קטגוריה: סקנדינביה

פרסי נובל – לא בדיוק מה שחשבתם

English Follows

השנה לא זכה אף ישראלי בפרס הנכסף. מאוכזבים? הנה מבט מעט ביקורתי על הפרס ששם את הדברים בפרופורציה…

פורסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2503371#article-comments

English: http://www.haaretz.com/news/features/.premium-1.630209

התקופה שבין תחילת אוקטובר לאמצע דצמבר היא זמן הנובל. בשבועות אלו, בין ההכרזה על הזוכים להענקת הפרסים, תופס הפרס היוקרתי כותרות ראשיות בכל העולם. הטקס פחות או יותר קבוע, תחילה באות הספקולציות בדבר זהות הזוכים, אח"כ באות כתבות הפרופיל על המועמדים שנבחרו ופועלם. בסוף, לקראת העשירי בדצמבר, יום הענקת הפרסים, מגיע סיקור האירועים הנוצצים בסטוקהולם ובאוסלו – הטקסים המרשימים, ההרצאות המתוקשרות והנשפים החגיגיים.

היחס הציבורי לפרסי הנובל איננו מפתיע. מדובר, אחרי הכל, בפרס היוקרתי בעולם המהווה סמל להצטיינות מדעית והתעלות רוחנית. הפרסים מעוררים השראה ועניין מאז 1901 אז הוענקו לראשונה בהתאם לצוואתו של הממציא, הכימאי והיזם השוודי אלפרד נובל. לפני מותו החליט נובל להשקיע את רוב הונו בקרן שתעניק מדי שנה פרסים לאנשים שתרמו לאנושות ע"י המצאות ותגליות מדעיות, יצירה ספרותית וניסיונות להשכנת שלום עולמי. מאז ועד היום חולק הפרס, העומד כיום על כ-1.1 מיליון דולר לקטגוריה, ל-860 אנשים ול-22 ארגונים.

עד כאן הכל בסדר. אך יש משהו מעט מעוות בהתייחסות הישראלית לנובל. ראשית, ישנה אובססיה מוגזמת בנוגע למספר הישראלים והיהודים שזכו בפרס. אין ספק שהמספר גבוה יחסית, אבל המרדף השנתי אחרי מקור הגאווה הלאומית הזה הוא מעורר חמלה. זהו חיפוש אחר נחמה זמינה ומהירה. למי אכפת מעוני, מיתון ופערים חברתיים כאשר לכלכלן מפרינסטון שקיבל את המדליה הנכספת ממלך שוודיה הייתה אמא יהודייה? למי אכפת מהסכסוך האלים עם הפלסטינים כשהכימאי מקליפורניה שזכה בפרס היוקרתי מכולם היה פעם קצין בצה"ל? כל הבעיות נכנסות לפרופורציה בפני הטיעון המנצח: אחד מכל חמישה זוכים בנובל הוא יהודי, כמה פרסים כבר הביאו הערבים?

מעבר לזה יש לנובל כוח מכופף מציאות – פרופסור מהטכניון מחליט שהוא רוצה להיות נשיא המדינה? אנחנו נתעלם מחוסר ניסיונו הפוליטי ונתייחס אליו ברצינות רק מפני שהוא זכה בנובל. מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית לא מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה? נתעלם מהעובדה שזוהי סוגיה פנימית של העולם האקדמי ונהפוך אותה לשערורייה לאומית כי הוא זכה בנובל. כל זה היה סביר אם פרס הנובל באמת היה אמת המידה האולטימטיבית לתבונה, אבל האם זה אכן המצב או שאנחנו לוקחים אותו קצת יותר מדי ברצינות?

בחינה ביקורתית של פרס הנובל מגלה בעיקר אנכרוניזם ופרובינציאליות ככל שזה נוגע לתהליך בחירת הזוכים. ההחלטה בדבר הגופים הבוחרים את הזוכים התקבלה לפני כ-120 שנה ע"י אדם אחד, אלפרד נובל עצמו. אין לאיש סמכות לעדכן או לשנות את ההחלטה וכך מתקבלות ההחלטות על הפרסים היוקרתיים בתבל ע"י גופים שכמעט כל חבריהם שוודיים (או נורבגים במקרה של פרס נובל לשלום). מדובר כמובן בגופים רציניים מאוד ואין סיבה להטיל דופי במקצועיותם אבל הם נטולי פרספקטיבה גלובאלית. זוכי הנובל מהווים לכן את האליטה של האנושות כפי שהיא נראית מהצפון הרחוק של אירופה, לא פחות ולא יותר מזה. בעוד רבים מזהים את פרסי הנובל בפיזיקה, רפואה וכימיה עם הישגים אקדמיים מזהירים המייצגים את האנושות כולה, יש לזכור כי בהחלטה על זהות הזוכים לא משתתפים נציגי הארוורד, אוקספורד ו-MIT, גם לא שופטים סינים, הודים או רוסים אלא אנשי האקדמיה השוודית, שע"פ רוב המדדים הבינלאומיים אף אחד ממוסדותיה אינו מצליח להתברג אל בין חמישים האוניברסיטאות הטובות בעולם.

גם תהליך הבחירה עצמו הוא לא מודרני במהותו. אין ספק שטוב שפרס יוקרתי כמו הנובל לא יושפע מרייטינג ולחצים. טוב שזוכי הנובל לא נבחרים באס.אם.אסים או לייקים בפייסבוק, אבל הממסד הסקנדינבי לוקח את זה צעד אחד רחוק מדי. ע"פ התקנון רק לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים מותר להציע מועמדים: חברי האקדמיות השוודיות ווועדות הפרס שלהן, זוכים לשעבר בפרס נובל ובכירים מתחומים מסוימים מאוד בעולם האקדמי. בפרס נובל לשלום נוספים גם חברי פרלמנטים, ממשלות ובתי-דין בינלאומיים. רשימה זו משאירה את הכל בתוך המשפחה. זהו מצב סביר בפרסים המדעיים אך בפרסים האחרים השיטה מצמצמת את רשימת הזוכים האפשרית ואת הדיון בה. אך הדיון איננו אפשרי בכל מקרה מכיוון שרשימת המועמדים והפרוטוקולים של הדיונים נשמרים בסודיות במשך חמישים שנה. מסוקרנים לדעת מי היו המועמדים לקבל את פרס נובל לספרות או לשלום? אין בעיה, בתנאי שאתם מתעניינים רק בשנים שלפני 1964. רוצים להציע מועמדים לפרסים של שנה הבאה? הרגישו חופשיים לעשות זאת, בתנאי, כמובן, שכבר זכיתם בפרס בעצמכם או שאתם שייכים לאליטה הנבחרת של העולם האקדמי או הפוליטי (לא יעזור לכם אם אתם נניח פעילים חברתיים ידועים, רופאים, סופרים מפורסמים, עיתונאים, ראשי-ערים, שופטים, מנהיגי עובדים, תעשיינים או סתם אזרחים שיש להם משהו לתרום לדיון).

פרס הנובל לספרות הוא דוגמא מצוינת לתהליך הבעייתי. ההחלטה על זהות הזוכה מתקבלת בגוף שהוקם ב- 1786 ומונה 18 חברים. חברי הוועדה ממונים לכל החיים, גילם הממוצע הוא מעל שבעים וכולם שוודים למהדרין. אין להתפלא שתוצאות תהליך הבחירה מעוררות תמיהות – מצד אחד מועמדים שהם כמעט מובנים מאליהם לא זוכים בפרס, מצד שני, לעיתים, בניסיון מוגזם להפגין אקטואליות או קוסמופוליטיות, זוכים מועמדים אזוטריים וכמעט אנונימיים. ספרות איננה מדע מדויק והעדפות ספרותיות הן עניין של טעם ובכל זאת, קשה למצוא הצדקה לכך שסופרים כגון טולסטוי, צ'כוב, מארק טוויין, ג'יימס ג'ויס ומרסל פרוסט לא זכו בפרס כשהיו בחיים (הנובל מוענק רק לזוכים חיים) בעוד שרשימת הזוכים מאותה תקופה כוללת שמות של סופרים שנעלמו מדפי ההיסטוריה. ב-1974, שנה בה היו מועמדים, בין השאר, גראהם גרין, וולדימיר נבוקוב וחורחה לואיס בורחס, הזוכים היו שני סופרים שוודיים, אייווינד יונסון והארי מרטינסון. לא שיש פסול בכך שסופרים שוודיים יזכו מדי פעם בפרס אבל השניים האלו היו גם חברי הגוף הבוחר עצמו. ובכלל, יותר שוודיים זכו בפרס נובל לספרות מאשר זכו בו סופרים מכל יבשת אסיה, אפריקה או דרום-אמריקה למשל. באופן כללי פרסי הנובל הם יורוצנטריים למדי – 468 מתוך 860 הזוכים הם ילידי אירופה. הייצוג הנשי גם הוא לא מרשים במיוחד – בסה"כ 46, קצת יותר מ-5% מהזוכים.

אם יש סימני שאלה לגבי התאמתה של האקדמיה השוודית לבחירת זוכי פרס הנובל לספרות דומה שהגוף המקבל את ההחלטות על פרס הנובל לשלום הוא מוזר עוד יותר. הרעיון של אלפרד נובל, שהיה רדוף תחושות אשמה על כך שהמציא את הדינמיט, היה פשוט – הענקת פרס למי שתרם ל"אחווה בין אומות, ביטול או צמצום צבאות וקידום תהליכי שלום". רעיון נאצל אמנם אך בידי מי הוא הפקיד את ההכרעה על הענקת הפרס? האם בידי מומחים בעלי שם עולמי למדע המדינה? האם בידי וועדה של אנשי רוח ומומחים לענייני דיפלומטיה, צבא או ביטחון? התשובה היא כמובן לא. פרס נובל לשלום מוענק ע"י תת-וועדה של הפרלמנט הנורבגי, מדינה בת כחמישה מיליון תושבים שהיא כמעט חסרת חשיבות, ניסיון או השפעה בזירה העולמית. הרכבה של הוועדה בת חמשת החברים לא נקבע ע"פ מומחיות או ניסיון אלא ע"פ, לא תאמינו, מאזן הכוחות בין המפלגות השונות בפרלמנט הנורבגי.

גם כאן תהליך הבחירה הניב תוצאות מוזרות החל מבחירתו של קורדל הול, מזכיר המדינה של רוזוולט שככל הנראה היה אחראי לסירובה של ארה"ב לקבל אנייה של מאות מבקשי מקלט יהודיים מאירופה ב-1939, ועד בחירתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שנכנס לרשימת המועמדים 12 ימים בלבד אחרי שנבחר לראשונה, כלומר לפני שהספיק לעשות פעולה כלשהי שתצדיק את זכייתו. זכיות אלו מצטרפות לזכיות אמורפיות משהו של גופים כמו האיחוד האירופי או האו"ם בעוד מאהטמה גנדי, שהיה מועמד חמש פעמים, לא זכה בפרס מעולם.

אבל אפילו מעמדו של פרס נובל לשלום הוא סביר יחסית לזה של פרס הכלכלה. אלפרד נובל בחר באופן ברור וחד משמעי חמש קטגוריות לפרס. אלו לא כללו כלל ועיקר פרס לכלכלה. ב-1968 הצליח הבנק השוודי המרכזי, באקט מבריק של יחסי ציבור לקנות בכסף רב פרס מטעמו שיחולק במקביל לפרסי הנובל המקוריים. נכון, באופן רשמי הוא נקרא "הפרס למדעים כלכליים של הבנק השוודי המרכזי לזכרו של אלפרד נובל" ולא פרס נובל, אבל מי כבר שם לב לפרטים שכאלו? באופן מעשי הצליח הפרס להשתרבב לפסטיבל השנתי בסטוקהולם בניגוד לכוונותיו של אלפרד נובל, כאשר כמה מהזוכים בו בוודאי לא יכולים להיחשב לכאלו שקידמו את הערכים הנאצלים שבשמם ייסד נובל את המפעל.

