי על האיומים, המכות ואיסור הכניסה לארץ, ומזכיר שלמרות הרעש שהוא יוצר, כל רצונו הוא שקט ושלום במזרח התיכון.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10585210

גיל שבעים יושב בימים אלו המוזיקאי האקספרימנטלי, האמן והאקטיביסט הפוליטי דרור פיילר בביתו שבסטוקהולם ומלחין יצירה מוזיקלית לתזמורת של שמונים נגנים. זו משימה שיש בה מידה לא מעטה של אופטימיות, בהתחשב בעובדה שאיש לא הזמין את היצירה ושאולמות הקונצרטים באירופה סוגרים בימים אלו את דלתותיהם בזה אחר זה. בהנחה שהיצירה אכן תוצג לקהל ביום מן הימים, סביר להניח ששמות התואר שהמאזינים יצמידו לה, כמו לרוב עבודותיו של פיילר, יהיו "אוונגרדית", "ניסיונית", "לא קומוניקטיבית" או סתם "רעש". אך גם אם יש משהו בכינויים אלו, עבודתו של פיילר בעשורים האחרונים כוללת מרכיבים ביוגרפיים מהילדות בקיבוץ, השירות בצנחנים, ההגירה לשוודיה והגלות באירופה. יש בה אמירה אידיאולוגית, הצהרה אמנותית וגם מרכיבים אישיותיים.

בישראל מוכר פיילר, יש שיאמרו ידוע לשמצה, בזכות פעילותו הפוליטית, ובעיקר ארגון המשטים לעזה והיצירה מעוררת המחלוקת "שלגיה ושיגעון האמת" שיצר יחד עם רעייתו, גונילה. יצירה זו, ששגריר ישראל בשוודיה ניסה להשחית, מעצריו של פיילר בישראל, תמיכתו ב-BDS והצהרות הנמצאות הרחק מגבולות הגזרה של הדיון הציבורי הלגיטימי בישראל – כל אלה משכו אליהם תשומת לב שלעתים באה על חשבון המוזיקה. עם זאת, יצירותיו של פיילר מבוצעות וזוכות להצלחה ברחבי העולם. לפחות עד כמה שמוזיקה אמנותית ולא מסחרית יכולה לזכות להצלחה.

פיילר נולד ב-1951 בתל אביב. בכיתה ח' עזב את הבית והחל ללמוד בפנימיית "מקווה ישראל", שם סיבכה אותו דעתנותו עם מוריו והוא הועזב אחרי שנתיים. הוא חזר להוריו, שבשלב זה עברו ליד-חנה, קיבוץ שהתפלג מתנועת "הקיבוץ המאוחד" והפך ליחיד בארץ שתמך במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). הוריו של פיילר היו פעילי מפלגה. אביו, אליעזר (נפטר ב-1993), היה מזכירו של ח"כ שמואל מיקוניס, מזכ"ל המפלגה. אמו, פנינה (נפטרה ב-2022 בגיל 98), עסקה באקטיביזם עד שנות התשעים לחייה. זיכרונות הילדות של פיילר פוליטיים מאוד – הוא מספר על הפגנות וחלוקת כרוזים, ריסוס סיסמאות נגד הכיבוש יחד עם אביו כבר ביוני 1967, והוא זוכר ויכוחים סוערים בין אמו להנהגת המפלגה ונסיעה להפגנה נגד החרמת אדמות ערבים עם אורי אבנרי ודן בן-אמוץ.

פיילר היה פעיל בברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) וגם שם הסתבך בדעתנות-יתר והואשם בטרוצקיזם, האשמה שלקח על עצמו בגאווה, למרות שכלל לא היה טרוצקיסט. אלו היו סוף שנות השישים ופיילר היה במרכז העניינים של השמאל הרדיקלי הישראלי – הוא ליווה את אביו בזמן הפילוג בין מק"י לרק"ח והצטרף לקבוצת שי"ח שנחשבה ל"שמאל חדש" וכללה, בין השאר, את יצחק לאור, רן כהן וניבה לניר. שנים לאחר מכן, ב־1986, נפגש אביו בבוקרשט עם אנשי אש"ף כשהמעשה היה לא חוקי. "זה היה חשוב", אומר פיילר, "הם נסעו למרות האיסור ודיברו שם על דו-קיום. הייתי גאה ושמח שאבי היה חלק מזה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא פגש מנהיגים פלסטינים, אבל בפעם הזו זה היה פתוח וגלוי כדי לאתגר את החוק הטיפשי שאסור לדבר עם אויבים על שלום".

המוזיקאי דרור פיילר. צילום: Pelle Seth

בסוף שנות השישים התגייס לצה"ל. "כל קומוניסט יודע שכוח פוליטי צומח מקנה הרובה, את זה אמר מאו צה טונג וזה היה כתוב על אוהל הסיירים שלי בגדוד חמישים", מספר פיילר בראיון בביתו שבסטוקהולם, יותר מחמישים שנה אחרי גיוסו לצנחנים. "המפלגה הקומוניסטית לא היתה נגד הצבא, להיפך, היא התנגדה להפקרתו לימין. היה לי חשוב להיות בצבא. הייתי ילד חיוור שנשרף בשמש, קטן ממדים, לא חזק ועם פה גדול. היה לי חשוב להראות קצת גבריות ומאצ'ואיזם. זו גם היתה הפעם הראשונה שפגשתי מקרוב חלקים גדולים בחברה הישראלית, דתיים ומזרחים למשל".

מפגשים אלו וגם המסגרת הצבאית לא גרמו לפיילר לשנות את השקפת עולמו. בעזה ב־1970 סירב למלא פקודה לירות לתוך המון שמישהו מתוכו השליך רימון על החיילים בטענה כי איננה חוקית, ישב בכלא הצבאי ולבסוף נזרק מהגדוד ונשלח לסיים את השירות בקיבוצו. הצבא השאיר בכל זאת חותם והיה התחלה לגישה מוזיקלית ייחודית. "ב-1970 באזור בלוזה (בצפון מערב סיני) נשלחנו לפתוח ציר לאורך תעלת סואץ בכל בוקר. המצרים ידעו בדיוק מתי נגיע ואיפה נהיה ויום אחד הם טיווחו את הצומת שסיימנו בו את הסיור. נהג המשאית שהיה אמור לאסוף אותנו נבהל מההפגזה, התחיל לנסוע לפני שהספקנו לעלות, ונאלצנו לרוץ אחרי המשאית עד שהיא נעצרה כי פגז נפל ממש לפניה. כך הספקנו לעלות ומישהו הוציא את הנהג מההלם כדי שימשיך לנסוע. בזמן הריצה הפגזים נפלו והרעש היה כאילו האוויר נקרע. אחר כך בא הצלצול והסתימה שנשארת באוזניים. זה שטח פתוח בלי הרים ובלי הד וזה יוצר רעש מיוחד מאוד. שנים ניסיתי לשחזר את הסאונד הזה ביצירה שלי ולעשות סימולציה אלקטרונית שלו. לא הצלחתי. אי אפשר לשחזר באולפן את האפקט של האדרנלין ואת הפחד". והיתה עוד חוויה צבאית שלימים חדרה למוזיקה של פיילר. "כשישבתי בבידוד בכלא צבאי, התא היה קטן מאוד, האור דלק כל הזמן ולא היה באזור אף אדם. יכולתי לשמוע רק את קצב הלב שלי, קולות כאוטיים מהבטן וצליל גבוה שאולי בא מהמוח שלי, או שאולי זה רק היה דמיון. במוזיקה שלי ישנם המרכיבים האלו: קצב, תנועות כאוטיות וצלילים גבוהים".

המשך כאן: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10585210

As a Boy, He Found God at the Synagogue. Then He Discovered Classical Music

For star Swedish composer Jacob Mühlrad, 'making music is like practicing religion.' Indeed, his works are heavily informed by Jewish themes, Hebrew words and Holocaust trauma.

David Stavrou

STOCKHOLM – Jacob Mühlrad used to be a bad student. A very bad student. Because he suffered from dyslexia, he had difficulty reading and writing, and in school they thought he was unmotivated and lacked proper learning skills. Although he came from a middle class Jewish family living in an affluent neighborhood in west Stockholm, he was seen as a “problematic” child. A lonely child, he suffered from panic attacks and depression at the early age of 9, disturbed his teachers in the classroom and got into fights in the schoolyard. All that was accompanied by other, physical health problems.

Today Mühlrad is considered one of the most promising young classical composers in the world. At the age of 30, he is the youngest composer to have written for the Royal Swedish Opera. Beyond that, he has written for Sweden’s leading orchestras and choirs, his music has been performed in concert halls all around the world, including Carnegie Hall in New York, he has won scholarships and awards in Sweden – and this year an album containing four of his choral works was released by Deutsche Grammophon.

While he has been called a “wunderkind” on several occasions, as a young boy Mühlrad was not interested in music at all. That all changed when he was 15. The trigger for that may be familiar to anyone one who grew up in Israel (and other countries) in the last 40 years: an episode of the classic, animated French television series “Once Upon a Time,” created and produced by Albert Barillé, which was broadcast on educational channels in the late 1970s, 80s and 90s.

“The TV was on and suddenly I heard music. It was a work by Bach,” Mühlrad recalls in an interview with Haaretz. “I heard it as something spiritual and it affected me deeply. One day I heard my sister, Hannah, playing the piano. She was a good student, I wasn’t; she played the piano, and I didn’t. I was just looking at her and tried to imagine what it felt like to play like that. She played a Bach prelude. I remember wanting to feel that way too. That summer, my father had a broken electric piano that my sister once received for Hanukkah, repaired. At first, it didn’t interest me at all, but eventually I started playing around with it. It was easier for me to associate myself with a plastic electric instrument than with a shiny, polished piano. My mother suggested that I take a lesson with my sister’s teacher, Regina Steinboch. At first I resisted, but eventually I took a lesson and I was immediately hooked.”

At first, Mühlrad experimented with his new toy. “I pressed a button that started a pre-programmed piece,” he remembers. “It was a familiar work by Mozart, ‘Rondo Alla Turca’ (the final movement of the Piano Sonata No. 11). I tried to play it myself, to find the right keys, and I did it. It was easy, I just played it. Then I showed the piano teacher. She laughed at the weird way I played it. I almost felt like a clown. She talked to my mother and told her what every Jewish mother wants to hear – that her son is very talented. My mother was always very supportive of me. But I wanted to learn more, and I wanted to learn faster. When I watched ‘Once Upon a Time’ on TV again, I asked my teacher for the name of the piece that opens it. She said it was Johann Sebastian Bach’s Toccata and Fugue in D minor. When I asked if she could teach me how to play it, she explained that the piece was written for organ and that I could play it in perhaps five years. It needs to be done step by step, she explained. But I hate doing things step by step. I’ve never done anything step by step. She said that I couldn’t learn it without reading sheet music, I said I could mimic her fingers – and she claimed that in that way it would take forever. We finally agreed that we’d try to do it my way and if it didn’t work out, we’d do it hers.

continues here: https://www.haaretz.com/world-news/.premium.HIGHLIGHT.MAGAZINE-as-a-boy-he-found-god-at-the-synagogue-then-he-discovered-classical-music-1.10475855

כוכב הפופ השוודי של המוזיקה הקלאסית היה פעם ילד עם כיפה ופאות

המלחין השוודי הצעיר יעקב מולראד מספר בראיון כיצד הפך מילד בעייתי לסיפור הצלחה, מדוע סירב עד שלב מאוחר ללמוד תווים, איך משפיע על יצירתו סיפור השואה של סבו ולמה עבר מרש"י לניטשה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771

יעקב מולראד היה תלמיד גרוע. אפילו גרוע מאוד. מכיוון שסבל מדיסלקציה, הוא התקשה לקרוא ולכתוב ובבית הספר חשבו שהוא נטול מוטיבציה וחסר יכולות למידה. אף על פי שבא ממשפחה יהודית בורגנית המתגוררת בשכונה אמידה במערב סטוקהולם, הוא הוגדר כ"בעייתי", נהג להפריע ולהסתבך בקטטות וסבל מהתקפי חרדה ומדיכאון כבר בגיל תשע. אלו לוו בבעיות בריאותיות, תחושת בדידות ורגשות אשם. כיום מולראד הוא אחד המלחינים הקלאסיים הצעירים המדוברים ביותר בעולם. בגיל 30 הוא המלחין הצעיר ביותר שכתב בעבור האופרה המלכותית השוודית. מעבר לכך, הוא כותב בעבור התזמורות והמקהלות המובילות בשוודיה, יצירות פרי עטו הועלו באולמות ברחבי העולם, בין השאר בקרנגי הול בניו יורק, הוא זכה במלגות יקרות ערך ובפרסים שונים בשוודיה והשנה יצא לאור אלבום אוסף של ארבע מיצירותיו למקהלה בהוצאת דויטשה גרמופון היוקרתית.

