לא רק שוויון מגדרי: המפלגה הפמיניסטית בשוודיה מתייצבת מול הלאומנים

כמו כל דבר הקשור במפלגת "היוזמה הפמיניסטית" גם נאום הבחירות של ראשת המפלגה, גודרון שימן, היה לא שגרתי: "אנחנו צריכים להשקיע בגני ילדים, בחדרי לידה ובחינוך מיוחד", היא אמרה לתומכיה, "אנחנו לא צריכים יד קשה של שוטרים, אלא יד רכה. אנחנו צריכים ביטחון אנושי ולא ביטחון צבאי. מה שאנחנו צריכים זו אהבה".  מפלגת "היוזמה הפמיניסטית מציבה את עצמה מעבר לסקלה של ימין ושמאל ומעבר למאבק בין הימין הפופוליסטי, השמרנים והסוציאל-דמוקרטים. האם היא תצליח לעבור את אחוז החסימה והאם בשקט בשקט מובילה המפלגה השוודית הקטנטנה תנועה עולמית מהפכנית?

"פורסם ב"הארץ: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6455748

הבחירות שיתקיימו ב-9 בספטמבר בשוודיה הן מהדרמטיות שנערכו במדינה במאה שנה האחרונות. חולשתה יוצאת הדופן של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ועליית כוחה של המפלגה הימנית-פופוליסטית המקומית, "השוודים הדמוקרטיים", מאיימות להפר את האיזונים המקובלים של הפרלמנטריזם השוודי והממסד הפוליטי במדינה שרוי באי וודאות לקראת המגעים להקמת ממשלה ביום שלאחר הבחירות. אך לצד הדרמה המרכזית, בשולי המפה הפוליטית השוודית, יש דרמה נוספת. פעיליה ופעילותיה של מפלגה קטנה ומהפכנית בשם "היוזמה הפמיניסטית" מקווים להפתיע את כולם ולעבור את אחוז החסימה ובכך ליצור היסטוריה מקומית ובינלאומית. זוהי מפלגה שבמרכז מצעה ופעילותה עומדים רעיונות פמיניסטיים והשקפה הרואה את העולם (וגם מנסה לתקן אותו) דרך משקפיים פמיניסטיות.

בבחירות הקודמות המפלגה זכתה לתמיכה של 3.1% כאשר אחוז החסימה הוא 4% אך זה לא היה כישלון מוחלט היות ונציגי המפלגה הצליחו להיבחר ל-13 רשויות מקומיות בשוודיה. ב-2016 נרשמה הצלחה נוספת כאשר נציגת המפלגה נבחרה לפרלמנט האירופי. כעת, למרות שהסקרים לא מנבאים למפלגה הצלחה בבחירות הכלליות דוברי המפלגה טוענים שבהחלט תיתכן הפתעה. אך ההצלחה בקלפיות איננה חזות הכל כשמדובר ב"יוזמה הפמיניסטית". בעוד שמפלגות דומות הן תופעה שולית למדי במדינות אחרות באירופה, בשוודיה המפלגה הפמיניסטית מצליחה להשפיע על השיח הציבורי כבר שנים לא מעטות ויש הטוענים שזוהי רק ההתחלה.

המפלגה הוקמה ב-2005 ע"י גודרון שימן, פוליטיקאית וותיקה ומנוסה ואושיית תרבות מוכרת בשוודיה. שימן הנהיגה בעבר את מפלגת השמאל במדינה אך עזבה אותה בעקבות פרשת עבירות מס בה היתה מעורבת. לאחר תקופה קצרה של פעילות ללא בית פוליטי היא הודיעה על ייסודה של מפלגה חדשה שמיד עוררה עניין רב. עיון במצע המפלגה אמנם מציב אותה בצד שמאל של המפה הפוליטית אך כבר מתחילת דרכה היא הגדירה את עצמה כמפלגה רדיקלית הנמצאת מעבר לסקלה המוכרת של ימין ושמאל. שימן, מנהיגת המפלגה, היא פוליטיקאית כריזמטית המעוררת רגשות עזים בקרב תומכיה ומתנגדיה והיא יודעת להעביר מסרים גם בדרכים לא קונבנציונאליות. בנאום ב-2002 היא עוררה מהומה כשהשוותה בין דיכוי הנשים באפגניסטן של הטליבן לזה הקיים בשוודיה, ב-2010 היא העלתה באש 100,000 כתר שוודי (כ-11,000 דולר) כדי להעלות למודעות את פערי השכר בין גברים לנשים, באותה שנה היא גם השתתפה בתחרות ריקודים טלוויזיונית שם היא ביקרה את החלוקה המגדרית של תפקידי הריקוד. שימן ידועה גם כמי שחושפת ברבים את חייה האישיים, בעבר היא דיברה בגלוי על האלכוהוליזם שלה ואפילו צולמה ע"י בעלה לשעבר, במאי קולנוע במקצועו, כשהיא יולדת את בנם הבכור. הסרט יצא לאור ב-1979 והוא ישיר, חושפני ואיננו מסתיר דבר.

בשבועות האחרונים נמצאת שימן במסע בחירות אינטנסיבי. היא מבקרת בעשרות חוגי בית (אותם מכנים במפלגה Home Party), היא נואמת בכיכרות בכל רחבי המדינה ומשתתפת באספות פעילים ובהפגנות. באירועים אלו היא כוכבת רוק. רבים עומדים בתור להצטלם איתה ולקבל את חתימתה. פעילות ההסברה של המפלגה היא פעילות שטח אינטנסיבית, היא מבוססת על שיחות ומפגשים אישיים, אין לה תקציב לקמפיין לאומי גדול והיא אינה מסתפקת בקמפיין אינטרנטי של סטטוסים בפייסבוק ובטוויטר. זוהי מערכה לא פשוטה בעבור "היוזמה הפמיניסטית". שימן חייבת לעבוד קשה על מנת לשכנע בוחרים ובוחרות פוטנציאליים שהיא הדבר האמיתי היות וכמעט כל המפלגות השוודיות הממסדיות טוענות שהן פמיניסטיות, הממשלה מגדירה את עצמה כממשלה פמיניסטית ואפילו שרת החוץ הסוציאל-דמוקרטית מקדמת מדיניות שהיא מכנה מדיניות חוץ פמיניסטית.

"המפלגות האחרות הן פמיניסטיות במילים", אומרת שימן בראיון ל"הארץ", "ב-2014, מתוך פחד שאנחנו נכנס לפרלמנט, הן התחילו לקרוא לעצמן פמיניסטיות בלי שחבריהן אפילו ידעו שהם כאלה. הממשלה אולי קוראת לעצמה פמיניסטית אבל זה לא ניכר במדיניות שלה והיא לא עשתה דבר ממה שצריך לעשות בשביל להשיג מטרות פמיניסטיות". ע"פ שימן הפמיניזם של המפלגות השוודיות הממסדיות הוא אופורטוניסטי. כשהן ראו במפלגתה איום הן נהיו פמיניסטיות אבל שנה מאוחר יותר, כשהאיום הגיע ממפלגת הימין הפופוליסטי, נהיו כולם לאומנים והתחילו לדבר על אהבתם לשוודיה ולהתחרות למי יש דגלים גדולים יותר. "כשאנחנו ניכנס לפרלמנט", אומרת שימן בביטחון, "אנחנו נקדם פעילות פמיניסטית אמיתית, אנחנו נחליש את מפלגות המרכז-ימין ונקטין את האפשרות של הימין הלאומני לסחוט את המפלגות האחרות. הקואליציה שלנו תהיה ירוקה-אדומה-ורודה (סוציאל-דמוקרטים, ירוקים ופמיניסטים)".

למרות ששימן היא הדמות הידועה ביותר במפלגה, זו איננה מפלגה הסובבת סביב אדם אחד. מאז ייסודה הנהיגו אותה, במקביל לשימן, 7 נשים וגבר אחד, יש בה כמה אלפי חברים, מנגנון מפלגתי, תנועת נוער, מוסדות פעילים וחבורה צעירה ואנרגטית של תומכים, פעילים ומועמדים שחלקם אף הקימו מעין פרלמנט צללים והם כעת מועמדים בבחירות המקומיות והארציות.

אחד מהם הוא לואיס לינאו, בן 42 מסטוקהולם, ששימש כיו"ר ארגון בשם "גברים בעד שיווין" ונמצא במקום הרביעי ברשימה הארצית של המפלגה. לינאו עסק במשך שנים רבות בחינוך מיני לבני-נוער והוא אומר שהוא מחויב למאבק בתרבות הגברית המצ'ואיסטית שמתבטאת לדבריו ב"נורמות גבריות רעילות". "הפמיניזם שלנו הוא של שוויון חברתי ומלחמה בגזענות", הוא אומר, "אנחנו לא רוצים לשבור רק את יחסי ההיררכיה ומבני הכוח המגדריים, אלא גם את אלו הדתיים והגזעיים. בנוסף, אנחנו רוצים לעצור את האפליה של קבוצות מקופחות נוספות כמו אנשי הפריפריה והלהט"בים. יש ממדים רבים של מבני כוח שאנחנו מדברים עליהם והם כולם מצטלבים". ע'"פ לינאו יש לגברים, ללבנים ולהטרוסקסואלים כוח רב יותר מחברי קבוצות אחרות. ה"יוזמה הפמיניסטית" לדבריו משנה את מבני הכוח האלו, היא מחזקת את זכויות האדם ונלחמת בלאומנות. "עצם ההתמקדות במבני כוח משנה אותם", הוא אומר, "עצם הדיבור על היררכיות ועל האלימות הנובעת מהן גורם לשינוי".

דוגמא טובה למדיניות של "היוזמה הפמיניסטית" היא נושא האלימות נגד נשים והקשר שלו להגירה. לינאו מודע לכך שיש טענה שקליטת ההגירה בשוודיה, שמפלגתו תומכת בה, הגדילה את מספר מקרי האלימות נגד נשים אבל הוא מתנגד למסקנות שבד"כ מוסקות מהתופעה. "העניין המרכזי באונס ואלימות מינית", אומר לינאו, "הוא התנהגות גברית. יכול להיות שאחוז גבוה של העבריינים הם מהגרים אבל הנקודה החשובה היא לא אחוז המהגרים אלא אחוז הגברים. כמעט מאה אחוז ממעשי האונס מבוצעים על ידם. אם רוצים למנוע אלימות מינית צריך לעבוד עם גברים ועם נורמות גבריות, עם איך שגברים רואים מיניות, עם ההבדלים בצורה שאנחנו תופסים מיניות של גברים ונשים. הנורמות הגבריות דומות בצ'ילה, באוקראינה, באפגניסטן ובשוודיה אך הן מתבטאות אחרת. צריך לדבר על מערכות יחסים, על המשפחה ועל תרבות. בשוודיה, למשל, בניגוד למקומות אחרים, זה לא חוקי לאנוס את אשתך והתרבות הזו יכולה להשפיע לטובה על אנשים שמגיעים מתרבויות אחרות. אני מאמין בשינוי הזה".

ביקור באירועי הבחירות של המפלגה והאזנה לטקסטים של הנאומים חושפים רעיונות רדיקליים נוספים. בכנס מפלגתי ב-Vällingby שבמערב סטוקהולם, בין הבלונים הוורודים, קריאות התמיכה וכרזות הבחירות, דיברו המועמדים על מדיניות תקציבית מרחיבה, על הורדת גיל ההצבעה ל-16, על נדיבות בקליטת מבקשי מקלט, על הזכות לאיחוד משפחות של פליטים, על המאבק במיליטריזם ועל אהבה ככוח המרכזי שעומד בבסיס מדיניות המפלגה. "אנחנו לא צריכים עוד טנקים ותותחים בגוטלנד (האי הגדול בשוודיה, ד.ס)", אמרה גודרון שימן בפני קהל הבית שלה, "אנחנו צריכים להשקיע בגני הילדים, בחדרי הלידה ובחינוך המיוחד. אנחנו לא צריכים יד קשה של שוטרים, אלא יד רכה. אנחנו צריכים ביטחון אנושי ולא ביטחון צבאי. מה שאנחנו צריכים זו אהבה".

בראיון עמה סיפרה שימן על תחילתה של תנועה עולמית. "יש לנו קשר עם קבוצות פמיניסטיות ופעילי זכויות אדם במדינות רבות והעבודה שאנחנו עושות בשוודיה נותנת השראה לרבים". שימן מספרת שהיא מקדמת את הקמתן של מפלגות פמיניסטיות נוספות שיתמודדו בבחירות לפרלמנט האירופי בשנה הבאה. "יש לנו כבר מפלגות "יוזמה פמיניסטית" בנורבגיה, פינלנד, דנמרק, פולין, גרמניה, ספרד, אנגליה וקרואטיה. המפלגה השוודית היא הראשונה והגדולה ביותר, היא המודל לאחרות ואנחנו עובדות על עוד מפלגות פמיניסטיות שיקומו כתשובה ללאומנות המתעצמת ביבשת". שימן מספרת גם על קשרים לארגונים אמריקאים כמו Black Lives Matter, על כנסים בינלאומיים שכבר התקיימו בבריסל ובמאלמו ועל נוספים שיתקיימו לקראת סוף השנה בניסיון ליצור אג'נדה פמיניסטית משותפת לקראת הבחירות בפרלמנט האירופי. קשה עדיין לדעת אם מפלגת "היוזמה הפמיניסטית" תעמוד בליבה של תנועה פוליטית עולמית כפי ששימן טוענת אך הבחירות הקרובות בשוודיה תהיינה מבחן כוח חשוב בעבורה. הצלחה בהן תפתח בפני המפלגה דלתות רבות. כישלון, לעומת זאת, עלול להעמיד בפניה בעיה קשה. שימן וחבריה לא מתכוונים להתייאש בכל מקרה. "אחרי הבחירות כאן בשוודיה ננוח שבוע", היא אומרת, "ואח"כ נמשיך לאיחוד האירופי כולו".

הזווית הישראלית

בתחום מדיניות החוץ תומכת מפלגת "היוזמה הפמיניסטית" בפרויקט Ship To Gaza. בהודעה שהיא פרסמה השנה היא מדברת על התנגדותה להתנחלויות, לכיבוש ולפגיעה בזכויות האדם בעזה. "החומה, המצור, הדיכוי הצבאי והפיקוח הדומה לאפרטהייד, יחד עם החלטת ארה"ב להכיר בירושלים כבירת ישראל הן פגיעה בזכויות אדם" כך ע"פ הודעת המפלגה. כל אלו, ע"פ "היוזמה הפמיניסטית" מצדיקות את המשטים לעזה שהן "צורת התנגדות לא אלימה נגד "המצור הלא חוקי". אחת ממועמדות המפלגה, אולדוז ג'בידי, שחקנית בת 38 מסטוקהולם, אף השתתפה באחד המשטים והתבטאה בצורה שערורייתית בראיון לעיתון המפלגה. ג'בידי אמרה שהיא חולמת על פתרון לסכסוך שבו היהודים יעברו לארה"ב והפלסטינים יוכלו "לחיות בשלום ולבנות את הארץ שהיתה פעם שלהם". המפלגה גינתה מיד את הדברים והסירה את מועמדותה של ג'בידי. "עמדתנו ברורה", אומרת ראשת המפלגה, גודרון שימן, "אנחנו בעד פתרון שתי המדינות ובעד סיום המצור". ע"פ שימן אין במפלגה בעיית אנטישמיות אך מכיוון שאנטישמיות, גזענות וסקסיזם הן חלק מהחברה המודרנית המפלגה לוקחת מאוד ברצינות את המאבק בתופעות אלו ויוזמת קבוצות למידה בנושא. "צריך להכיר בקיומן של גזענות, אנטישמיות וסקסיזם", היא אומרת, "צריך להגיב להן ולהיאבק בהן".