אך כאשר מדובר בכסף הפרס לכלכלה הוא רק קצה הקרחון. קרן הנובל המממנת את הפרסים היא קרן פרטית שנוסדה ב-1900, ארבע שנים אחרי מותו של נובל. באופן אירוני מקור כספי הקרן שמחלקת את פרס השלום היוקרתי בעולם הוא בהון שמקורו ברווחים מהפטנט על דינמיט וממפעל תעשייתי בשם בופורס (Bofors) שהיה בבעלותו של נובל וייצר תותחים וכלי נשק. כיום פועלת הקרן באופן מעשי כבית השקעות המשקיע באפיקי השקעה שונים כולל קרנות גידור שונות כאשר הרווחים משמשים לתשלום ההוצאות הכרוכות בחלוקת הפרס. הונה בסוף 2013 היה כ-473 מיליון דולר והיא פטורה מתשלום מיסים בשוודיה וממיסים על השקעות בארה"ב.

מטבע הדברים יש לקרן אינטרסים עסקיים ופיננסיים חובקי עולם, היא הקימה גופים עסקיים ומלכ"רים שונים שלכל אחד מהם יש נכסים, הנהלות ומועסקים, וכמו כל קרן אחרת היא עושה ככל יכולתה לשפר את רווחיותה. לפני שנתיים היא אפילו קיצצה את גובה פרסי הנובל מכ-1.4 מיליון דולר לכ-1.1 לקטגוריה. דרך אחרת לשפר רווחיות היא גיוס תרומות. המרכז החדש הנבנה בסטוקהולם, שישמש כמטה וכמוזיאון, נבנה בעיקר מתרומות של שני גורמים מרכזיים במשק השוודי – משפחת וולנברג (שבבעלותה חלקים גדולים מהמשק השוודי והשפעה פוליטית רבה) ומשפחת פרשון (מייסדי H&M). צריך להיות תמים מאוד כדי לחשוב שההשקעות הפיננסיות, הפורמציות המשפטיות והפוליטיקה הפנימית שלהם לא ישפיעו בדרך כזו או אחרת על תהליכי בחירת הזוכים. וועדות בחירת הזוכים מופרדות אמנם מהקרן והן עצמאיות ובלתי תלויות אך בעבר כבר עלו טענות בדבר השפעת הצדדים הפיננסיים של מפעל הנובל על בחירת הזוכים כמו גם טענות על השקעות הקרן באפיקים שאינם מתאימים לרוח הפרס.

כל זה אינו מהווה הוכחה לשחיתות או פחיתות כבוד לפרס. יש לפרסי הנובל זכויות והישגים רבים והם תורמים רבות למטרות ראויות. אבל ייתכן שהגיע הזמן לשים אותם במקומם הנכון – זהו מפעל פרטי בעל מבנה מיושן ואינטרסים שאינם מוכרים לציבור הרחב המעניק פרסים בעיקר לגברים אירופאים מבוגרים ע"פ השקפותיה ועמדותיה של האליטה האקדמית בחלק ממדינות סקנדינביה. כשמסתכלים על זה ככה זה כבר לא נראה כל כך נורא שהשנה אף ישראלי לא זכה בפרס.

Anachronism and provinciality: Welcome to the Nobel Prize selection process

Prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.

This year’s Nobel Prize winners will pick up their awards in a few days, so it’s no wonder media stories about the institution and the recipients are proliferating. After all, the prizes have been arousing interest since 1901, when they were first bestowed based on the will of Swedish chemist and entrepreneur Alfred Nobel.

Before Nobel died, he invested most of his fortune in the foundation that each year awards money to extraordinary contributors in science, literature and peace. Since then, the prize, which today totals about $1.1 million, has gone to 860 people and 22 organizations.

That’s fine, of course, but there’s something slightly off about the way Israelis relate to the phenomenon. First, there’s an outrageous obsession about the number of Israelis and Jews who win. No doubt the tally is high, but this annual search for sources of national pride is pathetic. It’s a search for quick and easy solace.

Who cares about poverty and social gaps when a Princeton economist with a Jewish mother receives a medal from the king of Sweden? Who cares about the violent conflict with the Palestinians when the medal-winning chemist from California was once an officer in the Israeli army? All our troubles seem smaller when we remember that one in five prizewinners is Jewish. How many times have the Arabs won?

Aside from that, the prize has incredible power. A Technion professor decides he wants to be president of Israel? We’ll forget that he has no political experience and take him seriously if he's got a Nobel.

A Hebrew University mathematician doesn’t get an honorary Phd from the University the Haifa? We’ll forget that that’s an internal matter among academics and make it into a national headline. After all, he has a Nobel Prize.

All this would be reasonable if the prize were the ultimate criteria for intelligence, a but a critical look at the selection process reveals nothing but anachronism and provinciality.

The guidelines for the selectors were drawn up almost 120 years ago by a single person, Alfred Nobel himself. No one is authorized to update these rules, so the decisions about the most prestigious prize in the world are made by a board whose members are exclusively Swedish (or Norwegian for the Peace Prize).

Of course these are serious, respectable people and there’s no reason to doubt their professionalism, but they lack global perspective. Thus the prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.

While the prizes for physics, medicine and chemistry are considered the highest achievements of all humanity, the selection process doesn’t include any people from Harvard, Oxford or MIT, or any judges from China, India or Russia. It’s just academics from Sweden, a country whose academic institutions wouldn’t make the top 50, according to most international standards.

All in the family

No doubt it’s a good thing that the winners aren’t chosen by text-message voting or Facebook likes, but the Scandinavians take this one step too far. According to the guidelines, very few people are even allowed to suggest candidates; only Swedish academics and their prize committees, former Nobel Prize winners, and other senior figures in the academic world. For the Peace Prize, parliament members and international court officials are added to the mix.

This leaves it all in the family. It’s a reasonable method for the scientific prizes, but for the other categories it slashes the list of possible winners. In any case, a precise discussion about the problem is impossible because the candidate lists and protocols for discussing them are kept secret for 50 years.

Are you interested in who was short-listed for the peace or literature prize? No problem, just make sure you’re talking about 1964 or before. Want to suggest a candidate for next year’s prize? Go ahead, if you’ve already won or belong to the global elite in academics or politics. It won’t help if you happen to be a famous social activist, doctor, author, journalist, mayor, judge, industrialist or just a regular citizen with something to say.

The Nobel Prize for Literature is an excellent example of the skewed process. The winner is chosen by a group that was founded in 1786 and has 18 members. The members are appointed for life, their average age is 70 and they’re all Swedish.

No wonder the results are usually surprising – on the one hand, writers who seem a shoo-in don’t win, and the attempt at cosmopolitanism and staying current gives us nearly anonymous winners.

Literature isn’t a science, and literary preference is a matter of taste, but still, it’s hard to justify that authors like Tolstoy, Chekov, Twain, Joyce and Proust never won, while the winners list from those days includes names that have fallen off the pages of history.

In 1974, for example, when people like Graham Greene, Vladimir Nabokov and Jorge Luis Borges were candidates, the winners were two Swedes — Eyvind Johnson and Harry Martinson. Not that there’s anything wrong with Swedish authors winning the prize from time to time, but these two guys were members of the group that made the selection.

Also, the prize has been awarded to more Swedes than people from all Asia, Africa or South America, for example. Meanwhile, 468 of the 860 winners have been European, while the number of female winners has been unimpressive – 46, just above 5 percent.

A strange peace

If there are concerns about Swedish academia’s ability to choose prizewinners for literature, the body that chooses Peace Prize winners is even stranger. Alfred Nobel, who felt guilty for inventing dynamite, had a simple idea: a prize for those who “have done the most or the best work for fraternity between nations, for the abolition or reduction of standing armies and for the holding and promotion of peace congresses.”

A lofty idea, but who bestows the prizes? Leading international experts on political science? A council of experts on diplomacy, strategy and security?

The answer is no, of course. The Peace Prize is awarded by a subcommittee of the Norwegian parliament — one without much influence in the international arena, in a country of 5 million. The five-member committee is chosen not based on expertise or experience, but, believe it or not, on the balance of power among Norway’s political parties.

Here as well, the selection process has yielded strange results, starting with the selection of Cordell Hull, Franklin Roosevelt’s long-serving secretary of state, who apparently was responsible for Washington’s decision not to give safe harbor to a ship containing hundreds of Jews fleeing Europe in 1939.

The choice of U.S. President Barack Obama is also curious; he made the candidate list only 12 days after being sworn in. The European Union and United Nations have also been awarded prizes, but not Mahatma Gandhi, even though he was a candidate five times.

Meanwhile, the selection process for the Peace Prize can be considered reasonable compared to the one for economics. Alfred Nobel chose five clear categories for the prize, and none of them were economics. In 1968, Sweden’s central bank, in an act of PR genius, bought itself a prize to award alongside the original Nobels.

True, it’s officially the Nobel Memorial Prize in Economic Sciences, not a Nobel Prize, but who pays attention to that? In effect, this award weaseled its way in despite the wishes of Alfred Nobel. It can be said that many laureates never advanced the lofty ideals that inspired Nobel to create his prizes in the first place.

And since we’re talking about economics, let’s not forget that the Nobel Prizes are a business. The awards are funded by a foundation that got its unitial capital from profits on explosives and weapons, and currently operates as an investment firm with global  interests (while being tax-exempt in Sweden and the United States).

Nobel Prize laureates have made many important contributions and are surely worthy of praise. But it might be time to put this thing in perspective – we’re talking about a private foundation with an outdated structure with private interests. It mostly honors old European men, based on the elitist and academic perceptions in Scandinavia. Looking at it that way, it’s not such a shame no Israelis won this year.

Why is Scandinavia staying committed to solving the Israeli-Palestinian conflict while the world turns away?

While other countries are giving up on the Middle East, Scandinavia still has it high on its agenda. Why?

published in i-24 News: http://www.i24news.tv/en/opinion/53190-141203-analysis-scandinavia-a-center-for-anti-israel-forces-in-europe

In recent months many Israelis have become increasingly worried about Europe's attitude towards the Israeli-Palestinian conflict. The latest troubling indication was a document obtained by the Israeli daily Haaretz outlining sanctions and other diplomatic steps considered by the EU against Israel.

This document is part of a wider trend. Lately, European governments have been criticizing Israeli policies, parliaments across the continent are discussing a unilateral recognition of Palestine, coverage in European media has been increasingly hostile and NGOs and academic institutions are not only filling Europe's squares with demonstrations, they're promoting boycotts and sanctions too.

The Scandinavian countries have been particularly active: a few weeks ago Sweden recognized Palestine, just before that Danish Foreign-Minister said Denmark may reconsider its trade agreements with Israel and there were massive demonstrations in Stockholm, Copenhagen and Oslo against Israel's use of force in the recent Gaza conflict. Some of these were accompanied by violence against pro-Israel and Jewish targets.

These events give the impression that Scandinavia has become a center for the anti-Israel forces in Europe. Some Israelis even believe that anti-Semitic sentiments are overshadowing Scandinavia’s traditional   friendship and support towards their country. But is this really the case?

The Scandinavian countries have been European leaders in terms of Foreign policy since the end of WW2. They are heavy contributors to the EU and UN, their politicians have moderated in many conflicts, their governments are generous donors to developing countries and they've led the way as moral authorities in many international issues such as the fight against Apartheid and the Vietnam War.

This has been true with the Israeli-Arab conflict too, from Swedish diplomat Folke Bernadotte’s involvement in the 1940s until Norway's part in the Oslo Accords. But what happens when there are no substantial peace talks to support, and both sides in this bloody conflict seem to be giving up on negotiating and falling into a new spiral of hatred and violence?

While other countries are giving up on the region, Sweden, Norway and Denmark still have it high on their agendas. They discuss it in every possible forum; they send millions of dollars for humanitarian aid, reconstruction and state building and their media keeps it in the headlines at all times. So much so that one may wonder why they're not giving up?

First there's the Scandinavian electorate. For most voters in Scandinavia foreign policy is much less important than domestic social and economic issues. But when foreign policy is discussed, especially regions far away, Scandinavians want to see foreign policy used to spread ideas, ideals and aid around the world rather than pursuing narrow national interests.

It's not true, as many claim, that forces as simple as a natural support of the underdog are at the heart of Scandinavian decision making processes. It's also wrong to assume that support for Arabs anywhere by Middle-Eastern immigrants in Scandinavia plays an important role. The first claim is too simplistic and the second makes no political sense. These days many conflicts in the Middle-East dominate Scandinavian headlines. The Israeli-Palestinian conflict isn't more important than what's happening in Syria, Egypt and Iraq. Middle-Eastern immigrants to Scandinavia have a multitude of religious and ethnic identities and hold different opinions, concerns and alliances. Israel isn't the devil in Scandinavian eyes. At least it's not the only devil.