מטבע הדברים התואר "ילד פלא" הוצמד לו לא מעט פעמים, אך כילד צעיר מולראד לא התעניין כלל במוזיקה. כל זה השתנה כשהיה בן 15. את הטריגר למהפך בחייו יוכלו לזהות גם כל אחד או אחת שגדלו בישראל בארבעים השנים האחרונות – זה היה פרק של "הָיֹה הָיָה", סדרת הטלוויזיה הצרפתית לילדים בבימויו של אלבר בארייה, ששודרה במדינות רבות בעולם כתוכנית חינוכית ללימוד היסטוריה. "הטלוויזיה היתה פתוחה ופתאום שמעתי מוזיקה. זו היתה יצירה של באך, מוזיקת הפתיחה של 'היה היה'", מספר מולראד. "שמעתי את זה כמשהו רוחני וזה השפיע עלי מאוד. קצת מאוחר יותר הייתי משועמם ויום אחד שמעתי את אחותי, האנה, מנגנת בפסנתר. היא היתה תלמידה טובה, ואני לא, היא ניגנה בפסנתר, ואני לא. רק הסתכלתי עליה וניסיתי לדמיין מה התחושה כשמנגנים ככה. היא ניגנה פרלוד של באך. רציתי גם להרגיש כך. באותו קיץ אבא שלי תיקן סינתיסייזר מקולקל שאחותי קיבלה פעם כמתנת חנוכה. בהתחלה הוא לא עניין אותי בכלל אבל בסופו של דבר התחלתי להשתעשע איתו. היה לי קל יותר לראות את עצמי עם סינתיסייזר מפלסטיק מאשר עם פסנתר מצוחצח. אמא שלי הציעה לי לקחת שיעור אצל המורה של אחותי, רגינה שטיינבוך, תחילה התנגדתי, אבל בסוף שוכנעתי ואחרי השיעור הזה כבר הייתי נעול לגמרי על הנגינה".

בתחילה מולראד רק השתעשע עם הצעצוע החדש שלו. "לחצתי על כפתור שהשמיע יצירה מתוכנתת מראש", הוא מספר, "זו היתה יצירה מוכרת של מוצרט, Rondo Alla Turca (הפרק האחרון של הסונטה לפסנתר מס' 11). ניסיתי לנגן את זה בעצמי, למצוא את הקלידים הנכונים והצלחתי. זה היה קל, פשוט ניגנתי את זה. אחר כך הראיתי את זה למורה לפסנתר. היא צחקה מהצורה המוזרה שניגנתי, הרגשתי כמעט כמו ליצן. היא דיברה עם אמא שלי ואמרה לה את מה שכל אמא יהודייה רוצה לשמוע, שהבן שלה מוכשר מאוד. אמא שלי תמכה תמיד בכל השיגיונות שלי. אבל אני רציתי ללמוד יותר, ורציתי ללמוד מהר יותר.

יעקב מולראד. התחיל עם סינתיסייזר מפלסטיק צילום: Morgan Norman


"כשראיתי שוב את התוכנית 'היה היה' בטלוויזיה, שאלתי אותה מה שם היצירה שפותחת אותה. היא אמרה שזו טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהאן סבסטיאן באך. כששאלתי אם היא יכולה ללמד אותי לנגן את זה, היא הסבירה שהיצירה נכתבה לאורגן ושאוכל לנגן אותה אולי בעוד חמש שנים. צריך לעשות את זה צעד אחרי צעד, היא הסבירה. אבל אני שונא לעשות דברים צעד אחרי צעד. אף פעם לא עשיתי שום דבר צעד אחרי צעד. אז ניסיתי לעשות איתה דיל והיא אמרה שאי אפשר ללמוד את זה בלי שיודעים תווים. אמרתי שאני יכול לחקות את האצבעות שלה, היא טענה שזה ייקח המון זמן. אבל לבסוף הסכמנו שננסה לעשות זאת בדרך שלי ואם זה לא יצליח נעשה את זה בדרך שלה. "בשיעור הבא היא הגיעה עם העיבוד לפסנתר של היצירה. היא ניגנה את הפראזה הראשונה ואז חיקיתי אותה, ניגנתי את זה כמה פעמים וביקשתי להתקדם. לא ידעתי מה זה סולם ולא קראתי תווים אבל זיהיתי את הצורות והמבנים בצורה אינטואיטיבית, ראיתי את ההיגיון שלהם ולמדתי אותם כמו שלומדים הרבה מספרי טלפון. עשינו את זה במשך כחודשיים, למדתי להשתמש באצבעות באמצעות אטיודים (יצירות שנכתבו לצורך תרגול טכני של נגינה, ד"ס). לבסוף השלמתי את היצירה ואפילו ניגנתי אותה בהצלחה בקונצרט תלמידים. אחרי זה למדתי את פנטזיה אימפרומפטו של שופן (אופוס 66). רגינה ניסתה ללמד אותי תווים אבל התנגדתי כי לא רציתי להרגיש מטופש כמו שהרגשתי בבית הספר. רציתי שזה ימשיך להיות כיף וקל".

המשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771

כמו סרט ריגול שהשתבש: בחזרה לפיאסקו הגדול של המוסד

רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, שבקרוב ימלאו לו 50 שנה, והמבצע הישראלי שנערך בעקבותיו, "זעם האל", הניבו אינספור ספרים וסרטים, עד לתקופה האחרונה ממש. גם מי שלא מרבה בקריאת ספרי ריגול ודאי מכיר, לכל הפחות, את הרקע לפרשה ואת המחדל הקולוסלי של "המוסד" בעיירה לילהאמר שבנורבגיה. ספרים וסרטים רבים תיארו את השתלשלות האירועים ועסקו במשמעויותיו הפוליטיות, אחרים עסקו בסיבות שהובילו אליו או בדמויות שנשלחו למשימת החיסול, שחלקן נתפסו, נשפטו, נכלאו בנורבגיה, ובעקבות מאמצי ישראל יצאו מהכלא אחרי זמן לא רב. אבל בכל אלו נשארה דמות אחת כמעט אנונימית לגמרי: אחמד בושיקי, הקרבן החף-מפשע של מסע החיסולים הישראלי. הוא ידוע רק כ"המלצר המרוקאי שנרצח בטעות". מי הוא היה? מה הוא עשה בנורבגיה? איך הוא קשור למוזיקה צוענית? ומה הוא השאיר אחריו?

בוקר אחד של ספטמבר בשנת 1994, זמן קצר לאחר שהמוזיקאי צ'יקו בושיקי נפרד מהלהקה המצליחה שהקים, "ג'יפסי קינגס", הוא קיבל שיחת טלפון לא צפויה. על הקו היתה נציגה של אונסק"ו והיא נשמעה בהולה: הארגון מקיים קונצרט מיוחד לציון יום השנה להסכם אוסלו בנוכחות שמעון פרס ויאסר ערפאת ובהשתתפות "הג'יפסי קינגס". אלא שעכשיו, בדקה ה-90, ולאחר ש-24,000 כרטיסים נמכרו, נודע שהלהקה החמיצה את הטיסה לאוסלו, האם בושיקי יסכים להופיע במקומה עם להקתו החדשה, "צ'יקו והג'יפסיז", וימנע פיאסקו? "אמרתי כן. באתי עם המוזיקאים שלי, הודענו לקהל ש'הג'יפסי קינגס' לא יכלו לבוא לבסוף אבל אני המייסד שלהם, ניגנו את 'במבולאו' ולהיטים אחרים של הלהקה, וזו היתה הצלחה גדולה", הוא נזכר. "בסוף ההופעה פרס וערפאת עלו לבמה ובירכו אותי. לחצתי להם את הידיים, והאחים שלי שחיים בפריז והגיעו גם הם להופעה צילמו את המעמד".

האירוע ההוא פתח לפני בושיקי מסלול שלא חשב עליו מעולם: הוא מונה לשגריר מיוחד לשלום מטעם אונסק"ו וקידם מסר של סובלנות ושלום בהופעותיו. אבל אם גם היום הוא מגדיר אותו בהתרגשות, כמעט באי אמון, כ"סיפור של גורל מיוחד", זה לא משום ש"ג'יפסי קינגס" החמיצו את הטיסה והוא הוזעק במקומם. הסיבה היא שללא ידיעתו של איש מהמעורבים, לא של אנשי אונסק"ו, לא של פרס וערפאת ולא של מי שהיה אמור לדאוג לשלומם, הגורל או המקריות הציבו את שני המנהיגים על במה אחת עם מוזיקאי שהוא אחיו של האיש שנרצח בידי שירותי הביון הישראליים משום שאלו טעו לחשוב שהוא פעיל בארגון טרור פלסטיני.

המשך ב: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.10307587

שחפים בסופה

בספרו "שחפים בסופה" הסופר האיסלנדי אינר קאורסון מפיח חיים חדשים בנושא הקלאסי של יחסי האדם עם סביבתו באמצעות סיפורה של ספינת דיג הנקלעת לסערה קשה בלב האוקיינוס האטלנטי. באמצעות תיאור קומפקטי ואינטנסיבי הוא מצליח לשאוב את הקורא אל תוך מאבק האיתנים בין האדם לכוחות הטבע.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-REVIEW-1.10016340

התיאטרון העירוני של שטוקהולם החליט בשנה שעברה להעניק את פרס הספרות הבינלאומי שלו לסופר האיסלנדי אֵינַר קָאוּרָסוֹן על ספרו "שחפים בסופה" העוסק בספינת דיג הנקלעת לסערה קשה באוקיינוס האטלנטי. בנימוקים להענקת הפרס נאמר כי הייאוש על סיפון הספינה מתואר בצורה חדה עד כדי כך שהקורא מרגיש "זרם קר כקרח עולה מבין דפי הספר" וכי הסופר "מפיח חיים חדשים בנושא הקלאסי של מאבק האדם מול הטבע".

זה אמנם אפיון מדויק של הספר ואכן אין זו הפעם הראשונה שיצירת ספרות עוסקת בימאים הנאבקים בים או בשוכניו, אך ספרו של קאורסון שונה מקלאסיקות כ"מובי דיק" או "הזקן והים". בניגוד להן, הכוח המניע של העלילה אינו המסע הרוחני של גיבוריה או הרהורים על נסיבות חייהם ומשמעותם. סיפורו של קאורסון ישיר יותר ומשאיר לקוראים את מלאכת הענקת המשמעות, תהא זו משמעות מטפיזית, פסיכולוגית או סוציולוגית. קאורסון בסך הכל מספר סיפור, ועושה זאת בצורה קומפקטית ואינטנסיבית מאוד. הסיפור מתקדם, ללא הפסקות או חלוקה לפרקים, בצורה קצבית, סוחפת ומשכנעת מתחילתו ועד לסופו, שאינו מכיל שורת מחץ של תובנה פילוסופית, חברתית או פוליטית. כל שהוא יכול להיות הוא בחירה בין שתי אפשרויות — שקיעה במצולות הים או אנחת רווחה של הגעה לחוף מבטחים.

