קטגוריה: סקנדינביה

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.3000639
מבחינות רבות לא שונה גיבור הילדים השוודי, דוב חמוד בשם במסה (Bamse), מעמיתיו הבריטיים פו-הדוב ופדינגטון. מדובר בדמות דוב מצוירת שעלילותיה מתוארות בסדרת מגזינים היוצאים לאור כבר מראשית שנות השבעים בשוודיה. זהו דוב חום וקטן שחי בסביבה ציורית עם חבריו ובני משפחתו. עלילותיו חושפות שתי תכונות מרכזיות: ראשית, הוא הדוב החזק בעולם (כתוצאה מאכילת סוג מסוים של דבש שסבתו מכינה לו). שנית, הוא הדוב הנחמד ביותר בעולם וכוחו הרב משמש רק למטרות טובות.
הסדרה מבוססת על יצירתו של המאייר השוודי, רונה אנדראסון, שהחל לאייר את עלילותיו של במסה כבר ב-1966. אנדראסון נפטר ב-1999, אך הדמות שהוא יצר עדיין פופולארית מאוד בקרב ילדי שוודיה. המגזין המתאר את עלילותיו של במסה, נכתב ומאויר ע"י ממשיכי דרכו של אנדראסון וממשיך לצאת לאור כל שלושה שבועות. הוא נקרא ע"י כ-100,000 ילדים ומהווה את המגזין הנקרא ביותר ע"י ילדי שוודיה. למגזין נוספו במהלך השנים גם סרטי אנימציה קצרים וארוכים, פארק שעשועים גדול המשחזר את עולמו של הדוב החביב, כמו גם שורת מוצרים נלווים, כמו תיקים, כלי כתיבה, מגבות וכו'.
למרות הדמיון בין במסה לדמויות ילדים מארצות אחרות יש בסדרת הילדים השוודית כמה מאפיינים שלא היו עוברים בקלות במרבית מדינות העולם. בגיליון הקיץ הנוכחי, לדוגמא, יעשו הקוראים הצעירים הכרות ראשונה עם שתי דמויות חדשות. מדובר בשתי דמויות שמחליטות לעזוב את ביתן בעיר הגדולה ולקנות להן חווה בכפר סמוך לביתם של הדוב במסה וחבריו. כשהן עוברות לביתן החדש הן נתקלות בקשיים ובבעיות מסתוריות והן כמעט נכנעות וחוזרות העירה. במסה וחבריו נרתמים לעזרתן, ובסופו של דבר הם מוצאים את שורש הבעיה ופותרים אותה לשביעות רצונם של כולם. המעניין הוא ששתי הדמויות החדשות הן שתי נשים שחיות יחד, וורה ופרידה שמן. למרות שהמילה לסביות לא מוזכרת בסיפור ברור שמדובר בבנות-זוג.
"אנחנו רוצים שדמותו של במסה תהיה דמות שילדים מכל סוגי המשפחות יוכלו להזדהות איתה", אומרת העורכת הראשית של הסדרה, שרלוטה בורליוס, בראיון לגלריה, "הצגת זוג לסבי היא אחת הדרכים לעשות נורמליזציה לכל תצורות המשפחה".
במסה עצמו, גיבור הסדרה הבדיוני, הוא חלק ממשפחה הטרו-נורמטיבית לגמרי. הוא נשוי לברומליסה הדובה ויש לזוג ארבעה דובונים קטנים. וורה ופרידה הן אמנם הזוג הלסבי הראשון בעולמו של במסה, אך כבר ב-2007 הופיע בו זוג ארנבונים הומוסקסואלים. לזוג נוספה ב-2010 גם בת מאומצת וכך הוא הפך לאחת המשפחות החד-מיניות היחידות שניתן למצוא על מדפיהם ומסכיהם של עשרות אלפי ילדים צעירים. חשיבותן של תאי המשפחה החד-מיניים בסדרה היא בנוכחותן הנורמטיבית והלא חתרנית בעליל בלב הקונצנזוס. גם אם בעבור מיליונים ברחבי העולם נוכחותן של משפחות גאות היא נושא רגיש ושנוי במחלוקת, בעולמו של במסה וקוראיו אין כאן סיפור מיוחד, המשפחות הגאות הן חלק טבעי ורגיל מהמרקם החברתי.
בורליוס מספרת שצוות הכותבים אהב מאוד את רעיון הזוג הלסבי המחפש לעבור מהעיר לכפר לא רק בגלל ערכו החינוכי. "הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא ליצור סיפורים טובים, מרגשים ומהנים שילדים ירצו לקרוא", היא אומרת, "אם אפשר במקביל גם להפיץ ידע וערכים טובים זהו בונוס".
אך ערכים טובים הם עניין שבמחלוקת. בורליוס מספרת שרוב התגובות להתווספות הזוג הלסבי לעלילותיו של במסה הן חיוביות. עם זאת, התקבלו אצלה כמה הודעות ביקורתיות ותגובות שליליות הופיעו גם ברשתות החברתיות. "מסכנים הילדים שמתבגרים בעולם של היום", כתבה טוקבקיסטית אחת בעמוד הפייסבוק של רשות-השידור השוודית, "זכותם של אנשים לבטא את המיניות שלהם אבל עזבו את הילדים!!!, נמאסו כבר כל דיבורי ההומואים שלכם". "כל יום עוברים הילדים שלנו אינדוקטרינציה עם הזוועות האלו", כתב מגיב אחר ואחרים איימו להפסיק לרכוש את העיתון. עם זאת, רוב התגובות שניתן לקרוא באתרים השונים הן חיוביות. "יודעים מה מזיק לילדים?" כתב אחד המגיבים, "גירושין, אלכוהוליזם ובדידות. מה שלא מזיק להם, לעומת זאת, הן שתי דמויות בדיוניות בנות אותו מגדר האוהבות זו את זו".
זוהי לא הפעם הראשונה שהדוב השוודי הפופולארי עוסק בסוגיות חברתיות. בעשרות השנים שהוא מלווה דורות של ילדים שוודיים הוא כבר עסק בבעיות כמו הגירה, ניכור, אלימות, בריונות והתמכרות. הוא מקדם ערכים דמוקרטיים וסביבתיים ומחזיק בתפיסת עולם סולידרית וסובלנית. עורכת הסדרה, שרלוטה בורליוס מספרת שאחת הסיבות לכך היא שיוצר הדמות עצמו, רונה אנדראסון, היה פעיל בסוגיות חברתיות. "במסה הוא הומניסט", מסכמת בורליוס ומסבירה בעצם גם את סוד כוחו, "הוא דמות המאמינה בערכם השווה של כל בני-האדם".

