קטגוריה: פוליטיקה אירופאית

החוק השוודי המהפכני המפליל את לקוחות הזנות במקום את הנשים העוסקות בזנות מעורר השראה ומחלוקת כבר שנים רבות במדינות רבות בעולם. כעת, כאשר גרסה ישראלית של החוק נמצאת בהליכי חקיקה בכנסת, מעניין לבדוק את השפעתו ולערוך מקצה שיפורים.

התפרסם בהארץ, ספטמבר 2013: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2126503

במסגרת סדרת כתבות שעסקה בסרט "סוחרי הנשמות" כתבה ורד לי מאמר חשוב ומעניין על החוק השוודי להפללת לקוחות הזנות (http://blogs.haaretz.co.il/veredlee/233/). חוק זה, הראשון מסוגו בעולם, נכנס לתוקף ב-1999והוא מפליל את לקוחות הזנות אך לא את הנשים העוסקות בזנות. הוא קובע כי דינו של לקוח שנתפס הוא מאסר של שנה או קנס בשווי חמישים ימי עבודה. זהו נושא חשוב מכיוון שחוק דומה נמצא בהליכי חקיקה גם בישראל ומבט מעמיק על השפעתו של החוק השוודי יכול לתרום רבות לדיון הציבורי סביב מאמצי החקיקה הישראלים.

ראשית, כדאי לעיין בסיבות לחקיקתו של החוק השוודי. החוק לא נחקק מכיוון שהזנות היא מטרד ציבורי ולא כתגובה פוריטנית להוללות מינית. מקורו הוא בתפיסה הגורסת שזנות היא תמיד מעשה אלימות כנגד נשים והיא לעולם תהיה כרוכה בניצול ודיכוי הנובע מאי-שוויון מגדרי ודומיננטיות גברית. עמדה ערכית זו, שהצליחה לתפוס שביתה בדיון הציבורי בשוודיה בשנות התשעים, היא העומדת בבסיס החקיקה. יש הטוענים אמנם שגורמים כמו התפרקות הגוש הקומוניסטי והתגברות הסחר הגלובלי בבני-אדם גרמו לשוודים להילחם במהגרים באצטלה פמיניסטית, אך זהו הסבר קלוש שאינו מסתדר עם מדיניות ההגירה הנדיבה של שוודיה הפותחת בד"כ את שעריה בפני מהגרים ופליטים מכל העולם (לאחרונה מסוריה למשל). גם אם היו שיקולים פוליטיים בחקיקת החוק, הוא לא יכול היה לעבור ללא הגישה הפשוטה אך המהפכנית שבבסיסו – המלחמה בזנות צריכה להיות נגד הביקוש לזנות, לא נגד הנשים העוסקות בה.

גם בשוודיה היו וישנם עדיין טוענים כנגד החוק. חלק מהטיעונים הם ישנים וחבוטים למדי. הזנות היא המקצוע העתיק בעולם, טוענים הפטליסטים, היא בטבע האדם ולכן היא תהיה תמיד. טיעון אחר הוא טיעון חופש העיסוק – לאישה יש זכות לבחור את עיסוקה ולמדינה אין זכות להגבילה. אלו טיעונים שהחוק השוודי מתמודד איתם בקלות. הזנות אמנם עתיקה, כפי שמעשי רצח קיימים עוד מימי קיין והבל, אך היא עדיין ביטוי של אלימות ודיכוי ולכן אין סיבה לקבל אותה בחברה מתוקנת. העובדה שהיא נעשית בהסכמה ומוסדרת ע"י השוק הופכת את האלימות לקשה יותר, לא פחות. ברגע ששוכחים את מכבסת המילים ואת הקריקטורות של נערות קולג' המממנות את לימודיהן באמצעות "ליווי" לקוחות, מוצאים את האמת הערומה: החדירה, עמדת הכוח המוחלט של הלקוח, ההשפלה, הבושה, הערום, המחלות והכאבים.

כל אלו הופכים את ההסכמה או הבחירה לעסוק בזנות ללא רלוונטיים. נשים פונות לזנות ממגוון סיבות. לעיתים אלו נסיבות אישיות כמו פגיעה מאלימות מינית או התמכרות לסמים. לעיתים אלו נסיבות חברתיות כמו הגירה, סחר בבני-אדם או עוני. בכל מקרה זוהי בחירה חופשית רק לפי הגדרה אולטרה-ליברלית. וככל שמדובר בזנות יש סיבות להגביל את הבחירה גם אם חופשית. ראשית, הזנות פוגעת בזונה עצמה: תנאי ה"עבודה" והעובדה שההסכמה היא בד"כ מוצא אחרון הופכות את הזנות לסוג של עבדות גם אם הזונה משתכרת בעבור שירותיה. שנית, אי-מניעתה של זנות "רגילה" מעודדת זנות של סחר בבני-אדם (וכאן מדובר לא רק בעבדות אלא באונס ממש).

