אנטישמים, איסלמיסטים, פטריוטים בגרוש וסוציאל-דמוקרטים

לאור התקריות האנטישמיות בשוודיה, הממשלה החדשה באוסטריה וההישגים האלקטורליים של הימין הפופוליסטי ברחבי היבשת, התרסקותן של רבות מהתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופאיות היא בעייתית במיוחד. האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4850060

שני אירועים אירופאיים עלו לאחרונה לכותרות בישראל – כניסתה לקואליציה של "מפלגת החירות" בעלת השורשים הנאציים באוסטריה ותקיפות אנטישמיות בשוודיה, שככל הנראה בוצעו ע"י מבקשי מקלט מוסלמים. למרות השוני ביניהן, שתי התנועות שבלב אירועים אלו, הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי, דומות למדי. שתיהן צוברות כוח בשנים האחרונות, לשתיהן יש שורשים אנטישמיים, ושתיהן, למרות האלימות האצורה בהן, מוצאות ביטוי בשיח הפוליטי הנורמטיבי. שנאת הזרים של הימין מתבטאת בטענות כנגד הגירה ורב-תרבותיות והאנטישמיות והפונדמנטליזם של האיסלמיסטים מתבטאים בהפגנות נגד הממסד, ישראל וארה"ב.

הימין הקיצוני והאיסלם הבדלני באירופה דומים גם בכך שהם מסוקרים בהרחבה בתקשורת. תמונות של צעירים משתוללים בפרברים ומצעדים של גלוחי-ראש מוכרים עיתונים ומביאים רייטינג. עם זאת, יש תופעה פוליטית חשובה יותר המסוקרת הרבה פחות. בבחירות האחרונות בגרמניה, למשל, התמקדה התקשורת בהישג של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" הפופוליסטית אך חשובה לא פחות היתה ההתרסקות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שזכתה בתוצאה הגרועה ביותר שלה מאז 1945. גם הסוציאל-דמוקרטיים היוונים נחלשו בבחירות האחרונות ב-2015 ואיבדו כ-40% מכוחם ובהולנד, בעוד כולם עוסקים בהתחזקות של חרט וילדרס הלאומן, איבדה מפלגת העבודה המקומית כעשרים אחוזים מכוחה. תופעות דומות נרשמו גם בספרד, צרפת ואירלנד. בזמן שאירועים אנטישמיים למיניהם נידונים בהרחבה בתקשורת, התגובה להתרסקות של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות היא בד"כ פיהוק. הן נחשבות לשרידים אנכרוניסטים של הסדר הפוסט-מלחמתי ולמעט מדינות מעטות כמו שוודיה ופורטוגל ההצטמקות שלהן לטובת הימין (כמו בבריטניה ובישראל) או לטובת תנועות שמאל פופוליסטיות (כמו ביוון ובספרד), נראית טבעית.

אך מעבר להתעלמות התקשורתית היחלשותם של הסוציאל-דמוקרטים אינה תופעת לוואי של גלי הלאומנות והפונדמנטליזם באירופה אלא במידה רבה הסיבה להם. בהתאם לכך, סוציאל-דמוקרטים הם גם היחידים שיוכלו להחזיר את החברה האירופית לאיזון חברתי, לרווחה ולצמיחה. נכון, מי שטוען שהאלימות והשנאה טבועות עמוק בתרבות המוסלמית מחד או בגנטיקה הגרמנית מאידך לא ישתכנע מכך שאפשר לטפל בהן באמצעים פוליטיים. אך מי שמאמין שהתוקפנות האנושית ניתנת לריסון מכיר בכך שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית הצליחה במשך כמה עשורים להגיע להישגים מרשימים בתחום זה. למעשה, מעולם לא היו חברות אנושיות ששילבו צמיחה כלכלית עם דמוקרטיה וזכויות אדם בצורה טובה כ"כ. קיצוניות דתית, לאומנות, עוני וגזענות אמנם לא נעלמו בהן אבל הן טופלו ביעילות באמצעות מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות, מערכות רווחה אוניברסליות וקליטת הגירה שמגובה ע"י לימודי שפה והכשרה מקצועית במימון המדינה. האתגרים החברתיים האדירים של קיום חברה דמוקרטית ורב-תרבותית דרשו אמנם "מדינה גדולה", מנגנון בירוקרטי ומיסוי גבוה אך רוחות הרפאים של העבר האלים של היבשת נותרו תחת שליטה.

אבל אז באו ההפרטות והרפורמות למיניהן וממשלות החלו מושכות ידיהן מהמשק ולסגת מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי. איגודים מקצועיים נחלשו, השכר ירד והאבטלה עלתה. ועם כל אלו חזרו רוחות הרפאים לפני השטח. הלאומנים והפשיסטיים של אירופה גייסו תמיד את תומכיהם בקרב הגברים הצעירים הכועסים וחסרי העתיד של המעמדות הנמוכים, ואלו לא חסרים כאשר הממשלה מקטינה ומחלישה את המגזר הציבורי, כשמערכת החינוך מופרטת וכשהמדינה לא מסייעת יותר במציאת דירה ומקום עבודה. מהצד השני, כשילדי מהגרים שהגיעו ליבשת למדו בבתי-ספר ממלכתיים וכשהוריהם נקלטו בעבודה בסיוע המדינה היה להם טבעי יותר להשתלב בתרבות המקומית ובעבודה לגיטימית מאשר בסניף המקומי של דא"עש. לא שסוציאל-דמוקרטיה מובילה תמיד לאינטגרציה אך כשהיד הנעלמה מטפלת בקליטת הגירה סגרגציה היא תוצאה כמעט הכרחית.

אנטישמיות, גזענות, ושנאה צומחות משילוב של השפעות תרבותיות ובעיות סוציו-אקונומיות וההתמודדות הנכונה איתן עוברת דרך חינוך, הסברה, תעסוקה, דיור ומערכת אכיפת חוק יעילה. אך מי ייקח על עצמו את כל אלו? בוודאי שלא השוק החופשי שאיננו מתערב במה שקורה בתוך הבית, בבית-הספר ובשכונה ומשאיר את התרבות, הנורמות והערכים לפרט ולגורמים מסחריים. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה לפחות עולה למגרש. בניגוד לשמאל החדש של היחסיות התרבותית ולימין הניאו-ליברלי המפקירים את הזירה, יש לו יומרות לחנך, להשפיע ולקבוע גבולות. הימין בונה חומות ומשלה את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ ולא משפיעות על החברה פנימה והשמאל החדש מחליף, כמו שגדי טאוב כתב כאן, את השוויון בין בני-אדם בשוויון בין ערכים ומגיע כך לאבסורדים כמו הגנה על זכותם של מיעוטים לדכא נשים. בסופו של יום האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

להקשיב, לא להטיף

ראש-הממשלה, נתניהו, יקיים ביום שני ביקור חשוב בבריסל וייפגש עם שרי-החוץ של האיחוד האירופי. האם הוא ינסה לנצל את המשבר בו מצוי האיחוד וינסה להביס את מנהיגיו, האם ינסה להקסים אותם בעוד אחת ממתקפות ההסברה הישראליות או שיפתיע ולשם שינוי יקשיב למה שיש לעמיתיו לומר?

English Follows

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4675552

https://www.haaretz.com/opinion/.premium-1.828157

בביקורו הנדיר של ראש-הממשלה בבריסל ביום שני הוא יוכל לבחור בין שתי גישות כשהוא יפנה אל שרי-החוץ של האיחוד האירופי. הראשונה היא לבצע את המופע הרגיל הכולל להיטים מוכרים ואהובים כמו: "סייבר, ווייז ומובילאיי", "האיראנים ישמידו את כולנו", ו-"הפסיקו להטיף לי". אין לזלזל במסרים אלו. ישראל ראויה להערכה על הישגיה, גם אם הם לא בהכרח תוצאה של פעילות הממשלה, והאיומים עליה ראויים לדיון בכל פורום בינלאומי. עם זאת, שותפיו לשיחה מכירים כבר את החומר הזה. למרות ההשמצות, הם אינם מתנגדים לקיומה של ישראל או לזכותה להגן על עצמה, הם בקיאים במצב הגאו-פוליטי במזה"ת והם מכירים בגדולתו של הסטרטאפ ניישן הישראלי. מדובר באנשים רציניים, המגובים במנגנון מקצועי ונהלים יסודיים של קבלת החלטות. אפשר לחלוק על מדיניותם אבל אין טעם להתייחס אליהם כאל הִיפִּים נאיביים וחסרי בינה או כאל אנשי עסקים המחפשים השקעה. רוה"מ כבר ניסה את הגישה הזו בקיץ בבודפשט כשנפגש עם ארבעה מנהיגים הנחשבים לידידותיים לישראל. "אירופה צריכה להחליט אם היא רוצה לחיות ולשגשג או להינמק ולהיעלם", הוא הטיף להם והאשים את היבשת כולה בעוינות לישראל ובהתנהגות "מטורפת". הדברים התפרשו בצדק כמתנשאים ויהירים.

אבל יש גם אפשרות אחרת – למרות שיש הרואים באיחוד-האירופי מפלצת בירוקרטית המנהלת יבשת שוקעת, יכול נתניהו להפתיע ולהקשיב למנהיגיו בלי לנסות להביסם או להפעיל עליהם קסמי הסברה. האיחוד מצוי אמנם במשבר אך מנהיגי אירופה מייצגים עדיין מדינות עשירות, אחראיות ויציבות. הם מחויבים לישראל לא פחות משותפיה החדשים מהודו, רואנדה וקולומביה, ואם רה"מ יטה להם אוזן הוא יגלה שהנקודה המעניינת בפגישה לא תהיה בהכרח דברי המשתתפים אלא העובדה שפורום המייצג את כל קצוות הקשת הפוליטית באירופה מצליח לגבש הסכמות בנושא אחד חשוב. למרות שיש בו שמרנים ורדיקלים, נאו-ליברלים וסוציאליסטים, דתיים ואתאיסטים, בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני האיחוד מדבר בקול אחד. למרות השוני המהותי בין שרת-החוץ הפמיניסטית של שוודיה, שר-החוץ הסוציאל-דמוקרט של גרמניה, שר-החוץ הימני קיצוני של הונגריה, הדיפלומט המקצועי מספרד והשמרן הנוצרי בן ה-31 מאוסטריה, כולם מיישרים קו בעניין הישראלי. פעם אחר פעם הם קובעים: אירופה בעד פתרון שתי המדינות.

אבל זהו מזמור ישן וחבוט. תכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום נשמעת כמו שריד מעולם שבו הסכסוך עם הפלסטינים נתפס כחזות הכל. בימינו הפלסטינים כבר לא מעניינים כמעט אף אחד ולממשלת נתניהו יש שותפים חדשים הרואים את העולם אחרת. בעבור בעלי-הברית החדשים של ישראל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נוסטלגיה מהניינטיז. הם מסתדרים היטב עם הימין הישראלי ולעיתים הם גם מגשימים את חלומותיו. אחד מהם הכריז על ירושלים כבירת ישראל, אחרים הסכימו לקבל מבקשי מקלט שישראל גירשה או לקנות נשק שישראל ייצרה. ההתלהבות מובנת. הימין הישראלי נבחר בבחירות דמוקרטיות וזכותו לטפח קשרים בינלאומיים ברוחו ובדמותו. עם זאת, לראש-ממשלה יש גם מחויבות ממלכתית. עליו לראות גם את החסרונות של שותפיו החדשים – חלקם פירומנים הנתמכים ע"י ניאו-נאצים, אחרים הם רודנים אכזריים המטפחים קשרים עם הפונדמנטליסטים מטהרן ומדמשק ויש גם סתם אנטישמים במסווה, שכמו אבותיהם הרוחניים משנות השלושים, הם עוסקים בהרס הדמוקרטיה, בניית חומות וגירוש זרים. גם אם בימינו הזרים הם מוסלמים ולא יהודים, לשים את כל הביצים של המפעל הציוני בסל של המשטרים האלו הוא מעשה חסר אחריות.

והאמת היא שהוא גם לא מועיל במיוחד. השותפים החדשים של ישראל אמנם אינם מציקים בהרצאות על הפרת זכויות-אדם, התנחלויות וכיבוש, אבל בסופו של דבר הם גם לא מספקים את הסחורה. נשיא ארה"ב הכריז על ירושלים כבירת ישראל אבל אי אפשר להסתיר את הפניקה במסדרונות השלטון מכך שהוא עלול לגבות על כך מחיר. הרוסים, שאינם מוטרדים במיוחד מענייני מוסר, מתאמים עם ישראל את פעילותם בסוריה, אבל מצביעים נגדה באו"ם פעם אחר פעם. אפילו הסינים לא מרשים לפועלי הבניין שהם מייצאים לישראל לעבוד מעבר לתחומי הקו הירוק. החברים החדשים של ישראל, מסתבר, מעוניינים באינטרסים שלהם הרבה יותר משהם מתעניינים בעתיד העם היהודי. אלו הם משטרים אופורטוניסטים, הם לא משתעשעים באידאולוגיות של הכרה עצמית, הם לא מתעניינים בשלום עולמי והם גם לא אלו שישלמו את מחיר המלחמה הבאה.

גם מנהיגי אירופה הם אינטרסנטים, הם אינם פועלים בשירות אידאות בלבד והם גוררים אחריהם קופות שרצים ענקיות. עם זאת, אצל חלקם נותרה מחויבות מסוימת ליציבות מדינית, לביטחון ואפילו לרמה מסוימת של צדק. אולי זה בגלל העבר המדמם, אולי זו מסורת של רציונאליות והומניזם, אולי סתם תחושות אשמה. כך או כך, זוהי המחויבות שישראל זקוקה לה. היא אינה זקוקה לשותפים שרוצים לבנות בית-מקדש שלישי או להעלות את המזה"ת באש ולהמית את נפשם עם פלישתים, אלא לשותפים שיעניקו לה הכרה בינלאומית בגבולות ברי-הגנה, שותפים שיתווכו ויממנו תכנית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולצמיחה חברתית וכלכלית לשני העמים בתוך משפחת העמים הדמוקרטיים. למרות שהוא יצא מהאופנה פתרון שתי המדינות הוא עדיין היחידי שחותר לכך והמנהיגים היחידים בעולם שמאמינים בו כיום אינם יושבים בוושינגטון, ניו-דלהי או קיגלי אלא בבריסל. אם הוא כבר בסביבה, רה"מ הישראלי יעשה נכון אם הוא יקשיב למה שיש להם לומר.

Netanyahu Ought to Listen, Not Just Preach, to EU Ministers
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only solution and the only world leaders who believe in it sit in Brussels, not Washington or Kigali

As Netanyahu prepares to visit Brussels, tensions with EU's Mogherini worsen
Macron tells Netanyahu: Give peace a chance, make gestures toward the Palestinians
Heading to EU, Netanyahu lashes out at Europe for 'condemning Trump, but not rocket fire'
Prime Minister Benjamin Netanyahu can choose between two approaches when he speaks to European Union foreign ministers in Brussels. The first is the usual appearance including familiar hits like “Waze” and “Mobileye,” “The Iranians will destroy us all” and “Don’t preach to me.” One shouldn’t disparage these messages. Israel deserves admiration for its achievements, even if they are not necessarily the result of government activity, and it is important to debate the threats against it in every international forum.
However, his interlocutors in the EU already know this material. Despite the slurs, they do not oppose either Israel’s existence nor its right to defend itself. They are familiar with the geopolitical situation in the region and value the start-up nation. You can disagree with its policy but there is no point treating them like naïve hippies or business people looking for an investment. Netanyahu tried this approach when he met with four leaders considered friendly to Israel in Budapest this summer. “Europe needs to decide if it wants to live and prosper or to disappear,” he preached to them, as he accused the entire continent of hostility toward Israel and “crazy” behavior. His statement was rightly interpreted as arrogant.