זהו טקס כמעט קבוע. מאז הושבעה ממשלת שוודיה ב-2014 היא מעוררת את חמתה של ישראל הרשמית אחת לכמה שבועות. ראש החץ הדיפלומטי של הממשלה השוודית הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום. מה עומד מאחורי התבטאויותיה של וולסטרום ומדוע היא הפכה לאחת הנשים המושמצות ביותר בישראל?
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2792477
הסיבוב הנוכחי של העוינות בין ירושלים לסטוקהולם התחיל כאשר הממשלה השוודית הכירה במדינה פלסטינית והחריף לאחר שורה של התבטאויות שהתפרשו בירושלים כאנטי-ישראליות. חוד החנית השוודי בעניין זה הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שקישרה לאחרונה, ע"פ מבקריה, בין המצב בישראל לבין הפיגועים בפאריז ובשבוע שעבר האשימה את ישראל בהוצאות להורג של מחבלים פלסטינים ללא משפט.
דבריה של וולסטרום מוצאים תדיר מהקשרם באמצעי התקשורת. בעולם האמיתי היא בהחלט לא הצביעה על ישראל כאחראית לפיגועים בפאריז וגם לא הצדיקה טרור פלסטיני. אמירותיה היו מורכבות ומאוזנות יותר. עם זאת, וולסטרום יודעת הרי שבכל פעם שהיא אומרת משהו על ישראל מתחילה מיד תגובת נגד – העיתונות הישראלית משתוללת, השגריר השוודי מוזמן לזובור במשרד-החוץ והיא מוצגת שוב כאויבת העם היהודי בשורה אחת עם המן הרשע, אנטיוכוס והמופתי. גם אם דבריה מוצאם מהקשרם, ברור לה שזה יקרה. מדוע אם כן היא ממשיכה להסתבך?
תזה מקובלת אחת היא שוולסטרום היא נאיבית. מעין שוחרת טוב סקנדינבית שכזו ההופכת לאידיוטית שימושית בשרותם של טרוריסטים. פגשתי מספר פעמים את וולסטרום, ראיינתי אותה ואני בקיא בכתביה ומעשיה. מדובר במדינאית וותיקה, רצינית ומוערכת עם ניסיון פרלמנטרי, מיניסטריאלי ובינלאומי רב ובעלת קשרים חובקי עולם. אסתכן ואומר שלמיטב שיפוטי היא איננה נאיבית. גם לטענה אחרת כלפיה אין בסיס עובדתי – היא איננה אנטישמית. הטענות על כך שהיא ממשיכת דרכם של מדינאים שוודים שבשנות הארבעים סיפקו ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית ואחרי השואה תמכו בצד הערבי בפלשתינה, הן תעמולה העושה שימוש סלקטיבי ומוטעה בהיסטוריה.
גם הטענה שוולסטרום עושה הון פוליטי באמצעות הנושא הפלסטיני אינה נכונה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, מרבית המפלגות בשוודיה אינן אנטי-ישראליות. למעט מיעוט פרלמנטרי קטן, הקו הרשמי של הרוב השוודי הוא תמיכה בפתרון שתי המדינות, מדיניות שהייתה בעבר מקובלת גם בישראל ואפילו ראש-ממשלת ישראל הנוכחי הצהיר שהוא מחויב לה. רוב מקבלי ההחלטות השוודים תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הם מעודדים קשרים כלכליים, אקדמיים ותרבותיים איתה והם אינם חסידים של החרמות מוצרים המיוצרים בה.
יתרה מזו גם הטענה כי מהגרים מהמזה"ת משפיעים על מדיניות הממשלה היא מיתוס. למעט כמה נציגים קולניים אך זניחים למדי, המיעוט המוסלמי בשוודיה לא מתבלט בהשפעתו הפוליטית. גם אם המצב היה שונה, מרגוט וולסטרום לא היתה זקוקה לעניין הפלסטיני אם היו לה שאיפות לשפר את מעמדה הפוליטי. וולסטרום יכולה הייתה ב-2006 להתמנות בקלות לראשות מפלגתה, צעד הכרחי בדרך לראשות-הממשלה אך היא וויתרה על המינוי מרצונה והבהירה שהיא לא מעוניינת בו. נכון שניסיון לרצות את מפלגות השמאל השפיע ככל הנראה על ההחלטה להכיר במדינה הפלסטינית אך לא סביר שהצהרות והתבטאויות בראיונות ודיונים פרלמנטריים מהווים אמצעי תשלום קואליציוני בעל ערך רב.
אז למה היא עושה את זה? כמו בעקרון התער של אוקום, ההסבר להתנהגותה של וולסטרום הוא ההסבר הפשוט ביותר. מרגוט וולסטרום היא מדינאית המונעת ע"י (תחזיקו חזק קוראים יקרים) השקפת עולם. אפשר כמובן לטעון שהיא טועה אך קשה למצוא הוכחות לכך שהיא מושחתת או מונעת מאינטרסים זרים. יש לה הסבר לטרור (הייאוש, הקיפאון המדיני וחוסר מעורבותן של נשים בתהליכי קבלת ההחלטות), יש לה הצעות לפתרון (מו"מ וחתירה להסדר שתי המדינות בשיתוף הקהילה הבינלאומית) ויש לה גם הקשר אידיאולוגי רחב: מדיניות חוץ פמיניסטית המדגישה זכויות אדם, שימוש מרוסן בכוח ופיתוח אנושי גלובלי המתעלה מעל אינטרסים לאומיים צרים.
שוודיה היא מדינה בת כעשרה מיליון תושבים, אין לה צבא גדול ואין לה נפט. וולסטרום מנסה להעניק לה השפעה בינלאומית רחבה והכלים העומדים לרשותה הם השקעה במפעלים הומניטריים ובמוסדות בינלאומיים ואמירות ברורות בנושאים העומדים על סדר היום הבינלאומי. מי שחושב שאמירותיה כלפי ישראל הן חריפות צריך לשמוע איך היא מדברת על רוסיה וערב-הסעודית.
כאן יש לסיפור טוויסט אירוני. רבים מאשימים את השוודים בנטייה אובססיבית לפוליטיקלי-קורקט. הם טוענים למשל שהשוודים נותנים מקלט לפליטים ה"משתלטים להם על המדינה" בגלל עודף כוונות טובות ותחושות אשמה של קולוניאליסטים. תיאוריה זו איננה נכונה. שוודיה לא הפכה לבירת האונס של אירופה, אין ולא יהיה בה רוב מוסלמי ופיגועי הטרור שלה הם מתוצרת הימין הקיצוני השוודי ולא הג'יהאד העולמי. אך יש לתיאוריה זו בעיה נוספת: פוליטיקלי-קורקט היא עניין יחסי. בקרב פעילי "שלום עכשיו", למשל, יהיה זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שאי אפשר לסמוך על ערבים. ב"בית היהודי", לעומת זאת, זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שיש לפלסטינים זכות להגדרה עצמית.
וולסטרום איננה חברה ב"שלום עכשיו" או ב"בית היהודי", היא חלק מהממסד הדיפלומטי האירופאי שלמרות תדמיתו האנטי-ישראלית, מדיניותו היא לא בדיוק שמאלנית רדיקלית. בעוד אנתרופולוגים אמריקאים ואקדמאים בריטיים מפגינים, מחרימים, ומפליגים לעזה כמחאה על 48 שנות כיבוש, הדבר הקיצוני ביותר שהאיחוד האירופי הוציא מעצמו הוא הצעה לסמן, אפילו לא להחרים, מוצרים מההתנחלויות. בעוד הקולגות של וולסטרום, פקידים בבריסל, שרי-חוץ ודיפלומטים מקצועיים, בוחנים כל התבטאות שלהם בקפידה ונזהרים שלא להרגיז את ירושלים ולהיתפס כאנטישמים, היא אומרת מה שהיא חושבת: היא לא נגד ישראל אבל היא נגד מדיניות ממשלת נתניהו, היא נגד ההתנחלויות ונגד מה שהיא רואה כשימוש עודף בכוח. אלו אמירות שהן מאוד לא פוליטיקלי-קורקט כאשר עמיתיה מסתפקים בגינוי כללי של אלימות ופיזור סיסמאות על מו"מ שאיש לא מאמין בו. אפשר להתנגד לכל מה שהיא אומרת אבל צריך לקחת בחשבון שיכול מאוד להיות שזה מה שכולם חושבים.
במובן מסוים שרת-החוץ השוודית מזכירה מאוד את מבקרי מדיניות ההגירה של שוודיה. היא מתעקשת לומר דברים שיעוררו עליה ביקורת, היא מתעלמת מכללי הטקס הדיפלומטיים והיא מתגרה במתנגדיה. מי שחושב שאסור להיכנע לתכתיבי הפוליטיקלי-קורקט, שצריך להגיד את האמת בפנים ולגנות את מי שכולם נזהרים בכבודו מוזמן להסתכל במראה. יש סיכוי טוב שהוא יפגוש שם את מרגוט וולסטרום.