טיעונים אחרים כנגד החוק השוודי מבוססים על אי-דיוקים וספקולציות. הטענה שהחוק צמצם רק את ממדי "זנות הרחוב" ולא את זו המבוססת על אינטרנט, זירות סמויות ותיירות מין למדינות שכנות, מתבררת כמופרכת במחקרים רבים. למרות שקשה לאמוד את ממדי הזנות מכיוון שמדובר באוכלוסיות נסתרות, מחקרים רציניים מראים שיש פחות זונות בשוודיה כיום מאשר היו לפני החוק, מה גם שירידת הזנות למחתרת מתרחשת בלאו-הכי בכל העולם בגלל הפרסום באינטרנט ורדיפות משטרות ההגירה. מיתוס נוסף בנוגע לחקיקה היא שמיסוד הזנות, במקום הפללתה, משפר את תנאי עבודתן של הנשים ומוציא מהמשוואה את הפשע המאורגן. טענות אלו הוכחו כמוטעות ובמדינות שבהן הזנות חוקית ניתן עדיין למצוא אלימות, פשע מאורגן וסחר בבני-אדם.

עם זאת, יש לא מעט בעיות בחוק השוודי והמחוקק הישראלי יכול ללמוד ממגרעותיו ולערוך מקצה שיפורים.

ראשית, יש לתת את הדעת לתפקיד המשטרה. כבודן וביטחונן של העוסקות בזנות עלול להיפגע כתוצאה מפעילות אכיפה ואיסוף ראיות של שוטרים הרואים בזנות עבירה ללא קרבן. לבעיה זו ישנם פתרונות – ניתן להטיל מגבלות על סוג הראיות במשפטי הלקוחות וניתן להקים יחידה משטרתית העוסקת בתחום זה בלבד ושיש ברשותה משאבים מספיקים לקיום חקירות מורכבות וכלים לטיפול הוגן ומכובד בעוסקות בזנות אשר אינן מבצעות העבירה אלא קורבנותיה.

יישום החוק עלול לפגוע בנשים העוסקות בזנות בצורה נוספת. בעוד שלא נמצאו הוכחות לכך שהפללת הלקוחות מגבירה את האלימות כלפי העוסקות בזנות, היא ללא ספק עלולה לפגוע בפרנסתן ולגרום לחלקן לרדת למחתרת. יש, אם כן, להטות אוזן לנשים אלו כחלק מתהליך החקיקה (גם אם לא מקבלים את כל טענותיהן) ולבנות בעבורן מערכת סיוע משפטית, חברתית וכלכלית. לא ייתכן שנשים העוסקות בזנות היום יהיו אסקופה נדרסת בדרך לעולם ללא זנות של המחר. טוב יהיה גם אם המחוקקים יראו בזנות חלק ממכלול חברתי-כלכלי רחב. אין דבר מופרך יותר מפוליטיקאים העוסקים בחקיקה אגרסיבית נגד זנות כאשר במקביל הם ממשיכים לפרק את מדינת-הרווחה, להרחיב את הפערים החברתיים ולהפריט את שירותי הרווחה, צעדים שהיו מהגורמים המרכזיים להידרדרותן של נשים למעגל הזנות מלכתחילה.

בעיה נוספת שהתגלתה בחוק השוודי היא שככל הנראה השפעתו נמוכה דווקא במקום אליו הוא כיוון  – הלקוחות עצמם. גברים רבים בשוודיה עדיין רואים בצריכת זנות תופעה לגיטימית. מקרים מתוקשרים שבהם פוליטיקאים, שוטרים ושופטים נתפסו כצרכני זנות מעידים שהמסר לא הופנם, שהתודעה לא השתנתה ושהמערכת איננה מרתיעה. אין באלו בכדי לבטל את חשיבותו של החוק אלא בכדי ללמד שיש להקפיד על אכיפה נבונה ועל יצירת מסגרת ענישה ברורה לבתי-המשפט (שבשוודיה מצאו דרכים להקל על לקוחות בניגוד לכוונת המחוקק). חשוב מכך, יש חשיבות מכרעת לקמפיין הסברתי וגם, כפי שמציעות המחוקקות הישראליות, לקיום תהליך חינוכי לעברייני פעם ראשונה כחלופה אפשרית להעמדה לדין.

הזנות היא בעיה חברתית קשה ומסובכת. חקיקה לבדה לעולם לא תוכל לפתור אותה ללא תהליך עומק חינוכי ותרבותי בזירה הציבורית, האישית והמשפחתית. אך חוק ישראלי להפללת לקוחות יוכל להוות צעד ראשון חשוב ולהציב את ישראל בחזית המאבק העולמי בסחר בבני-אדם ובניצול נשים בכלל.

