Mahmoud Abbas in Stockholm

Published in i24News (French and Arabic versions also available): http://www.i24news.tv/en/opinion/60752-150211-analysis

There's an old Jewish joke which is particularly appropriate to describe Palestinian President Mahmoud Abbas' visit to Stockholm today (Tuesday, February 10th). It tells of two people in conflict with one another who go to a rabbi for resolution. The first visits the rabbi and makes his case. The rabbi is impressed and says "you're absolutely right". Later on, the second person presents his case too and receives a similar response. When the rabbi's wife, who overheard the conversations with both men, asks how they can both be right, he simply answers: "you're right too".

When it comes to Mahmoud Abbas' Stockholm visit, there are three sides to the story, The Swedes, the Palestinians and the absent, but still dominant, Israelis. Just like in the joke, they're all right, but being right doesn’t necessarily lead anywhere.

On the surface the Swedes make a good point. A few months ago they recognized Palestinian as a state. The theory was that by doing this they're making the parties, Israel and the Palestinians, less unequal which will eventually help lead them back to the negotiating table. Today Swedish PM, Stefan Löfven,  at a joint press conference with President Abbas spoke of the importance of striving towards a two-state solution but he also spoke about the Palestinians' responsibilities. The Swedes, it seems, are trying to use their influence and are donating generously to help Abbas fight corruption, promote human rights and gender equality and generally strive towards democracy and peace. Sceptics may claim these policies won't work, but at least the Swedes are trying.

But there's a less public side to Sweden's policies. Stefan Löfven's government is a week one. It was almost sent back to the polls after its budget was voted down a couple of months ago and it was saved because it struck the so called "December agreement" with the opposition. Though this deal limits the influence of the far right wing populist "Sweden Democrats" party, it also seriously limits the government's ability to implement its policies.

But what is true about domestic policies may not be quite so true when it comes to foreign ones. Löfven's Palestine policy holds many political advantages for him. First, it's a compensation for his own party’s left wing and his coalition Green Party partners, for the right wing orientated domestic policies he's adopting. These come at no serious cost since the opponents to his Middle-Eastern policies know that the deadlock in Israeli-Palestinian negotiations is so serious that there's no way a Swedish pro-active diplomatic effort can make a difference. Sure, right wing opposition politicians may make the occasional statement against the recognition of Palestine but they're saving their ammunition for where it really matters.

But there's an even bigger picture when it comes to Swedish foreign policy. This country of just 10 million is lately raising its international profile. A recent study by the European Council on Foreign Relations shows that it's second only to Germany in pushing through its foreign policy ideas in the EU (it shares second place with the UK). Sweden also seeks to win a seat on the UN's Security Council in the 2016 elections. It's been twenty years since the last time it had one, and an active policy and global headlines on one of the world's most publicized conflicts doesn’t hurt these Swedish ambitions. All this doesn’t mean that Sweden is using the Palestinians in a cynical or opportunist way. The ruling Social-Democratic party has always been serious about promoting peace, freedom and human rights worldwide. Still, it seems the Palestinian issue is also a convenient and not a very risky way to bring this relatively small country to the front of the world's stage.

But what do the Palestinians themselves have to gain from a presidential visit to the far north? It's now clear that Palestinian policy makers have decided that peace negotiations with what they see as an unwilling Israeli partner under a biased American leadership are a waste of time. After the failure of the Kerry talks they're putting their faith in the UN, the ICC and unilateral statements of recognition from parliaments and governments across Europe. These strategies are meant to raise the price paid by Israel for continuing the occupation of the West Bank in terms of international legitimacy. The Palestinians assume that the Israelis won't make any concessions without international pressure in forms of boycotts, upholding of trade agreements, diplomatic sanctions and legal processes against it.

Like the Swedes, the Palestinians are right too. As far as they're concerned, they're putting an end to years of futile peace talks which gave them close to nothing and what's worse, while they were negotiating Israel continued building settlements and enjoyed the fruits of Palestinian security co-operation and non-violent methods of resistance. Abbas and his people are tired of peace initiatives thrown their way and are entitled to turn to the world for support. But just like the Swedes, Abbas has narrow political interests too.

Abbas desperately needs a win. Recent polls show he's losing support at home. The unity government formed by his own movement, Fatah, and rivals Hamas in 2014 didn’t bring unity at all. The two movements are still very much in conflict and Abbas has no control over the Gaza strip. He's also receiving international pressure for failing to fight corruption and setting a date for elections. The negotiations with Israel gave him no achievements whatsoever and they lost him domestic support. So with no chance of winning in Gaza city, Jerusalem or Ramallah, he turns to The Hague, New York and Stockholm for photo opportunities with world leaders. And with Israel withholding his tax revenues, he returns from abroad with promises of state building contributions and humanitarian aid.

The Israelis, the third party in this political drama, are naturally suspicious of this Swedish generosity towards the Palestinians. They recently caused Swedish FM, Margot Wallström, to cancel a visit to Israel, this only a few months after recalling and returning their ambassador to Stockholm. Israel claims recent Palestinian policies are proof that they're not really interested in a two-state solution and the Swedes shouldn’t be encouraging this. "If he's serious about peace", wrote Israel's ambassador to Sweden, Isaac Bachman, in a local daily, SvD, "Abbas should travel to Jerusalem, not to Stockholm". He also blamed the Palestinian president for making unreasonable starting conditions to negotiations and encouraging violence and terrorism.

Yes, the Israeli government is right too. It's not surprising that it demands a unified negotiating partner who's committed to peace and recognizes Israel's right to exist as a Jewish state. But it's obvious that Israel's domestic politics are a part in this debate too. No political elements in Israel are really concerned with the Palestinians at the moment. There will be a general election in March and, sadly, promoting peace doesn't win votes in Israel these days. Quite the opposite. Many analysts claim Israeli PM Netanyahu is devoted to "containing" the conflict, not solving it, and none of his opponents seem likely to amaze the world with a bold and creative peace plan which will enter history books and not the never ending list of failed peace initiatives.

But none of this is really important. A meeting between an almost desperate 80 year old Palestinian leader with over-enthusiastic Swedish policy makers while a reluctant Israeli government is standing on the sidelines will change nothing on the ground. If the two-state solution is indeed the only game in town, it will take much more than this, both in terms of local Palestinian and Israeli willingness to compromise and in terms of international involvement, funding and assurances. Until then, as in the old joke, all sides will have to make do with just being right.

הקשר בין ארגוני הג'יהאד הג'נוסיידיילי להגירת מוסלמים לאירופה – לא בדיוק מה שחשבתם

גל התגובות הראשון לפיגועים בצרפת בשבוע שעבר חשף קונצנזוס רחב של שותפות באבל, התנערות מהרוצחים וגם כמה מסקנות פוליטיות שאין חולק עליהן. אך יש כמה עובדות שהשיח הציבורי, ובייחוד זה המתקיים בישראל, מתעלם מהם.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2538353

כולם מסכימים על כך שתנועות הג'יהאד הג'נוסיידלי מהוות איום על האנושות כולה. קו ברור מחבר בין מעשי הטבח של בוקו-חראם בניגריה, מסעות הרצח של דאע"ש במזה"ת ופיגועי אל-קעידה במערב. אין גם ספק שיעדים מסוימים כמו מערכות עיתונים המביעים ביקורת על האסלאם נמצאים כעת על הכוונת ושמצבן של הקהילות היהודיות באירופה בעייתי במיוחד. אלו נאלצות להתמודד לא רק עם הפחד ודרישות האבטחה המגבילות אלא גם עם הידיעה שהטרור הג'יהדיסטי מחזק את כוחו של הימין הקיצוני השקוע עד צוואר באנטישמיות ומהווה איום חמור על הקיום היהודי ביבשת.

אך מעבר לקונצנזוס יש מספר עובדות חשובות החסרות בשיח הציבורי שבעקבות פיגועי ינואר 2015.

ראשית, יש להכיר בכך שתנועות הג'יהאד הג'נוסיידלי הם ארגונים צבאיים ופוליטיים יותר מאשר הם דתיים. גם אם הם משתמשים בטרמינולוגיה דתית יש לפונדמנטליזם הפשיסטי שלהם מטרות הקשורות למלחמות במזה"ת, למאבקי יוקרה ביניהם ולגיוס תמיכה, כספים ולוחמים באירופה. בניגוד למה שנטען לעיתים בתקשורת, אין לטרוריסטים שאיפה להשתלט על אירופה ולהנהיג בה את חוקי השריעה. באופן כללי הטענה על האיסלמזציה של אירופה היא דמגוגית – אין מפלגות מוסלמיות בפרלמנטים במערב אירופה, יש מעט מאוד מוסלמים במוקדי הכוח הכלכליים והתרבותיים וייצוגם במוסדות האיחוד האירופי הוא זניח.

ניתן כמובן לטעון שההשתלטות המוסלמית נעשית בצורה מתוחכמת יותר, דרך השפעה תרבותית והשתלטות דמוגרפית, אך העובדות סותרות את תיאוריית התמנון המוסלמי רב הזרועות המרעיל בארות ומשתלט על מקורות המחייה.

למרות שאין נתונים רשמיים על מספר המוסלמים באירופה הערכות של גופי מחקר רציניים, כגון מכון PEW האמריקאי, טוענות שהם מהווים פחות מ-7% מאוכלוסיית היבשת (כולל מדינות בעלות רוב מוסלמי דוגמת קוסובו ואלבניה). מספר זה נמצא אמנם בצמיחה בשנים האחרונות אך הוא לא צפוי לעבור את ה-9% ב-2030, כאשר במדינות מסוימות כמו שוודיה, צרפת ובלגיה המספר יהיה סביב 10%. לא מיעוט מבוטל אבל גם לא ממש כוח המאפשר השתלטות עוינת.

זאת ועוד, מחקרים שונים מראים שאחוזי הילודה בקהילות המוסלמיות נמצאים בירידה (כך שאין ממש בתיאוריית ההשתלטות דרך הרחם) ושהזהות הדתית של מוסלמים רבים מפנה מקום או לפחות חיה בשלום עם הזהות הלאומית החדשה. מצב זה מבהיל את הג'יהדיסטים ובאמצעות אימאמים קיצוניים מחד ורשתות חברתיות מאידך הם עושים כל מאמץ לשנות את המגמה. על רקע זה יש לראות את גיוס צעירי אירופה למסעות חינוך מחדש בשדות הקטל של המזה"ת ואת חזרתם לאירופה במטרה להטביע אותה בדם.