מבחינות רבות אירופה לא תהיה כפי שהיתה לפני מתקפת הטרור בפאריז. סידורי הביטחון, מעברי הגבול והרב-תרבותיות החברתית יושפעו מאירועי יום שישי שעבר לפחות בטווח הקרוב. מעבר לפוליטיקה יש להניח שגם עולם התרבות והאומנות ברחבי היבשת ימצא את הדרכים לבטא את הפחד, הכעס והאימה. אחת השאלות בדיון הציבורי שרבים ברחבי היבשת מקשרים לפיגועים המבוצעים ע"י טרוריסטים איסלמיסטיים היא שאלת הגירת מבקשי-המקלט ליבשת. בשוודיה, שקלטה יותר מבקשי מקלט מכמעט כל מדינה אחרת, התגייס עולם התרבות והאומנות לתמוך במדיניות הנדיבה של הממשלה ולהעלאת המודעות הציבורית לסבל הפליטים. כעת, לאחר פיגועי פאריז, מזכירים אומני ואנשי התרבות של שוודיה שמבקשי-המקלט המגיעים לאירופה אינם טרוריסטים מטילי אימה אלא להיפך, הם הקורבנות הראשונים שלהם. "מבצעי הפיגועים מלאי שנאה לחברה הרב-תרבותית", כתב עורך מדור התרבות של העיתון השוודי המוביל DN מיד אחרי הפיגועים, "שנאה זו, בליווי כוחות האלימות והמוות המניעים אותה היא בדיוק מה שהפליטים מסוריה ועיראק בורחים ממנו".
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.2775294
למרות הדימוי שלה כמדינה שלווה, אולי אפילו משעממת, עוברת שוודיה בימים אלו ימים דרמטיים מאוד. היא אחת המדינות היחידות באירופה המאפשרות מיוזמתן למבקשי-מקלט מהמזה"ת ומאפריקה להיקלט בהן והיא חווה עקב כך רגע היסטורי מכונן. ע"פ הערכות בשנת 2015 יגיעו אליה כ-190,000 מבקשי-מקלט ובתקופה האחרונה נכנסים אליה כאלף איש ביום. שוודיה, שאוכלוסייתה מונה כעשרה מיליון תושבים, עושה כל מאמץ על מנת לקלוט את מבקשי-המקלט כאשר הממשלה והרשויות המקומיות דואגות לקליטתם ומעניקות להם בשלב הראשוני את צרכיהם הבסיסיים וקורת-גג. בכל רחבי המדינה בתי-ספר ישנים, אולמות ספורט, אתרי נופש ומבני ציבור הוסבו למגורים ורשויות רבות שלא נותר בהן מקום כבר נערכות להקמת מחנות אוהלים.
החברה השוודית תומכת ברובה במדיניות ההגירה הנדיבה של הממשלה וחלקה גם מגויס בפעילויות התנדבותיות ותרומת כסף. אך יש גם מתנגדים. ברמה הפוליטית התמיכה במפלגת "השוודים הדמוקרטיים" המתנגדת לפתיחת השערים למבקשי- מקלט עולה לסביבות 20% ויש גם שלוקחים את ההתנגדות שלהם צעד אחד קדימה – בשבועות האחרונים הוצתו מספר מרכזי קליטה של מבקשי-מקלט ובאוקטובר רצח צעיר בעל נטיות ימניות קיצוניות תלמיד ומורה בבי"ס שרבים מתלמידיו הם ילדי מהגרים.
במציאות זו הופכת ההגירה לנושא המרכזי שעל סדר היום בשוודיה ואנשי התרבות והאומנות המקומיים הפכו לדומיננטיים מאוד בשיח הציבורי בנושא. "הקהילה התרבותית זיהתה את זה מוקדם", אומר ביורן ווימן, עורך התרבות בעיתון היומי החשוב Dagens Nyheter (חדשות היום), "סדרת הכתבות הרציניות הראשונות שהזמנתי כעורך היתה על עידן נדידת-העמים שאנחנו נמצאים בו", הוא נזכר, "וכבר לפני המשבר הנוכחי, הצגנו ביריד הספרים בגוטנברג ספרים שעוסקים בנושא ביניהם ספרו של כתב העיתון בדרום-אמריקה המספר את סיפוריהם האישיים של מהגרים בדרכם לארה"ב ולאירופה וספר העוסק במדיניות ההגירה של אירופה הנפתח ומסתיים באי האיטלקי למפדוזה שבדרך אליו טבעו מאות מהגרים בדרכם ממדינות אפריקה. הקהילה התרבותית בשוודיה נוקטת עמדה הומניסטית ברורה המדגישה את שוויון ערכו של כל אדם. זה בא לידי ביטוי בספרים, סרטים ומחזות, אנחנו מודעים לנושא זמן רב וידענו שהמשבר הנוכחי חייב להגיע בגלל התנועה הגלובאלית של בני-אדם בעידן הזה".
לא מעט ספרים העוסקים בהגירה יצאו לאור בשוודיה בשנים האחרונות אך בקיץ האחרון הגיע הנושא גם לתרבות הפופולארית. בסוף ספטמבר נערך מופע גיוס כספים מהגדולים בתולדות המדינה בעבור סוכנות הפליטים של האו"ם והצלב-האדום. פוליטיקאים, מעצבי דעת-קהל, אנשי רוח ותרבות ויותר משישים אומנים השתתפו בהתנדבות במופע שגייס מעל 40 מיליון כתר שוודי (כ-18 מיליון ₪). מעבר לשירים של מיטב אומני שוודיה, ביניהם גם כאלו שאינם ידועים במעורבות פוליטית, נשמעו במופע גם נאומים, חלקם ביקורתיים כלפי הממשלה שאינה עושה מספיק למען מבקשי-המקלט.
בנוסף למופע זה נערכים בימים אלו אירועי תרבות נוספים המיועדים להעלות את המודעות לנושא. כנסיות וארגונים שונים מארגנים מופעים מוסיקליים לגיוס כספים, מוזיאון הצילום החשוב בסטוקהולם מציג תערוכת צילומים העוסקת בילדים שברחו מסוריה, התיאטרון המלכותי הלאומי מקיים סדרת דיונים על מצב בני-הרומה הנודדים באירופה ומקבצים נדבות ברחובותיה והתיאטרון העירוני בסטוקהולם מקיים השבוע שורת אירועים בהשתתפות אומנים וארגוני מתנדבים שונים למען ילדים מבקשי-מקלט שהגיעו לשוודיה ללא משפחותיהם.
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי השנתי של סטוקהולם הוא אחד מאירועי התרבות החשובים של החורף בשוודיה. השנה הוא יוקדש לנושא נדידת-עמים (Migration). "זוהי השנה הפוליטית ביותר שלנו", אומרת גיט חניוס מנהלת הפסטיבל המתקיים זו השנה ה-26 ומסבירה שסרטים הם חשובים בהעלאת הנושא לתודעה הציבורית, "סרטים תיעודיים מעמיקים את ההבנה העובדתית וסרטים עלילתיים מעמיקים את ההבנה ברמה האנושית". חניוס מספרת שלא חסרו סרטים בנושא והם מציגים תמונה רחבה הכוללת לא רק עיסוק בפליטים, אלא גם בבני-אדם הנאלצים לברוח מארצותיהם בנסיבות כלכליות ופוליטיות. את התמונה משלימה קטגוריה תחרותית חדשה בפסטיבל הכוללת סרטים העוסקים בסוגיות אקטואליות וזכויות אדם (ביניהם הסרט הישראלי באבא ג'ון של הבמאי יובל דלשד). "סרטים הם מאמצעי הביטוי החשובים של ימינו", אומרת חניוס, "הם מגיעים רחוק, יש להם השפעה חשובה והם באמת יכולים לשנות מציאות חברתית".
אך האם ההתייחסות התרבותית והאמנותית לנושא היא שטחית או מעמיקה? האם התרבות השוודית מקיימת שיח צדקני המתרכז אך ורק בזווית האנושית של מבקשי-המקלט ומתעלם משאלות עמוקות של זהות ולאומיות ומההשלכות הפוליטיות והכלכליות של גל ההגירה? "אנו מציגים מגוון זוויות", אומרת גיט חניוס, "סרטים לא עוסקים רק ברגשות, אלא גם בשאלות של מוסר ובעומק של קונטקסט". חניוס מספרת לדוגמא על הסרט "למפודוזה בחורף", הפקה איטלקית-אוסטרית-שוויצרית העוסקת בקהילה הקולטת ולא רק בפליטים עצמם והסרט השוודי "בחיפוש אחר חיים טובים יותר", המלווה נשים מבנות-הרומה המקבצות נדבות ברחובות סטוקהולם אל בתיהן ומשפחותיהן ברומניה. "אנו צריכים תרבות בימים כאלו בכדי לחשוב על שאלות של טוב ורע, לחשוף את הסבל ולדבר על הצד המוסרי של הדברים", אומרת חניוס.
מעבר לשאלות של מוסר יש גם צד פוליטי וכלכלי למשבר. בשוודיה מנסה לפחות חלק מהקהילה התרבותית לעסוק גם בו. בקונצרט הצדקה שנערך בספטמבר שיא הערב היה הרצאה מפיו של החוקר האנס רוסלינג. בין כוכבי הפופ והבדרנים, הציג רוסלינג מצגת שכללה נתונים סטטיסטיים, ניתוח פוליטי ואספקטים כלכליים של משבר הפליטים בסוריה. זהו ההקשר הפוליטי הגלובאלי של המשבר השוודי. "המשימה שלנו", אומר ביורן ווימן, "היא לדבר על כך שזהו משבר בלתי נמנע. מצב הפליטים היום קשור למשבר האקלים, למשברים פוליטיים ולמלחמות וההגירה וניידות הם התנהגות אנושית טבעית, חלק מטבע האדם. דווקא גבולות הם לא טבעיים, הם עוצבו ע"י בני-אדם משיקולים של כוח פוליטי וכלכלי. כאינטלקטואלים, עלינו לומר את זה".
עיתונו של ווימן לקח את התפקיד הזה ברצינות. בתחילת ספטמבר פרסם העיתון הכרזה קצרה שנוסחה ע"י ווימן ועורכו הראשי של העיתון. ההצהרה לוותה בחתימתם של 100 השוודים המשפיעים ביותר החיים היום – אנשי התרבות והאומנות המובילים בשוודיה, ספורטאים, אקדמאים, ראשי הכנסייה, פוליטיקאים (כולל כל ראשי הממשלה שעדיין חיים) וידוענים אחרים, חלקם גם בעלי שם בינלאומי כמו הכדורגלן זלטן איברהימוביץ', המוסיקאי אוויצ'י, חברי משפחת וולנברג וחברי להקת אבבא. נוסח ההצהרה היה: "הערכים הבסיסיים שלנו הנחשבים כמובנים מאליהם זה זמן רב נמצאים בסכנה. יש להגן עליהם. אנו בעד נדיבות ואנושיות ומתנגדים לכל צורה של שנאה, איום וגזענות. אין פשרות בנוגע לערכם השווה של כל בני-האדם". ככל שזה נוגע לאליטה התרבותית בשוודיה, הצהרה זו היא פחות או יותר בקונצנזוס.
השוואת התגובות השוודיות והישראליות להגעת מבקשי-מקלט איננה פורייה במיוחד בגלל ההבדלים בין שתי החברות והמצב בו הן שרויות. עם זאת, רק להמחשת סדרי הגודל, על מנת להבין את התגובה השוודית למשבר הנוכחי אפשר לדמיין מצב שבו נכנסים לישראל במהלך כמה חודשים יותר מפי שניים ממספר מבקשי-המקלט החיים בה כיום כאשר התגובה היא התגייסות לאומית לקליטתם בעלות עשרות מיליוני שקלים, קיום אירועים ב"הבימה", מוזיאון תל-אביב, ערוץ 2 ופסטיבל ישראל לטובת גיוס כספים והעלאת המודעות הציבורית בליווי עצומה בעיתון "הארץ" בנוגע לשוויון ערך האדם החתומה ע"י מאה ישראלים משפיעים מרה"מ נתניהו, דרך יצחק הרצוג ועד דוב חנין, מערן זהבי, דרך שלמה ארצי ועד פאר טסי, מיצחק תשובה, דרך הרב הראשי לישראל ועד נשיא הטכניון.