"שחפים בסופה" יצא באיסלנד ב–2018 ואחרי שתרגומו האנגלי זכה לביקורות טובות, הוא מופיע גם בעברית. התרגום כולל אתגר של התמודדות עם מונחים מקצועיים מעולם יורדי הים, אך המתרגם משה ארלנדור אוקון אינו נרתע. "הלשון העברית אינה שפת ימאים", הוא כותב בהערה בפתח הספר, "מה לנו 'לַזְבֶּזֶת', 'דָּווִיתוֹת' או 'מְגֻלָּה'?… ואף על פי כן, המונחים קיימים בשפתנו, גם אם לא שגורים, וספר זה הוא הזדמנות להתוודע אל מקצתם". ספק אם קוראי עברית הנתקלים לראשונה במלים כמו סֶקְסְטַנְט (מכשיר מדידת זוויות), סַפְנָה (חלל מטען) או כַּנֶּנֶת גִּילְסוֹן (סוג של מכשיר להרמת משאות) יתחילו להשתמש בהן בתדירות גבוהה בעקבות הקריאה, אך לזכות המחבר והמתרגם אפשר לציין שנוכחותם של המושגים הטכניים אינה פוגעת בזרימה של הטקסט אלא מוסיפה לאמינות שלו. הפרטים הקטנים על הציוד הכבד, וכמוהם גם שמות הדגים והציפורים שמלווים את המסע, הם חלק מהעולם שהספר מצייר והם חשובים לא פחות מהגריז בחדר המכונות, קערות הבשר בחדר האוכל, סירחון הדגים וגושי הקרח המכסים את הספינה ומאיימים להטביעה.

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו ב–1959 אז נקלעו כמה ספינות דיג איסלנדיות לסערה קשה בשדות הדגה ליד ניופאונדלנד שבאוקיינוס האטלנטי. הספינה האיסלנדית שעליה כותב קאורסון נקראת "השחף" וצוותה כולל 32 ימאים. לאחר דיג מוצלח, כשבטן הספינה מלאה, מכה הסערה הנמשכת יותר משלוש יממות שבהן הימאים עובדים כמעט מסביב לשעון בניסיונות נואשים לשלוט בספינה, לשבר את הקרח המכסה אותה, להיפטר מהמשקל העודף ולהימלט מהגורל האכזר המחכה למי שיוטל למים שבהם אין סיכוי לשרוד יותר מכמה דקות. זו סיטואציה דרמטית, אך קאורסון אינו משתפך: הוא מספק לקוראיו את מה שהם צריכים לדעת על מצב הספינה, מזג האוויר ואנשי הצוות לא במטפורות צבעוניות או בווידויים ארכניים, אלא בצורה מדודה ומדויקת.

פה ושם מוסיף קאורסון דימויים הממחישים את המצב לקוראים שלא היו מימיהם על ספינת דיג. כך התריסים של המכמורת נדמים ל"שתי ידיים בדרכן לשאת תפילה" ולוע הרשת נפער "בחיוך רחב או בצחוק מתפרץ אל מול הדגה". כשרב־החובל חש שמשהו אינו תקין כשהמכמורת יורדת לקרקעית, הוא בוחן את הכבלים ונוגע בהם בעדינות "כמו מיילדת הסועדת אשה הרה". אלה הם תיאורים של "השחף" בשקט שלפני הסערה, אך הטקסט הופך לקצבי ודחוס יותר כשהרוחות מתחילות לסעור. ידיעות על ספינות אחרות שטבעו מגיעות בקשר, סירות ההצלה מושלכות למים כדי להקל על המשקל, הגלים מתנשאים לגובה הר והעייפות, החרדה והעבודה המאומצת גורמות לחלק מאנשי הצוות להתמוטט.

"האם זה לעולם לא ייגמר?", שואל המספר, "המלחים ידעו שכששיווי המשקל של הספינה כה מעורער, לא צריך יותר מכמה קילוגרמים נוספים כדי שהשדרית, תחתיתה של הספינה, תפנה מעלה ולא מטה. המלחים עדיין היו זכאים לשתי שעות מנוחה ביממה, ואחדים מהם צנחו בפישוט איברים ברגע שנכנסו פנימה, אפילו עם מזון לעוס למחצה בפיהם, נרדמו או התעלפו, לא התעוררו אף שראשם נשמט הצידה אל הקיר או קדימה אל השולחן, אבל עד מהרה העירו אותם, טילטלו אותם בכוח — הרי הקרח לא יסתלק מעצמו בזמן שהצוות ישן". זהו מאבק לחיים ולמוות, ללא מטפורות או דימויים, ולרגעים נדמה שהספינה תתהפך והמוות ינצח.

וזהו בדיוק המאבק שבבסיס העלילה — מצד אחד הקרח, הקור, הגלים הגבוהים והרוחות העזות ומצד שני מכונות, מכשירים וכוחותיהם המשולבים של 32 ימאים. קאורסון אינו מספק אפילו קורטוב של מיסטיקה, רמזים לנס או השגחה אלוהית. הדבר היחיד שיכול, עם קצת מזל, לעמוד בפני כוחו העצום של הטבע הוא מנוע עוצמתי ואמין, מיומנות של מלחים ועבודת צוות נחושה. זהו הגורם האנושי שמספק את הדרמה וקאורסון מתאר את סיפוריהם של כמה מהמלחים תוך כדי הקרב בסערה.

רבים מהם עולים לספינה כשהם שיכורים, הם כולם גברים ולמעט אחד מהם, לאורוס, שבהמשך מתברר כי הוא מספר הסיפור, אנו לא יודעים אפילו את שמותיהם אלא רק את תפקידם: הגאי, אלחוטן, מכונאי, טבח או מלח. רב־המלחים, למשל, הוא גבר שרירי וקשוח, שחייו מורכבים מעבודה, שינה ושתייה. זוגתו עזבה אותו בשל כך והוא מחליט להתאבד בטביעה. הוא אולי אדם פגום אך הוא גם אנושי מאוד. רגע לפני ההתאבדות הוא מתחרט כי הים, מקום העבודה שלו, מגעיל אותו בשל הקור והלכלוך. הוא מחליט למות על היבשה "שיכור וצוחק" אך אינו משלים את המשימה וכך הוא יוצא להפלגה ב"שחף" — נגרר על ידי מלחים אחרים, מכה ומקלל, היישר לתאו שם הוא נוחר במיטתו עד היום השלישי להפלגה. למרות זאת, ברגעי המבחן רב־המלחים, כמו מרבית אנשי הצוות, עומד בגבורה מול הסערה. אין זו גדולה של אמנות נשגבת או רעיונות גדולים אלא של עבודה סיזיפית ועקבית, מיומנות, ניסיון, חוסן נפשי ומשמעת. אנשי "השחף" אינם מוותרים, הם קמים ונופלים פעם אחר פעם ונאחזים בחיים, וזה בזה, כמין גרסה ימית של אחים לנשק בשדה הקרב.

אנשי הצוות גם מודעים לכך שהם אינם הראשונים להתמודד עם המים הסוערים של האזור שבו הם שטים. הם מדברים על מי שהם מכנים "אבותינו הקדומים הוויקינגים" שהצליחו להגיע עד יבשת אמריקה במסלול דומה לשלהם. אלחוטן "השחף" אף מסביר שאצל הוויקינגים לא ההגעה ליעד נחשבה להצלחה האולטימטיבית, אלא הצלת חיים של מישהו אחר. זו תזכורת היסטורית חשובה המנוגדת לדוגמה אחרת שחלק מאנשי הצוות עוסקים בה: הטיטניק, שטבעה גם היא בצפון האטלנטי ולקחה איתה למצולות יותר מ–1,500 איש. הטיטניק היתה גדולה ומפורסמת יותר מספינת הדיג האיסלנדית, אך בניגוד לפאר ולהיררכיה החברתית שלה, "השחף" נכנסת לקרב בים כשהיא מצוידת באנשי מעמד הפועלים המפגינים קור רוח, מקצועיות וסולידריות — תכונות שיש שיטענו כי הן בדיוק אלה הנדרשות לא רק מול סערות בים, אלא גם מול כל צרה גדולה שתבוא, ממשבר כלכלי, דרך מתקפה צבאית ועד למגפה. והנה נמצאה בספר גם תובנה פילוסופית, חברתית ופוליטית אחרי הכל.

מחפשים את האישה

הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן השתתפה באחד המשטים לעזה ובילתה בכלא הישראלי, הוציאה ספר מעורר מחלוקת על הקשר בין זנות לפונדקאות, ומיצבה עצמה כאחד הקולות החשובים של השמאל בארצה. עכשיו, עם צאתו של ספרה החדש, המוקדש לשינוי הגורף ביחסה של החברה המערבית כלפי מין ומגדר, היא שוב מושכת אליה אש. בשיחה נוקבת היא מסבירה למה דווקא גישה שנתפסת כנאורה עלולה לפגוע בצעירים, בהישגי הפמיניזם ובעצם המושג "אשה".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.9885112

הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן רגילה לעורר סערות. מרקסיסטית וסוציאליסטית מוצהרת, פמיניסטית ואקטיביסטית, ומי שמיצבה את עצמה כאחד הקולות המעניינים, המקוריים והחשובים של השמאל השוודי, היא נמצאת לא מעט באור הזרקורים במדינתה, לעתים במוקד של דיון ציבורי סוער. זה קרה כשפירסמה את ספרה על הקשר בין זנות לפונדקאות, זה קרה גם כשהשתתפה במשט לעזה בשנת 2015 ובילתה כמה ימים בכלא הישראלי, ועכשיו בא ספר חדש שכתבה, על השינוי ביחסן של חברות מערביות כלפי נושא שהוא מאבני היסוד של כל חברה אנושית – מין ומגדר – ומציב אותה שוב במרכז מחלוקת. לא מעט מעמיתותיה הפמיניסטיות ורבים בקהילה הטרנסג'דרית זועמים עליה, מוסדות שונים, כך מדווחת התקשורת השוודית, ביטלו את השתתפותה בדיונים ובפאנלים שאירגנו, אבל אקמן, גם אם אינה מפריזה בחשיבות הביטולים ואינה טוענת שהיא מושתקת, מודעת לקושי לקיים דיון ציבורי בנושאים רגישים בשוודיה ונחושה לצלוח אותו.

מה שמעורר את כעסם של מבקריה של האקטיביסטית הוא טיעון היסוד של ספרה הנקרא: "על קיומו של המין: מחשבות על ההשקפה החדשה על מין". בעשר השנים האחרונות הפכה הגישה החדשה, המכירה בכך שמין הוא זהות התלויה בהגדרה עצמית, להגמונית ואוניברסלית, טוענת אקמן, זהו קונסנזוס פוליטי חוצה מפלגות במדינות רבות, משוודיה דרך בריטניה ועד ארגנטינה. ארגוני ספורט, גופי תקשורת ומוסדות בינלאומיים – כולם מיישרים קו, מושגים חדשים נכנסים בסערה לשיח הציבורי, והמערכות הרפואיות ממהרות להתאים את עצמן ולבצע טיפולים שאיש עדיין לא יודע בוודאות את תוצאותיהם. וכל זה, אומרת אקמן, מסיג שנים אחורה את ההישגים במאבק על מעמד האשה.

"השינוי הזה ביחס למין ומגדר הוא הרה משמעות, ולכן אני מנסה להעלות אותו לדיון ציבורי", אומרת אקמן בשיחה בבית-קפה בסטוקהולם.  "הספר החדש שלי מסביר מהן ההשלכות שלו, מדוע הוא מתרחש, מהי ההיסטוריה והאידיאולוגיה שמאחוריו ומה המשמעות שלו. פעם חשבנו שמין תלוי בביולוגיה, עניין של כרומוזומים, לעומת מגדר המוגדר כתפקיד חברתי, כלומר המחשבה שזכר אמור לעשות כך ונקבה אמורה לעשות אחרת. זהו דבר שמשתנה לאורך ההיסטוריה והוא תוצאה של מבנים חברתיים שונים. וכעת יש שינוי – מין הפך פתאום לעניין של זהות שניתן לבחור בה ללא הקשר גופני. אם אתה אומר שאתה אשה ואתה מרגיש כמו אשה, אתה אשה. מגדר, לעומת זאת, הפך למין. כלומר, אם אתה מחליט שהתפקיד החברתי שלך הוא נשי, אתה הופך לאשה. זו חזרה לאחור מבחינת זכויות הנשים, כי במצב כזה מה זה בכלל אשה?"

