שנים לא קלות עוברות על האיחוד האירופי. המשבר הפיננסי העולמי הכניס את גוש היורו למשבר חמור, פליטים מאפריקה והמזרח התיכון מאתגרים את מדיניות ההגירה, הבריטים החליטו לעזוב ולאומנים ואנשי ימין קיצוני מערערים על האופי הליברלי והקוסמופוליטי של האיחוד. כדי לבדוק מה צופן העתיד לאירופה, פגש דיוויד סטברו כמה מנהיגים צעירים, המשמשים כיום כחברי הפרלמנט ובעתיד יהיו אולי אלה שיעצבו את פניה של היבשת
פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3145299
הפרלמנט האירופי הוא מקום עבודה מיוחד מאוד. למרות שמושבו הרשמי הוא בשטרסבורג, מרכז פעילותו הוא בכמה בנייני משרדים ברובע האירופי בבריסל. אלה בניינים מודרניים מאוד המחוברים ביניהם בגשרים, מסדרונות ומעברים שוקקי חיים שבהם עוברים מדי יום אלפי פוליטיקאים, עוזרים פרלמנטרים, לוביסטים, עיתונאים ופקידים משלל תרבויות, לאומים ודתות המדברים ביניהם ביותר מ–20 שפות. לצד אולם המליאה עצמו, יש במקום משרדים וחדרי ישיבות, בתי קפה ומסעדות, אולפן טלוויזיה, מרכז עיתונות וגם קיוסקים, מכבסה, מספרה ושירותי תחבורה. 751 חברי הפרלמנט ממוקמים במשרדים צנועים למדי המסודרים לאורך מסדרונות המקושטים בכרזות פוליטיות הנושאות מסרים מפלגתיים. בסוף יום העבודה מתמלאים הפאבים והמסעדות של כיכר לוקסמבורג הסמוכה לפרלמנט במתמחים, סטודנטים ועובדי המוסדות האירופיים הצעירים הנהנים ממגוון הבירות, מתפריט מקומי מגוון ומאווירה בינלאומית.
רוב חברי הפרלמנט נמצאים בבריסל במהלך השבוע וחוזרים למדינותיהם בסופו, אם כי יש גם כאלו המעתיקים את מקום מגוריהם הקבוע לבריסל במהלך כהונתם. הם נוסעים הרבה, נואמים במליאה, משתתפים בוועדות ועוסקים בחקיקה בתחומים רבים. יש להם צוות של שלושה או ארבעה יועצים, עוזרים ודוברים, ושכרם עומד על כ–8,200 יורו ברוטו לחודש. בנוסף לכך הם זכאים לסכומים משמעותיים נוספים עבור הוצאות משרד, החזרי נסיעות ואחזקת צוות. סך הכל עולה הפרלמנט האירופי מעל מיליארד ו–700 מיליון יורו לשנה, תקציב המהווה כ–1% מהתקציב הכללי של האיחוד האירופי. לחברי הפרלמנט יש חיים עמוסים, אבל שישה מהם התפנו לפרוש את משנתם הפוליטית.
לולה סנשז PHOTO © EU 2016 – EP
לולה סנשז, 38 , ספרד
• נולדה: ולנסיה, ספרד • קריירה: מורה בתיכון, מלצרית, מכהנת כחברת הפרלמנט
האירופי מאז 2014 • מפלגה: פודמוס בספרד, באיחוד האירופי: GUE/NGL (השמאל
האירופי המאוחד/השמאל הירוק הנורדי) • השכלה: מדע המדינה • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת הפיתוח והסכמי סחר בינלאומיים • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: סלבדור איינדה (נשיא צ'ילה שהתאבד במהלך המהפכה הצבאית של גנרל
פינושה) • תחביבים: חיות. יש לה שישה חתולים ושני כלבים שהיא חולקת עם אחותה
הצעירה בספרד • מצב משפחתי: רווקה
ב–2011 יצאו מאות אלפי ספרדים להפגין ברחובות נגד שחיקת שירותי הרווחה, נגד שיעור האבטלה הגבוה, אי־השוויון החברתי והשחיתות השלטונית. המצעדים, העצרות וההפגנות תפסו את תשומת הלב התקשורתית בעולם כולו, אך כשתמו ההפגנות חשו רבים ששום דבר לא השתנה. עבור תושבת קרטחנה שבדרום ספרד לולה סנשז, שהיתה אז סטודנטית למדע־המדינה ומורה בתיכון, העניינים רק הידרדרו. היא פוטרה מעבודתה כתוצאה מקיצוצים במערכת החינוך ויצאה לחפש את מזלה במקומות אחרים. היא נסעה לאיסלנד ועבדה שם כמורה לספרדית, משם המשיכה לסקוטלנד ולבסוף טסה לטקסס, שם עבדה במלצרות ללא רישיון עבודה. "כשלבסוף חזרתי לקרטחנה המשכתי למלצר", מספרת סנשז. "לילה אחד הגיעו למסעדה שעבדתי בה כמה פקידי עירייה כדי לאכול ארוחת ערב. אחד מהם שאל אותי מה למדתי ואם אני מדברת אנגלית, סיפרתי להם שאני אקדמאית ומורה בהכשרתי, ואחד מהם שאל אותי מה לעזאזל אני עושה כאן ולמה אני עובדת כמלצרית. התעצבנתי עליו כל כך עד שזרקתי הכל על הרצפה ועזבתי".
זה היה רגע מכונן בחייה של סנשז. "באותו לילה ראיתי בטלוויזיה את פאולו איגלסיאס (מרצה למדע־המדינה ואיש תקשורת ממדריד שייסד ב–2014 את תנועת השמאל הספרדית, פודמוס — ד"ס). אמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, זה הפתרון, אנחנו צריכים לעשות פוליטיקה בעצמנו, אחרת יעשו אותה בשבילנו בניגוד לאינטרסים שלנו. כך הצטרפתי לפודמוס". יחד עם אחותה ושותפים נוספים הקימה סנשז את סניף המפלגה בקרטחנה. כשפגשה את מנהיג המפלגה, פבלו איגלסיאס, הוא ראה בה דוגמה מייצגת של צעירי ספרד שלמרות הכשרתם האקדמית לא יכולים למצוא עבודה. בתמיכתו נבחרה סנשז לרשימת המפלגה בבחירות לפרלמנט האירופי ונהפכה לאחת מחמשת נציגיה בפרלמנט. היא המשיכה לעבוד כמלצרית ממש עד תחילת הקדנציה.