צעירים אלו הם הטרוריסטים החדשים של אירופה אך גם הטענה בדבר הקשר ההכרחי בין הטרור ביבשת לקהילות המוסלמיות שלה לא עומדת במבחן העובדות. ראשית, ע"פ נתוני היורופול אחוז מזערי של פעולות הטרור באיחוד האירופי בוצעו ע"י ארגוני ג'יהאד. רוב מעשי הטרור מיוחסים לבדלנים לאומניים וארגוני שמאל וימין קיצוניים. זהו אמנם נתון מטעה מכיוון שהוא לא כולל את הפעולות שסוכלו ומפני שהפיגועים הג'יהדיסטיים הם גדולים ואכזריים יותר. ובכל זאת מעניין לציין שבצרפת רק 4 מתוך 125 פעולות הטרור ב-2012 ואף אחת מ-63 פעולות הטרור ב-2013 מיוחסות לגורמים ג'יהדיסטיים.

שנית, התפיסה הרואה בטרור הג'יהדיסטי ביטוי של מלחמת תרבות עממית של מהגרים מתעלמת מכך שארגוני הג'יהאד הם הסיבה המרכזית שהמוסלמים באירופה היגרו מהעולם הערבי מלכתחילה, ופעילותם של ארגונים אלו באירופה מביאה על המהגרים אפליה, התנכלויות ופשעי שנאה מצד החברות הקולטות. הטרור איננו תוצאת ההגירה, הוא תוצאה של פוליטיקה אכזרית המגייסת לטובתה טרמינולוגיה דתית וכסף גדול של אינטרסנטים בעולם הערבי. הוא פוגע במהגרים באירופה יותר מאשר הוא מייצג אותם ורובם המוחלט מתנערים ממנו וממבצעיו.

עם זאת, ישנה סכנה מוחשית שהטרוריסטים יצליחו במשימתם, שהתמיכה בהם תגדל ושאירופה תסחף בגל אלימות על רקע גזעי ודתי. בהקשר זה אפשר להמשיך להתפלסף על הצלחותיה וכישלונותיה של הרב-תרבותיות ועל עתיד מדינת הלאום ומדיניות ההגירה שלה אבל מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית המציאות אינה מסובכת כל כך: בחצי השני של המאה העשרים נהנו האירופאים משפע כלכלי, דמוקרטיה וזכויות אדם. בשאר העולם, לעומת זאת, נהם הסער. באפריקה ובמזה"ת, התרבו קורבנות ההרעבה, העוני, מעשי הטבח וההרס שנגרמו, בין השאר, כתוצאה מאינטרסים מערביים – שווקים פיננסיים מופקרים, מדיניות חוץ צינית ואוזלת יד של מוסדות בינלאומיים. כעת נאלצת אירופה להתמודד עם תופעות הלוואי של הצלחתה.

אפשר, כמובן, לעצור את זרם הפליטים. אך בנסיבות הבינלאומיות הנוכחיות, הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות גדרות תיל, מחנות ריכוז וגירוש אניות פליטים. מרבית האירופאים מחפשים בצדק מוצא אחר.

המוצא החלופי לטרגדיה המבקשת להתפרץ ברחובות בירמינגהם, מאלמו ומארסיי עוברת ביצירת קואליציות חדשות. אירופאים מכל הדתות, הגזעים והלאומים חייבים ליצור ברית נגד שורפי המסגדים ומרססי צלבי-הקרס. יהודים, מוסלמים ובני מיעוטים אחרים באירופה חייבים לחבור לכוחות המסורתיים התומכים בשוויון, צדק וסובלנות דתית. יחד עם המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, ארגוני העובדים והכוחות הליברליים ביבשת הם צריכים לא רק לארגן עצרות הזדהות אלה לקדם צעדים פוליטיים אופרטיביים וארוכי טווח שיעצרו את התפשטות הפונדמנטליזם והגזענות.

צעדים אלו כוללים את חיזוק כוחות המשטרה והמודיעין ועידוד בני מיעוטים להתגייס אליהם ואת עצירת ההפרטה של מערכות החינוך העוצרת את השתלבותם של מהגרים בחברה. כמו כן יש צורך בעצירת מדיניות הצנע הכלכלית, בהשקעת משאבים במערכות הכשרה מקצועית, לימודי שפה וחינוך בלתי-פורמאלי ובחזרה למודל של מערכות בריאות ורווחה ממלכתיות המצמצמות פערים חברתיים ומטפלות בצורה מקצועית בבעיות של מצוקה ורדיקליזציה בקרב קבוצות שבשולי החברה.

צעדים אלו אינם החומר של סטטוסים מרגשים בפייסבוק ואינם מספקים כותרות דרמטיות בעיתונים אך הם היחידים שבכוחם לתת לאירופה סיכוי להגשים את המוטו שהיא בחרה לאיחוד מדינותיה – מאוחדים בגיוון (United in diversity).

Why is Scandinavia staying committed to solving the Israeli-Palestinian conflict while the world turns away?

While other countries are giving up on the Middle East, Scandinavia still has it high on its agenda. Why?

published in i-24 News: http://www.i24news.tv/en/opinion/53190-141203-analysis-scandinavia-a-center-for-anti-israel-forces-in-europe

In recent months many Israelis have become increasingly worried about Europe's attitude towards the Israeli-Palestinian conflict. The latest troubling indication was a document obtained by the Israeli daily Haaretz outlining sanctions and other diplomatic steps considered by the EU against Israel.

This document is part of a wider trend. Lately, European governments have been criticizing Israeli policies, parliaments across the continent are discussing a unilateral recognition of Palestine, coverage in European media has been increasingly hostile and NGOs and academic institutions are not only filling Europe's squares with demonstrations, they're promoting boycotts and sanctions too.

The Scandinavian countries have been particularly active: a few weeks ago Sweden recognized Palestine, just before that Danish Foreign-Minister said Denmark may reconsider its trade agreements with Israel and there were massive demonstrations in Stockholm, Copenhagen and Oslo against Israel's use of force in the recent Gaza conflict. Some of these were accompanied by violence against pro-Israel and Jewish targets.

These events give the impression that Scandinavia has become a center for the anti-Israel forces in Europe. Some Israelis even believe that anti-Semitic sentiments are overshadowing Scandinavia’s traditional   friendship and support towards their country. But is this really the case?

The Scandinavian countries have been European leaders in terms of Foreign policy since the end of WW2. They are heavy contributors to the EU and UN, their politicians have moderated in many conflicts, their governments are generous donors to developing countries and they've led the way as moral authorities in many international issues such as the fight against Apartheid and the Vietnam War.

This has been true with the Israeli-Arab conflict too, from Swedish diplomat Folke Bernadotte’s involvement in the 1940s until Norway's part in the Oslo Accords. But what happens when there are no substantial peace talks to support, and both sides in this bloody conflict seem to be giving up on negotiating and falling into a new spiral of hatred and violence?

While other countries are giving up on the region, Sweden, Norway and Denmark still have it high on their agendas. They discuss it in every possible forum; they send millions of dollars for humanitarian aid, reconstruction and state building and their media keeps it in the headlines at all times. So much so that one may wonder why they're not giving up?

First there's the Scandinavian electorate. For most voters in Scandinavia foreign policy is much less important than domestic social and economic issues. But when foreign policy is discussed, especially regions far away, Scandinavians want to see foreign policy used to spread ideas, ideals and aid around the world rather than pursuing narrow national interests.

It's not true, as many claim, that forces as simple as a natural support of the underdog are at the heart of Scandinavian decision making processes. It's also wrong to assume that support for Arabs anywhere by Middle-Eastern immigrants in Scandinavia plays an important role. The first claim is too simplistic and the second makes no political sense. These days many conflicts in the Middle-East dominate Scandinavian headlines. The Israeli-Palestinian conflict isn't more important than what's happening in Syria, Egypt and Iraq. Middle-Eastern immigrants to Scandinavia have a multitude of religious and ethnic identities and hold different opinions, concerns and alliances. Israel isn't the devil in Scandinavian eyes. At least it's not the only devil.

It is however true that many Scandinavians see the Israeli-Palestinian conflicts through moral rather than political eyes. Scandinavian politicians know this and sometimes use foreign policy as their moral alibi – they support the oppressed and victims of violence; they direct resources to the well-being of women and children and open their gates to refugees. This humanitarian aspect is an important side of Israel's image in Scandinavia.

Of course there's more to it than that. There's a wide network of commercial, military and scientific cooperation. Obviously this carries some weight in the political discourse but even as a leading start-up nation Israel needs its European partners more than they need it. It's not that the superstructure of the Israel-Scandinavian relationship doesn’t have a financial or trade orientated base; it's just that the base isn't wide enough to become the force driving foreign policy.

Still, understanding Scandinavian motives doesn't necessarily address Israeli concerns – is Scandinavia in effect anti-Israel and pro-Palestinian, and if it is, should Israelis be worried by its influence on other EU countries?

The problem with these questions is that they're the wrong ones to ask. An updated, realistic view of the conflict shows that in terms of potential political solutions, it isn't between Jews and Arabs any more. At least it's not about their right to exist or their historical narratives. Putting aside apocalyptic scenarios, both sides are there to stay, living side by side on a small and extremely explosive piece of real-estate. The question is how to do it.

The current stage of the conflict is between the supporters of a one-state solution and a two-state one; both sides have Jewish and Arab supporters, both sides have left and right wings, both sides have religious and secular camps.

The one-state solution has models ranging from a modern secular "state of all its citizens" with no official national identity, to various models of bi-national states based on demographics – a country divided by cultural autonomies, a Jewish biblical kingdom, an Islamic Caliphate and various other nightmare scenarios.

The two-state solution is also a vague concept. The Oslo Accord's model was far from perfect but that doesn't matter much anymore since these days a two-state solution of any kind is a dying concept on both sides of the green line, and support for the complicated negotiations involved in achieving it is almost negligible.