It is however true that many Scandinavians see the Israeli-Palestinian conflicts through moral rather than political eyes. Scandinavian politicians know this and sometimes use foreign policy as their moral alibi – they support the oppressed and victims of violence; they direct resources to the well-being of women and children and open their gates to refugees. This humanitarian aspect is an important side of Israel's image in Scandinavia.

Of course there's more to it than that. There's a wide network of commercial, military and scientific cooperation. Obviously this carries some weight in the political discourse but even as a leading start-up nation Israel needs its European partners more than they need it. It's not that the superstructure of the Israel-Scandinavian relationship doesn’t have a financial or trade orientated base; it's just that the base isn't wide enough to become the force driving foreign policy.

Still, understanding Scandinavian motives doesn't necessarily address Israeli concerns – is Scandinavia in effect anti-Israel and pro-Palestinian, and if it is, should Israelis be worried by its influence on other EU countries?

The problem with these questions is that they're the wrong ones to ask. An updated, realistic view of the conflict shows that in terms of potential political solutions, it isn't between Jews and Arabs any more. At least it's not about their right to exist or their historical narratives. Putting aside apocalyptic scenarios, both sides are there to stay, living side by side on a small and extremely explosive piece of real-estate. The question is how to do it.

The current stage of the conflict is between the supporters of a one-state solution and a two-state one; both sides have Jewish and Arab supporters, both sides have left and right wings, both sides have religious and secular camps.

The one-state solution has models ranging from a modern secular "state of all its citizens" with no official national identity, to various models of bi-national states based on demographics – a country divided by cultural autonomies, a Jewish biblical kingdom, an Islamic Caliphate and various other nightmare scenarios.

The two-state solution is also a vague concept. The Oslo Accord's model was far from perfect but that doesn't matter much anymore since these days a two-state solution of any kind is a dying concept on both sides of the green line, and support for the complicated negotiations involved in achieving it is almost negligible.

This is where the Europeans come in. The real reason why Scandinavian policies worry many Israelis these days is not that they're anti-Israel; it's that they are in favour of a two-state solution.

Meeting in Stockholm at the end of October the leaders of the Nordic countries made it very clear. Although they had tactical differences (mainly about the question of the right timing for recognizing Palestine) there was a wide consensus. Like Cato the Elder, the Prime-Ministers and Foreign-Ministers of all the Nordic countries repeated the same mantra – a two-state solution is the only solution, and Israel must stop building in the occupied territories.

It's worthwhile, therefore, to consider the idea that Scandinavian countries are not driven by pro-Palestinian sentiments (even though they support the Palestinian right to self-recognition) or by anti-Semitism (though Scandinavians are certainly not immune to it). Rather, they see the conflict through ethical eyes of northern European democrats who also tend to have a practical and positive approach to politics. They see the two-state solution as the only political tool which can serve western democratic values and they're now pressing harder since the sides to the conflict are moving further away from it and retreating to pre-modern tribal clashes based on religion and ethnic identity.

This is also true in a wider European context. The EU non-paper containing potential sanctions against Israel is meant to be a response to Israeli measures which threaten the viability of a two-state solution. It's not a punishment for Israel's use of force in Gaza and it's not an acknowledgment of Palestinian arguments. It's a strong, almost desperate, call to the sides to return to the negotiation table and work towards a two-state solution.

Will these steps make a difference? It's hard to say since these are the last days of Israel's current government and the Palestinian Authority faces more hardship and internal conflict. Most observers agree the situation on the ground is getting worse while the world is losing interest. In these conditions those who still believe in co-existence of two modern national states should be encouraged by the statements from the old continent. These may sometimes be clumsy, awkward and unpleasant but the politicians who make them may be the last ones on the planet who still care.

Why did Sweden recognize Palestine?

Published in i 24 News: http://www.i24news.tv/en/opinion/49502-141102-analysis

Last week most people who are interested in the Israeli – Palestinian conflict struggled to understand what the Swedish government was trying to achieve by recognizing a Palestinian state. The recognition seemed to come out of the blue, with no international support and little chance of making a difference. Independent states need recognized borders, a currency, an infrastructure and an army. The Palestinians have none of these and no Swedish statement can change that. Middle East politics, after all, are not a new-age seminar – you can't just wish states into existence.

On the other hand, while peace negotiations are at a standstill and the sides are still licking their wounds after another bloody war in Gaza, Sweden's new government claims it's time to try a new approach. Margot Wallström, Sweden's FM, said at a press conference last week that Sweden isn't taking the Palestinian side, rather it's taking the side of the peace process. "This will make the parties less unequal", she said, "and we're still hopeful that they will return to the negotiating table". Basing the move on historical precedents (like Kosovo) and on the fact that more than 130 countries have already recognized Palestine she added: "we are supporting moderate Palestinian forces and contributing to hope at a time when tensions are increasing and no peace talks are taking place".

Israel, as expected, sees this move as biased and hostile and now there is a serious crisis in the relationship between the two countries. But should Israelis really see Sweden's recognition of a Palestinian state in such a negative light? Does it really have to drive a wedge between the two countries?

First and foremost it must be said that Israel's biggest fear, the fear of other countries following Sweden, wasn't realized. Though Wallström claimed Sweden is "proud to lead the way" for other countries, this didn't happen. So far even the Swedish parliament has shown a strong opposition to the move and the Prime Ministers of the other Nordic countries aren't eager to follow. In a summit in Stockholm last week they all announced that although they're committed to a two state solution they're not ready to recognize a Palestinian state just yet.

"We believe there should be an agreement on a two state solution before we recognize a Palestinian state" said Norway's PM, and Denmark and Finland's PMs agreed entirely. So policy makers in Jerusalem don't need to worry too much about a domino effect yet. The ambassador in Stockholm was recalled in order to show other countries that the price for recognizing Palestine at this point is high, but it's unlikely that either Berlin or Paris will go where even Copenhagen and Oslo won't.

Then there's the money trail. When Swedish-Israeli relations come up in the press it's usually about an Israeli scientist coming to Stockholm to receive a Nobel Prize, a hate crime in Malmö or a Swedish activist arrested in the West Bank. These stories attract lots of traffic on news websites so they're popular subjects for public debate. But there's a deeper and less discussed side to the relationship between the two countries.

During the last few years Israeli and Swedish researchers, business-people and entrepreneurs have been cooperating more than ever. Sweden and Israel share many attributes that make joint ventures attractive to both sides. They have a similar sized population, their economies depend on exports and they're amongst world's 20 leading countries in research and development per capita. Research institutes and hospitals in the two countries are now strategic partners while CEOs from both countries' leading companies, industrial leaders and cyber and weapons developers travel regularly on the Tel-Aviv – Stockholm line. One Swedish admirer of the way Israel invests in innovation wrote an article a few months ago in the Swedish press about his "inspiration from methods used in Israel". The writer's name is Stefan Löfven, and he's Sweden's new PM. His approach is not exactly the sign of an anti-Israel BDS activist.

Will the close relationship in these areas change as a result of the latest crisis? Probably not. Anyone digging deeper than the amusing metaphor of the Israeli-Palestinian conflict as a piece of IKEA furniture will find a surprising stability in Sweden-Israel relations. "We can continue with trade, innovation, technology and sciences" said Israel's ambassador to Sweden in a TV interview last Thursday. Sweden's FM couldn’t agree more. "We are hopeful that our excellent cooperation will continue in all areas including trade and economic cooperation". She said in a Stockholm press conference.

So, all in all, it seems that although the Swedish statement sparked a diplomatic crisis, its actual effect is limited. It didn't do much for the Palestinians, it didn't lead the way for other countries to recognizing Palestine – and the Swedes don’t even intend to open an embassy in Ramallah. The Swedish recognition certainly didn't persuade Israel's government to stop building settlements and it may not even have a lasting effect on bilateral relations between the two countries.

So why did they do it? The Swedish government isn't naïve. Nor, as many Israelis suggested, is it influenced by Sweden's increasing Muslim population. That's not how Swedish politics work. The truth is that the Swedish statement is just as much for domestic consumption as it is for world diplomacy and it should be seen in the right historical perspective. The Social-Democratic party, which returned to power after eight years in opposition, is proud of its foreign policy history which it claims aims not only to serve Swedish interests but also to make the world a better place. In a press conference with foreign correspondents FM Wallström spoke of needing "courage to be a government in these difficult times" which indicates that recognizing Palestine is actually a party statement meaning: We're back in town and we're still serious about human rights, freedom and peace on earth.

But it's not all about ideals. As many analysts suggested, the new government leans on a very narrow parliamentary coalition and recognizing Palestine can be seen as an attempt by the Social-Democrats to please their left wing partners while in other areas they're busy negotiating with the right. Sweden has far bigger policy concerns than the Middle-East and a quick, bold move on the Palestinian front gives the new government political leverage on more important issues such as defense spending, healthcare, jobs and education.

This may all seem like a rather cynical analysis of the issue, but what it actually means is that the bad blood between Israel and Sweden is the result of a specific political environment which won't last forever.

Israeli disapproval aside, there's something to be said about Sweden's ethical and practical approach to the Israeli-Palestinian conflict. Its will to engage in a region that most other countries have given up on is admirable and it isn't simply empty rhetoric. FM Wallström announced last Thursday that Sweden is to considerably increase foreign-aid for so called "state building" from just under 70 million USD to over 200 million USD in five years, this in addition to Sweden's substantial humanitarian aid to the Palestinians.

With all this good will, if Sweden acts carefully and does not alienate Israel, it could be exactly what the region needs – an impartial and unaligned international partner, which sends humanitarian assistance when needed and engages in international funding and assurances for a lasting, stable and fair peace in the future. Although it doesn’t look like it now, Sweden, with its activism, its economic stability and strong international status could in fact be part of the solution.

It's interesting to point out that one of the most important breakthroughs in the Palestinian-Israeli conflict took place in another Scandinavian capital, Oslo, twenty years ago. If Sweden and Israel don't fall into a spiral of aggressive statements, boycotts and confrontations, who knows – perhaps the next stage in the peace process could be the Stockholm Accord.

השוודים לא נגדנו

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2453339

כשקורין אלאל שרה ב-1989 את שירו של מאיר גולדברג "ארץ קטנה עם שפם" היה הגיון פוליטי במשפט "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". שחקן הקולנוע היה רונלד רייגן והכוונה הייתה ברורה: כל הצהרה פוליטית של נשיא ארה"ב מורגשת מיד בירושלים. 25 שנה מאוחר יותר, הנשיא האמריקאי אינו היחיד הדופק על שולחנות. הנה ביום שישי נאם ראש-ממשלת שוודיה הטרי, סטפן לופבן, את נאומו הראשון בפרלמנט ובמהלכו הצהיר ששוודיה תכיר במדינה פלסטינית. התגובות לא איחרו לבוא – שר החוץ הפלסטיני קרא למדינות נוספות ללכת בעקבות שוודיה, שר החוץ הישראלי זימן את השגריר ואפילו יו"ר האופוזיציה שוחח עם השוודים הסוררים.

עכשיו, רגע לפני שהחרבות מוצאות מהנדנים, כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרה השוודית ומה אמורים אזרחי ישראל להבין ממנה.

ראשית יש להצביע על שתי טעויות נפוצות.

הראשונה נוגעת לתוכן הדברים והיא טעותם של אלו המאמינים בשלום ישראלי-פלסטיני המניחים שבהיעדר תהליך מדיני, טוב יעשה העולם הנאור אם יתמוך בפלסטינים ע"י הכרה במדינתם העתידית. זוהי טעות מכיוון שהמהלך הפלסטיני לקבלת הכרה בינלאומית ללא מו"מ עם ישראל מנוגד להיגיון הבסיסי ביותר של פתרון סכסוכים – שלום אמיתי דורש הקשבה לטענות האויב, הכרה בזכויותיו ונכונות לפשרה. ממש כפי שצעדים חד-צדדיים ישראליים (בין אם הם נסיגות או סיפוחי שטחים) אינם מקדמים את פתרון שתי המדינות, גם המהלך הפלסטיני לא יעשה זאת. הוא ייצור פלסטין חלשה כלכלית עם שכנה עוינת וגבולות לא מוכרים. הכרה חד-צדדית מהווה מכה למעטים שעדיין מאמינים בתהליך השלום.