ממשרדה שבבריסל עוסקת סנשז בחקיקה ובהתוויית פעילות האיחוד. בגלל פעילותה הפוליטית היא בקושי מספיקה לחזור הביתה בסופי שבוע. סנשז היא חברת פרלמנט פעילה מאוד, אך היא גם ביקורתית מאוד כלפי מבנה האיחוד והאופן שבו הוא מתנהל. "אני חברה בפרלמנט של האיחוד האירופי, אבל לא באמת יודעת מי מקבל בו את ההחלטות. כשאנחנו מקבלים החלטה בפרלמנט ושולחים אותה למועצה ולנציבות אנחנו מאבדים עליה שליטה". בשלב זה, על פי סנשז, מגיעים הלוביסטים של החברות הבינלאומיות הגדולות ומשפיעים על הפוליטיקאים. היא מזכירה את חוזה מנואל ברוזו, שהיה נשיא הנציבות ומונה בקיץ האחרון לתפקיד בכיר בבנק ההשקעות גולדמן־זקס, ואת גאי וורהופסטדט, מנהיג הליברלים בפרלמנט האירופי, המכהן גם כחבר בדירקטוריונים של חברות השקעות ואנרגיה. החלטות רבות של האיחוד ומוסדותיו מושפעות מקשרים אלו, לדברי סנשז.
למרות הביקורת, סנשז איננה פסימית. "אני מאמינה באירופה פדראלית. אנחנו צריכים יותר אינטגרציה, לא פחות", היא אומרת ומדגישה את חשיבותה של הסולידריות ביבשת. "יש החלטות שיוצאות מכאן הפוגעות במדינות מסוימות ומשרתות אינטרסים של מדינות אחרות", היא מוסיפה, "עליונותן של גרמניה וצרפת ברורה מאוד כאן. גרמניה נהייתה המפעל הגדול של אירופה בזמן שמדינות אחרות, בעיקר בדרום, עוברות תהליך של הרס התעשייה".
על פי סנשז, העוני באירופה והפערים החברתיים ביבשת הם תוצאה מובהקת של מדיניות הצנע, ההפרטות והקטנת המגזרים הציבוריים. "סיפרו לנו שנגמר הכסף למדינת הרווחה, למרות שלמעשה הפוליטיקאים היו מושחתים וכל הכסף נמצא בחשבונות סודיים בשווייץ ובפנמה ואף אחד לא הולך לכלא על זה. גם ההפרטות לא עובדות. להפך, הכל נהיה יותר יקר. אנשים כועסים בצדק על המפלגות הוותיקות כי הן נכשלו. הגלובליזציה שינתה את הכלכלה, היא שינתה את הסחר ואת התקשורת. רק הממסדים והמפלגות לא השתנו".
סנשז חוששת שמצב זה יוביל מדינות נוספות ללכת בעקבות בריטניה ולעזוב את האיחוד ושהימין הפופוליסטי יתחזק בכל רחבי היבשת. כשאני שואל אם צדק נשיא הנציבות, ז'אן קלוד יונקר, כשאמר שתפקידו המרכזי של האיחוד הוא השלום בין מדינותיו, אומרת סנשז ש"ברור שהשלום הוא חשוב. מלחמה היא הדבר הגרוע ביותר שיכול אדם לעולל. אבל צריך להגדיר מחדש מה זה שלום — בספרד אין עכשיו מלחמה אבל גם אין שלום. אנשים מתים בגלל קור כי אין להם כסף לחשמל, ילדים הולכים לישון רעבים, צעירים לא יכולים ללמוד באוניברסיטה. זה לא שלום. זו הקרקע המושלמת לעליית הימין הקיצוני".
ברוח דומה מדברת סנשז על רוב הנושאים שעל הפרק. "לאיחוד־האירופי אין היום עניין אמיתי בפיתוח העולם", היא אומרת, "הוא משמש בסך הכל כשגריר לחברות רב־לאומיות". זוהי ביקורת קשה כלפי האיחוד האירופי ומוסדותיו והיא באה משמאל. מעניין, עם זאת, שטענות על שחיתות וניתוק של הממסד האירופי מהעמים האירופים אפשר למצוא גם בימין, כאשר אחד המוקדים המרכזיים של ביקורת זו נמצא בשכנתה המזרחית של ספרד — במפלגת החזית הלאומית בצרפת.
ניקולא ביי, PHOTO © EU 2015 – EP
ניקולא ביי, 38 , צרפת
• נולד: סן־ז'רמן אן ליי בפרברי פריז • קריירה: מנהיג המשמרת הצעירה של החזית הלאומית (FN) בחבל איל דה־פרנס, ממנהיגי התנועה הלאומית הרפובליקאית בצרפת (MNR) וחבר מועצה מטעמה ברשות המקומית סרטווויל. מאז 2010 מכהן כחבר מועצה בנורמנדי, ומאז 2014 מכהן כמזכ"ל החזית הלאומית וכחבר הפרלמנט האירופי מטעמה •מפלגה: החזית הלאומית בצרפת, באיחוד האירופי: ENF (אירופה של אומות וקבוצת החירות) • השכלה:לימודי משפטים בפריז • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת הפיתוח, ועדת תעשייה, מחקר ואנרגיה • פוליטיקאים המהווים מקור השראה: ווינסטון צ'רצ'יל וולדימיר פוטין • תחביבים: היסטוריה, טיולים, סקווש, סקי עם המשפחה • מצב משפחתי: נשוי + שלושה ילדים
ניקולא בֵּיי הוא המזכיר הכללי של החזית הלאומית הצרפתית ואחד מנציגיה בפרלמנט האירופי. בפגישה במזנון הפרלמנט הוא תוקף ראשית לכל את מדיניות ההגירה של האיחוד. "מדינות אירופה צריכות להגן על עצמן מפני ההגירה המסיבית ולהחזיר את השליטה לגבולותיהן. לאיחוד אין כיום רצון פוליטי להגן על הגבול הדרומי של היבשת מהגירה המהווה סיכון ביטחוני ברור", אומר ביי ומבקר את הנציבות האירופית שאינה נלחמת בתופעה ואת קאנצלרית גרמניה שקיבלה כמיליון מהגרים, "זוהי מדיניות לא אחראית. יש לנו כבר מיליוני מובטלים ועניים משלנו. במקום לקבל מהגרים באירופה עדיף ליזום עזרה הומניטרית במקומות שהם באים מהם. המדיניות הלא אחראית של האיחוד מתחזה לפעילות צדקה אבל היא איננה כזו, היא גורמת למציאות שאיננה צודקת ואיננה הומנית, זו הגירה בלתי חוקית, היא מביאה רווחים למאפיות וגורמת לטביעתם של מהגרים בים התיכון".