This is where the Europeans come in. The real reason why Scandinavian policies worry many Israelis these days is not that they're anti-Israel; it's that they are in favour of a two-state solution.

Meeting in Stockholm at the end of October the leaders of the Nordic countries made it very clear. Although they had tactical differences (mainly about the question of the right timing for recognizing Palestine) there was a wide consensus. Like Cato the Elder, the Prime-Ministers and Foreign-Ministers of all the Nordic countries repeated the same mantra – a two-state solution is the only solution, and Israel must stop building in the occupied territories.

It's worthwhile, therefore, to consider the idea that Scandinavian countries are not driven by pro-Palestinian sentiments (even though they support the Palestinian right to self-recognition) or by anti-Semitism (though Scandinavians are certainly not immune to it). Rather, they see the conflict through ethical eyes of northern European democrats who also tend to have a practical and positive approach to politics. They see the two-state solution as the only political tool which can serve western democratic values and they're now pressing harder since the sides to the conflict are moving further away from it and retreating to pre-modern tribal clashes based on religion and ethnic identity.

This is also true in a wider European context. The EU non-paper containing potential sanctions against Israel is meant to be a response to Israeli measures which threaten the viability of a two-state solution. It's not a punishment for Israel's use of force in Gaza and it's not an acknowledgment of Palestinian arguments. It's a strong, almost desperate, call to the sides to return to the negotiation table and work towards a two-state solution.

Will these steps make a difference? It's hard to say since these are the last days of Israel's current government and the Palestinian Authority faces more hardship and internal conflict. Most observers agree the situation on the ground is getting worse while the world is losing interest. In these conditions those who still believe in co-existence of two modern national states should be encouraged by the statements from the old continent. These may sometimes be clumsy, awkward and unpleasant but the politicians who make them may be the last ones on the planet who still care.

Why did Sweden recognize Palestine?

Published in i 24 News: http://www.i24news.tv/en/opinion/49502-141102-analysis

Last week most people who are interested in the Israeli – Palestinian conflict struggled to understand what the Swedish government was trying to achieve by recognizing a Palestinian state. The recognition seemed to come out of the blue, with no international support and little chance of making a difference. Independent states need recognized borders, a currency, an infrastructure and an army. The Palestinians have none of these and no Swedish statement can change that. Middle East politics, after all, are not a new-age seminar – you can't just wish states into existence.

On the other hand, while peace negotiations are at a standstill and the sides are still licking their wounds after another bloody war in Gaza, Sweden's new government claims it's time to try a new approach. Margot Wallström, Sweden's FM, said at a press conference last week that Sweden isn't taking the Palestinian side, rather it's taking the side of the peace process. "This will make the parties less unequal", she said, "and we're still hopeful that they will return to the negotiating table". Basing the move on historical precedents (like Kosovo) and on the fact that more than 130 countries have already recognized Palestine she added: "we are supporting moderate Palestinian forces and contributing to hope at a time when tensions are increasing and no peace talks are taking place".

Israel, as expected, sees this move as biased and hostile and now there is a serious crisis in the relationship between the two countries. But should Israelis really see Sweden's recognition of a Palestinian state in such a negative light? Does it really have to drive a wedge between the two countries?

First and foremost it must be said that Israel's biggest fear, the fear of other countries following Sweden, wasn't realized. Though Wallström claimed Sweden is "proud to lead the way" for other countries, this didn't happen. So far even the Swedish parliament has shown a strong opposition to the move and the Prime Ministers of the other Nordic countries aren't eager to follow. In a summit in Stockholm last week they all announced that although they're committed to a two state solution they're not ready to recognize a Palestinian state just yet.

"We believe there should be an agreement on a two state solution before we recognize a Palestinian state" said Norway's PM, and Denmark and Finland's PMs agreed entirely. So policy makers in Jerusalem don't need to worry too much about a domino effect yet. The ambassador in Stockholm was recalled in order to show other countries that the price for recognizing Palestine at this point is high, but it's unlikely that either Berlin or Paris will go where even Copenhagen and Oslo won't.

Then there's the money trail. When Swedish-Israeli relations come up in the press it's usually about an Israeli scientist coming to Stockholm to receive a Nobel Prize, a hate crime in Malmö or a Swedish activist arrested in the West Bank. These stories attract lots of traffic on news websites so they're popular subjects for public debate. But there's a deeper and less discussed side to the relationship between the two countries.

During the last few years Israeli and Swedish researchers, business-people and entrepreneurs have been cooperating more than ever. Sweden and Israel share many attributes that make joint ventures attractive to both sides. They have a similar sized population, their economies depend on exports and they're amongst world's 20 leading countries in research and development per capita. Research institutes and hospitals in the two countries are now strategic partners while CEOs from both countries' leading companies, industrial leaders and cyber and weapons developers travel regularly on the Tel-Aviv – Stockholm line. One Swedish admirer of the way Israel invests in innovation wrote an article a few months ago in the Swedish press about his "inspiration from methods used in Israel". The writer's name is Stefan Löfven, and he's Sweden's new PM. His approach is not exactly the sign of an anti-Israel BDS activist.

Will the close relationship in these areas change as a result of the latest crisis? Probably not. Anyone digging deeper than the amusing metaphor of the Israeli-Palestinian conflict as a piece of IKEA furniture will find a surprising stability in Sweden-Israel relations. "We can continue with trade, innovation, technology and sciences" said Israel's ambassador to Sweden in a TV interview last Thursday. Sweden's FM couldn’t agree more. "We are hopeful that our excellent cooperation will continue in all areas including trade and economic cooperation". She said in a Stockholm press conference.

So, all in all, it seems that although the Swedish statement sparked a diplomatic crisis, its actual effect is limited. It didn't do much for the Palestinians, it didn't lead the way for other countries to recognizing Palestine – and the Swedes don’t even intend to open an embassy in Ramallah. The Swedish recognition certainly didn't persuade Israel's government to stop building settlements and it may not even have a lasting effect on bilateral relations between the two countries.

So why did they do it? The Swedish government isn't naïve. Nor, as many Israelis suggested, is it influenced by Sweden's increasing Muslim population. That's not how Swedish politics work. The truth is that the Swedish statement is just as much for domestic consumption as it is for world diplomacy and it should be seen in the right historical perspective. The Social-Democratic party, which returned to power after eight years in opposition, is proud of its foreign policy history which it claims aims not only to serve Swedish interests but also to make the world a better place. In a press conference with foreign correspondents FM Wallström spoke of needing "courage to be a government in these difficult times" which indicates that recognizing Palestine is actually a party statement meaning: We're back in town and we're still serious about human rights, freedom and peace on earth.

But it's not all about ideals. As many analysts suggested, the new government leans on a very narrow parliamentary coalition and recognizing Palestine can be seen as an attempt by the Social-Democrats to please their left wing partners while in other areas they're busy negotiating with the right. Sweden has far bigger policy concerns than the Middle-East and a quick, bold move on the Palestinian front gives the new government political leverage on more important issues such as defense spending, healthcare, jobs and education.

This may all seem like a rather cynical analysis of the issue, but what it actually means is that the bad blood between Israel and Sweden is the result of a specific political environment which won't last forever.

Israeli disapproval aside, there's something to be said about Sweden's ethical and practical approach to the Israeli-Palestinian conflict. Its will to engage in a region that most other countries have given up on is admirable and it isn't simply empty rhetoric. FM Wallström announced last Thursday that Sweden is to considerably increase foreign-aid for so called "state building" from just under 70 million USD to over 200 million USD in five years, this in addition to Sweden's substantial humanitarian aid to the Palestinians.

With all this good will, if Sweden acts carefully and does not alienate Israel, it could be exactly what the region needs – an impartial and unaligned international partner, which sends humanitarian assistance when needed and engages in international funding and assurances for a lasting, stable and fair peace in the future. Although it doesn’t look like it now, Sweden, with its activism, its economic stability and strong international status could in fact be part of the solution.

It's interesting to point out that one of the most important breakthroughs in the Palestinian-Israeli conflict took place in another Scandinavian capital, Oslo, twenty years ago. If Sweden and Israel don't fall into a spiral of aggressive statements, boycotts and confrontations, who knows – perhaps the next stage in the peace process could be the Stockholm Accord.

השוודים לא נגדנו

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2453339

כשקורין אלאל שרה ב-1989 את שירו של מאיר גולדברג "ארץ קטנה עם שפם" היה הגיון פוליטי במשפט "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". שחקן הקולנוע היה רונלד רייגן והכוונה הייתה ברורה: כל הצהרה פוליטית של נשיא ארה"ב מורגשת מיד בירושלים. 25 שנה מאוחר יותר, הנשיא האמריקאי אינו היחיד הדופק על שולחנות. הנה ביום שישי נאם ראש-ממשלת שוודיה הטרי, סטפן לופבן, את נאומו הראשון בפרלמנט ובמהלכו הצהיר ששוודיה תכיר במדינה פלסטינית. התגובות לא איחרו לבוא – שר החוץ הפלסטיני קרא למדינות נוספות ללכת בעקבות שוודיה, שר החוץ הישראלי זימן את השגריר ואפילו יו"ר האופוזיציה שוחח עם השוודים הסוררים.

עכשיו, רגע לפני שהחרבות מוצאות מהנדנים, כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרה השוודית ומה אמורים אזרחי ישראל להבין ממנה.

ראשית יש להצביע על שתי טעויות נפוצות.

הראשונה נוגעת לתוכן הדברים והיא טעותם של אלו המאמינים בשלום ישראלי-פלסטיני המניחים שבהיעדר תהליך מדיני, טוב יעשה העולם הנאור אם יתמוך בפלסטינים ע"י הכרה במדינתם העתידית. זוהי טעות מכיוון שהמהלך הפלסטיני לקבלת הכרה בינלאומית ללא מו"מ עם ישראל מנוגד להיגיון הבסיסי ביותר של פתרון סכסוכים – שלום אמיתי דורש הקשבה לטענות האויב, הכרה בזכויותיו ונכונות לפשרה. ממש כפי שצעדים חד-צדדיים ישראליים (בין אם הם נסיגות או סיפוחי שטחים) אינם מקדמים את פתרון שתי המדינות, גם המהלך הפלסטיני לא יעשה זאת. הוא ייצור פלסטין חלשה כלכלית עם שכנה עוינת וגבולות לא מוכרים. הכרה חד-צדדית מהווה מכה למעטים שעדיין מאמינים בתהליך השלום.