לאחרונה החליטו עובדי מקדונלד'ס בישראל להתאגד על מנת להגן על זכויותיהם ולשפר את מעמדם. במקביל פתחו עובדי מקדונלד'ס בארה"ב בשביתה היסטורית. דומה שרוח בלהות מהלכת על פני מסעדות המזון המהיר על פני הגלובוס וזה איננו מקרי. עובדי רשתות המזון המהיר ברחבי העולם נוטים להיות בתחתית שרשרת המזון של שוק העבודה. הם צעירים יותר, שכרם נמוך יותר ותנאיהם גרועים יותר מאלו של עובדי מגזרים אחרים במשק. כעת, בפני התעוררות המחאה של העובדים הצעירים, יש לבעלי ומנהלי רשתות המזון המהיר בחירה. הם יכולים להילחם בעובדיהם אשר מהווים את מקור עושרם. לחילופין, הם יכולים להציב את עצמם בחזית הכוחות המתקדמים של הכלכלה העולמית, לשפר את תנאיהם ושכרם של עובדיהם ועל הדרך גם לתרום לצמיחה ולשיפור יחסי העבודה במשק. אם הם זקוקוים להשראה, כל שעליהם לעשות הוא להביט צפונה, לשוודיה, מעוז העבודה המאורגנת וההסכמים הקיבוציים. לפחות בינתיים.

התפרסם ב-The Marker, ב-1 בספטמבר 2013 http://www.themarker.com/wallstreet/1.2112026 