"מובן שסופר לא חייב לכתוב באופן ישיר על ההיסטוריה של התקופה", כתב ג'ורג' אורוול במאמרו "בבטן הלוויתן", "אבל סופר שפשוט מתעלם מהאירועים הציבוריים הגדולים של הרגע הוא באופן כללי אחד שמשתטה או סתם אדיוט" (מתחת לאף שלך, דביר, 2005). משברים הם רגעי מבחן בעבור אומנים ואנשי תרבות. האם הם יתעלמו או יצטרפו לדיון הציבורי? האם יטפלו בנושא לעומק או יסתפקו באמירות שטחיות ופשטניות? האם יתגייסו כולם לאותו צד או ימצאו עצמם משני עברי מתרס? משבר הפליטים הנוכחי הוא צופה פני עתיד. גלי פליטים כתוצאה משינויי אקלים וחוסר יציבות פוליטית יהיו, ככל הנראה, חלק מרכזי בתמונת העתיד בכל מקום על פני כדה"א והם יאלצו לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את הסופרים, הבמאים, המשוררים והמוסיקאים לנקוט עמדה. במקרה השוודי עדיין לא ברור אם יש לעמדה זו משמעות מעשית והאם היא משפיעה על העולם האמתי ולא רק על ניקיון המצפון והעשרת הדיון. דבר אחד אי אפשר לקחת מהשוודים – לפחות הם מנסים.
יום אחרי הפיגועים בפאריז כתבה עורכת התרבות קארין אולסון בעיתון היומי אקספרסן: "בכוחות האיסלמיסטים האלימים יש להילחם. עם זאת, יש לזכור שההתנגדות החשובה ביותר נגד הטרור היא לא להיכנע לפחד, להמשיך לחיות בחירות ולראות בזולת אינדיבידואל". בשולי האירועים הופיעה בשבת הזמרת מדונה בסטוקהולם וסיפרה לקהל שחשבה לבטל את ההופעה בעקבות אירועי פאריז אך החליטה לקיימה בכל זאת כדי לא להעניק ניצחון לטרור. קלישאתי ככל שזה עלול להישמע ולמרות כל גלגולי העיניים והטלות הספק האפשריים, היה כאן רגע של תקווה. זמרת אמריקאית הובילה 40,000 צופים שוודים לקיים דקה דומיה לזכר קורבנות צרפתים ממש באותו אולם שבו הופיעו מספר שבועות קודם אומנים סקנדינבים לטובת הצלתם של עשרות אלפי סורים, אפגנים ועיראקיים.

יש המתארים את מאלמו, עיר הנמל הדרומית של שוודיה, כחברה המאבדת את דרכה וזהותה תחת גל הגירה שיצא משליטה. אחרים רואים בה עיר רב-תרבותית וקוסמופוליטית המתמודדת בגבורה עם אחד המשברים ההומניטריים הגדולים של ימינו. שיחות עם ראשת-העיר ועם כמה מיהודיה מוכיחות שהמציאות קצת יותר מורכבת.

התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2753374

משבר הפליטים הנוכחי הוא מהאתגרים הגדולים שאירופה התמודדה איתם בשנים האחרונות. האופן שבו המדינות השונות ביבשת מתייחסות אליו חושף מחלוקות פוליטיות, חברתיות-כלכליות ומוסריות. ישנן מדינות שסגרו את שעריהן בכדי להימנע מלקיחת אחריות על האתגר ההומניטרי. באחרות הגיאוגרפיה עושה את שלה וחופיהן הפכו לחופי מבטחים בעבור אלפי פליטים גם בלי שמוסדותיהן החליטו על כך. מעטות המדינות שקיבלו החלטה מודעת לא לחסום את מבקשי-המקלט ולאפשר להם הליך חוקי, הוגן ונדיב לבחינת בקשותיהם.

אחת מהמדינות האלו היא שוודיה והעיר השוודית העומדת בחזית המאמץ היא עיר הנמל הדרומית מאלמו. מצב זה איננו חדש. בימי מלה"ע השנייה היא קלטה אלפי פליטים יהודים מאירופה הכבושה ע"י הנאצים ובמהלך החצי השני של המאה העשרים הצטרפו אליהם עשרות אלפי מהגרים, רובם מעיראק, פולין, דנמרק ויוגוסלביה.

בימים אלו מגיעים לשוודיה יותר מאלף פליטים ביום. 50% מהם עוברים דרך מאלמו המהווה בית ל-320,000 תושבים. זוהי אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר בעולם: 31% מתושביה נולדו מחוץ לשוודיה, 11% נוספים נולדו לשני הורים שאינם ילידי שוודיה. בסה"כ באים תושבי מאלמו מ-178 מדינות שונות. כלומר בעיר הגדולה רק במעט מחיפה ישנם תושבים מכמעט כל מדינות העולם. בעבור רבים מהווה מאלמו דוגמא לחברה רב-תרבותית וקוסמופוליטית המצילה אלפי פליטים ממלחמות אזרחים ומעשי רצח-עם. אחרים רואים בה דוגמא לקטסטרופה בהתהוות של חברה הנמצאת תחת השתלטות של תרבות זרה הגוזלת את משאביה ומחריבה את תרבותה. האמת, כדרכה של אמת, מסובכת קצת יותר.

ראשת-עיריית מאלמו, קתרין שרנפלדט יאמה (Katrin Stjernfeldt Jammeh) מאמינה בחזון רב-תרבותי ואוניברסלי. "מטרתנו היא לפתח את מאלמו כך שתמשיך להיות עיר פתוחה ומקבלת הגירה", היא אומרת, "יש לנו שאיפה ברורה שכולם ירגישו כאן רצויים ובטוחים בלי קשר לארצות מוצאם". ע"פ שרנפלדט יאמה בת ה-41 העומדת בראשות העיר מאז 2013, קליטת ההגירה המסיבית איננה בעיה שיש לפתור אלא חלק מחזון כללי. "מאלמו היא עיר קטנה בעולם גדול", היא אומרת, "הכישורים, השפות והרישות שיש אצלנו הם מקור כוח גלובאלי". כדוגמא פיקנטית היא מזכירה את האירוויזיון שהתקיים בעיר לפני כשנתיים. בגלל החברה הרב-תרבותית שלנו כמעט כל משלחת שהגיעה יכולה הייתה לקבל תמיכה ועזרה בשפה שלה. "קליטת הגירה איננה רק מקור לבעיות", היא מזכירה, "מבחינתי זה ברור שעיריית מאלמו צריכה לקחת אחריות, לנהוג בסולידארית ולדאוג שכולם ירגישו בבית".