הבחירות בשוודיה והזווית הישראלית

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6435885

שוודיה איננה מסוג המדינות המייצרות חדשות דרמטיות לעיתים קרובות. הפוליטיקה הפנימית שלה מעניינת את תושביה בלבד ואם כבר יוצאת ממנה כותרת בינלאומית היא בד"כ קשורה למדיניות החוץ שלה ולהגירה אליה. בימים האחרונים, עם זאת, פרשנים פוליטיים ברחבי העולם מביטים לעבר סטוקהולם ומנסים להבין את משמעות הבחירות שיערכו במדינה בתשעה בספטמבר. על מנת להבין מדוע הבחירות במדינה הסקנדינבית בת עשרת מיליון התושבים חשובות בהקשר כלל-אירופי יש לזכור את שתי המגמות השולטות ביבשת בשנים האחרונות. הראשונה היא התחזקותו הדרמטית של הימין הפופוליסטי המתבטא בהתחזקותן של מפלגות דוגמת ה-AFD בגרמניה, מפלגת החירות ההולנדית והמפלגות השולטות בפולין ובהונגריה. השנייה היא היחלשותן ולעיתים אף התרסקותן של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות דוגמת ה-SPD בגרמניה והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.

ניצנים של מגמות אלו נראים אמנם גם בשוודיה, אך נכון להיום אלו רק ניצנים. הקדנציה האחרונה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית היתה אמנם רצופת משברים אך שלא כמו אחיותיה באיטליה, בריטניה והמדינות הנורדיות השכנות, היא עדיין מחזיקה בשלטון ולמעשה לא הפסידה בבחירות מאז 1917. גם במקרים הנדירים שהיא איבדה את השלטון כתוצאה מקואליציה פרלמנטרית רחבה נגדה, היא עדיין היתה המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט והיא שבה לשלטון במהרה.

גם במה שנוגע להתחזקות הימין הפופוליסטי שוודיה שונה משכנותיה. פועלת בה אמנם מפלגת ימין פופוליסטית, "השוודים הדמוקרטים", וזו אכן מתחזקת בשנים האחרונות אך עד עתה היא נוטרלה ביעילות ע"י הסכמה רחבה בין שאר המפלגות שסירבו לשתף איתה פעולה. ה"שוודים הדמוקרטיים" החלו את דרכם בסוף שנות השמונים כמפלגת ימין קיצוני בעלת מאפיינים ניאו-נאציים אך עם השנים המפלגה התמסדה והתמתנה במידת מה. מאז שעברה לראשונה את אחוז החסימה ב-2010 היא רק מתחזקת, אם כי סירובו של הממסד הפוליטי בשוודיה לצרף אותה לקואליציה גרם לכך שנמנעה ממנה השפעה פוליטית ממשית.

כעת כל זה עלול להשתנות. חלק מהסקרים מראים ש"השוודים הדמוקרטים" יזכו ביותר מ-20 אחוז תמיכה בעוד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תזכה כנראה בתוצאה הגרועה ביותר שלה במאה השנים האחרונות. אם זה יהיה המצב עלולות מפלגות הימין המתון לאפשר לימין הקיצוני לקחת לראשונה חלק בשלטון או אפילו להשתלט עליו ושוודיה עלולה להיות הלְבֵנָה האחרונה שנופלת מהחומה של הסֵדֶר הפוסט-מלחמתי במערב אירופה. כלומר, זה עלול להיות סופו המעשי של עידן מדינות הרווחה הדמוקרטיות הפתוחות להגירה, שחיות בשלום ובשיתוף פעולה זו לצד זו ומקדמות ערכים הומניסטיים ואוניברסליים. מצב זה כבר לא יהיה בבחינת חדשות מקומיות ממדינה נידחת. זהו כבר אירוע היסטורי. אם, לעומת זאת, הסוקרים טועים והציבור השוודי יבחר בכוחות הפוליטיים המסורתיים, שוודיה תהיה למדינה שבה נעצר הסחף. במקרה כזה, היא תהווה דוגמא למדינות אחרות ותהיה אולי השראה לשינוי מגמה ביבשת.

התחזקות הימין הקיצוני השוודי הוא בחזקת פיתוי גדול לישראלים רבים. אלו מקווים שבניגוד לשלטון השוודי הנוכחי, המבקר את ישראל ומעניק תמיכה בינלאומית לפלסטינים, שלטון הימין החדש יעניק תמיכה בלתי מסויגת בישראל. זוהי גישה מובנת אך היא מוטעית.

ראשית, מבחינה היסטורית יש משמעות לכך שתנועות הימין החדש האירופי נטועות עמוק בקרקע אנטישמית וניאו-נאצית. גם אם כיום מפלגות כמו "השוודים הדמוקרטיים" ומנהיגים דוגמת ויקטור אורבן מסמנים את האסלאם, ולא את היהדות והציונות, כאויב הראשי, אין שום ערובה לכך שהתקרבותם לישראל איננה מבוססת על אינטרס זמני. מדובר בתנועות בעלות עבר של צלבי קרס והווה של קשרים ונאמנויות לבעלי-הון, פוליטיקאים ואנשי רוח המונעים מאינטרסים ואידאולוגיות הצופנות סכנות רבות לישראל וליהודי העולם. כל עוד השותפות בין ישראל לימין האירופי החדש מבוססת על הקרקע הרעועה של שנאת ערבים ומלחמה באליטות תקשורתיות ומשפטיות ולא על שותפות ערכית, כלכלית ותרבותית עמוקה אין להתפלא שהידידות והקִרבה הופכות לעיתים להצבעות נגד ישראל באו"ם, לקמפיינים אנטישמיים וללגיטימציה של הכחשת שואה.

אך זה לא רק עניין של אנטישמיות ושנאת ישראל שהרי זו קיימת גם בשמאל האירופי המוציא מתוכו לעיתים מנהיגים תומכי טרור איסלמיסטי ומפיצי תאוריות קונספירציה אנטישמיות. ממש כמו שמרבית השמאל השוודי איננו אנטי ישראלי כך גם מרבית מצביעי "השוודים הדמוקרטים" אינם אנטישמיים. הם פשוט מצביעים נגד הממסד שלטענתם הפקיר אותם וזאת זכותם. עם זאת, ישראלים המחפשים שותפים באירופה יצטרכו לקחת בחשבון שהימין הלאומני משנה את אירופה. הוא מקים בה משטרים אנטי-ליברלים, בדלנים ויורו-סקפטים, הוא בונה סביבה חומות ומדלל את רוחה. במצב זה יתקשו תעשיינים ישראלים לייצא לאירופה, תיירים ישראלים יתקשו לטייל בה ולאנשי המדע, המחקר והאומנות יהיה פחות מה לחפש בה. גם אם תמיכת אירופה החדשה בישראל תהיה איתנה היא לא תואיל לישראלים התומכים בדמוקרטיה, זכויות אדם, סולידריות וחתירה לשלום. לאלו תואיל הרבה יותר תמיכתה של אירופה בה שולטים ערכים אלו בפועל, גם אם תמיכה זו מציגה לעיתים תביעות, דרישות וביקורת.

תנועת מאלמו והולדתו של הימין האירופי החדש

בימים שבהם פושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאי המאסר שלהם בנירנברג והעולם הבטיח ש"לעולם לא עוד", רשת סודית . שמרכזה היה בדרום שוודיה דאגה לכך שתורת הגזע הלבן תמשיך לחיות. באמצעות יצירת היסטוריה אלטרנטיבית, ומוסר הפוך לזה שנוצר במוסדות הבינלאומיים החדשים הוא יצר שפה חדשה המהווה עד היום את הבסיס לימין העולמי החדש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5203663

ביום-כיפור האחרון קיימה "תנועת ההתנגדות הנורדית", תנועה ניאו-נאצית שוודית, מצעד בהשתתפות מאות תומכים בעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנבורג. ע"פ התקשורת השוודית, התנועה, שיש לה נוכחות גם במדינות נורדיות אחרות, מתחזקת בחודשים האחרונים ויש עדויות לכך שזוהי מגמה כלל אירופית. במקביל להתחזקות הניאו-נאצים השוודים נרשמת ברחבי היבשת עליה בתמיכה בתנועות ימין קיצוני מכל הסוגים. חלק מהתנועות משתתפות במערכת הפרלמנטרית, אחרות עוסקות בעיקר בהפצת האידיאולוגיה שלהן באמצעי תקשורת חלופיים ובשוליים יש גם ארגונים הנוקטים בפעולות אלימות. זוהי איננה תופעה אירופאית בלבד. רבים מתומכי עליונות הגזע הלבן והלאומנים של אירופה מתחברים בימים אלו לאנשי תנועת הימין האלטרנטיבי (Alt Right) האמריקאי ויוצרים גוש פוליטי שמאיים לא רק על תומכי הרב-תרבותיות, הסוציאליסטים, הפמיניסטים והירוקים משמאל אלא גם על השמרנים והליברלים מימין. אחד המרכזים של הימין האירופי החדש נמצא דווקא בשוודיה, מדינה המוכרת בזכות רמה גבוהה של סולידריות ושוויון חברתי והמקדמת מדיניות המדגישה ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם ונדיבות כלפי מבקשי מקלט.

עובדה זו היא אולי מפתיעה אך היא איננה חדשה. מאז אמצע המאה הקודמת פעלו בשוודיה עשרות תנועות באזור הרעיוני שממוסוליני וימינה. בעוד שהממסד הפוליטי עסוק ביצירת מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית וקידום ערכים אוניברסליים, בשולי החברה הסקנדינבית פועלות כבר שנים רבות מפלגות ימין קיצוני, תנועות ניאו-נאציות וקבוצות שוליים שונות החל מחבורות של סקינהדס, עבור בהוצאות לאור של פרסומים אנטישמיים ועד להקות רוק כבד וקבוצות בעלי אמונות פגניות המפיצות מסרים לאומניים ואנטי-ממסדיים.

את הסיבות למרכזיותה של שוודיה בסצנת הימין הקיצוני האירופי חקרה העיתונאית והסופרת השוודית אליזבת' אוסברינק, שספרה "1947 – היכן שעכשיו מתחיל" התפרסם בשוודיה בשנה שעברה. בספרה עוקבת אוסברינק אחר דמויות מפתח שעיצבו את אירופה הפוסט מלחמתית ומספרת על התהוותו של הסדר העולמי החדש. אחת הדמויות המסקרנות שאוסברינק עוסקת בה היא דמותו של מנהיג התנועה הפשיסטית השוודית, פר אנגדאהל (1909-1994). "אנגדאהל היה איש אינטליגנטי ומודרני מאוד. הוא היה פעיל פשיסטי בזמן המלחמה ולאחר שהמלחמה הסתיימה הוא הבין שהוא חייב לשנות את דרכיו על מנת שהרעיונות הפשיסטיים והנאציים לא ימותו", היא מספרת, "כבר ב-1945 הוא חיבר בין שרידי תנועות פשיסטיות ונאציות מכל אירופה. הוא יצר קשר עם הפשיסטים של אוסוולד מוסלי מאנגליה, עם הפשיסטים הצרפתים, הנאצים השוויצרים ונאמני היטלר בגרמניה. הוא היה בקשר קרוב עם ה-MSI, התנועה שהמשיכה את דרכו של מוסוליני באיטליה, הוא ייסד בעצמו מפלגה נאצית דנית וברשת שלו היו גם נאצים מנורבגיה ומהולנד וממשיכי דרכה של מפלגת צלב-החץ מהונגריה. כל אלו חברו לרשת סודית שמרכזה היה בעיר מאלמו, עיר מגוריו של אנגדאהל". לימים תקרא הרשת שאנגדאהל הקים "תנועת מאלמו" והיא תהיה מרכזית בשיקום הימין הקיצוני האירופי ביותר מבחינה אחת.

ראשית, ע"פ אוסברינק, אנגדאהל ייסד נתיב בריחה לנאצים מכל רחבי היבשת. הנתיב עבר דרך צפון גרמניה ודנמרק והוביל למאלמו. אנגדאהל החביא את הנאצים שהבריח במחבואים שונים בדרום שוודיה ומשם שלח אותם באוניות מגוטנבורג לדרום אמריקה וגם חזרה למערב גרמניה שם שחררו השלטונות האמריקאים מאות אנשי אס.אס כל יום מפני שלא יכלו לעמוד בהוצאות ובעומס של המאסרים. אנגדאהל טען שהוא "הציל" בדרך זו כ-4,000 נאצים. אחד האנשים המעניינים ביותר שאנגדאהל טיפל בהם במסגרת תכנית הבריחה שלו היה יוהאן פון ליר (1902-1965) שהיה יד ימינו של גבלס ואחד האידאולוגים הראשיים של הרייך השלישי. "פון ליר הגיע למאלמו ב-1947 ואז הוא נעלם", מספרת אוסברינק, "אף אחד לא יודע בדיוק איך אבל לבסוף הוא הגיע לבואנוס-איירס שם הוא ערך עיתון שהפך לערוץ קשר בין הנאצים באירופה לאלו שהתמקמו באמריקה הלטינית. פון ליר עצמו הועבר מאוחר יותר למצרים בחסות המופתי של ירושלים איתו היו לו קשרים קרובים. לימים הוא התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין כמחווה לשותפו והפך לראש מערך התעמולה "הישראלית" של נאצר".

הקשר האדוק בין נאצים כמו פון ליר לתנועה הלאומית הפלסטינית הוא אחד הסיפורים הקושרים את הימין האירופי של שנות הארבעים והחמישים לדרמות פוליטיות בנות זמננו. אבל הקשר הוא עמוק יותר. "אנגדאהל ייסד רשת של לאומנות בינלאומית", אומרת אוסברינק ומסבירה, "עד אז הלאומנות היתה מקומית. אנגדאהל הפך אותה לתנועה בינלאומית. ב-1950 התקיים הכנס הראשון של הרשת ברומא ואנגדאהל, שלימד את עצמו איטלקית לטובת האירוע, נאם שם וכתב את האמנה של הרשת העוסקת בעתידה של אירופה. הרעיון המרכזי היה שאירופה היא יבשת לבנה, ללא אלמנטים זרים (יהודים ושחורים) וללא דמוקרטיה שהיא משטר נשי וחלש. הרשת רצתה שלטון אוטוקרטי, גברי וחזק וחבריה האמינו שאירופה צריכה לחיות ממה שהקולוניות שלה ייצרו. הגרעין המרכזי של הרעיונות של הרשת מזכיר מאוד רעיונות שהימין הקיצוני של היום מקדם כמו התיאוריות בדבר ההשתלטות המוסלמית על העולם והרעיונות המופיעים במניפסט של אנדרס ברייויק (הטרוריסט הנורבגי שרצח 77 בני אדם ב-2011, ד.ס). אחרי רומא הגיע הכינוס במאלמו ב-1951 בו נולדה למעשה תנועת מאלמו ואנגדאהל, אחד מארבעת מנהיגיה, מונה למעין מזכיר בינ"ל. בכנס במאלמו נוסד גם מגזין התנועה שהעביר את הרעיונות שלה במורד הדורות ונערך ע"י שני קציני וואפן אס.אס לשעבר. במגזין כתבו נאצים מהדור הישן אך מאוחר יותר השתלב גם דור חדש של כותבים. בין השאר היה שם כותב צרפתי צעיר בשם ז'אן מרין לה-פן".