טעות נוספת היא צהלות ה"אמרנו לכם" של ישראלים המשוכנעים שההצהרה השוודית, כמו כל דבר אחר היוצא מאירופה, היא תוצאה של "ההשתלטות המוסלמית" על היבשת. זוהי גישה המבוססת על נתונים דמוגרפיים שקריים ועל אגדות אורבניות בדבר ג'יהדיסטים המטילים את חיתתם על רחובות סטוקהולם ומאלמו. אין זאת לומר שהמצב בשוודיה טוב. יש בה אנטישמיות מכל הסוגים, יש בה בעיות בקליטת המהגרים (במיוחד בגלל ההפרטות במגזר הציבורי) ויש בשוליים גם ניצני אלימות. אך שוודיה אינה צרפת. מהגרים מכל העולם, כולל מהמזה"ת, נקלטים בה בהצלחה יחסית, איש אינו מנסה להשליט בה את חוקי השריע ובכל מקרה, על מנת להבין את הצהרותיו של לופבן מוטב לבחון את המציאות הפוליטית בה הוא פועל ולא לחפש קונספירציות איסלמיסטיות.

ראשית יש להכיר את מפלגתו. דמיינו את מפא"י ההיסטורית – מפלגה גדולה שהקימה מדינה ונמצאת בשלטון עשרות שנים. עכשיו הכפילו ושלשו את הענק הפוליטי הזה והנה קיבלתם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית. זו המפלגה שבנתה את שוודיה המודרנית והייתה בשלטון במשך רוב המאה העשרים. כמו מפא"י, היא גדולה כל כך שיש בה ימין ושמאל, גוורדיה וותיקה ותורכים צעירים וסכסוכים אישיים שלא היו מביישים את פרס ורבין או אלון ודיין.

סטפן לופבן נבחר לראשות המפלגה כמועמד פשרה בין המחנות המרכיבים אותה כדי להחזירה לשלטון אחרי שמונה שנות אופוזיציה. הוא סיפק את הסחורה, אך ניצחונו בבחירות היה דחוק וממשלתו היא ממשלת מיעוט חלשה. כעת הוא חייב לשמור על מפלגתו מאוחדת כדי לא לאבד את השלטון. אמירתו המפורסמת של קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים מתאימה מאוד להצהרותיו של לופבן – הן נועדו לפצות את מה שמכונה מחנה השמאל במפלגתו על קיפוחו בסבב המינויים המיניסטריאליים ועל מדיניות פנים בה הוא מתכוון לנקוט.

בכל הנוגע למדיניות חוץ לופבן הוא טירון פוליטי. עד לפני שנתיים הוא כיהן כראש איגוד עובדי המתכת, הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה והוא נטול ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי. בכהונתו יעסוק לופבן בעיקר במשק השוודי, ביצירת מקומות עבודה, בקידום הייצוא ובמערכת הרווחה. לכן הוא מינה לשרת החוץ את מרגוט וולסטרום, פוליטיקאית בעלת ניסיון בינלאומי רב ותמיכה בזירה המקומית. עם זאת, לופבן מחויב למסורת הסוציאל-דמוקרטית הרואה בשוודיה מדינה ניטרלית שאינה מזדהה עם אף מעצמה ושמחויבת לדיפלומטיית שלום וסיוע הומניטרי.

אך לניטרליות השוודית צורות רבות, מהניטרליות האופורטוניסטית בשתי מלחמות העולם, דרך האקטיביזם של ראש-הממשלה (שנרצח) אולוף פלמה בשנות השבעים ועד המדיניות הפרו-אמריקאית של רבים מיורשיו. מתוך גישות אלו יצטרך לופבן לבחור את דרכו בתוך מערכת לחצים מורכבת. הימין שואף להצטרף לנאט"ו, השמאל קורא לעמידה נחושה מול האמריקאים בסוגיות כמו ריגול-סייבר והממסד הביטחוני חושש משותפיו הקואליציוניים של לופבן, מפלגת הירוקים, המתנגדת לייצוא הצבאי ולאנרגיה גרעינית. ייתכן שלופבן החליט להשתמש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להרגיע את הירוקים ולקדם נושאים שחשובים לו יותר כמו התעשייה הצבאית אליה הוא מקורב (מינוי איש מפלגת הירוקים, מהמט קפלן, שהשתתף במשט לעזה ב-2010, לשר השיכון הוא צעד באותו כיוון).

ולמרות זאת לופבן לא עוין את ישראל. בחודשים האחרונים הוא הספיק לכתוב שישראל היא מודל לחיקוי (בסוגיות של יזמות כלכלית), לתמוך בזכותה להגן על עצמה במבצע האחרון בעזה ולהשתתף במצעד נגד אנטישמיות בסטוקהולם. הוא איש פשרות ופרגמטיסט, לא אידיאולוג דוגמטי. יש לציין גם שמשמעותה של הצהרתו בפרלמנט לא ברורה לחלוטין. הוא לא הקציב למהלך לוחות זמנים, הוא התחייב לקיים שיחות עם הצדדים והיא נעטפה באמירות על חשיבות ההכרה ההדדית וזכותם של שני הצדדים לביטחון והגדרה עצמית.

אבל חשוב מכך, למרות שלשוודיה יש השפעה מסוימת על האיחוד האירופי היא איננה משחקניו המרכזיים. יש לה מסורת דיפלומטית ארוכה והיא נחשבת למובילה בתחומים מסוימים, אך לונדון, ברלין ופריז יקבעו בסופו של דבר את עמדתן בעניין הפלסטיני ע"פ האינטרסים שלהם, לא ע"פ אילוצים קואליציוניים של ראש-ממשלת שוודיה. לכן, אל לישראל להיות מודאגת מדי מהצהרותיו של לופבן בשלב זה. בעתיד, עם זאת, כשלופבן יצבור ניסיון ואשראי פוליטי, ייתכן שדווקא הוא יוכל לתרום משהו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקהילה הבינלאומית ניסתה הרי הכל – מו"מים ישירים ועקיפים, וועידות בינלאומיות ומתווכים מכל הסוגים, אולי דווקא מנהיג פועלים, איש של עבודה, פשרות והסכמים קיבוציים, יוכל לתרום לפתרון הסכסוך יותר מכל הדיפלומטים והמדינאים שניסו את מזלם ונכשלו.

עדכון לגבי הבחירות בשוודיה

השורה התחתונה היא: ניצחון דחוק לסוציאל-דמוקרטים. ראש הממשלה, פרדריק ריינפלדט, הודיע על התפטרותו עוד לפני סיום ספירת הקולות וקואליציית המרכז-ימין שבראשותו איבדה את השלטון כאשר כל ארבעת המפלגות המרכיבות אותה איבדו קולות.

מהפך גם בשלטון המוניציפלי בסטוקהולם הבירה – קואליציית מרכז-שמאל תחליף בשלטון את קואליציית המרכז – ימין. זוהי עובדה משמעותית מכיוון שלשלטון המקומי בשוודיה יש כוח והשפעה רבים.

אבל… סטפן לופבן, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ייצטרך לעבוד קשה כדי ליצור קואליצייה שככל הנראה תהיה חלשה פרלמנטרית ותכלול מפלגות שהוא היה מעדיף שלא יהיו שם. ייתכן מאוד שזהו תחילתו של עידן של חוסר יציבות פוליטית בשוודיה, זו תתבטא כבר עם הדיונים על תקציב המדינה בעוד חודשים ספורים.

תוצאה משמעותית נוספת: אחת המפלגות המרתקות, החשובות והייחודיות של המערכת הפוליטית השוודית, מפלגת היוזמה הפמיניסטית (FI) , שוב לא עברה את אחוז החסימה. היא קיבלה 3.1% (אחוז החסימה הוא 4%). מצד אחד אין ספק שהיא לקחה קולות מגוש השמאל ובמיוחד ממפלגת השמאל (V). מצד שני, היא הכניסה פרספקטיבה חשובה ומהפכנית לדיון הציבורי בשוודיה ואולי אפילו באירופה. וחשוב לא פחות, היא הגדילה את התמיכה בה, בעיקר בקרב הבוחרים הצעירים, והיא זכתה להישגים לא מעטים במערכת המוניציפלית (כולל, ככל הנראה, חברות בקואליציה השלטת בסטוקהולם).

וכמובן, אחת התוצאות הדרמטיות היא עלייה גדולה בתמיכה במפלגת הימין הקיצוני פופוליסטי "השוודים הדמוקרטים" (SD). לצערי הרב יש ישראלים רבים המביעים סימפטיה למפלגה הזו המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה של שוודיה ולמהגרים עצמם. אבל אסור לשכוח שזוהי מפלגה בעלת סממנים פאשיסטים וגזעניים ששורשיה נטועים עמוק בתנועות ניאו-נאציות. למרות הדאגה הגדולה בשוודיה מ-12.9 אחוזי התמיכה במפלגה הזו מעניין לציין שבשוודיה, בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, יש הסכמה בין כל שאר המפלגות, ימין ושמאל כאחד, שלא משתפים פעולה עם SD, שמבודדים אותם ושלא נותנים להם אפשרות להפוך ללשון מאזניים. הימין המסורתי כבר מוכיח שהוא עומד בזה. אם הוא היה משתף איתם פעולה הוא היה זוכה בבחירות (לגוש הימין ול-SD ביחד יש  52.2%, זהו רוב פרלמנטרי שהימין המתון בוחר לא להשתמש בו).

שורה תחתונה – אמנם מהפך בשוודיה אבל בפתח עומדים ימים לא פשוטים של מו"מ פוליטי מסובך להרכבת קואליציה ואולי גם שינוי במבנה הגושים הפוליטיים שהתקבעו בשוודיה בעשרות השנים האחרונות. שינוי זה עלול לגרום לחוסר יציבות פוליטית ולבעיות משילות.