בשלב זה לכל מדינה באירופה יש מדיניות שונה כלפי מהגרים ומבקשי מקלט, החל מסגירת גבולות והסתה מאורגנת כנגד מהגרים כמו בהונגריה ועד למדיניות הענקת מקלט נדיבה כמו בגרמניה. האיחוד עצמו מנסה להתמודד עם האתגר דרך הקמת רשות לשמירה על גבולותיו ותוכניות להחזרת מהגרים לטורקיה ולמיקום מחודש של פליטים מאיטליה ויוון במדינות אחרות, תוכניות המתנהלות בעצלתיים ושעתידן לא ברור. גם אם תוכניות האיחוד יצליחו, יש להניח שזה יהיה אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום האירופי בעתיד והנושא הוא מקור לוויכוחים קשים בתוך הפרלמנט. מבחינתו של ביי, ההסכם עם טורקיה הוא "כריעת ברך של מוסדות האיחוד בפני הטורקים שסוחטים אותם ונותנים למהגרים לשטוף את אירופה".
את התוכניות למקם מחדש פליטים מאיטליה ויוון בשאר מדינות האיחוד הוא מכנה "סקנדל פוליטי כפול" ומסביר: "ברמה האירופית זוהי הַכְתָּבָה של הביורוקרטים כלפי מדינות שאינן מעוניינות בכך ואלו שאינן משתפות פעולה זוכות ליחס גרוע מאוד ממוסדות האיחוד. ברמה הלאומית זה גם סקנדל, כי המדינות כופות את המדיניות האירופית על ערים קטנות בפריפריה. זהו אי־צדק כלפי התושבים העומדים בפני קשיים רבים בדיור ותעסוקה. אנחנו אמורים למצוא מבנים כדי לאכלס ולממן מהגרים לא חוקיים בזמן שיש לנו חסרי בית משלנו".
מפלגתו של ביי מתנגדת לפרויקט האירופי גם בתחומים נוספים. "העם הבריטי הראה לנו את הדרך", אומר ביי, "בעבר הם סירבו ליורו ולאמנת שנגן (המאפשרת תנועה חופשית בין מדינות אירופה — ד"ס) ועכשיו הם שוב מראים שאפשר אחרת. אנחנו בעד אירופה של מדינות ריבוניות ועמים חופשיים. בכל פעם שיש הצבעות על האיחוד האירופי האירופים מצביעים נגדו — ביוון הצביעו נגד תוכנית החילוץ ממשבר החוב, בהולנד הצביעו נגד ההסכם עם אוקראינה ובהונגריה נגד התוכנית לקליטת פליטים במדינה. בכל היבשת מתחזקות תנועות המתנגדות לאיחוד ומתקרבות לשלטון, כפי שכבר קרה בפולין ובהונגריה. בדצמבר זה יכול לקרות גם באוסטריה ובגרמניה מפלגת ה'אלטרנטיבה לגרמניה' (AFD) מתחזקת. זוהי התעוררות של פטריוטיות בכל רחבי אירופה".
ביי משתמש במילים כמו דיקטטורה ומבנה טכנוקרטי ואנטי דמוקרטי כשהוא מדבר על פעילות האיחוד וטוען שבמקום להיות מקום לידידות עמוקה ושיתוף פעולה בין מדינות, נהפך האיחוד למקור של חולשה קולקטיבית. אזור היורו, למשל, נהפך לדבריו לאזור עם הצמיחה הנמוכה בעולם והמטבע המשותף משרת את האינטרסים של גרמניה לבדה המנוגדים לאלו של שאר המדינות.
בשנים האחרונות החזית הלאומית בצרפת מתחזקת ומתרחקת תדמיתית מהימין הקיצוני, שם נמצאים שורשיה, לטובת הזרם המרכזי של הפוליטיקה הצרפתית. מייסד המפלגה ומנהיגה במשך כ–40 שנה, ז'אן מארי לה־פן, הואשם באנטישמיות ובהכחשת שואה, אך הורחק מהמפלגה על ידי בתו, מארין לה־פן, המנהיגה כיום את המפלגה בעזרתו של ניקולא ביי הנחשב למקורבה. ביי טוען שמפלגתו רחוקה מאנטישמיות ושהיא איננה גזענית. "מאז שמארין לה־פן הפכה לנשיאת המפלגה ב–2011 היא מדגישה את ההבדלים בינה לבין אביה", הוא אומר, "אנחנו תמיד זהירים וחוששים ממעשים אנטישמיים של קיצונים מוסלמים נגד עמיתנו האזרחים היהודים שהם הקורבנות. יש אי־צדק גדול בטענות כלפינו. נכון, אנחנו תמיד נעדיף את האינטרס של עמיתינו האזרחים הצרפתים, כולל היהודים, מעל האינטרס של זרים שחיים בארצנו, אבל כך זה בכל מקום בעולם".
ביי חושב שבהחלט ייתכן שלה־פן תהיה הנשיאה הבאה של צרפת, הוא עומד לרשותה ויכהן בכל תפקיד שהיא תחליט שהוא יכול לתרום בו, לכן לא מן הנמנע שבעתיד עוד נפגוש אותו בתפקידים הבכירים ביותר בצרפת, אם זו תלך בעקבות ארצות הברית ותבחר לנשיאתה את החלופה האנטי־ממסדית מימין.
סקה קלר, PHOTO © EU 2016 – EP
סקה (פרנצ'סקה) קלר, 35 , גרמניה
• נולדה: גובן, ברנדמבורג, מזרח גרמניה • קריירה: פעילה בארגון הצעירים של מפלגת הירוקים הגרמנית ובארגון הגג של תנועות הצעירים הירוקים באירופה. מכהנת כחברת הפרלמנט האירופי מאז 2009 • מפלגה: מפלגת הירוקים בגרמניה, באירופה: EFA (ברית הירוקים החופשיים באירופה) • השכלה: לימודים איסלאמיים, טורקיים ויהודיים: "היה לי הלוקסוס ללמוד את מה שמענין אותי" • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: הוועדה לסחר בינלאומי והוועדה המשותפת לאיחוד האירופי וטורקיה • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: אין מודל לחיקוי, יש לה רעיונות וחזון משלה • תחביבים: ג'וגינג • מצב משפחתי:נשואה
ניקולא ביי הוא נציג נאמן של המסורת הלאומנית והאנטי־ליברלית האירופית. בצד השני של הקשת הפוליטית נמצאות המפלגות הירוקות שהחלו את דרכן כתנועות רדיקליות בשנות ה–70 של המאה הקודמת ובמהלך השנים מצאו את דרכן ללב העשייה כאשר הן מחזיקות בערכים קוסמופוליטיים ומדגישות נושאים כמו זכויות אדם ואחריות סביבתית. אחת מהמנהיגות הצעירות של התנועה הירוקה בפרלמנט האירופי היא סְקַה קֶלֵר וקשה לדמיין פוליטיקאית רחוקה יותר מניקולא ביי. היא נולדה והתבגרה במזרח גרמניה והצטרפה לירוקים כבר בגיל צעיר מאוד כפעילה נגד גזענות ולמען זכויות בעלי חיים (היא עדיין צמחונית). היא נבחרה לפרלמנט האירופי ב–2009 כשהיתה בת 27 בלבד והיא עוסקת בנושאים שבלב פעילות האיחוד, כמו סחר בינלאומי והגירה. היא משמשת כסגנית יו"ר מפלגת הירוקים בפרלמנט ומתכוונת לרוץ לתפקיד יו"ר המפלגה בבחירות הבאות.