טעות נוספת היא צהלות ה"אמרנו לכם" של ישראלים המשוכנעים שההצהרה השוודית, כמו כל דבר אחר היוצא מאירופה, היא תוצאה של "ההשתלטות המוסלמית" על היבשת. זוהי גישה המבוססת על נתונים דמוגרפיים שקריים ועל אגדות אורבניות בדבר ג'יהדיסטים המטילים את חיתתם על רחובות סטוקהולם ומאלמו. אין זאת לומר שהמצב בשוודיה טוב. יש בה אנטישמיות מכל הסוגים, יש בה בעיות בקליטת המהגרים (במיוחד בגלל ההפרטות במגזר הציבורי) ויש בשוליים גם ניצני אלימות. אך שוודיה אינה צרפת. מהגרים מכל העולם, כולל מהמזה"ת, נקלטים בה בהצלחה יחסית, איש אינו מנסה להשליט בה את חוקי השריע ובכל מקרה, על מנת להבין את הצהרותיו של לופבן מוטב לבחון את המציאות הפוליטית בה הוא פועל ולא לחפש קונספירציות איסלמיסטיות.

ראשית יש להכיר את מפלגתו. דמיינו את מפא"י ההיסטורית – מפלגה גדולה שהקימה מדינה ונמצאת בשלטון עשרות שנים. עכשיו הכפילו ושלשו את הענק הפוליטי הזה והנה קיבלתם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית. זו המפלגה שבנתה את שוודיה המודרנית והייתה בשלטון במשך רוב המאה העשרים. כמו מפא"י, היא גדולה כל כך שיש בה ימין ושמאל, גוורדיה וותיקה ותורכים צעירים וסכסוכים אישיים שלא היו מביישים את פרס ורבין או אלון ודיין.

סטפן לופבן נבחר לראשות המפלגה כמועמד פשרה בין המחנות המרכיבים אותה כדי להחזירה לשלטון אחרי שמונה שנות אופוזיציה. הוא סיפק את הסחורה, אך ניצחונו בבחירות היה דחוק וממשלתו היא ממשלת מיעוט חלשה. כעת הוא חייב לשמור על מפלגתו מאוחדת כדי לא לאבד את השלטון. אמירתו המפורסמת של קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים מתאימה מאוד להצהרותיו של לופבן – הן נועדו לפצות את מה שמכונה מחנה השמאל במפלגתו על קיפוחו בסבב המינויים המיניסטריאליים ועל מדיניות פנים בה הוא מתכוון לנקוט.

בכל הנוגע למדיניות חוץ לופבן הוא טירון פוליטי. עד לפני שנתיים הוא כיהן כראש איגוד עובדי המתכת, הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה והוא נטול ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי. בכהונתו יעסוק לופבן בעיקר במשק השוודי, ביצירת מקומות עבודה, בקידום הייצוא ובמערכת הרווחה. לכן הוא מינה לשרת החוץ את מרגוט וולסטרום, פוליטיקאית בעלת ניסיון בינלאומי רב ותמיכה בזירה המקומית. עם זאת, לופבן מחויב למסורת הסוציאל-דמוקרטית הרואה בשוודיה מדינה ניטרלית שאינה מזדהה עם אף מעצמה ושמחויבת לדיפלומטיית שלום וסיוע הומניטרי.

אך לניטרליות השוודית צורות רבות, מהניטרליות האופורטוניסטית בשתי מלחמות העולם, דרך האקטיביזם של ראש-הממשלה (שנרצח) אולוף פלמה בשנות השבעים ועד המדיניות הפרו-אמריקאית של רבים מיורשיו. מתוך גישות אלו יצטרך לופבן לבחור את דרכו בתוך מערכת לחצים מורכבת. הימין שואף להצטרף לנאט"ו, השמאל קורא לעמידה נחושה מול האמריקאים בסוגיות כמו ריגול-סייבר והממסד הביטחוני חושש משותפיו הקואליציוניים של לופבן, מפלגת הירוקים, המתנגדת לייצוא הצבאי ולאנרגיה גרעינית. ייתכן שלופבן החליט להשתמש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להרגיע את הירוקים ולקדם נושאים שחשובים לו יותר כמו התעשייה הצבאית אליה הוא מקורב (מינוי איש מפלגת הירוקים, מהמט קפלן, שהשתתף במשט לעזה ב-2010, לשר השיכון הוא צעד באותו כיוון).

ולמרות זאת לופבן לא עוין את ישראל. בחודשים האחרונים הוא הספיק לכתוב שישראל היא מודל לחיקוי (בסוגיות של יזמות כלכלית), לתמוך בזכותה להגן על עצמה במבצע האחרון בעזה ולהשתתף במצעד נגד אנטישמיות בסטוקהולם. הוא איש פשרות ופרגמטיסט, לא אידיאולוג דוגמטי. יש לציין גם שמשמעותה של הצהרתו בפרלמנט לא ברורה לחלוטין. הוא לא הקציב למהלך לוחות זמנים, הוא התחייב לקיים שיחות עם הצדדים והיא נעטפה באמירות על חשיבות ההכרה ההדדית וזכותם של שני הצדדים לביטחון והגדרה עצמית.

אבל חשוב מכך, למרות שלשוודיה יש השפעה מסוימת על האיחוד האירופי היא איננה משחקניו המרכזיים. יש לה מסורת דיפלומטית ארוכה והיא נחשבת למובילה בתחומים מסוימים, אך לונדון, ברלין ופריז יקבעו בסופו של דבר את עמדתן בעניין הפלסטיני ע"פ האינטרסים שלהם, לא ע"פ אילוצים קואליציוניים של ראש-ממשלת שוודיה. לכן, אל לישראל להיות מודאגת מדי מהצהרותיו של לופבן בשלב זה. בעתיד, עם זאת, כשלופבן יצבור ניסיון ואשראי פוליטי, ייתכן שדווקא הוא יוכל לתרום משהו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקהילה הבינלאומית ניסתה הרי הכל – מו"מים ישירים ועקיפים, וועידות בינלאומיות ומתווכים מכל הסוגים, אולי דווקא מנהיג פועלים, איש של עבודה, פשרות והסכמים קיבוציים, יוכל לתרום לפתרון הסכסוך יותר מכל הדיפלומטים והמדינאים שניסו את מזלם ונכשלו.

עדכון לגבי הבחירות בשוודיה

השורה התחתונה היא: ניצחון דחוק לסוציאל-דמוקרטים. ראש הממשלה, פרדריק ריינפלדט, הודיע על התפטרותו עוד לפני סיום ספירת הקולות וקואליציית המרכז-ימין שבראשותו איבדה את השלטון כאשר כל ארבעת המפלגות המרכיבות אותה איבדו קולות.

מהפך גם בשלטון המוניציפלי בסטוקהולם הבירה – קואליציית מרכז-שמאל תחליף בשלטון את קואליציית המרכז – ימין. זוהי עובדה משמעותית מכיוון שלשלטון המקומי בשוודיה יש כוח והשפעה רבים.

אבל… סטפן לופבן, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ייצטרך לעבוד קשה כדי ליצור קואליצייה שככל הנראה תהיה חלשה פרלמנטרית ותכלול מפלגות שהוא היה מעדיף שלא יהיו שם. ייתכן מאוד שזהו תחילתו של עידן של חוסר יציבות פוליטית בשוודיה, זו תתבטא כבר עם הדיונים על תקציב המדינה בעוד חודשים ספורים.

תוצאה משמעותית נוספת: אחת המפלגות המרתקות, החשובות והייחודיות של המערכת הפוליטית השוודית, מפלגת היוזמה הפמיניסטית (FI) , שוב לא עברה את אחוז החסימה. היא קיבלה 3.1% (אחוז החסימה הוא 4%). מצד אחד אין ספק שהיא לקחה קולות מגוש השמאל ובמיוחד ממפלגת השמאל (V). מצד שני, היא הכניסה פרספקטיבה חשובה ומהפכנית לדיון הציבורי בשוודיה ואולי אפילו באירופה. וחשוב לא פחות, היא הגדילה את התמיכה בה, בעיקר בקרב הבוחרים הצעירים, והיא זכתה להישגים לא מעטים במערכת המוניציפלית (כולל, ככל הנראה, חברות בקואליציה השלטת בסטוקהולם).

וכמובן, אחת התוצאות הדרמטיות היא עלייה גדולה בתמיכה במפלגת הימין הקיצוני פופוליסטי "השוודים הדמוקרטים" (SD). לצערי הרב יש ישראלים רבים המביעים סימפטיה למפלגה הזו המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה של שוודיה ולמהגרים עצמם. אבל אסור לשכוח שזוהי מפלגה בעלת סממנים פאשיסטים וגזעניים ששורשיה נטועים עמוק בתנועות ניאו-נאציות. למרות הדאגה הגדולה בשוודיה מ-12.9 אחוזי התמיכה במפלגה הזו מעניין לציין שבשוודיה, בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, יש הסכמה בין כל שאר המפלגות, ימין ושמאל כאחד, שלא משתפים פעולה עם SD, שמבודדים אותם ושלא נותנים להם אפשרות להפוך ללשון מאזניים. הימין המסורתי כבר מוכיח שהוא עומד בזה. אם הוא היה משתף איתם פעולה הוא היה זוכה בבחירות (לגוש הימין ול-SD ביחד יש  52.2%, זהו רוב פרלמנטרי שהימין המתון בוחר לא להשתמש בו).

שורה תחתונה – אמנם מהפך בשוודיה אבל בפתח עומדים ימים לא פשוטים של מו"מ פוליטי מסובך להרכבת קואליציה ואולי גם שינוי במבנה הגושים הפוליטיים שהתקבעו בשוודיה בעשרות השנים האחרונות. שינוי זה עלול לגרום לחוסר יציבות פוליטית ולבעיות משילות.

רגע האמת של המודל השוודי

ביום ראשון תידרש שוודיה להחליט אם לתת למודל החברתי הייחודי שלה הזדמנות חדשה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2431757

מבחינת הנתונים היבשים הבחירות המתקיימות בשוודיה ביום ראשון (14.9) לא אמורות לעניין אף אחד מחוץ לגבולותיה. אחרי הכל מדובר במדינה בת פחות מעשרה מיליון תושבים הממוקמת בפריפריה של צפון אירופה ושאין לה השפעה בינלאומית משמעותית במיוחד. ובכל זאת, הדרמה הפוליטית המתרחשת בשוודיה בשבועות האחרונים מסוקרת במדינות רבות מכיוון שהיא מעמידה על הפרק את גורלו של המודל החברתי-כלכלי השוודי המהווה מודל לחיקוי והשראה בכל העולם.

כבר שנים רבות שמדינת-הרווחה השוודית מעוררת עניין במדינות רבות המוצאות בה דוגמא לייתכנותו של מודל ייחודי: מצד אחד כלכלה מודרנית, תחרותית ויעילה וחברה דמוקרטית וחופשית ומצד שני פערים חברתיים מצומצמים, מערכת רווחה אוניברסלית, עבודה מאורגנת ובעלות ממשלתית על תשתיות ומשאבים לאומיים. פוליטיקאים מברלין ומלונדון כמו גם מפגינים מוול-סטריט ועד שדרות רוטשילד הניפו בעבר את הדגל השוודי כשביקשו להוכיח שחברה שוויונית וצודקת איננה סותרת בהכרח חברת שפע, תחרותיות ויוזמה פרטית.

האמת, עם זאת, קצת יותר מסובכת. המודל השוודי שינה את פניו עם השנים. הוא החל את דרכו בשנות השלושים של המאה הקודמת כאשר תנועת העבודה השוודית וויתרה על אסטרטגיה מהפכנית וחתרה להסכמה רחבה בקרב הציבור. באמצעות מדיניות רפורמיסטית והגשמת רעיונות קיינסיאניים היא הגיעה לשלטון, בחרה במדיניות תקציבית מרחיבה והשקעה מאסיבית במשק וחתרה לתעסוקה מלאה. הסכמה בין קבוצות אינטרסים שונות, מעסיקים ועובדים למשל, הביאה לבניית מה שכונה מודל "הבית של העם" (Folkhämmet), מדינה שיש בה מגזר ציבורי גדול הממומן ע"י מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והמספק מערכות חינוך ובריאות לכלל האוכלוסייה, דיור ציבורי בהיקף רחב, שכר גבוהה ותנאי עבודה טובים הנקבעים ע"י הסכמים קיבוציים רחבים ונדיבים.