מקדונלד'ס היא אמנם רשת המזון המהיר הגדולה בעולם והיא מייצגת בעיני רבים את תעשיית המזון המהיר ואת הגלובליזציה בכלל, אך יש קרבות שאפילו מקדונלד'ס מפסידה. אחד מהם הוא הקרב על המילה מקג'וב. המונח, שנכנס לשימוש בשנות השמונים, מורה על עבודה בשכר נמוך, שאין בה צורך בכישורים מיוחדים ואין בה אפשרויות קידום. כל מי שיפתח מילון וובסטר או אוקספורד יוכל למצוא אותו למרות שהנהלת מקדונלד'ס ניסתה בעבר להפעיל את השפעתה ולמחוק אותו מהמילון. התדמית נדבקה למרות הכל. על רקע ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל, מעניין להתבונן במדינה אחת בה הדברים עובדים קצת אחרת.
תייר מזדמן הנכנס לסניף מקדונלד'ס בסטוקהולם לא יבחין במבט ראשון בהבדלים רבים בינו לבין מקביליו בשאר מדינות העולם. התפריט דומה, העיצוב דומה והביג-מק הוא אותו הביג-מק. יש, עם זאת, הבדל גדול כשמדובר באנשי הצוות. עובדי מקדונלד'ס בשוודיה משתכרים שכר סביר והם נהנים מתנאי עבודה לא רעים ומזכויות סוציאליות רבות. וחשוב מכך, למרות גילם הצעיר ומעמדם הנמוך יחסית בשוק העבודה, יש להם הסכם עבודה קיבוצי.
"היתרון בהסכם הקיבוצי שלנו הוא שהוא עוסק בסוגיות המאפיינות את הענף שלנו", אומר באסם, שעובד במקדונלד'ס כבר יותר מעשר שנים ומשמש בשנה וחצי האחרונות גם כראש הוועד בסניף שלו, "הוא משפר את תנאי העבודה שלנו, מעניק לנו שכר בסיסי טוב ונותן גם מספר ביטוחים כמו ביטוח מפני פציעות בעבודה ובדרך אליה, ביטוח רכוש ועוד. אין סיבה להניח שתנאים אלו היו מוצעים לנו ללא הסכם קיבוצי".
מקדונלד'ס בשוודיה מעסיקה כ-12,000 עובדים, רובם צעירים עד גיל 25. הם עובדים ב-220 סניפים כאשר 20% מהם מופעלים ישירות ע"י מקדונלד'ס ו-80% ע"י זכיינים. כמו הרוב המכריע של המעסיקים במשק השוודי, גם מקדונלד'ס חברה בארגון מעסיקים גדול. הארגון, VISITA שמו, מאגד כ-6,000 עסקים בתחומי המזון והמלונאות והוא חותם בשם חבריו על הסכמי עבודה קיבוציים עם ארגוני העובדים השונים. במקרה של עובדי מקדונלד'ס מדובר ב-HRF, איגוד עובדי המלונות והמסעדות בשוודיה שהוא חלק מקונפדרציית ה-LO רבת העוצמה המורכבת מ-14 איגודים מקצועיים המאגדים כמיליון וחצי עובדי צווארון כחול.
ע"פ הערכות כשליש מעובדי מקדונלד'ס חברים ב-HRF, אך תוצאות ההסכם הקיבוצי חלים גם על שאר העובדים הנהנים, תודות להסכם, מעליות שכר תכופות ותנאי עבודה משופרים. לאחרונה (1 ביוני) נכנס הסכם חדש לתוקף והוא כולל סעיפים המסדירים את שעות העבודה, זכויות החופשה, הסדרי הפנסיה, תנאי העבודה, השכר ועוד. מכיוון שהסדר זה קיים בכל ענפי המשק השוודי, אין בשוודיה שכר מינימום כללי. השכר, כמו שאר מרכיבי שוק העבודה, מוסדר תמיד בין המעסיקים לאיגודים המקצועיים כאשר זכותו של כל עובד בכל ענף להתאגד היא ברורה מאליה ומוגנת בחוק.
בהתאם לשיטה זו ובניגוד למקומות אחרים בעולם, מקדונלד'ס, כמו כל עסק אחר בשוודיה, לא יכולה שלא להכיר בהתאגדות עובדיה והיא חייבת לנהל עמם מו"מ. ארגון העובדים לא חייב להגיע לשליש מהעובדים במקום העבודה בכדי לייצג את עובדיו ולמעשה אסור למעסיק לדעת מי מעובדיו מאוגד ובוודאי שאסור לו להתערב בכל דרך בהתאגדות באמצעות איומים ואיסורים על חלוקת חומר הסברה, השתתפות בפגישות וכו'.
מטרתה המרכזית של כל התאגדות עובדים היא הגעה להסכם עבודה קיבוצי. על פי המודל השוודי מהווה ההסכם הקיבוצי בין ארגוני העובדים הגדולים לארגוני המעסיקים הגדולים, בסיס למו"מים ברמה המקומית (לדוגמא, מו"מ בין וועד של סניף מקדונלד'ס מקומי להנהלה שלו). זהו בסיס רצפה ולא תקרה, כלומר, לאחר שנחתם הסכם קיבוצי נכנסים וועדי העובדים וההנהלות במקומות העבודה הספציפיים למו"מ כאשר השכר ותנאי העובדים יכולים לעלות על מה שהוסכם בהסכם הקיבוצי אך לעולם לא לרדת ממנו.
הדיונים ברמה המקומית בין העובדים להנהלה נסובים על נושאים רבים. "לוח-הזמנים ותכנית העבודה הם ללא ספק הנושא המרכזי", מספר באסם על תוכן השיחות עם ההנהלה, "אלו הנושאים שמשפיעים על עומס העבודה שלנו וגם על רווחתנו וחיינו הפרטיים". ההסכם הקיבוצי קובע, בין השאר, את אורך ההפסקות במהלך יום העבודה (סה"כ 60 דקות למשמרת רגילה) אך באסם מוסיף שדיונים רבים מתקיימים גם על הפרשנות הנכונה של ההסכם הקיבוצי. "דיאלוג פתוח ורצון לפתור בעיות הם המפתח", הוא אומר, "אך אני לא יכול לומר שהדיונים הם תמיד קלים ומהירים".