כך הפכה שוודיה לזירת ההתחדשות של רעיונות נאציים ופשיסטיים אחרי שאלו שהגו אותם הובסו בידי בעלות הברית במלחמה. בימים שפושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאיהם בנירנברג והעולם כולו חזה בתוצאותיו של הנאציזם והבטיח ש"לעולם לא עוד", היו מי שדאגו לכך שהרעיון הנאצי לא ימות עם הוגיו. בשוודיה ובשולי החברה האירופית החל להתגבש כבר בשנות החמישים ימין חדש שעיצב לעצמו היסטוריה אלטרנטיבית ומוסר הפוך לזה שעוצב במוסדות הבינלאומיים הטריים. "אחד המנהיגים של תנועת מאלמו היה הפשיסט הצרפתי, מוריס בארדש (1907-1998) שפרסם ספר שהיווה את הבסיס לרביזיוניזם ולכל הטיעונים שמכחישי שואה משתמשים בהם עד היום", מספרת אוסברינק, "בארדש ואנגדאהל הבינו דבר חשוב – המילה "גזע" כבר איננה ניתנת לשימוש אחרי רצח-העם של מלה"ע השנייה. לכן הם החליפו אותה במילה "תרבות". הרעיונות הם אותם הרעיונות אך כשמשתמשים במילה "תרבות" ולא במילה "גזע" אפשר לדבר על "התרבות שלי והתרבות שלך ואיך שתי התרבויות לא יכולות לחיות יחד", מה שכבר אי אפשר היה לעשות עם המילה גזע. אנגדאהל יצר שפה חדשה. זוהי גזענות בלי המילה גזע. בפתק שבארדש כתב בשנות השישים נכתב שזהו שינוי חשוב כי כך תנועות ימין יכולות להציע רעיונות גזעניים ולקרוא לעצמן אנטי-גזעניות".

אוסברינק מוסיפה שכמה שנים אחרי ייסודה של תנועת מאלמו היו כאלו שעזבו אותה על רקע פשרנותה ועמעום המסרים שלה. הפורשים היו אלו שהוציאו מתוכם למעשה את תנועות עליונות הגזע הלבן האירופי. אלו שנותרו בתנועה, לעומת זאת, הניחו את יסודות הימין הקיצוני הנמצא היום בתוך המערכת הפרלמנטרית. "ישנן השפעות רבות בהתפתחות הימין האירופי מאז אנגדאהל", אומרת אוסברינק, "בשנות ה-60 ותחילת ה-70 הם הושפעו דווקא מהשמאל הביקורתי כלפי ארה"ב והקולוניאליזם ובשנות ה-90 הם הושפעו מנאצים אמריקאים שייבאו למשל את תיאוריית ZOG  הטוענת שמותר לנהוג באלימות כלפי שוטרים ונציגי השלטון כי הממסד הפוליטי הוא שליח של הציונות (Zionist Occupation Government, תיאוריית קונספירציה אנטישמית שהתפתחה בארה"ב בשנות ה-70, ד.ס). אלו כבר לא רעיונותיו של אנגדאהל ועמיתיו. תפקידו המרכזי של אנגדאהל היה בהשארת הרעיונות והתנועות הנאציות בחיים עד שהדור הבא, שחשב שהם קצת מיושנים ולא אגרסיביים מספיק, עדכן והקצין אותם".

כיצד קרה שדווקא שוודיה, מדינה שולית יחסית שאפילו לא השתתפה במלחמה, הפכה לבסיס חשוב כל כך לימין האירופי הפוסט מלחמתי? לאוסברינק יש הסברים שונים. בין השאר משחקות תפקיד העובדה ששוודיה לא נכבשה ולא ספגה את התוצאות הרות האסון של הנאציזם והעובדה שאנגדאהל, המנהיג הפשיסטי השוודי, היה מנהיג בעל כישורים רבים. מבחינה היסטורית מציינת אוסברינק גם את הפחד השוודי המסורתי מפני הרוסים ואת היחס הבעייתי בשוודיה כלפי היהודים שסבלו מקיפוח ואפליה במשך שנים רבות. מעבר לכך היה קשר עמוק בין האליטות השוודיות לגרמניה הנאצית (כולל משפחת המלוכה ומשפחות בעלי-הון כמו משפחת וולנברג). אחת הדוגמאות לכך היא סוד שחשפה אוסברינק עצמה בספר קודם שכתבה. זהו סודו של אינגבר קמפרד, המייסד והבעלים של IKEA. אוסברינק חשפה את העובדה שקמפרד היה מעורב עמוק בתוך התנועה הפשיסטית של אנגדאהל, הוא היה חבר במפלגה נאצית ונחשד כנאצי ע"י שירות הביטחון השוודי. אוסברינק מספרת על ראיון נדיר מאוד שהיא קיימה עם קמפרד בו הוא טען שאנגדהאל היה אדם גדול ושהוא יחזיק בדעה זו עד יום מותו".

"אנגדאהל הוא מעין אייקון שהימין הקיצוני של היום מעריץ ולוקח השראה מרעיונותיו", מסכמת אוסברינק ומספרת לדוגמא על אחד מאנשי האס.אס שייסדו את המגזין של תנועת מאלמו, ארתור אקהרט, שהפך למעין דמות אב לצעיר גרמני בשם הנינג אייכברג (1942-2017). "הפעיל הנאצי הצעיר הזה, אייכברג, הוא זה שיצר את המושג אתנו-פלורליזם הגורס שאין לערבב בין תרבויות שונות והמהווה בסיס לרעיונות הימין החדש באירופה היום. זו מילה חדשה אבל זה בעצם מה שתנועת מאלמו דיברה עליו כל הזמן".

אך כיצד רואים אנשי הימין האירופי החדש את תנועת מאלמו ומורשתו של אנגדאהל? "ההמשכיות בין הימין הישן לבין התנועה הלאומנית המודרנית הוא חלש מאוד", אומר דניאל פריברג, אחת הדמויות המרכזיות בימין השוודי החדש ובתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי (ה-Alt-Right). פריברג טוען שביותר מעשרים שנה בהן הוא פעיל פוליטית הוא מעולם לא קיבל תמיכה מאנשי התנועות הפוליטיות של הדור הקודם. "התנועה של אנגדאהל היתה שולית יחסית, החברים בה נטו להיות אנשים עשירים מאוד, כמו אינגבר קמפרד. הם התייאשו וויתרו בסופו של דבר ואנחנו בנינו הכל מחדש", טוען פריברג, "את המגזין הראשון שהוצאתי בגיל 18 מימנתי מחסכונותיי הפרטיים. אין בי שום כבוד כלפי הזקנים של הימין הישן. הם היו פחדנים וחלשים, הם וויתרו בקלות ולא היתה להם את ההתמדה להמשיך במאבק. יכול להיות שהם מגזימים בחשיבותם מסיבות נרקיסיסטיות אבל הם מעולם לא סייעו בהקמת התנועה הלאומנית המודרנית".

פריברג איננו שייך לממסד הימני בשוודיה והוא איננו חבר באף אחת ממפלגותיו. עם זאת, הוא מרכזי מאוד בימין השוודי החדש ובחיבור שלו אל הימין האלטרנטיבי העולמי. הוא מגדיר את עצמו כתומך בתנועה הזהותנית (Identitarian movement), שהתפתחה מתוך הימין הצרפתי החדש והמקדמת אמונות אתנו-פלורליסטיות. תנועה זו היא חלק מתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי, היא נלחמת ברעיון הרב-תרבותיות ובהגירה, היא תומכת בהפרדה על בסיס אתני ותרבותי ומתנגדיה טוענים שיש בה מרכיבים פשיסטיים וניאו-נאציים. מרכזיותו של פריברג נובעת מכך שהוא ייסד מספר רב של ארגוני ימין אלטרנטיבי שוודיים ואירופאיים והוא גם אחראי, יחד עם מנהיג הימין האלטרנטיבי האמריקאי, ריצ'ארד ספנסר, ליצירת גשר בין התנועות משני צדי האוקיינוס בדמות פרויקט המדיה altright.com. לדברי פריברג פרויקט המדיה הטראנס-אטלנטי נמצא בצמיחה מתמדת, נוספות לו בימים אלו תכניות רשת, פודקסטים וחומת תשלום והוא לוקח השראה מאתר אינטרנט אחר של הימין הקיצוני האמריקאי, ברייטברט, שזכה לפרסום רב תחת הנהגתו של סטיב בנון, האסטרטג הראשי לשעבר של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.

אתר altright.com הוא רק אחד ממפעליו של פריברג. בין השאר הוא ייסד ומנהל עדיין הוצאה לאור בשם ארקטוס שהוציאה לאור כ-150 כותרים המקדמים סדר-יום ימני קיצוני ב-15 שפות, הוא היה שותף בייסוד אתר Metapedia המהווה אלטרנטיבה ימנית לוויקיפדיה ולאחרונה הוא גם ייסד את תנועת הימין האלטרנטיבי הנורדי יחד עם בכיר לשעבר בתנועת הימין השוודית הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים". הוא איש רב פעלים שאינו עוסק בפוליטיקה מפלגתית אלא במה שהוא מכנה מטה-פוליטיקה. "אני לא מתעניין בפוליטיקה פרלמנטרית", הוא אומר, "אני משפיע על החברה באותה צורה שעיתון "הארץ" עושה בישראל. אני עוסק במדיה, בספרים, עיתונים, מגזינים ואתרי אינטרנט וזה מה שתמיד עשיתי".

ע"פ פריברג פעילות פוליטית זו היא משמעותית מכיוון שהיא חושפת את האמת המוסתרת מהציבור ע"י הממסד. כמתנגד להגירה המונית הגורס שזו גורמת לעלייה משמעותית בפשיעה אלימה ובמעשי אונס, הוא טוען שהמציאות מוסתרת ע"י שלטון של תקינות פוליטית וצנזורה של התקשורת הממסדית. זו לטענתו הסיבה לפריחתם של אמצעי תקשורת אלטרנטיביים בשוודיה וזו הסיבה ששוודיה הפכה לחשובה כ"כ בסצנת הימין החדש העולמי. לדבריו יש פער גדול בין השלטון של השמאל לבין התמיכה הציבורית בימין. "זה פשוט עניין של ביקוש והיצע. אנשים רוצים לדעת את האמת" הוא אומר. חזונם של פריברג ותומכיו דומה להפליא לחזונה של תנועת מאלמו מאמצע המאה הקודמת. הוא נמנע משיח גזעי אבל תומך בהפרדה גזעית, הוא לאומני, אוטוקרטי ושמרני. הוא מדבר על "חזרה לנורמליות" ועל הצורך לשים סוף ל"ניסיון החברתי הכושל של הרב-תרבותיות, הפמיניזם והמרקסיזם התרבותי שגרמו סבל כה רב לאירופאים בחמישים-שישים שנה האחרונות". בנוסף לכך הוא גורס ש"יש להגן על זהויות לאומיות ואזוריות ולחזור למסורת, כולל תפקידי המינים המסורתיים".

בצעירותו השתמש דניאל פריברג בשם העט דניאל אנגדאהל כהומאז' לפר אנגדאהל, אך למרות שם העט והדמיון בין עמדותיו של פריברג לתנועות הניאו-נאציות של אמצע המאה הקודמת הוא מקפיד ליצור הפרדה בינו לבין הנאציזם. הוא מכחיש טענות שהוא היה בעברו סקינהד וחבר בתנועה נאצית. "יש מעט מאוד ניאו-נאצים באירופה היום", הוא אומר, "כשלעצמי, מעולם לא האמנתי בפשיזם ולא הגדרתי את עצמי כניאו-נאצי. ישנם אפילו כאלו המאשימים אותי בכך שאני יהודי או ציוני, שאני לא מספיק אנטישמי ושאני מנסה לחטוף את התנועה הלאומנית השוודית. אולי זה בגלל ששם המשפחה שלי מסתיים ב"ברג". בכל מקרה, לא כ"כ אכפת לי מה אנשים קוראים לי באינטרנט".

"ברג" או לא "ברג", כשבוחנים את הפרסומים ואת ההתבטאויות של אנשי הימין האלטרנטיבי, כולל אלו הקשורים לפריברג, ניתן למצוא סוגים רבים של אנטישמיות. ישנה הכחשת שואה מסוגים שונים כמו גם הפצה של תיאוריות קשר על השליטה היהודית בעולם. בעוד שתופעות אלו מוגבלות בעיקר לעולם הווירטואלי ישנן תופעות שחודרות לעולם האמיתי. אחת הדוגמאות המוכרות היא נאומו של שותפו האמריקאי של פריברג, ריצ'רד ספנסר, מנובמבר 2016. ספנסר, שנאם לאחר נצחונו של דונאלד טראמפ בבחירות בארה"ב, סיים את נאומו בקריאות "הייל טראמפ!, הייל לעם שלנו! הייל לניצחון!". בתגובה הצביעו רבים בקהל במועל יד. פריברג לא מכחיש שיש אנטישמיות בימין החדש אבל הוא איננו רואה בעצמו אנטישמי ויש לו הסברים רבים לתופעה. "ברור לגמרי שהתקרית עם ספנסר היתה בדיחה", הוא אומר, "נוכחתי במקום, זה היה נאום מצוין והסוף היה מעין תגובה מבודחת על הנרטיב הליברלי כלפי טראמפ. ספנסר הרי מבקר את טראמפ והוא לא היה מצדיע לו ברצינות. בסוף הדברים כמה אנשים בקהל הצדיעו בצורה נאצית באופן אירוני כתגובה לכך שטראמפ מוצג כפשיסט וכנאצי בתקשורת. ספנסר עצמו מצטער על התקרית הזו".

במובן רחב יותר רואה פריברג את האנטישמיות בימין כהפשטת יתר של נושאים מורכבים. "אני לא מגנה היסטוריה רביזיוניסטית של תקופת השואה", הוא אומר, "אני מכיר בסבל של היהודים במלה"ע השניה. אבל המלחמה כולה, לא רק השואה, היתה האירוע הטרגי ביותר באירופה במאות שנים. לא רק היהודים סבלו בה. גם ילדים ונשים גרמניות נרצחו ונאנסו ע"י חיילים רוסים ו-10 מיליון אוקראינים הורעבו למוות בג'נוסייד. ובכל זאת אנחנו למדנו רק על השואה, אף אחד לא לימד אותנו על ההולודומור ("הרג ע"י הרעבה", רצח-העם האוקראיני בשנות השלושים, ד.ס). חיי היהודים לא שווים יותר מחיים של לא יהודים וגם לסבל של אחרים מגיעה הכרה". פריברג איננו מאמין בתורת קשר חובקת כל המייחסת ליהודים כוח מאגי ושלטון עולמי, אך יש נוכחות לתורות כאלו בפרסומיו. "אין תורת קשר אחת", הוא אומר, "יש תורות קשר רבות, יהודיות ולא יהודיות כאחת. זה הרי ברור. בכל חברה מסחרית שמנהיגים אותה שלושה אנשים ושניים מהם מנסים להיפטר מהשלישי יש קונספירציה. זה טבעה של פוליטיקה. זה משחק מלוכלך והיהודים, כמו גם אחרים, נמצאים בכל הצדדים". עם זאת, טוען פריברג, יש ייצוג יתר של יהודים בתנועות של שינוי חברתי שהזיקו לעולם. יהודים כמו ג'ורג' סורוס המקדמים חזון ליברלי וגלובליסטי, מייצגים מגמה זו. אך יש גם יהודים אחרים. הוא מציין את נתניהו כיהודי שמייצג סדר-יום לאומי יותר ויהודים נוספים, כולל ישראלים שהוא מכיר, התומכים בימין החדש. "בשוודיה למשל התומכים הגדולים ביותר בפתיחת הגבולות ובאסון החברה הרב-תרבותית היו יהודים שהיגרו אליה מפולין", הוא אומר, "זה דפוס ואסור להתעלם ממנו. אבל יש גם יהודים בצד השני. מי שהמציא יחד עם ריצ'ארד ספנסר את המושג alt-right, למשל, היה (הפילוסוף וההיסטוריון האמריקאי) פול גוטפריד שהוא גם יהודי".