רגע האמת של המודל השוודי

ביום ראשון תידרש שוודיה להחליט אם לתת למודל החברתי הייחודי שלה הזדמנות חדשה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2431757

מבחינת הנתונים היבשים הבחירות המתקיימות בשוודיה ביום ראשון (14.9) לא אמורות לעניין אף אחד מחוץ לגבולותיה. אחרי הכל מדובר במדינה בת פחות מעשרה מיליון תושבים הממוקמת בפריפריה של צפון אירופה ושאין לה השפעה בינלאומית משמעותית במיוחד. ובכל זאת, הדרמה הפוליטית המתרחשת בשוודיה בשבועות האחרונים מסוקרת במדינות רבות מכיוון שהיא מעמידה על הפרק את גורלו של המודל החברתי-כלכלי השוודי המהווה מודל לחיקוי והשראה בכל העולם.

כבר שנים רבות שמדינת-הרווחה השוודית מעוררת עניין במדינות רבות המוצאות בה דוגמא לייתכנותו של מודל ייחודי: מצד אחד כלכלה מודרנית, תחרותית ויעילה וחברה דמוקרטית וחופשית ומצד שני פערים חברתיים מצומצמים, מערכת רווחה אוניברסלית, עבודה מאורגנת ובעלות ממשלתית על תשתיות ומשאבים לאומיים. פוליטיקאים מברלין ומלונדון כמו גם מפגינים מוול-סטריט ועד שדרות רוטשילד הניפו בעבר את הדגל השוודי כשביקשו להוכיח שחברה שוויונית וצודקת איננה סותרת בהכרח חברת שפע, תחרותיות ויוזמה פרטית.

האמת, עם זאת, קצת יותר מסובכת. המודל השוודי שינה את פניו עם השנים. הוא החל את דרכו בשנות השלושים של המאה הקודמת כאשר תנועת העבודה השוודית וויתרה על אסטרטגיה מהפכנית וחתרה להסכמה רחבה בקרב הציבור. באמצעות מדיניות רפורמיסטית והגשמת רעיונות קיינסיאניים היא הגיעה לשלטון, בחרה במדיניות תקציבית מרחיבה והשקעה מאסיבית במשק וחתרה לתעסוקה מלאה. הסכמה בין קבוצות אינטרסים שונות, מעסיקים ועובדים למשל, הביאה לבניית מה שכונה מודל "הבית של העם" (Folkhämmet), מדינה שיש בה מגזר ציבורי גדול הממומן ע"י מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והמספק מערכות חינוך ובריאות לכלל האוכלוסייה, דיור ציבורי בהיקף רחב, שכר גבוהה ותנאי עבודה טובים הנקבעים ע"י הסכמים קיבוציים רחבים ונדיבים.

מאז השתנו דברים רבים מאוד במודל השוודי. בשנות התשעים, למשל, קיצצה הממשלה את הוצאותיה ובמקביל ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. אלו היו שנות משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית אך גם כאשר הסוציאל-דמוקרטים חזרו לשלטון ל-12 שנים רצופות (1994-2006) הם שינו את פניו של המודל השוודי בהשראת השמאל האירופי החדש  של "הדרך השלישית" והרפורמות הליברליות.

אך שמונה השנים האחרונות היו אחרות. בפעם הראשונה מאז היווצרות המודל השוודי שלטה במדינה במשך שתי קדנציות רצופות ממשלת מרכז-ימין ששמה לעצמה למטרה לפרק את המודל המסורתי. "ממשלותיהן של רה"מ פרדריק ריינפלדט ושר האוצר אנדרס בורג הורידו מיסים, החלישו את העבודה המאורגנת והפריטו חלקים גדולים ממערכות החינוך, הבריאות והרווחה", אומר דניאל סוהנן פעיל סוציאל-דמוקרטי שכתב שלושה ספרים על הנושא, "כמו הסוציאל-דמוקרטים בשנות השלושים, הם בחרו בטרמינולוגיה רכה ולא מהפכנית, בנו קואליציה פוליטית אפקטיבית וחתרו להסכמה ציבורית רחבה אך תוצאות המדיניות שלהם ברורה – הפערים החברתיים צומחים, מערכות הרווחה מופרטות ומובילות לסגרגציה, האבטלה עולה והביטחון התעסוקתי נפגע משמעותית".

יש אמנם במערכת הבחירות נושאים נוספים שעומדים על הפרק כמו אנרגיה, ביטחון ואיכות הסביבה אך הם שוליים יחסית. השאלות המרכזיות קשורות לשוק העבודה ולמערכת הרווחה (חינוך, בריאות, דיור וכו'). למעשה, השאלה שעל הפרק היא האם תימשך המהפכה של שמונה השנים האחרונות ושוודיה תהפוך עם הזמן למדינה מערבית טיפוסית המעדיפה את ההון על פני העבודה ואת חופש הבחירה והיוזמה הפרטית במערכות הרווחה על פני נגישות שווה למערכות ממלכתיות. החלופה היא שינוי כיוון וחזרה, חלקית לפחות, למודל שהביא את שוודיה להיות מה שכינה הגארדיאן ב-2005 החברה המוצלחת ביותר שהעולם אי-פעם ידע.

הסקרים האחרונים מצביעים על ניצחון לסוציאל-דמוקרטים אך הפער מצטמצם ככל שהבחירות מתקרבות והמאבק מקצין ונהיה צמוד יותר. ארבעת מפלגות המרכז-ימין, למרות הפיגור בסקרים, נהנות מכמה יתרונות. ראשית, לעומת מפלגות השמאל, הן מציגות חזית מאוחדת בדמות הקואליציה שהן הקימו לפני כעשור ושלא מתגלים בה בקיעים משמעותיים. שנית, לעומת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהיו לה ארבעה יושבי-ראש בעשר השנים האחרונות, הנהגתה של מפלגת השלטון, מפלגת "המתונים", היא יציבה ופופולארית מאוד – פרדריק ריינפלדט עומד בראשה מאז 2003 והוא זוכה גם היום, לאחר שתי כהונות כראש-ממשלה, לפופולאריות רבה.

לקואליציית המרכז-ימין יש יתרון נוסף בדמות יכולות התעמולה שלה. בשבועות שלפני הבחירות היא פתחה בקמפיין שלילי ואפקטיבי נגד מפלגות האופוזיציה ומצד שני מתמקדים האסטרטגים הפוליטיים שלה בנושאים כמו קבלת פליטים בשוודיה ומתחמקים מנושאים כמו מצבה של מערכת החינוך. הנושא הראשון הוא נושא רגיש שאמור לגרום להצבעה בעבור מנהיגות יציבה, שמרנית ובעלת ניסיון בינ"ל. הנושא השני חושף את כישלונותיה של הממשלה הנוכחית שהביאה את מערכת החינוך למשבר חמור שהתבטא לאחרונה בירידה דרמטית בתוצאות תלמידי שוודיה במבחני פיזה הבינלאומיים.

מן הצד השני עומדת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות סטפן לופבן, שהגיע לראשותה בראשית 2012 מתפקידו כראש האיגוד המקצועי של עובדי המתכת. לופבן הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה ללא כל ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי אך תקוותיהם הפוליטיות של הסוציאל-דמוקרטים ואנשי האיגודים המקצועיים תלויות בו. לאחר שורה של יושבי-ראש שלא הביאו להצלחה אלקטורלית הם מקווים שלופבן יזכה לתמיכה רחבה עם מסרים של התחדשות, אחדות וסולידריות.

"במערכת הבחירות הזו מתמקדת הממשלה במה שנוח לה – יציבות שלטונית, "אחריות תקציבית" וצמיחה", אומר יאן אולסון, פרופ' למדע המדינה מאונ' אורברו, "האופוזיציה, לעומת זאת, מתמקדת בנושאים שהממשלה מתחמקת מהם – רמת האבטלה, בעיקר בקרב צעירים, מערכות הרווחה ונזקי ההפרטות". פרופ' אולסון טוען שהימין תופס כעת את מקומה המסורתי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. "מפלגת "המתונים" ממצבת את עצמה כמפלגת שלטון הנושאת בעול הנהגת המדינה ומספקת יציבות בעת משבר. זו אסטרטגיה מסוכנת מפני שייתכן שהבוחרים יחפשו דווקא שינוי וכיוון חדש".

כיוון חדש מוצע לא רק ע"י הסוציאל-דמוקרטים. מול הקואליציה השמרנית ניצבות מספר מפלגות נוספות מן השמאל – "מפלגת השמאל" (המפלגה הקומוניסטית לשעבר), מפלגת "הירוקים" וגם "היוזמה הפמיניסטית", מפלגה חדשנית בעלת מנהיגה כריזמטית שמנסה לעבור את אחוז החסימה בפעם הראשונה בתולדותיה. בניגוד למפלגות המרכז-ימין, מפלגות השמאל אינן מציגות חזית מאוחדת ואינן מבטיחות לבוחריהן שיתוף פעולה ביום שאחרי הבחירות.

אך מפלגה נוספת, מפלגת "הדמוקרטים השוודים", מאיימת לסבך את תוצאות הבחירות ולהקשות עוד יותר על הקמת ממשלה. זוהי מפלגת ימין פופוליסטי ושמרני המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה השוודית. המפלגה עברה את אחוז החסימה בפעם הראשונה בבחירות שעברו ויש הצופים שהיא תזכה בכ-10% מהקולות. הגושים המסורתיים מסרבים לשתף איתה פעולה בגלל עמדותיה הקיצוניות, התבטאויות גזעניות של פעיליה ועברה הניאו-נאצי, כך שייתכן שהמפלגה תהווה לשון מאזניים פרלמנטרית בארבע השנים הבאות. "בשוודיה יש מסורת של גושים פוליטיים ברורים, של פשרות ופרגמטיות", אומר פרופ' אולסון, "אבל התחזקות הדמוקרטים השוודיים תגרום לבעיה ביצירת רוב פרלמנטרי".

כך, כאשר מפלגת השלטון משתמשת במהגרים כדי להציג את עצמה כ"מבוגר האחראי" והימין הקיצוני מאחד את תומכיו סביב פחד מהשפעת המהגרים, הפך נושא ההגירה לנושא מרכזי במערכה. אך המודל השוודי מוכיח שזהו לא נושא נפרד. למרות הניסיון לנתק את המהגרים מהשיח הפוליטי-רציונאלי הרגיל ולחבר אותם לשיח על תרבות וזהות, גורל המהגרים תלוי בסוגיות הליבה שבבסיס הבחירות כמו שוק העבודה ומערכות החינוך, הבריאות והדיור. אלו יקבעו את גורל מודל קליטת ההגירה השוודי ממש כפי שהן ייקבעו את גורלו של המודל השוודי כולו.