ובכל זאת, ברמה הארצית, ההסכם הקיבוצי הנכנס לתוקף בימים אלו כולל, בין השאר, עליית שכר של 1,653 קרונות שוודיות (כ-900 ₪) לכל העובדים במשרה מלאה במהלך שלוש שנים. סכום זה יצטרף בשלוש פעימות לשכר המשולם כעת לקבוצות שונות של מועסקים – בוגרי תיכון בעלי מקצוע ספציפי (כמו טבחים) משתכרים בסביבות 21,000 קרונות לחודש (כ-11,400 ₪) או 121 קרונות לשעה (כ-66 ₪). עובדים המתקבלים ללא דרישות או הכשרה מוקדמת משתכרים כ-19,800 קרונות (כ-10,760 ₪)או כ-114 לשעה (כ-62 ₪). עובדים מתחת לגיל עשרים משתכרים מעט פחות. בין הגילאים 17 ל-18, למשל, מדובר בכ-14,000 קרונות (כ-7,610 ₪) למשרה מלאה או 81 קרונות לשעה (כ-44 ₪). לכך יש להוסיף לכל הפחות כ-20 קרונות (כ-11 ₪) לשעה, תוספת לעבודה בסופי שבוע ובלילה.
אך השכר הוא לא הכל. ההסכם הקיבוצי ונורמות העבודה בשוודיה כוללים גם את זכויות העובדים – כל הקורסים וההכשרות הם בתשלום מלא, כל עובד זכאי להפרשה פנסיונית ועובדים בעלי וותק של שנה זכאים ל-25 ימי חופשה בשכר של כ-1,300 קרונות (כ-706 ₪) ליום מעל גיל 20, או כ-980 קרונות ליום (כ-533 ₪) מתחת לגיל 20. עובדי מקדונלד'ס ושאר עובדי המסעדות ובתי-המלון היוצאים לחופשת לידה (גברים ונשים כאחד) מקבלים 10% מהשכר שלהם למשך חצי שנה כתוספת לדמי חופשת הלידה הנדיבים המשולמים ע"י המדינה, עובדים חולים מקבלים מהמעסיק דמי מחלה בגובה כ-80% מהשכר בשבועיים הראשונים של המחלה (אח"כ מגיע התשלום מהביטוח הלאומי) וישנן חופשות מיוחדות בתשלום שהמעסיק חייב לאשר כמו היעדרות לטובת ביקורי רופא או השתתפות באירועים משפחתיים מסוימים.
למרות התנאים הטובים של העובדים, אין צורך לדאוג לרווחי הבעלים של מקדונלד'ס בשוודיה. "כבר שש שנים רצופות שיש לנו מכירות שיא", אומרת פרידה ברג, קצינת העיתונות הראשית של הרשת בשוודיה, "היקף המכירות שלנו ב-2012 היה כ-4.8 מיליארד קרונות (כ-2.6 מיליארד ₪) והיו לנו כ-158 מיליון סועדים ב-220 הסניפים שלנו ברחבי שוודיה". למרות המשבר הכלכלי הרוויחה הרשת ב-2011 כ-179 מיליון קרונות (כ-97 מיליון ₪) וברג מייחסת את ההצלחה ליכולתה של הרשת להבין את צרכי הלקוחות – היא האריכה את שעות הפעילות, שיפצה סניפים והרחיבה את האופציות שבתפריט.
ע"פ הגרסה השוודית של מקדונלד'ס המו"מ עם נציגי העובדים וההגעה להסכם קיבוצי אינם מפריעים לפעילות העסקית ולא פוגעים ברווחיות. ברג מקבלת אותם כמובנים מאליהם. "יש לנו יחסים טובים עם ארגון העובדים", היא אומרת, "מקדונלד'ס שוודיה נמצאת בדיאלוג פורה ומתמיד עם עובדיה והחברה מקבלת לחלוטין, כבר מפתיחת הסניף הראשון ב-1973, את המודל השוודי של דיאלוג בין איגודים ומעסיקים המוביל להסכמים קיבוציים".
פרדריק ברוסי, פעיל בארגון עובדי המסעדות והמלונות הבקיא היטב במו"מים מעין אלו, לא חולק על הדברים. "כבר משנות השלושים המודל השוודי מוביל לכך שעובדים ומעסיקים הם האחראים לשוק העבודה ולא הממשלה", הוא אומר, "כך שיש קונצנזוס רחב למדי בשוודיה לגבי כך שהסכמים קיבוציים ועבודה מאורגנת הם הכרח וכמעט כל חברה רצינית מנהלת מו"מ מסודר וחותמת על הסכמים קיבוציים. מקדונלד'ס היא חברה רצינית והיא תמיד הייתה כזו".
ברוסי מוסיף שהמודל השוודי טוב לכל הצדדים. "לכולם ברור שהחלופה למודל היא מאבק ושביתות שיזיקו לתעשייה כולה", הוא אומר, "ההסכמים הקיבוציים מביאים לשקט תעשייתי ולמרות שמטבע הדברים יש לעיתים מתיחויות וקונפליקטים בד"כ הדברים נפתרים בהסכמה. אני לא חושב שהייתה שביתה בענף שלנו מאז שנות הארבעים", הוא מסכם.
אך לא הכל אידיאלי ע"פ ברוסי. "כ-70% מהעובדים בשוודיה מאוגדים אך בענף המסעדות והמלונות הנתון נמוך בהרבה ונע סביב ה-30%", הוא מספר ומייחס את אחוז המתאגדים הנמוך לא רק לארעיות היחסית ולגילם הנמוך של רוב עובדי הענף. "איבדנו כ-50% מהחברים שלנו בגלל מדיניות הממשלה בשנים האחרונות". ברוסי מתכוון לקואליציית המרכז-ימין, הנמצאת בשלטון בשוודיה מאז 2006, שהצליחה לפגוע באיגודים בצורה משמעותית באמצעות העלאת מחיר ההצטרפות לתכניות ביטוח האבטלה והקשחת התנאים לקבלת דמי-אבטלה (בשוודיה יש לצד דמי האבטחה הכלליים גם תכניות ביטוח אבטלה וולונטריות הקשורות ברובן לאיגודים המקצועיים. מדיניות הממשלה גרמה לכך שתכניות אלו יהיו משתלמות פחות וכתוצאה מכך עובדים רבים עזבו את התכניות ואת האיגודים המקצועיים המנהלים אותן). מטבע הדברים, אלו הם העובדים הצעירים והארעיים יותר, כדוגמת עובדי המלונות והמסעדות, היוצאים ממעגל העבודה המאורגנת ראשונים.