ופריברג צודק. יש יהודים לא מעטים התומכים בימין החדש באירופה ובארה"ב. חלקם נמצאים בעמדות כוח בישראל ומטפחים קשרים אדוקים עם עמיתיהם תומכי גירוש הזרים, בניית החומות, הפרדת הגזעים והמאבק "באליטות השמאל בתקשורת ובאקדמיה". הימין החדש האירופי והאמריקאי, כמו זה הישראלי, איננו מתנצל ואיננו מתחבא. הוא רהוט, הוא מחובר לכסף גדול והוא צובר כוח והשפעה. פניו אמנם לעתיד אבל רגליו נטועות עמוק בתנועות הנאציות של אמצע המאה הקודמת. לתומכיו הישראלים מומלץ לצפות בסרטון של נאומו של ריצ'רד ספנסר ולהרהר בדבריו של דניאל פריברג שנכח במקום. בסרטון הם יוכלו לראות חדר מלא בגברים המתלהבים מקריאות המאבק של הגזע הלבן הנגזל כנגד גזעים אחרים המשתלטים על מרחב המחיה שלו. הם מוחאים כפיים כאשר הדובר קורא לתקשורת בכינוי גרמני שהנאצים השתמשו בו: Lügenpresse (תקשורת השקר) וצוחקים כשהוא מכנה את אנשיה יצורים לא אנושיים וחסרי נשמה. בסוף הם גם עונים לקריאות ה"הייל!" בתשואות ומצדיעים במועל יד. דניאל פריברג טוען שצריך לקחת את זה באופן אירוני. שזו רק בדיחה. בהתחשב בעובדה שהאנשים האלו קרובים כל כך לשלטון במקומות כה רבים ברחבי הגלובוס נותר רק לקוות שהוא צודק.

אנטישמים, איסלמיסטים, פטריוטים בגרוש וסוציאל-דמוקרטים

לאור התקריות האנטישמיות בשוודיה, הממשלה החדשה באוסטריה וההישגים האלקטורליים של הימין הפופוליסטי ברחבי היבשת, התרסקותן של רבות מהתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופאיות היא בעייתית במיוחד. האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4850060

שני אירועים אירופאיים עלו לאחרונה לכותרות בישראל – כניסתה לקואליציה של "מפלגת החירות" בעלת השורשים הנאציים באוסטריה ותקיפות אנטישמיות בשוודיה, שככל הנראה בוצעו ע"י מבקשי מקלט מוסלמים. למרות השוני ביניהן, שתי התנועות שבלב אירועים אלו, הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי, דומות למדי. שתיהן צוברות כוח בשנים האחרונות, לשתיהן יש שורשים אנטישמיים, ושתיהן, למרות האלימות האצורה בהן, מוצאות ביטוי בשיח הפוליטי הנורמטיבי. שנאת הזרים של הימין מתבטאת בטענות כנגד הגירה ורב-תרבותיות והאנטישמיות והפונדמנטליזם של האיסלמיסטים מתבטאים בהפגנות נגד הממסד, ישראל וארה"ב.

הימין הקיצוני והאיסלם הבדלני באירופה דומים גם בכך שהם מסוקרים בהרחבה בתקשורת. תמונות של צעירים משתוללים בפרברים ומצעדים של גלוחי-ראש מוכרים עיתונים ומביאים רייטינג. עם זאת, יש תופעה פוליטית חשובה יותר המסוקרת הרבה פחות. בבחירות האחרונות בגרמניה, למשל, התמקדה התקשורת בהישג של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" הפופוליסטית אך חשובה לא פחות היתה ההתרסקות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שזכתה בתוצאה הגרועה ביותר שלה מאז 1945. גם הסוציאל-דמוקרטיים היוונים נחלשו בבחירות האחרונות ב-2015 ואיבדו כ-40% מכוחם ובהולנד, בעוד כולם עוסקים בהתחזקות של חרט וילדרס הלאומן, איבדה מפלגת העבודה המקומית כעשרים אחוזים מכוחה. תופעות דומות נרשמו גם בספרד, צרפת ואירלנד. בזמן שאירועים אנטישמיים למיניהם נידונים בהרחבה בתקשורת, התגובה להתרסקות של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות היא בד"כ פיהוק. הן נחשבות לשרידים אנכרוניסטים של הסדר הפוסט-מלחמתי ולמעט מדינות מעטות כמו שוודיה ופורטוגל ההצטמקות שלהן לטובת הימין (כמו בבריטניה ובישראל) או לטובת תנועות שמאל פופוליסטיות (כמו ביוון ובספרד), נראית טבעית.

אך מעבר להתעלמות התקשורתית היחלשותם של הסוציאל-דמוקרטים אינה תופעת לוואי של גלי הלאומנות והפונדמנטליזם באירופה אלא במידה רבה הסיבה להם. בהתאם לכך, סוציאל-דמוקרטים הם גם היחידים שיוכלו להחזיר את החברה האירופית לאיזון חברתי, לרווחה ולצמיחה. נכון, מי שטוען שהאלימות והשנאה טבועות עמוק בתרבות המוסלמית מחד או בגנטיקה הגרמנית מאידך לא ישתכנע מכך שאפשר לטפל בהן באמצעים פוליטיים. אך מי שמאמין שהתוקפנות האנושית ניתנת לריסון מכיר בכך שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית הצליחה במשך כמה עשורים להגיע להישגים מרשימים בתחום זה. למעשה, מעולם לא היו חברות אנושיות ששילבו צמיחה כלכלית עם דמוקרטיה וזכויות אדם בצורה טובה כ"כ. קיצוניות דתית, לאומנות, עוני וגזענות אמנם לא נעלמו בהן אבל הן טופלו ביעילות באמצעות מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות, מערכות רווחה אוניברסליות וקליטת הגירה שמגובה ע"י לימודי שפה והכשרה מקצועית במימון המדינה. האתגרים החברתיים האדירים של קיום חברה דמוקרטית ורב-תרבותית דרשו אמנם "מדינה גדולה", מנגנון בירוקרטי ומיסוי גבוה אך רוחות הרפאים של העבר האלים של היבשת נותרו תחת שליטה.

אבל אז באו ההפרטות והרפורמות למיניהן וממשלות החלו מושכות ידיהן מהמשק ולסגת מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי. איגודים מקצועיים נחלשו, השכר ירד והאבטלה עלתה. ועם כל אלו חזרו רוחות הרפאים לפני השטח. הלאומנים והפשיסטיים של אירופה גייסו תמיד את תומכיהם בקרב הגברים הצעירים הכועסים וחסרי העתיד של המעמדות הנמוכים, ואלו לא חסרים כאשר הממשלה מקטינה ומחלישה את המגזר הציבורי, כשמערכת החינוך מופרטת וכשהמדינה לא מסייעת יותר במציאת דירה ומקום עבודה. מהצד השני, כשילדי מהגרים שהגיעו ליבשת למדו בבתי-ספר ממלכתיים וכשהוריהם נקלטו בעבודה בסיוע המדינה היה להם טבעי יותר להשתלב בתרבות המקומית ובעבודה לגיטימית מאשר בסניף המקומי של דא"עש. לא שסוציאל-דמוקרטיה מובילה תמיד לאינטגרציה אך כשהיד הנעלמה מטפלת בקליטת הגירה סגרגציה היא תוצאה כמעט הכרחית.

אנטישמיות, גזענות, ושנאה צומחות משילוב של השפעות תרבותיות ובעיות סוציו-אקונומיות וההתמודדות הנכונה איתן עוברת דרך חינוך, הסברה, תעסוקה, דיור ומערכת אכיפת חוק יעילה. אך מי ייקח על עצמו את כל אלו? בוודאי שלא השוק החופשי שאיננו מתערב במה שקורה בתוך הבית, בבית-הספר ובשכונה ומשאיר את התרבות, הנורמות והערכים לפרט ולגורמים מסחריים. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה לפחות עולה למגרש. בניגוד לשמאל החדש של היחסיות התרבותית ולימין הניאו-ליברלי המפקירים את הזירה, יש לו יומרות לחנך, להשפיע ולקבוע גבולות. הימין בונה חומות ומשלה את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ ולא משפיעות על החברה פנימה והשמאל החדש מחליף, כמו שגדי טאוב כתב כאן, את השוויון בין בני-אדם בשוויון בין ערכים ומגיע כך לאבסורדים כמו הגנה על זכותם של מיעוטים לדכא נשים. בסופו של יום האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

להקשיב, לא להטיף

ראש-הממשלה, נתניהו, יקיים ביום שני ביקור חשוב בבריסל וייפגש עם שרי-החוץ של האיחוד האירופי. האם הוא ינסה לנצל את המשבר בו מצוי האיחוד וינסה להביס את מנהיגיו, האם ינסה להקסים אותם בעוד אחת ממתקפות ההסברה הישראליות או שיפתיע ולשם שינוי יקשיב למה שיש לעמיתיו לומר?

English Follows

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4675552

https://www.haaretz.com/opinion/.premium-1.828157

בביקורו הנדיר של ראש-הממשלה בבריסל ביום שני הוא יוכל לבחור בין שתי גישות כשהוא יפנה אל שרי-החוץ של האיחוד האירופי. הראשונה היא לבצע את המופע הרגיל הכולל להיטים מוכרים ואהובים כמו: "סייבר, ווייז ומובילאיי", "האיראנים ישמידו את כולנו", ו-"הפסיקו להטיף לי". אין לזלזל במסרים אלו. ישראל ראויה להערכה על הישגיה, גם אם הם לא בהכרח תוצאה של פעילות הממשלה, והאיומים עליה ראויים לדיון בכל פורום בינלאומי. עם זאת, שותפיו לשיחה מכירים כבר את החומר הזה. למרות ההשמצות, הם אינם מתנגדים לקיומה של ישראל או לזכותה להגן על עצמה, הם בקיאים במצב הגאו-פוליטי במזה"ת והם מכירים בגדולתו של הסטרטאפ ניישן הישראלי. מדובר באנשים רציניים, המגובים במנגנון מקצועי ונהלים יסודיים של קבלת החלטות. אפשר לחלוק על מדיניותם אבל אין טעם להתייחס אליהם כאל הִיפִּים נאיביים וחסרי בינה או כאל אנשי עסקים המחפשים השקעה. רוה"מ כבר ניסה את הגישה הזו בקיץ בבודפשט כשנפגש עם ארבעה מנהיגים הנחשבים לידידותיים לישראל. "אירופה צריכה להחליט אם היא רוצה לחיות ולשגשג או להינמק ולהיעלם", הוא הטיף להם והאשים את היבשת כולה בעוינות לישראל ובהתנהגות "מטורפת". הדברים התפרשו בצדק כמתנשאים ויהירים.

אבל יש גם אפשרות אחרת – למרות שיש הרואים באיחוד-האירופי מפלצת בירוקרטית המנהלת יבשת שוקעת, יכול נתניהו להפתיע ולהקשיב למנהיגיו בלי לנסות להביסם או להפעיל עליהם קסמי הסברה. האיחוד מצוי אמנם במשבר אך מנהיגי אירופה מייצגים עדיין מדינות עשירות, אחראיות ויציבות. הם מחויבים לישראל לא פחות משותפיה החדשים מהודו, רואנדה וקולומביה, ואם רה"מ יטה להם אוזן הוא יגלה שהנקודה המעניינת בפגישה לא תהיה בהכרח דברי המשתתפים אלא העובדה שפורום המייצג את כל קצוות הקשת הפוליטית באירופה מצליח לגבש הסכמות בנושא אחד חשוב. למרות שיש בו שמרנים ורדיקלים, נאו-ליברלים וסוציאליסטים, דתיים ואתאיסטים, בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני האיחוד מדבר בקול אחד. למרות השוני המהותי בין שרת-החוץ הפמיניסטית של שוודיה, שר-החוץ הסוציאל-דמוקרט של גרמניה, שר-החוץ הימני קיצוני של הונגריה, הדיפלומט המקצועי מספרד והשמרן הנוצרי בן ה-31 מאוסטריה, כולם מיישרים קו בעניין הישראלי. פעם אחר פעם הם קובעים: אירופה בעד פתרון שתי המדינות.

אבל זהו מזמור ישן וחבוט. תכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום נשמעת כמו שריד מעולם שבו הסכסוך עם הפלסטינים נתפס כחזות הכל. בימינו הפלסטינים כבר לא מעניינים כמעט אף אחד ולממשלת נתניהו יש שותפים חדשים הרואים את העולם אחרת. בעבור בעלי-הברית החדשים של ישראל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נוסטלגיה מהניינטיז. הם מסתדרים היטב עם הימין הישראלי ולעיתים הם גם מגשימים את חלומותיו. אחד מהם הכריז על ירושלים כבירת ישראל, אחרים הסכימו לקבל מבקשי מקלט שישראל גירשה או לקנות נשק שישראל ייצרה. ההתלהבות מובנת. הימין הישראלי נבחר בבחירות דמוקרטיות וזכותו לטפח קשרים בינלאומיים ברוחו ובדמותו. עם זאת, לראש-ממשלה יש גם מחויבות ממלכתית. עליו לראות גם את החסרונות של שותפיו החדשים – חלקם פירומנים הנתמכים ע"י ניאו-נאצים, אחרים הם רודנים אכזריים המטפחים קשרים עם הפונדמנטליסטים מטהרן ומדמשק ויש גם סתם אנטישמים במסווה, שכמו אבותיהם הרוחניים משנות השלושים, הם עוסקים בהרס הדמוקרטיה, בניית חומות וגירוש זרים. גם אם בימינו הזרים הם מוסלמים ולא יהודים, לשים את כל הביצים של המפעל הציוני בסל של המשטרים האלו הוא מעשה חסר אחריות.

והאמת היא שהוא גם לא מועיל במיוחד. השותפים החדשים של ישראל אמנם אינם מציקים בהרצאות על הפרת זכויות-אדם, התנחלויות וכיבוש, אבל בסופו של דבר הם גם לא מספקים את הסחורה. נשיא ארה"ב הכריז על ירושלים כבירת ישראל אבל אי אפשר להסתיר את הפניקה במסדרונות השלטון מכך שהוא עלול לגבות על כך מחיר. הרוסים, שאינם מוטרדים במיוחד מענייני מוסר, מתאמים עם ישראל את פעילותם בסוריה, אבל מצביעים נגדה באו"ם פעם אחר פעם. אפילו הסינים לא מרשים לפועלי הבניין שהם מייצאים לישראל לעבוד מעבר לתחומי הקו הירוק. החברים החדשים של ישראל, מסתבר, מעוניינים באינטרסים שלהם הרבה יותר משהם מתעניינים בעתיד העם היהודי. אלו הם משטרים אופורטוניסטים, הם לא משתעשעים באידאולוגיות של הכרה עצמית, הם לא מתעניינים בשלום עולמי והם גם לא אלו שישלמו את מחיר המלחמה הבאה.

גם מנהיגי אירופה הם אינטרסנטים, הם אינם פועלים בשירות אידאות בלבד והם גוררים אחריהם קופות שרצים ענקיות. עם זאת, אצל חלקם נותרה מחויבות מסוימת ליציבות מדינית, לביטחון ואפילו לרמה מסוימת של צדק. אולי זה בגלל העבר המדמם, אולי זו מסורת של רציונאליות והומניזם, אולי סתם תחושות אשמה. כך או כך, זוהי המחויבות שישראל זקוקה לה. היא אינה זקוקה לשותפים שרוצים לבנות בית-מקדש שלישי או להעלות את המזה"ת באש ולהמית את נפשם עם פלישתים, אלא לשותפים שיעניקו לה הכרה בינלאומית בגבולות ברי-הגנה, שותפים שיתווכו ויממנו תכנית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולצמיחה חברתית וכלכלית לשני העמים בתוך משפחת העמים הדמוקרטיים. למרות שהוא יצא מהאופנה פתרון שתי המדינות הוא עדיין היחידי שחותר לכך והמנהיגים היחידים בעולם שמאמינים בו כיום אינם יושבים בוושינגטון, ניו-דלהי או קיגלי אלא בבריסל. אם הוא כבר בסביבה, רה"מ הישראלי יעשה נכון אם הוא יקשיב למה שיש להם לומר.