בעצם, אקמן אומרת, "המלה 'אשה' כשלעצמה פשוט נמחקת. בשוודיה ממליצים גופים רפואיים שלא להשתמש יותר במלה 'אשה' ולהחליף אותה במלים מגוחכות כמו 'נושאי רחם'. חברות של מוצרי היגיינה מדברות על החלפת המלה נשים במלים כמו 'בני אדם עם מחזור'. זו פרגמנטיזציה של המושג 'אשה'. המלה 'אשה' הופכת כמעט לטאבו. נלחמנו כל כך הרבה על מנת להיות מזוהות וכעת עושים מאיתנו טאבו, מפרקים אותנו לגורמים, אומרים לנו שאנחנו בעייתיות, מה משמעות התנועה לשחרור האשה אם אין בכלל נשים? מה יהיה לנו עכשיו, תנועה לשחרור בני אדם עם מחזור? ובמקרה כזה, מה עם נערות צעירות, מה עם נשים מבוגרות יותר ועם אלו שאין להן מחזור? מפרקים אותנו לכל הקטגוריות הגופניות הקטנות האלו שאין להן שום קונוטציה פוליטית".

קייסה אקיס אקמן, צילום: יואל נילסון.

ילד פגום?

אקמן (Kajsa Ekis Ekman), ילידת 1980, היא מטבע הדברים חיה פוליטית. היא אם לשניים, מתגוררת בסטוקהולם, אבל מסתובבת ועובדת בכל רחבי העולם. היא פעילה במאבקים ציבוריים ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית, ממאבק סביב מכירתה של בריכה ציבורית שכונתית בסטוקהולם, דרך המאבק בסחר בנשים ועד לאקטיביזם סביבתי. כמי שדוברת גם ספרדית וצרפתית בנוסף לשוודית ואנגלית, היא מרצה מבוקשת ברחבי העולם, וגם כותבת פורה, שבין ספריה ספר המוקדש למשבר החוב של יוון. ספרה הנוכחי, שבשלב זה פורסם בשוודית בלבד, מדלג בין דיסציפלינות, מביא דוגמאות ממדינות ותרבויות רבות, פורט את ההיסטוריה הרעיונית של נושאו ומצטט הוגים והוגות בני תקופות ואסכולות רבות ומגוונות.

בשוודיה עצמה העניין הזה מצוי בדיון פוליטי אקטואלי – אילו הצעות חוק עומדות כרגע על הפרק?

"כרגע יש שתי הצעות חוק על השולחן בשוודיה. על פי האחת, כל אדם יוכל להודיע חד-צדדית לרשויות על שינוי מינו מבחינת רישום האוכלוסין, ללא שום קשר למערכת הרפואית. כלומר, כל גבר יוכל מחר להודיע שהוא אשה והרשויות יגדירו אותו כאשה. ההצעה השנייה היא שניתן יהיה לעבור ניתוח להתאמה מגדרית (ניתוח לשינוי איברי המין) כבר בגיל 15 ללא הסכמה הורית. אני מנסה לעקוב אידיאולוגית אחרי השינוי הענק שמתחולל ולהבין במה בעצם מדובר. כולם מדברים על הרצון 'לכלול יותר אנשים', כלומר לדאוג לכך שאנשים עם זהויות שונות ירגישו בנוח במרחב הציבורי, אבל אותי זה מדאיג כי זו טענה בנאלית, וזה שינוי שלא מביא בחשבון נשים ונערות".

למה את מתכוונת? במה ייפגעו נשים ונערות מהשינוי באופן שבו אנחנו תופסים מין ומגדר?

"קודם כל, לא תהיה לנו סטטיסטיקה על נושאים הקשורים לנשים, כי מי בכלל יידע מה זה נשים. היום מדברים אפילו על הצעה – היא אמנם טרם הגיעה רחוק – להוריד ממספר הזהות השוודי את הספרה המזהה את המין כך שכולם יהיו ניטרלים מבחינה מינית. כך לא יהיו סטטיסטיקות על אלימות כלפי נשים, לא יהיו נתונים על הפרשי שכר או מידע על מכסות. מעבר לזה יש השפעה על תחומים רבים – ספורט נשים, למשל. החוקים משתנים כך שגבר לשעבר יוכל להתחרות בנשים. זה לא הוגן כי אנחנו רוצות להתחרות בתנאים שווים והגוף שלנו לא בנוי באותה צורה. אחרי שנים שבהן נלחמנו לעשות ספורט, ואחרי שקיבלנו את האפשרות הזאת לחמש דקות, פתאום כבר אין דבר כזה, גוף של אשה. לא אכפת לנו מה הזהות המגדרית שלך כגבר, תרגיש חופשי להחזיק בה, אבל אולי לא כדאי שתהיה בספורט נשים כי כאן מדובר בגוף, לא ברגשות שלך".

זה לא רק הספורט כמובן. בשיחה איתה מפרטת אקיס אקמן סיטואציות נוספות – עבריין מין שהועבר לכלא נשים, למשל, לאחר שהחליט שהוא אשה, או נשים שהרגישו לא בנוח כאשר גבר שאינו מוכר להן הופיע עירום בחדר ההלבשה של מכון כושר כי הוא מרגיש כאשה. בעניין הזה האחרון אקמן מדגישה שהיא עוסקת בנושא לא בשל החשש שגברים רבים ינצלו את המצב ויציפו את מלתחות הנשים, אלא כי יש כאן בעיה ברמה המבנית.

בואי נחזור להצעות החוק, אילו השפעות יהיו להן על החברה ועל בני הנוער המתבגרים בה?

"לפני 15 שנה היה בקושי ילד אחד בשנה בגילים 12-10 שסבל מדיספוריה מגדרית (מצב שבו אדם מצוי במצוקה בשל העדר הלימה מספקת בין זהותו המינית למגדר שאיתו הוא מזדהה, ד"ס), היום מאובחנים בכל שבוע כמה ילדים בגיל הזה. כמעט כולם בנות. בעבר אנשים שהחליפו מין היו בעיקר גברים מבוגרים. רוב האנשים חושבים על גבר מבוגר כשהם שומעים את המלה טרנסקסואל. כעת קורה משהו חדש והיסטורי, מרבית האנשים המגיעים למרפאות הם בנות בגיל העשרה המוקדם". בספרה היא כותבת כך: "פתאום זה בכל מקום. ילדים ובני נוער שרוצים לעשות מה שמכונה התאמה מגדרית. בארה"ב נפתחות מרפאות חדשות בכל שנה והן עדיין לא עומדות בביקוש לטיפולים הורמונליים וניתוחים. בשוודיה עלה בעשור האחרון באלפי אחוזים מספר הילדים ובני הנוער שקיבלו את הדיאגנוזה דיספוריה מגדרית, והם גם צעירים יותר".

אקמן מודעת לכך שתמונת המצב הזאת יכולה להיות סימן חיובי לכך שהחברה נעשית פתוחה וסובלנית יותר, שייתכן שתמיד רצו רבים לשנות את מינם ושהיום, סוף סוף, הם יכולים לעשות זאת. אך היא חושבת שהמציאות מורכבת יותר. בספר היא דנה באינטרסים של הממסד הרפואי, בתופעות הלוואי של הטיפולים ההורמונליים ובהשפעתם על פוריות. היא גם שואלת מי הם אלו המקבלים את הטיפול – גילם, השכלתם ומעמדם החברתי, וגם בודקת מה הקשר בין הדיאגנוזה לנטיות אובדניות, דיכאון, אנורקסיה, טראומה והומוסקסואליות. בסופו של דבר, היא טוענת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, המאבק למען שינוי מין לאנשים צעירים כל כך יכול להיות ההיפך המוחלט מהמאבק למען זכויות להומואים וללסביות: בניגוד לתנועה הגאה, שנלחמה על הזכות של חבריה "להיות עצמם", המאבק הנוכחי מסמן לאדם שמקבל את הדיאגנוזה כי הוא "פגום" ודורש את שינויו. מי שמבקש להתחיל טיפול הורמונלי לילד שאוהב ללבוש שמלות ולשחק בבובות אינו "מקבל אותו כמו שהוא", אלא טוען ש"בנים אינם אמורים ללבוש שמלות ולשחק בבובות".

אם כך, את טוענת שהדיאגנוזה הזו בגיל צעיר כל כך והטיפול הרפואי בה היא פגיעה בילדים?

"מה שקורה במקרים כאלו הוא בעצם הפיכתו של ילד נשי, אולי ילד הומוסקסואל, לילדה הטרוסקסואלית. חילוקי הדעות על האופן שאנחנו תופסים מין ומגדר הופכים היום לדיאגנוזה רפואית. הבנים ה'נשיים', שאוהבים ללבוש שמלות, לעשות הופעות ריקוד בבית, אלו שאינם מתעניינים בכדורגל ואוהבים להשתעשע בתסרוקות, הופכים לעקרים לכל החיים (בגלל הטיפולים). וכך קורה גם לבנות שלא אוהבות להתאפר ומעדיפות לשחק כדורגל, אלו שיושבות ברגליים פשוקות, שאוהבות להתעסק במכוניות ואלו שאוהבות בנות אחרות. האם זו לא בעצם צורה של טיפולי המרה שבאמצעותם החברה מכריזה שהומוסקסואלים צעירים הם חולים בגלל התנהגותם והמדינה הופכת אותם להטרוסקסואלים במחיר הפיכתם לעקרים?"

הורות לעשירים

למרות שספרה של אקיס אקמן רחב יריעה, החלק הזה בו, שנוגע לנושא הטרנסג'נדרי, הוא זה שמושך אליו את עיקר האש. בשבועות האחרונים הוצפו העיתונות והרשתות החברתיות בביקורת עליה ועל הספר. היו שניסו למצוא טעויות עובדתיות בתיזה שלה, היו שטענו שהיא טרנספובית. מריה רמנהיל, טרנסית שכתבה ספר אוטוביוגרפי בשם "מניפסט טרנס-פמיניסטי", האשימה את אקמן מעל דפי העיתון הנפוץ "גטבורגס פוסטן" בשאיפה ליצירת "עולם אלים שצריך לנקות ממנו נשים טרנסיות". "היומיום של נשים טרנסיות כולל את אותה הסכנה של אונס, של תקיפה מינית בבית, של שכר נמוך יותר, הטרדות מיניות ואפליה כמו כל אשה אחרת", היא הזכירה לה. גם טינה רוזנברג, מן הפמיניסטיות הידועות במדינה, טענה כלפי טור בעיתון שכתבה אקמן באותו נושא עוד ב-2018, ש״הפמיניזם הסיסג'נדרי של אקיס אקמן" כולל רק נשים ש"המין הביולוגי שלהן מתאים למין החברתי (הזהות המגדרית) שלהן". בימינו, רוזנברג תקפה, הפמיניזם חייב לכלול מאבק בכל סוג של דיכוי – מעמדי, מיני, לאומי, גילי, גזעי ועוד. "דה-הומניזציה של אנשים טרנסג'נדרים אינה חדשה", היא כתבה בעיתון הנפוץ "אקספרסן", "אבל היא מפחידה במיוחד בתקופה של זלזול בכללי המשחק הדמוקרטיים ושל חוסר באמפתיה בסיסית לאנשים שרק לעתים רחוקות נכנסים לדיון הציבורי". אקמן הודפת את טענות מסוג זה. ספרה, היא טוענת, מצביע על ההשלכות של שינוי הגישה הקיצוני כלפי מין ומגדר והיא בוודאי אינה מתנגדת לטרנסים.

מהדיון בתקשורת ניתן להתרשם שהנושא הטרנסג'נדרי הוא הנושא היחיד בספר שלך.

"הדיון נעשה שטחי. במקום לדבר על האופן שבו אנחנו רואים מין ומגדר ולאן אנחנו רוצים להגיע עם ההגדרות החדשות האלו, הצד השני טוען  שאני נגד טרנסים ולכן אני צריכה לשתוק. זו תגובה מהבטן, היא מגיעה מכל הכיוונים והיא מקשה על ניהולו של דיון אמיתי. במובן מסוים אנחנו חיים בתקופה אנטי אינטלקטואלית, אבל בניגוד לאושיות רשת ולאקטיביסטים של האינטרנט, השפעתם של אינטלקטואלים היא עמידה יותר. משפיענים יכולים לצבור 100 אלף עוקבים ולהיעלם ביום שלמחרת, אבל אינטלקטואלים משפיעים לכל אורך חייהם. אי אפשר לבטל אותם כי יש להם יותר מה לומר, כי הם קראו יותר. תמיד היו אינטלקטואלים ותמיד היו אנשים מפורסמים, יכול להיות שהיום המפורסמים הופכים לפוליטיים יותר.