עם זאת, למרות שהיא פוליטיקאית מקצועית בעלת קריירה מרשימה, היא עדיין מתנהלת קצת כמו פעילה חברתית. "גם במפלגות האחרות יש אנשים טובים ואנחנו מסכימים איתם לעתים קרובות", היא אומרת בשיחה המתקיימת במשרדה בבריסל, "אבל כשמגיעים לקבלת ההחלטות הם מקפידים לא להיות רדיקליים מדי. אבל אין מה לעשות, לפעמים צריך להיות רדיקליים".
כמו ביי, גם קלר פעילה מאוד בעניין משבר הפליטים. "אנחנו אחת היבשות העשירות בעולם", היא אומרת, "ולמרות כל הבעיות הפנימיות, אנחנו 500 מיליון תושבים ואנחנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם מיליון או שני מיליון פליטים". קלר מתמקדת בזכויות ובצרכים של הפליטים עצמם, לא בבעיות הקליטה. "אנחנו חושבים שזו חובה להיות פתוחים לפליטים ולסייע לאנשים הזקוקים להגנה", היא אומרת, "זה אחד הנושאים העיקריים שלמענם אנחנו נאבקים ואלו לא ימים קלים בעניין זה. אבל אני מעודדת מכך שאנשים רבים ברחבי היבשת אמרו 'Refugees Welcome', ולא רק אמרו אלא גם ממש סייעו לאנשים שהיו בדרכים בבגדים, מזון ומקלט. הם היוו משקל נגד לבוני הגדרות. אלו אנשים שלא עושים רעש כמו מתנגדי ההגירה אלא עושים את העבודה ומקדמים את אירופה".
ברמה הפוליטית עסקה קלר בתוכנית למיקום מחדש של פליטים באירופה כדי שהנטל יתחלק בין יותר מדינות ויהיה אפשר לסייע ליותר פליטים. "אנחנו זקוקים לתוכנית הזאת, והיא צריכה להיות רק ההתחלה", היא אומרת, "צריך ליישם אותה מהר ובאופן גורף וצריך להרחיב אותה. בינתיים זה עבד באטיות בגלל בעיות ביורוקרטיות ובגלל חוסר רצון של מדינות רבות להציע את עזרתן. זו בעיה גדולה אבל אסור לנו לוותר". בנוסף מתנגדת קלר לעסקה עם טורקיה, כיוון שהיא מבוססת על החזרת פליטים שזכאים להגנה. "זה מנוגד לזכויות אדם ולזכות הבסיסית לבקשת מקלט", היא אומרת, "אנחנו בעד סיוע לטורקיה בהתמודדות עם יותר משני מיליון הפליטים שחיים בה, אבל בשום אופן אסור לנו להחזיר אליה פליטים".
כמו רבים מעמיתיה הירוקים, קלר מאמינה בנחיצותו של האיחוד האירופי כשמדובר בסוגיות הגדולות שעל הפרק. "אנחנו צריכים את האיחוד כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים כי אי אפשר להתמודד איתם ברמה הלאומית בלבד", היא טוענת, "ההתחממות הגלובלית, שאלות של דמוקרטיה ואתגרים חברתיים ואקולוגיים, כל אלה זקוקים להתמודדות משותפת. אם יש נהר נקי במדינה אחת הוא עדיין יכול להזדהם במדינה אחרת. כך גם במסים. אם יש מערכת מסים טובה וצודקת במדינה אחת, חברות (שרוצות להתחמק מתשלום מסים) יכולות פשוט לעבור למדינה אחרת".
מבחינה זו קלר מקרבת את הירוקים לשמאל הוותיק והמעשי, רחוק מהדימוי של תנועת מחאה היפית ולא ממוסדת. היא בעד אחריות תקציבית, אבל נגד מדיניות צנע, בעד תנועה חופשית של בני־אדם בין מדינות אירופה, אבל גם בעד זכויות עובדים, והיא רואה את התנועה הירוקה כתרופת הנגד לימין הפופוליסטי, שלדבריה מציע לאומנות ובדלנות במקום להתמודד ברצינות עם השלכות הגלובליזציה. קלר חושבת שיש מאבק עקרוני לגבי עצם הערכים שבבסיסו של האיחוד. "הצבעות כמו הצבעת הברקזיט הן הצבעות מחאה והן גם נגד הממשלות הלאומיות לא רק נגד האיחוד, גם אם לממשלות נוח להאשים את בריסל. זה מעניין לראות שהאיחוד נחשב כמסמל ערכים כמו חירות, חופש, זכויות אדם, סיוע הומניטרי וליברליזם. זה עניין תרבותי, לא רק כלכלי. הצד השני בהתנגשות התרבותית הזאת הוא הלאומנות והחזרה לעולם הישן. בהרבה מובנים מה שקרה בבחירות האחרונות בארצות הברית קורה גם כאן".
קלר חושבת כבר שנים רבות שהרמה האירופית, לא הלאומית, היא המקום הנכון להשפיע. היא מספרת שלמרות שבשנותיה כחברת פרלמנט כמעט תמיד יש משבר חמור ברקע הפעילות, כמו המשבר הפיננסי ומשבר ההגירה, זהו עדיין המקום הנכון לעשות פוליטיקה והיא מוסיפה, ספק בצחוק, "כמו שאנחנו אומרים — אסור לבזבז משבר טוב". "הפרלמנט האירופי הרבה יותר מעניין אותי מהפרלמנט הגרמני", היא אומרת, "אנחנו גמישים יותר, חדשנים יותר ויכולים להגיע לפשרות בין הגושים הפוליטיים. בגרמניה או שאתה באופוזיציה ואז כל הזמן מפסיד בהצבעות, או שאתה בממשלה ואז אתה חייב לשתוק. כאן ממש אפשר להשפיע ולשנות דברים".