There is another possibility. Although some see the EU as a bureaucratic monster running a sinking continent, Netanyahu can surprise them by listening to its leaders without trying to humiliate or enchant them. While the EU is in crisis, its leaders still represent wealthy, responsible and stable nations. They are committed to Israel no less than Israel’s new partners in India, Rwanda and Colombia. If the prime minister will lend them an ear, he will discover that a forum representing all shades of the European political spectrum manage to forge agreements on a very important issue.
The EU speaks with one voice on everything related to the Israeli-Palestinian conflict. They do it despite the substantial difference between Sweden’s feminist foreign minister and Germany’s social democratic foreign minister, the far right-wing Hungarian foreign minister and others. Time after time, they agree that Europe supports a two-state solution.
However, it is an old tune. The plan to divide the land into two states sounds like a remnant of days gone by when the conflict with the Palestinians was at the top of everyone’s agenda. Today, the Palestinians barely interest anyone, and the Netanyahu government has new partners, for whom the Israel-Palestinian conflict is nostalgia from the 1990s. They get along well with the Israeli right wing and sometimes even agree to accept asylum seekers expelled by Israel or to buy Israeli-made arms.

The Israeli right was elected in democratic elections, and it has the right to foster international relations in its spirit and image, but the prime minister also has a national obligation to see as well the shortcomings of his new partners. Some of them are pyromaniacs supported by neo-Nazis. Others are cruel tyrants who foster ties with fundamentalists from Tehran and Damascus. Some of them are just anti-Semites in disguise, who are busy destroying democracy, building walls and deporting foreigners, just like their spiritual predecessors of the 1930s, even if today the foreigners are Muslims, not Jews. Putting the future of the Zionist enterprise in their hands is irresponsible.

Neither is it particularly helpful. Israel’s new partners may not irritate it with lectures on human rights violations, settlements and the occupation, but they also fail to deliver the goods. The U.S. president recognized Jerusalem as Israel’s capital, but it is hard to hide the panic in the government regarding the price his declaration may cost. The Russians, who are not bothered by ethical matters, coordinate operations in Syria with Israel, but repeatedly vote against it in the UN.
Even the Chinese don’t permit the construction workers they send to Israel to work beyond the Green Line. Israel’s new friends, it turns out, are concerned with their interests much more than in the Jewish people’s future. These regimes are opportunistic. They don’t indulge in ideologies and world peace doesn’t interest them. And they won’t pay the price of the next war.
European leaders also have interests and are not solely motivated by ideology, but some of them maintain a commitment to political stability, security and even a certain level of justice. Perhaps it is the tradition of humanism, or it is because of its bloody past, or simply feelings of guilt. Either way, it is a commitment Israel needs. Israel does not need partners who want to build a third temple and light up the Middle East, but rather the kind that will award it international recognition within defensible borders, that will mediate and fund a plan for a solution to the conflict with the Palestinians and to socioeconomic growth for both peoples.
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only one that strives for this goal. The only leaders in the world who believe in it today do not sit in Washington or Kigali but in Brussels. If he’s already in the neighborhood, Netanyahu would do well to listen to what they have to say.

David Stavrou
Haaretz Contributor.

התחממות ביחסי ישראל – שוודיה

בשבועות האחרונים נראים סימנים של שיפור משמעותי ביחסי ישראל – שוודיה. לאחר שלוש שנים של משברים, קיפאון מדיני וחרמות, נפגש שגריר ישראל בסטוקהולם עם שרת-החוץ השוודית ובמקביל נערכו בישראל ביקורים רשמיים של גורמים שוודים בכירים.

English version follows

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4667460 (עם נועה לנדאו)

יחסי ישראל-שוודיה נמצאים במשבר מאז הכירה ממשלת שוודיה במדינה פלסטינית ב-2014. הצעד עורר זעם בירושלים והתגובות כללו התבטאויות חריפות של שר-החוץ דאז אביגדור ליברמן, שיחת נזיפה בשגריר השוודי בישראל והחזרה של שגריר ישראל בשוודיה להתייעצויות. הדרדרות נוספת ביחסי שתי המדינות נרשמה כתוצאה משורת התבטאויות של שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, שקשרה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין הפיגועים בפריז ב-2015 והזהירה מ"הוצאות להורג ללא משפט" של מחבלים פלסטינים. ממשלת שוודיה ושרת-החוץ טענו שהדברים הוצאו מהקשרם אך בירושלים לא שוכנעו. רה"מ, נתניהו, אמר שאמירתה של וולסטרום היא: "שערורייתית, לא מוסרית וטיפשית", מנהיג "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, טען שוולסטרום נותנת רוח גבית לטרור והשר שטייניץ וחה"כ יאיר לפיד כינו אותה ואת מדיניותה אנטישמית. מאז, החרימה ישראל למעשה את שרת החוץ וע"פ גורמים שונים גם מנעה ביקור שלה בארץ. סגנית שרת החוץ, ציפי חוטובלי, אף הכריזה ש"מדינת ישראל סוגרת את הדלת בפני ביקורים רשמיים משבדיה". יש לציין, עם זאת, שמבחינה רשמית שוודיה, כמו שאר מדינות אירופה, תומכת בפתרון שתי המדינות ותומכת בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. מה שמבדיל בינה למדינות אחרות היא התמיכה הציבורית, המדינית והכלכלית שהיא מעניקה לפלסטינים.

כעת, עושה רושם שנעשים מאמצים לסיים את המשבר. בנובמבר הגיעו לביקורים רשמיים בישראל שני בכירים שוודיים, שניהם חברי מפלגתה של וולסטרום. יו"ר הפרלמנט השוודי, אורבן אהלין, ביקר בארץ כאורחו של יו״ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ושרת המסחר השוודית, אן לינדה, ביקרה בישראל ומינתה שליחה שוודית בת"א האמונה על יצירת שיתופי פעולה כלכליים בין המדינות. השרה השוודית אף נפגשה עם גורמים בכירים כמו השר אופיר אקוניס, שהיה אחד מאלו שהאשימו בשנה שעברה את המדיניות השוודית בתמיכה בטרור.

לצעדים אלו מצטרפת פגישה שהתקיימה ב-16 בנובמבר בין שגריר ישראל החדש בסטוקהולם, אילן בן דוב, לשרת החוץ השוודית עצמה. "שמחתי להיפגש עם השגריר הישראלי החדש בסטוקהולם", אמרה שרת החוץ וולסטרום בתשובה לשאלת "הארץ", "היתה לנו שיחה טובה ובונה. יש כאן אווירה חדשה ואני מצפה לעבודה משותפת". גורם רשמי המקורב לשרה הוסיף שהטון בפגישה היה חיובי מאוד. לדבריו "השגריר החדש הפגין גישה חדשה לגמרי, ניכר היה שהוא שם פוקוס על הדיאלוג, הוא היה כנה וישיר וגישתו היתה בונה ופתוחה". לדברי הגורם השגריר והשרה צפויים להיפגש שוב בעתיד.

השגריר בן דב אומר שהפגישה נערכה במסגרת נוהג קבוע של שרת-החוץ להיפגש עם שגרירים חדשים. לשאלה האם הפגישה נעשתה באישורו ובידיעתו של שר-החוץ (שהוא גם רה"מ) ענה השגריר ששגריר לא עושה שום דבר בניגוד להנחיות ממשרד החוץ. הפגישה לא פורסמה, כפי שמתפרסמות פגישות מדיניות אחרות, בדף הפייסבוק של השגריר, והיא לא הופיעה בתקשורת המקומית או הישראלית. עם זאת, ע"פ בן-דב לא היתה כוונה להסתיר אותה. "יש הרבה פגישות שאינן מתפרסמות", הוא אומר, "עיקר העבודה לא מתפרסם בפייסבוק". בן דב טוען שאכן קורה משהו ביחסים בין המדינות אך זו אינה החלטה רשמית או שינוי מדיניות ישראלית. כשגריר חדש הוא נפגש עם גורמים רבים והוא אינו מסתיר את העמדה הישראלית. "בכל פגישות ההכרות שלי לא הסתרתי את העובדה שאנחנו רואים בהחלטה השוודית טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, זוהי טעות גורלית שלא רק גרמה נזק ליחסים הבילטרליים אלא גם לתהליך השלום מפני שהיא לא מעודדת את הפלסטינים לחזור לשולחן המו"מ", הוא אומר, "האווירה החדשה ביחסים בין שוודיה לישראל לא באה על חשבון התביעה החד-משמעית לשיפור המדיניות השוודית כלפי ישראל. לא החלטנו להעלים עין או לעבור לסדר היום. אנחנו בהחלט מצפים לתפנית במדיניות החד-צדדית של שוודיה".

גם שרת-החוץ השוודית לא שינתה את עמדותיה והיא טוענת שהצעד השוודי מ-2014 העניק תקווה לצעירים פלסטינים והקטין את אי-השוויון בין הצדדים בסכסוך. לטענתה ישראל הענישה את שוודיה על ההכרה בפלסטין וניסתה להשתמש בה על מנת להרתיע מדינות אחרות מללכת בעקבותיה. "אנחנו לא נגד ישראל, אנחנו רוצים פתרון של שתי מדינות", היא אומרת, "אנחנו בעד שלום ורוצים יחסים גם עם ישראל וגם עם פלסטין". וולסטרום מודעת לכך שיש עדיין כעס בירושלים, היא מוכנה לדיאלוג אך היא לא מקבלת את הביקורת האישית עליה. "אנחנו ממשיכים להושיט יד לישראל וחבל מאוד שפורסמו עליי כל כך הרבה שקרים מוחלטים. חלקם מזלזלים ומעציבים מאוד", היא אומרת ומכוונת להאשמתה באנטישמיות, "מי שעוקב אחרי הקריירה הפוליטית שלי יודע שהמלחמה באנטישמיות ובנאציזם תמיד היה אחד הכוחות החזקים ביותר שמניעים אותי. אי אפשר להאשים כל מי שיש לו ביקורת על פעולות פוליטיות כמו ההתנחלויות הלא חוקיות, באנטישמיות. זה לא עוזר לכלום".

ישנם, אם כן, עדיין חילוקי דעות חריפים בין שוודיה לבין ישראל אך דומה שבשעה זו שני הצדדים מעוניינים לכל הפחות לדון בחילוקי הדעות ולהתמודד איתם ולא להמשיך להתכתש בפומבי.

Israel Renews Ties With Swedish Foreign Minister Who Sought Probe of 'Extrajudicial Killings'

https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-1.827371

Margot Wallstrom meets with Israel’s new ambassador in Stockholm and says a better atmosphere has been forged

David Stavrou and Noa Landau (Stockholm) Dec 06, 2017 10:01 PM

STOCKHOLM — Israel has resumed its relations with Swedish Foreign Minister Margot Wallstrom, whom Israeli officials harshly criticized last year after she called for an investigation into alleged extrajudicial killings of Palestinians by Israel.
Israel’s new ambassador to Stockholm, Ilan Ben-Dov, spoke with Wallstrom last week in a meeting that was not made public, the Foreign Ministry said. Also, three years after Sweden recognized a Palestinian state, Swedish officials visited Israel last month and met with officials such as Knesset Speaker Yuli Edelstein and Science Minister Ofir Akunis.

Israel’s relations with Sweden badly deteriorated when Sweden recognized a Palestinian state in 2014, a move followed by harsh statements by then-Foreign Minister Avigdor Lieberman and Israel’s recalling of its ambassador.
Tensions then increased, in part because of Wallstrom’s statements linking the Israeli-Palestinian conflict to the November 2015 terror attacks in Paris. Around that time, Wallstrom called for an investigation to determine if Israel was guilty of extrajudicial killings of Palestinians after an outbreak of stabbing attacks against Israelis.
The Swedish government and Wallstrom said her words had been taken out of context, but Israel’s Foreign Ministry called the statement “scandalous, surreal, impudent and detached from reality.” Israel then boycotted Wallstrom, and no government official agreed to meet with her on her visit to the region in December 2016.

As part of efforts to end the crisis, two Swedish officials, both from Wallstrom’s Social Democratic Party, visited Israel last month. One was Parliament Speaker Urban Ahlin, who visited Israel as Edelstein’s guest. The other was Sweden’s EU and trade minister, Ann Linde, who met with officials including Akunis, and appointed an envoy to bolster economic cooperation between the two countries.

On November 16, Ben-Dov met with Wallstrom as part of a routine procedure for new ambassadors. Wallstrom told Haaretz she was pleased to meet with Israel’s new ambassador in Stockholm. She and Ben-Dov had a good, constructive conversation, she said, adding that a new atmosphere had been forged.
An official close to the minister said the atmosphere at the meeting was very positive and the two were expected to meet again soon.
Asked whether the meeting had been held with Prime Minister Benjamin Netanyahu’s approval, Ben-Dov said an ambassador always adheres to the Foreign Ministry’s directives. Netanyahu is also foreign minister.
Still, the meeting was not reported on the ambassador’s Facebook page, as is customary, and no press release was issued.
“Many meetings aren’t made public,” Ben-Dov said. “The main work isn’t published on Facebook.”
He confirmed that Israel-Swedish had developed, but said no official decisions had been made and Israel’s policy remained unchanged.
“In all my meetings I didn’t hide the fact that we see the Swedish decision to recognize a Palestinian state a first-rate strategic mistake,” Ben-Dov said. “It’s a crucial error that not only damaged bilateral relations but the peace process as well.”
Wallstrom still maintains that recognition of the Palestinian state gave hope to young Palestinians and reduced inequality between the two sides of the conflict. She said Israel had punished Sweden for this move and tried to deter other countries from following suit.
Sweden is not against Israel, it wants a two-state solution, she said. Her country is for peace and wants relations with both sides.
Wallstrom said it was unfortunate that so many lies were published about her, saying she was sad about claims that her statements were anti-Semitic.
Foreign Ministry spokesman Emmanuel Nahshon said Ben-Dov’s meeting with Wallstrom was a customary procedure for every new ambassador in every country.
“Our positions on issues on the agenda were made perfectly clear to her,” he said.

Noa Landau reported from Israel.

David Stavrou, Haaretz Contributor

"שתי יריות דרך הדלת": גרסת המשפחה של הפלסטיני שהתנקשו בחייו בשוודיה

הכיסוי שלי ב"הארץ" לפרשת הרצח של מוחמד תחסים אל-בזם (קיטה) השוודי ממוצא פלסטיני שנרצח בביתו בעיירה לימרד (Limmared).

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.4386128

ובגרסה האנגלית:http://www.haaretz.com/middle-east-news/palestinians/.premium-1.808916

Family of Palestinian 'Assassinated by Mossad': 'We’re Not Safe Even in Sweden'
read more: http://www.haaretz.com/middle-east-news/palestinians/.premium-1.808916

ותוספות שנכתבו ע"י כתבי הארץ, ג'קי חורי וברק רביד:

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4383019

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4379677

 

האם הימין האירופי מאיים לפגוע בזכותן הבסיסית של נשים לבצע הפלה?

במשך שנים היתה זכותן של נשים לבצע הפלות מובנת מאליה ברוב מדינות אירופה. אבל עליית כוחו של הימין ביבשת, בצרוף אג'נדות מיובאות מארה"ב, מאיימים לפגוע כעת גם בזכות בסיסית זו.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4062321

העלייה בכוחן של תנועות הימין האירופאיות היא אחד הנושאים המרכזיים על סדר-היום הפוליטי של היבשת בחודשים האחרונים. ההישג האלקטורלי של החזית הלאומית בצרפת, התחזקותן של תנועות ימין פופוליסטיות בגרמניה ובשוודיה והמדיניות הריכוזית של המשטרים בפולין ובהונגריה מתפרשים בעיקר כתגובה למשבר הפליטים של השנתיים האחרונות ומעוררים דיון סוער על מדיניות ההגירה והשלכותיה. אך מעבר לנושא ההגירה יש נושאים אחרים המהווים כיום מוקדי מחלוקת בין הימין והשמאל באירופה. ביניהם ניתן למנות נושאים כמו החופש האקדמי, עצמאות בתי-המשפט, חופש העיתונות וזכויות קהילת הלהט"ב. אחד הנושאים האלו הוא נושא שבמשך שנים היה שולי יחסית – המדיניות כלפי הזכות להפסקת הריון. בחודשים האחרונים, עם זאת, ניתן לראות שינוי במספר מדינות ביבשת בהן הדיון על הפלות הפך לאחד הדיונים המרכזיים במדינה.