"בעבר היה ז'אן פול סארטר והיתה אדיף פיאף שמעולם לא אמרה כלום על פוליטיקה כי זה לא היה התחום שלה, היום גם זארה לארסון (זמרת שוודית הזוכה להצלחה בינלאומית וביקרה לאחרונה את ישראל על "מדיניות אפרטהייד והרג אזרחים בעזה", ד"ס) מדברת על פוליטיקה, וזה טוב, אבל אי אפשר לבלבל את המשפיענים המתבטאים בעניינים פוליטיים עם אינטלקטואלים שחובתם ללמוד לעומק את הנושאים שהם מתבטאים לגביהם. לצערי, ההיגיון של הרשתות החברתיות חדר גם לעיתונים רציניים. פעם אלו שכתבו בעיתון היו כמעט אנונימיים, הם לא היו צריכים לדאוג לתגובות של מי שעוקב אחריהם, היום יש חרדה – מה יאמרו עלי אם אומר כך או אחרת". אקמן ודאי לא נמנית עם החרדים ולא חוששת לצאת נגד מגמות הנתפסות כמתקדמות. בספרה הראשון – שיצא בשוודיה ב-2010 ותורגם לאנגלית שלוש שנים אחר כך בכותרת Being and being bought : prostitution, surrogacy and the split self  – היא טענה שזנות ופונדקאות הן שתי צורות של ניצול הקשורות זו בזו.

אקיס אקמן (משמאל), צילום: יואל נילסון. ספרה החדש של אקיס אקמן (באמצע), צילום: Bokfrlaget Polaris. מימין: הגרסה האנגלית של הספר העוסק בזנות ופונדקאות, צילום: Spinifex Press

מה בעצם את טוענת לגבי הקשר בין זנות לפונדקאות?

"אני טוענת שאלו צדדים שונים של תופעה אחת. זנות היא ניצול בעבור מין ללא רבייה, אף אחד הרי לא רוצה ילד שנולד כתוצאה ממין בתשלום. הפונדקאות היא ההיפך המוחלט – רבייה ללא מין. שתי התעשיות עוסקות במה שהן אולי שתי הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר והופכות אותן לסחורה. אין דבר קרוב יותר לנפש האנושית, או לתחושת העצמיות האנושית, ממיניות ומעשיית ילדים. ועכשיו שתי הפעולות האלו נמכרות בשוק החופשי ואפשר לשלם תמורת מין או תמורת ילדים.

"בשתי התעשיות האלו המנוצלות הן נשים. בפונדקאות זה 100% נשים, ובזנות, על פי מחקרים, כ-90% נשים ונערות. ובשני המקרים האשה מוותרת. באחד היא מוותרת על זכותה לתשוקה ולהנאה בעבור כסף, ובשני היא מוותרת על תינוק בעבור כסף אחרי שהיא עוברת תשעה חודשים של הריון קשה ולידה כואבת. אני מאמינה שהקמפיינים למען נורמליזציה של התעשיות הלא הומניות האלו הם קמפיינים להפיכת נשים לרובוטים: במסגרתם אנחנו אמורות לעשות סקס ולוותר על התינוקות שלנו בלי להרגיש דבר".

בשוודיה הפונדקאות אינה חוקית, וזו גם המדינה הראשונה בעולם שהפלילה את לקוחות הזנות, כבר לפני עשרים שנה. האם חקיקה היא הדרך הנכונה להתמודד עם מה שאת מכנה תעשיות הניצול האלו? או שדווקא הסברה וחינוך מועילים יותר?

"אני לא חושבת שהסברה עוזרת. בשוודיה ניסינו את זה. קמפיינים וחינוך לא עזרו. כמו שיש חוק נגד רצח ולא מסתפקים בהסברה, גם כאן צריך יותר מהסברה. בעניין הפונדקאות – זה נושא מורכב. הרי יש לנו במערב אוכלוסייה מבוגרת שדוחה את מועד הבאת הילדים לעולם, יש גם הומוסקסואלים גברים שרוצים ילדים, ויש אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם. ידוע גם שאיכות הזרע יורדת, שיש נשים ספורטאיות שלא רוצות להרוס את גופן, ויש עוד סיבות רבות, אבל הבאת ילדים לעולם אינה זכות מוחלטת, כאן אנחנו עוסקים לא רק בניצול נשים אלא גם בסחר בילדים, וזה נגד אמנות האוסרות להתייחס לילד כסחורה או להפריד ילד מאמו או לפעול בניגוד לטובתו. צריך לדבר על זה. פונדקאות היא תופעה חדשה מאוד, חקיקה עדיין לא מכסה את התחום במדינות רבות, ואנחנו צריכים חוקים כדי להתמודד עם התופעה".

האם יש לך פיתרון, או לפחות סוג של אמפתיה, לאלו שאינם יכולים להוליד ילדים ושהפונדקאות היא הפיתרון שבחרו?

"האמפתיה שלי לא תעזור. גם אם יש לי אמפתיה, אני לא חושבת שמותר למישהו לקחת ילד של מישהו אחר. אני חושבת שכאשר אשה נושאת ילד ברחמה תשעה חודשים, וכאשר היא יולדת אותו, הילד הוא שלה. אני לא חושבת שאפשר לבטל את הקשר הבסיסי והמקורי הזה באמצעות כסף. יש כאן קשר רגשי, והרבה פעמים זה גם מחיר פיזי כבד של הפריה חוץ גופית, טיפולים הורמונליים וויתור על צורכי המשפחה המקורית בעבור הפונדקאות. ובסופו של דבר זה פיתרון שמיועד רק לעשירים, לא טיפול אוניברסלי בחוסר היכולת להוליד ילדים, אף פעם לא היה מצב שבו מאה אחוז מהאוכלוסייה יכלה להוליד ילדים".

וכשזה נוגע לזנות, מה עמדתך ביחס לטענה שחקיקה נגד זנות היא פגיעה בזכויותיהן של עובדות המין, ושהיא מורידה נשים בזנות למחתרת וכך גם מגדילה את הניצול והאלימות נגדן? האם המדינה צריכה בכלל לעסוק בעיצוב ההתנהגות האנושית?

"ברור שחוקים עוסקים בהתנהגות האנושית, אחרת למה צריך בכלל חוקים? חוקים עוסקים ברגולציה של התנהגות אנושית. האם גם גניבה ואונס הם בסדר כי זו התנהגות אנושית? מה שיש כאן הוא סוג של פשע, כי זה מין נגד רצונה של האשה. זה שמשלמים לה לא אומר שהיא רוצה את זה. אם לא היו משלמים לה, היא לא היתה עושה את זה. איזה מקום בעצם יש כאן לתשלום? התשלום מחליף את התשוקה. זה ניצול של עוני. זה בעצם אונס, ואני חושבת שאונס אסור על פי חוק בכל המדינות בעולם. במובנים רבים זה אפילו יותר גרוע מאונס כי זה קורה באופן שגרתי, גבולותיה של אשה בזנות מופרים על ידי אנשים שונים כמה פעמים ביום".

הנושא הזה אינו מפריד בין ימנים לשמאלנים. יש לגביו דעות שונות גם בתוך השמאל. איך את מסבירה את זה?

"בשבילי שמאל הוא אנטי קפיטליסטי. כסוציאליסטים אנחנו עובדים נגד קפיטליזם. המרקסיסט ההונגרי ג'רג' לוקאץ' אמר שהקפיטליזם נוטה להתרחב לעוד ועוד אזורים של חיינו, כך שהוא משתלט על אזורים שעדיין לא הפכו לסחורה והופך אותם לכזו. האימפריאליזם הפך את הקרקע לסחורה, כעת גם חשמל, בתי ספר ומים עברו מניהול חברתי שלא על בסיס רווח להתנהלות המבוססת על רווח. וזה קורה גם בתחומים כמו מין, שבדרך כלל אנחנו עושים בחינם כי אנחנו אוהבים את זה. כסוציאליסטים, אנחנו רוצים להוציא דברים מהשוק, לא להכניס אותם לשוק. לא היינו רוצים, למשל, שגם חֲבֵרוּת תיכנס לשוק. ואם החברות היתה חלק מהשוק, זה אולי היה וולונטרי, אבל אילו חברויות זה היה יוצר? האם זה לא היה משחית את היחס שלנו למערכות יחסים אנושיות? מעבר לזה ישנו גם עניין הנשים, שאינו עניין של ימין ושמאל. בתנועת הנשים יש נשים מהשמאל, מהימין ומהמרכז. יש נשים מהמעמדות הגבוהים ומהמעמדות הנמוכים, כולנו חולקות את אותם האינטרסים בנושאים רבים, גם אם אנחנו לא מסכימות בעניינים אחרים".

צרחות ואדרנלין בלב ים

אחד הנושאים שאינם מאחדים אנשי ימין ושמאל הוא הסולידריות עם הפלסטינים, ואקמן נעתרה ברצון כשהוזמנה להשתתף במשט לעזה על ספינת הדיג "מריאן", שיצאה מהעיר גוטנברג שבמערב שוודיה לכיוון עזה במאי 2015, חמש שנים לאחר המשט הקטלני בהשתתפות ה"מאווי מרמרה". הספינה נשאה איתה ציוד הומניטרי וקבוצה שהורכבה מפעילים פוליטיים, אנשי רוח ויוצרים, עיתונאים ואקטיביסטים, חלקם יהודים, שעלו וירדו בנמלים שונים באירופה בדרך לעזה, ובהם באסל גטאס, אז חבר כנסת מהרשימה המשותפת, נשיא תוניסיה לשעבר מונצף מרזוקי והמוזיקאי והאמן הישראלי לשעבר, תושב שוודיה, דרור פיילר.

ספינת הדיג "מריאן" במשט לעזה, 2015. צילום: MAGNUS PERSSON / NurPhoto via AFP

איך הגעת למשט לעזה? מה הקשר שלך לנושא?

"ביקשו ממני להשתתף. מבקשים תמיד מסופרים, עיתונאים ואקטיביסטים להשתתף ואני הסכמתי מיד כי תמכתי במטרה. לצערי, לא הגענו לעזה, כי חטפו אותנו במים בינלאומיים וכל מה שראיתי מישראל הוא הצד הפנימי של בית סוהר".

מה קרה שם כשחיילי צה"ל עלו לספינה שלכם?

"עד כמה שאני זוכרת הם באו באמצע הלילה, כשהיינו עדיין רחוקים מאוד מעזה, עמוק במים בינלאומיים. הם באו עם צי גדול של חמש או שש ספינות קרב ענקיות ומסוקים מלמעלה. הם עלו, ירו בטייזר על אנשים, היו צרחות והרבה אדרנלין".

פחדת?

"האווירה היתה מפחידה. אבל לא חשבתי שאני הולכת למות או משהו כזה. זה היה סוריאליסטי ואינטנסיבי, היו הרבה חיילים, כל הזמן באו עוד ועוד חיילים והרבה מהם קיבלו מחלת ים והקיאו מעבר לסיפון". לאחר ההשתלטות על הספינה נלקחו האקטיביסטים לנמל אשדוד ומשם לכלא גבעון ברמלה. "הייתי בכלא בערך שבוע", נזכרת אקיס אקמן, "ישבתי בתא עם אשה רוסייה שהיתה איתנו וסירבה להשתחרר עד שאשוחרר גם אני, למרות שהציעו לה כבר ביום השני".

איך היו החקירות?