Netanyahu Ought to Listen, Not Just Preach, to EU Ministers
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only solution and the only world leaders who believe in it sit in Brussels, not Washington or Kigali

As Netanyahu prepares to visit Brussels, tensions with EU's Mogherini worsen
Macron tells Netanyahu: Give peace a chance, make gestures toward the Palestinians
Heading to EU, Netanyahu lashes out at Europe for 'condemning Trump, but not rocket fire'
Prime Minister Benjamin Netanyahu can choose between two approaches when he speaks to European Union foreign ministers in Brussels. The first is the usual appearance including familiar hits like “Waze” and “Mobileye,” “The Iranians will destroy us all” and “Don’t preach to me.” One shouldn’t disparage these messages. Israel deserves admiration for its achievements, even if they are not necessarily the result of government activity, and it is important to debate the threats against it in every international forum.
However, his interlocutors in the EU already know this material. Despite the slurs, they do not oppose either Israel’s existence nor its right to defend itself. They are familiar with the geopolitical situation in the region and value the start-up nation. You can disagree with its policy but there is no point treating them like naïve hippies or business people looking for an investment. Netanyahu tried this approach when he met with four leaders considered friendly to Israel in Budapest this summer. “Europe needs to decide if it wants to live and prosper or to disappear,” he preached to them, as he accused the entire continent of hostility toward Israel and “crazy” behavior. His statement was rightly interpreted as arrogant.

There is another possibility. Although some see the EU as a bureaucratic monster running a sinking continent, Netanyahu can surprise them by listening to its leaders without trying to humiliate or enchant them. While the EU is in crisis, its leaders still represent wealthy, responsible and stable nations. They are committed to Israel no less than Israel’s new partners in India, Rwanda and Colombia. If the prime minister will lend them an ear, he will discover that a forum representing all shades of the European political spectrum manage to forge agreements on a very important issue.
The EU speaks with one voice on everything related to the Israeli-Palestinian conflict. They do it despite the substantial difference between Sweden’s feminist foreign minister and Germany’s social democratic foreign minister, the far right-wing Hungarian foreign minister and others. Time after time, they agree that Europe supports a two-state solution.
However, it is an old tune. The plan to divide the land into two states sounds like a remnant of days gone by when the conflict with the Palestinians was at the top of everyone’s agenda. Today, the Palestinians barely interest anyone, and the Netanyahu government has new partners, for whom the Israel-Palestinian conflict is nostalgia from the 1990s. They get along well with the Israeli right wing and sometimes even agree to accept asylum seekers expelled by Israel or to buy Israeli-made arms.

The Israeli right was elected in democratic elections, and it has the right to foster international relations in its spirit and image, but the prime minister also has a national obligation to see as well the shortcomings of his new partners. Some of them are pyromaniacs supported by neo-Nazis. Others are cruel tyrants who foster ties with fundamentalists from Tehran and Damascus. Some of them are just anti-Semites in disguise, who are busy destroying democracy, building walls and deporting foreigners, just like their spiritual predecessors of the 1930s, even if today the foreigners are Muslims, not Jews. Putting the future of the Zionist enterprise in their hands is irresponsible.

Neither is it particularly helpful. Israel’s new partners may not irritate it with lectures on human rights violations, settlements and the occupation, but they also fail to deliver the goods. The U.S. president recognized Jerusalem as Israel’s capital, but it is hard to hide the panic in the government regarding the price his declaration may cost. The Russians, who are not bothered by ethical matters, coordinate operations in Syria with Israel, but repeatedly vote against it in the UN.
Even the Chinese don’t permit the construction workers they send to Israel to work beyond the Green Line. Israel’s new friends, it turns out, are concerned with their interests much more than in the Jewish people’s future. These regimes are opportunistic. They don’t indulge in ideologies and world peace doesn’t interest them. And they won’t pay the price of the next war.
European leaders also have interests and are not solely motivated by ideology, but some of them maintain a commitment to political stability, security and even a certain level of justice. Perhaps it is the tradition of humanism, or it is because of its bloody past, or simply feelings of guilt. Either way, it is a commitment Israel needs. Israel does not need partners who want to build a third temple and light up the Middle East, but rather the kind that will award it international recognition within defensible borders, that will mediate and fund a plan for a solution to the conflict with the Palestinians and to socioeconomic growth for both peoples.
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only one that strives for this goal. The only leaders in the world who believe in it today do not sit in Washington or Kigali but in Brussels. If he’s already in the neighborhood, Netanyahu would do well to listen to what they have to say.

David Stavrou
Haaretz Contributor.

התחממות ביחסי ישראל – שוודיה

בשבועות האחרונים נראים סימנים של שיפור משמעותי ביחסי ישראל – שוודיה. לאחר שלוש שנים של משברים, קיפאון מדיני וחרמות, נפגש שגריר ישראל בסטוקהולם עם שרת-החוץ השוודית ובמקביל נערכו בישראל ביקורים רשמיים של גורמים שוודים בכירים.

English version follows

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4667460 (עם נועה לנדאו)

יחסי ישראל-שוודיה נמצאים במשבר מאז הכירה ממשלת שוודיה במדינה פלסטינית ב-2014. הצעד עורר זעם בירושלים והתגובות כללו התבטאויות חריפות של שר-החוץ דאז אביגדור ליברמן, שיחת נזיפה בשגריר השוודי בישראל והחזרה של שגריר ישראל בשוודיה להתייעצויות. הדרדרות נוספת ביחסי שתי המדינות נרשמה כתוצאה משורת התבטאויות של שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, שקשרה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין הפיגועים בפריז ב-2015 והזהירה מ"הוצאות להורג ללא משפט" של מחבלים פלסטינים. ממשלת שוודיה ושרת-החוץ טענו שהדברים הוצאו מהקשרם אך בירושלים לא שוכנעו. רה"מ, נתניהו, אמר שאמירתה של וולסטרום היא: "שערורייתית, לא מוסרית וטיפשית", מנהיג "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, טען שוולסטרום נותנת רוח גבית לטרור והשר שטייניץ וחה"כ יאיר לפיד כינו אותה ואת מדיניותה אנטישמית. מאז, החרימה ישראל למעשה את שרת החוץ וע"פ גורמים שונים גם מנעה ביקור שלה בארץ. סגנית שרת החוץ, ציפי חוטובלי, אף הכריזה ש"מדינת ישראל סוגרת את הדלת בפני ביקורים רשמיים משבדיה". יש לציין, עם זאת, שמבחינה רשמית שוודיה, כמו שאר מדינות אירופה, תומכת בפתרון שתי המדינות ותומכת בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. מה שמבדיל בינה למדינות אחרות היא התמיכה הציבורית, המדינית והכלכלית שהיא מעניקה לפלסטינים.

כעת, עושה רושם שנעשים מאמצים לסיים את המשבר. בנובמבר הגיעו לביקורים רשמיים בישראל שני בכירים שוודיים, שניהם חברי מפלגתה של וולסטרום. יו"ר הפרלמנט השוודי, אורבן אהלין, ביקר בארץ כאורחו של יו״ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ושרת המסחר השוודית, אן לינדה, ביקרה בישראל ומינתה שליחה שוודית בת"א האמונה על יצירת שיתופי פעולה כלכליים בין המדינות. השרה השוודית אף נפגשה עם גורמים בכירים כמו השר אופיר אקוניס, שהיה אחד מאלו שהאשימו בשנה שעברה את המדיניות השוודית בתמיכה בטרור.

לצעדים אלו מצטרפת פגישה שהתקיימה ב-16 בנובמבר בין שגריר ישראל החדש בסטוקהולם, אילן בן דוב, לשרת החוץ השוודית עצמה. "שמחתי להיפגש עם השגריר הישראלי החדש בסטוקהולם", אמרה שרת החוץ וולסטרום בתשובה לשאלת "הארץ", "היתה לנו שיחה טובה ובונה. יש כאן אווירה חדשה ואני מצפה לעבודה משותפת". גורם רשמי המקורב לשרה הוסיף שהטון בפגישה היה חיובי מאוד. לדבריו "השגריר החדש הפגין גישה חדשה לגמרי, ניכר היה שהוא שם פוקוס על הדיאלוג, הוא היה כנה וישיר וגישתו היתה בונה ופתוחה". לדברי הגורם השגריר והשרה צפויים להיפגש שוב בעתיד.

השגריר בן דב אומר שהפגישה נערכה במסגרת נוהג קבוע של שרת-החוץ להיפגש עם שגרירים חדשים. לשאלה האם הפגישה נעשתה באישורו ובידיעתו של שר-החוץ (שהוא גם רה"מ) ענה השגריר ששגריר לא עושה שום דבר בניגוד להנחיות ממשרד החוץ. הפגישה לא פורסמה, כפי שמתפרסמות פגישות מדיניות אחרות, בדף הפייסבוק של השגריר, והיא לא הופיעה בתקשורת המקומית או הישראלית. עם זאת, ע"פ בן-דב לא היתה כוונה להסתיר אותה. "יש הרבה פגישות שאינן מתפרסמות", הוא אומר, "עיקר העבודה לא מתפרסם בפייסבוק". בן דב טוען שאכן קורה משהו ביחסים בין המדינות אך זו אינה החלטה רשמית או שינוי מדיניות ישראלית. כשגריר חדש הוא נפגש עם גורמים רבים והוא אינו מסתיר את העמדה הישראלית. "בכל פגישות ההכרות שלי לא הסתרתי את העובדה שאנחנו רואים בהחלטה השוודית טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, זוהי טעות גורלית שלא רק גרמה נזק ליחסים הבילטרליים אלא גם לתהליך השלום מפני שהיא לא מעודדת את הפלסטינים לחזור לשולחן המו"מ", הוא אומר, "האווירה החדשה ביחסים בין שוודיה לישראל לא באה על חשבון התביעה החד-משמעית לשיפור המדיניות השוודית כלפי ישראל. לא החלטנו להעלים עין או לעבור לסדר היום. אנחנו בהחלט מצפים לתפנית במדיניות החד-צדדית של שוודיה".

גם שרת-החוץ השוודית לא שינתה את עמדותיה והיא טוענת שהצעד השוודי מ-2014 העניק תקווה לצעירים פלסטינים והקטין את אי-השוויון בין הצדדים בסכסוך. לטענתה ישראל הענישה את שוודיה על ההכרה בפלסטין וניסתה להשתמש בה על מנת להרתיע מדינות אחרות מללכת בעקבותיה. "אנחנו לא נגד ישראל, אנחנו רוצים פתרון של שתי מדינות", היא אומרת, "אנחנו בעד שלום ורוצים יחסים גם עם ישראל וגם עם פלסטין". וולסטרום מודעת לכך שיש עדיין כעס בירושלים, היא מוכנה לדיאלוג אך היא לא מקבלת את הביקורת האישית עליה. "אנחנו ממשיכים להושיט יד לישראל וחבל מאוד שפורסמו עליי כל כך הרבה שקרים מוחלטים. חלקם מזלזלים ומעציבים מאוד", היא אומרת ומכוונת להאשמתה באנטישמיות, "מי שעוקב אחרי הקריירה הפוליטית שלי יודע שהמלחמה באנטישמיות ובנאציזם תמיד היה אחד הכוחות החזקים ביותר שמניעים אותי. אי אפשר להאשים כל מי שיש לו ביקורת על פעולות פוליטיות כמו ההתנחלויות הלא חוקיות, באנטישמיות. זה לא עוזר לכלום".

ישנם, אם כן, עדיין חילוקי דעות חריפים בין שוודיה לבין ישראל אך דומה שבשעה זו שני הצדדים מעוניינים לכל הפחות לדון בחילוקי הדעות ולהתמודד איתם ולא להמשיך להתכתש בפומבי.

Israel Renews Ties With Swedish Foreign Minister Who Sought Probe of 'Extrajudicial Killings'

https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-1.827371

Margot Wallstrom meets with Israel’s new ambassador in Stockholm and says a better atmosphere has been forged

David Stavrou and Noa Landau (Stockholm) Dec 06, 2017 10:01 PM

STOCKHOLM — Israel has resumed its relations with Swedish Foreign Minister Margot Wallstrom, whom Israeli officials harshly criticized last year after she called for an investigation into alleged extrajudicial killings of Palestinians by Israel.
Israel’s new ambassador to Stockholm, Ilan Ben-Dov, spoke with Wallstrom last week in a meeting that was not made public, the Foreign Ministry said. Also, three years after Sweden recognized a Palestinian state, Swedish officials visited Israel last month and met with officials such as Knesset Speaker Yuli Edelstein and Science Minister Ofir Akunis.

Israel’s relations with Sweden badly deteriorated when Sweden recognized a Palestinian state in 2014, a move followed by harsh statements by then-Foreign Minister Avigdor Lieberman and Israel’s recalling of its ambassador.
Tensions then increased, in part because of Wallstrom’s statements linking the Israeli-Palestinian conflict to the November 2015 terror attacks in Paris. Around that time, Wallstrom called for an investigation to determine if Israel was guilty of extrajudicial killings of Palestinians after an outbreak of stabbing attacks against Israelis.
The Swedish government and Wallstrom said her words had been taken out of context, but Israel’s Foreign Ministry called the statement “scandalous, surreal, impudent and detached from reality.” Israel then boycotted Wallstrom, and no government official agreed to meet with her on her visit to the region in December 2016.

As part of efforts to end the crisis, two Swedish officials, both from Wallstrom’s Social Democratic Party, visited Israel last month. One was Parliament Speaker Urban Ahlin, who visited Israel as Edelstein’s guest. The other was Sweden’s EU and trade minister, Ann Linde, who met with officials including Akunis, and appointed an envoy to bolster economic cooperation between the two countries.

On November 16, Ben-Dov met with Wallstrom as part of a routine procedure for new ambassadors. Wallstrom told Haaretz she was pleased to meet with Israel’s new ambassador in Stockholm. She and Ben-Dov had a good, constructive conversation, she said, adding that a new atmosphere had been forged.
An official close to the minister said the atmosphere at the meeting was very positive and the two were expected to meet again soon.
Asked whether the meeting had been held with Prime Minister Benjamin Netanyahu’s approval, Ben-Dov said an ambassador always adheres to the Foreign Ministry’s directives. Netanyahu is also foreign minister.
Still, the meeting was not reported on the ambassador’s Facebook page, as is customary, and no press release was issued.
“Many meetings aren’t made public,” Ben-Dov said. “The main work isn’t published on Facebook.”
He confirmed that Israel-Swedish had developed, but said no official decisions had been made and Israel’s policy remained unchanged.
“In all my meetings I didn’t hide the fact that we see the Swedish decision to recognize a Palestinian state a first-rate strategic mistake,” Ben-Dov said. “It’s a crucial error that not only damaged bilateral relations but the peace process as well.”
Wallstrom still maintains that recognition of the Palestinian state gave hope to young Palestinians and reduced inequality between the two sides of the conflict. She said Israel had punished Sweden for this move and tried to deter other countries from following suit.
Sweden is not against Israel, it wants a two-state solution, she said. Her country is for peace and wants relations with both sides.
Wallstrom said it was unfortunate that so many lies were published about her, saying she was sad about claims that her statements were anti-Semitic.
Foreign Ministry spokesman Emmanuel Nahshon said Ben-Dov’s meeting with Wallstrom was a customary procedure for every new ambassador in every country.
“Our positions on issues on the agenda were made perfectly clear to her,” he said.

Noa Landau reported from Israel.

David Stavrou, Haaretz Contributor

"שתי יריות דרך הדלת": גרסת המשפחה של הפלסטיני שהתנקשו בחייו בשוודיה

הכיסוי שלי ב"הארץ" לפרשת הרצח של מוחמד תחסים אל-בזם (קיטה) השוודי ממוצא פלסטיני שנרצח בביתו בעיירה לימרד (Limmared).

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.4386128

ובגרסה האנגלית:http://www.haaretz.com/middle-east-news/palestinians/.premium-1.808916

Family of Palestinian 'Assassinated by Mossad': 'We’re Not Safe Even in Sweden'
read more: http://www.haaretz.com/middle-east-news/palestinians/.premium-1.808916

ותוספות שנכתבו ע"י כתבי הארץ, ג'קי חורי וברק רביד:

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4383019

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4379677

 

האם הימין האירופי מאיים לפגוע בזכותן הבסיסית של נשים לבצע הפלה?