בשונה מאירופה, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי נושא ההפלות מהווה את אחד הוויכוחים ההיסטוריים הגדולים בין שמרנים וליברלים. בארה"ב הפלות הן חוקיות באופן עקרוני מאז פסק-הדין של בית-המשפט העליון ב-1973 הידוע בשם רו נגד וייד (Roe vs. Wade) שהגן על זכותן של נשים לבחור להפיל בשם זכותן לפרטיות. עם זאת, כבר שנים רבות מתנהל בארה"ב וויכוח מוסרי בעיקרו בין מתנגדי ותומכי "זכות האישה לבחור" המתבטא גם כוויכוח פוליטי ומשפטי כלפי חוקים המגבילים באופן מעשי את הנגישות להפלות. הוויכוח בארה"ב משפיע גם על המצב במדינות נוספות. כבר בימים הראשונים לנשיאותו חתם הנשיא טראמפ, המתנגד להפלות, על צו האוסר על הענקת סיוע פדרלי לארגונים בינלאומיים שתומכים בהפלות או מסייעים בביצוען. צעד זה שננקט כבר בעבר אך בוטל ע"י הנשיאים הדמוקרטיים קלינטון ואובמה, ישפיע על נשים בכל רחבי העולם ויקשה על הנגישות להפלות במדינות רבות.

באירופה, לעומת זאת, המדיניות בעשורים האחרונים היתה פחות מעוררת מחלוקת. נכון להיום רוב מדינות היבשת מאפשרות הפלות. אמנם זוהי איננה זכות מוחלטת, היא שונה ממדינה למדינה ויש גם מדינות מעטות כמו מלטה ואירלנד האוסרות הפלות כמעט לחלוטין או מגבילות אותן למקרים של אונס או סכנת חיים לאם, אך מרבית המדינות מאפשרות הפלות בכפוף להגבלות והסדרים חוקיים שונים. בד"כ הזכות ניתנת בחופשיות בשליש הראשון של ההיריון ומוגבלת בשלב מאוחר יותר. מדינות מסוימות, כדוגמת בריטניה והולנד, מאפשרות הפלות גם בשלבי הריון מתקדמים יותר ובמדינות שונות יש חובת ימי המתנה ודרישה לקיום שיחות עם רופאים או עובדים סוציאליים. בניגוד לארה"ב הדיון על הנושא באירופה איננו בעל אופי מוסרי, דתי וערכי בלבד. הוא כולל גם שיקולים דמוגרפיים, מסורת של תכנון חברתי ומשפחתי והשפעות של העבר הקרוב כמו ההשפעה של הגוש הסובייטי לשעבר שאפשר קיום הפלות במדינות מזרח-אירופה.

כמו בתחומים רבים אחרים, שוודיה היא אחת המדינות הליברליות ביותר בתחום. "בשוודיה הפלות הן חופשיות ובחינם עד השבוע ה-18 להריון", אומרת נינה רוז, סגנית יו"ר ארגון הרופאות השוודיות, "עד לשלב זה נשים אינן חייבות לתת הסברים והן אינן נזקקות לאישור, גם לא מבני-הזוג, אך הן זכאיות לקבל ייעוץ או לפגוש פסיכולוג אם הן מעוניינות בכך. בין השבוע ה-18 לשבוע ה-22 להיריון נשים הנזקקות להפלה נדרשות לאישור של שירותי הרווחה. מקרים אלו הם בד"כ מקרים של מחלות קשות, פגמים חמורים של העובר או בעיות חברתיות. עם זאת, 93% מהפסקות ההיריון מתקיימות לפני השבוע ה-11". רוז מסבירה שמרבית ההפלות בשוודיה מתבצעות ע"י נטילת גלולה ומיעוטן ע"י התערבות כירורגית, פרוצדורה המתבצעת באמצעות וואקום ונמשכת 5-10 דקות.

הקונצנזוס לגבי המדיניות השוודית כלפי הפלות הוא אמנם רחב אך לאחרונה גרמה מיילדת אחת לכך שהנושא יעלה לסדר-היום וייבחן מחדש. אלינור גרימרק, אחות ומיילדת כבת ארבעים מיונשפינג (Jönköping) שבדרום שוודיה, ניסתה להתקבל לעבודה בשלושה בתי-חולים ומרפאות באזור מגוריה. במהלך התהליך, שהחל ב-2013, הבהירה גרימרק למעסיקיה הפוטנציאליים שהיא איננה מוכנה להשתתף בקיום הפלות, לחלק גלולות "היום שאחרי" ולהתקין התקנים תוך-רחמיים. גרימרק הסבירה שסירובה נובע מאמונתה הדתית הנוצרית ושחופש המצפון שלה מגן על זכותה לא לבצע פעילויות המנוגדות להשקפת עולמה. מקומות העבודה, עם זאת, טענו שהפלות ואמצעי מניעה הם חלק מהגדרת התפקיד ודחו את בקשות העבודה שלה. כאן החלה סאגה משפטית ארוכה. גרימרק פנתה תחילה לנציב קבילות הציבור וטענה שהיא מופלה לרעה. כאשר טענתה לא התקבלה היא פנתה לבית-הדין המחוזי, דרשה פיצויים וטענה שחופש הדת והמצפון שלה, כפי שהוא מנוסח באמנה האירופאית לזכויות אדם, נפגע. כשגם תביעה זו נדחתה היא פנתה לבית-הדין לעבודה. באפריל השנה גם תביעה זו נדחתה ואפשרויותיה המשפטיות של גרימרק בשוודיה הגיעו למיצוין. בשלב זה, אם כן, אין סכנה למדיניות ההפלות השוודית מהצד המשפטי אך במעגלים העוסקים בתחום ישנה עדיין דאגה.

הרופאה נינה רוז מספרת שמפלגת הימין הפופוליסטית, "השוודים הדמוקרטים" מעוניינת לקצר את תקופת ההיריון בה הפלות הן חוקיות מ-22 ל-12 שבועות ושגם מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הביעה התנגדות עקרונית להפלות אם כי לא כהצעה מעשית להגבלתן. "המקרה של אלינור גרימרק גרם לאנשים להביע אמביוולנטיות ברשתות החברתיות אבל החוק הוא חוק והוא אינו יכול להיות אמביוולנטי", היא אומרת, "הבחירה היא בין העמדת חייהן של נשים בסכנה לבין חוק המאפשר הפלות חופשיות ובחינם. ברמה הגלובלית אנחנו יודעות שכאשר זכות הנשים לבחור היא מוגבלת, נשים יסכנו את בריאותן ואפילו ימותו מכיוון שהן יפילו בכל מקרה, כחוק או שלא כחוק". ע"פ רוז טענותיה של המיילדת גרימרק הן מדאיגות ובניגוד לטענותיה זכותה להביע את דעתה לא נפגעה. להיפך, דעתה הופיעה בהרחבה בכל אמצעי התקשורת במדינה. "מערכת הבריאות מיועדת בעבור הפציינטים, לא בעבור הצוות הרפואי", היא מסכמת, "דעותיי הפוליטיות לא אמורות להשפיע על הטיפול שאני מעניקה לחולים שלי".

פרשת המיילדת אלינור גרימרק איננה עניין שוודי בלבד. כעת, כאשר היא הפסידה את המערכה בשוודיה ועברה להתגורר ולעבוד בנורבגיה שם ניתנת למיילדות האפשרות לא לבצע הפלות, הודיעה גרימרק שהיא תפנה לבית-הדין האירופי לזכויות-אדם. המשמעות של צעד זה חורגת בהרבה מהמקרה הפרטי של גרימרק. למעשה, הדיון בבית-הדין בשטרסבורג יהיה רק עוד חזית מבין חזיתות רבות בחודשים האחרונים על החופש של נשים באירופה לבחור לבצע הפלה.

אחד האירועים החשובים במאבק התרחש בפולין באוקטובר 2016 כאשר עשרות אלפי בני-אדם הפגינו והשתתפו באירועי מחאה בכל רחבי המדינה כנגד הצעת חוק שיזם ארגון שמרני המתנגד להפלות ונתמך ע"י מאות אלפי אזרחים פולניים. ההצעה היתה אמורה להחמיר את ההגבלות על הפלות בפולין שהן חמורות גם כך. במצב הקיים מותרות הפלות בפולין רק במקרים של סכנה לחיי האישה, מקרי אונס ופגמים חמורים בעובר. ע"פ הצעת החוק החדשה הפלות אמורות היו להיות אסורות לחלוטין, למעט במקרים של סכנה לחיי האישה, כאשר עונש מאסר יוטל על מי שיבצעו אותן. ההנהגה הפוליטית בפולין תמכה תחילה בהצעה אך בעקבות המחאה ההמונית ההצעה ירדה לבסוף מסדר היום. עם זאת, יש לזכור שגם במצב הנוכחי נשות פולין הבוחרות להפסיק היריון נאלצות לעבור הפלות לא חוקיות מסוכנות או להוציא כסף רב בעבור נסיעות לביצוע הפלה בגרמניה השכנה. הנושא חשף מחלוקת עמוקה בתוך הציבור הפולני והוא רחוק מלרדת מסדר-היום.

מקרה נוסף שעשה כותרות באירופה הוא המקרה של איטליה שם התברר שכ-70% מהגניקולוגים מסרבים לבצע הפלות. מספר זה, כך מסתבר, נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות והוא גבוהה עוד יותר, בסביבות 90%, באזורים מסוימים של המדינה. רופאים איטלקיים צוטטו בתקשורת האירופית כשהם טוענים שנשים רבות במדינה ביצעו הפלות בלתי חוקיות וסיכנו את בריאותן בעקבות סירובם של רופאים לבצע הפלות למרות שבאיטליה הפלות מותרות רשמית בשלושת החודשים הראשונים להיריון. באוקטובר 2016 נפטרה אישה בת 32 בסיצילה כתוצאה מסיבוך בשבוע ה-19 של היריון עם תאומים. ע"פ טענת המשפחה, המוכחשת ע"י בית-החולים, סירב הרופא המטפל לבצע הפלה כאשר הדבר היה ניתן ויכול היה להציל את חיי האישה שנפטרה לבסוף כתוצאה מזיהום לאחר שהשלימה את לידת העוברים שבשלב זה היו כבר מתים. ע"פ עדות אביה של האישה, הרופא המטפל אמר שהוא לא יבצע הפלה "כל עוד הלב הקטן של העובר עדיין פועם". מצבן של נשים המבצעות הפלות לא חוקיות באיטליה הוא מסובך גם מבחינה כלכלית מפני שע"פ תקנות חדשות של משרד הבריאות האיטלקי ניתן להטיל עליהן קנס של בין 5,000 ל-10,000 יורו, איום שעלול למנוע מהן לפנות לקבלת טיפול רפואי.

לנה לנהרד, פרופ' להיסטוריה של רעיונות באוניברסיטת סודרטורן שבסטוקהולם, טוענת שנושא ההפלות באירופה עבר פוליטיזציה בשנים האחרונות. "למדינות שונות באירופה יש מדיניות שונה בנושא והמדיניות שלהן השתנתה במהלך השנים", היא אומרת, "בשנים האחרונות הנושא הפך לפוליטי יותר ויש אליו מודעות גבוהה יותר. גם ברמת האיחוד האירופי ניתן לראות היום גופים שונים המתנגדים להפלות המנסים לשים את הנושא במרכז סדר-היום". למרות שהדיון איננו חדש מצביעה לנהרד על התפתחות חדשה בטיעוני המתנגדים להפלות באירופה. "פעם הטיעונים היו מבוססים בעיקר על אתיקה נוצרית", היא אומרת, "היום ישנם גם טיעונים לאומניים בעלי אופי דמוגרפי. הדברים אינם נאמרים בהכרח בגלוי אבל ישנם טיעונים המבוססים על חשש מ"החלשות האומה" ועל הרצון לדאוג לגידול דמוגרפי מקומי במקום גידול דמוגרפי המבוססת על הגירה". למרות הגישות הלאומניות החדשות יחסית לנושא מצביעה לנהרד על הפרספקטיבה הגלובלית ועל ההשפעה האמריקאית על אירופה בתחום זה. "בארה"ב מתנגדי ההפלות פעילים כבר שנים רבות והם מסייעים למתנגדי ההפלות באירופה. בשוודיה, למשל, אנחנו עדים כבר משנות ה-80 ו-90 לספרים וכתבות מארה"ב שמתורגמים לשוודית ולהזמנות של מרצים אמריקאים המייבאים את הרעיונות והטיעונים שלהם לשוודיה".

רבים מדברים על הקשר בין פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, בחירתו של הנשיא טרמפ בארה"ב ועליית כוחו של הימין הפופוליסטי במדינות אירופה. במקרה של ההפלות הקשר איננו מקרי. המוקד האידיאולוגי של ההתנגדות להפלות נמצא בארה"ב ובשנים האחרונות התנגדות זו הפכה לענף ייצוא מצליח כאשר ארגונים אמריקאים שונים תורמים מניסיונם ומייצאים את הטקטיקות שלהם למקביליהם האירופיים. דוגמא מעניינת לעניין זה הוא הארגון CBR (Center for Bio Ethical Reform) בהנהגתו של גרג קאנינגהם, מחוקק רפובליקני לשעבר מפנסילבניה. ארגון זה אחראי במידה רבה להפצת התמונות הגרפיות של עוברים מתים ככלי תעמולה במדינות כמו בריטניה, אירלנד ופולין. קאנינגהם מבקר באירופה, מקיים תדרוכים ומייעץ לארגונים מקומיים כיצד לנהל את מאבקיהם. טקטיקה נוספת הנפוצה בארה"ב היא קיום הפגנות ותפילות מחוץ למרפאות המבצעות הפלות המיועדות להפחיד ולהרתיע נשים ואנשי צוות רפואיים. גם שיטה זו מופצת באירופה בין השאר ע"י ארגון 40 Days for Life המקיים מחוץ למרפאות בכל רחבי העולם אירועי מחאה הנמשכים 40 ימים (המספר 40 נבחר בגלל נוכחותו בסיפורים תנ"כיים כמו המבול בימי תיבת נוח, זמן השהות של משה על הר סיני וההתבודדות של ישו במדבר). הארגון שהחל את פעילותו בטקסס, הרחיב את פעילותו בשנים האחרונות למאות מוקדים ברחבי העולם והוא פועל כיום במדינות אירופאיות כמו ספרד, גרמניה, פורטוגל, קרואטיה ורומניה. גם לפרשת המיילדת השוודית יש הקשר אמריקאי. ארגון הלובי הנוצרי האמריקאי Alliance Defending Freedom מסייע לגרימרק כלכלית ומשפטית ויש בשוודיה כאלו הרואים במשפט המקומי חלק מקמפיין בינלאומי הממומן ומאורגן ע"י כוחות שמרניים בארה"ב. "יש כוחות בעלי ממון רב שעובדים קשה מאוד על מנת לשנות את דעת הקהל ואת החוק בשוודיה ובמדינות אחרות בעולם", אומרת הרופאה השוודית נינה רוז, "אלו ארגוני לובי שעובדים בצורה מקצועית מאוד להשגת מטרותיהם".
כך ניתן לראות באירועים האחרונים בשוודיה, פולין ואיטליה בצרוף העלייה בכוחן של תנועות הימין הפופוליסטיות באירופה עדות לקואליציה בין מתנגדי ההפלות המסורתיים לבין כוחות לאומנים מתחדשים באירופה. תנועות ימין חילוניות כמו "האלטרנטיבה לגרמניה" ו"החזית הלאומית" בצרפת אינן מתנגדות באופן רשמי להפלות אך הן מטיפות ל"ערכי משפחה מסורתיים" ומזהירות מאיומים דמוגרפיים הדורשים את הגברת הילודה המקומית. על רקע זה הופך נושא ההפלות לחלק מברית שמרנית חדשה המבוססת לא רק על רצון להגביל את זכותן של נשים לבחור בהפלה אלא גם על התנגדות לשאר הישגי התנועה הפמיניסטית ולמתן זכויות פוליטיות וחברתיות לקהילת הלהט"ב. הוויכוח על זכותה של אישה לסיים את הריונה הופך כך לחלק מוויכוח מכונן בעיצוב דמותה של אירופה ולחלק ממערכה רחבה יותר על זכויות אדם, שוויון מגדרי וחופש בחירה. מערכה שדומה שהיא רחוקה מלהסתיים.