"זה לא היה נעים, ואני לא יכולה לומר שאני מתרשמת במיוחד משירותי המודיעין שלכם. היתה תחושה שהם חיפשו מידע עלינו בגוגל וניסו להפחיד אותנו בכך שאמרו לנו דברים כמו 'אני יודע באיזה בית ספר הבן שלך לומד', מידע מהסוג שלא קשה למצוא. אבל זה היה קצת מפחיד, הם השאירו אותנו ערים לילה שלם כבר באולם גדול בנמל אשדוד, הם הפשיטו אותנו, ערכו עלינו חיפוש, והושיבו אותנו בשולחן לחקירה על ידי שלושה או ארבעה אנשים. אחר כך העבירו אותנו לשולחן אחר והתחילו שוב, כמו שטיפת מוח כל הלילה. בבית הסוהר עצמו פשוט ישבנו בתא 23 שעות ביממה והוציאו אותנו לטיול של שעה בחצר וזה הכל. זה כלום לעומת מה שפלסטינים עוברים בבית סוהר, היו איתנו רכים יחסית, אבל בכל זאת השאירו אותנו כלואים בלי משפט ובלי להיות מואשמים בפשע. ואז הגיע מכתב מראש הממשלה שלכם שכתב לנו שאנחנו צריכים ללכת להפגין בסוריה".

למרות הטפות המוסר של נתניהו, אקיס אקמן עדיין כותבת על עזה כחלק מעבודתה העיתונאית. "אני חושבת שזה נורא שהם הורגים אנשים", היא אומרת על ישראל בהתייחס לאירועים האחרונים. היא לא מאמינה בפתרון שתי המדינות בגלל המורכבות של ההפרדה בין הגדה המערבית לעזה ובגלל "האפליה הגזעית ומערכת האפרטהייד", המונצחת בטענה שעם אחד זקוק למדינה שהיא שלו בלבד. בעתיד, כך היא מקווה, שני העמים יוכלו לחלוק מדינה אחת דמוקרטית וחילונית שאינה מבוססת על אפליה אתנית.

יש בישראל מי שיטענו שפיתרון כזה הוא התאבדות מפני שבעוד את מדברת על מדינה חילונית ודמוקרטית, במציאות יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים ובני שני העמים יטבחו זה בזה.

"זה לא מה שהם עושים גם ככה? האם אין כאן דמיון לדרום אפריקה? גם שם היו הצעות דומות. הצעות על מדינות-אם עצמאיות. זה לא קרה, ואמנם גם היום יש שם אלימות בגלל אי השוויון הכלכלי, אבל בכל זאת יצרו מעין מדינת קשת שכללה את כולם. אם הישראלים רוצים ביטחון, ואם הפלסטינים רוצים לחיות ללא כיבוש, סנקציות ואפליה, כיצד פיתרון שתי המדינות יפתור את זה?"

האם את ביקורתית גם כלפי החמאס וההנהגה הפלסטינית כמו שאת ביקורתית כלפי ישראל? הרי ברור שהם יורים על אזרחים, מפרים זכויות אדם ומדכאים נשים.

"תראה, אני חושבת שכל עם כבוש זכאי להגן על עצמו. ובוודאי זכאי לכך עם שבני עם אחר פולשים אליו, זורקים אותו מהבית וכופים עליו כיבוש ועוצר. לישראל יש מזל שכל מה שיש לפלסטינים הוא הטילים הפתטיים האלו, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

טילים יכולים להרוג.

"כן, אבל אי אפשר להפריד את הבעיות של המנהיגות הפלסטינית, לא רק בצד של עזה, מתוצאות הכיבוש. זה נהיה כל כך גרוע שיש משפחות שכבר אי אפשר לדעת מי מחבריהן הוא משת"פ ומי אינו מסתנן. זה כל כך מורעל, שאי אפשר לצפות לדמוקרטיה, או ממנהיגות לתפקד במרחב צר כל כך". 

האם העניין הפלסטיני אינו מוצא קל לאקטיביסטים אירופים, כי בניגוד למקרים של רצח–עם או טיהור אתני בסין או בסוריה למשל, שם הם היו מסתכנים במוות, הנסיעה לישראל ככל הנראה לא תסתיים במוות, בטח לא אם את שוודית?

"אז אתה חושב שאנחנו צריכות לנסוע ולהיהרג? מה אתה אומר – שאם אתה לא נהרג אתה לא אקטיביסט אמיתי?"

לא, אבל האם זה לא יוצר מצב שבו מדינות גרועות בהרבה סופגות פחות ביקורת?

"זה מה שהם תמיד אומרים. אבל האם זה לא ווטאבאוטיזם? אני כתבתי הרבה גם על סין, ויש המון שוודים שנסעו לכורדיסטן ונלחמו ברוז'בה, ויש מי שנסעו למקסיקו ונלחמו עם הזפטיסטס, אני נסעתי ליוון בזמן המשבר. אנחנו התבקשנו על ידי התנועה הפלסטינית ופעילי שלום ישראלים לעשות את המשט כאקט של סולידריות. זו היתה יוזמה נפלאה של יהודים ואקטיביסטים פלסטינים בשוודיה, והרעיון לא היה להשתתף במלחמה או להביא כלי נשק אלא לשבור את המצור ולהביא אספקה רפואית ואת הסירה עצמה לעזרת הדייגים. לפעמים אני תוהה אם ישראל חושבת שהבעיה הזאת פשוט תיעלם. היא לא תיעלם. קראתי, למשל, את הביוגרפיה של גולדה מאיר, וזה מוזר, הפלסטינים בקושי מוזכרים שם. מדי פעם ערבים מופיעים ונעלמים אבל אין מחשבה על זה. כלומר, היא היתה אדם מרשים מבחינות רבות, אבל הבעיה הזאת לא תיעלם. וכל הצער שנזרע עכשיו בגלל הילדים שנהרגים ייקצר מתישהו. זה חוק טבע, לכל פעולה יש תוצאה, דיכוי מביא להתנגדות, וזה פשוט ממשיך כך".

מה דעתך על המגמות האנטישמיות שחדרו לתנועת הסולידריות העולמית עם הפלסטינים?

"לגיטימי לבקר את ישראל כמו כל מדינה אחרת, אבל לא לגיטימי לבקר עם או קבוצה אתנית. לא צריך לבלבל בין השניים. אבל יש שני מחנות שעושים בדיוק את זה. האנטישמים עושים את זה ומשתמשים בסכסוך כתירוץ לאנטישמיות שלהם. אנחנו תמיד גינינו את זה ולא נתנו, למשל, לאנשים כאלו להיות חלק מהמשט לעזה. אבל גם הממשלה הישראלית והקמפיין נגד ה-BDS עושים את זה. הם מנסים לשלב את שני הדברים בכוונה. אנחנו נגד גזענות. אנחנו לא עושים אנטישמיות. אנחנו מבקרים מדינות ומדיניות, וגם לנו יש אחריות להילחם באנטישמיות. האנטישמיות היא לא בשמנו, היא ניסיון לחטוף את התנועה של ההזדהות עם הפלסטינים".

אבל הפלסטינים וישראל הם עניין מקומי, ובספרה החדש אקיס אקמן הרי עוסקת בשינוי טקטוני המתרחש על פני הגלובוס כולו. "המסע של מאבק הנשים מתנועה חתרנית למדיניות רשמית לא היה קל. הוא נתקל בהתנגדות מתמדת מכל שכבות החברה ורבים אינם אוהבים את הפעילות למען שוויון", היא מתארת בספר את הניסיון לביטול החלוקה החוקית בין גברים לנשים ולמעשה את היעלמות המושג "אשה" מהשיח הציבורי דווקא כחלק מדרישה פרוגרסיבית להקלה על חייהם של מיעוטים . כך, באופן פרדוקסלי, היא נתמכת גם ע"י ליברלים ופמיניסטים. "עם כל הכוונות הטובות, זו מגמה מדאיגה, מסכמת אקמן, "כי המושג 'אשה', כמושא התנועה הפמיניסטית, נלקח מאיתנו".

סרט תיעודי חדש מספר מה קרה לביורן אנדרסן חמישים שנה לאחר שהוכתר כ"נער היפה ביותר בעולם".

ביורן אנדרסן לוהק לתפקיד הנער טאדז'ו, מושא תשוקתו של הגיבור המבוגר ב"מוות בוונציה" של הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי. בין לילה הפך לכוכב בינלאומי מנוצל, ומאז היו חייו לרצף טרגדיות בלתי נגמר. חמישים שנה אחרי, איתרו הדוקומנטריסטים קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי את התגלית הנשכחת של הסרט. בראיון עמם הם מסבירים מדוע החליטו לעשות עליו את הדוקו שיתקן את הטראומה שהותירה בנפשו יצירת הקולנוע ההיא.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.9705773

ביורן אנדרסן אינו השחקן הראשון שזכה לתהילה מוקדם מדי בחייו והוא בוודאי אינו הראשון ששילם עליה מחיר אישי גבוה. ידועים סיפוריהם של כוכבים וכוכבות רבים שנוצלו על ידי תעשיית המוסיקה, הקולנוע או האופנה ושחייהם האישיים היו רחוקים מאידיליה של אושר והגשמת חלומות, מג'ודי גרלנד ועד לבריטני ספירס. ובכל זאת, סיפורו של אנדרסן, שכיכב ב-1971, כשהיה בן 16, בסרטו הקלאסי של לוקינו ויסקונטי, "מוות בוונציה" (Morte a Venezia) הוא יוצא דופן. זהו סיפור על נער צעיר מלא כישרון ובעל יופי נדיר שנוצל על ידי עולם המבוגרים כך שבמקום אושר ועושר, חייו הפכו לסאגה שבה טרגדיה רודפת טרגדיה. חייו של ביורן אנדרסן מוצגים כעת לקהל בסרט דוקומנטרי שיצרו שני הבמאים השוודים, קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון וזכה לביקורות טובות ולתשומת לב בשוודיה ומחוצה לה.

ביורן אנדרסן נולד ב-1955 בסטוקהולם והטרגדיה הראשונה הכתה בו כבר כשהיה בן עשר. אמו, ברברו (Barbro), שהיתה אומנית בוהמיינית והרפתקנית שסבלה ככל הנראה מדיכאון, נעלמה. אנדרסן זוכר עד היום את הפעם האחרונה שראה אותה. היא נפנפה לו לשלום כשהוא בדרכו לבית הספר וכשחזר היא כבר לא היתה. כעבור מספר חודשים הופיעו שני שוטרים בפתח ביתם של סבו וסבתו והודיעו למשפחה שהאם נמצאה מתה ביער. מהסרט ניתן להבין כי התאבדה. אניקה, אחותו הצעירה של ביורן זוכרת שלאחר ההודעה האם הושכחה לגמרי על ידי המשפחה. "אחרי היום ההוא", היא אומרת בסרטם של לינדסטרום ופטרי, "איש לא הזכיר את אמא אפילו לא במילה". אנדרסן נשלח לפנימייה בדנמרק, ברח ממנה, חזר לסטוקהולם ושם התגורר אצל סבתו, אמה של אמו. הסבתא, כך זוכר אנדרסן, "רצתה נכד סלב" וכך הוא מצא את עצמו עובר ממבחן-בד אחד למשנהו כבר בגיל צעיר מאוד. את הופעתו הראשונה על המסך הגדול עשה ב-1970 בתפקיד משני בקלאסיקה השוודית "סיפור אהבה" (A Swedish Love Story). שנה אחר-כך הוא כיכב בסרטו של ויסקונטי ומאז השתתף בסרטים (לאחרונה בתפקיד משנה ב"מידסומר" מ־2019) וסדרות טלוויזיה רבות ופעל גם כמוזיקאי. אבל סיפורו הוא הרבה מעבר לרשימת ההפקות בהן השתתף. סרטם של לינדסטרום ופטרי חושף לראשונה בפני קהל בינלאומי את סיפורו של ילד הפלא השוודי והוא נקרא על שם הכינוי שהודבק לאנדרסן עוד כשהיה בן 15 – "הנער היפה ביותר בעולם" (The Most Beautiful Boy in the World).