מאז השתנו דברים רבים מאוד במודל השוודי. בשנות התשעים, למשל, קיצצה הממשלה את הוצאותיה ובמקביל ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. אלו היו שנות משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית אך גם כאשר הסוציאל-דמוקרטים חזרו לשלטון ל-12 שנים רצופות (1994-2006) הם שינו את פניו של המודל השוודי בהשראת השמאל האירופי החדש  של "הדרך השלישית" והרפורמות הליברליות.

אך שמונה השנים האחרונות היו אחרות. בפעם הראשונה מאז היווצרות המודל השוודי שלטה במדינה במשך שתי קדנציות רצופות ממשלת מרכז-ימין ששמה לעצמה למטרה לפרק את המודל המסורתי. "ממשלותיהן של רה"מ פרדריק ריינפלדט ושר האוצר אנדרס בורג הורידו מיסים, החלישו את העבודה המאורגנת והפריטו חלקים גדולים ממערכות החינוך, הבריאות והרווחה", אומר דניאל סוהנן פעיל סוציאל-דמוקרטי שכתב שלושה ספרים על הנושא, "כמו הסוציאל-דמוקרטים בשנות השלושים, הם בחרו בטרמינולוגיה רכה ולא מהפכנית, בנו קואליציה פוליטית אפקטיבית וחתרו להסכמה ציבורית רחבה אך תוצאות המדיניות שלהם ברורה – הפערים החברתיים צומחים, מערכות הרווחה מופרטות ומובילות לסגרגציה, האבטלה עולה והביטחון התעסוקתי נפגע משמעותית".

יש אמנם במערכת הבחירות נושאים נוספים שעומדים על הפרק כמו אנרגיה, ביטחון ואיכות הסביבה אך הם שוליים יחסית. השאלות המרכזיות קשורות לשוק העבודה ולמערכת הרווחה (חינוך, בריאות, דיור וכו'). למעשה, השאלה שעל הפרק היא האם תימשך המהפכה של שמונה השנים האחרונות ושוודיה תהפוך עם הזמן למדינה מערבית טיפוסית המעדיפה את ההון על פני העבודה ואת חופש הבחירה והיוזמה הפרטית במערכות הרווחה על פני נגישות שווה למערכות ממלכתיות. החלופה היא שינוי כיוון וחזרה, חלקית לפחות, למודל שהביא את שוודיה להיות מה שכינה הגארדיאן ב-2005 החברה המוצלחת ביותר שהעולם אי-פעם ידע.

הסקרים האחרונים מצביעים על ניצחון לסוציאל-דמוקרטים אך הפער מצטמצם ככל שהבחירות מתקרבות והמאבק מקצין ונהיה צמוד יותר. ארבעת מפלגות המרכז-ימין, למרות הפיגור בסקרים, נהנות מכמה יתרונות. ראשית, לעומת מפלגות השמאל, הן מציגות חזית מאוחדת בדמות הקואליציה שהן הקימו לפני כעשור ושלא מתגלים בה בקיעים משמעותיים. שנית, לעומת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהיו לה ארבעה יושבי-ראש בעשר השנים האחרונות, הנהגתה של מפלגת השלטון, מפלגת "המתונים", היא יציבה ופופולארית מאוד – פרדריק ריינפלדט עומד בראשה מאז 2003 והוא זוכה גם היום, לאחר שתי כהונות כראש-ממשלה, לפופולאריות רבה.

לקואליציית המרכז-ימין יש יתרון נוסף בדמות יכולות התעמולה שלה. בשבועות שלפני הבחירות היא פתחה בקמפיין שלילי ואפקטיבי נגד מפלגות האופוזיציה ומצד שני מתמקדים האסטרטגים הפוליטיים שלה בנושאים כמו קבלת פליטים בשוודיה ומתחמקים מנושאים כמו מצבה של מערכת החינוך. הנושא הראשון הוא נושא רגיש שאמור לגרום להצבעה בעבור מנהיגות יציבה, שמרנית ובעלת ניסיון בינ"ל. הנושא השני חושף את כישלונותיה של הממשלה הנוכחית שהביאה את מערכת החינוך למשבר חמור שהתבטא לאחרונה בירידה דרמטית בתוצאות תלמידי שוודיה במבחני פיזה הבינלאומיים.

מן הצד השני עומדת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות סטפן לופבן, שהגיע לראשותה בראשית 2012 מתפקידו כראש האיגוד המקצועי של עובדי המתכת. לופבן הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה ללא כל ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי אך תקוותיהם הפוליטיות של הסוציאל-דמוקרטים ואנשי האיגודים המקצועיים תלויות בו. לאחר שורה של יושבי-ראש שלא הביאו להצלחה אלקטורלית הם מקווים שלופבן יזכה לתמיכה רחבה עם מסרים של התחדשות, אחדות וסולידריות.

"במערכת הבחירות הזו מתמקדת הממשלה במה שנוח לה – יציבות שלטונית, "אחריות תקציבית" וצמיחה", אומר יאן אולסון, פרופ' למדע המדינה מאונ' אורברו, "האופוזיציה, לעומת זאת, מתמקדת בנושאים שהממשלה מתחמקת מהם – רמת האבטלה, בעיקר בקרב צעירים, מערכות הרווחה ונזקי ההפרטות". פרופ' אולסון טוען שהימין תופס כעת את מקומה המסורתי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. "מפלגת "המתונים" ממצבת את עצמה כמפלגת שלטון הנושאת בעול הנהגת המדינה ומספקת יציבות בעת משבר. זו אסטרטגיה מסוכנת מפני שייתכן שהבוחרים יחפשו דווקא שינוי וכיוון חדש".

כיוון חדש מוצע לא רק ע"י הסוציאל-דמוקרטים. מול הקואליציה השמרנית ניצבות מספר מפלגות נוספות מן השמאל – "מפלגת השמאל" (המפלגה הקומוניסטית לשעבר), מפלגת "הירוקים" וגם "היוזמה הפמיניסטית", מפלגה חדשנית בעלת מנהיגה כריזמטית שמנסה לעבור את אחוז החסימה בפעם הראשונה בתולדותיה. בניגוד למפלגות המרכז-ימין, מפלגות השמאל אינן מציגות חזית מאוחדת ואינן מבטיחות לבוחריהן שיתוף פעולה ביום שאחרי הבחירות.

אך מפלגה נוספת, מפלגת "הדמוקרטים השוודים", מאיימת לסבך את תוצאות הבחירות ולהקשות עוד יותר על הקמת ממשלה. זוהי מפלגת ימין פופוליסטי ושמרני המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה השוודית. המפלגה עברה את אחוז החסימה בפעם הראשונה בבחירות שעברו ויש הצופים שהיא תזכה בכ-10% מהקולות. הגושים המסורתיים מסרבים לשתף איתה פעולה בגלל עמדותיה הקיצוניות, התבטאויות גזעניות של פעיליה ועברה הניאו-נאצי, כך שייתכן שהמפלגה תהווה לשון מאזניים פרלמנטרית בארבע השנים הבאות. "בשוודיה יש מסורת של גושים פוליטיים ברורים, של פשרות ופרגמטיות", אומר פרופ' אולסון, "אבל התחזקות הדמוקרטים השוודיים תגרום לבעיה ביצירת רוב פרלמנטרי".

כך, כאשר מפלגת השלטון משתמשת במהגרים כדי להציג את עצמה כ"מבוגר האחראי" והימין הקיצוני מאחד את תומכיו סביב פחד מהשפעת המהגרים, הפך נושא ההגירה לנושא מרכזי במערכה. אך המודל השוודי מוכיח שזהו לא נושא נפרד. למרות הניסיון לנתק את המהגרים מהשיח הפוליטי-רציונאלי הרגיל ולחבר אותם לשיח על תרבות וזהות, גורל המהגרים תלוי בסוגיות הליבה שבבסיס הבחירות כמו שוק העבודה ומערכות החינוך, הבריאות והדיור. אלו יקבעו את גורל מודל קליטת ההגירה השוודי ממש כפי שהן ייקבעו את גורלו של המודל השוודי כולו.

Gaza conflict needs help, not empty rhetoric

As the rhetoric rises at demonstrations in Swedish cities, it's time to rethink and cast a critical eye over much that is written and said about the conflict in Gaza.

Published in The Local: http://www.thelocal.se/20140724/gaza-conflict-needs-impartial-unaligned-help-not-empty-rhetoric 

As usual it didn’t take long for events in Gaza and Israel to reach Swedish public attention. For the benefit of those who witnessed the demonstrations in Stockholm last week, read the statements made by Swedish politicians and followed the coverage in the Swedish media, here are a few recommendations and warnings about the way Swedes may see the conflict, and how they can do something about it.
First, don't believe the demonstrators who tell you that Hamas is a legitimate liberation movement. Hamas is a fundamentalist, racist, death-worshipping organization which uses terror and violence against both Palestinians and Israelis. It's in total control of Gaza which is not occupied by Israel; it has never agreed to the two state solution ; it doesn't recognize Israel's right to exist; it invests millions of dollars received from abroad in warfare instead of infrastructure, healthcare and education and it intentionally targets Israeli civilians. Hamas' aim is the total destruction of the Jewish state, not a compromise with it. Swedish Green Party MP Mehmet Kaplan's words last week were particularly revealing. "We shall free Jerusalem" he shouted at a demonstration in Medborgareplatsen. Yes, that's right, Jerusalem, not Gaza. But beyond the politics of borders and security arrangements ,if there's an hierarchy of evil-doers in this crises, Hamas, which uses intentional killing of children as a political tool justified by religious ideology, is no doubt on the top of it.
But don’t believe the official Israeli spokesmen quoted in the Swedish media either .Even if they're extremely well spoken, even if they have American accents and great catch phrases, don’t believe them when they paint a picture of a military operation which is defensive by nature, targeting only armed militants. Israel isn't out for Palestinian blood, but its overwhelming advantages in military technology and fire power make a bloodbath inevitable. Palestinians are being killed by the hundreds and there is a built-in asymmetry in the death toll. Israel's military operation in Gaza is causing a humanitarian catastrophe in one of the world's poorest and most densely populated areas. Because of this and because of Israel's modern defense systems, if there's an hierarchy of suffering, the Palestinians with their dead children, their thousands of displaced refugees, their bombed hospitals and demolished quarters are no doubt on the top of it.
But don’t believe the Palestinian story of a bloodthirsty Israeli government operating an army of professional killers either. The main reason Palestinian civilian targets are being hit is because Hamas militants choose to place their weapons and hide their troops behind, under and besides apartments, schools, hospitals and mosques. This has been proven time and again and Hamas leaders have even been seen publicly justifying the practice of using civilians as human shields in the name of the holy war against the infidels. Most Israeli soldiers killed in Gaza so far are young men in their late teens or early twenties, just out of high-school, put in a terrible situation wanting to protect their parents, girlfriends and siblings from missiles aimed at their homes. They are not bloodthirsty mercenaries.
But don't believe Israel's advocates who tell you that Israel, as the only democracy in the Middle-East, is a western, almost European society, promoting humanism, gay rights and religious freedom while it's attacked by its barbarian neighbors. Sadly, the plague of racism and extreme nationalism has entered mainstream Israeli society as well as its national media and corridors of power .Israel could have been, indeed it should have been, a force for progress, democracy and welfare in the Middle-East, instead it's becoming more and more adapted to the ugliest sides of the region with its growing fundamentalist religious movements and brutal xenophobic mobs, all in the service of international forces using the local population as clients for weapon manufactures and sellers of energy sources.
But don’t believe the Palestinians who tell you the conflict is between Jews and Arabs. It's not. This conflict is part of a wider political complex. Israel is now -at least temporarily – in a strategic partnership with Egypt which is why it agreed to an Egyptian ceasefire plan designed to counter an initiative by Qatar and Turkey. While the Arab world is in flames fuelled by tension between Sunnis and the Shiites, rivalries between Saudi-Arabia and Iran, and the falling apart of Syria and Iraq, radical Muslim organizations such as ISIS, Boko Haram, Al-Qaeda and Hezbollahare are just as eager to kill rival Muslims as they are to kill Jews.
But don't blindly accept the Israeli narrative describing the Arabs as pathological rejecters of peace. Since the Oslo agreements in the early nineties Israel has rejected many peace initiatives both local and international, preferring Jewish settlement building in the West-Bank and a one-sided disengagement in Gaza. Meantime it has made the daily life of the Palestinians in both regions impossible and has weakened the moderate Palestinian leadership of Mahmoud Abbas.
But most of all – don't believe those who tell you that you don't get it, that you're ignorant, that you don't understand the complexity of the situation and that there's nothing you can do to change it. You can. But diplomatic statements, angry talkbacks and one-sided demonstrations in the streets of Stockholm won't do it.
There's nothing wrong with talkbacks and demonstrations. Showing solidarity with the victims of war and expressing popular support or outrage are worthy causes. But importing the Middle-East's violence, shallow cliché banners and ignorant hysterical screams won't help anyone. Neither will boycotts, sanctions and biased resolutions.
Swedes, however, can give a great deal to the people of Tel-Aviv, Gaza city, Sderot and Beit-Hanoun. They can teach them the inspiring pragmatism of the Swedish welfare state and its ability to invest in universal healthcare, education, an uncorrupted governing system and an open society. Forget about carefully crafted diplomatic lingo; forget about vocal, uncompromising support to one side only. Swedes can contribute the moral and political legacy of the likes of Raul Wallenberg and Olof Palme, they can shake off the ugly baggage of Islamophobia and Anti-Semitism still haunting them, and contribute their historical heritage of peacemaking and activism which takes a stand and saves lives wherever and whenever needed.
'What impressed me", wrote George Orwell about the Spanish Civil-War, "is that atrocities are believed in or disbelieved in solely on grounds of political predilection. Everyone believes in the atrocities of the enemy and disbelieves in those of his own side". It seems many Israelis and many Palestinians have reached this point of apathy, distrust and despair. If anything, this should be what Swedish demonstrators, reporters and politicians together with their European allies, should contribute to this escalating crisis – impartial and unaligned help – not empty rhetoric of criticizing this and supporting that, rather humanitarian assistance and international funding and assurances for a lasting, stable and fair ceasefire.