פגישה אחרונה

הנה משהו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם לרגל הבחירות בצרפת.
טקסט לזכרו של אחד המנהיגים הצרפתים החשובים, המשפיעים ומעוררי ההשפעה של מאה השנים האחרונות. מתוך הספר "צלב ישראלי".

ראשית העובדות.

ליאון בלום היה ראש-הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת וגם ראש הממשלה היהודי הראשון. בימי מלה"ע השנייה הוא עמד למשפט כאשר ממשלת וישי האשימה אותו בפגיעה בחוסן האומה. בלום נשלח לבוכנואלד. הוא נשמר שם בחיים וגם התחתן בכלא. כעבור שנתיים, כאשר האמריקאים החלו להתקרב, הועברו בלום ורעייתו בשיירה לדכאו ומשם אל עבר הרי טירול. הם שוחררו על ידי פלוגת וורמאכט שנכנעה והאמריקאים לקחו עליו חסות. אחרי המלחמה הוא חזר לפעילות פוליטית בצרפת ונפטר ב-1950.

היילמאר שאכט היה נשיא הרייכסבאנק ושר הכלכלה של גרמניה הנאצית. הוא היה מאלו שלחצו למנות את היטלר לקאנצלר והוא חיבר אותו לכסף הגדול של גורמים כמו התעשיין פריץ טיסן (שבמקרה או שלא במקרה היה גם הוא אסיר בדכאו בסוף המלחמה). לאחר כמה שנים בהן היה שאכט הדמות הכלכלית החשובה ביותר ברייך השלישי, הוא הסתכסך עם גרינג ונקלע לחילוקי דעות עם היטלר והוא נאלץ להתפטר. הוא עשה זאת באיטיות רבה וככל הנראה בחוסר חשק גדול. זה לקח לו מ-1937 ועד 1943 לנתק את כל קשריו עם הממשל הנאצי. לבסוף, ב-1944 הוא נאסר. הוא נשלח לרוונסברוק, אח"כ לפלוסנבורג ולבסוף לדכאו. שם הוא פגש את לאון בלום בבלוק האח"מים (כן, היה דבר כזה גם במחנות ריכוז).

בתום המלחמה עמד שאכט למשפט בנירנברג באשמת פשעים כנגד השלום. הוא טען, כמובן, שהוא איננו אשם, שהוא התפטר לפני המלחמה, שהוא היה בקשר עם המחתרת ושהוא ישב בעצמו במחנה ריכוז. הוא זוכה במשפט ויצא לחיים חדשים. בגלגולו החדש הקים שאכט בנק והיה למרצה מבוקש ויועץ כלכלי למדינות זרות. הוא נפטר ב-1970, בן 93, במינכן. לא כל כך רחוק מהבונקר בדכאו.

וכעת, הפואמה…

פגישה אחרונה

הימים ימי אופל ורוע היו, בבוואריה בלב היבשת.

הקרבות כבר כמעט הסתיימו בחזית, אך בעורף עדיין שלהבת.

ובדכאו, באב-הטיפוס, עוד גוועו

ברעב, בחולי, בקור

וערמות המתים של אירופה גבהו,

והיה החלב שחור.

 

אך בקצה מחנה, סמוך למגרש, בבניין הארוך, הצפוף

ישבו אסירים ששמרו את פניהם, שהותר להם קול וגוף.

הכלואים לא עונו, לא נורו, לא נתלו, לא הומתו כמנהג המקום,

כי היו הם כמרים ואנשי עסקים, בעלי הדרגות של אתמול.

וכך התמלא הבלוק המיוחס בציבור מורם מעם,

נשיאים, נגידים, חברי דירקטוריון, מנהיגים שדעך זוהרם.

 

והיה בחצר, לאחר עוד מטח, נפגשו באקראי בשנית,

שני אישים שעד לא מכבר נמנו על שורות המעמד השליט.

האחד, מבוגר, יהודי ושמו בלום, היה ראש ממשלה צרפתי,

השני, היילמאר שאכט, איש כספים ומדינאי, הגזבר של הרייך השלישי.

 

וידע הראשון על אודות השני את כל מפעלו הרשמי.

שבכוח המארק את הפיהרר מכלום, לכס המלכות הוא הביא,

שהכשיר את השרץ וחיבר לו ממון וחלק איתו שלל מנעמים.

אך ידע בלום יותר, כי היה הוא נבון והבין את עומקם של דברים.

 

שהיה שאכט סימבול לכסף גדול שאדיש לגורל הבריות,

שהפנה את ראשו לכיוון השני כשהיה לו לא נוח לראות.

כאנשי התרבות הגבוהה הידועים, בעלי מעמד ויוקרה

הוא נתן לשררה, לכבוד, לפיננס להיות לאמת המידה.

 

ובלום שהכיר על בוריו הטיפוס התעצב במקצת אל ליבו

כאדם היושב במושב אוטובוס, או עומד או קורא לתומו

ולפתע עולה ההוא המאוס, מכר שאיננו אוהב,

ונדרש הוא כעת לדבר בנימוס למרות המטען הכבד.

 

אך שאכט, מצידו, אם לומר בכנות, שמח על זו הפגישה.

ככל שירבו לפוגשו כאן, חשב, יהיה זה רק לטובה

כי ידע שקרבה לקיצה הלחימה והעורף הופך לחזית

ואחרי הקרבות בתי-דין יתכנסו ומחיר ישלם המכרית.

 

אז, ישוב על ספסל עם שאר נאשמים, יוכל לומר ברבים

לא ידעתי מאום, התנגדתי, מחיתי, הנה – חבריי יהודים!

תשאלו את בלום, עמיתי מצרפת, בו פגשתי שנית, במקרה

כשישבתי בדכאו בשבי הצורר, אזוק ומושפל ומוכה.

 

תודה לך פיהרר יקר, אמר שאכט בלבו כשישב בחצר

בלי משים לי נתת עתיד ותקווה לחיים כשהקרב ייגמר.

ובלום, שהביט וידע בדיוק מה עובר לו לשאכט, בראשו

חשב מי צריך את זו הפגישה שארגן השטן בגנו.

 

הוא הביט בעיניו של שאכט היריב וברכו ושאל לשלומו.

תודה אמר שאכט, טוב לראות את כבודו, ואז קד ולחץ את ידו.

ואח"כ דיברו כשני בני-אדם שעסקו באותם הדברים.

הם דיברו על נשיא בביתו הלבן ועל דרזדן ועל הרוסים.

 

ואז נפרדו, כידידים כמובן, והלכו כל אחד לתאו

ובלום אז סיפר לאשתו הטריה מדוע כבד הוא ליבו –

אם יבוא ניצחון, הוא אמר מהורהר, לא שלם יהיה, לא מלא

כי ברור כבר כעת כי שאכט ומרעיו, ישרדו וכוחם יעלה

וברור כבר כעת שחיים של אדם תלויים בבסיס כלכלי

וברור שההון, כמו לפני הקרבות, ימלוך בסגנון בנקאי.

 

והבנק יתמיד להעלות הריבית, וליזום תוכניות של ייעול

לפטר, לפרק, למקסם ולצבור בשירות שדירת הניהול

וחומות וגבולות יוקמו ויופלו על גבם של איש ואישה

אחרי דכאו, סיכם, מי יודע בכלל אם נבדיל עוד בין טוב ובין רע.

 

וכמה ימים אחרי הפגישה נלקחו שאכט ובלום למגרש

ועברו בתוכם של המון אנשים בדרכם לפרק חדש

עייפים הם היו כאשר הם הובלו תוהים מה יהיה גורלם

ובאור אחרון ראו הם דבר מה שלכד את תשומת ליבם.

 

כשהרימו מבט באור אחרון הם ראו ציפור לבנה

מה מוזר, הם חשבו, כשראו על גבה עומדת ציפור שחורה.

 

סוף דבר:

ב-1951 חזר שאכט לגרמניה משהות ארוכה באינדונזיה. בדרך חזרה לאירופה הוא עשה עצירת ביניים. נחשו איפה… נכון, שש שנים אחרי השואה נחת "הקוסם הכלכלי" של היטלר, איש סודו ובכיר משטרו של הפיהרר במדינת היהודים, מדינה שרודפת עד קצה העולם אחרי כל אחד שהיה פעם קצין זוטר בוואפן ס"ס או ש"ג של מחנה-ריכוז. שאכט נחת בישראל כנוסע בטרנזיט, הוא שתה כוס תה, הסתובב בין החנויות ואפילו התראיין והצטלם. אח"כ הוא המשיך בדרכו.
שאכט בא בגלוי ולא הייתה כל מניעה חוקית ממנו להשתמש בנתב"ג (אז שדה-התעופה לוד) כתחנת מעבר. בארץ היו אמנם כמה תגובות נרעשות, כתבו על זה קצת בעיתונות, התלוננו קצת בכנסת אבל כמו תמיד, עברו הלאה. תמיד הלאה, לעניין הבא.

למה חשוב לספר על האפיזודה הזו? לא כי זה מזעזע שלא עצרו אותו. שאכט, כמו נאצים רבים אחרים, היה חלאה לא בגלל הרצחנות שלו אלא בגלל הקונפורמיזם שלו, האדישות שלו והיכולת שלו להקריב שיקולים מוסריים ואחריות אישית על מזבח הטענות הטכניות. זה לא חומר לבתי-משפט. מה אתם רוצים ממני? הוא אמר, מילאתי את תפקידי, שירתי את עמי, התנגדי למלחמה. הוא הכחיש את המובן מאליו – מי ששירת במשך שנים את הנאצים בגאווה ובבחירה חופשית היה נאצי בעצמו ויש לו חלק בכל מה שהם עשו. לא הגבלסים של העולם הזה, אני אומר לכם, לא הגבלסים אלא השאכטים, על הניהליזם והאופורטוניזם שלהם, הם אלו שיורידו אותנו ביגון שאולה.

ביקורו של שאכט בישראל הוא שיעור מדהים בריאל-פוליטיק. אנשי הכספים הם תמיד נקיים וסטריליים. נכון, שאכט מעולם לא היה חלק מכנופיית הפראים האנטישמיים והוא היה גורם מתון יחסית במשטר הגרמני אבל הוא העניק לנאצים יוקרה, כסף ולגיטימציה והוא היה האחראי על הקופה של הרייך השלישי. הוא הרי מימן את העסק! ולמרות זאת, היזכרו לדוגמא במשפט דמניוק, השומר מטרבלינקה. אין מי שלא שמע עליו. כל הארץ הייתה מרותקת אליו. זה היה אחד האירועים המכוננים של שנות השמונים. אבל על ביקור של שר הכלכלה הנאצי שהיה אחד הגורמים המרכזיים לעליית היטלר לשלטון, כמעט אף אחד לא שמע. שאכט נוקה לחלוטין מהעבר הנאצי שלו ודמניוק נרדף במשך עשורים ע"י מערכות תביעה בכל העולם. אין לי כמובן טיפת סימפטיה לדמניוק. אבל זה מוזר ששאכט, שבלעדיו ייתכן שהיטלר היה נעלם בפח האשפה של ההיסטוריה, חי חיים מלאים באושר ובעושר. ואפילו עבר בארץ. זה כמו בשיר של דילן – Steal a little and they'll put you in jail. Steal a lot and they'll make you king.

ומה עם בלום? ובכן, כאשר בלום חזר לפאריז משביו בגרמניה הוא היה כבר בן 73 ובעבור רבים הוא היה גיבור לאומי. הוא ורעייתו, ז'אנו, פרשו לחווה בעיירה קטנה לא רחוקה מפאריז, הוא קרא ספרים, כתב, טייל עם הכלב וקיבל אורחים רבים. הוא הספיק גם לעשות כמה חודשים בארה"ב בשליחות ראש-הממשלה גואן, ללוות את הקמתם של הגופים הבינלאומיים של אחרי המלחמה והוא אפילו חזר לחודש לכס ראש-הממשלה בממשלת המעבר של דצמבר 1946.

בלום נפטר בגיל 78 בביתו הכפרי. בניגוד לשאכט הוא מעולם לא ביקר בישראל, מדינה שלהקמתה הוא תרם לא מעט. ובכל זאת, ב-1943, בעת שהיה אסור בבוכנוולד, הוקם בעמק החולה היישוב כפר-בלום. המעגל נסגר. בזמן שישב המנהיג היהודי הסוציאליסטי במחנה ריכוז נאצי הוקם על שמו קיבוץ. דווקא קיבוץ.

תנו צ'אנס לשוודים

מה הקשר בין הערותיו של הנשיא טראמפ על שוודיה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומה יקרה אם ישראל תדהים את העולםותקבל בברכה את השליח השוודי החדש למזה"ת? מחשבות על המצב המדיני בעידן הנוכחי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3898968

נשיא ארה"ב, כך הסתבר ממסיבת העיתונאים המשותפת שלו עם רוה"מ נתניהו לפני כשבועיים, אינו מחויב לפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעבור אלו המתנגדים לפתרון זה משני הצדדים היה זה ניצחון גדול. במקביל לצחקוקיו של רוה"מ בוושינגטון נשמעו בוודאי קריאות שמחה גם בלשכת שר החינוך בירושלים וגם במשרדי החמאס בעזה. יש, עם זאת, בשני צדי הסכסוך כאלו המאמינים שפתרון שתי המדינות, חָבוּט ומיושן ככל שיהיה, הוא עדיין הדרך היחידה לקיים בשטח שבין הים לירדן אורח חיים פתוח ודמוקרטי המממש את זכות ההגדרה העצמית של שני העמים החיים באזור.

באירופה, למשל, ממשיכים להתעקש על פתרון שתי המדינות. שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, אף הגדילה לעשות כאשר הכריזה ששוודיה מתכוונת למנות שליח מיוחד לאזור שיעסוק בקידום פתרון הסכסוך ברוח זו. היו שהגדירו את הצעד השוודי כהזוי ומנותק מהמציאות אבל זהו איננו צעד חריג. בנוסף לשליחי הקוורטט והשליחים האמריקאים, יש מדינות נוספות, ביניהן צרפת, רוסיה וסין, שיש להם שליחים באזור. עכשיו מצטרפת גם שוודיה למועדון הזה ובעבור אלו המכירים את מדיניות החוץ שלה אין כאן הפתעה. לשוודיה יש יומרות להשפיע על סדר-היום הבינלאומי כבר מאז המחצית הראשונה של המאה העשרים. מיטב הדיפלומטים שלה פעלו באזור בעבר (ביניהם שליחי האו"ם גונאר יארינג בשנות השישים ופולקה ברנדוט בשנות הארבעים), היא עוסקת בנושא הפלסטיני כבר עשרות שנים והשנה היא גם חברה במועצת הביטחון של האו"ם. שלא כמו הנשיא האמריקאי החדש, עמדתה הרשמית של שוודיה, כמו עמדת האיחוד האירופי כולו, היא תמיכה חד-משמעית בפתרון שתי המדינות והתנגדות לכל מדיניות המקשה על יישומו (למשל ההתנחלויות הישראליות).