Gaza conflict needs help, not empty rhetoric

As the rhetoric rises at demonstrations in Swedish cities, it's time to rethink and cast a critical eye over much that is written and said about the conflict in Gaza.

Published in The Local: http://www.thelocal.se/20140724/gaza-conflict-needs-impartial-unaligned-help-not-empty-rhetoric 

As usual it didn’t take long for events in Gaza and Israel to reach Swedish public attention. For the benefit of those who witnessed the demonstrations in Stockholm last week, read the statements made by Swedish politicians and followed the coverage in the Swedish media, here are a few recommendations and warnings about the way Swedes may see the conflict, and how they can do something about it.
First, don't believe the demonstrators who tell you that Hamas is a legitimate liberation movement. Hamas is a fundamentalist, racist, death-worshipping organization which uses terror and violence against both Palestinians and Israelis. It's in total control of Gaza which is not occupied by Israel; it has never agreed to the two state solution ; it doesn't recognize Israel's right to exist; it invests millions of dollars received from abroad in warfare instead of infrastructure, healthcare and education and it intentionally targets Israeli civilians. Hamas' aim is the total destruction of the Jewish state, not a compromise with it. Swedish Green Party MP Mehmet Kaplan's words last week were particularly revealing. "We shall free Jerusalem" he shouted at a demonstration in Medborgareplatsen. Yes, that's right, Jerusalem, not Gaza. But beyond the politics of borders and security arrangements ,if there's an hierarchy of evil-doers in this crises, Hamas, which uses intentional killing of children as a political tool justified by religious ideology, is no doubt on the top of it.
But don’t believe the official Israeli spokesmen quoted in the Swedish media either .Even if they're extremely well spoken, even if they have American accents and great catch phrases, don’t believe them when they paint a picture of a military operation which is defensive by nature, targeting only armed militants. Israel isn't out for Palestinian blood, but its overwhelming advantages in military technology and fire power make a bloodbath inevitable. Palestinians are being killed by the hundreds and there is a built-in asymmetry in the death toll. Israel's military operation in Gaza is causing a humanitarian catastrophe in one of the world's poorest and most densely populated areas. Because of this and because of Israel's modern defense systems, if there's an hierarchy of suffering, the Palestinians with their dead children, their thousands of displaced refugees, their bombed hospitals and demolished quarters are no doubt on the top of it.
But don’t believe the Palestinian story of a bloodthirsty Israeli government operating an army of professional killers either. The main reason Palestinian civilian targets are being hit is because Hamas militants choose to place their weapons and hide their troops behind, under and besides apartments, schools, hospitals and mosques. This has been proven time and again and Hamas leaders have even been seen publicly justifying the practice of using civilians as human shields in the name of the holy war against the infidels. Most Israeli soldiers killed in Gaza so far are young men in their late teens or early twenties, just out of high-school, put in a terrible situation wanting to protect their parents, girlfriends and siblings from missiles aimed at their homes. They are not bloodthirsty mercenaries.
But don't believe Israel's advocates who tell you that Israel, as the only democracy in the Middle-East, is a western, almost European society, promoting humanism, gay rights and religious freedom while it's attacked by its barbarian neighbors. Sadly, the plague of racism and extreme nationalism has entered mainstream Israeli society as well as its national media and corridors of power .Israel could have been, indeed it should have been, a force for progress, democracy and welfare in the Middle-East, instead it's becoming more and more adapted to the ugliest sides of the region with its growing fundamentalist religious movements and brutal xenophobic mobs, all in the service of international forces using the local population as clients for weapon manufactures and sellers of energy sources.
But don’t believe the Palestinians who tell you the conflict is between Jews and Arabs. It's not. This conflict is part of a wider political complex. Israel is now -at least temporarily – in a strategic partnership with Egypt which is why it agreed to an Egyptian ceasefire plan designed to counter an initiative by Qatar and Turkey. While the Arab world is in flames fuelled by tension between Sunnis and the Shiites, rivalries between Saudi-Arabia and Iran, and the falling apart of Syria and Iraq, radical Muslim organizations such as ISIS, Boko Haram, Al-Qaeda and Hezbollahare are just as eager to kill rival Muslims as they are to kill Jews.
But don't blindly accept the Israeli narrative describing the Arabs as pathological rejecters of peace. Since the Oslo agreements in the early nineties Israel has rejected many peace initiatives both local and international, preferring Jewish settlement building in the West-Bank and a one-sided disengagement in Gaza. Meantime it has made the daily life of the Palestinians in both regions impossible and has weakened the moderate Palestinian leadership of Mahmoud Abbas.
But most of all – don't believe those who tell you that you don't get it, that you're ignorant, that you don't understand the complexity of the situation and that there's nothing you can do to change it. You can. But diplomatic statements, angry talkbacks and one-sided demonstrations in the streets of Stockholm won't do it.
There's nothing wrong with talkbacks and demonstrations. Showing solidarity with the victims of war and expressing popular support or outrage are worthy causes. But importing the Middle-East's violence, shallow cliché banners and ignorant hysterical screams won't help anyone. Neither will boycotts, sanctions and biased resolutions.
Swedes, however, can give a great deal to the people of Tel-Aviv, Gaza city, Sderot and Beit-Hanoun. They can teach them the inspiring pragmatism of the Swedish welfare state and its ability to invest in universal healthcare, education, an uncorrupted governing system and an open society. Forget about carefully crafted diplomatic lingo; forget about vocal, uncompromising support to one side only. Swedes can contribute the moral and political legacy of the likes of Raul Wallenberg and Olof Palme, they can shake off the ugly baggage of Islamophobia and Anti-Semitism still haunting them, and contribute their historical heritage of peacemaking and activism which takes a stand and saves lives wherever and whenever needed.
'What impressed me", wrote George Orwell about the Spanish Civil-War, "is that atrocities are believed in or disbelieved in solely on grounds of political predilection. Everyone believes in the atrocities of the enemy and disbelieves in those of his own side". It seems many Israelis and many Palestinians have reached this point of apathy, distrust and despair. If anything, this should be what Swedish demonstrators, reporters and politicians together with their European allies, should contribute to this escalating crisis – impartial and unaligned help – not empty rhetoric of criticizing this and supporting that, rather humanitarian assistance and international funding and assurances for a lasting, stable and fair ceasefire.

צלבי קרס על בתי-ספר בסטוקהולם: עוד שלב במערכה על מדינת-הרווחה השוודית

התחזקות הימין הקיצוני בשוודיה בשבועות האחרונים דורשת אופן חשיבה חדש וקואליציות חדשות במאבק בימין הקיצוני בסקנדינביה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2273117