ייטה גוטלנד, צילום: דיויד סטברו
ייטה גוטלנד, 37 , שוודיה
• נולדה: סטוקהולם, שוודיה • קריירה: מנהיגת המשמרת הצעירה של הסוציאל־דמוקרטים השוודים, יועצת פוליטית במשרד האוצר ומשרד החינוך השוודיים, מנהלת פרויקטים במכון המחקר השוודי Global Change וחברת מועצה במכון המדיניות European Council of Foreign Relations. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 • מפלגה: המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית, באירופה: S&D (הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים ודמוקרטים) • השכלה: תואר שני בכלכלה • חברות בוועדות הפרלמנט האירופי: הוועדה לסביבה, בריאות הציבור, ביטחון תזונתי • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: נלסון מנדלה, אונג סן סו צ'י (מנהיגת אופוזיציה ולוחמת זכויות אדם מבורמה). גם המנהיגים השוודים אולוף פלמה (ראש הממשלה שנרצח ב– 1986) ואנה לינד (שרת החוץ שנרצחה ב– 2003) הם מנהיגים ש"כששומעים אותם מדברים, רוצים להיות בני־אדם טובים יותר" •תחביבים: החלקה על הקרח, טיולי ניווטים ביער, טיולים עם הכלב והמשפחה • מצב משפחתי: בעל, שני ילדים (בן 4 ובן ארבעה חודשים) וכלב
לחברי הפרלמנט הצעירים הנמצאים בשלב הקמת המשפחה בחייהם אלו אינם חיים קלים. אחת מהם, יִיטֶה גוטלנד, חברת פרלמנט בת 37 משוודיה, הגיעה לפגישה שקבעתי איתה בסטוקהולם עם אדם נוסף. זה לא היה עוזר פרלמנטרי או דובר, אלא תינוק חמוד בן ארבעה חודשים שישב על ברכיה במהלך הראיון. "יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות", מספרת גוטלנד, "אם הייתי אומרת שזה קשה מאוד, זה לא היה הוגן כלפי אחרות שקשה להן הרבה יותר. אני מקבלת הרבה עזרה ובפרלמנט מכבדים אותי ומסייעים לי. עם זאת, יש עדיין יחס שונה לנשים ולגברים והציפיות הן אחרות. עדיין מצפים מנשים לקחת אחריות בבית ומגברים לקחת אחריות רחבה יותר בעבודה. גברים שהופכים לאבות במהלך עבודתם בפרלמנט נשאלים פחות איך הם מסתדרים. אבל לאט לאט זה משתנה".
גוטלנד, בניגוד למרואיינים הקודמים, מייצגת את אחת המפלגות הוותיקות והממוסדות ביבשת. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית היא הגדולה ביותר בפרלמנט השוודי מאז 1917, והיא היתה בשלטון במשך מרבית המאה ה–20. גוטלנד, אם כך, היא פרלמנטרית צעירה במפלגה זקנה, אך זה אינו מרתיע אותה. "הערכים שלנו רלוונטיים מתמיד", היא אומרת ומפרטת, "אנחנו מאמינים בביטחון, שוויון, סולידריות וגישות פרוגרסיביות לגבי הטיפול באיום האקלימי וזכויות נשים ולהט"ב. בימינו יש צורך בתנועה פרוגרסיבית המבוססת על הערכים שלנו, זה גם מה שאנשים רוצים, אבל התנועות הפופוליסטיות מרוויחות מהכישלונות של ארגונים וממסדים להתאים את עצמם ולעבוד בעולם הגלובלי ובאמצעי התקשורת המהירה. תראה איך בארצות הברית רוב הבוחרים קיבלו את הגישה הפמיניסטית ובחרו באשה לנשיאות ארצות הברית, ולמרות זאת מונה סקסיסט לתפקיד. אלו זמנים פרדוקסליים מאוד".
השיחה עם גוטלנד נערכה פחות משבוע אחרי הבחירות בארצות הברית וההקשר האמריקאי עלה כמה פעמים במהלך השיחה. "כוחות הימין מתבטאים בצורה שלא היינו מאמינים שתיתכן אחרי מלחמת העולם השנייה. אנחנו שומעים את הטון האגרסיבי של לה־פן, טראמפ, אורבן (ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה — ד"ס) וארדואן, והגרוע ביותר הוא שאופן ההתבטאות הזה מצליח שוב למשוך אנשים, ולצד הקלות שבהפצת שקרים באינטרנט והייאוש מהמערכת, אנו שומעים שוב התבטאויות אנטישמיות וגזעניות. אלו דברים שחזרו עכשיו אחרי שנים שהם לא היו כאן ואני ממש מפחדת מזה".
גוטלנד מרבה לדבר על יציבות ועל ביטחון חברתי המקשרים את הפתרונות לכל השאלות הגדולות שעומדות על הפרק. בסוגיית המהגרים היא מדברת על לקיחת אחריות אירופית משותפת, בסוגיית המשבר הכלכלי היא מדברת על יצירת צמיחה ומתנגדת למדיניות צנע ולכלכלת שוק אגרסיבית. באופן כללי תומכת גוטלנד במודל החברתי־כלכלי שפעל בהצלחה בשוודיה במשך עשרות שנים ומתאפיין במדיניות של תעסוקה מלאה, רשת ביטחון חברתית נדיבה ואוניברסלית, איגודים מקצועיים חזקים ומעורבות גדולה של הממשלה במשק. לדבריה, זהו מודל שאפשר לייצא למדינות אחרות. "אנחנו זקוקים לאירופה סוציאלית", היא אומרת, "אנחנו צריכים להמליץ למדינות האיחוד להקים רשתות ביטחון למובטלים ולחולים, מערכות חינוך שיגרמו לניידות חברתית ואיגודים מקצועיים חזקים שיילחמו למען העובדים. אנו זקוקים לרווחה כדי שהחברה תהיה בטוחה יותר. זה יוצר צמיחה וזה גורם לאנשים לפחד פחות בעידן הגלובלי. באופן פרדוקסלי יש מדינות שהולכות בדיוק בכיוון ההפוך, דווקא עכשיו כשזה נדרש יותר. המודל השוודי יכול לייצב את הסירה שלנו בים הסוער של הגלובליזציה".
אווה פאונובה, 30 , בולגריה
• נולדה: סופיה, בולגריה • קריירה: יועצת פוליטית לחברת הפרלמנט האירופי מבולגריה,
איליאנה איבנובה, עבודה בארגון הבינלאומי International Development Law Organisation ברומא ובסידני. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 • מפלגה: אזרחים למען פיתוח אירופי של בולגריה (GERB), באירופה: EPP (מפלגת העמים האירופיים) •השכלה: יחסים בינלאומיים ומינהל עסקים, אוניברסיטת ג'ון קבוט ברומא ומנהיגות בהרווארד, ארצות הברית • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת השוק הפנימי והגנת הצרכן • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: לא נוקטת שמות ספציפיים. "מעריכה מנהיגים עם מוחות מבריקים ורעיונות נועזים ויזמים וחדשנים המשנים את החברה באמצעות טכנולוגיות חדשות" • תחביבים: "רוצה ללמוד לתכנת. בינתיים מסתפקת בתחביבים מסורתיים יותר — שחייה, סקי, קריאה ובישול עבור אלו שאני אוהבת" • מצב משפחתי:מאורסת
רק גוש פוליטי אחד גדול יותר מהגוש הסוציאל־דמוקרטי בפרלמנט האירופי. זהו EPP, קואליציה רחבה של מפלגות ימין נוצריות־דמוקרטיות ושמרניות־ליברליות, כמו מפלגתה של הקאנצלרית מרקל בגרמניה ומפלגתו של סילביו ברלוסקוני באיטליה. בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה נמצאת גם מפלגת השלטון הבולגרית, ואחת מנציגותיה בפרלמנט האירופי היא אווה פאונובה.