צלבי קרס על בתי-ספר בסטוקהולם: עוד שלב במערכה על מדינת-הרווחה השוודית

התחזקות הימין הקיצוני בשוודיה בשבועות האחרונים דורשת אופן חשיבה חדש וקואליציות חדשות במאבק בימין הקיצוני בסקנדינביה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2273117

יום שני שעבר (10.3) לא היה בוקר רגיל בעבור תלמידי ותלמידות בתיה"ס וואזה-ריאל וסייברגימנסיאט בסטוקהולם. בהגיעם לבית-הספר אחרי חופשת סוף השבוע הם גילו שמישהו ריסס על קירותיו צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות. אלו בתי-ספר שלומדים בהם תלמידים יהודיים רבים, חלקם במסגרת תכנית לימודים הכוללת לימודי יהדות ועברית, ובעבורם הייתה זו מכה קשה. מדובר בבני-נוער שאינם רגילים לתקריות שכאלה והם והוריהם מצאו את עצמם מככבים בהמשך היום במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים. התקרית דווחה גם בתקשורת הישראלית ועוררה לא מעט תגובות.
יש, עם זאת, כמה עובדות המהוות רקע לתקרית שהתקשורת הישראלית לא כללה בדיווחיה. באותו סוף שבוע שבו רוססו הכתובות נדקרו מספר צעירים בעיר מאלמו לאחר אירוע לציון יום האישה הבינ"ל. החשודים במעשה הם תומכי מפלגה ניאו-נאצית בשם מפלגת השוודים (Svenskarnas Parti). מספר שבועות מוקדם יותר הותקפו מפגיני שמאל באלימות קשה בידי אנשי ימין קיצוני בפרבר בדרום סטוקהולם ובינואר רוססו צלבי-קרס על דלתות המסגד המרכזי של העיר. אלו רק חלק מהתקריות האלימות שאירעו לאחרונה בשוודיה ושמעורבים בהם גורמי ימין קיצוני.
למעשה, ככל שזה נוגע למדינות סקנדינביה, בניגוד למה שמקובל לחשוב בעולם שאחרי 9/11, אלימות פוליטית היא בעיקר נחלת הימין הקיצוני, לא פרי ידם של גורמים איסלמיסטיים או מיעוטים אתניים. האחראים לאלימות הם דווקא ילידי המקום, גברים צעירים ברובם, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית ובני התרבות הדומיננטית. דוגמאות לא חסרות, החל מהטרוריסט הנורווגי, אנדרס ברייויק, שרצח 77 חפים מפשע ביולי 2011, דרך האלימות המתפרצת מדי פעם של תומכי המפלגות המכונות פופוליסטיות דוגמת מפלגת הדמוקרטים השוודים (Sverige Demokraterna) ועד לפרובוקציות, האלימות והוונדליזם של תנועות עליונות הגזע הלבן למיניהן.
זה לא מפתיע שהתקשורת הישראלית לא מדווחת על אירועים אלו. אין סיבה מיוחדת שהיא תעסוק בתקריות אלימות בשוודיה הרחוקה וזה טבעי שפגיעה ביהודים מעניינת את הציבור בישראל יותר מריסוס צלבי-קרס על מסגדים או תקיפת מפגיני שמאל מקומיים. עם זאת, העדר ההקשר עלול להוביל למסקנות מוטעות.
כך לדוגמא יש נטייה לראות קשר בין האנטישמיות בסקנדינביה לבין העלייה במספר המוסלמים באירופה. זוהי גישה הרואה באירועים אלו מעין מלחמת-תרבות בין היהדות והנצרות לאיסלאם, מלחמה הקשורה לאירועים במזה"ת ולמתח גלובלי בין המערב הדמוקרטי לכוחות פונדמנטליסטיים המאיימים עליו. אך כאשר מדובר בתקריות האנטישמיות בסקנדינביה גישה זו מוטעית, היא מבנה-על דמיוני המולבש באופן מלאכותי על בסיס חומרי אחר לגמרי.
בשוודיה מתקיים בשנים האחרונות מאבק פוליטי על המודל החברתי-כלכלי של המדינה. מצד אחד ניצב המחנה הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי התומך בין השאר במערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסליות המבוססות על שירות ציבורי גדול ומיסים גבוהים ופרוגרסיביים. גישה זו כרוכה, מסיבות כלכליות וערכיות כאחד, בקליטת הגירה מאסיבית בין אם מדובר בהגירה בעלת אופי כלכלי או בהגירה בעלת רקע הומניטרי ומחויבות בינלאומית לסיוע למבקשי מקלט.
בצד השני ניצבים התומכים בהפרטת חלקים ממערכות הרווחה, בהורדת מיסים, בצמצום השירות הציבורי ובהעברת תחומים שונים של המדיניות הכלכלית לכוחות השוק (כלומר לגורמים פרטיים ואינטרסנטיים). גישה זו מובילה להרחבת הפערים החברתיים ולפגיעה בתחומים הכרחיים לטיפול אפקטיבי בהגירה כמו הכשרה מקצועית ומערכות בריאות וחינוך המספקות שירותים איכותיים ושווים לכל. תוצאות השינויים במערכות אלו עלולות להתסיס את קהילות המהגרים ולהוביל לסכנות הידועות של קיפוח, אפליה והזנחה – מהומות אלימות והתכנסות לקודים התרבותיים השמרניים ביותר.
אך זוהי לא מלחמת-תרבות, זהו מאבק פוליטי. מדינת-הרווחה המודרנית, זו הפועלת במציאות של אירופה מאוחדת וכוחות גלובליים רבי-עוצמה, חייבת להיות רב-תרבותית אך בשוודיה יש רבים המתנגדים לצורת חיים זו. השמרנים שבהם מדברים בשפה כלכלית (יעילות, הורדת מיסים והפרטות) ומפרקים בהדרגה את מדינת-הרווחה בעוד הקיצוניים שבהם יוצאים עם אלות לרחובות ומכניסים לדיון הציבורי דימוי של מהגרים כטפילים, גנבים ואנסים החיים בגטאות ועושים המוני ילדים. אלו כמובן שקרים גסים ומחקרים הראו שמהגרים באירופה נוטים דווקא לקבל על עצמם חלק גדול מהתרבות המערבית, אך הימין הקיצוני לא מתעניין בעובדות. הוא מפגין שרירים ועושה פרובוקציות שאינן התרחשויות ספונטניות ועממיות אלא אירועים מתוכננים מתוך אינטרס פוליטי. הגל הנוכחי, למשל, הוא תוצאה של שנת הבחירות בשוודיה והתפתחויות בינלאומיות כמו האירועים באוקראינה.
פעם היו אלו היהודים שסימלו את הסיטרא אחרא של הימין הקיצוני באירופה. היום היהודים לא בראש הרשימה השחורה אך צלבי-הקרס בסטוקהולם מראים שהם עדיין שם למרות הכל. יחד איתם ברשימה ניתן למצוא קבוצות הנמצאות שם עוד מימי נירנברג: הקומוניסטים, ההומוסקסואלים ובני-הרומה, כמו גם קבוצות חדשות: המוסלמים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה ומזרח-אירופה.
וכך, מול האלות, הסכינים ומכלי הריסוס מתהוות שתי דרכים. אלו שתי האפשרויות של הילדים הלומדים עברית בסטוקהולם, של הנשים המנסות לשלב את המסורת המוסלמית עם קריירה ולימודים אקדמאים, של בני-הרומה המחפשים את דרכם באירופה המודרנית ושל פליטי הרעב ורצח-העם שהגיעו לחוף המבטחים הסקנדינבי.
הם יכולים להמשיך את המסורת הנפסדת המסיתה את חלכאי כל העולם אחד כנגד השני, להקצין את דתם, להתנחם בכוחה של זהות מתנגחת המופנית כנגד האחר והמתבטאת, בסופו של דבר, באלימות ובדיכוי. זוהי דרכן של הקואליציות הישנות – וותיקים נגד חדשים, שחורים נגד לבנים, מוסלמים נגד יהודים. כך לדוגמא יכולים היהודים לתמוך במפלגות אנטי-מוסלמיות והמוסלמים יכולים לפנות לזרמים הדתיים המסיתים נגד יהודים ומאיימים לפגוע בהם. אם יבחרו באפשרות זו הם רק יחזקו את כוחם של רודפיהם ויעוררו את השד הפשיסטי והאנטישמי המהווה עדיין זרם עומק עוצמתי בחברה ובתרבות האירופית.
אך יש אפשרות שניה. המיעוטים בשוודיה יכולים לשלב ידיים. הם יכולים להילחם יחד בגורמים המתנכלים להם ולהפוך את צאצאי פליטי המחנות והגטאות של לפני שבעים שנה לשותפיהם של נרדפי העריצים המודרניים בסוריה, אפגניסטאן ואיראן. יחד עם תומכי מדינת-הרווחה הפותחת את שעריה למבקשי מקלט מכל העולם ומציעה להם תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, הם יכולים להיות קואליציה רבת עצמה מול הפחדנים הגברתניים, גלוחי הראש ומרססי צלבי-הקרס. אולי יחד יוכלו הם, לשם שינוי, לגבות מביריוני הכיכרות של אירופה תג-מחיר.

ביקשו מקלט בישראל, קיבלו בית בשוודיה

איברהים טולטל מכלא לכלא, דניאל הוכר כקורבן סחר אך לא כפליט וסאלם שעונתה בסיני שבתה רעב. רק כשעזבו את ישראל לשבדיה זכו למקלט.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2225456

בקור של מינוס חמש מעלות במרכז אחת השדרות היוקרתיות בסטוקהולם התכנסו ביום רביעי כשלושים מפגינים מחוץ לשגרירות ישראל בשוודיה במסגרת הפגנת הזדהות עם מבקשי המקלט מאפריקה בישראל. ההפגנה התקיימה במקביל להפגנות בערים אחרות בעולם, ביניהן לונדון, ברלין, פריז, רומא, ניו-יורק ולוס-אנג'לס, והיא נועדה לתת הד בינלאומי למחאת מבקשי המקלט בישראל.