יום שני שעבר (10.3) לא היה בוקר רגיל בעבור תלמידי ותלמידות בתיה"ס וואזה-ריאל וסייברגימנסיאט בסטוקהולם. בהגיעם לבית-הספר אחרי חופשת סוף השבוע הם גילו שמישהו ריסס על קירותיו צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות. אלו בתי-ספר שלומדים בהם תלמידים יהודיים רבים, חלקם במסגרת תכנית לימודים הכוללת לימודי יהדות ועברית, ובעבורם הייתה זו מכה קשה. מדובר בבני-נוער שאינם רגילים לתקריות שכאלה והם והוריהם מצאו את עצמם מככבים בהמשך היום במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים. התקרית דווחה גם בתקשורת הישראלית ועוררה לא מעט תגובות.
יש, עם זאת, כמה עובדות המהוות רקע לתקרית שהתקשורת הישראלית לא כללה בדיווחיה. באותו סוף שבוע שבו רוססו הכתובות נדקרו מספר צעירים בעיר מאלמו לאחר אירוע לציון יום האישה הבינ"ל. החשודים במעשה הם תומכי מפלגה ניאו-נאצית בשם מפלגת השוודים (Svenskarnas Parti). מספר שבועות מוקדם יותר הותקפו מפגיני שמאל באלימות קשה בידי אנשי ימין קיצוני בפרבר בדרום סטוקהולם ובינואר רוססו צלבי-קרס על דלתות המסגד המרכזי של העיר. אלו רק חלק מהתקריות האלימות שאירעו לאחרונה בשוודיה ושמעורבים בהם גורמי ימין קיצוני.
למעשה, ככל שזה נוגע למדינות סקנדינביה, בניגוד למה שמקובל לחשוב בעולם שאחרי 9/11, אלימות פוליטית היא בעיקר נחלת הימין הקיצוני, לא פרי ידם של גורמים איסלמיסטיים או מיעוטים אתניים. האחראים לאלימות הם דווקא ילידי המקום, גברים צעירים ברובם, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית ובני התרבות הדומיננטית. דוגמאות לא חסרות, החל מהטרוריסט הנורווגי, אנדרס ברייויק, שרצח 77 חפים מפשע ביולי 2011, דרך האלימות המתפרצת מדי פעם של תומכי המפלגות המכונות פופוליסטיות דוגמת מפלגת הדמוקרטים השוודים (Sverige Demokraterna) ועד לפרובוקציות, האלימות והוונדליזם של תנועות עליונות הגזע הלבן למיניהן.
זה לא מפתיע שהתקשורת הישראלית לא מדווחת על אירועים אלו. אין סיבה מיוחדת שהיא תעסוק בתקריות אלימות בשוודיה הרחוקה וזה טבעי שפגיעה ביהודים מעניינת את הציבור בישראל יותר מריסוס צלבי-קרס על מסגדים או תקיפת מפגיני שמאל מקומיים. עם זאת, העדר ההקשר עלול להוביל למסקנות מוטעות.
כך לדוגמא יש נטייה לראות קשר בין האנטישמיות בסקנדינביה לבין העלייה במספר המוסלמים באירופה. זוהי גישה הרואה באירועים אלו מעין מלחמת-תרבות בין היהדות והנצרות לאיסלאם, מלחמה הקשורה לאירועים במזה"ת ולמתח גלובלי בין המערב הדמוקרטי לכוחות פונדמנטליסטיים המאיימים עליו. אך כאשר מדובר בתקריות האנטישמיות בסקנדינביה גישה זו מוטעית, היא מבנה-על דמיוני המולבש באופן מלאכותי על בסיס חומרי אחר לגמרי.
בשוודיה מתקיים בשנים האחרונות מאבק פוליטי על המודל החברתי-כלכלי של המדינה. מצד אחד ניצב המחנה הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי התומך בין השאר במערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסליות המבוססות על שירות ציבורי גדול ומיסים גבוהים ופרוגרסיביים. גישה זו כרוכה, מסיבות כלכליות וערכיות כאחד, בקליטת הגירה מאסיבית בין אם מדובר בהגירה בעלת אופי כלכלי או בהגירה בעלת רקע הומניטרי ומחויבות בינלאומית לסיוע למבקשי מקלט.
בצד השני ניצבים התומכים בהפרטת חלקים ממערכות הרווחה, בהורדת מיסים, בצמצום השירות הציבורי ובהעברת תחומים שונים של המדיניות הכלכלית לכוחות השוק (כלומר לגורמים פרטיים ואינטרסנטיים). גישה זו מובילה להרחבת הפערים החברתיים ולפגיעה בתחומים הכרחיים לטיפול אפקטיבי בהגירה כמו הכשרה מקצועית ומערכות בריאות וחינוך המספקות שירותים איכותיים ושווים לכל. תוצאות השינויים במערכות אלו עלולות להתסיס את קהילות המהגרים ולהוביל לסכנות הידועות של קיפוח, אפליה והזנחה – מהומות אלימות והתכנסות לקודים התרבותיים השמרניים ביותר.
אך זוהי לא מלחמת-תרבות, זהו מאבק פוליטי. מדינת-הרווחה המודרנית, זו הפועלת במציאות של אירופה מאוחדת וכוחות גלובליים רבי-עוצמה, חייבת להיות רב-תרבותית אך בשוודיה יש רבים המתנגדים לצורת חיים זו. השמרנים שבהם מדברים בשפה כלכלית (יעילות, הורדת מיסים והפרטות) ומפרקים בהדרגה את מדינת-הרווחה בעוד הקיצוניים שבהם יוצאים עם אלות לרחובות ומכניסים לדיון הציבורי דימוי של מהגרים כטפילים, גנבים ואנסים החיים בגטאות ועושים המוני ילדים. אלו כמובן שקרים גסים ומחקרים הראו שמהגרים באירופה נוטים דווקא לקבל על עצמם חלק גדול מהתרבות המערבית, אך הימין הקיצוני לא מתעניין בעובדות. הוא מפגין שרירים ועושה פרובוקציות שאינן התרחשויות ספונטניות ועממיות אלא אירועים מתוכננים מתוך אינטרס פוליטי. הגל הנוכחי, למשל, הוא תוצאה של שנת הבחירות בשוודיה והתפתחויות בינלאומיות כמו האירועים באוקראינה.
פעם היו אלו היהודים שסימלו את הסיטרא אחרא של הימין הקיצוני באירופה. היום היהודים לא בראש הרשימה השחורה אך צלבי-הקרס בסטוקהולם מראים שהם עדיין שם למרות הכל. יחד איתם ברשימה ניתן למצוא קבוצות הנמצאות שם עוד מימי נירנברג: הקומוניסטים, ההומוסקסואלים ובני-הרומה, כמו גם קבוצות חדשות: המוסלמים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה ומזרח-אירופה.
וכך, מול האלות, הסכינים ומכלי הריסוס מתהוות שתי דרכים. אלו שתי האפשרויות של הילדים הלומדים עברית בסטוקהולם, של הנשים המנסות לשלב את המסורת המוסלמית עם קריירה ולימודים אקדמאים, של בני-הרומה המחפשים את דרכם באירופה המודרנית ושל פליטי הרעב ורצח-העם שהגיעו לחוף המבטחים הסקנדינבי.
הם יכולים להמשיך את המסורת הנפסדת המסיתה את חלכאי כל העולם אחד כנגד השני, להקצין את דתם, להתנחם בכוחה של זהות מתנגחת המופנית כנגד האחר והמתבטאת, בסופו של דבר, באלימות ובדיכוי. זוהי דרכן של הקואליציות הישנות – וותיקים נגד חדשים, שחורים נגד לבנים, מוסלמים נגד יהודים. כך לדוגמא יכולים היהודים לתמוך במפלגות אנטי-מוסלמיות והמוסלמים יכולים לפנות לזרמים הדתיים המסיתים נגד יהודים ומאיימים לפגוע בהם. אם יבחרו באפשרות זו הם רק יחזקו את כוחם של רודפיהם ויעוררו את השד הפשיסטי והאנטישמי המהווה עדיין זרם עומק עוצמתי בחברה ובתרבות האירופית.
אך יש אפשרות שניה. המיעוטים בשוודיה יכולים לשלב ידיים. הם יכולים להילחם יחד בגורמים המתנכלים להם ולהפוך את צאצאי פליטי המחנות והגטאות של לפני שבעים שנה לשותפיהם של נרדפי העריצים המודרניים בסוריה, אפגניסטאן ואיראן. יחד עם תומכי מדינת-הרווחה הפותחת את שעריה למבקשי מקלט מכל העולם ומציעה להם תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, הם יכולים להיות קואליציה רבת עצמה מול הפחדנים הגברתניים, גלוחי הראש ומרססי צלבי-הקרס. אולי יחד יוכלו הם, לשם שינוי, לגבות מביריוני הכיכרות של אירופה תג-מחיר.

ביקשו מקלט בישראל, קיבלו בית בשוודיה

איברהים טולטל מכלא לכלא, דניאל הוכר כקורבן סחר אך לא כפליט וסאלם שעונתה בסיני שבתה רעב. רק כשעזבו את ישראל לשבדיה זכו למקלט.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2225456

בקור של מינוס חמש מעלות במרכז אחת השדרות היוקרתיות בסטוקהולם התכנסו ביום רביעי כשלושים מפגינים מחוץ לשגרירות ישראל בשוודיה במסגרת הפגנת הזדהות עם מבקשי המקלט מאפריקה בישראל. ההפגנה התקיימה במקביל להפגנות בערים אחרות בעולם, ביניהן לונדון, ברלין, פריז, רומא, ניו-יורק ולוס-אנג'לס, והיא נועדה לתת הד בינלאומי למחאת מבקשי המקלט בישראל.

"ישראל חייבת לבטל את התיקון לחוק ההסתננות, להפסיק לאסור מבקשי מקלט ולשחרר את אלו השוהים בכלא", אמרה בהפגנה אחת ממארגנותיה, מרון אסטפנוס, פעילה חברתית שוודית-אריתראית, "עליה להתחיל לכבד את זכויות הפליטים, להעניק להם זכויות חברתיות ושירותי רווחה, לבדוק בקשות מקלט בצורה הוגנת ושקופה ולעמוד במחויבויותיה הבינלאומיות". אסטפנוס, הנמצאת בקשר עם מבקשי מקלט בישראל, אומרת שפוליטיקאים ישראלים חייבים להתחיל להקשיב למבקשי המקלט ולהפסיק להפיץ שנאה נגד בני-אדם שנמלטו מדיקטטורות ומרצח-עם.

המשתתפים בהפגנה בסטוקהולם חושפים את עולמם של מבקשי המקלט אשר מגיעים לישראל מאפריקה אך מסעם אינו מסתיים בה אלא נמשך לאירופה. אחד מהם הוא איברהים, פליט בן 33 מדארפור ששהה כחמש וחצי שנים בישראל וחי כיום בסטוקהולם.

מסעו של איברהים התחיל כאשר הכפר שלו בדארפור נשרף ע"י הצבא הסודאני ומיליציות הג'נג'וויד ב-2004. משפחתו פוזרה בסודאן והוא נאסר וישב בכלא בחרטום בחשד שהוא שייך למורדים הדארפורים. לאחר שעונה בכלא, הוא נמלט למצרים, שם שהה כשנה ועזר לפליטים אחרים מדארפור. עם אחת מהן הוא גם התחתן. במסגרת מחאה על היחס לו זוכים הפליטים במצרים מול משרדי האו"ם בקהיר הותקפו המפגינים ע"י אלפי שוטרים שירו עליהם תחמושת חיה.

"לאחר שהשפריצו עלינו מים, קיבלתי מאחד השוטרים מכה בשוקר חשמלי והתעלפתי", הוא מספר, "כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באוטובוס ודרך החלון ראיתי את אשתי שוכבת על הקרקע כאשר אנשים דורכים עליה". איברהים ניסה לשווא לרדת מהאוטובוס ונלקח לכלא שם חזרו האיומים והמכות. כששוחרר הוא גילה ש-28 אנשים נהרגו בהפגנה. אשתו הייתה אחת מהם. היא הייתה בחודש השני להריונה.

בהמשך הופעלו על איברהים לחצים קשים לעזוב את מצרים והוא נאלץ להימלט שוב. "בזמן שנמלטתי מקהיר נזכרתי בסורה מהקוראן על בריחת בני-ישראל ממצרים והבנתי שהסיפור שלהם דומה לסיפור שלי", הוא מספר, "נזכרתי ששמעתי שהיהודים מכבדים זרים כי הם זוכרים שהם היו זרים במצרים. החלטתי לברוח לישראל. לא היה לי מה להפסיד, איבדתי משפחה בסודאן ובמצרים והייתי חייב לקחת סיכון".

לאחר מסע רב-תלאות במדבר הגיעו איברהים וחבר נוסף שמצא במדבר לגבול, הם פרצו אותו, נעצרו ע"י כוח מג"ב ונלקחו למחנה צבאי שם טופלו בכבוד במשך יומיים. אח"כ השתנה המצב, הם נלקחו למעצר, נכפתו באזיקים, נחקרו במשך ימים וטולטלו מכלא לכלא. בסה"כ שהה איברהים חמש וחצי שנים בישראל, מתוכם שנה וחצי בכלא, ללא משפט, ללא כתב-אישום, ללא הזדמנות להגיש בקשה להכרה במעמדו כפליט. "זה היה מאסר בסמכות שר הביטחון שהחוק מאפשר לו לכלוא אנשים במקרה של סכנה לביטחון המדינה ולשלום הציבור", מספר איברהים.