עם זאת, האתגרים שמציאות זו יוצרת מוכרים היטב לשרנפלדט יאמה. היא מספרת על קושי להתאים מקומות עבודה למהגרים המגיעים למאלמו כתחנה ראשונה בשוודיה כמו גם על הייחוד שבגיאוגרפיה של העיר. "טוענים שיש במאלמו סגרגציה ופערים חברתיים", היא אומרת, "אבל בגלל שטחה הקטן, אזורי השוליים החברתיים הם במרכז ולא בפרברים רחוקים. אני למשל מגיעה באופניים מבניין העירייה לשכונת רוזנגורד בשבע דקות. זהו מצב מיוחד היוצר מפגש מתמיד בין אוכלוסיות". שכונת רוזנגורד (Rosengård) ידועה כשכונה שהרוב המוחלט של תושביה הם מהגרים ולא פעם נקשר שמה בהתפרעויות ופשע מאורגן. "יש כאן אנשים דוברי שפות שונות ורקע תרבותי שונה", אומרת שרנפלדט יאמה, "ובניגוד למקומות אחרים, אין אפשרות לחיות במאלמו בלי לפגוש אותם".

עם אתגרים אלו, כמו גם עם אתגר הנחלת ערכי היסוד של החברה השוודית לשוודים החדשים, מתמודדת העירייה דרך פעילות חינוכית בבתי-הספר ותמיכה בארגונים של החברה האזרחית. ע"פ שרנפלדט יאמה תוצאות פעילות זו ניכרו בהתמודדות של תושבי העיר עם מבקשי-המקלט הרבים שהגיעו אליה באחרונה. רבים מתושבי מאלמו הגיעו בזמן אמת לתחנה המרכזית וסייעו למבקשי-המקלט בכסף, מזון, בגדים והסעות. "יש כאן מחויבות לעיר, לזכויות אדם ולשוויון חברתי", היא אומרת, "זוהי מסורת של פתיחות שתמיד היתה לנו ואנחנו צריכים לשתף אתה פעולה ולעודד אותה".

עם כל הצלחותיה בקיום חברה רב-תרבותית מתפקדת ותוססת, יש פרמטר אחד בו מאלמו נכשלת בשנים האחרונות באופן מחפיר – תחושת הביטחון של חברי הקהילה היהודית. בשנים האחרונות נרשמו בעיר עשרות אירועים אנטישמיים בשנה. חלקם כוונו כלפי יהודים פרטיים וכללו זריקות אבנים, יריקות, קללות והתעמרות בתלמידים ובמורים יהודיים בבתי-ספר. אחרים כוונו כנגד מוסדות הקהילה. בקבוקי מולוטוב נזרקו על בית-העלמין ב-2009, פיצוץ אירע מחוץ לבניין הקהילה ב-2012 והפגנות אלימות התקיימו בתקופות בהן ישראל הייתה מעורבת בעימותים צבאיים. ע"פ דיווחים שונים, יהודים רבים עוזבים את העיר או מסתירים את זהותם מחשש שיורע להם.

"יש כאן פחד והצקות יומיומיות", מספרת אילנה אדנר, ישראלית המתגוררת במאלמו 39 שנה. היא מתארת מציאות של קללות והצקות, ללא תגובה משטרתית וללא הגנה עירונית. בשנים האחרונות היא ספגה התנכלויות ואפליה ובנה הוכה בבית-הספר, כל זאת למרות שהיא עוסקת בסיוע לפליטים ובהוראת השפה השוודית למהגרים. אדנר גם טוענת שיש הסתה אנטישמית במסגדים ושמתקיימת בעיר, אותה היא מכנה בצחוק רמאללמו, חברה מקבילה שאינה מקבלת את התרבות הדמוקרטית והליברלית של שוודיה. "אני תושבת העיר ואין לי בטחון ברחוב, במקום העבודה ובבית-הספר", היא אומרת כאשר הצעיף על צווארה מסתיר תליון של מגן-דוד.

מי שאינו יכול להסתיר את זהותו הוא הרב של חב"ד בעיר, שניאור קסלמן, שזהותו היהודית חשופה לכל בגלל לבושו המסורתי. קסלמן הותקף באלימות פעמים רבות אך הוא טוען שהבעיה איננה רק ההתקפות הפיזיות. "יש אנשים ששונאים יהודים", הוא אומר, "עצם הידיעה הזו גורמת לאי-ביטחון. יש יהודים שחיים כאן חיים שלמים ולא הותקפו אך משהו בתת-המודע שלהם זז". במאלמו התקיימו מפגשים בין אנשי הקהילה היהודית ומנהיגים מוסלמים וקסלמן איננו מתנגד לקליטת מבקשי-מקלט מוסלמים אבל הוא טוען: "לא צריך לסגור דלת לבן-אדם שצריך עזרה, אבל אנו חווים על בשרנו את מה שקורה כאשר רוצים לפתור בעיה אחת ותוך כדי יוצרים בעיה גדולה יותר. צריך לעבוד עם הלב אבל גם מהראש".

תומאס לונדרקוויסט, עיתונאי יהודי יליד מאלמו המתגורר בעיר, מדבר על תחושת האיום הפוטנציאלי. הוא אינו חובש כיפה מכיוון שהוא חילוני אך הוא יודע שאם היה חובש כיפה הוא היה מותקף. לונדרקוויסט טוען שייתכן והשלטונות נמנעים מטיפול שורש בבעיה בגלל שיקולים פוליטיים ואלקטוראליים. הוא מספר על הפגנה שהשתתף בה ב-2009 למען זכותה של ישראל להגן על עצמה. כאשר מפגינים ממול החלו לזרוק ביצים ובקבוקים המשטרה אילצה אותו ואת חבריו לעזוב את המקום. "המשטרה הייתה פאסיבית ולא הגנה עלינו", נזכר לונדרקוויסט ומוסיף, "חלק מהשוטרים לבשו אפודים שעליהם הכיתוב: משטרת דיאלוג".

גם התומכים הגדולים ביותר ברב-תרבותית השוודית אינם מכחישים את הבעיה. גופים בינלאומיים כמו מרכז שמעון וויזנטל התריעו עליה, יועץ הממשל האמריקאי למלחמה באנטישמיות ביקר בעיר לאחרונה והתקשורת השוודית דיווחה על כך בהרחבה. היא גם הצביעה על כך שלמרות שבמאלמו חיים כ-1,500 יהודים בלבד, פחות מ-10%מיהודי שוודיה, ישנן תקופות שבהן כשליש מהתקריות האנטישמיות במדינה נרשמות בה.

יש הטוענים שזוהי עדות מוחצת לכישלון הפרויקט הרב-תרבותי. אחרים, ביניהם ראשת-העיר, מנסים עדיין לתקן. "השאיפה שלנו היא שמאלמו תהיה עיר פתוחה ומקבלת בעבור כל אחד ואחד" היא אומרת ומסבירה שהיא מודאגת מפשעי השנאה ומן העובדה שתלונות רבות שהוגשו לא טופלו בצורה משביעת רצון. "אני מצרה על כך שיש תושבים במאלמו שנפגעו מגזענות, במקרה הזה מאנטישמיות, ואנחנו צריכים לעשות הכל בכדי להבטיח שהם יוכלו להרגיש בטוחים ורצויים. צריך לגייס את כל הכוחות ולעבוד בדרכים שונות ומגוונות בכדי להבטיח את זה". שרנפלדט יאמה טוענת שהתקריות האנטישמיות במאלמו במגמת ירידה ושהעירייה משקיעה מאמצים רבים בכדי לתקן את המצב. אלו כוללים מינוי נציב המטפל בגזענות ואפליה, קשר הדוק עם הקהילה היהודית ותקצוב ועידוד פרויקטים חינוכיים ותרבותיים כמו פעילות תלמידים ומורים כנגד אנטישמיות, תערוכות, ספרים ומחזות בנושא השואה, הרצאות, סמינרים ופורומים שונים של דיאלוג. מעבר לכך שרנפלדט יאמה טוענת שאחד הגורמים למספר הגדול של התקריות שנרשמו בשנים האחרונות הוא שהעירייה מעודדת אנשים להגיש תלונות. כך הופכת הבעיה לגלויה יותר ונוצרת תחושה שהמצב מדרדר אך רק כך ניתן לדבריה להתמודד עם המצב.

שרנפלדט יאמה מדברת על אפס סובלנות לאנטישמיות ועל אי הפקרה של יהודי מאלמו ובכך היא שונה מאוד מקודמה בתפקיד, אילמר ריפלו, שכיהן כראש העיר בשנים 1994-2013. אמירותיו של ריפלו בראיונות שונים כללו השוואה בין אנטישמיות לציונות, ביקורת על יהודי מאלמו על תמיכתם בישראל והפגת אדישות, בורות וחוסר עניין באנטישמיות בעירו. למרות שהוא טען שדבריו הוצאו מהקשרם ע"י גורמים עוינים לו, הוא היה ללא ספק חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

כיום גישתה של העירייה שונה. "ברור לגמרי שהתבטאויותיו של ריפלו פגעו באמון בין הקהילה היהודית להנהגת העיר", אומרת מחליפתו, "עכשיו הבעיה גלויה לעין ואנחנו אחת העיריות המובילות בשוודיה בהשקעה במלחמה בגזענות מכל הסוגים". לעומת ריפלו, מגבה שרנפלדט יאמה את זכותם של היהודים להפגין ומצרה על כך שחלקם עוזבים את העיר. "זהו כישלון של החברה אם אנשים עוזבים אותה בגלל תחושת חוסר ביטחון", היא אומרת אך גם טוענת שקהילות קטנות כמו הקהילה היהודית במאלמו מתקשות להחזיק את עצמן בשוודיה החילונית והמעבר לקהילות גדולות יותר הוא טבעי גם בלי קשר לאנטישמיות.