"ישראל חייבת לבטל את התיקון לחוק ההסתננות, להפסיק לאסור מבקשי מקלט ולשחרר את אלו השוהים בכלא", אמרה בהפגנה אחת ממארגנותיה, מרון אסטפנוס, פעילה חברתית שוודית-אריתראית, "עליה להתחיל לכבד את זכויות הפליטים, להעניק להם זכויות חברתיות ושירותי רווחה, לבדוק בקשות מקלט בצורה הוגנת ושקופה ולעמוד במחויבויותיה הבינלאומיות". אסטפנוס, הנמצאת בקשר עם מבקשי מקלט בישראל, אומרת שפוליטיקאים ישראלים חייבים להתחיל להקשיב למבקשי המקלט ולהפסיק להפיץ שנאה נגד בני-אדם שנמלטו מדיקטטורות ומרצח-עם.

המשתתפים בהפגנה בסטוקהולם חושפים את עולמם של מבקשי המקלט אשר מגיעים לישראל מאפריקה אך מסעם אינו מסתיים בה אלא נמשך לאירופה. אחד מהם הוא איברהים, פליט בן 33 מדארפור ששהה כחמש וחצי שנים בישראל וחי כיום בסטוקהולם.

מסעו של איברהים התחיל כאשר הכפר שלו בדארפור נשרף ע"י הצבא הסודאני ומיליציות הג'נג'וויד ב-2004. משפחתו פוזרה בסודאן והוא נאסר וישב בכלא בחרטום בחשד שהוא שייך למורדים הדארפורים. לאחר שעונה בכלא, הוא נמלט למצרים, שם שהה כשנה ועזר לפליטים אחרים מדארפור. עם אחת מהן הוא גם התחתן. במסגרת מחאה על היחס לו זוכים הפליטים במצרים מול משרדי האו"ם בקהיר הותקפו המפגינים ע"י אלפי שוטרים שירו עליהם תחמושת חיה.

"לאחר שהשפריצו עלינו מים, קיבלתי מאחד השוטרים מכה בשוקר חשמלי והתעלפתי", הוא מספר, "כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באוטובוס ודרך החלון ראיתי את אשתי שוכבת על הקרקע כאשר אנשים דורכים עליה". איברהים ניסה לשווא לרדת מהאוטובוס ונלקח לכלא שם חזרו האיומים והמכות. כששוחרר הוא גילה ש-28 אנשים נהרגו בהפגנה. אשתו הייתה אחת מהם. היא הייתה בחודש השני להריונה.

בהמשך הופעלו על איברהים לחצים קשים לעזוב את מצרים והוא נאלץ להימלט שוב. "בזמן שנמלטתי מקהיר נזכרתי בסורה מהקוראן על בריחת בני-ישראל ממצרים והבנתי שהסיפור שלהם דומה לסיפור שלי", הוא מספר, "נזכרתי ששמעתי שהיהודים מכבדים זרים כי הם זוכרים שהם היו זרים במצרים. החלטתי לברוח לישראל. לא היה לי מה להפסיד, איבדתי משפחה בסודאן ובמצרים והייתי חייב לקחת סיכון".

לאחר מסע רב-תלאות במדבר הגיעו איברהים וחבר נוסף שמצא במדבר לגבול, הם פרצו אותו, נעצרו ע"י כוח מג"ב ונלקחו למחנה צבאי שם טופלו בכבוד במשך יומיים. אח"כ השתנה המצב, הם נלקחו למעצר, נכפתו באזיקים, נחקרו במשך ימים וטולטלו מכלא לכלא. בסה"כ שהה איברהים חמש וחצי שנים בישראל, מתוכם שנה וחצי בכלא, ללא משפט, ללא כתב-אישום, ללא הזדמנות להגיש בקשה להכרה במעמדו כפליט. "זה היה מאסר בסמכות שר הביטחון שהחוק מאפשר לו לכלוא אנשים במקרה של סכנה לביטחון המדינה ולשלום הציבור", מספר איברהים.

בסופו של דבר שוחררו איברהים וכמה מאות אסירים נוספים על תנאי בעזרת ארגוני זכויות-אדם והאו"ם. "עבדתי בחקלאות במושב אליכין, מאוחר יותר עברתי לת"א וניסיתי לסייע לפליטים אחרים, למדתי עברית והתקבלתי למכללת ר"ג ללימודי משפטים".

בישראל הכיר איברהים את אשתו, נטע בר, גם היא בין מארגנות ההפגנה בסטוקהולם. בר הכירה את איברהים כאשר התנדבה לעבוד עם קבוצת סודנים ששוחררו מהכלא בתקופה שבה היא נדדה בין ישראל לבין לימודי הדוקטורט שלה בשוודיה ומחקר שערכה במזרח אפריקה. בביקורים בארץ התחזק הקשר והם הקימו משפחה. ב-2010 נולד בנם, אדם, ובני הזוג החליטו להתמקם בשוודיה שנתיים מאוחר יותר כשהיחס כלפי מבקשי המקלט החמיר. "לא רציתי שהמשפחה שלנו תפוצל בגלל מאסר, גירוש או פשע שנאה כלפי בעלי", מספרת נטע, "ולא רציתי שאדם יחווה גזענות". נטע ואיברהים קשורים עדיין לקהילת מבקשי המקלט בישראל. "אנחנו עוקבים אחרי חברינו בארץ", אומרת נטע, "איברהים מקבל טלפונים כל יום והלב שלנו איתם. חברי הקהילות הסודניות והאריתראיות בשוודיה שומעים על המאבק בישראל, רואים שהאחים שלהם סובלים בארץ ורוצים לעשות משהו. כששמענו על יום הסולידריות הבינלאומית עם מבקשי המקלט שמחנו לארגן את ההפגנה כאן בסטוקהולם".

פליט נוסף שעבר בישראל, שהה בה כשנה וחצי ונמצא כעת בשוודיה הוא דניאל, צעיר בן 25 מאריתריאה המספר את סיפורו באנגלית ובעברית. "ברחתי מאריתריאה בגלל החוסר בזכויות-אדם, בגלל הדיקטטורה ובגלל הרדיפה ע"י השלטונות", הוא מספר, "גויסתי לצבא האריתראי, ישבתי בכלא ולבסוף הצלחתי לברוח. לרוע המזל נחטפתי כאשר הייתי בסודאן. מסודאן נלקחתי לסיני שם עינו אותי הבדווים במשך שלושה חודשים, תוך כדי דרישת כופר ממשפחתי באריתריאה". דניאל היה חלק מקבוצה של 17 חטופים. "החוטפים אנסו את הנשים ולא ריחמו גם על ילדים", הוא מספר, "הם היכו אותם בזמן שהם התקשרו למשפחות על מנת לדרוש כופר כדי שהמשפחות ישמעו את הצרחות וישלמו מהר יותר".

"מעולם לא התכוונתי להגיע לישראל", ממשיך דניאל, "נזרקתי ע"י החוטפים בגבול הישראלי לאחר שמשפחתי שילמה עשרות אלפי דולרים והחיילים לקחו אותי לבי"ח". לאחר שחרורו שהה דניאל במשך חודשיים במתקן סהרונים, הוא שוחרר כשהוכר כקרבן סחר בבני-אדם אך לא קיבל מעמד פליט או אמצעים להיקלט בחברה. כעבור שנה הוא הוזמן להעיד בפני הפרלמנט האירופי על הסחר בבני-אדם בסיני וניצל את ההזדמנות לא לחזור לישראל אלא לבקש מעמד בשוודיה. "זו אחת המדינות היחידות שמבינות את מה שמתרחש בסיני ועוזרות לקורבנות", אומר דניאל. כיום נידונה בקשתו למקלט בשוודיה, הוא קיבל מגורים ומענק כספי והוא מצפה לעתיד טוב יותר. למרות שלא נקלט בישראל יש לו מילים טובות לומר על ישראלים רבים שפגש. "אנשים בישראל הם קורבנות של פרופגנדה של הממשלה ודיסאינפורמציה של התקשורת", הוא אומר, "הם שומעים שבאנו לעשות בעיות ולאיים על האופי היהודי של המדינה, אבל כשהם פוגשים אותנו הם בהלם. אנשים שפגשנו על בסיס אישי היו טובים אלינו".

פילמון, צעיר אריתראי נוסף שנחטף ועונה בסיני מספר: "כשנחטפנו היינו קשורים כל הזמן וראינו איך החוטפים יורים באנשים והורגים אותם. במהלך השבי היכו אותי וקשרו אותי מהתקרה לשלושה ימים עד שהפסיקה זרימת הדם לידיים שלי וכך איבדתי את רוב אצבעותיי". כמו דניאל, הושלך גם פילמון ליד הגבול הישראלי ובשלב ראשון קיבל מחסה, מזון ומקום במרכז לקורבנות סחר בפ"ת, על כך הוא אסיר תודה. עם זאת, הוא אומר, הוא לא קיבל הכרה כפליט או עזרה להיקלט בארץ ובשלב מסוים כבר לא היה לו מעמד חוקי בישראל. כך הגיע גם הוא לשוודיה בה נידונה כעת בקשתו למקלט.

דניאל ופילמון לא לבד. לפני מספר שבועות הועברו 54 נשים וילד אחד, רובם קרבנות אונס, עינויים וסחר בבני-אדם, מישראל לשוודיה ביוזמת נציבות האו"ם לפליטים ובתיאום עם ממשלת שוודיה. הנשים לא שוהות כיום בסטוקהולם ולכן לא הגיעו להפגנת ההזדהות אך מרון אסטפנוס מספרת את סיפורה של סאלם (שם בדוי) בת ה-27 מאריתריאה.

סאלם שירתה בצבא האריתראי כשמונה שנים עד שהחליטה לעזוב את המדינה. כשהגיעה, יחד עם חברתה הטובה, לסודאן הן נמכרו, יחד עם תשעה אריתראים נוספים, ע"י חיילים סודנים לאנשי שבט רשאידה. אחרי 13 ימים הם הגיעו לסיני, שם הן נאנסו ונדרשו לשלם 3,500 דולר ככופר. הן נאלצו לישון בעמידה, הן נכוו ע"י החוטפים וסבלו התעללויות נוספות. כאשר משפחתה שילמה את הכופר החוטפים לא שיחררו אותה אלא דרשו 40,000 דולר נוספים. באותו זמן נמשכו העינויים ומעשי האונס וחברתה הטובה של סאלם מתה כאשר היא נתלתה מהתקרה. כעבור כשבעה חודשים סכום הכופר הופחת, משפחתה שילמה והיא שוחררה ליד הגבול הישראלי.

למרות שהיא הייתה קורבן לסחר, אונס ועינויים היא נלקחה למתקן סהרונים. היא וחברותיה שבתו רעב במתקן ולטענתה הן נאסרו בתא תת-קרקעי כעונש על כך. היא שוחררה מסהרונים כעבור שנה ושבעה חודשים ותודות להתערבות האו"ם ונדיבותה של ממשלת שוודיה היא החלה חיים חדשים – יש לה דירה משלה, היא לומדת והיא נהנית משירותי הבריאות, החינוך והרווחה של מדינת הרווחה השוודית.

וכך עם הגעתם של איברהים, דניאל, פילמון וסאלם לשוודיה, השתנה היחס אליהם באופן דרמטי. למרות ששוודיה איננה גובלת במדינות מהן מגיעים מבקשי מקלט, רבים מגיעים אליה בכל זאת (בשוודיה חיים כ-9.6 מיליון תושבים ולמרות המרחק מגיעים אליה הרבה יותר מבקשי מקלט מאשר לישראל). ע"פ נתוני סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR) היו בשוודיה בסוף 2012 מעל 92,000 פליטים וכ-17,000 מבקשי מקלט והמספרים עולים בהתמדה בעיקר בעקבות המשך מלחמת האזרחים בסוריה. ממשלת שוודיה הודיעה בסוף שנה שעברה, בצעד חסר תקדים, שמבקשי מקלט מסוריה זכאים לתושבות קבע במדינה והפכה עקב כך ליעד האטרקטיבי ביותר עבורם. הם מגיעים אליה באלפיהם בדרכים ארוכות, מסוכנות וקשות ורשות ההגירה הממלכתית מעריכה שמספרם יגיע ב-2014 לכ-60,000.