בימים האחרונים הסתבר שיש הבדלים נוספים בין גישת הממשל האמריקאי החדש לבין גישת הממשלה בסטוקהולם. בנאום שנשא בפלורידה הזכיר הנשיא טראמפ את שוודיה ואמר ש"היא הכניסה מספרים גדולים (של מהגרים) ויש להם בעיות שהם לא חלמו שיהיו להם". בעוד השוודים ניסו להבין לאיזו תקרית התכוון טראמפ כשהוא דיבר על אירועי "אתמול בלילה בשוודיה" הבהיר הנשיא האמריקאי שכוונתו היתה לדיווח ברשת פוקס שהציג עליה חדה במקרי האלימות בשוודיה בעקבות מדיניות קבלת הפליטים הנדיבה שלה. דיווח זה, כמו אחרים מסוגו, הציג תזה נפוצה בקרב חוגי ימין הטוענת ששוודיה קורסת ושיש עליה ניסיון השתלטות איסלמיסטי. כמה מהעובדות העומדות בבסיס התיאוריה הזו הן שקרים מוחלטים (כמו האגדה האורבנית על כך ששוודיה הפכה לבירת האונס של אירופה) בעוד עובדות אחרות הן חצאי אמיתות המוצאות מהקשרן (העלייה באלימות ובפשיעה בשוודיה איננה תוצאה של קליטת מהגרים בלבד). קהילות המהגרים אכן מציבות אתגרים רציניים לחברה השוודית, כמו עליה במקרי האנטישמיות, מעשי וונדליזם בשכונות מצוקה והתגייסות של צעירים שוודיים ממוצא מוסלמי לארגונים קיצוניים, אך באופן יחסי מצבה של שוודיה אינו גרוע מהמצב במדינות אחרות שקלטו הרבה פחות מהגרים. בעיותיה של שוודיה נובעות ממרכיבים סוציו-אקונומיים, פוליטיים ותרבותיים רבים והערותיו של הנשיא טראמפ, בהיותן פשטניות ומבוססות על תעמולה ולא על עובדות, שפכו עוד דלק על המדורה והפכו לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון.

ייתכן שיש קשר בין דבריו של הנשיא טראמפ על שוודיה ודבריו במסיבת העיתונאים עם נתניהו. ארה"ב, אם לשפוט לפי התבטאויות בכירים בממשל החדש, מוכנה לקבל פתרון של מדינה אחת, להעביר את שגרירותה לירושלים ולגבות סיפוחים ישראליים בגדה, כולם צעדים העלולים להבעיר את האזור. ממש כמו ההתבטאות על השוודים, התבטאויותיו של טראמפ בנושא הישראלי הן חדשניות ונועזות לכאורה אך הן מקשות על מציאת פתרונות לבעיות מורכבות. הגישה השוודית כלפי המזה"ת נועזת הרבה פחות. היא שמרנית ומבוססת על העקרונות שעוצבו עוד בשנות התשעים. לכן, טבעי כל כך שהנשיא טראמפ מנהל את מדיניותו באמצעות הטוויטר והשוודים ממשיכים בשיטה הארכאית משהו של מינוי דיפלומטים ושילוחם לשיחות מתישות ולעיתים חסרות תוחלת. תגובתה של ישראל למדיניותה החדשה של ארה"ב ידועה, אך מה צריכה להיות תגובתה למהלך של השוודים?

תיאורטית יכולה ישראל לבחור בין שלוש תגובות אפשרויות – קבלתו בברכה של שליח שוודי חדש, התעלמות ממנו או פעולה נגדו. מכיוון שהיחסים בין שוודיה לישראל בשנים האחרונות התדרדרו ומכיוון ששוודיה מתנגדת באופן גלוי למדיניותה של ממשלת נתניהו תגובה שלילית היא הצעד הצפוי. לכך יש להוסיף את העובדה שהממשל הישראלי וחלק מהציבור בישראל מתעב באופן מיוחד את שרת החוץ השוודית. וולסטרום מואשמת תדיר בכך שהיא אנטי-ישראלית ואנטישמית. ניסיונה הרב במדינאות בינלאומית, תפיסת העולם הפמיניסטית שלה ומאבקה למען זכויות-אדם ודמוקרטיה לא עושים רושם רב בישראל המתמקדת בעיקר בציטוטים שלה שהתפרשו בירושלים כצבועים ועוינים ובעובדה ששוודיה הכירה במדינה הפלסטינית ב-2014. כשוולסטרום הגיעה לאזור לפני כמה שבועות גורמים ישראלים סירבו לפגוש אותה וגם להודעה על מינוי שליח שוודי לאזור הגיבה ישראל, כצפוי, בבוז. הפעם החליטו במשרד החוץ על גישה סרקסטית משהו. "בהתחשב בהצלחה יוצאת הדופן של הממשלה השוודית הנוכחית בעשיית שלום בכל רחבי העולם, אנחנו אסירי תודה על ההחלטה סוף סוף לפתור את חוליי האזור שלנו", אמר דובר המשרד עמנואל נחשון, "מדוע הם לא יכלו לחשוב על מינוי כזה מוקדם יותר?". אפשר להסכים או לא להסכים לתגובה הישראלית אבל יש לברך על ההומור הציני של משרד החוץ. בלעדיו היתה זו סתם עוד תקרית דיפלומטית משמימה וחסרת משמעות.

אבל אולי אפשר להוציא בכל זאת משהו מההתכתשות המדינית המיותרת הזו. השורות הבאות ייחשבו כמטורפות בעיני פרשנים וותיקים וכמסוכנות בעיני אלו המתנגדים באופן עקרוני לפתרון שתי המדינות. אבל יש גם לא מעט אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות שהתייאשו מהאפשרות להשיגו. בעבורם ייתכן שבניגוד לכל הסיכויים, ההצעה השוודית יכולה להיות פתח לתקווה או לפחות חומר למחשבה.

מה יקרה אם ישראל תדהים את העולם ובמקום הנאומים הרגילים על הצביעות האירופית, השמחה לאיד על "הפלישה האיסלמיסטית", הבדיחות על איקאה והגעגועים לראול וולנברג, היא תסכים לקבל את השוודים כמתווכים בינה ובין הפלסטינים? אין הכוונה לשינוי מוחלט באוריינטציה המדינית של ישראל. בהקשר זה מובן שאין תחליף לאמריקאים כבת-ברית. ברור גם שישראל צריכה להמשיך לטפח יחסים עם בנות ברית אזוריות אחרות ולקחת בחשבון את האינטרסים של מוסקבה, אנקרה, קהיר ועוד. אבל מה עם השוודים יוכלו לקחת תפקיד מוגבל של תיווך תחת גג בינלאומי כלשהוא? באקלים הנוכחי הסיכויים שישראל תסכים לכך קלושים אבל מעניין בכל זאת לנתח את הסיכויים והסיכונים של מהלך כזה ולו רק כניסוי מחשבתי.

במשך כל שנות הדומיננטיות של ארה"ב בשיחות בין ישראל והפלסטינים היוו היחסים הקרובים בין האמריקאים לישראל דלק לטענת הקיפוח הפלסטינית בדבר המתווך שבידו האחת מנהל שיחות שלום ובידו השנייה תומך ומחמש את הישראלים. אצל השוודים זה אחרת. ראשית, אין להם אינטרסים גאו-פוליטיים מובהקים באזור. שנית, ברשימת עשרים המדינות המובילות את היצוא והיבוא השוודים אין אף מדינה מהמזה"ת, גם לא סעודיה ואיראן. מה שעומד על הפרק מבחינה פוליטית בעבור השוודים איננו הפגנת עוצמה צבאית או טיפוח בני ברית אסטרטגיים. שוודיה היא מדינה בת בסה"כ עשרה מיליון תושבים בקצה הנידח של אירופה, הפעם האחרונה שהיא השתתפה במלחמה היתה לפני יותר ממאתיים שנה והיא אפילו אינה חברה בנא"טו. כל כוחה הבינלאומי מבוסס על תדמיתה כמדינה הנלחמת על ערכים דמוקרטיים, המעורבת במפעלים הומניטריים והמשכינה שלום. לכן מצטיירת שוודיה כתומכת בפלסטינים. אבל זו לא חייבת להיות בעיה בעבור ישראל. במצב עניינים מסוים זה יכול להיות דווקא יתרון.

אם ישראל תסכים להיעזר במתווך שוודי היא תיראה כמדינה המוכנה לעשות וויתורים בכך שהיא מקבלת מתווך הידוע כפרו-פלסטיני. השוודים ייאלצו להראות שהם לא חד-צדדיים ולכן לכל הפחות הם לא יתנגדו לדרישה הישראלית שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי או לדרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. אם בכל זאת יגלו השוודים עוינות לדרישות הישראליות תוכל ישראל להכריז על המתווך כחד-צדדי ולפרוש, דבר שהיה קשה לה לעשות עם המתווכים האמריקאים (שתחת רוב הממשלים לא היו שונים מהאירופאים בדרישותיהם). הצד הפלסטיני, לעומת זאת, לא יוכל להשתמש בטיעון שהמתווכים לא הוגנים מכיוון שברור לכל שאין להם תומכים נדיבים ועקביים יותר מהשוודים. אם הם יסרבו לשאת ולתת בהוגנות יהיה ברור לכל שהפעם הם סרבני השלום ולא הצד הישראלי.

ברור שקשה להרבה ישראלים להתגבר על הרתיעה האוטומטית משוודיה אחרי דברים קשים שהם קראו ושמעו ששרת-החוץ שלה אמרה. הם לא היחידים. גם בשאר העולם התגובות אליה ולמדיניותה מעורבות. יש הרואים בשוודיה מדינה צבועה או אובדנית, אחרים רואים בה מופת של מדיניות חוץ מוסרית. מה שחשוב, עם זאת, בהקשר זה הוא שברגע שמדובר במעשים ולא במילים בלבד, הכל משתנה. מה זה משנה אם הצעדים השוודיים עד כה היו מונעים משנאת ישראל, מכוונות טובות, ממסורת מרקסיסטית או גישה פוסט-קולוניאליסטית? בשורה התחתונה כשמדובר במעשים, האינטרסים והריאל-פוליטיק חשובים יותר. על פני השטח דומה ששוודיה נוקטת מדיניות אנטי-ישראלית אבל בפועל, מעבר להררי המילים, לקטטות הדיפלומטיות ולמשחקי הכבוד לשוודיה יש מדיניות ברורה, יציבה ומשותפת לרוב המכריע של המחנות הפוליטיים בתוכה. היא מקיימת קשרי סחר וקשרים אקדמיים פוריים עם ישראל, אין בה כמעט תנועת חרם נגד ישראל, אין לה סיבה להתנגד לזכותה של ישראל להגדיר את עצמה ולהגן על עצמה והיא גם בעד זכויות-אדם ודמוקרטיה והסדר מדיני של שתי מדינות שיסיים את הכיבוש (במיוחד אם היא תוכל לקבל נתח מהקרדיט). מי שמתנגד לרעיונות האלו בוודאי אינו צריך לשתף פעולה עם השוודים. אבל מי שתומך בהם, גם אם הוא ליכודניק התומך בהם כרע במיעוטו כמו בנאום בר-אילן, יכול בהחלט למצוא בשוודים כלי עזר שימושי.

כך יכולה דווקא עמדתה הפרו-פלסטינית לכאורה של שוודיה להפוך את השוודים למתווך נוח לישראל. זאת כמובן בהנחה שזו מעוניינת בהסדר. כחלק מהמו"מ יוכלו השוודים לממן בכספי סיוע את שיקום הכלכלה הפלסטינית. גם זה לא יפגע בישראל מכיוון ששוודיה משקיעה כבר היום כסף רב ברשות הפלסטינית. אם ישראל תסכים לשתף פעולה עם מהלך כזה היא תוכל לדרוש פיקוח הדוק יותר על הכספים ולוודא שהם לא מושקעים בהסתה וטרור. מטבע הדברים כוחם של השוודים הוא מוגבל. הם לא יוכלו לקחת על עצמם את ההסדר העתידי של אחד הסכסוכים הוותיקים בעולם. אבל הם יוכלו לסייע להתניע את התהליך ולנצל את העובדה שהם לא מזוהים באופן מובהק עם אף אחת מהמעצמות המשפיעות באזור בכדי להכניס לתמונה גורמים משמעותיים יותר אם וכאשר השיחות יתקדמו ותהיה אפשרות לעלות לשלב הבא – סיוע לפלסטינים לבנות ישות מדינית ומתן ערבויות ביטחוניות ומדיניות לישראל. לא יהיה כמובן הסכם ללא פשרות ושיתוף פעולה של הישראלים והפלסטינים עצמם, אבל מתווך טוב הוא התחלה טובה ומתווך טוב איננו בהכרח חבר טוב. לפעמים ההיפך הוא הנכון.

לסיום, אי אפשר בלי מילה על אוסלו. בירתה של נורבגיה, שכנתה של שוודיה, כבר הולידה בעבר הלא רחוק הסכם מזרח-תיכוני שישראלים רבים רואים בו כישלון וטראומה לאומית. למרות שחלק גדול ממה שעמד בבסיסם של הסכמי אוסלו עדיין שריר וקיים, תומכי ההסכם ומתנגדיו כאחד ראו אותו מופר, סעיף אחר סעיף ע"י שני הצדדים וקורס אל תוך מערבולת של אלימות ואיבה. יהיה מי שיאמר שהסכמי אוסלו מוכיחים שעדיף שהסקנדינבים לא יהיו חלק ממעגל ההשפעה במזה"ת אך אפשר גם לראות את הדברים אחרת. נורבגיה אמנם קרובה לשוודיה אך היא שונה מאוד ממנה. מבחינה פוליטית, שוודיה היא ממובילות האיחוד האירופי, נורבגיה אפילו לא חברה בו. שוודיה יושבת במועצת הביטחון של האו"ם בשנתיים הקרובות, נורבגיה לא היתה במוע"הב כבר 15 שנה. השוודים משקיעים במדיניות החוץ שלהם כסף רב ומאמצים רבים, הנורבגים ידועים בתחום זה בעיקר בזכות פרס נובל לשלום שהוא בעצם פרס שוודי לגמרי. הסיבה היחידה שהנורבגים קיבלו את האחריות עליו היא שנורבגיה היתה עד 1905 חלק משוודיה.

הסכמי אוסלו היו רחוקים מלהיות מושלמים. אפשר וצריך ללמוד מהטעויות שנעשו בהם ולהפיק מהם לקחים. מה שהתחיל במדריד, וושינגטון, לונדון ואוסלו בשנות התשעים התגלגל, עם השנים, למציאות טראגית שעלולה להוביל לביטולו הסופי של פתרון שתי המדינות, למלחמת אזרחים, למדינת אפרטהייד או לחיסולה של המדינה היהודית. האם לא עדיף לפחות לשקול גישה חדשה? אם במקום להתבשם מהניהיליזם, חוסר המחויבות והפופוליזם מהבית הלבן תחפש ישראל גם אפיקים אחרים של שיתוף פעולה, לכו תדעו, אולי מה שהחל בהסכמי אוסלו יוכל להגיע לפרקו בפתרון מאוזן, יציב ובטוח יותר במסגרת הסכמי סטוקהולם.