"היסטוריה מרתקת אותי מאז שהייתי ילדה קטנה", מספרת פאונובה. למרות גילה הצעיר והנוכחות הגדולה שלה ברשתות החברתיות, עמדותיה הן שמרניות ללא שמץ מהחתרנות של עמיתיה משמאל. היא מספרת שמשפחתה התומכת נטעה בה ערכים נוצריים והיא מתכוונת להקנות את אותם הערכים גם במשפחה שתקים בעתיד עם ארוסה. החיים האישיים של פאונובה, כך נראה, מתחברים גם לעמדותיה החברתיות־כלכליות. "תן לי להבהיר את זה", היא מסבירה כשאנחנו דנים בנושא המשבר הכלכלי והביקורת שהועלתה כלפי האיחוד האירופי שהוריד כביכול את השכר ביבשת וגרם לאבטלה ולעוני, "לאיחוד האירופי אין שום קשר להורדת השכר בשום מקום. המשבר היה עניין של כללים, לא של משכורות. זה כמו יחידה משפחתית: כשיש סכום מסוים של כסף שאפשר להוציא כל חודש ואחד מחברי המשפחה יוצא למסע קניות, כל המשפחה תסבול. צמיחה היא תוצר של יזמות ופרקטיקה עסקית טובה, לא של הוצאה, במיוחד כשאין מספיק משאבים וכל מה שיש לך הוא באשראי".
פאונובה מדברת על המשבר כהזדמנות ללמוד, להתפתח ולייצב את המטבע המשותף. היא מזכירה את מנגנון היציבות האירופי (ESM) שהוקם ב–2012 על מנת לסייע למדינות היורו שנקלעות לקשיים פיננסיים ולהגן, כחומת אש, על שאר המדינות המשתמשות במטבע המשותף. בניגוד ליריביה משמאל היא מדגישה את "חיזוק הפיקוח, יצירת ספר חוקים אחיד לכל השחקנים הפיננסים והצבת אמצעי ביטחון להגנה מחזרה על תסריט 2008".
גם בכל הנוגע למדיניות ההגירה של האיחוד נוקטת פאונובה מדיניות שמרנית, המכבדת אמנם את המחויבויות ההומניטריות והחוקיות של אירופה אבל איננה פותחת גבולות. "אחד האתגרים בנושא זה הוא שאנחנו תקועים בין שתי גישות קיצוניות מאוד", היא אומרת, "היו שאמרו שאין להכניס אף אחד ואחרים שעמדו עם שלט גדול של ברוכים הבאים. אני חושבת שאנחנו צריכים גישה פרגמטית עם יותר ניואנסים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקבל מספר בלתי מוגבל של פליטים ומהגרים בגלל סיבות כלכליות, חברתיות ובטחוניות. מצד שני, אנחנו לא יכולים לנתק את עצמנו ממה שקורה בעולם, לטמון את ראשינו בחול ולהתנהל כרגיל".
לדברי פאונובה, יש צורך בתרכובת הכוללת הפרדה בין פליטים למהגרי עבודה, הקמת רשות גבולות לאיחוד, מלחמה במבריחים לאירופה, סיוע פוליטי לסיום המשבר בסוריה וסיוע כלכלי למדינות המוצא של הפליטים כדי למנוע את היציאה לאירופה. במילים אחרות, פאונובה, כמו רבים ממנהיגי המרכז־ימין של אירופה, תומכת במדיניות שלא תתעלם מבעיית הפליטים אך תשאיר אותה רחוק מהבית. גם דעת הקהל היא מרכיב בשיקולים, במיוחד אחרי פיגועי הטרור הגדולים של השנים האחרונות.
"אנחנו צריכים להיות ריאליסטים", היא אומרת, "האזרחים שלנו מפחדים ממה שקרה ופחד הוא מרכיב גדול בדעת הקהל. הדבר האחראי לעשות איננו לרכוב על דעת קהל, לעשות דמוניזציה לקהילות או להרוויח נקודות פוליטיות. את דעת הקהל צריך להרגיע, לפייס ולרפא". כשמדובר בבולגריה, מדינתה של פאונובה, ברור שזהו נושא חשוב. זוהי מדינה ענייה ונוצרית שאוכלוסייתה איננה נלהבת לקלוט מספרים גדולים של פליטים מוסלמים. ואכן, מסיבות שונות בולגריה לא נהפכה לציר מרכזי להגעת פליטים מהמזרח התיכון לאירופה. עם זאת, בצד השני של גבולה הדרומי נמצאת החזית האמיתית של אירופה. זוהי יוון, שמהווה, שלא בטובתה, את המבחן האמיתי של האיחוד האירופי בהתמודדות עם המשבר הכלכלי ומשבר הפליטים כאחד. זוהי החוליה שבקצה היבשת ואחת החוליות שתקבע את עתידה.
אווה קאילי, PHOTO © EU 2015 – EP
אווה קאילי, 38 , יוון
• נולדה: סלוניקי, יוון • קריירה: עיתונאית ומנחת טלוויזיה, חברת מועצת העיר סלוניקי
וחברת הפרלמנט היווני. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 • מפלגה: פאסוק, התנועה
הסוציאליסטית הפאן־הלנית, באירופה: S&D (הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים
ודמוקרטים) • השכלה: ארכיטקטורה בסלוניקי ויחסים בינלאומיים בפיראוס • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: יו"ר המשלחת ליחסים עם האסיפה הפרלמנטרית של נאט"ו, חברת ועדת תעשייה, מחקר ואנרגיה, סגנית יו"ר פאנל המדע והטכנולוגיה של הפרלמנט •פוליטיקאי המהווה מקור השראה: "יש פוליטיקאים שאני אוהבת אספקטים מסוימים של פעילותם אבל הגיבורים שלי הם "לוחמי החיים", אנשי היום־יום, אלו שנושאים בשתיקה את התקדמות החברה ואפילו אם השיטה לא הוגנת הם עוזרים לאחרים" • תחביבים:"טכנולוגיות חדשות ורשתות חברתיות וגם סרטים, תיאטרון, אופרה, אמנות, ארכיטקטורה וספרות" • מצב משפחתי: רווקה. "רוצה משפחה בשלב מסוים אבל אין דחיפות. זה יקרה כשזה יקרה"
כשנבחרה אווה קאילי להיות חברת הפרלמנט האירופי ב–2014, היא היתה אמנם רק בת 35, אבל הניסיון הפוליטי שלה כבר היה עשיר מאוד. "הבנתי שאם רק אתלונן לא ישתנה כלום", מספרת קאילי על תחילת דרכה הפוליטית כסטודנטית באוניברסיטה, "החלטתי להיות אקטיבית. כשהגיע המשבר הכלכלי, התחושה היתה שהפוליטיקאים נהפכו לאויבי הציבור, לעומת העיתונאים שנעשו בעלי בריתו. כך קיבלתי פרספקטיבה חדשה, ראיתי את שני הצדדים וקיבלתי עוד נקודות מבט".