גישתה של העירייה אמנם השתנתה אך השפעת הכוונות הטובות של שרנפלדט יאמה מוגבלת ע"י המבנה הפוליטי בשוודיה. המשטרה, לדוגמא, היא רשות ממלכתית ולא עירונית ולכן העירייה אינה אחראית על הפעלתה. "אנחנו עובדים ביחד עם הקהילה היהודית מול הממשלה כדי לקבל תקציב גדול יותר לביטחון הקהילה", היא מספרת כמי שמסייעת לקהילה בלחץ מול השלטונות ולא כבעלת האחריות על בטחונה. "זה תפקיד המשטרה", היא אומרת, "יש תקציבים לזה אבל הם לא מספיקים".

"היא אולי מתבטאת יפה יותר אבל לא ראיתי יוזמות רבות למלחמה באנטישמיות" אומר העיתונאי היהודי תומס לונדרקווסיט על מאמציה של שרנפלדט יאמה. אילנה אדנר מסכימה: "האמינות של העירייה שואפת לאפס. הדג עדיין מסריח מהראש". והרב שניאור קסלמן מוסיף: "ייתכן שראשת-העיר החדשה לא חוזרת על טעויותיו של ריפלו אבל בין לא לעשות טעויות לבין לעשות את מה שצריך יש עולם ומלואו. כשיש בעיה ספציפית שפוגעת במרקם האנושי צריך לשנות סדרי עדיפויות, להשקיע יותר ולהעביר מסר ברור".

דומה שהמאמצים שמשקיעה שרנפלדט יאמה, גם אם הם כנים, לא עושים עדיין רושם על יהודי העיר. ייתכן שהסיבה לכך היא המצב שמאלמו נקלעה אליו. אירופה, ושוודיה בתוכה, חייבת להעניק את זכות בקשת-המקלט לפליטים בגלל ערכיה ההומניסטים והדמוקרטים. אם היא תקים גדרות וחומות סביבה, הן יגדירו אותה מחדש ויהפכו אותה שוב ליבשת העוסקת בריכוז, גירוש ומלחמה על מרחבי-מחייה. מצד שני, יש גבול למה שחברה יכולה לקלוט לפני שהיא קורסת חברתית, תרבותית וכלכלית. במקרה של מאלמו היהודים הם נייר הלקמוס. הפקרתם היא קריסתה של הרב-תרבותיות ולכן ההגנה עליהם היא קודם כל חובתם של אלו המאמינים בה.

במאלמו הגיעו הדברים לקצה והיא נושאת בנטל בלתי אפשרי. הפתרון לבעיותיה אינו להפסיק להכניס מבקשי-מקלט לאירופה כפי שטוען הימין אלא דווקא סולידאריות ותכנון מרכזי. "אנחנו לוקחים אחריות גדולה על הצלחת קליטת מבקשי-המקלט בשוודיה", אומרת שרפנלדט יאמה, "ומקיימים דיאלוג עם המדינה ורשויות מקומיות אחרות כדי שתהיה סולידריות בתחום זה". זוהי מדיניותה של מפלגתה הסוציאל-דמוקרטית של שרנפלדט יאמה והדרך היחידה לעמוד באתגר ההומניטרי הנוכחי: פיזור האחריות על קליטת הפליטים על יותר מדינות ועל יותר רשויות מקומיות בתוך כל מדינה, חיזוק הגופים הבינלאומיים העוסקים במשבר ועמידה חד-משמעתית על זכות בקשת-המקלט כחלק ממדיניות הגירה ברורה שלצד נדיבותה יש לה גם גבולות ברורים.

הערכות מדברות על יותר מחצי מיליון בני-אדם שנכנסו השנה לאירופה, רובם המוחלט זכאים למעמד פליט. גם אם מספר זה יגדל למיליון עדיין יהיה מדובר בחמישית האחוז בלבד (0.2%) מאוכלוסיית האיחוד האירופי. במאלמו, מספרת ראשת-העיר, 50% מתלמידי בתי-הספר היסודיים מדברים שפת-אם שאינה שוודית. הפער הזה הוא הסיפור כולו. הבעיה איננה המהגרים עצמם אלא העובדה שקליטתם באירופה מתנהלת ע"י כוחות השוק החופשי, בחוסר סולידריות בין מדינות וערים וללא יד מכוונת בעלת לגיטימציה פוליטית, יכולות ומשאבים. אם תיווצר כזו, תוכל מאלמו להצליח בפרויקט הרב-תרבותי שלה. אם לא, האינטגרציה תיכשל, כוחות קיצוניים יתחזקו הן מקרב המהגרים והן מקרב תנועות הימין הקיצוני המתנגדות להגירה ומצבם של יותר ויותר מאזרחי אירופה יהיה דומה לזה של היהודים במאלמו.

כמו לפני 72 שנה גם בראש-השנה הזה צריכים השוודים להחליט אם לפתוח או לסגור את שעריהם. גם היום הם במחלוקת, טיעוני שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2736051