בסופו של דבר שוחררו איברהים וכמה מאות אסירים נוספים על תנאי בעזרת ארגוני זכויות-אדם והאו"ם. "עבדתי בחקלאות במושב אליכין, מאוחר יותר עברתי לת"א וניסיתי לסייע לפליטים אחרים, למדתי עברית והתקבלתי למכללת ר"ג ללימודי משפטים".

בישראל הכיר איברהים את אשתו, נטע בר, גם היא בין מארגנות ההפגנה בסטוקהולם. בר הכירה את איברהים כאשר התנדבה לעבוד עם קבוצת סודנים ששוחררו מהכלא בתקופה שבה היא נדדה בין ישראל לבין לימודי הדוקטורט שלה בשוודיה ומחקר שערכה במזרח אפריקה. בביקורים בארץ התחזק הקשר והם הקימו משפחה. ב-2010 נולד בנם, אדם, ובני הזוג החליטו להתמקם בשוודיה שנתיים מאוחר יותר כשהיחס כלפי מבקשי המקלט החמיר. "לא רציתי שהמשפחה שלנו תפוצל בגלל מאסר, גירוש או פשע שנאה כלפי בעלי", מספרת נטע, "ולא רציתי שאדם יחווה גזענות". נטע ואיברהים קשורים עדיין לקהילת מבקשי המקלט בישראל. "אנחנו עוקבים אחרי חברינו בארץ", אומרת נטע, "איברהים מקבל טלפונים כל יום והלב שלנו איתם. חברי הקהילות הסודניות והאריתראיות בשוודיה שומעים על המאבק בישראל, רואים שהאחים שלהם סובלים בארץ ורוצים לעשות משהו. כששמענו על יום הסולידריות הבינלאומית עם מבקשי המקלט שמחנו לארגן את ההפגנה כאן בסטוקהולם".

פליט נוסף שעבר בישראל, שהה בה כשנה וחצי ונמצא כעת בשוודיה הוא דניאל, צעיר בן 25 מאריתריאה המספר את סיפורו באנגלית ובעברית. "ברחתי מאריתריאה בגלל החוסר בזכויות-אדם, בגלל הדיקטטורה ובגלל הרדיפה ע"י השלטונות", הוא מספר, "גויסתי לצבא האריתראי, ישבתי בכלא ולבסוף הצלחתי לברוח. לרוע המזל נחטפתי כאשר הייתי בסודאן. מסודאן נלקחתי לסיני שם עינו אותי הבדווים במשך שלושה חודשים, תוך כדי דרישת כופר ממשפחתי באריתריאה". דניאל היה חלק מקבוצה של 17 חטופים. "החוטפים אנסו את הנשים ולא ריחמו גם על ילדים", הוא מספר, "הם היכו אותם בזמן שהם התקשרו למשפחות על מנת לדרוש כופר כדי שהמשפחות ישמעו את הצרחות וישלמו מהר יותר".

"מעולם לא התכוונתי להגיע לישראל", ממשיך דניאל, "נזרקתי ע"י החוטפים בגבול הישראלי לאחר שמשפחתי שילמה עשרות אלפי דולרים והחיילים לקחו אותי לבי"ח". לאחר שחרורו שהה דניאל במשך חודשיים במתקן סהרונים, הוא שוחרר כשהוכר כקרבן סחר בבני-אדם אך לא קיבל מעמד פליט או אמצעים להיקלט בחברה. כעבור שנה הוא הוזמן להעיד בפני הפרלמנט האירופי על הסחר בבני-אדם בסיני וניצל את ההזדמנות לא לחזור לישראל אלא לבקש מעמד בשוודיה. "זו אחת המדינות היחידות שמבינות את מה שמתרחש בסיני ועוזרות לקורבנות", אומר דניאל. כיום נידונה בקשתו למקלט בשוודיה, הוא קיבל מגורים ומענק כספי והוא מצפה לעתיד טוב יותר. למרות שלא נקלט בישראל יש לו מילים טובות לומר על ישראלים רבים שפגש. "אנשים בישראל הם קורבנות של פרופגנדה של הממשלה ודיסאינפורמציה של התקשורת", הוא אומר, "הם שומעים שבאנו לעשות בעיות ולאיים על האופי היהודי של המדינה, אבל כשהם פוגשים אותנו הם בהלם. אנשים שפגשנו על בסיס אישי היו טובים אלינו".

פילמון, צעיר אריתראי נוסף שנחטף ועונה בסיני מספר: "כשנחטפנו היינו קשורים כל הזמן וראינו איך החוטפים יורים באנשים והורגים אותם. במהלך השבי היכו אותי וקשרו אותי מהתקרה לשלושה ימים עד שהפסיקה זרימת הדם לידיים שלי וכך איבדתי את רוב אצבעותיי". כמו דניאל, הושלך גם פילמון ליד הגבול הישראלי ובשלב ראשון קיבל מחסה, מזון ומקום במרכז לקורבנות סחר בפ"ת, על כך הוא אסיר תודה. עם זאת, הוא אומר, הוא לא קיבל הכרה כפליט או עזרה להיקלט בארץ ובשלב מסוים כבר לא היה לו מעמד חוקי בישראל. כך הגיע גם הוא לשוודיה בה נידונה כעת בקשתו למקלט.

דניאל ופילמון לא לבד. לפני מספר שבועות הועברו 54 נשים וילד אחד, רובם קרבנות אונס, עינויים וסחר בבני-אדם, מישראל לשוודיה ביוזמת נציבות האו"ם לפליטים ובתיאום עם ממשלת שוודיה. הנשים לא שוהות כיום בסטוקהולם ולכן לא הגיעו להפגנת ההזדהות אך מרון אסטפנוס מספרת את סיפורה של סאלם (שם בדוי) בת ה-27 מאריתריאה.

סאלם שירתה בצבא האריתראי כשמונה שנים עד שהחליטה לעזוב את המדינה. כשהגיעה, יחד עם חברתה הטובה, לסודאן הן נמכרו, יחד עם תשעה אריתראים נוספים, ע"י חיילים סודנים לאנשי שבט רשאידה. אחרי 13 ימים הם הגיעו לסיני, שם הן נאנסו ונדרשו לשלם 3,500 דולר ככופר. הן נאלצו לישון בעמידה, הן נכוו ע"י החוטפים וסבלו התעללויות נוספות. כאשר משפחתה שילמה את הכופר החוטפים לא שיחררו אותה אלא דרשו 40,000 דולר נוספים. באותו זמן נמשכו העינויים ומעשי האונס וחברתה הטובה של סאלם מתה כאשר היא נתלתה מהתקרה. כעבור כשבעה חודשים סכום הכופר הופחת, משפחתה שילמה והיא שוחררה ליד הגבול הישראלי.

למרות שהיא הייתה קורבן לסחר, אונס ועינויים היא נלקחה למתקן סהרונים. היא וחברותיה שבתו רעב במתקן ולטענתה הן נאסרו בתא תת-קרקעי כעונש על כך. היא שוחררה מסהרונים כעבור שנה ושבעה חודשים ותודות להתערבות האו"ם ונדיבותה של ממשלת שוודיה היא החלה חיים חדשים – יש לה דירה משלה, היא לומדת והיא נהנית משירותי הבריאות, החינוך והרווחה של מדינת הרווחה השוודית.

וכך עם הגעתם של איברהים, דניאל, פילמון וסאלם לשוודיה, השתנה היחס אליהם באופן דרמטי. למרות ששוודיה איננה גובלת במדינות מהן מגיעים מבקשי מקלט, רבים מגיעים אליה בכל זאת (בשוודיה חיים כ-9.6 מיליון תושבים ולמרות המרחק מגיעים אליה הרבה יותר מבקשי מקלט מאשר לישראל). ע"פ נתוני סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR) היו בשוודיה בסוף 2012 מעל 92,000 פליטים וכ-17,000 מבקשי מקלט והמספרים עולים בהתמדה בעיקר בעקבות המשך מלחמת האזרחים בסוריה. ממשלת שוודיה הודיעה בסוף שנה שעברה, בצעד חסר תקדים, שמבקשי מקלט מסוריה זכאים לתושבות קבע במדינה והפכה עקב כך ליעד האטרקטיבי ביותר עבורם. הם מגיעים אליה באלפיהם בדרכים ארוכות, מסוכנות וקשות ורשות ההגירה הממלכתית מעריכה שמספרם יגיע ב-2014 לכ-60,000.

בהקשר זה חשוב לציין ששוודיה איננה מתירה למבקשי מקלט להתיישב בשטחה ללא הגבלה. כמו במדינות אחרות יש מכסות עליהן מחליטה הממשלה ויש תהליכים מוסדרים להגשת בקשה להגנה. השוודים אינם נדיבים ללא גבול – יש בקשות שמסורבות ובתנאים מסוימים יש אפילו גירושים אך התהליך הוא שקוף, מסודר והוגן. בשנה שעברה הוגשו ונדונו בקשותיהם של כ-50,000 מבקשי מקלט ע"פ נתוני רשות ההגירה השוודית, כאשר התהליך לוקח בחשבון שורה של מצבים פוליטיים וחברתיים כמו מלחמות-אזרחים, רדיפה פוליטית והפרת זכויות-אדם, כמו גם את האמנות הבינלאומיות אשר שוודיה חתומה עליהן. כמו כן מלווה התהליך במתורגמנים, יועצים משפטיים ובסיוע כלכלי למבקשי המקלט. על כל אלו יכולים מבקשי מקלט בישראל רק לחלום.

במהלך ההפגנה בסטוקהולם נשא איברהים דברים בעברית, הוא ציטט דברים של ח"כ מירי רגב ומיכאל בן-ארי כדוגמאות לגזענות בחברה הישראלית ודיבר על המחויבות של ישראל לאמנות הבינ"ל לזכויות הפליטים. "האנשים האלו ברחו ממלחמת אזרחים ורצח-עם וכל העולם מכיר בהם כפליטים", הוא אמר וסיכם, "רק אתם לא מכירים בהם, דווקא מדינה שהוקמה ע"י פליטים. אנחנו מבקשים – אל תשכחו את ההיסטוריה שלכם".