בראיון ל"הארץ" מספרים הבמאים על הנסיבות בהן החליטו ליצור את הסרט. "הכרתי את ביורן מכיוון שהסתובב במעגלים החברתיים שגם אני הייתי בהם והיו לנו חברים משותפים", אומר פטרי, "לפני כ-15 או 20 שנה הוא גם השתתף כשחקן בסדרת טלוויזיה לילדים שעשיתי. הוא גילם את האיש הרע, היה כיף לעבוד איתו והיה לנו קשר טוב". פטרי מספר שלמרות הקשר הטוב הוא מעולם לא שאל אותו על "מוות בוונציה" ועל חייו כ"נער היפה ביותר בעולם". כל זה השתנה כאשר קריסטינה לינדסטרום הצטרפה אל השניים לארוחת ערב. "היא שברה את הטאבו", צוחק פטרי ולינדסטרום מסבירה: "שאלתי אותו על התפקיד שקיבל בסרט של ויסקונטי ועל איך הוא קיבל אותו. כשהוא סיפר על סבתא שלו שאלתי למה הוא חי אצל הסבתא והוא החל לספר את הסיפור. זה סיפור מסקרן וחזק מאוד וחשבתי שחשוב לספר על האובססיה הזו ליופי ועל הצלקות שהאיש הצעיר הזה קיבל מתשומת הלב שהוא זכה לה". לינדסטרום ופטרי מספרים שאנדרסן לא התלהב בתחילה מהרעיון לעשות סרט על חייו. "הוא אמר שיחשוב על זה והמשכנו לדבר על זה במשך כמה חודשים", מספר פטרי, "לא רצינו ללחוץ, הוא התייחס לזה מאוד במקצועיות ואנחנו חיכינו עד שיהיה מוכן לדבר. גם כשהתחלנו את הסרט לא ידענו את הכל והסיפור שלו נחשף לאט לאט. הוא הזמין אותנו כל פעם לפרק הבא בחייו או לאדם הבא שיש לו חשיבות בעבורו. לקח לו שנתיים רק להזמין אותנו לבקר בדירה שלו. בדרך כלל, כשעושים סרט דוקומנטרי, זה קורה מיד. במקרה הזה היינו הראשונים לבקר בדירה בעשר שנים".

דירתו השכורה של אנדרסן משחקת תפקיד גם בסיפור שלו בשנים האחרונות. הסרט מלווה אותו כאשר הוא נאלץ לערוך ניקיונות ושיפוצים מכיוון שהיא מוזנחת ומלוכלכת כל כך שהוא כמעט מפונה ממנה. זוהי סצנה שבה אנדרסן נחשף כאדם בוגר, רחוק מאוד מהנער היפה שהיה. הרושם הוא של אדם שלא מצליח לתפקד בעולם האמיתי, שערו ארוך, זקן גדול מכסה את פניו, הוא שותה ומעשן בכמויות גדולות ומצליח להיחלץ מפינוי מדירתו רק בעזרת בת-זוג צעירה (יסיקה ונברג) שעוזרת לו בניקיונות ובהתמודדות עם הרשויות. אך כיצד הגיעו הדברים לידי כך?

הנער היפה ביותר בעולם

על מנת להבין היכן הכל השתבש צריך לחזור להתחלה ובמקרה של ביורן אנדרסן ההתחלה היא רגע אחד ספציפי. רגע מכונן ודרמטי שלולא התקיים יתכן שמסלול חייו היה אחר לגמרי. זה היה יום חורף ב-1970. אנדרסן היה בן 15 וסטוקהולם היתה קפואה ומושלגת. הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי התמקם במלון המפואר ביותר במרכז העיר, ה-Grand Hotel, ובחן שורה של נערים לתפקיד מרכזי בסרטו החדש. מכיוון שמדובר היה במבחן-בד, האירוע תועד ומופיע כבר בתחילת סרטם של לינדסטרום ופטרי. זוהי סצנה שמעוררת אי-נוחות רבה – דלת חדר הבחינות של ויסקונטי נפתחת, אל החדר נכנס אנדרסן הצעיר כשהוא מחייך בביישנות. יופיו יוצא דופן. הבמאי וצוותו מבינים שהם מצאו את מה שביקשו, הם מצווים עליו ללכת במעגל, להביט למצלמה ולחייך. לבסוף הוא נאלץ להוריד את חולצתו ומכנסיו. הוא עושה זאת למרות שמבוכתו ואי הנעימות שלו ניכרות לעין. כל זה לא ממש משנה, ההפקה הקולנועית מאפילה על רגשותיו של הנער, מחמאות על יופיו נזרקות לאוויר, המצלמה עוברת מזווית אחת לשנייה וגורלו של אנדרסן נחתם – ההצגה חייבת להימשך והוא עומד להפוך לכוכב קולנוע.

הסרט "מוות בוונציה", מבוסס על סיפור של תומאס מאן מ-1912 שמתאר מלחין חולה ומזדקן המתאהב בנער צעיר ויפהפה בשם טאדז'ו אותו הוא מגלה במהלך חופשתו במלון Des Bains באי לידו שבוונציה. זוהי אינה אהבה המתממשת במערכת יחסים או במגע אלא מעין אובססיה, אהבה לאידיאל היופי המתבטא בנער הצעיר. זוהי אהבה שנותרת בלתי ממומשת כאשר מושא היופי עצמו הופך בעבור המלחין, המגולם על ידי השחקן דירק בוגרד, לדמות שהיא משהו שמעבר לאדם ממשי. בטקסט של תומאס מאן, טאדז'ו מתואר כביטוי ליופי אלוהי וכמלאך מוות. הבמאי ויסקונטי, שעסק רבות ביופי ובמוות ולא הסתיר את מערכות היחסים ההומוסקסואליות שלו, השקיע מאמצים רבים במציאת הנער שיתאים ביותר לסרט המבוסס על יצירתו של מאן. הוא ביקר במדינות שונות ובחן מועמדים רבים, אך היה זה ביקורו בסטוקהולם שהניב בדיוק את מה שהזדקק לו. "זהו אמנם רגע מכריע עבור אנדרסן אבל זה גם רגע מכריע עבור ויסקונטי", אומר פטרי, "בשבילו זהו הרגע שבו מסתיים מסע של שלוש שנים. כמו שאומרת המלהקת בסרטו של ויסקונטי – כשנכנס הילד הבלונדיני הזה היה ניכר שכל גופו של ויסקונטי התעורר לחיים".

הקרנת הבכורה של "מוות בוונציה" נערכה בלונדון ומשכה תשומת לב עולמית. אפילו מלכת אנגליה היתה שם. זה היה גם האירוע שבו העניק הבמאי ויסקונטי לאנדרסן את הכינוי שליווה אותו כל חייו – "הנער היפה ביותר בעולם". כשהסרט השתתף בפסטיבל קאן, חודשיים מאוחר יותר, אנדרסן הופך לכוכב בינלאומי. "בקאן התחיל הקרקס", נזכר אנדרסן ומספר ללינדסטרום ולפטרי, "הייתי מפוחד. הרגשתי כאילו להקת עטלפים סובבת אותי כל הזמן. זה היה סיוט". הסרט מציג את ויסקונטי כבמאי שתלטן ותובעני, את סבתו של אנדרסן, שהצטרפה לנסיעה לוונציה, כרודפת פרסום ותהילה ואת אנדרסן עצמו כנער המנוצל על ידי כל הסביבה המבוגרת במשך כל תהליך עשיית הסרט. "זהו סיפור אוניברסלי על יחס לילדים", אומרת לינדסטרום, "ילדים אמורים להיות מטופלים על ידי מבוגרים. מבוגרים אמורים לכבד ילדים. אבל הילד הזה ניזוק מהיחס שקיבל". אבל זו היתה רק ההתחלה.

בסרט מספר אנדרסן שאחרי סיום צילומי "מוות בוונציה" הוא נלקח על ידי אנשי ההפקה, שהיו כולם הומוסקסואלים, למועדון גייז שבו הרגיש לראשונה כסמל מין כשראה מכל עבר "מבטים רעבתניים, שפתיים רטובות ולשונות מתגלגלים". הוא מעולם לא התמודד עם דבר דומה והוא שתה והשתכר כדי להדחיק. כשהסרט הופץ עיתונאים רדפו אחריו, כתבות עליו הופיעו בכל העולם, הוא קיבל מכתבי מעריצים ומעריצות ממדינות רבות והוא היה עדיין מחויב לויסקונטי בחוזה לשלוש שנים. ההצלחה הבינלאומית והלחץ של סבתו הביאו אותו עד יפן שם הפך אנדרסן באמצעות תעשיית הבידור המקומית לכוכב פופ ואליל נוער. בסרט הוא קורא לתקופה ההיא "חלום סוריאליסטי". הוא הופיע על במות, בטלוויזיה ובפרסומות, הוא הפך לדמות מנגה (קומיקס יפני) וזכה להערצה עיוורת של המונים. כיום ברור שהוא לא רצה להיות ביפן כלל. הוא עבד ללא הפסקה, הוא איבד את ביטחונו העצמי והפך לעבד של התעשייה שגם סיפקה לו חומרים כימיים כדי שיוכל להמשיך לתפקד. אם כל זה לא היה מספיק, מסעו של אנדרסן עבר ב-1976 מיפן לצרפת אליה הגיע כדי להשתתף בסרט שלא צולם בסופו של דבר. במקום לחזור הביתה הוא נשאר בפאריז שנה שלמה כמעין בן-חסות של אדם שאמנם מימן את שהותו ושילם את כל הוצאותיו אך ניצל אותו והתייחס אליו כמעין פרס שהציג לראווה כנער היפה ביותר בעולם. כך הוא הפך שוב לאובייקט מיני וסמל יופי, הפעם בעבור הקהילה ההומוסקסואלית בפאריז.

"הסרט שלנו עוסק באופן שבו אנשים רואים ומגיבים ליופי", אומרת הבמאית קריסטינה לינדסטרום, "אנדרסן נוצל כמו חפץ. ברור שלא היה לו נוח עם זה, הוא שנא את זה, הוא גם אמר את זה כשהתראיין בעיתונות השוודית שם הוא אמר שהוא בסך הכל רוצה להיות עם החברים שלו. הוא בעצם נחטף. העולם שנחשף בפניו היה מאוד מפתה, הוא הוזמן לנסיעות, למסיבות ולחוויות אבל היתה לו כל הזמן תחושה של בושה, הוא אמר שקיבל תשומת לב בעבור כלום". "זה היה נטל גדול", מוסיף הבמאי קריסטיאן פטרי, "ובגלל הרקע שלו הוא לא היה חזק מספיק בכדי להתמודד עם זה. הוא תמיד היה צנוע. והרי זה לא באמת היה רק היופי שלו. הוא היה כריזמטי והוא עדיין כריזמטי, הוא גם חכם ומהיר מחשבה וזה ממש לא נכון שתשומת הלב שקיבל היתה רק בגלל יופיו החיצוני. לוקינו ויסקונטי ראה לא רק את היופי, אלא גם את הפגיעות שלו. העניין הוא שהפגיעות הזו היתה חלק מהיופי שלו".

אנדרסן וויסקונטי, צילום: צילום: Mario Tursi

קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי הם שני במאים שוודים וותיקים בעלי קריירה של עשרות שנות עשייה. לינדסטרום (ילידת 1957) היא עיתונאית, מפיקה ובמאית שעבדה שנים רבות ברדיו ובטלוויזיה הציבוריים בשוודיה ויצרה סדרות וסרטים תיעודיים על דמויות שוודיות מיתולוגיות כמו הסופרת אסטריד לינדגרן ("בילבי", ספרי "ילדי עמים" כמו נוריקו סאן ואלה קארי) וראש הממשלה השוודי, אולוף פלמה, שנרצח ב-1986. ביצירתה עוסקת לינדסטרום רבות בהיסטוריה ובמקום של נשים בהיסטוריה. קריסטיאן פטרי (יליד 1956) הוא במאי, מפיק, סופר ועיתונאי שכתב ספרי מסעות, נובלות, תסריטים ורומנים ויצר גם סרטים תיעודיים, סרטים עלילתיים וסדרות טלוויזיה. הנושאים שפטרי עוסק בהם הם מגוונים מאוד, החל במסעות במקומות נידחים כמו בורנאו, סנקטה הלנה ואיי פוקלנד, דרך יצירה אוטוביוגרפית ועד פרשות היסטוריות ודרמות משפחתיות. הסרט הנוכחי של פטרי ולינדסטרום אינו הפעם הראשונה שהם עובדים יחד. בשנים האחרונות הם עבדו יחד על יצירות תעודה על חברת תקליטים שוודית מיתולוגית ועל עידן הפאנק במוסיקה השוודית.