משבר החוב ומשבר הפליטים ביוון השפיעו קשות על המפלגה של קאילי, פאסוק — מפלגה סוציאליסטית ותיקה שהוקמה בשנות ה–70 ובשנים האחרונות נהפכה מהמפלגה הגדולה ביותר במדינה למפלגה הקטנה ביותר בפרלמנט. עם זאת, קאילי מייצגת קול חדש ועצמאי מבחינה פוליטית. כמנהיגה צעירה וכאשה במדינה שבה גברים עדיין שולטים ברוב המערכות, היא מצאה את עצמה נאבקת כנגד הממסד הפוליטי, כולל זה של מפלגתה שלה. קולה של קאילי ממחיש עד כמה הציר ימין־שמאל איננו הציר היחיד הרלוונטי בפוליטיקה האירופית. בשאלת הפליטים, לדוגמה, קאילי קרובה יותר למרכז־ימין של דרום אירופה ופחות לשמאל של צפונה. היא מתנגדת לחלוטין למדיניות של גבולות פתוחים, היא בעד החזרת מהגרים לטורקיה, היא רוצה שליטה מלאה על הגבול והגדרות מדויקות המגדירות למי מותר להיכנס ובאילו תנאים. היא תומכת בזכותם של אנשים לבקש מקלט באירופה, אבל מדגישה שרוב המהגרים אינם מבקשי מקלט.
"בגלל שאני מיוון וראיתי מקרוב את הבעיה במשך שנים רבות, אני יכולה לומר שאנחנו נכשלים בהתמודדות איתה", היא אומרת. "נכון שטורקיה מגבילה את המעבר לאירופה והגבולות לגרמניה ואוסטריה נסגרו, אבל הבעיה לא נפתרה. בשלב הזה אנחנו משאירים את הפליטים ביוון תמורת זה שמשלמים לנו על זה. עכשיו הבעיה ממוקדת ביוון ובאיטליה, אבל זו בעיה דמוגרפית הזקוקה לאסטרטגיה אירופית ולא לפתרון קצר טווח. אי אפשר לתת למדינות מחוץ לאיחוד לטפל בזה. אנחנו צריכים לגרום לכך שאנשים יישארו במדינותיהם. הבעיה העיקרית איננה הפליטים, אלא הגירה כלכלית, ואנחנו צריכים לסייע למדינות באפריקה לשמור את האזרחים שלהן ולשפר את רמת חייהם כדי שלא ירצו להגיע לכאן. יש צורך באסטרטגיה שלא מקבלת את הנראטיב של הימין הקיצוני ולא הולכת אחרי הנראטיב של השמאל הקיצוני".
מבחינה כלכלית קאילי היא בשמאל האירופי המסורתי. היא נגד מדיניות הצנע שפגעה קשות ביוון ולדבריה לא הגדילה את התחרותיות ולא יצרה צמיחה. "הנטל של הכישלון", היא אומרת, "עבר מהבנקים למשלמי המסים וזה נכשל כלכלית וגם פוליטית. הממשלה עשתה בחירות לא נכונות, לקחנו יותר מדי מסים והצנע לא השאיר זמן לרפורמות הכרחיות. המטבע המשותף איננו האשם, אבל מוסדות היורו צריכים להבין את ההבדלים בין צפון לדרום וליצור מקום ומנגנון לצמיחה שאיננה אפשרית אם חושבים רק על המספרים".
פרישתה של בריטניה מהאיחוד היא אות אזהרה לדעתה של קאילי. "משאלי עם הם לא שיטה דמוקרטית, הם דרך לגרום לפיצול החברה", היא אומרת, "הם לא משקפים את דעות הציבור, הם בסך הכל תשובת כן או לא לשאלה שפוליטיקאים מנסחים. התשובות שמקבלים הן לא באמת תשובה לשאלה, הן תגובה של אנשים שרוצים להגיד לא לממסד, לא לשיטה ולאליטות. זה המסר מברקזיט ואפילו מהבחירות בארצות הברית. אסור ללכת לכיוון הזה. יש טכנולוגיות חדשות ותחושה שאין לנו שליטה על המידע שלנו. אנשים מבינים שממשלות יודעות עליהם הכל ומתוך הפחד הם מנסים להיאחז במשהו בטוח, כמו הלאום והזהות שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תחושת ביטחון וסיבה לרצות גם את הזהות האירופית שלהם".
_________________________
פעלתנים ואידיאליסטים
מחלון משרדה של קאילי משתקפת בריסל שבעונה זו נראית אפורה ועגמומית. המון בנייני משרדים וצירי תנועה עמוסים ממלאים את האזור שממנו מתנהלת היבשת הישנה. הגבולות הנסגרים, הימין הקיצוני, ההגירה מאפריקה, קפריסין, חינוך וחברה, צמיחה כלכלית, המהפכה הדיגיטלית והמזרח התיכון. זהו סדר היום של המפלגות המייצגות את תושבי אירופה, אם כי עושה רושם שהדור החדש של המנהיגים הפוליטיים ביבשת נטוע פחות במפלגות ומקושר יותר לציבור באופן ישיר. חלקם הם חברי תנועות חדשות לחלוטין אבל גם אלו החברים בתנועות הוותיקות, מחויבים יותר לדיווח בפייסבוק ובטוויטר מאשר לדיווח למזכ"ל המפלגה. כשמדברים איתם דומה שפעילותם מכוונת לציבור, לא לריצוי אדונים וקשה לזהות אצלם ציניות, אופורטוניזם ועודף אמביציה אישית. ניכר עליהם שהם מוכשרים, פעלתנים ואידיאליסטים אם כי אין ספק שכל המרואיינים בכתבה זו מודעים היטב גם לקריירה הפוליטית שלהם. כמו הפוליטיקאים הוותיקים הם אומרים שהם לא מחפשים תפקידים בכירים אבל הם מוכנים, אם יידרשו לכך, להמשיך לשרת את בוחריהם גם בעתיד. כאן אין חדש.