זה היה בערב ראש-השנה לפני בדיוק 72 שנה. הקהילה היהודית הקטנה של דנמרק, שמנתה קרוב ל-8,000 בני-אדם, ניצלה כמעט כאיש אחד מציפורני הנאצים רגע לפני שחל עליה הפתרון הסופי. היהודים חולצו ע"י שכניהם הדנים והמחתרת המקומית והועברו, מתחת לאפם של הגרמנים, בסירות דיג קטנות מדנמרק הכבושה לחופיה של שוודיה הניטרלית. כך שרדה כמעט כל יהדות דנמרק את השואה והעם הדני כולו זכה באות חסיד אומות העולם.
הייתי השבוע בתחנת הרכבת במאלמו שבדרום שוודיה אליה הגיעו חלק מהפליטים היהודיים ב-1943. גם בראש השנה הזה מלאה העיר פליטים. הם הגיעו אל חוף המבטחים שלה אחרי מסע ארוך מהמזרח-התיכון לאחר שחצו את המיצר בין דנמרק לשוודיה, אותו המיצר עליו היטלטלו הסירות הדניות לפני 72 שנה. במאלמו חיכו לפליטים מתנדבים עם חבילות מזון, חיתולים והסעות למחוז חפצם.
השוואות רבות נערכו בין הפליטים של אז ושל היום אך מעניין יותר להשוות את הצד השני, הצד של החברה הקולטת. גם היום, כמו אז, החברה השוודית איננה מקשה אחת. מצד אחד, רשויות ההגירה הרשמיות וארגונים חוץ פרלמנטריים מקבלים את הפליטים בנדיבות שכמעט אין שנייה לה בעולם. מצד שני, יש המתנגדים למדיניות זו. מפלגת הימין "הדמוקרטים השוודים" המתנגדת להגירה היא השלישית בגודלה בפרלמנט, כוחה עולה מסקר לסקר ותקריות אלימות כנגד מהגרים הופכות נפוצות יותר. אמביוולנטיות זו איננה חדשה. בשנות הארבעים חלק מהאליטה השוודית הייתה פרו-גרמנית והעסקים עם גרמניה פרחו. היו אפילו שוודים שהתנדבו לאס.אס. עד 1942 הייתה שוודיה הרשמית אדישה לגורל היהודים אבל אז בא השינוי: שוודיה נתנה מקלט ליהודי נורבגיה ודנמרק, דיפלומטים שוודים דוגמת ראול וולנברג הצילו יהודים ברחבי היבשת והאוטובוסים הלבנים חילצו אלפים מהמחנות הנאצים בסוף המלחמה. מעניין לציין שהמפלגה שהייתה בשלטון בזמן הצלת יהודי דנמרק היא בדיוק אותה מפלגה הנמצאת בשלטון היום והמפלגה המתנגדת למדיניות ההגירה שלה היא גלגול מודרני, גם אם מעונב ומנומס יותר, של תנועה ניאו-נאצית וותיקה.
וכאן נכנס ההקשר הישראלי. בדיון הציבורי בישראל אומץ טיעון של הימין הקיצוני באירופה הטוען שהאיסלם משתלט על היבשת, שפתיחת הדלתות לפליטים מהעולם הערבי היא סופה של תרבות המערב ותחילתה של מלחמת דת שיהודי אירופה הם בין קורבנותיה העיקריים. קצרה היריעה מלהתמודד במסגרת טור זה עם טענות אלו וזו איננה מטרתו. הנקודה המעניינת מבחינת השיח הציבורי בישראל היא אחרת.
רבים בישראל תמהים כיצד המדינה שהצילה יהודים רבים כ"כ מהנאצים ותמכה במדינת ישראל בראשית דרכה הפכה את עורה והיא כעת לא רק פרו-פלסטינית אלא גם קולטת לתוכה מאות אלפי מוסלמים. אך בעיניים שוודיות אין כאן סתירה או מהפך, להיפך, בפרספקטיבה מקומית לא יכולה להיות מדיניות עקבית יותר. בשנות הארבעים הצילו השוודים את היהודים כי הם היו זקוקים להצלה, בשנות השמונים הם הצילו את העיראקים והאיראנים מאותה סיבה בדיוק, בשנות התשעים היו אלה תושבי יוגוסלביה המתפרקת ואח"כ באו הסומלים, האפגנים והסורים. כל מדינה על פני הגלובוס שחוותה רצח-עם, מלחמת אזרחים ודיקטטורה אלימה מיוצגת בקהילות המהגרים של שוודיה שברובן השתלבו היטב במארג החברתי בזכות מדיניות תעסוקה מלאה ומערכות חינוך, בריאות ודיור שוויוניות ואוניברסליות.
יש הטוענים שעם המוסלמים זה אחרת. המוסלמים לא רוצים להשתלב בחברה, הם אומרים, הם רוצים להשתלט עליה, הם עושים יותר מדי ילדים, הם אנטישמים וטרוריסטים. קשה להגיב באופן רציונאלי לטענות אלו. קליטת ההגירה בשוודיה איננה נקיה מבעיות אך הטענות על מזימות להשלטת חוקי השריעה על המדינה הן תעמולה מנותקת מהמציאות. יש אמנם אתגרים גדולים במרכזי ההגירה הגדולים, ובמיוחד במאלמו שם קיימת בעיה חמורה של אנטישמיות ותופעות שליליות אחרות האופייניות לחברות הגירה מהמזה"ת אך שוודיה, ע"פ רוב, מתמודדת בהצלחה יחסית עם אתגר הרב-תרבותיות.
שוודיה יכולה הייתה לסגור את גבולותיה ולהימנע מהאתגר הזה אך היא בחרה שלא לעשות זאת. כמו בשנות הארבעים היא בחרה להביט לטרגדיה הגדולה של ימינו בעיניים ולנקוט עמדה למרות הקשיים. בסופו של יום יש בשוודיה שני מחנות כלפי סוגיית הפליטים – מחנה אחד מקבל בברכה את מבקשי המקלט והוא גם זה שתמך בקבלת היהודים בשנות הארבעים. המחנה השני התנגד לקבלת היהודים והצלתם משואה והוא תומך היום בסגירת גבולות ומניעת כניסת מבקשי מקלט. הטיעונים של שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.
אך זה אינו רק וויכוח בין בעלי לב טוב לשונאי אדם. זהו בראש ובראשונה ויכוח פוליטי. פתיחת שערי אירופה היא אמנם התגובה הדמוקרטית וההומניסטית היחידה האפשרית אך אם אירופה אינה רוצה להיקלע למשבר חמור כתוצאה מכוונותיהם הטובות של אזרחיה היא חייבת לאמץ צעדים פוליטיים אמיצים – הראשון הוא חלוקת הפליטים בצורה מאוזנת יותר בין המדינות ובין מרכזי האוכלוסייה השונים בתוך כל מדינה. שנית, מבין השיטות הכלכליות החברתיות השונות הקיימות רק מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית יכולה לעמוד באתגר הקליטה של הפליטים מבחינת מקומות עבודה, דיור ושירותי בריאות וחינוך. כך זה באירופה לפחות. ואולי בעצם, כך זה בכל מקום.

"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית" הודיע ראש-ממשלת שוודיה החדש, סטפן לופבן, בנאומו הראשון בפרלמנט באוקטובר השנה. מיד אח"כ הוא מינה שרת חוץ המקדמת מדיניות המבוססת על ערכים ולא על אינטרסים. האם מדיניות זו מצליחה? האם אפשר להתמודד עם המצב במזה"ת, המלחמה באוקראינה ומעשי רצח-עם באפריקה באמצעות פמיניזם, הומניזם ודמוקרטיה? האם יש מי שמנסה לשים מקלות בגלגלים והאם יש לממשלה השוודית גם מניעים נסתרים?

התפרסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2614125

למרות הצלחותיה הרבות של התנועה הפמיניסטית במאה השנים האחרונות, יש תחום שבו נשים עדיין נתקלות בחומות בצורות ותקרות זכוכית בכל רחבי העולם. זהו תחום המדינאות הבינלאומית והדיפלומטיה המהווה עדיין מועדון גברי כמעט סגור. למרות קיומן של מנהיגות כמו הילרי קלינטון ואנגלה מרקל, מקבלי ההחלטות בכל הנוגע ליחסי חוץ וקונפליקטים בינלאומיים הם עדיין כמעט כולם גברים.

אך כעת נראה שבשוודיה נעשה ניסיון מעניין לשנות את מצב הדברים. באוקטובר האחרון הורכבה ממשלה חדשה במדינה. רוה"מ החדש, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית סטפן לופבן, הודיע לפרלמנט כבר בנאומו הראשון ש"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית". בהמשך הוא הצהיר שממשלתו מתכוונת להילחם בחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים כדי ליצור חברה טובה יותר ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אדם.

בממשלתו החדשה בת 24 השרים שילב רוה"מ 12 שרות, ביניהן שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שכיהנה בעבר בשורת תפקידים בכירים באו"ם ובאיחוד האירופי. וולסטרום לא המתינה הרבה לפני שהיא לקחה את הצהרותיו של רוה"מ צעד נוסף קדימה. "אנחנו נוביל מדיניות חוץ פמיניסטית", היא הכריזה ומאז הפך הנושא למקור של ביקורת ואפילו לעג במסדרונות הכוח ובמערכות חדשות ברחבי העולם. אך וולסטרום לא נרתעה. בנאום בוושינגטון בינואר השנה היא ציטטה את מהטמה גנדי בתגובה למבקריה: "תחילה מתעלמים ממך, אח"כ צוחקים עליך, אח"כ נלחמים בך ולבסוף את מנצחת".

אך מהי בעצם מדיניות חוץ פמיניסטית? במבט על, מדובר במדיניות חוץ שאיננה ממוקדת בקידום אינטרסים לאומיים צרים אלא בחזון רחב של שלום, זכויות-אדם ופיתוח אנושי גלובלי. השוודים רואים במדיניות פרוגרסיבית שכזו גם אינטרס לאומי וגם צו מוסרי. ע"פ שרת-החוץ וולסטרום העובדה שבחלק גדול מהעולם נשים לא זוכות בזכויות-אדם בסיסיות וסובלות מאפליה ומקיפוח היא איום ממשי על שלום העולם. כך גם העובדה שמאות מיליוני נשים בעולם חשופות לאלימות, בין אם מדובר באלימות בתוך הבית או באלימות הנובעת מקונפליקטים צבאיים. במצב עניינים זה, מדיניות בינלאומית שמטרתה שלום, ביטחון ויציבות, מחויבת להתמקד במאבק להגשמת זכויותיהן של נשים ובהבטחת ביטחונן. השוודים הם הראשונים שהציגו מדיניות שכזו במרכז דוקטרינת החוץ שלהם אך היא לא באה משום מקום – היא מבוססת על החלטות האו"ם ומושפעת ממדיניותם של מנהיגים כמו הילרי קלינטון וויליאם הייג, שר החוץ הבריטי לשעבר.

וולסטרום מדברת על ארגז כלים פמיניסטי הכולל שלושה מרכיבים – זכויות, ייצוגיות ומשאבים. התזה היא שאם נשים תקבלנה זכויות-אדם בסיסיות, נגישות למערכות אכיפת החוק ואפשרות להשתתף בשלטון, מצב העולם ישתפר. לצורך כך יש להקצות משאבים רבים, למנות יותר נשים לתפקידים בזירה הבינלאומית, ולהשקיע באמצעים של מה שמכונה "כוח רך" כמו דיפלומטיה, בניית מערכות החברה האזרחית, השקעה בחינוך וכו' ולא רק ב"כוח קשה" (התערבות צבאית). עם זאת, אין מדובר במדיניות פייסנית המחליפה גברים במדים ובחליפות בנשים רכות וענוגות. זוהי מדיניות המגדירה מחדש הנחות יסוד וסדרי עדיפויות והמניחה שעולם שבו זכויותיהן ושלומן של נשים נשמרות הוא עולם שבו לא סוחרים בבני-אדם, מתייחסים בהוגנות לפליטים, לא ששים אלי קרב ונלחמים בנחישות בקרטלי סמים ובארגוני טרור.