בהקשר זה חשוב לציין ששוודיה איננה מתירה למבקשי מקלט להתיישב בשטחה ללא הגבלה. כמו במדינות אחרות יש מכסות עליהן מחליטה הממשלה ויש תהליכים מוסדרים להגשת בקשה להגנה. השוודים אינם נדיבים ללא גבול – יש בקשות שמסורבות ובתנאים מסוימים יש אפילו גירושים אך התהליך הוא שקוף, מסודר והוגן. בשנה שעברה הוגשו ונדונו בקשותיהם של כ-50,000 מבקשי מקלט ע"פ נתוני רשות ההגירה השוודית, כאשר התהליך לוקח בחשבון שורה של מצבים פוליטיים וחברתיים כמו מלחמות-אזרחים, רדיפה פוליטית והפרת זכויות-אדם, כמו גם את האמנות הבינלאומיות אשר שוודיה חתומה עליהן. כמו כן מלווה התהליך במתורגמנים, יועצים משפטיים ובסיוע כלכלי למבקשי המקלט. על כל אלו יכולים מבקשי מקלט בישראל רק לחלום.

במהלך ההפגנה בסטוקהולם נשא איברהים דברים בעברית, הוא ציטט דברים של ח"כ מירי רגב ומיכאל בן-ארי כדוגמאות לגזענות בחברה הישראלית ודיבר על המחויבות של ישראל לאמנות הבינ"ל לזכויות הפליטים. "האנשים האלו ברחו ממלחמת אזרחים ורצח-עם וכל העולם מכיר בהם כפליטים", הוא אמר וסיכם, "רק אתם לא מכירים בהם, דווקא מדינה שהוקמה ע"י פליטים. אנחנו מבקשים – אל תשכחו את ההיסטוריה שלכם".

הדֶבֶר כבר כאן

זה מתחיל עם שעטות ההמון. אח"כ מתפרצת האש ומאכלת עצי זיתים או ספרים או בתי-תפילה. כתובות שטנה מרוססות על כלי-רכב, בנייני מגורים וקברים ואחריהן מגיעות האלות. זגוגיות מתנפצות והלילות מתמלאים בדולח. תמיד אלו נערים, לעיתים ראשיהם מגולחים לעיתים הם מעוטרים כיפות או כאפיות. מאחורי הנערים עומדים גברים. הם מצטטים פסוקים, מניפים דגלים ובכיסיהם ארנקים תפוחים. בסופו של דבר נשלפים האקדחים, גדרות התיל נמתחות והשכבה הדקה המגינה עלינו כבני-תרבות קורסת.

התפרסם בהארץ  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2148340

יום אחד בעיר אוראן, כך מספר אלבר קאמי בספרו הדֶבֶר, החלו אלפי חולדות לצאת מחוריהן ולמות מדממות ברחובות. החולדות, כך מתגלה במהרה, מביאות איתן את מחלת הדֶבֶר הזורעת בעיר פאניקה, מוות וייסורים. על העיר מוטל סגר ותושביה נאלצים להתמודד לבדם עם המחלה ותוצאותיה. בעיני רבים זהו רומן אלגורי. הדֶבֶר הוא סמל לנאציזם שהשתלט על אירופה בשנות הארבעים והדמויות מייצגות את התגובות אליו. חלקן משתפות איתו פעולה, אחרות נאבקות בו ועושות הכל כדי לסייע לקורבנותיו.
ספרו של קאמי התפרסם ב-1947 אך בשבועות האחרונים דומה שגל חדש של לאומנות, גזענות ואפילו פשיזם שוטף את אירופה. תנועת "השחר הזהוב" היוונית, הנמצאת בכותרות בימים אלו, ידועה כתנועה קסנופבית אגרסיבית במקרה הטוב וכניאו-נאצית במקרה הרע. בבחירות האחרונות ביוון קיבלה התנועה כ-7% מהקולות ו-21 מנציגיה יושבים בפרלמנט היווני ומפזרים מדי פעם אמירות נאציות, הכחשות שואה והבטחות "לנקות" את יוון מהלכלוך ולכבוש שטחי מולדת ישנים (כמו איסטנבול למשל). במקביל ממשיכים תומכי המפלגה להיות מעורבים בתקריות אלימות, בחוליגניזם ובפשע מאורגן.
אך יוון לא לבדה. המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט ההונגרי, "יוביק", כבר הספיקה להקים מיליציה משלה (שפורקה בינתיים בצו בית-משפט) וחבריה מספקים ללא הרף יוזמות והתבטאויות אנטישמיות וגזעניות. בבחירות בגרמניה בחודש שעבר זכתה ה-NPD, מפלגה שרבים רואים בה ניאו-נאצית במעל 600,000 קולות ושבוע אח"כ זכתה "מפלגת החירות" האוסטרית, מפלגתו של יורג היידר לשעבר, ב-20% מהקולות בבחירות הארציות, תוצאתה הטובה ביותר מאז תחילת המאה.
המפלגה האוסטרית היא רק אחת ממפלגות הימין הפופוליסטיות באירופה. מפלגות כמו ה-PVV בהולנד, החזית הלאומית בצרפת וה-SVP בשוויץ הפכו בשנים האחרונות לחלק מהזרם המרכזי של הפוליטיקה האירופית והן מקדמות לאומנות קיצונית, שחיקת זכויות-אדם ושנאת זרים. בשוליהן פורח גם הימין הפשיסטי והטרוריסטי. בשוודיה, למשל, נרשמה ב-2012 עלייה של 24% בפעילויות בעלות אופי גזעני של הימין הקיצוני. אויביו ברורים והם משותפים לימין האירופי כולו – מוסלמים, הומוסקסואלים, שמאלנים, יהודים ובני-רומה.
רבים מייחסים את הצלחת הימין הקיצוני באירופה למשבר הכלכלי הפוקד את היבשת. יש בכך מידה רבה של אמת. המוני מובטלים ומדיניות צנע ממשלתית היא קרקע טובה לצמיחתן של תנועות קיצוניות (כולל תנועות שמאל בעלות נטיות טרוריסטיות ואנטישמיות). אך זוהי אמת חלקית מאוד. בספרד ופורטוגל למשל, מקורבנות המשבר המרכזיות, אין מפלגות ימין קיצוני משמעותיות. אחרים מייחסים את התופעה להגירה הנרחבת לאירופה במיוחד זו ממדינות משבר במזה"ת. גם בכך יש מידה מסוימת של צדק. הפחד מהשונה ומהזר ופערי התרבות יכולים להביא לפוליטיקה של הסתגרות ומדיניות של קיפוח ואפליה על רקע גזעי.
אך אלו הן לא רק האבטלה וההגירה. הפשיזם באירופה הוא זרם וותיק בעל שורשים עמוקים והוא מתפרץ כשהתנאים מתאימים אבל גם כשגורמים אינטרסנטים מעוררים אותו. כמו שלא האבטלה לבדה הביאה את היטלר לשלטון בשנות השלושים בגרמניה אלא גם המימון והתמיכה הפוליטית של חוגים שהתנגדו למודרנה ורצו לנתק את גרמניה מהמשק העולמי, כך אי אפשר לייחס את עליית הימין האירופי החדש למשבר הכלכלי ולהגירה בלבד.
גורמים רבים מרוויחים מנוכחותם של חמומי מוח המתפרעים ברחובות ומעבודתם של מחוקקים אולטרה-שמרנים בפרלמנטים. חלקם מעוניינים בהגבהת החומות מסביב ליבשת מסיבות פוליטיות, אחרים מחפשים את פירוק האיחוד האירופי מסיבות כלכליות. במזרח היבשת הפשיזם תמיד היה חזק והוא נסמך גם היום על ממסדים דתיים ופוליטיים רבי עוצמה. במערב היבשת הצליחו מדינות-הרווחה המפותחות להילחם בו בהצלחה יחסית במשך עשרות שנים אך עם היחלשותן ו/או התפרקותן הגל העכור מתחזק. זוהי תופעת לוואי כמעט הכרחית של פירוק מדינת-הרווחה הקלאסית והיא ניכרת במדינות סקנדינביה כאשר במקביל להיחלשות הממסד הסוציאל-דמוקרטי ופרוק מסגרות הרווחה, שדאגו בין השאר להשתלבותם של מהגרים בחברה, נרשמת עלייה בכוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות. מסתבר שהמשבר הכלכלי איננו חזות הכל. הימין האירופי מתחזק גם כתוצאה מחילוקי דעות בדבר דמותה הפוליטית של היבשת והכיוון הכלכלי שלה. כך או כך, אירופה לא נפטרה מהדֶבֶר.
בהקשר הישראלי מעניין להתייחס לשתי תופעות הקשורות לימין האירופי. הראשונה היא הנטייה הישראלית לתמוך במפלגות אירופאיות המתנגדות להגירה והנלחמות במה שהן מכנות ה"איסלמיזציה של אירופה". זוהי תגובה ילדותית משהו הנובעת מנטייה אנושית להתנחם בצרת רבים. תמונות של אימאמים פונדמנטליסטים בלונדון ונשים בבורקות בפאריז יוצרות אשליה כאילו ישראל ואירופה באותו צד. הימין האירופי נלחם במוסלמים והנה סוף-סוף מושתתים היחסים על אויב משותף ולא הצקות טרחניות על כיבוש ואפרטהייד. פוליטיקאים ישראלים מתעטפים בחמימות המלטפת הזו ומשכנעים את עצמם שישראל חזרה לצד הנכון של ההיסטוריה. זוהי אשליה כמובן. הימין הקיצוני באירופה לא תומך באמת בישראל, אבל חשוב מכך – שונאי המוסלמים של היום הם רודפי היהודים של אתמול ותמיכה בהם היא לא רק חסרת פרספקטיבה היסטורית אלא גם סיוע לכוחות האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית.
אך ההקשר השני הוא מהותי יותר. ישראל איננה גרועה יותר או טובה יותר ממדינות אחרות ואזרחיה אינם שונים באופן מהותי מתושבי אירופה. שנאת זרים, גזענות, וכמיהה למנהיג חזק קיימים גם בישראל, כמו באירופה, כזרם עומק המתפרץ בהינתן הנסיבות המתאימות ובקידום גורמים אינטרסנטים. הזירה הציבורית – זו הפוליטית וזו האזרחית – אמורה לרסן מגמות כאלו באמצעות יצירת מציאות חיים של שלום ורווחה ובאמצעות חינוך, תרבות, חקיקה מתאימה וכו'. כשזה לא קורה הרסן מותר, במיוחד במציאות של הפרטה, חיסול אחריות המדינה על אזרחיה וקונפליקט עם אויב חיצוני שאיש לא מתכוון ברצינות לפתור.
לא, ישראל אינה גרועה או טובה יותר מאירופה כי לכולם אותה מחלה וסימני ההתפרצות דומים באתונה, בווינה, בכיכר מלכי-ישראל ובכפר ג'אלוד. תחילה נשמעות שעטות ההמון, אח"כ מתפרצת האש ומאכלת עצי זיתים או ספרים או בתי-תפילה. כתובות שטנה מרוססות על כלי-רכב, בנייני מגורים וקברים ואחריהן מגיעות האלות. זגוגיות מתנפצות והלילות מתמלאים בדולח. תמיד אלו נערים, לעיתים ראשיהם מגולחים לעיתים הם מעוטרים כיפות או כאפיות. מאחורי הנערים עומדים גברים, הם מצטטים פסוקים, מניפים דגלים ובכיסיהם ארנקים תפוחים. בסופו של דבר נשלפים האקדחים, גדרות התיל נמתחות והשכבה הדקה המגינה עלינו כבני-תרבות קורסת.
כמו באוראן של אלבר קאמי, מרביתם של תושבי אירופה שמחים עדיין על תבוסת הפשיזם לפני יותר משישים שנה. הם שאננים ולא מייחסים חשיבות רבה מדי לגידולי הפרא הנובטים בשולי הערוגה הפוליטית שלהם. ישראלים רבים מתנחמים גם הם בסדר הדמוקרטי ושמים את מבטחם במשטרה, בבתי-המשפט ובשלטון החוק. לאלו גם לאלו כדאי לזכור את דבריו של גיבור הדֶבֶר, הרופא רייה המתבונן בהמון העולז אחרי הדברת המחלה וזוכר שהניצחון זמני. הדֶבֶר, כך הוא מבין, אינו מת לעולם, "יכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, לחכות בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת". (תרגום: אילנה המרמן, עם עובד, 2001).