במשך שנים היתה זכותן של נשים לבצע הפלות מובנת מאליה ברוב מדינות אירופה. אבל עליית כוחו של הימין ביבשת, בצרוף אג'נדות מיובאות מארה"ב, מאיימים לפגוע כעת גם בזכות בסיסית זו.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4062321

העלייה בכוחן של תנועות הימין האירופאיות היא אחד הנושאים המרכזיים על סדר-היום הפוליטי של היבשת בחודשים האחרונים. ההישג האלקטורלי של החזית הלאומית בצרפת, התחזקותן של תנועות ימין פופוליסטיות בגרמניה ובשוודיה והמדיניות הריכוזית של המשטרים בפולין ובהונגריה מתפרשים בעיקר כתגובה למשבר הפליטים של השנתיים האחרונות ומעוררים דיון סוער על מדיניות ההגירה והשלכותיה. אך מעבר לנושא ההגירה יש נושאים אחרים המהווים כיום מוקדי מחלוקת בין הימין והשמאל באירופה. ביניהם ניתן למנות נושאים כמו החופש האקדמי, עצמאות בתי-המשפט, חופש העיתונות וזכויות קהילת הלהט"ב. אחד הנושאים האלו הוא נושא שבמשך שנים היה שולי יחסית – המדיניות כלפי הזכות להפסקת הריון. בחודשים האחרונים, עם זאת, ניתן לראות שינוי במספר מדינות ביבשת בהן הדיון על הפלות הפך לאחד הדיונים המרכזיים במדינה.

בשונה מאירופה, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי נושא ההפלות מהווה את אחד הוויכוחים ההיסטוריים הגדולים בין שמרנים וליברלים. בארה"ב הפלות הן חוקיות באופן עקרוני מאז פסק-הדין של בית-המשפט העליון ב-1973 הידוע בשם רו נגד וייד (Roe vs. Wade) שהגן על זכותן של נשים לבחור להפיל בשם זכותן לפרטיות. עם זאת, כבר שנים רבות מתנהל בארה"ב וויכוח מוסרי בעיקרו בין מתנגדי ותומכי "זכות האישה לבחור" המתבטא גם כוויכוח פוליטי ומשפטי כלפי חוקים המגבילים באופן מעשי את הנגישות להפלות. הוויכוח בארה"ב משפיע גם על המצב במדינות נוספות. כבר בימים הראשונים לנשיאותו חתם הנשיא טראמפ, המתנגד להפלות, על צו האוסר על הענקת סיוע פדרלי לארגונים בינלאומיים שתומכים בהפלות או מסייעים בביצוען. צעד זה שננקט כבר בעבר אך בוטל ע"י הנשיאים הדמוקרטיים קלינטון ואובמה, ישפיע על נשים בכל רחבי העולם ויקשה על הנגישות להפלות במדינות רבות.

באירופה, לעומת זאת, המדיניות בעשורים האחרונים היתה פחות מעוררת מחלוקת. נכון להיום רוב מדינות היבשת מאפשרות הפלות. אמנם זוהי איננה זכות מוחלטת, היא שונה ממדינה למדינה ויש גם מדינות מעטות כמו מלטה ואירלנד האוסרות הפלות כמעט לחלוטין או מגבילות אותן למקרים של אונס או סכנת חיים לאם, אך מרבית המדינות מאפשרות הפלות בכפוף להגבלות והסדרים חוקיים שונים. בד"כ הזכות ניתנת בחופשיות בשליש הראשון של ההיריון ומוגבלת בשלב מאוחר יותר. מדינות מסוימות, כדוגמת בריטניה והולנד, מאפשרות הפלות גם בשלבי הריון מתקדמים יותר ובמדינות שונות יש חובת ימי המתנה ודרישה לקיום שיחות עם רופאים או עובדים סוציאליים. בניגוד לארה"ב הדיון על הנושא באירופה איננו בעל אופי מוסרי, דתי וערכי בלבד. הוא כולל גם שיקולים דמוגרפיים, מסורת של תכנון חברתי ומשפחתי והשפעות של העבר הקרוב כמו ההשפעה של הגוש הסובייטי לשעבר שאפשר קיום הפלות במדינות מזרח-אירופה.

כמו בתחומים רבים אחרים, שוודיה היא אחת המדינות הליברליות ביותר בתחום. "בשוודיה הפלות הן חופשיות ובחינם עד השבוע ה-18 להריון", אומרת נינה רוז, סגנית יו"ר ארגון הרופאות השוודיות, "עד לשלב זה נשים אינן חייבות לתת הסברים והן אינן נזקקות לאישור, גם לא מבני-הזוג, אך הן זכאיות לקבל ייעוץ או לפגוש פסיכולוג אם הן מעוניינות בכך. בין השבוע ה-18 לשבוע ה-22 להיריון נשים הנזקקות להפלה נדרשות לאישור של שירותי הרווחה. מקרים אלו הם בד"כ מקרים של מחלות קשות, פגמים חמורים של העובר או בעיות חברתיות. עם זאת, 93% מהפסקות ההיריון מתקיימות לפני השבוע ה-11". רוז מסבירה שמרבית ההפלות בשוודיה מתבצעות ע"י נטילת גלולה ומיעוטן ע"י התערבות כירורגית, פרוצדורה המתבצעת באמצעות וואקום ונמשכת 5-10 דקות.

הקונצנזוס לגבי המדיניות השוודית כלפי הפלות הוא אמנם רחב אך לאחרונה גרמה מיילדת אחת לכך שהנושא יעלה לסדר-היום וייבחן מחדש. אלינור גרימרק, אחות ומיילדת כבת ארבעים מיונשפינג (Jönköping) שבדרום שוודיה, ניסתה להתקבל לעבודה בשלושה בתי-חולים ומרפאות באזור מגוריה. במהלך התהליך, שהחל ב-2013, הבהירה גרימרק למעסיקיה הפוטנציאליים שהיא איננה מוכנה להשתתף בקיום הפלות, לחלק גלולות "היום שאחרי" ולהתקין התקנים תוך-רחמיים. גרימרק הסבירה שסירובה נובע מאמונתה הדתית הנוצרית ושחופש המצפון שלה מגן על זכותה לא לבצע פעילויות המנוגדות להשקפת עולמה. מקומות העבודה, עם זאת, טענו שהפלות ואמצעי מניעה הם חלק מהגדרת התפקיד ודחו את בקשות העבודה שלה. כאן החלה סאגה משפטית ארוכה. גרימרק פנתה תחילה לנציב קבילות הציבור וטענה שהיא מופלה לרעה. כאשר טענתה לא התקבלה היא פנתה לבית-הדין המחוזי, דרשה פיצויים וטענה שחופש הדת והמצפון שלה, כפי שהוא מנוסח באמנה האירופאית לזכויות אדם, נפגע. כשגם תביעה זו נדחתה היא פנתה לבית-הדין לעבודה. באפריל השנה גם תביעה זו נדחתה ואפשרויותיה המשפטיות של גרימרק בשוודיה הגיעו למיצוין. בשלב זה, אם כן, אין סכנה למדיניות ההפלות השוודית מהצד המשפטי אך במעגלים העוסקים בתחום ישנה עדיין דאגה.

הרופאה נינה רוז מספרת שמפלגת הימין הפופוליסטית, "השוודים הדמוקרטים" מעוניינת לקצר את תקופת ההיריון בה הפלות הן חוקיות מ-22 ל-12 שבועות ושגם מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הביעה התנגדות עקרונית להפלות אם כי לא כהצעה מעשית להגבלתן. "המקרה של אלינור גרימרק גרם לאנשים להביע אמביוולנטיות ברשתות החברתיות אבל החוק הוא חוק והוא אינו יכול להיות אמביוולנטי", היא אומרת, "הבחירה היא בין העמדת חייהן של נשים בסכנה לבין חוק המאפשר הפלות חופשיות ובחינם. ברמה הגלובלית אנחנו יודעות שכאשר זכות הנשים לבחור היא מוגבלת, נשים יסכנו את בריאותן ואפילו ימותו מכיוון שהן יפילו בכל מקרה, כחוק או שלא כחוק". ע"פ רוז טענותיה של המיילדת גרימרק הן מדאיגות ובניגוד לטענותיה זכותה להביע את דעתה לא נפגעה. להיפך, דעתה הופיעה בהרחבה בכל אמצעי התקשורת במדינה. "מערכת הבריאות מיועדת בעבור הפציינטים, לא בעבור הצוות הרפואי", היא מסכמת, "דעותיי הפוליטיות לא אמורות להשפיע על הטיפול שאני מעניקה לחולים שלי".

פרשת המיילדת אלינור גרימרק איננה עניין שוודי בלבד. כעת, כאשר היא הפסידה את המערכה בשוודיה ועברה להתגורר ולעבוד בנורבגיה שם ניתנת למיילדות האפשרות לא לבצע הפלות, הודיעה גרימרק שהיא תפנה לבית-הדין האירופי לזכויות-אדם. המשמעות של צעד זה חורגת בהרבה מהמקרה הפרטי של גרימרק. למעשה, הדיון בבית-הדין בשטרסבורג יהיה רק עוד חזית מבין חזיתות רבות בחודשים האחרונים על החופש של נשים באירופה לבחור לבצע הפלה.

אחד האירועים החשובים במאבק התרחש בפולין באוקטובר 2016 כאשר עשרות אלפי בני-אדם הפגינו והשתתפו באירועי מחאה בכל רחבי המדינה כנגד הצעת חוק שיזם ארגון שמרני המתנגד להפלות ונתמך ע"י מאות אלפי אזרחים פולניים. ההצעה היתה אמורה להחמיר את ההגבלות על הפלות בפולין שהן חמורות גם כך. במצב הקיים מותרות הפלות בפולין רק במקרים של סכנה לחיי האישה, מקרי אונס ופגמים חמורים בעובר. ע"פ הצעת החוק החדשה הפלות אמורות היו להיות אסורות לחלוטין, למעט במקרים של סכנה לחיי האישה, כאשר עונש מאסר יוטל על מי שיבצעו אותן. ההנהגה הפוליטית בפולין תמכה תחילה בהצעה אך בעקבות המחאה ההמונית ההצעה ירדה לבסוף מסדר היום. עם זאת, יש לזכור שגם במצב הנוכחי נשות פולין הבוחרות להפסיק היריון נאלצות לעבור הפלות לא חוקיות מסוכנות או להוציא כסף רב בעבור נסיעות לביצוע הפלה בגרמניה השכנה. הנושא חשף מחלוקת עמוקה בתוך הציבור הפולני והוא רחוק מלרדת מסדר-היום.

מקרה נוסף שעשה כותרות באירופה הוא המקרה של איטליה שם התברר שכ-70% מהגניקולוגים מסרבים לבצע הפלות. מספר זה, כך מסתבר, נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות והוא גבוהה עוד יותר, בסביבות 90%, באזורים מסוימים של המדינה. רופאים איטלקיים צוטטו בתקשורת האירופית כשהם טוענים שנשים רבות במדינה ביצעו הפלות בלתי חוקיות וסיכנו את בריאותן בעקבות סירובם של רופאים לבצע הפלות למרות שבאיטליה הפלות מותרות רשמית בשלושת החודשים הראשונים להיריון. באוקטובר 2016 נפטרה אישה בת 32 בסיצילה כתוצאה מסיבוך בשבוע ה-19 של היריון עם תאומים. ע"פ טענת המשפחה, המוכחשת ע"י בית-החולים, סירב הרופא המטפל לבצע הפלה כאשר הדבר היה ניתן ויכול היה להציל את חיי האישה שנפטרה לבסוף כתוצאה מזיהום לאחר שהשלימה את לידת העוברים שבשלב זה היו כבר מתים. ע"פ עדות אביה של האישה, הרופא המטפל אמר שהוא לא יבצע הפלה "כל עוד הלב הקטן של העובר עדיין פועם". מצבן של נשים המבצעות הפלות לא חוקיות באיטליה הוא מסובך גם מבחינה כלכלית מפני שע"פ תקנות חדשות של משרד הבריאות האיטלקי ניתן להטיל עליהן קנס של בין 5,000 ל-10,000 יורו, איום שעלול למנוע מהן לפנות לקבלת טיפול רפואי.

לנה לנהרד, פרופ' להיסטוריה של רעיונות באוניברסיטת סודרטורן שבסטוקהולם, טוענת שנושא ההפלות באירופה עבר פוליטיזציה בשנים האחרונות. "למדינות שונות באירופה יש מדיניות שונה בנושא והמדיניות שלהן השתנתה במהלך השנים", היא אומרת, "בשנים האחרונות הנושא הפך לפוליטי יותר ויש אליו מודעות גבוהה יותר. גם ברמת האיחוד האירופי ניתן לראות היום גופים שונים המתנגדים להפלות המנסים לשים את הנושא במרכז סדר-היום". למרות שהדיון איננו חדש מצביעה לנהרד על התפתחות חדשה בטיעוני המתנגדים להפלות באירופה. "פעם הטיעונים היו מבוססים בעיקר על אתיקה נוצרית", היא אומרת, "היום ישנם גם טיעונים לאומניים בעלי אופי דמוגרפי. הדברים אינם נאמרים בהכרח בגלוי אבל ישנם טיעונים המבוססים על חשש מ"החלשות האומה" ועל הרצון לדאוג לגידול דמוגרפי מקומי במקום גידול דמוגרפי המבוססת על הגירה". למרות הגישות הלאומניות החדשות יחסית לנושא מצביעה לנהרד על הפרספקטיבה הגלובלית ועל ההשפעה האמריקאית על אירופה בתחום זה. "בארה"ב מתנגדי ההפלות פעילים כבר שנים רבות והם מסייעים למתנגדי ההפלות באירופה. בשוודיה, למשל, אנחנו עדים כבר משנות ה-80 ו-90 לספרים וכתבות מארה"ב שמתורגמים לשוודית ולהזמנות של מרצים אמריקאים המייבאים את הרעיונות והטיעונים שלהם לשוודיה".

רבים מדברים על הקשר בין פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, בחירתו של הנשיא טרמפ בארה"ב ועליית כוחו של הימין הפופוליסטי במדינות אירופה. במקרה של ההפלות הקשר איננו מקרי. המוקד האידיאולוגי של ההתנגדות להפלות נמצא בארה"ב ובשנים האחרונות התנגדות זו הפכה לענף ייצוא מצליח כאשר ארגונים אמריקאים שונים תורמים מניסיונם ומייצאים את הטקטיקות שלהם למקביליהם האירופיים. דוגמא מעניינת לעניין זה הוא הארגון CBR (Center for Bio Ethical Reform) בהנהגתו של גרג קאנינגהם, מחוקק רפובליקני לשעבר מפנסילבניה. ארגון זה אחראי במידה רבה להפצת התמונות הגרפיות של עוברים מתים ככלי תעמולה במדינות כמו בריטניה, אירלנד ופולין. קאנינגהם מבקר באירופה, מקיים תדרוכים ומייעץ לארגונים מקומיים כיצד לנהל את מאבקיהם. טקטיקה נוספת הנפוצה בארה"ב היא קיום הפגנות ותפילות מחוץ למרפאות המבצעות הפלות המיועדות להפחיד ולהרתיע נשים ואנשי צוות רפואיים. גם שיטה זו מופצת באירופה בין השאר ע"י ארגון 40 Days for Life המקיים מחוץ למרפאות בכל רחבי העולם אירועי מחאה הנמשכים 40 ימים (המספר 40 נבחר בגלל נוכחותו בסיפורים תנ"כיים כמו המבול בימי תיבת נוח, זמן השהות של משה על הר סיני וההתבודדות של ישו במדבר). הארגון שהחל את פעילותו בטקסס, הרחיב את פעילותו בשנים האחרונות למאות מוקדים ברחבי העולם והוא פועל כיום במדינות אירופאיות כמו ספרד, גרמניה, פורטוגל, קרואטיה ורומניה. גם לפרשת המיילדת השוודית יש הקשר אמריקאי. ארגון הלובי הנוצרי האמריקאי Alliance Defending Freedom מסייע לגרימרק כלכלית ומשפטית ויש בשוודיה כאלו הרואים במשפט המקומי חלק מקמפיין בינלאומי הממומן ומאורגן ע"י כוחות שמרניים בארה"ב. "יש כוחות בעלי ממון רב שעובדים קשה מאוד על מנת לשנות את דעת הקהל ואת החוק בשוודיה ובמדינות אחרות בעולם", אומרת הרופאה השוודית נינה רוז, "אלו ארגוני לובי שעובדים בצורה מקצועית מאוד להשגת מטרותיהם".
כך ניתן לראות באירועים האחרונים בשוודיה, פולין ואיטליה בצרוף העלייה בכוחן של תנועות הימין הפופוליסטיות באירופה עדות לקואליציה בין מתנגדי ההפלות המסורתיים לבין כוחות לאומנים מתחדשים באירופה. תנועות ימין חילוניות כמו "האלטרנטיבה לגרמניה" ו"החזית הלאומית" בצרפת אינן מתנגדות באופן רשמי להפלות אך הן מטיפות ל"ערכי משפחה מסורתיים" ומזהירות מאיומים דמוגרפיים הדורשים את הגברת הילודה המקומית. על רקע זה הופך נושא ההפלות לחלק מברית שמרנית חדשה המבוססת לא רק על רצון להגביל את זכותן של נשים לבחור בהפלה אלא גם על התנגדות לשאר הישגי התנועה הפמיניסטית ולמתן זכויות פוליטיות וחברתיות לקהילת הלהט"ב. הוויכוח על זכותה של אישה לסיים את הריונה הופך כך לחלק מוויכוח מכונן בעיצוב דמותה של אירופה ולחלק ממערכה רחבה יותר על זכויות אדם, שוויון מגדרי וחופש בחירה. מערכה שדומה שהיא רחוקה מלהסתיים.