אך מה קורה כשרעיונות כאלו נתקלים בדילמות הבוערות של המציאות הבינלאומית? איך ניתן לקבל החלטות מעשיות המבוססות על רעיונות פמיניסטיים והומניסטיים כשמדובר במלחמה באוקראינה, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמעשי הג'נוסייד באפריקה ובמזה"ת? למרות שניתן היה לצפות שעיקרון המציאות והאינטרסים הצרים יכפו פשרות כואבות על הכוונות הכמעט אוטופיסטיות של השוודים, מה שלמעשה קרה הוא לא פחות ממדהים. תוך חודשים מעטים נקלעה שוודיה למספר חזיתות של עימות עם כוחות חזקים ממנה בהרבה בגלל מה שעל פניו נראה כמו ניסיון יוצא דופן להכניס שיקולים מוסריים למערכות המונעות בד"כ משיקולי עלות ותועלת.

זה התחיל עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מיד אחרי כינונה של הממשלה השוודית החדשה היא הכירה במדינה פלסטינית, צעד שאף מדינה מערבית אחרת לא עשתה. כעבור מספר חודשים שוודיה הגדילה את הסיוע לפלסטינים תוך כדי לחץ על הרשות הפלסטינית להילחם באלימות ולהיטיב את מצב הנשים ברשות. ההכרה במדינה הפלסטינית הביא למשבר חמור ביחסים עם ישראל ולביקורת רבה מכל רחבי העולם.

המשבר הבא היה קרוב יותר לבית. שוודיה ושכנותיה מתמודדות בחודשים האחרונים עם השלכות התוקפנות הרוסית באוקראינה ותקריות של הפרת ריבונות ע"י כלי-טיס וצוללות רוסיות. כל אלו גרמו לחזית דיפלומטית אירופאית להתגבש נגד הרוסים והשוודים נדרשו ליישר קו עם המערב. אך בניגוד לשר-החוץ הקודם, קרל בילדט, וולסטרום עושה רושם שהיא חוזרת למדיניות שאפיינה את שוודיה בימי המלחמה הקרה – ביקורת חריפה על הרוסים כשהם מפירים זכויות-אדם, אך הימנעות מהזדהות עם מי מהצדדים בקונפליקטים בין-מדינתיים. השוודים אמנם משתפים פעולה עם מאמצי האיחוד האירופי והם ללא ספק מתנגדים לרוסים, אך ברור גם שחשוב להם להשמיע קול עצמאי ושבניגוד לשכניהם הם מסרבים עדיין להצטרף לנאט"ו.

אך הצרות הרציניות התחילו כאשר שרת החוץ וולסטרום ביקרה בחריפות את ערב-הסעודית על מצב זכויות-האדם שבה. במקביל ביטלה ממשלת שוודיה הסכם שיתוף פעולה צבאי עם ערב-הסעודית מטעמים של התנגדות למכירת נשק למדינות דיקטטוריות. הסעודים לא קיבלו את העניין בהבנה. הם החזירו את השגריר הביתה, הודיעו שלא ינפיקו יותר וויזות לאנשי עסקים שוודיים וגרמו לביטול נאומה של וולסטרום בפני הליגה הערבית (בכינוס אליו היא זומנה כאורחת כבוד בעקבות תמיכתה של שוודיה בפלסטינים). וכך, אחרי שהואשמה באנטי-ישראליות, מואשמת שוודיה בכך שהיא אויבת האסלאם.

למרות תדמיתה שוחרת השלום, שוודיה היא יצואנית נשק גדולה ויש לה אינטרסים רבים בעולם הערבי ולכן חלקים נרחבים מהאליטה שלה (יש שיגידו – האליטה הגברית) נבהלו ונעמדו על הרגלים, כולל גורמים בתוך הממשלה עצמה. מלך שוודיה מיהר לנסות ולפייס את הסעודים והצמרת הכלכלית של המדינה השמיעה מחאות חריפות על הפגיעה ביצוא ובמקומות עבודה ועל הצורך בפרגמטיזם ובדיאלוג.

גם העיתונות השוודית, שאהבה את מדיניות החוץ של וולסטרום בשלב ההצהרות, לא חסכה את שבטה ברגע שהיא החלה להפוך למציאות. "הדיפלומטיה השוודית דומה לריקוד זוגות ביזארי בשבועות האחרונים", נכתב במאמר המערכת של "דגנס ניהטר" אחד העיתונים היומיים החשובים במדינה, "צעד קדימה, שניים אחורה, שניים לצדדים ואז פירואט מוזר". כותרת המאמר, "החובבנים במשרד החוץ", היא אופיינית למבקריה של וולסטרום המציגים את מדיניותה כנאיבית ולא רצינית.

מבקרים ציניים יותר רואים במדיניות החוץ החדשה ניסיון לפתור בעיות בתחום מדיניות הפנים. הממשלה שוולסטרום חברה בה היא ממשלת מיעוט הפועלת בתנאים פרלמנטריים קשים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית חייבת לשמר את תמיכתה של מפלגת הירוקים, שותפתה הקואליציונית, והיא זקוקה לעיתים גם לתמיכת מפלגת השמאל או אחת ממפלגות הימין שבאופוזיציה. בחודשים האחרונים מתקבל הרושם שהממשלה משתמשת באספקטים מסוימים של מדיניות החוץ שלה כדי לרָצות את השמאל ובתחומים מסוימים של מדיניות הפנים שלה כדי לרָצות את הימין.

מעבר לכך, ציבור הבוחרים השוודי, שחי בשלום ובשגשוג יחסיים, תומך במדיניות חוץ אידיאליסטית. כמו כל ציבור בוחרים אחר הוא איננו בקיא בקודים הנוקשים של העולם הדיפלומטי, על השפה וכללי הטקס המלאכותיים שלו, הוא אוהב לראות פעולה ישירה והוא תומך במאמץ לצרף את העולם לדרך ששוודיה כבר החלה לצעוד בה. יש לזכור שבשוודיה קיימת תנועה פמיניסטית משפיעה מאוד, שכ-44% מחברי הפרלמנט שלה הן נשים ושבשוק העבודה שלה נשים מתקרבות, גם אם לא הגיעו לגמרי, לשכר שווה לגברים. בשוודיה שוויון מגדרי הוא חלק אינטגרלי מתכניות החינוך בבתי-הספר, אבות מחויבים לקחת לפחות 60 מתוך 480 ימי חופשת הלידה שהמדינה מעניקה וחקיקה מתקדמת נאבקת באלימות כלפי נשים.

ויש עוד מניע ברקע. שוודיה נאבקת בשנה האחרונה על כיסא במועצת הביטחון של האו"ם ונראה שהיא מנסה ליצור תדמית של סמכות מוסרית כבדת משקל שתעניק לה יתרון בהצבעה ב-2016. היא אינה גדולה או חזקה מספיק בכדי להכריע סוגיות בינלאומיות מרכזיות ולכן היא מנסה להפוך למעצמה עולמית מסוג חדש – כזו שאיננה מבוססת על משאבים חומריים או על גייסות חמושים אלא על מעמד מוסרי.

בקרוב ימונה שר-חוץ חדש למדינת ישראל (סביר להניח שהוא יהיה גבר כמו 88% משרי החוץ לפניו, 92% מראשי הממשלה ו-100% משרי הביטחון והאוצר). השר החדש ייאלץ להתמודד עם זירה בינלאומית מסוכנת בהרבה מזו של שוודיה והוא יעסוק ככל הנראה באינטרסים יותר מאשר בערכים. אך אולי בכל זאת יש לו מה ללמוד מהמודל השוודי.

הדבר החדשני במדיניות החוץ השוודית היא התפיסה שבזירה הבינלאומית יש מקום לערכים ולרעיונות ולא רק לאינטרסים. יהיו כאלו שיטענו שזוהי פריבילגיה ששוודיה יכולה להרשות לעצמה כמדינה שאיננה מאוימת ישירות ע"י אויבים מבחוץ, אך ייתכן שגם האינטרסים האמיתיים של ישראל משוועים כעת לערכים, לרעיונות גדולים וליוזמה. זה לא שהתבססות על אינטרסים צרים הביאה את ישראל רחוק במיוחד בזמן האחרון. להיפך, ייתכן שהיא זו שהביאה למשבר העמוק ביחסים עם ארה"ב, למתח עם האירופאים ולאיומי החרמות, בתי-הדין הבינלאומיים והסנקציות. אולי דווקא יוזמה המבוססת על רעיון אוניברסלי תוכל להיות כרטיס כניסה מחודשת אל משפחת העמים המהווה צורך אסטרטגי מרכזי של ישראל אם היא שואפת ברצינות לשלום, ביטחון ויציבות.