שינויים אלו הם חלק משינויים רחבים יותר שעובר המשק השוודי בשנים האחרונות. המודלים הסוציאל-דמוקרטים המסורתיים יותר פינו את מקומם למה שמכונה "שוק עבודה אקטיבי", שלדברי חסידיו הוא שוק עבודה המשלב בין עקרונות מדינת-הרווחה הקלאסית לבין צרכיו של שוק העבודה המודרני. ע"פ מודל זה העובדים הם אלו הזוכים להגנה, לאו דווקא מקומות העבודה שלהם, כך שלמעסיקים ניתנת האפשרות לפטר עובדים ולעשות שינויים ארגוניים ומבניים בחופשיות יחסית בזמן שהעובדים לא מופקרים לגורלם אלא נופלים לרשת ביטחון ממשלתית המטפלת בהם בתחומים רבים: חזרה לשוק העבודה, פיצויים והמשך הכנסה סדירה, הכשרה מקצועית, אפשרויות לחופשות לידה ומחלה מתוגמלות וכו'.
למרות שבאופן יחסי למתרחש בשאר העולם זהו עדיין מודל ידידותי מאוד לעובדים שכירים, יש לתומכי העבודה המאורגנת בשוודיה סיבות אחרות להיות מודאגים. הממשלה השמרנית הנוכחית מורידה מיסים, מפריטה חברות ציבוריות ופוגעת במעמדן של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה הממלכתיות מה שגורם לעליה בשיעורי האבטלה והעוני ולהרחבת הפערים החברתיים. כך מתרחקת שוודיה בתהליך איטי אך יציב ממודל מדינת-הרווחה הקלאסית ששיעור התאגדות גבוה היה אחד ממאפייניה המרכזים.
עם זאת, פרדריק ברוסי מצביע גם על מגמה הפוכה. "בזמן האחרון אנחנו דווקא רואים מגמה של יותר ויותר עובדים צעירים במקדונלד'ס המצטרפים למעגל העבודה המאורגנת", הוא מספר, "הם מתעניינים בזכויותיהם ורוצים לשמר את ההישגים והזכויות שלהם שהושגו באמצעות ההתאגדות". "העובדים בסניף שלי מבחינים בשינוי מאז שהקמנו את הוועד המקומי שלנו ב-2012", מוסיף באסם, "יש לנו הרבה יותר השפעה על קבלת ההחלטות בסניף, והצלחנו גם לשפר את השכר והתנאים של עובדים לא מעטים באמצעות המו"מ המקומי. היתרונות בחברות בהתאגדות עובדים הם רבים ולא ניתן שלא לשים אליהם לב ולהעריך אותם. בעבור רוב מי שאני מכיר עבודה ללא חברות באיגוד לא באה בחשבון".
אין ספק שגם בשוודיה, כמו ברוב מדינות העולם, נמצאים עובדי רשתות המזון המהיר בתחתית סולם העבודה. גם כאן שכרם נמוך יחסית לזה של עובדים מבוגרים ומנוסים יותר ומזה של עובדים בענפים נחשבים יותר. גם כאן מפוטרים לעיתים עובדים מהיום למחר ומתגלים מקרים של יחס גרוע לעובדים. גם לבאסם הייתה ביקורת כלפי היחס של הנהלת הסניף שלו לעובדים. הוא אוהב אמנם את עבודתו ושואב כוחות ומוטיבציה מחבריו המעריכים את תרומתו אך רק לאחרונה, הוא אומר, מאז הוקם הוועד, החל היחס של ההנהלה להיות טוב יותר ואפילו היום יש מקום לדבריו לשיפור ככל שזה נוגע לשכר. ובכל זאת, הבסיס בשוודיה מוצק יותר. לעובדים יש כתובת, יש להם נציגות ויש להם הסכם המבטיח להם יותר ממה שהם יכלו לחלום עליו אם הם היו מופקרים לכוחות השוק החופשי. מדובר אמנם ככל הנראה בחוליה החלשה ביותר בשוק העבודה השוודי, אך אם חוזקה של שרשרת נמדדת בחוליה החלשה ביותר, השרשרת השוודית במצב לא רע.
שוק העבודה השוודי והמודל המיוחד של יחסי העבודה בשוודיה הם מעניינים מאוד בהקשר ישראלי. כבר שנים רבות ששוק העבודה בישראל נוטה לשים את העובד השכיר בתחתית שרשרת המזון. מעמדו ארעי, זכויותיו נרמסות וחמור מכל – במקרים רבים נותר העובד השכיר במעגל העוני. אך בזמן האחרון נרשמת תגובת נגד – העובדים, וביניהם העובדים החלשים ביותר כמו עובדי רשתות המזון המהיר, מתאגדים ונלחמים על זכויותיהם ועל שיפור מעמדם ותנאי עבודתם. לאור ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל יש לדר' עמרי פדן, הבעלים ומנהל הרשת, בחירה.
למקדונלד'ס העולמית אין מדיניות גורפת ביחס להתאגדויות עובדים והסכמים קיבוציים והיא מתאימה את עצמה לשוק העבודה במדינות השונות בהן היא פועלת. פדן יכול לבחור בדרך השמרנית ולהילחם בעובדיו כדי להרוויח עוד כמה גרושים ולבסס את שלטונו. מצד שני, הוא יכול להציב את עצמו בחזית הכוחות המתקדמים במשק הישראלי ולראות בעובדיו הצעירים שותפים הזכאים ליהנות גם הם מפירות ההצלחה של מקדונלד'ס. פדן יכול, אם רק ירצה בכך, לקחת השראה מעמיתיו השוודים ולהוכיח כי שכר גבוה ורווחה לעובדים אינם סותרים עסקים טובים. להיפך, כאשר מתבוננים בתמונה הגדולה הם יכולים להצמיח דור חזק ויציב של עובדים שכירים, לחולל צמיחה במשק ולחזק את השרשרת הרעועה של יחסי העבודה בישראל.