העבודה על "הנער היפה ביותר בעולם" נמשכה לדבריו של פטרי כחמש שנים שבהם הם עשו למעשה "סרט עם אנדרסן, לא על אנדרסן", כאשר סיפור חייו מתגלה שלב אחר שלב. לפטרי ולינדסטרום היה חשוב לכבד את אנדרסן ולזכות באמונו. "רצינו להיות ההיפך מוויסקונטי", אמרה לינדסטרום בראיון, "בעבר הוא נוצל ואנחנו החלטנו להיות שם בשבילו כל הזמן: כשכמעט פינו אותו מדירתו, כשבתו, רובין רומאן, הגיעה אליו בפעם הראשונה ב-11 שנים וכשהוא רב עם בת-הזוג שלו. אחרי זמן מה היינו לחלק מהמשפחה שלו". למזלם גילו הבמאים שלאנדרסן יש חומר תיעודי בעל ערך רב – שיחות טלפון שהוקלטו על ידי דודתו בהן נשמעים אמו ובני משפחה אחרים, חומר שאמו הקליטה בילדותו, תמונות, סרטים ישנים ועוד. כל אלו נוספים לחומר ארכיוני שהם אספו ולשיחות עם אנדרסן, בני משפחתו ודמויות מחייו שנערכו במקומות אליהם התגלגלו חייו של אנדרסן. כך זוכים צופי הסרט לבקר עם אנדרסן בוונציה בה צולם הסרט ששינה את חייו, בטוקיו בה הוא הפך לכוכב, בפאריז בה הוא שהה בצעירותו וכמובן בסטוקהולם בה הוא חי היום.

מכיוון שחייו של אנדרסן מלאים בכאב, בניצול ובטראומה, היחס של פטרי ולינדסטרום אליו הוא סבלני ורגיש מאוד. הסרט נזהר לא להיות סנסציוני ובניגוד לסרטים אחרים העוסקים בניצול ילדים, הוא לא יורד לפרטים כאשר מדובר בחלק מעלילותיו בוונציה ובפאריז, בעיקר באלו הנוגעים לניצול מיני. "יש הרבה דברים שדיברנו עליהם עם ביורן ולא נמצאים בסרט", אומרת לינדסטרום כשהיא נשאלת על נקודה זו ועל תחושת האנדרסטייטמנט הכללי של הסרט, "נתנו כבוד לרגשות שלו". "זאת החלטה שהיא גם אסטתית וגם אתית", מוסיף פטרי, "זה גם עניין של כבוד וגם עושה את הסרט למעניין יותר. הסרטים שאני אוהב הם כאלו ששואלים שאלות ונותנים לי להשלים פערים ופרטים".

היחס המכבד והסבלני הוא חידוש בעבור אנדרסן שנפגע בעבר פעמים רבות מניצול והחפצה. אחת הפעמים הידועות ביותר היא פרשה שהתרחשה ב-2003 כאשר הסופרת והאקטיביסטית הפמיניסטית הרדיקלית, ג'רמיין גריר, הוציאה לאור ספר בשם "הנער" (The Boy). הספר מכיל כ-200 תמונות של נערים מתקופות שונות, מקופידון, דרך ג'ים מוריסון ועד קורט קוביין, והוא דן באידיאל יופי הנעורים של בנים מהעת העתיקה ועד היום. על עטיפת הספר מופיעה תמונתו של ביורן אנדרסן הצעיר שצולמה על הסט של "מוות בוונציה". אנדרסן עצמו לא התבקש לתת את הסכמתו להופעתו על עטיפת הספר ובעקבות הפרסום הוא אמר לעיתונות הבריטית שהוא מרגיש מנוצל על ידי הפמיניסטית האוסטרלית הידועה. בראיון ל"גרדיאן" באוקטובר 2003 הוא אמר: "אני מתנגד באופן עקרוני לאהבה של מבוגרים לנעורים. זה מטריד אותי רגשית ואינטלקטואלית מכיוון שיש לי הבנה במה מדובר". גריר עצמה הואשמה בפדופיליה בגלל התבטאויותיה על "הנערים המרהיבים בעלי החזה החלק, הרגליים הפשוקות והאגן הצר". במאמר ב"טלגרף" היא אף כתבה ש"אני יודעת שהיחידים שאמורים ליהנות מתמונות של נערים הם חברי תת-התרבות של גברים הומואים. ובכן, אני רוצה לעשות 'ריקליים' בעבור נשים ולתת להן את הזכות להעריך את היופי קצר-הימים של נערים, נערים אמיתיים, לא גברים בני שלושים בעלי חזה מגולח".

אנדרסן וויסקונטי, צילום: Mario Tursi

פרשת ספרה של גריר אינה מופיעה בסרט של לינדסטרום ופטרי אך ההקשר האקטואלי הוא בלתי נמנע. האם זוהי בעצם פרשת מיטו מהופכת שבה גבר צעיר מנוצל ומוחפץ על ידי נשים וגברים כאחד? לינדסטרום בהחלט רואה בסיפורו של ביורן אנדרסן מרכיבי ניצול כמו אלו העומדים בבסיס תנועת מיטו. העובדה שהוא נער ולא נערה על פי לינדסטרום רק עושה אותו בודד יותר. פטרי מוסיף שלמרות הייחודיות של הסיפור של אנדרסן הוא גם מזכיר לו סיפורים של נשים רבות. הוא מדבר על דוגמניות ושחקניות קולנוע שנוצלו על ידי תעשיית הבידור ומציין לדוגמה את פיה דגרמרק, השחקנית השוודית שכיכבה ב-1967 בקלאסיקה השוודית "אלבירה מדיגן" (Elvira Madigan) וסבלה בהמשך חייה מאנורקסיה, התמכרות ואפילו ישבה בכלא. הצפייה בסרט של לינדסטרום ופטרי על ביורן אנדרסן, נער מנוצל שהפך לגבר מנוצל, היא תזכורת לכך שניצול של נשים על ידי גברים הוא אמנם נפוץ ואוניברסלי, אך הוא חלק מהתנהגות אנושית כללית יותר – הפיכת הזולת לאובייקט וראייתו כאמצעי להגשמת תכלית. מה שהחל הבמאי הנודע ויסקונטי, נמשך על ידי המפיקים ביפן וחברי הקהילה ההומוסקסואלית בצרפת ולא נגמר אפילו אצל ג'רמיין גריר. זהו אמנם לא המקרה הקלאסי, אבל גם אם אנדרסן הוא גבר לבן והטרוסקסואל אין ספק שהוא קורבן.

בשלב מסוים בסרט נדמה שחייו של אנדרסן מסתדרים סוף סוף. הוא חזר לשוודיה, למד תיאטרון ואפילו התחתן. ב-1984 נולדה לו בת בכורה ושנתיים אחריה נולד בן נוסף. אך אז הכתה שוב הטרגדיה. בסרט מספר אנדרסן על השתלשלות האירועים ששינתה שוב את הכל: הוא חזר הביתה אחרי לילה של שתייה. השעה היתה מאוחרת מאוד והוא נרדם שיכור במיטתו. בבוקר, כשאשתו לקחה את הילדה לגן, היא השאירה לידו את התינוק בן השמונה חודשים. "התעוררתי מהצרחה של אשתי", מספר אנדרסן בסרט, "וראיתי אותו שוכב שם. שפתיו כחולות. ניסינו שנינו, לשווא, להחיות אותו. הדיאגנוזה היתה 'תסמונת מוות בעריסה'. אבל הדיאגנוזה שלי היא חוסר באהבה". אנדרסן מאשים את עצמו, את חוסר הבשלות וחוסר האחריות שלו במוות של בנו. הוא אומר שזו תוצאה של העובדה שאושרה של המשפחה כולה היה מונח על כתפיו הצרות של התינוק חסר האונים. אחרי מותו של התינוק אנדרסן שקע בדיכאון, אלכוהוליזם והרס עצמי. הוא נפרד מאשתו ומהבת ונכנע לרחמים העצמיים ורגשות האשמה. "הכל היה דפוק מהתחלה", הוא אומר, ומסכם את חייו שצולקו על ידי מותה של אמו, ניצולו על ידי תעשיית התרבות ומותו של בנו. "אבל בסוף מתרגלים לזה. כבר לא מצפים ליותר מהחיים. במובן מסוים יותר קל לחיות כשמאבדים כל כך הרבה".

קריסטינה לינדסטרום אומרת שבתחילת צילומי הסרט אנדרסן היה בתקופה קשה במיוחד אך היום היא חושבת שהמצב טוב יותר. "אחרי הסרט שוחחתי עם בתו של אנדרסן", היא מספרת, "והיא אומרת שהסרט היה תהליך חשוב ועכשיו הם גם מדברים יותר". הסרט מפגיש את אנדרסן גם עם דמויות נוספות מעברו כמו אחותו הצעירה והאנשים שליוו אותו ביפן ועם אנשים שסייעו לו בזמן הצילומים כמו בת-הזוג שלו ואשת ארכיון המסייעת לו למצוא מידע על אמו ועל אביו אותו לא פגש מעולם. מפגשים אלו חושפים את יכולתו של אנדרסן לשתף, להקשיב ולאהוב. האמון שלו בבני-אדם, כך נראה, עדיין קיים. "בתהליך יצירת הסרט היינו שם איתו ברגעים קריטיים של חייו", אומר הבמאי פטרי, "התהליך עזר לו להיחשף, הוא ראה יותר מעצמו, הוא חזר לרגעים החשובים בחייו והוא במקום טוב יותר עכשיו". לינדסטרום מוסיפה שבמינו מוצא אנדרסן נחמה גם באמונה דתית: "האמונה שלו חזקה והיא מאוד חשובה לו. הוא אומר שבלעדיה הוא לא היה חי". אך זה לא סיפור של גאולה שלמה. לינדסטרום אומרת שהסרט היה אמנם תהליך חיובי, אבל הצלקות עדיין שם, "זה לא סיפור עם הפי-אנד", היא מסכמת, "החיים פשוט אינם כאלו".

פותחת אופציה 1-ביורן אנדרסן.JPG
ביורן אנדרסן כיום, מתוך הסרט התיעודי אודותיו. צילום: Mantaray Film

אמנם לא גאולה, אבל הסרט "הנער היפה ביותר בעולם" מסתיים בסגירת מעגל, פחות או יותר במקום שבו הוא התחיל – ילד בן עשר שמתבשר שאמו לא חזרה הביתה. זוהי כמובן טראומה שעיצבה את חייו של אנדרסן שלימים גילה את מה שהיה מכתב הפרידה של אמו. המכתב שכתבה האם לפני היעלמה נקרא בסרט פעמיים. בפעם הראשונה קוראת אותו אחותו של אנדרסן. בפעם השנייה זהו אנדרסן עצמו. האספקט הוויזואלי בזמן קריאת המכתב מעניק לתוכנו משמעות נוספת. אלו אמנם דבריה של האם אך הם נקראים כאשר אנדרסן הבוגר נראה כשהוא מטייל על החוף בוונציה שבו שיחק את דמותו של הנער היפה והתמים 50 שנה קודם לכן. "לא נשאר ממני הרבה. אל תבכו עלי. כבר לא נותרה אש לכבות ולא נותרה בי עוד תחושה של מה שאני ומה שאינני", כך הטקסט. וברקע מתחלפות תמונות – פעם אנדרסן על החוף בוונציה כשהוא בן יותר משישים ופעם תמונות מאותו המקום כאשר הוא בן 15. השמיים אמנם התקדרו אבל הים הוא אותו הים, החול אותו החול והגלים הם אותם הגלים. אנדרסן נמצא באותו המרחב הפיזי אך בינו לבין בן דמותו הצעיר מפרידה חומה בלתי עבירה של זמן, הזמן שכל שהתרחש בו כבר אינו ניתן לשינוי. הסרט מצליח להפגיש את האדם הבוגר שאיבד את בנו עם הילד הצעיר שאיבד את אמו, וכבר לא ברור אם הטקסט הוא שלה או שלו: "אני הופך לבלתי נראה. כבר נתתי את כל שהיה לי לתת. נשארה רק דלת. אני לא מת, רק נעלם. אולי עוד אתעורר. או אז, אחזור ואחפש אותך".