אפשר לצעוק אנטישמיות עד מחר

מה מחבר בין הלאומנים, השמרנים ושונאי הזרים של אירופה לבין אנשי השמאל, הסוציאליסטים ולוחמי זכויות האדם ביבשת? התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3450218
בסוף שבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה דוברו של מזכ"ל מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, ניקולא באי. זו לא היתה שיחתנו הראשונה. ראיינתי את באי לפני מספר שבועות בפרלמנט האירופי ודוברו נזכר בפגישתנו בבריסל כשנזקק לקשר עם גורם ישראלי כלשהו במהלך ביקור שערך בישראל. אינני יודע איך באי סיכם את הביקור אך ברור שהוא נתקל בקשיים מסוימים מכיוון שגורמים ישראלים מסרבים להיפגש עם נציגי המפלגה שלו. מפלגת החזית הלאומית, שנוסדה ע"י ז'אן-מארי לה פן, מכחיש השואה והאנטישמי, מנסה באמצעות בתו וממשיכת דרכו, מארין לה פן, לאמץ תדמית מהוגנת ולפתח קשרים בעולם היהודי, אך פוליטיקאים ישראלים מסרבים, ובצדק, להיפגש עם נציגיה.
כחודש לפני ביקורו של באי בישראל הגיעה לאזור אישיות פוליטית אירופאית אחרת – שרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום. גם וולסטרום הוחרמה ע"י ממשלת ישראל. התירוץ שניתן לה היה אמנם טכני אך ברור שהסיבה האמיתית היתה התבטאויותיה ומדיניותה הנחשבות בירושלים כאנטי-ישראליות. פוליטיקאים כמו יובל שטייניץ ויאיר לפיד אפילו כינו את וולסטרום אנטישמית. כך, במרחק של שבועות בודדים, החרימה ישראל מסיבות דומות שני מנהיגים אירופיים שביקרו בארץ.
הדבר המעניין בתקריות הדיפלומטיות האלו הוא שוולסטרום ובאי הם הפכים מוחלטים. וולסטרום היא אשת שמאל וסוציאל-דמוקרטית, תומכת נלהבת של האיחוד האירופי המקדמת מדיניות המדגישה ערכים של צדק חברתי, פמיניזם וזכויות אדם. באי, לעומתה, הוא איש ימין, שמרן ולאומן הנאבק ב"טכנוקרטים מבריסל" ותומך בסגירת גבולותיה של אירופה. המחנות הפוליטיים של באי ווולסטרום לא מסכימים ביניהם על כלום, הם מבוססים על ערכים מנוגדים, יש להם אינטרסים מנוגדים והם נאבקים זה בזה בכל רחבי היבשת. רק דבר אחד מאחד אותם – אף אחד לא מחכה להם בנתב"ג.
החרם הישראלי הוא רק צד אחד של המטבע. הצד השני חשוב בהרבה. הפוליטיקה האירופית של השנים האחרונות היא סוערת ומלאת מחלוקות. סוציאל-דמוקרטים נלחמים בניאו-ליברלים, מפלגות פופוליסטיות תוקפות מפלגות ממוסדות, פותחי שערי ההגירה נאבקים בבוני החומות. עם זאת, כשמדובר בסכסוך הישראלי-פלשתיני, כולם מדקלמים את אותו טקסט. זוהי תופעה מוזרה ומעניינת – נוצרים-דמוקרטים וסוציאליסטים, ירוקים ופשיסטים, גזענים והומניסטים, כולם עוצרים לרגע את ההתקוטטות, מיישרים קו ומדקלמים את שלושת המילים שבישראל כבר יצאו מזמן מהאופנה – פתרון שתי המדינות.
צודק מי שאומר שהסכסוך הישראלי-פלשתיני כבר לא נמצא בראש סדר היום של אף אחד. אך ככל שנדרשים אליו תמימות הדעים לגבי פתרון שתי המדינות חובקת עולם. מילים רבות כ"כ הוקדשו להחלטת הנשיא אובמה שלא להטיל ווטו על החלטת מועצת-הביטחון 2334, שתשומת הלב הוסבה מרשימת התומכים בה. לצד חשודים מידיים כמו מצרים ווונצואלה היו שם גם בריטניה, ספרד וניו-זילנד. כמו ברשימות השחורות של משרד-החוץ, ישראל הצליחה בבניין האו"ם בניו-יורק לאחד את הבלתי ניתן לאיחוד. הרוסים שיתפו פעולה עם האוקראינים והסינים הלכו יד ביד עם היפנים. את וולסטרום ובאי קל להחרים, אך מה תעשה ישראל עם הנשיא פוטין ורה"מ מיי שאפשרו גם הם את ההחלטה?
מהי בעצם הסיבה לתמימות הדעים הזו כלפי ישראל? יש שיטענו שזו האנטישמיות. ואכן, ככל שמדובר באירופה אין ספק שהאנטישמיות חדרה לכל המחנות הפוליטיים ולחלקים רבים של החברה. אחרים יטענו שהכל עניין של אינטרסים. מדיניות אנטי-ישראלית משתלמת גם לימין וגם לשמאל האירופי משיקולים אלקטורליים וגאו-פוליטיים. השמאל, כך הם טוענים, פונה למצביעים בעלי רקע מוסלמי והימין מתחנף לאנשי הון ושלטון מהמזה"ת. הסבר נוסף, או אולי נכון יותר לקרוא לו נחמה, טוען שדעת-הקהל העולמית היא מעין מפלצת מופרעת שלא ניתן לשלוט בה. האירופאים עזרו ליהודים אחרי מלה"ע השנייה, היום הם בעד הפלשתינים ומחר גם זה יעבור להם. בסופו של דבר תימצא קוניונקטורה פוליטית שתפתור את הבעיה. זהו הפתרון שהתחבב בזמן האחרון על הימין הישראלי וגם אותו ניתן לתאר בשלוש מילים בלבד: הנשיא דונלד טראמפ.
אבל גם אם יש אמת מסוימת בהסברים אלו הם מסתירים אמת פשוטה וחשובה בהרבה. פיסת הנדל"ן הבעייתית הזו במזרח הים-התיכון נמאסה על מרבית מקבלי ההחלטות בעולם. חוסר היציבות שלה, הנטייה שלה להתלקח ללא יכולת שליטה על הלהבות וחוסר היכולת לקבל עם מנהיגיה החלטות רציונאליות הם מאפיינים שמנוגדים לאינטרסים של מרבית המדינות. יש אמנם בזירה גורמים שמרוויחים מהכאוס המזרח-תיכוני וייתכן שפירומנים מסוגו של הנשיא טראמפ יהפכו לנפוצים יותר במסדרונות השלטון העולמיים אך מי שיש לו עניין ביציבות, בערכים דמוקרטים ובפיתוח כלכלי מבין שפתרון שתי המדינות הוא היחידי שיכול לספק אותן (שלא לדבר על מי שיש לו יומרה לדאוג לשלום רווחה וצדק). כך, בעניין זה ובעניין זה בלבד, מתלכדים האינטרסים של לוחמי זכויות האדם המתעניינים בדיכוי הפלשתינים עם אלו של הניאו-ליברלים המתעניינים בסטרטאפים ישראלים ושל שונאי הזרים שרוצים שהמזרח-התיכון יפסיק לשלוח אליהם את הצרות שלו בדמות פליטים ופיגועים. המניעים שונים אך המסקנות דומות.
ובסופו של יום כל זה הרי לא חשוב. העולם יכול אמנם להיות ציני ואכזרי אבל לפעמים מה שכולם אומרים הוא באמת נכון. על כל חסרונותיו של פתרון שתי המדינות איש עוד לא הציע פתרון אחר שישמר את מדינת ישראל כמדינת לאום נורמלית, מודרנית ודמוקרטית לאורך שנים. אפשר לגרש מהארץ את כל המנהיגים הזרים שאומרים זאת, אפשר להפציץ את העולם בסרטוני הסברה בפייסבוק ואפשר לעצום עיניים ולצעוק אנטישמיות עד מחר. אבל כמו ילד המניח ידיו על עיניו כדי שלא ימצאו אותו, ההנהגה הישראלית צריכה לקחת בחשבון שגם כשעוצמים עיניים המציאות עדיין כאן.

No Stranger Place

הטרגדיה בחאלב מעוררת שוב את דעת־הקהל בעולם המערבי ומחזירה לזמן מה את העניין במלחמת האזרחים בסוריה. אבל הזוועות בסוריה נמשכות כבר שנים רבות ובמקרה של אירופה, הן גם שולחות תזכורת קבועה בדמותם של פליטים הנמלטים מאזורי הקרבות ומבקשים מקלט במדינות היבשת. אף שרק אחוז קטן של פליטי המלחמה בסוריה מגיעים לאירופה ואף שישנן מדינות, כמו טורקיה ולבנון, הנושאות במירב הנטל, מה שמכונה "משבר הפליטים באירופה" מעורר סערה פוליטית וחברתית ברחבי היבשת. אין ספק שמרבית האירופאים מזועזעים מהדיווחים על מעשי טבח, אך כשמדובר בסיוע ממשי לקורבנות הבורחים על נפשם, התמונה מורכבת יותר, שכן המדיניות כלפי המהגרים מסוריה וממדינות אחרות, רחוקה מקונצנזוס. היא מכריעה מערכות בחירות, מחזקת ומחסלת מפלגות ומוציאה המונים לכיכרות. אך אלו רק הביטויים הפוליטיים של המשבר. בלב הסערה הפוליטית, מעבר להמון, ישנם גם בני-אדם. מבקשי-המקלט עצמם, כמו גם אנשי הקהילות האירופאיות הקולטות אותם. אלו אינם רק נתונים סטטיסטיים, הם אנשים הנתונים בסיטואציה מורכבת וטעונה המתמודדים עם אחד המשברים ההומניטריים החמורים ביותר שידעה היבשת בשנים האחרונות. הכתבה שלי המתפרסמת היום בהארץ מספרת על פרויקט אומנותי קטן המתעד את המפגש בין כמה מבקשי-המקלט וקולטיהם. האנשים שראיינתי לכתבה זו היו מעוררי השראה – הם התגברו על הפחד והחשדנות ונרתמו לעזרתם של זרים מוחלטים. הם הפגישו עולמות רחוקים ויצרו קשר אנושי ועמוק בצילה של טרגדיה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.3164268

פרויקט האומנות של הצלם אוברי ווייד , No Stranger Place שמו, נעשה בשיתוף פעולה עם סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR). הוא יצא לדרך כאשר ווייד עבר להתגורר בברלין ונחשף להמוני מבקשי-המקלט שהגיעו באותה עת לגרמניה. ווייד, צלם תיעודי במקצועו שכבר תיעד חברות במצבי משבר במקומות כמו סיירה-ליאון ונפאל, לא נשאר אדיש. בראיון הוא מספר שכמו ברלינאים רבים הוא ובת-זוגו אירחו משפחה מאפגניסטאן לסופ"ש בביתם. חוויה זו והחשיפה היומיומית לאופן בו קולטת החברה האזרחית בברלין את הפליטים הביאו אותו להחלטה לתעד את האירועים. "דברים מדהימים קורים כאשר נוצרות מערכות-יחסים בין אנשים", אומר ווייד, "צילום, ובמיוחד צילום דיוקנאות, הוא דרך חזקה להציג את הדברים מבחינה וויזואלית. כאשר רואים תמונות של בני-אדם במפגש כזה מזהים מיד מה קורה ומה טיב הקשר". ווייד ובת-זוגו התחילו בפרויקט באופן עצמאי בברלין ואח"כ, בעזרת UNHCR, הרחיבו אותו לאוסטריה ולשוודיה.

במהלך העבודה על הפרויקט צילם וויד כשלושים משקי-בית אירופאיים שאירחו פליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטן. פגישותיו כללו, בין השאר, משפחה יהודית מברלין המארחת פליט מדמשק, זוג אוסטרי המארח אם חד-הורית מאפגניסטאן וזוג נשים נשואות מגוטנבורג המשכנות בחדר האורחים שלהן פליט מחאלב ואת שני ילדיו. ווייד בחר לצלם אותם בסגנון מוכר – תמונות מבוימות בתוך הבית או בסמוך אליו בסגנון הדיוקן המשפחתי האירופי הקלאסי. "זו שפה וויזואלית שבחרתי בה כדי להעביר מסר ולהתחבר לקהל", מסביר ווייד, "יש לסגנון הזה משמעות באירופה. אנשים מזהים אותו ואני מקווה שהוא גורם להם לשאול את עצמם מה היא משפחה ומהי המשמעות של פתיחת בית לאורחים ויצירת מערכות-יחסים חדשות".

ווייד מודע לכך שלא כל האירופים פותחים את בתיהם וכמו כל אזרח אירופאי הוא מכיר גם את תנועת הנגד – את הגזענות, שנאת הזרים וסגירת הגבולות. עם זאת, הסיפורים שהוא מביא באמצעות התמונות מציגים, לדבריו, תמונת מציאות חשובה לא פחות. "פגשנו אישה באוסטריה בשם סבינה", הוא מספר, "היא גרה בכפר קטן של כשישים משפחות ומארחת אישה מאפגניסטן ואת בתה הקטנה. לפני שהפליטה הגיעה אמרו תושבי הכפר למארחת העתידית שהיא מטורפת. אמרו לה שישדדו אותה, שינצלו אותה ושזה מסוכן. אבל עכשיו כשהפליטה, נורייה, והבת הקטנה שלה חיות שם, הקהילה כולה נרתמת לעזרתן. אנשים שינו את עמדתם לגבי הנושא כי מישהו הראה להם אלטרנטיבה. זה מה שהפרויקט שלי מנסה לעשות. אנחנו מספרים את הסיפורים האלו לקהל גדול ומנסים להשיג את אותה התוצאה בקנה-מידה גדול יותר".

=====

אלקומיט אלחאמד יצא למסעו מהעיר א-רקה שבצפון סוריה הנמצאת בשליטת דאע"ש. עכשיו, כשהוא יושב בבית-קפה במאלמו שבשוודיה הוא יכול לספר את סיפורו בחופשיות אבל זה לא היה תמיד כך. אלחאמד הוא בן למשפחה חילונית, הומוסקסואל מוצהר, בן 24 העוסק באומנות. הופעתו החיצונית איננה מה שרוב האנשים מדמיינים כאשר חושבים על פליטים מהמזה"ת. אצבעותיו צבועות לק שחור, יש לו קעקועים, עגילים ונזם באף. הוא מדבר בקצב מסחרר, באנגלית מצוינת וסיפור הגעתו לשוודיה הוא אופייני לפליטים רבים. הוא הטלטל בסירה רעועה בים התיכון, עבר אינסוף נקודות ביקורת, חצה חומות וגדרות תיל והוברח ע"י מבריחים רודפי-בצע במשאיות צפופות ומסריחות. שוטרי גבול קיללו אותו, רשויות הגירה הפשיטו וחקרו אותו והוא נחשף לכל המוות והמצוקה של נתיבי הפליטים לאירופה. מסעו עבר דרך תורכיה, יוון, מקדוניה, סרביה, קרואטיה, סלובניה, אוסטריה, גרמניה, איטליה וצרפת ותיאוריו מזכירים את סיפורי העקורים של סוף שנות הארבעים, עולם של אנשים העומדים בתור לקערות מרק וחולמים על אישורי מעבר. אבל לצד הטרמינולוגיה הזו סיפורו של אלחאמד כולל גם סצנות מודרניות לגמרי. הוא מספר על טור אינסופי של בני-אדם ההולכים ברגל בחושך ונראים מרחוק כשורת נקודות זוהרות בגלל מסכי הטלפונים המוארים, הוא מתאר מבקשי-מקלט המחפשים מקום להטעין סוללה כדי לעדכן על מצבם בפייסבוק, צוותי טלוויזיה זרים המשדרים בשידור חי וסטודנטים ממדינות עשירות המחלקים מזון ומציעים עזרה. ברוח זו, החזיק אלקומיט בתיקו במשך המסע כולו חטיפי שוקולד, דיסקים של ביורק וליידי גאגא ועותק של "חמישים גוונים של אפור".

כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא נקלט באחד ממחנות הקליטה במדינה והחל לתכנן את חייו מחדש. לאחר כשלושה חודשים נכנסה לתמונה לינֶאָה טֶל, סטודנטית ואם חד-הורית מעיירה קטנה בדרום שוודיה שרצתה לתרום משהו ולסייע לפליטים. "אני לומדת, עובדת ויש לי ילד", היא מספרת, "כך שאין לי זמן רב ואין לי הרבה כסף. בכל זאת רציתי לתרום משהו והחלטתי שהחדר הפנוי שיש בדירה שלי ישמש לזה. יצרתי קשר עם ארגון Refugees Welcome וכעבור זמן מה אשת הקשר של הארגון התקשרה ואמרה שהיא מצאה לי זיווג מושלם. לאחר מכן אלקומיט כתב לי מייל והציג את עצמו, הוא הציע שנשוחח בסקייפ והחיבור היה מיידי. שבועיים אח"כ הוא עבר לגור אצלי". "לפני שנפגשנו היו לי חששות", ממשיך אלקומיט את הסיפור, "חשבתי מה יהיה אם זה לא ייסתדר, אם לא נרגיש בנוח, אבל המפגש הראשון היה מדהים. היא גרמה לי להרגיש כמו בן משפחה, לא כמו אורח ועכשיו יש לי חדר מדהים, עם נוף יפה ואפשרות לעסוק באומנות שלי".

התוכניות של אלחאמד הן ללמוד שוודית, להתקבל לאוניברסיטה ולהיות אומן. הוא מרגיש בבית והוא בהחלט לא מתכוון לחזור לסוריה. מטבע הדברים הוא יעזוב את דירתה של לינאה בשלב מסוים אבל בינתיים הסידור מתאים לכל הצדדים כולל בנה בן התשע של לינאה המנצל את האורח מסוריה כדי להתאמן על האנגלית שלו. טל עצמה לא היססה הרבה לפני שהיא פתחה את ביתה, היא מודה שהעובדה שאלקומיט הוא הומוסקסואל ושהוא הגיע דרך אנשי ארגון שהיא מכירה הקלה על ההחלטה (אבל היא מקווה שהיא היתה מקבלת החלטה דומה גם עם מישהו אחר). "ההתנסות הזאת לימדה אותי שלעולם לא אבין לגמרי את העולם. אבל אנשים הם יותר דומים ממה שנדמה. גם אם הם באים ממקומות שונים מאוד", היא אומרת, "אני ואלקומיט די דומים, הילדות שלנו היתה דומה, אנחנו שומעים אותה מוסיקה, רואים את אותן סדרות. העולם הוא גדול מאוד אבל במובן מסוים גם קטן מאוד", היא מסכמת.

אלקומיט ולינאה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade

============

לא רחוק מביתה של לינאה, בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, מתגורר לארס אסקלונד, אדריכל במקצועו שדירתו סמוכה לתחנת הרכבת המרכזית בעיר. במהלך 2015 הוא צפה באלפי הפליטים שהגיעו לשוודיה והחליט לעשות משהו. הוא הציע לרשויות לארח בביתו מבקשי-מקלט אבל נענה בשלילה. אסקלונד החליט לקחת יוזמה וניגש למרכז הקליטה הסמוך. אם הרשויות לא יסדרו לו מישהו לארח, הוא חשב, הוא יעשה את זה בעצמו. במרכז הקליטה הוא פנה לבחור שעמד בתור ושאל אותו אותו אם הוא לבדו. הבחור אמר שיש לו אישה וילדים קטנים ואסקלונד החליט שהוא לא יכול לקחת אחריות על משפחה שכזו. מאחורי הבחור עמד בחור נוסף, וואליד לבבידי, בן 29 מדמשק. הוא היה הבא בתור. "לארס שאל אותי ארבע שאלות", נזכר וואליד, המכונה וואלֶה, "מאיפה אתה?" היתה השאלה הראשונה. עניתי שאני מסוריה. "האם יש לך כאן משפחה?" המשיך לארס, כן, עניתי, אשתי בחדר למעלה, "האם אתה מוסלמי?" היתה השאלה השלישית. גם עליה עניתי בחיוב".

בשלב זה מתערב  אסקלונד וממשיך את הסיפור. "הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אותו אם הוא פונדמנטליסט. הוא אמר שלא. ואז אמרתי לו: בוא, יש לי משהו בשבילך". אסקלונד אמר לפליט הסורי הצעיר שהוא מעוניין לארח משפחה קטנה בדירה שלו ונתן לו את מספר הטלפון שלו כדי שיתקשר אליו אחרי שיחשוב על זה ויבקש את אישור השלטונות. למרות שהרשויות התכוונו להעביר את הזוג הצעיר לעיר אחרת בצפון שוודיה, אסקלונד התעמת איתם ובסופו של דבר קיבל אישור לארח את וואלה ואת אשתו פארה, בת ה-25 בביתו. כעבור מספר שבועות הצטרף אליהם גם אחיה של פארה, מילאד, 22, שעזב איתם את סוריה והגיע לשוודיה כמה ימים לפניהם.

וכך, מצא את עצמו האדריכל השוודי חולק את ביתו עם שלושה צעירים סורים. דירתו של אסקלונד היא מרשימה. היא בקומה חמישית של בניין באזור טוב, יש בה מרפסת עם נוף יפה ויצירות אומנות רבות. וואלֶה, פארה ומילאד חולקים חדר בדירה ומספרים על מעין שיגרה שהתפתחה בה. הם לא נכנסים לאזור המגורים של אסקלונד עד שהוא מתעורר בבוקר, הם עוזרים בעבודות הבית ולמרות שמדי פעם חסרה קצת פרטיות היחסים בינם לבין אסקלונד טובים וחמים. הם חולקים ארוחות, יוצאים יחד לטיולים ולאירועים וחשוב מכך, במטבחו המרווח ובעזרתם של שכניו ומכריו, אסקלונד מארגן לאורחיו קורס הכרות עם החברה השוודית. בערבים, אחרי העבודה, הוא דן איתם בסוגיות אקטואליות ומלמד אותם שוודית. אסקלונד רואה בעניין אקט פוליטי בעל הקשר הסטורי. "בעבר שוודיה קלטה אלפי אנשים", הוא אומר ומזכיר את ימי מלה"ע השנייה, "קלטנו יהודים שהגיעו מדנמרק ופליטים מפינלנד ומהמדינות הבלטיות. כשהייתי ילד חלקנו הכל עם פליטים למרות שהיינו עניים מאוד. למרות שבשוודיה היו אז פחות כסף ופחות אנשים, טיפלנו במי שהיה צריך. פעם סמכנו על אנשים. היום פחות".

וואלֶה, פארה ומילאד הם צעירים משכילים ומודרנים. הם למדו כלכלה ומנהל עסקים, חיו חיים נורמליים בסוריה ונאלצו לעזוב כאשר מלחמת האזרחים העמידה את חייהם בסכנה ממשית. אחרי המסע הקשה לאירופה הם מתכוונים להשתקע בשוודיה, לעבוד וללמוד בה ולהנות מאפשרויות שלא היו להם קודם. "בסוריה אין חירות לנשים", אומרת פארה, "כשחייתי שם לא יכולתי לדמיין את החופש שיש כאן. לא ידעתי על זה כלום. אני לא רוצה לאבד את זה ובעתיד הייתי רוצה לעבוד בעבודה שתהיה קשורה לנשים ולזכויות שלהם". גם מילאד מרגיש בבית בשוודיה. "אני מרגיש שאני כאן כבר עשר שנים, אני עושה מה שאני רוצה, יש לנו חברים כאן וכולם נחמדים אלינו". וואלֶה מסכם את מסעם עד כה. "אנחנו משתנים והאנשים שאנחנו הופכים להיות הם תוצאה של החוויות שעברנו והאנשים שפגשנו". לגבי התמונה הרחבה יותר הוא אומר: "דת, פוליטיקה וארץ המוצא שלנו לא צריכים לפגוע באנושיות שלנו. אם מסתכלים על הצד האנושי יודעים מה טוב ומה רע".

לארס, וואליד, מילאד ופארה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade

============

להרתמות האירופאית לסיוע לפליטים יש גם זווית ישראלית בדמות יהודים וישראלים החיים באירופה ושותפים גם הם במאמץ. אחת מהם היא אושרית ליבק שוורץ, 38, החיה בשוודיה מאז 2003. "בספטמבר 2015 הרשויות בשוודיה החלו לחפש משפחות אומנה לבני-נוער", היא מספרת, "אנחנו פתחנו את ביתנו לשלושה נערים שגרו אצלנו בתקופות שונות. הראשון היה נער שנחטף ע"י אנשי הטליבאן באפגניסטן בתור ילד, סומם, עבר עינויים וגויס לשרת בצבאם. לבסוף הוא הצליח לברוח, אביו נתן לו את חסכונות המשפחה והבריח אותו לגבול כדי שיברח לאירופה. הבחור השני הגיע גם הוא מאפגניסטן אבל מהצד השני של המערכה – הוא ברח ממעשי הטרור של הטליבאן. הבחור השלישי הגיע מכורדיסטן שבעירק שם הוא היה חייל בצבא שנלחם נגד דאע"ש. הוא איבד המון חברים בקרב ולבסוף ברח לאירופה. שלושת הנערים שילמו למבריחים כדי לחצות את הים ושלושתם איבדו חברים בדרך".

אושרית, שחיה באזור העיר אופסלה שבמרכז שוודיה עם בעלה רוני ושני ילדיה ליעם, 10, ואריאל, 5, קיבלה פניה מחברה שאימצה פליטים בעצמה וסיפרה לה שחסרות משפחות אומנה נוספות. היא חשבה על העניין עם המשפחה וקיבלה החלטה חיובית. "כבר למחרת נציגי הרשויות היו אצלנו בבית", היא מספרת, "הם עשו עלינו תחקיר שכלל בדיקת עבר פלילי, חובות, עיקולים ורישומים במשרד הרווחה. הם דיברו עם בתי-הספר של הילדים ומקומות העבודה שלנו ותוך שבוע שאלו אם אנחנו מעוניינים בשלושת הנערים. תפקידנו היה לספק להם מגורים וצרכים קיומיים כמו אוכל והגיינה, לדאוג שהם יתחילו ללכת לביה״ס, יבצעו את הבדיקות הרפואיות וחשוב מכל, לחשוף אותם לחיי משפחה שוודיים כדי שיתחילו להתאקלם בחברה".

רציתי לשבור את המיתוס שמוסלמים ויהודים לא יכולים לחיות יחד בשלום", מסבירה אושרית, "רציתי שהילדים יבינו שזה לא משנה מאיפה אתה ובמה אתה מאמין אתה קודם כל בן-אדם. אני חושבת שצריך להושיט יד למי שנמצא בצרה ויש לי חולשה מיוחדת כשמדובר בילדים ובני-נוער. אף ילד לא בוחר את המציאות שאליה הוא נולד וילדים הם תמיד הקורבן. הילדים שלי יעשו מה שאני עושה, לא מה שאני אומרת, כך שמבחינתי זאת היתה הדרך היחידה להבהיר להם שאין צורך לפחד מהאחר, שבעצם כולנו אנשים עם אותם צרכים ורגשות. אני גם מאמינה שזו הדרך היחידה לשבור את מעגל השנאה. היה לי ברור שסביר להניח שהנערים עצמם לא פגשו יהודים בחייהם וכל מה שהם יודעים על יהודים מבוסס על שמועות והפצת שנאה".

"המצב הנפשי של הנערים היה מאוד מורכב כשהגיעו, הם עברו טראומות נוראיות ומסעם היה כרוך בקשיים רבים. כשהם הגיעו לכאן הכל היה שונה בשבילם, הם לא הבינו אף מילה ואורח החיים שלנו רחוק שנות אור ממה שהם מכירים. הם התפעלו מהמטבח שלנו, למשל, כי האמהות שלהם מכינות אוכל במשך יום שלם על אש פתוחה בזמן שאני מבשלת תבשיל לארוחת ערב בחצי שעה. גם חוסר הוודאות סביב הבירוקרטיה של אשרות השהייה היה קשה. זה היה מאתגר ומתיש ריגשית". ואלו לא היו הקשיים היחידים. "זה לא פשוט להכניס שלושה אנשים זרים לגמרי לבית שלך", מספרת אושרית, "אנחנו לא תמימים וידענו שהם באים ממציאות שהם היו חייבים לשרוד. עם זאת, הם קיבלו מיד מפתחות לבית והתייחסנו אליהם בכבוד וציפינו לקבל כבוד בחזרה. אני זוכרת שאחד מהם אמר שהוא מעריך שאנחנו לא מתייחסים אליו בתור פחות שווה, מבחינתנו הם היו בני בית לכל דבר. הילדים שלנו היו סקרנים. הם הכירו את העניין מהתקשורת והבן הגדול מאוד התרגש והיה מאוד גאה וסובלני. הבת הקטנה לא ממש הבינה מה ומי אבל הכל הרגיש ממש טבעי. גם לנערים זה היה מאוד טבעי לתת תשומת לב לילדים שלנו כי גם להם יש אחים ואחיות קטנים שהם השאירו מאחור".

כיום, לאחר מספר חודשים, הנערים כבר עזבו את משפחת ליבק-שוורץ ועברו למגורים אחרים במסגרת חייהם החדשים בשוודיה. "זאת היתה תקופה מאוד אינטנסיבית", מסכמת אושרית, "אני חושבת שלמדנו המון על הטבע האנושי וגם על עצמינו. השגנו את המטרה. עזרנו למי שהיה זקוק לעזרה, הילדים שלנו גדלו בתור בני-אדם ובהחלט הייתי עושה זאת שוב אם המצב ידרוש זאת".

הצלם אוברי ווייד מסכם את פרויקט הצילום שלו באופן דומה. "מה שלמדתי לאורך המסע הזה", הוא אומר, "הוא שבמצבים כאלו יש לנו תמיד שתי ברירות – להגיב מתוך פחד או מתוך אמון באדם. בעבור מי שבחר להגיב מתוך אמון, מי שהיה נדמה תחילה כאחר וכזר הפך מהר מאוד להיות מוכר, מישהו שאפשר להתייחס אליו ולקיים איתו מערכת-יחסים".

הילדה אריאל ליבק שוורץ ושניים מהפליטים שחיו בבית משפחת ליבק שוורץ

מאסרו, הפקרתו ומותו של ראול וולנברג

English Follows

דווקא בסוף השבוע הזה, על רקע הדיווחים על המתרחש בסוריה חשוב לחזור לסיפור העלמותו ומותו של ראול וולנברג. מעבר להשוואות בין ההתרחשויות באירופה של שנות הארבעים לסוריה של היום, עצוב להשוות את הכוחות שעומדים מאחורי האסון – מאבקים על כוח, על שליטה ועל כסף. ראול וולנברג נלחם ומת בקרב על ערכם השווה והאינסופי של כל בני-האדם וקדושתם של החיים. בני משפחתו הבכירים לעומת זאת נאבקו על קדושתם של חוזים.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3152207

לפני מספר שבועות הוכרז בשוודיה על מותו של אדם שכמעט בוודאות נפטר כבר לפני עשרות שנים. מושא ההצהרה, הדיפלומט השוודי ראול וולנברג, נעדר מאז 1947 אז היה ככל הנראה בשבי שירותי הביטחון הסובייטים בכלא לוביאנקה שבמוסקבה. מכיוון שהרוסים לא הודיעו באופן רשמי מה עלה בגורלו ומכיוון שחוקרים שונים לא הצליחו להוכיח מעבר לכל ספק שוולנברג הוצא להורג או נפטר בכלא, הרשויות השוודיות מעולם לא הכריזו רשמית על מותו. כל זה נגמר במרץ השנה אז פנתה משפחת וולנברג לרשות המיסים השוודית האמונה על מרשם האוכלוסין במדינה בבקשה להצהיר רשמית על מותו. הרשות הכריזה שאם וולנברג לא יתייצב בפניה או שמידע נוסף לא יתקבל בעניינו תוך שישה חודשים, וולנברג יוכרז כמת.