עם זאת, וזו נקודה שמעניין להרהר בה, המנהיגים הצעירים של אירופה רואים גם הקשר אחר לחייהם. "אני אמביציוזית לגבי האושר שלי", אומרת לולה סנשז, "אני אוהבת את הפוליטיקה האירופית, ואני מקווה להיות כאן עשר שנים אבל אחר כך אני רוצה לעזוב ולעבור לכפר". ייטה גוטלנד אומרת שתמיד היה חשוב לה לרכוש השכלה כדי שתוכל לצאת מהפוליטיקה ולעשות דברים אחרים ואווה קאילי אומרת שהיא שונאת פוליטיקאים מקצועיים אבל חוששת שהיא נהיתה אחת כזאת. סנשז, גוטלנד וקאילי לא פוסלות כמובן התקדמות בקריירה הפוליטית שלהן ובוודאי שגם ביי, פאונובה וקלר הם מועמדים לתפקידים בכירים אך נדמה שהם מודעים יותר לצורך באיזון תפקידם הציבורי עם חייהם האישיים.
הנשים שרואיינו לכתבה זו עומדות בחזית קשה במיוחד. למרות שלכאורה הן זוכות ליותר אפשרויות מנשות הדורות שקדמו להן, הן עדיין בנקודת פתיחה קשה יותר מעמיתיהן הגברים. סנשז מספרת שחבר פרלמנט אחר הטריד אותה במעלית. קאילי מספרת על התקפות פוליטיות סקסיסטיות שהיא חוותה ביוון על רקע היותה אשה צעירה, וכמה חברות פרלמנט סיפרו לי שחברות פרלמנט הנכנסות להריון מתבקשות על ידי המפלגות שלהן לעזוב את תפקידן כדי לפנות מקום לחבר פרלמנט פנוי יותר. באופן כללי, אמרו לי כל חברות הפרלמנט ששוחחתי איתן, נדרשת עוד הרבה התקדמות. אין שום סיבה, אחרי הכל, שרק שליש מחברות הפרלמנט יהיו נשים כאשר הן חצי מהאוכלוסייה.
_________________________
היחס לישראל
יחסם של המנהיגים האירופאים הצעירים לישראל ולסכסוך הישראלי־פלסטיני עלול להפתיע קוראים ישראלים. ראשית, אין כמעט הבדלים בין ימין ושמאל בעניין זה. כולם בעד חידוש המשא ומתן בין הפלסטינים לישראל, כולם מוכנים שאירופה תסייע בכך אבל לא מעוניינים שהיא תכפה תהליכים או תנאים. אף אחד לא מדבר על אמצעי לחץ או חרמות מטעם האיחוד על ישראל וכולם מדברים על החשיבות של ביטחון ישראל.
מנהיגים מהימין כמו ניקולא ביי הצרפתי ומהשמאל כמו גוטלנד השוודית, מדברים שניהם על פתרון שתי המדינות ועל הכרה במדינה פלסטינית (שוודיה כבר עשתה זאת וצרפת, אומר ביי, צריכה לעשות זאת כשביטחונה של ישראל יובטח).
קאילי מיוון וגוטלנד השוודית מדברות על חשיבות שיתוף הפעולה בין ישראל למדינותיהן בתחומים כלכליים. במקרה של גוטלנד זוהי אמירה חשובה מכיוון שהיא מקורבת לשרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום, הנחשבת על ידי רבים בישראל כאישיות עוינת. גוטלנד, כמו וולסטרום, מבקרת את ההתנחלויות ואת המצור על עזה, אבל זוהי ביקורת נקודתית כלפי מדיניות, לא כלפי המדינה ואזרחיה. "לשוודיה וישראל יש הרבה מן המשותף", היא אומרת, "אנחנו חברות דמוקרטיות, פתוחות וחדשניות. שוודיה מכבדת את ישראל כדמוקרטיה באזור סוער כל כך ויש לנו אפשרויות רבות לשיתוף פעולה".
המכנה המשותף בין מנהיגי העתיד של אירופה, לפחות כאשר הם מרואיינים לעיתון ישראלי, הוא הזהירות הדיפלומטית כלפי ישראל. אין כמעט ביקורת כלפיה, אם יש כזו היא מוגבלת לנושא מסוים ואין שום כוונה להיות אגרסיביים או פעלתניים מדי באזור. "קשה לראות מה הצעד הבא", אומרת סקה קלר, "דומה שהכל נוסה ונכשל. האיחוד האירופי מסכים על כך שהוא בעד משא ומתן ונגד ההתנחלויות אבל מה הוא יכול לעשות כאשר אפילו ארצות הברית לא הצליחה לפרוץ דרך".
אווה קאילי מציעה את מודל הפעילות האירופית. "לא חייבים להסכים על הכל", היא אומרת, "אבל חייבים לשמור את הדיאלוג פתוח. שום דבר לא עובד אם לא מתפשרים. כאן באירופה צריך לעבוד עם שפות, תרבויות, היסטוריות, אידיאולוגיות ודתות שונות. באירופה יודעים שכשמפסידים משהו, גם מרוויחים משהו וכך זזים קדימה". ניקולא ביי מזהיר את ישראל לא להסלים את המצב ומציע לה לחפש במציאות החדשה במזרח התיכון בריתות עם מדינות כמו איראן וטורקיה. אווה פאונובה מזהירה מפני דורות הגדלים באווירה של חשדנות ושנאה בשני הצדדים. היא מזכירה את התרומה הגדולה שהאיחוד האירופי מעביר לרשות הפלסטינית וגם את הנחיצות בהבטחת ביטחונה של ישראל. עם זאת, בין השורות גם היא נשמעת מיואשת למדי. "בשביל שאר העולם", היא אומרת, "הסכסוך הישראלי־ערבי הוא פצע פתוח ותזכורת מכאיבה למגבלותיהם של המוסדות הדיפלומטיים שלנו".
.הפרלמנט האירופי, בריסל. צילום: דיויד סטברו
.פגישות עבודה באחד מבתי-הקפה בפרלמנט האירופי בבריסל. צילום: דיויד סטברו
.כרזות של מפלגות הימין במסדרונות הפרלמנט האירופי בבריסל. צילום: דיויד סטברו
.כרזות של מפלגות השמאל במסדרונות הפרלמנט. צילום: דיויד סטברו
.אולם המליאה, הפרלמנט האירופי, בריסל. צילום: דיויד סטברו
.כיכר לוקסמבורג בסוף יום העבודה. ברקע, בניין הפרלמנט. צילום: דיויד סטברו.