פגישה אחרונה

הנה משהו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם לרגל הבחירות בצרפת.
טקסט לזכרו של אחד המנהיגים הצרפתים החשובים, המשפיעים ומעוררי ההשפעה של מאה השנים האחרונות. מתוך הספר "צלב ישראלי".

ראשית העובדות.

ליאון בלום היה ראש-הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת וגם ראש הממשלה היהודי הראשון. בימי מלה"ע השנייה הוא עמד למשפט כאשר ממשלת וישי האשימה אותו בפגיעה בחוסן האומה. בלום נשלח לבוכנואלד. הוא נשמר שם בחיים וגם התחתן בכלא. כעבור שנתיים, כאשר האמריקאים החלו להתקרב, הועברו בלום ורעייתו בשיירה לדכאו ומשם אל עבר הרי טירול. הם שוחררו על ידי פלוגת וורמאכט שנכנעה והאמריקאים לקחו עליו חסות. אחרי המלחמה הוא חזר לפעילות פוליטית בצרפת ונפטר ב-1950.

היילמאר שאכט היה נשיא הרייכסבאנק ושר הכלכלה של גרמניה הנאצית. הוא היה מאלו שלחצו למנות את היטלר לקאנצלר והוא חיבר אותו לכסף הגדול של גורמים כמו התעשיין פריץ טיסן (שבמקרה או שלא במקרה היה גם הוא אסיר בדכאו בסוף המלחמה). לאחר כמה שנים בהן היה שאכט הדמות הכלכלית החשובה ביותר ברייך השלישי, הוא הסתכסך עם גרינג ונקלע לחילוקי דעות עם היטלר והוא נאלץ להתפטר. הוא עשה זאת באיטיות רבה וככל הנראה בחוסר חשק גדול. זה לקח לו מ-1937 ועד 1943 לנתק את כל קשריו עם הממשל הנאצי. לבסוף, ב-1944 הוא נאסר. הוא נשלח לרוונסברוק, אח"כ לפלוסנבורג ולבסוף לדכאו. שם הוא פגש את לאון בלום בבלוק האח"מים (כן, היה דבר כזה גם במחנות ריכוז).

בתום המלחמה עמד שאכט למשפט בנירנברג באשמת פשעים כנגד השלום. הוא טען, כמובן, שהוא איננו אשם, שהוא התפטר לפני המלחמה, שהוא היה בקשר עם המחתרת ושהוא ישב בעצמו במחנה ריכוז. הוא זוכה במשפט ויצא לחיים חדשים. בגלגולו החדש הקים שאכט בנק והיה למרצה מבוקש ויועץ כלכלי למדינות זרות. הוא נפטר ב-1970, בן 93, במינכן. לא כל כך רחוק מהבונקר בדכאו.

וכעת, הפואמה…

פגישה אחרונה

הימים ימי אופל ורוע היו, בבוואריה בלב היבשת.

הקרבות כבר כמעט הסתיימו בחזית, אך בעורף עדיין שלהבת.

ובדכאו, באב-הטיפוס, עוד גוועו

ברעב, בחולי, בקור

וערמות המתים של אירופה גבהו,

והיה החלב שחור.

 

אך בקצה מחנה, סמוך למגרש, בבניין הארוך, הצפוף

ישבו אסירים ששמרו את פניהם, שהותר להם קול וגוף.

הכלואים לא עונו, לא נורו, לא נתלו, לא הומתו כמנהג המקום,

כי היו הם כמרים ואנשי עסקים, בעלי הדרגות של אתמול.

וכך התמלא הבלוק המיוחס בציבור מורם מעם,

נשיאים, נגידים, חברי דירקטוריון, מנהיגים שדעך זוהרם.

 

והיה בחצר, לאחר עוד מטח, נפגשו באקראי בשנית,

שני אישים שעד לא מכבר נמנו על שורות המעמד השליט.

האחד, מבוגר, יהודי ושמו בלום, היה ראש ממשלה צרפתי,

השני, היילמאר שאכט, איש כספים ומדינאי, הגזבר של הרייך השלישי.

 

וידע הראשון על אודות השני את כל מפעלו הרשמי.

שבכוח המארק את הפיהרר מכלום, לכס המלכות הוא הביא,

שהכשיר את השרץ וחיבר לו ממון וחלק איתו שלל מנעמים.

אך ידע בלום יותר, כי היה הוא נבון והבין את עומקם של דברים.

 

שהיה שאכט סימבול לכסף גדול שאדיש לגורל הבריות,

שהפנה את ראשו לכיוון השני כשהיה לו לא נוח לראות.

כאנשי התרבות הגבוהה הידועים, בעלי מעמד ויוקרה

הוא נתן לשררה, לכבוד, לפיננס להיות לאמת המידה.

 

ובלום שהכיר על בוריו הטיפוס התעצב במקצת אל ליבו

כאדם היושב במושב אוטובוס, או עומד או קורא לתומו

ולפתע עולה ההוא המאוס, מכר שאיננו אוהב,

ונדרש הוא כעת לדבר בנימוס למרות המטען הכבד.

 

אך שאכט, מצידו, אם לומר בכנות, שמח על זו הפגישה.

ככל שירבו לפוגשו כאן, חשב, יהיה זה רק לטובה

כי ידע שקרבה לקיצה הלחימה והעורף הופך לחזית

ואחרי הקרבות בתי-דין יתכנסו ומחיר ישלם המכרית.

 

אז, ישוב על ספסל עם שאר נאשמים, יוכל לומר ברבים

לא ידעתי מאום, התנגדתי, מחיתי, הנה – חבריי יהודים!

תשאלו את בלום, עמיתי מצרפת, בו פגשתי שנית, במקרה

כשישבתי בדכאו בשבי הצורר, אזוק ומושפל ומוכה.

 

תודה לך פיהרר יקר, אמר שאכט בלבו כשישב בחצר

בלי משים לי נתת עתיד ותקווה לחיים כשהקרב ייגמר.

ובלום, שהביט וידע בדיוק מה עובר לו לשאכט, בראשו

חשב מי צריך את זו הפגישה שארגן השטן בגנו.

 

הוא הביט בעיניו של שאכט היריב וברכו ושאל לשלומו.

תודה אמר שאכט, טוב לראות את כבודו, ואז קד ולחץ את ידו.

ואח"כ דיברו כשני בני-אדם שעסקו באותם הדברים.

הם דיברו על נשיא בביתו הלבן ועל דרזדן ועל הרוסים.

 

ואז נפרדו, כידידים כמובן, והלכו כל אחד לתאו

ובלום אז סיפר לאשתו הטריה מדוע כבד הוא ליבו –

אם יבוא ניצחון, הוא אמר מהורהר, לא שלם יהיה, לא מלא

כי ברור כבר כעת כי שאכט ומרעיו, ישרדו וכוחם יעלה

וברור כבר כעת שחיים של אדם תלויים בבסיס כלכלי

וברור שההון, כמו לפני הקרבות, ימלוך בסגנון בנקאי.

 

והבנק יתמיד להעלות הריבית, וליזום תוכניות של ייעול

לפטר, לפרק, למקסם ולצבור בשירות שדירת הניהול

וחומות וגבולות יוקמו ויופלו על גבם של איש ואישה

אחרי דכאו, סיכם, מי יודע בכלל אם נבדיל עוד בין טוב ובין רע.

 

וכמה ימים אחרי הפגישה נלקחו שאכט ובלום למגרש

ועברו בתוכם של המון אנשים בדרכם לפרק חדש

עייפים הם היו כאשר הם הובלו תוהים מה יהיה גורלם

ובאור אחרון ראו הם דבר מה שלכד את תשומת ליבם.

 

כשהרימו מבט באור אחרון הם ראו ציפור לבנה

מה מוזר, הם חשבו, כשראו על גבה עומדת ציפור שחורה.

 

סוף דבר:

ב-1951 חזר שאכט לגרמניה משהות ארוכה באינדונזיה. בדרך חזרה לאירופה הוא עשה עצירת ביניים. נחשו איפה… נכון, שש שנים אחרי השואה נחת "הקוסם הכלכלי" של היטלר, איש סודו ובכיר משטרו של הפיהרר במדינת היהודים, מדינה שרודפת עד קצה העולם אחרי כל אחד שהיה פעם קצין זוטר בוואפן ס"ס או ש"ג של מחנה-ריכוז. שאכט נחת בישראל כנוסע בטרנזיט, הוא שתה כוס תה, הסתובב בין החנויות ואפילו התראיין והצטלם. אח"כ הוא המשיך בדרכו.
שאכט בא בגלוי ולא הייתה כל מניעה חוקית ממנו להשתמש בנתב"ג (אז שדה-התעופה לוד) כתחנת מעבר. בארץ היו אמנם כמה תגובות נרעשות, כתבו על זה קצת בעיתונות, התלוננו קצת בכנסת אבל כמו תמיד, עברו הלאה. תמיד הלאה, לעניין הבא.

למה חשוב לספר על האפיזודה הזו? לא כי זה מזעזע שלא עצרו אותו. שאכט, כמו נאצים רבים אחרים, היה חלאה לא בגלל הרצחנות שלו אלא בגלל הקונפורמיזם שלו, האדישות שלו והיכולת שלו להקריב שיקולים מוסריים ואחריות אישית על מזבח הטענות הטכניות. זה לא חומר לבתי-משפט. מה אתם רוצים ממני? הוא אמר, מילאתי את תפקידי, שירתי את עמי, התנגדי למלחמה. הוא הכחיש את המובן מאליו – מי ששירת במשך שנים את הנאצים בגאווה ובבחירה חופשית היה נאצי בעצמו ויש לו חלק בכל מה שהם עשו. לא הגבלסים של העולם הזה, אני אומר לכם, לא הגבלסים אלא השאכטים, על הניהליזם והאופורטוניזם שלהם, הם אלו שיורידו אותנו ביגון שאולה.

ביקורו של שאכט בישראל הוא שיעור מדהים בריאל-פוליטיק. אנשי הכספים הם תמיד נקיים וסטריליים. נכון, שאכט מעולם לא היה חלק מכנופיית הפראים האנטישמיים והוא היה גורם מתון יחסית במשטר הגרמני אבל הוא העניק לנאצים יוקרה, כסף ולגיטימציה והוא היה האחראי על הקופה של הרייך השלישי. הוא הרי מימן את העסק! ולמרות זאת, היזכרו לדוגמא במשפט דמניוק, השומר מטרבלינקה. אין מי שלא שמע עליו. כל הארץ הייתה מרותקת אליו. זה היה אחד האירועים המכוננים של שנות השמונים. אבל על ביקור של שר הכלכלה הנאצי שהיה אחד הגורמים המרכזיים לעליית היטלר לשלטון, כמעט אף אחד לא שמע. שאכט נוקה לחלוטין מהעבר הנאצי שלו ודמניוק נרדף במשך עשורים ע"י מערכות תביעה בכל העולם. אין לי כמובן טיפת סימפטיה לדמניוק. אבל זה מוזר ששאכט, שבלעדיו ייתכן שהיטלר היה נעלם בפח האשפה של ההיסטוריה, חי חיים מלאים באושר ובעושר. ואפילו עבר בארץ. זה כמו בשיר של דילן – Steal a little and they'll put you in jail. Steal a lot and they'll make you king.

ומה עם בלום? ובכן, כאשר בלום חזר לפאריז משביו בגרמניה הוא היה כבר בן 73 ובעבור רבים הוא היה גיבור לאומי. הוא ורעייתו, ז'אנו, פרשו לחווה בעיירה קטנה לא רחוקה מפאריז, הוא קרא ספרים, כתב, טייל עם הכלב וקיבל אורחים רבים. הוא הספיק גם לעשות כמה חודשים בארה"ב בשליחות ראש-הממשלה גואן, ללוות את הקמתם של הגופים הבינלאומיים של אחרי המלחמה והוא אפילו חזר לחודש לכס ראש-הממשלה בממשלת המעבר של דצמבר 1946.

בלום נפטר בגיל 78 בביתו הכפרי. בניגוד לשאכט הוא מעולם לא ביקר בישראל, מדינה שלהקמתה הוא תרם לא מעט. ובכל זאת, ב-1943, בעת שהיה אסור בבוכנוולד, הוקם בעמק החולה היישוב כפר-בלום. המעגל נסגר. בזמן שישב המנהיג היהודי הסוציאליסטי במחנה ריכוז נאצי הוקם על שמו קיבוץ. דווקא קיבוץ.

תנו צ'אנס לשוודים

מה הקשר בין הערותיו של הנשיא טראמפ על שוודיה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומה יקרה אם ישראל תדהים את העולםותקבל בברכה את השליח השוודי החדש למזה"ת? מחשבות על המצב המדיני בעידן הנוכחי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3898968

נשיא ארה"ב, כך הסתבר ממסיבת העיתונאים המשותפת שלו עם רוה"מ נתניהו לפני כשבועיים, אינו מחויב לפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעבור אלו המתנגדים לפתרון זה משני הצדדים היה זה ניצחון גדול. במקביל לצחקוקיו של רוה"מ בוושינגטון נשמעו בוודאי קריאות שמחה גם בלשכת שר החינוך בירושלים וגם במשרדי החמאס בעזה. יש, עם זאת, בשני צדי הסכסוך כאלו המאמינים שפתרון שתי המדינות, חָבוּט ומיושן ככל שיהיה, הוא עדיין הדרך היחידה לקיים בשטח שבין הים לירדן אורח חיים פתוח ודמוקרטי המממש את זכות ההגדרה העצמית של שני העמים החיים באזור.