"תאריך המוות הרשמי נקבע ל-31 ביולי 1952", הודיעה פיה גוסטפסון בכירה ברשות המיסים בסוף אוקטובר, "זהו תאריך פורמלי בלבד. חוקית עלינו לבחור תאריך המרוחק חמש שנים לפחות מהיעלמותו של וולנברג ועד יולי 1947 היו עדיין סימני חיים". במקביל נמסר מטעם המשפחה ש: "ההצהרה על מותו היא דרך להתמודד עם הטראומה שחווינו, לסיים את השלב הזה ולהמשיך הלאה". כך סגרו השוודים את תיק וולנברג אך השאירו שאלות רבות בלתי פתורות. מה באמת עלה בגורלו? מדוע לא נעשו מאמצים רבים יותר לאתרו? האם היו גורמים שהיה להם אינטרס להשתיק את הפרשה? ומדוע משפחתו חיכתה שבעים שנה עד שהחליטה "להמשיך הלאה", מושג מעט מוזר שכן אמו ואביו המאמץ של וולנברג התאבדו ב-1979, אחיו נפטר לפני שבע שנים ואחותו היא בת 95.

סיפורו היעלמותו של וולנברג התחיל כאשר הוא הגיע לבודפשט ביולי 1944 כשליח דיפלומטי תחת מינוי אמריקאי-שוודי. בשלב זה נשלחו כבר למעלה מ-400,000 מיהודי הונגריה למותם באושוויץ. משימתו של וולנברג היתה להקטין את מימדי האסון והוא אכן הציל אלפים רבים מהיהודים שנותרו בבודפשט מגורל דומה. הוא הנפיק להם דרכוני חסות שוודים, הסתיר אותם בבתי-מחסה ששכר וניהל מו"מ עם הרשויות שמנע את מותם של יהודים רבים. בסוף המלחמה, הוא נעצר ע"י הרוסים בחשד לריגול ועל פי מרבית החוקרים והעדויות הוא הוצא להורג ב-1947 כאשר הוא בן 34 בלבד. למרות שלאחר מותו הוא הוכר כחסיד אומות העולם ונודע כסמל לגבורה ולפעולה מוסרית בתנאים הנוראים של אירופה הנאצית, באופן מפתיע לא התגייסה הממשלה השוודית לבירור גורלו ועשתה מעט מאוד על מנת לחלצו. מפתיעה עוד יותר היא העובדה שאפילו משפחתו המורחבת לא התגייסה להצילו. דומה שבזמן שוולנברג הפך לסמל ברחבי העולם דווקא השוודים שכחו ממנו.

על מנת להבין את הפסיביות השוודית בעניין זה יש להבין את מעמדה של משפחת וולנברג בשוודיה. הוולנברגים הם המשפחה העשירה והמשפיעה ביותר במדינה כבר למעלה מ-150 שנה. הם החזיקו ומחזיקים עדיין בחלק גדול מאוד מהמגזר הבנקאי ומהתעשייה בשוודיה כמו גם בהשפעה פוליטית לא מבוטלת. ראול וולנברג לא הספיק להגיע לצמרת הפעילות העסקית המשפחתית אך שליחתו לבודפשט היתה ידועה ומקובלת על בכירי המשפחה, יעקוב ומרקוס וולנברג, שגם התכתבו איתו במהלכה.

"מרקוס ויעקוב וולנברג שימשו כאנשי קשר בין משרד החוץ השוודי לבין הבריטים והגרמנים והם היו וודאי מודעים למו"מ שהביא לשליחות ההומניטרית של בן משפחתם בבודפשט", אומר ההיסטוריון דר' פול א.לוין המתגורר בברלין, מומחה לתפקידה של שוודיה במלה"ע השניה שגם כתב ספר על וולנברג, "מצד שני היו לוולנברגים עסקים ואינטרסים כלכליים עם הגרמנים. במאי 1944, למשל, שבועות מעטים לפני D-day, דיפלומט אמריקאי דיבר עם מרקוס וולנברג על האינטרס המוסרי לעצור את הסחר עם הגרמנים. וולנברג ענה שהם אינם יכולים לעשות זאת בגלל חוזים מחייבים. כשהדיפלומט אמר שבזמנים כאלו יש דברים חשובים יותר מקדושתם של חוזים השיב וולנברג שאין דבר חשוב יותר מקדושתם של חוזים".

האמביוולנטיות של משפחת וולנברג כלפי המתרחש באירופה בשנות הארבעים היתה חלק ממה שלוין מכנה הפרדוקס השוודי ומיתוס הנייטרליות השוודית. "לפני המלחמה ובתחילתה השוודים היו אדישים לגורל יהודי מרכז אירופה", אומר לוין, "האדישות הפכה למדיניות אקטיבית להצלת היהודים ב-1942 עם החלת הפתרון הסופי בנורבגיה ש-50% מיהודיה נמלטו לשוודיה. מדיניות ההצלה השוודית התקדמה בהדרגה, ב-1943 יהודי דנמרק ניצלו כשהוצע להם מקלט בשוודיה, הפעילות הדיפלומטית בבודפשט ב-1944 הצילה עד עשרים אלף יהודים (דר' לוין כופר במה שהוא מכנה המיתוס לפיו וולנברג הציל 100,000 יהודים, ד.ס) ואלפים נוספים ניצלו בזכות האוטובוסים הלבנים של הצלב האדום השוודי בסוף המלחמה. הפרדוקס הוא שלכל אורך הזמן הזה מכונת המלחמה הנאצית והתעשייה הצבאית הגרמנית המשיכו לפעול בזכות ברזל שסופק ע"י השוודים".

האינטרסים הכלכליים השוודיים השפיעו גם על גורלו של וולנברג אחרי המלחמה. "בעוד הוריו של וולנברג עשו כל מאמץ לגלות מה עלה בגורלו של בנם, הענף המשפיע יותר של המשפחה, בראשות מרקוס ויעקוב, יכול היה לעשות הרבה יותר", אומר לוין, "הם בקלות יכלו להתקשר לראש-הממשלה השוודי במהלך 1945-6 ולדרוש פעולה נחושה יותר אבל הם לא עשו זאת". נהוג לפרש את הפסיביות השוודית בעניין זה כניסיון של שוודיה הנייטרלית לא להרגיז את הרוסים, השכנים האימתניים ממזרח, בזמן המלחמה הקרה, אבל לפי לוין יש סיבה נוספת. "אחרי המלחמה משפחת וולנברג היתה מעוניית בעסקים עם הסובייטים, הם רצו להלוות להם בערך 250 מיליון דולר והם, כמו גם הממשלה, מאוד לא רצו להרגיז את סטאלין".

האם ייתכן שראול וולנברג הופקר ע"י ממשלתו וחלק ממשפחתו בגלל אינטרסים כלכליים? האם השוודים ויתרו על מנופי הלחץ המועטים שהיו ברשותם ללחוץ על הרוסים בגלל שיקולים פוליטיים? ממש כפי שיש השערות שונות לגבי גורלו הפיזי של וולנברג, יש דעות שונות גם בסוגיה זו. לוין מספר על שני דיפלומטים משוויץ שנעצרו בבודפשט ע"י הסובייטים בנסיבות דומות והוחזרו לארצם כתוצאת מו"מ תקיף שניהלו השווייצרים. השוודים, לעומת זאת, טוען לוין, הפגינו אדישות מוסרית וחוסר באמפתיה ווולנברג נותר בכלא. יש המוסיפים שהפקרתו של וולנברג היא גם תוצאה של מנטליות כנועה ופסיבית הנמנעת מעימותים. ייתכן שיש אמת במרכיבים אלו אך בכל הנוגע ביחסם של השוודים לשואה חל שינוי משמעותי בסוף שנות התשעים אז יזמה הממשלה השוודית, בסיועם של אקדמאים כמו לוין וחוקר השואה הישראלי פרופ' יהודה באואר, סדרה של מפעלים חינוכיים, פוליטיים וחברתיים בנושא השואה ותפקידה הבעייתי של שוודיה בתקופתה.

בעבור ראול וולנברג זה היה כמובן מאוחר מדי. כל שנותר במקרה שלו הוא להכריז על מותו ולהתמודד עם מורשתו. ומורשתו, כך נדמה, היא רלוונטית מתמיד. במציאות נטולת מצפן מוסרי בה רוב אנשי הציבור הגיבו לתעשיית המוות בשילוב של יצר ההישרדות ושיקולים כלכליים ופוליטיים, ראול וולנברג שייך למיעוט מעורר ההשראה שהבדיל בין טוב לרע, בחר בטוב ושילם על כך את המחיר הגבוהה ביותר. זוהי מורשתו האמיתית ויש שיטענו שאירופה של המאה ה-21 זקוקה לה לא פחות מאירופה של שנות הארבעים.

A few weeks ago, the death was announced in Sweden of a person who almost certainly died decades ago. The individual in question, the Swedish diplomat Raoul Wallenberg, has been missing since 1947, when he is presumed to have been in the hands of the Soviet secret services, held in Moscow’s Lubyanka Prison. In the absence of an official Russian statement about Wallenberg’s fate, and because investigators and researchers were unable to prove beyond a reasonable doubt that Wallenberg was executed or died in prison, the Swedish authorities never formally declared him dead. That situation ended last March, when the Wallenberg family asked the Swedish Tax Authority, which oversees the population registry in the country, to pronounce him officially dead. The authority announced that if Wallenberg did not appear before it, or if no additional information was received concerning his case within six months, he would be declared dead.

“The official date of his death is 31 July 1952,” Pia Gustafsson, a senior official at the Tax Authority, said at the end of October. She added, according to the Guardian newspaper, “This date is purely formal. Legally, we must choose a date at least five years after his disappearance and there were signs of life until the end of July 1947.” A statement issued by the family noted that the declaration of death “is a way to deal with the trauma we lived through, to bring one phase to closure and move on.”

The Wallenberg case is closed, but many questions remain unresolved. What really happened to him? Why were no greater efforts made by his government to locate him? Were any of the authorities involved in the case interested in silencing the affair? And why did his family wait 70 years before deciding to “move on”? That’s a rather odd phrase in this context, since Wallenberg’s parents committed suicide in 1979, his brother died seven years ago and his sister is now 95.

The story of Wallenberg’s disappearance begins in July 1944, when he arrived in Budapest as a diplomatic envoy under an American-Swedish appointment. This was made possible when the newly created American War Refugee Board chose Wallenberg as its representative in Budapest and the Ministry for Foreign Affairs of neutral Sweden agreed to the American request to assign him to the local Swedish legation.  By then, some 432,000 Hungarian Jews had been deported and most of them were murdered in Auschwitz over a period of just a few months. Wallenberg’s official mission was to reduce the scale of the disaster, and he was indeed able to save many of the thousands of Jews still remaining in Budapest from a similar fate. He issued them Swedish protective passports and hid them in buildings he rented, while holding negotiations with the authorities that allowed many Jews to survive.

At the end of the war, the Russians who now occupied Budapest arrested him on suspicion of espionage. According to most researchers and available testimonies, he was executed in 1947, at the age of 34. Surprisingly, even though he was declared one of the Righteous Among the Nations  by Jerusalem’s Yad Vashem Holocaust memorial in 1963 and was hailed internationally as a symbol of heroism and moral action – the Swedish government did not make a great effort to discover what had befallen him and did very little to extricate him when it might still have been possible. Still more surprising is the fact that his extended family did not mobilize to save him.

'Sanctity of contracts'

To understand Swedish passivity in this regard, it’s necessary to know something about the standing of the Wallenberg family in Swedish society. For the past 150 years the Wallenbergs have been the richest and most influential family in the country. A large segment of the country’s industry and banking sector was and remains in their ownership, and they wield considerable political influence as well. Raoul Wallenberg did not reach the highest levels of the family’s business activity, but his mission to Budapest was known to and accepted by the family’s senior figures, Jacob and Marcus junior, who corresponded with him while he was in the Hungarian capital.

“On the one hand, Marcus junior and Jacob acted as liaisons between the Swedish Foreign Ministry and the British and Germans, and they were certainly aware of the negotiations that led to the humanitarian mission of their relative in Budapest”, says Dr. Paul A. Levine, a Berlin-based historian who is an expert on Sweden’s role in World War II and has published a book about Raoul Wallenberg.

“On the other hand,” Levine continues, “the Wallenbergs had business and economic interests with the Germans. In May 1944, for example, just a few weeks before the invasion of Normandy, an American diplomat spoke with Marcus Wallenberg junior about the moral interest of stopping trade with the Germans. Wallenberg replied that they could not do that, because of binding contracts. When the diplomat said that at such times there were more sacred things than contracts, Wallenberg replied that there is nothing more important than the sanctity of contracts.”

The Wallenberg family’s ambivalence about the events in Europe in the 1940s was part of what Levine calls the "Swedish paradox" and the "myth of Swedish neutrality".

“Before the war and at its start, the Swedes were indifferent to the fate of the Jews of Central Europe,” Levine says. “The indifference turned into active policy to rescue the Jews in 1942, with the start of the Final Solution in Norway, 50 percent of whose Jews fled to Sweden. In 1943, Denmark’s Jews were saved when they were offered a haven in Sweden. The diplomatic activity in Budapest saved up to 20,000 Jews [Levine rejects the “myth,” in his word, that Wallenberg saved 100,000 Jews], and thousands more were saved thanks to the White Buses of the Swedish Red Cross at the end of the war. The paradox is that during all this time the Nazi war machine and German industry continued to operate thanks to the iron ore supplied to them by the Swedes.”

Swedish economic interests also affected Wallenberg’s fate after the war, the historian adds: “Whereas Wallenberg’s parents made every effort to find out what happened to their son, the most influential branch of the family, headed by Marcus junior and Jacob, could have done much more. They could have easily contacted the prime minister of Sweden in 1945-46 and demanded firmer action. But they did not do so.”

Swedish passivity in this regard is usually interpreted as a means for the neutral country to avoid angering the Russians. Levine, however, puts forward another reason. “After the war, the Wallenberg family wanted to have business dealings with the Soviets. They wanted to loan them about $250 million, and they, like the government, very much wanted to avoid irking Stalin.”

Is it possible that Raoul Wallenberg was abandoned to his fate by his government and his family because of economic considerations? Did the Swedes forgo the few levers of pressure on the Soviets that were available to them because of political calculations?

Just as there are different conjectures about Wallenberg’s physical fate, there are also diverse opinions on this subject. Levine notes that two Swiss diplomats were arrested by the Soviets in Budapest under similar circumstances and were returned to their country following aggressive negotiations by the Swiss. In contrast, the Swedes displayed moral apathy and a lack of empathy, and Wallenberg remained in prison. It was not until the late 1990's that the Swedes’ attitude toward Wallenberg and the Holocaust in general changed dramatically. At that time, the government, with the aid of academics such as Levine and Israeli Holocaust scholar Yehuda Bauer, initiated a series of educational, political and social projects regarding the Holocaust and Sweden’s problematic behavior during the war years.

For Raoul Wallenberg, it was too late, of course. All that remains now is to declare him dead and learn from his legacy. And that legacy is more relevant than ever. In a situation void of a moral compass, when most of Europe's leading public figures responded to the Nazi death industry with a combination of survival instincts and economic and political considerations – Raoul Wallenberg belongs to the inspiring minority who differentiated between good and evil, and paid the highest price for his moral choices. That is his true legacy. Some would say that 21st-century Europe needs it no less than Europe of the 1940s.