"סטוקהולם בוערת", זעקו כותרות בעיתון. אך סטוקהולם לא בערה. הפרות הסדר נמשכו כמה לילות ודעכו די מהר ללא נפגעים בנפש או פגיעה משמעותית בחיי היומיום. הפורעים היו בסה"כ כמה מאות ילדים ונערים שרוסנו ע"י המשטרה ואזרחים מקומיים שיצאו לרחובות בהתנדבות על מנת לשוחח, להרגיע ולהרתיע.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2035807

והנה תופעה מעניינת – למרות המינוריות היחסית של האירועים ולמרות העובדה שאירועים חשובים בהרבה המתרחשים בשוודיה לא מסוקרים בתקשורת הישראלית, ידיעות על המהומות הגיעו לעמודים הראשיים ולמהדורות החדשות בישראל וטובי המומחים והטוקבקיסטים נרתמו לדווח ולפרש. והם, המומחים, ממש כמו באגדה של פסח, מיוצגים יפה ע"י ארבעה בנים –

נביא-הזעם,

הפרשן,

השמח לאיד

ועורך ההשוואות.

נביא-הזעם ידע כל הזמן שזה רק עניין של זמן עד שנדיבותם של הסקנדינבים הנאיביים כלפי המהגרים בצירוף שיעורי הילודה המבהילים של המוסלמים יביאו להקמתה של הרפובליקה האסלאמית הראשונה באירופה אותה הוא מכנה, בהלצה מבריקה, שוודיסטאן. "זוהי סופה של התרבות האירופית", הוא מקונן, ומתוך דאגה למורשתם של שייקספיר, בטהובן ושפינוזה הוא מאשים את צביעותם וטיפשותם של האירופים בכליה שהביאו על עצמם.
נביא הזעם עצמו לא מתרשם מעובדות אבל לטובת האחרים הנה כמה נתונים שקיבץ העיתונאי דאג סאונדרס שחקר לעומק את ההגירה המוסלמית במערב. סאונדרס מגלה ששיעורי הילודה של מוסלמים באירופה מתקרבים בהתמדה לשיעור הממוצע במדינות הקולטות. בצרפת וגרמניה למשל יש למשפחות מוסלמיות 2.2 ילדים בממוצע. קרוב מאוד לממוצע באוכלוסייה הכללית. תחזיות המבוססות על מגמות בשיעורי הילודה וההגירה באירופה מנבאות שבאמצע המאה הזו יירשם שיא באחוז המוסלמים ביבשת. הוא יהיה קצת פחות מ-10%. אח"כ יקטן המספר בהתמדה.
אבל אלו לא רק שיעורי הילודה, גם בתחומים אחרים מאמצים המהגרים בשנים האחרונות את התרבות המערבית. פחות מ-5% מהמוסלמים בצרפת למשל פוקדים את המסגדים בימי שישי, 47% מהמוסלמים בגרמניה מביעים דעות סובלניות כלפי הומוסקסואליות ו-83% מהמוסלמים בבריטניה מצהירים כי הם גאים להיות בריטיים (4% יותר מהאוכלוסייה הכללית). אין ספק שדיכוי נשים, חוסר סובלנות ופנאטיות דתית הן עדיין רעות חולות אך סקרי עומק מגלים שההגירה לאירופה מביאה דווקא למודרניזציה יותר מאשר להסתגרות.
אך מה עם הטרור? ובכן, כשנשאלו תושבים בריטים וגרמנים אם אלימות יכולה להיות מוצדקת לקידום מטרות נעלות, ענו כ-10% מהאוכלוסייה הגרמנית הכללית בחיוב, רק 2% מהמוסלמים בגרמניה היו שותפים לדעה זו. בבריטניה הנתון המקביל היה 10% מהאוכלוסייה הכללית ו-8% מהמוסלמים. אפילו המעטים הקשורים לארגונים בעלי פוטנציאל טרוריסטי אינם עושים זאת כתוצאה מקיצוניות דתית. מחקר של שירות הביטחון הבריטי, ה-MI5, גילה שמדובר בד"כ במאמינים חדשים ממשפחות לא דתיות במיוחד. הם נוטים להיות משכילים יחסית ובעלי משפחות וסביר יותר שפעילותם היא תוצאה של טראומה ולא של הטפה במסגדים. הם כועסים, מתוסכלים ונוטים לפוליטיקה של שחור-לבן. כמה אירוני, הם נביאי-זעם בעצמם.
אך אולי העובדות מטעות. אולי חשוב יותר להבין את עומקי נפשו של המהגר, את מניעיו והאינטרסים שלו. כאן מגיע לעזרנו הפרשן (או ליתר דיוק פרשנינו לענייני ערבים). הפרשן הוא מספר יודע כל, הוא משקיף המחזיק בכלי ניתוח וידע אמפירי המאפשרים לו לזהות תנועות טקטוניות חברתיות ולנתח מגמות רוחניות. "זוהי התנגשות ציוויליזציות", הוא אומר, "זוהי מלחמת תרבות", לא פחות.