באירופה, למשל, ממשיכים להתעקש על פתרון שתי המדינות. שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, אף הגדילה לעשות כאשר הכריזה ששוודיה מתכוונת למנות שליח מיוחד לאזור שיעסוק בקידום פתרון הסכסוך ברוח זו. היו שהגדירו את הצעד השוודי כהזוי ומנותק מהמציאות אבל זהו איננו צעד חריג. בנוסף לשליחי הקוורטט והשליחים האמריקאים, יש מדינות נוספות, ביניהן צרפת, רוסיה וסין, שיש להם שליחים באזור. עכשיו מצטרפת גם שוודיה למועדון הזה ובעבור אלו המכירים את מדיניות החוץ שלה אין כאן הפתעה. לשוודיה יש יומרות להשפיע על סדר-היום הבינלאומי כבר מאז המחצית הראשונה של המאה העשרים. מיטב הדיפלומטים שלה פעלו באזור בעבר (ביניהם שליחי האו"ם גונאר יארינג בשנות השישים ופולקה ברנדוט בשנות הארבעים), היא עוסקת בנושא הפלסטיני כבר עשרות שנים והשנה היא גם חברה במועצת הביטחון של האו"ם. שלא כמו הנשיא האמריקאי החדש, עמדתה הרשמית של שוודיה, כמו עמדת האיחוד האירופי כולו, היא תמיכה חד-משמעית בפתרון שתי המדינות והתנגדות לכל מדיניות המקשה על יישומו (למשל ההתנחלויות הישראליות).

בימים האחרונים הסתבר שיש הבדלים נוספים בין גישת הממשל האמריקאי החדש לבין גישת הממשלה בסטוקהולם. בנאום שנשא בפלורידה הזכיר הנשיא טראמפ את שוודיה ואמר ש"היא הכניסה מספרים גדולים (של מהגרים) ויש להם בעיות שהם לא חלמו שיהיו להם". בעוד השוודים ניסו להבין לאיזו תקרית התכוון טראמפ כשהוא דיבר על אירועי "אתמול בלילה בשוודיה" הבהיר הנשיא האמריקאי שכוונתו היתה לדיווח ברשת פוקס שהציג עליה חדה במקרי האלימות בשוודיה בעקבות מדיניות קבלת הפליטים הנדיבה שלה. דיווח זה, כמו אחרים מסוגו, הציג תזה נפוצה בקרב חוגי ימין הטוענת ששוודיה קורסת ושיש עליה ניסיון השתלטות איסלמיסטי. כמה מהעובדות העומדות בבסיס התיאוריה הזו הן שקרים מוחלטים (כמו האגדה האורבנית על כך ששוודיה הפכה לבירת האונס של אירופה) בעוד עובדות אחרות הן חצאי אמיתות המוצאות מהקשרן (העלייה באלימות ובפשיעה בשוודיה איננה תוצאה של קליטת מהגרים בלבד). קהילות המהגרים אכן מציבות אתגרים רציניים לחברה השוודית, כמו עליה במקרי האנטישמיות, מעשי וונדליזם בשכונות מצוקה והתגייסות של צעירים שוודיים ממוצא מוסלמי לארגונים קיצוניים, אך באופן יחסי מצבה של שוודיה אינו גרוע מהמצב במדינות אחרות שקלטו הרבה פחות מהגרים. בעיותיה של שוודיה נובעות ממרכיבים סוציו-אקונומיים, פוליטיים ותרבותיים רבים והערותיו של הנשיא טראמפ, בהיותן פשטניות ומבוססות על תעמולה ולא על עובדות, שפכו עוד דלק על המדורה והפכו לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון.

ייתכן שיש קשר בין דבריו של הנשיא טראמפ על שוודיה ודבריו במסיבת העיתונאים עם נתניהו. ארה"ב, אם לשפוט לפי התבטאויות בכירים בממשל החדש, מוכנה לקבל פתרון של מדינה אחת, להעביר את שגרירותה לירושלים ולגבות סיפוחים ישראליים בגדה, כולם צעדים העלולים להבעיר את האזור. ממש כמו ההתבטאות על השוודים, התבטאויותיו של טראמפ בנושא הישראלי הן חדשניות ונועזות לכאורה אך הן מקשות על מציאת פתרונות לבעיות מורכבות. הגישה השוודית כלפי המזה"ת נועזת הרבה פחות. היא שמרנית ומבוססת על העקרונות שעוצבו עוד בשנות התשעים. לכן, טבעי כל כך שהנשיא טראמפ מנהל את מדיניותו באמצעות הטוויטר והשוודים ממשיכים בשיטה הארכאית משהו של מינוי דיפלומטים ושילוחם לשיחות מתישות ולעיתים חסרות תוחלת. תגובתה של ישראל למדיניותה החדשה של ארה"ב ידועה, אך מה צריכה להיות תגובתה למהלך של השוודים?

תיאורטית יכולה ישראל לבחור בין שלוש תגובות אפשרויות – קבלתו בברכה של שליח שוודי חדש, התעלמות ממנו או פעולה נגדו. מכיוון שהיחסים בין שוודיה לישראל בשנים האחרונות התדרדרו ומכיוון ששוודיה מתנגדת באופן גלוי למדיניותה של ממשלת נתניהו תגובה שלילית היא הצעד הצפוי. לכך יש להוסיף את העובדה שהממשל הישראלי וחלק מהציבור בישראל מתעב באופן מיוחד את שרת החוץ השוודית. וולסטרום מואשמת תדיר בכך שהיא אנטי-ישראלית ואנטישמית. ניסיונה הרב במדינאות בינלאומית, תפיסת העולם הפמיניסטית שלה ומאבקה למען זכויות-אדם ודמוקרטיה לא עושים רושם רב בישראל המתמקדת בעיקר בציטוטים שלה שהתפרשו בירושלים כצבועים ועוינים ובעובדה ששוודיה הכירה במדינה הפלסטינית ב-2014. כשוולסטרום הגיעה לאזור לפני כמה שבועות גורמים ישראלים סירבו לפגוש אותה וגם להודעה על מינוי שליח שוודי לאזור הגיבה ישראל, כצפוי, בבוז. הפעם החליטו במשרד החוץ על גישה סרקסטית משהו. "בהתחשב בהצלחה יוצאת הדופן של הממשלה השוודית הנוכחית בעשיית שלום בכל רחבי העולם, אנחנו אסירי תודה על ההחלטה סוף סוף לפתור את חוליי האזור שלנו", אמר דובר המשרד עמנואל נחשון, "מדוע הם לא יכלו לחשוב על מינוי כזה מוקדם יותר?". אפשר להסכים או לא להסכים לתגובה הישראלית אבל יש לברך על ההומור הציני של משרד החוץ. בלעדיו היתה זו סתם עוד תקרית דיפלומטית משמימה וחסרת משמעות.

אבל אולי אפשר להוציא בכל זאת משהו מההתכתשות המדינית המיותרת הזו. השורות הבאות ייחשבו כמטורפות בעיני פרשנים וותיקים וכמסוכנות בעיני אלו המתנגדים באופן עקרוני לפתרון שתי המדינות. אבל יש גם לא מעט אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות שהתייאשו מהאפשרות להשיגו. בעבורם ייתכן שבניגוד לכל הסיכויים, ההצעה השוודית יכולה להיות פתח לתקווה או לפחות חומר למחשבה.

מה יקרה אם ישראל תדהים את העולם ובמקום הנאומים הרגילים על הצביעות האירופית, השמחה לאיד על "הפלישה האיסלמיסטית", הבדיחות על איקאה והגעגועים לראול וולנברג, היא תסכים לקבל את השוודים כמתווכים בינה ובין הפלסטינים? אין הכוונה לשינוי מוחלט באוריינטציה המדינית של ישראל. בהקשר זה מובן שאין תחליף לאמריקאים כבת-ברית. ברור גם שישראל צריכה להמשיך לטפח יחסים עם בנות ברית אזוריות אחרות ולקחת בחשבון את האינטרסים של מוסקבה, אנקרה, קהיר ועוד. אבל מה עם השוודים יוכלו לקחת תפקיד מוגבל של תיווך תחת גג בינלאומי כלשהוא? באקלים הנוכחי הסיכויים שישראל תסכים לכך קלושים אבל מעניין בכל זאת לנתח את הסיכויים והסיכונים של מהלך כזה ולו רק כניסוי מחשבתי.

במשך כל שנות הדומיננטיות של ארה"ב בשיחות בין ישראל והפלסטינים היוו היחסים הקרובים בין האמריקאים לישראל דלק לטענת הקיפוח הפלסטינית בדבר המתווך שבידו האחת מנהל שיחות שלום ובידו השנייה תומך ומחמש את הישראלים. אצל השוודים זה אחרת. ראשית, אין להם אינטרסים גאו-פוליטיים מובהקים באזור. שנית, ברשימת עשרים המדינות המובילות את היצוא והיבוא השוודים אין אף מדינה מהמזה"ת, גם לא סעודיה ואיראן. מה שעומד על הפרק מבחינה פוליטית בעבור השוודים איננו הפגנת עוצמה צבאית או טיפוח בני ברית אסטרטגיים. שוודיה היא מדינה בת בסה"כ עשרה מיליון תושבים בקצה הנידח של אירופה, הפעם האחרונה שהיא השתתפה במלחמה היתה לפני יותר ממאתיים שנה והיא אפילו אינה חברה בנא"טו. כל כוחה הבינלאומי מבוסס על תדמיתה כמדינה הנלחמת על ערכים דמוקרטיים, המעורבת במפעלים הומניטריים והמשכינה שלום. לכן מצטיירת שוודיה כתומכת בפלסטינים. אבל זו לא חייבת להיות בעיה בעבור ישראל. במצב עניינים מסוים זה יכול להיות דווקא יתרון.

אם ישראל תסכים להיעזר במתווך שוודי היא תיראה כמדינה המוכנה לעשות וויתורים בכך שהיא מקבלת מתווך הידוע כפרו-פלסטיני. השוודים ייאלצו להראות שהם לא חד-צדדיים ולכן לכל הפחות הם לא יתנגדו לדרישה הישראלית שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי או לדרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. אם בכל זאת יגלו השוודים עוינות לדרישות הישראליות תוכל ישראל להכריז על המתווך כחד-צדדי ולפרוש, דבר שהיה קשה לה לעשות עם המתווכים האמריקאים (שתחת רוב הממשלים לא היו שונים מהאירופאים בדרישותיהם). הצד הפלסטיני, לעומת זאת, לא יוכל להשתמש בטיעון שהמתווכים לא הוגנים מכיוון שברור לכל שאין להם תומכים נדיבים ועקביים יותר מהשוודים. אם הם יסרבו לשאת ולתת בהוגנות יהיה ברור לכל שהפעם הם סרבני השלום ולא הצד הישראלי.

ברור שקשה להרבה ישראלים להתגבר על הרתיעה האוטומטית משוודיה אחרי דברים קשים שהם קראו ושמעו ששרת-החוץ שלה אמרה. הם לא היחידים. גם בשאר העולם התגובות אליה ולמדיניותה מעורבות. יש הרואים בשוודיה מדינה צבועה או אובדנית, אחרים רואים בה מופת של מדיניות חוץ מוסרית. מה שחשוב, עם זאת, בהקשר זה הוא שברגע שמדובר במעשים ולא במילים בלבד, הכל משתנה. מה זה משנה אם הצעדים השוודיים עד כה היו מונעים משנאת ישראל, מכוונות טובות, ממסורת מרקסיסטית או גישה פוסט-קולוניאליסטית? בשורה התחתונה כשמדובר במעשים, האינטרסים והריאל-פוליטיק חשובים יותר. על פני השטח דומה ששוודיה נוקטת מדיניות אנטי-ישראלית אבל בפועל, מעבר להררי המילים, לקטטות הדיפלומטיות ולמשחקי הכבוד לשוודיה יש מדיניות ברורה, יציבה ומשותפת לרוב המכריע של המחנות הפוליטיים בתוכה. היא מקיימת קשרי סחר וקשרים אקדמיים פוריים עם ישראל, אין בה כמעט תנועת חרם נגד ישראל, אין לה סיבה להתנגד לזכותה של ישראל להגדיר את עצמה ולהגן על עצמה והיא גם בעד זכויות-אדם ודמוקרטיה והסדר מדיני של שתי מדינות שיסיים את הכיבוש (במיוחד אם היא תוכל לקבל נתח מהקרדיט). מי שמתנגד לרעיונות האלו בוודאי אינו צריך לשתף פעולה עם השוודים. אבל מי שתומך בהם, גם אם הוא ליכודניק התומך בהם כרע במיעוטו כמו בנאום בר-אילן, יכול בהחלט למצוא בשוודים כלי עזר שימושי.

כך יכולה דווקא עמדתה הפרו-פלסטינית לכאורה של שוודיה להפוך את השוודים למתווך נוח לישראל. זאת כמובן בהנחה שזו מעוניינת בהסדר. כחלק מהמו"מ יוכלו השוודים לממן בכספי סיוע את שיקום הכלכלה הפלסטינית. גם זה לא יפגע בישראל מכיוון ששוודיה משקיעה כבר היום כסף רב ברשות הפלסטינית. אם ישראל תסכים לשתף פעולה עם מהלך כזה היא תוכל לדרוש פיקוח הדוק יותר על הכספים ולוודא שהם לא מושקעים בהסתה וטרור. מטבע הדברים כוחם של השוודים הוא מוגבל. הם לא יוכלו לקחת על עצמם את ההסדר העתידי של אחד הסכסוכים הוותיקים בעולם. אבל הם יוכלו לסייע להתניע את התהליך ולנצל את העובדה שהם לא מזוהים באופן מובהק עם אף אחת מהמעצמות המשפיעות באזור בכדי להכניס לתמונה גורמים משמעותיים יותר אם וכאשר השיחות יתקדמו ותהיה אפשרות לעלות לשלב הבא – סיוע לפלסטינים לבנות ישות מדינית ומתן ערבויות ביטחוניות ומדיניות לישראל. לא יהיה כמובן הסכם ללא פשרות ושיתוף פעולה של הישראלים והפלסטינים עצמם, אבל מתווך טוב הוא התחלה טובה ומתווך טוב איננו בהכרח חבר טוב. לפעמים ההיפך הוא הנכון.

לסיום, אי אפשר בלי מילה על אוסלו. בירתה של נורבגיה, שכנתה של שוודיה, כבר הולידה בעבר הלא רחוק הסכם מזרח-תיכוני שישראלים רבים רואים בו כישלון וטראומה לאומית. למרות שחלק גדול ממה שעמד בבסיסם של הסכמי אוסלו עדיין שריר וקיים, תומכי ההסכם ומתנגדיו כאחד ראו אותו מופר, סעיף אחר סעיף ע"י שני הצדדים וקורס אל תוך מערבולת של אלימות ואיבה. יהיה מי שיאמר שהסכמי אוסלו מוכיחים שעדיף שהסקנדינבים לא יהיו חלק ממעגל ההשפעה במזה"ת אך אפשר גם לראות את הדברים אחרת. נורבגיה אמנם קרובה לשוודיה אך היא שונה מאוד ממנה. מבחינה פוליטית, שוודיה היא ממובילות האיחוד האירופי, נורבגיה אפילו לא חברה בו. שוודיה יושבת במועצת הביטחון של האו"ם בשנתיים הקרובות, נורבגיה לא היתה במוע"הב כבר 15 שנה. השוודים משקיעים במדיניות החוץ שלהם כסף רב ומאמצים רבים, הנורבגים ידועים בתחום זה בעיקר בזכות פרס נובל לשלום שהוא בעצם פרס שוודי לגמרי. הסיבה היחידה שהנורבגים קיבלו את האחריות עליו היא שנורבגיה היתה עד 1905 חלק משוודיה.

הסכמי אוסלו היו רחוקים מלהיות מושלמים. אפשר וצריך ללמוד מהטעויות שנעשו בהם ולהפיק מהם לקחים. מה שהתחיל במדריד, וושינגטון, לונדון ואוסלו בשנות התשעים התגלגל, עם השנים, למציאות טראגית שעלולה להוביל לביטולו הסופי של פתרון שתי המדינות, למלחמת אזרחים, למדינת אפרטהייד או לחיסולה של המדינה היהודית. האם לא עדיף לפחות לשקול גישה חדשה? אם במקום להתבשם מהניהיליזם, חוסר המחויבות והפופוליזם מהבית הלבן תחפש ישראל גם אפיקים אחרים של שיתוף פעולה, לכו תדעו, אולי מה שהחל בהסכמי אוסלו יוכל להגיע לפרקו בפתרון מאוזן, יציב ובטוח יותר במסגרת הסכמי סטוקהולם.