אך המהומות בסטוקהולם אינן מלחמת תרבות. לא המתפרעים, לא השלטונות ולא התקשורת קוראים להן כך. המוחים לא מדברים על חוקי הלכה, רעלות ומינרטים אלא על עניינים פרוזאיים יותר. בערים הגדולות בשוודיה יש מצוקת דיור אדירה, האבטלה בקרב צעירים גואה, הפערים החברתיים גדלים ורמת בתי-הספר מידרדרת. הנפגעות המרכזיות הן השכבות הנמוכות שגורמים שוליים ושליליים מקרבן מעוררים מדי פעם מהומות. זוהי לא מדיניות ההגירה שקורסת, כפי שכתבו פרשנים בישראל, זוהי גם לא הרב-תרבותיות. זוהי מדינת-הרווחה.
כל זה אינו מקרי. כבר שנים לא מעטות שהממשלה השוודית פוגעת בדיור הציבורי, מכניסה גורמים פרטיים למערכת החינוך ומקצצת בהוצאה הממשלתית. היא נטשה את מדיניות התעסוקה המלאה והיא מפרקת את רשת הביטחון החברתית. כל זה מוביל כצפוי לקשיים בקליטת הגירה. קבוצות האוכלוסייה שהיגרו לשוודיה בעשורים הקודמים (ממקומות כמו יוון, איראן, ולבנון) נהנו מהשקעה ממלכתית בלימוד שפה, הכשרה-מקצועית, דיור וחינוך לילדים שאפשרו להן להיקלט כחלק אינטגרלי ופרודוקטיבי בחברה. מהגרים שהגיעו בשנים האחרונות (מסומליה ועיראק למשל) הגיעו למציאות של הפרטות וצמצום בשירותים החברתיים. זוהי הסיבה שהן נדחקות לשוליים, לא צבע עורם או אמונתם הדתית.
אך מה עם קצת פרספקטיבה היסטורית? כאן נכנס לתמונה השמח לאיד המרשה לעצמו אפילו ליהנות מקצת צדק פואטי. "האירופים שחטו שישה מיליון יהודים", הוא מזכיר לאלו מאתנו ששכחו, "והנה עונשם – עשרים מיליון מוסלמים". את מלאכתו משלים עורך ההשוואות. "בקרוב אצלנו", הוא אומר, "עם הסודנים".
הדברים אכן קשורים. אנו חיים בעולם בו קבוצות ענק של בני-אדם נאלצות להגר ממדינה למדינה. הפוליטיקה הבינלאומית מולידה גלי פליטים ממלחמות אכזריות ומערכות פיננסיות מופקרות יוצרות גדודים של מהגרי עבודה. במקביל מחסלים פוליטיקאים ניאו-ליברלים את המערכות המטפלות בפירוק המוקשים התרבותיים והחברתיים שבסיס כל הגירה. השמח לאיד אדיש כמובן לשיקולים מוסריים אך לאחרים מומלץ להרהר רגע בדוגמא הסורית.
אלפי סורים נמלטו מארצם לשוודיה בשנים האחרונות וביקשו בה מפלט. האם השמח לאיד מציע לקורבנות המשטר הסורי, ילדים, גברים ונשים, להתנדב להישחט ולהיחנק בגז במולדתם? האם הוא מזמין אותם להסתמך על הצלה בידי שכנתם מדרום-מערב הידועה ברחמנות היהודית שלה? ואם כבר יש מדינה המוכנה להצילם, האם הוא באמת סבור שסדר העדיפויות שלהם יביא אותם לפוצץ אוטובוסים בסטוקהולם?
אין ספק שיש לתרבות המוסלמית פוטנציאל הרסני. כמו דתות אחרות יש בה מגמות גזעניות וברבריות המסכנות כל חברה פתוחה. כעת, בעקבות ההתפתחויות במזה"ת ופירוקה ההדרגתי של מדינת-הרווחה, הצטרפה שוודיה לרשימת המדינות בהן ניתן למצוא בשולי החברה אימאמים פונדמנטליסטים המקדמים אג'נדות ג'יהדיסטיות ואנטישמיות. זה מה שקורה כאשר גם קליטת ההגירה מופקרת לשוק החופשי.
כמו הקו קלוקס קלן בארה"ב, כמו התנועות הניאו-נאציות באירופה וחסידי דוב ליאור בישראל (אותם ממנת המדינה, בניגוד לדוגמאות האחרות), יוכלו בעתיד, עם החלשות מדינת-הרווחה, גם הפשיסטים והפונדמנטליסטים בשוודיה ליהנות מפירות השוק החופשי. האבטלה והעוני שהוא מייצר יביאו מתגייסים חדשים, הבערות, תוצאתה של פירוק מערכת החינוך הציבורית, תביא מאמינים חדשים והפגיעה במערכות העבודה- הסוציאלית והמשטרה יקלו, בעזרת האל כמובן, על מלחמת הקודש הבאה.

היום, האחד במאי, נצבעת אירופה אדום. מפגינים ימלאו את הכיכרות, אנשי האיגודים המקצועיים יצעדו ברחובות ושירת האינטרנציונל תהדהד בכל רחבי היבשת. היוונים ימחו נגד גזרות קרן המטבע והאיחוד האירופי, הבריטים נגד מדיניות הצנע של ממשלתם והשוודים נגד פירוקה של מדינת-הרווחה ושחיקת העבודה המאורגנת. גם בישראל לא חסרות סיבות לצאת לרחובות.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2007926

חג הפועלים איננו המצאה אירופית. שורשיו, כידוע, הם דווקא במאבק עובדים אמריקאי. עם זאת, כבר עשרות שנים שמדינות אירופה הן המובילות את אירועי האחד במאי בעולם. זוהי כבר מסורת ארוכה וחלק גדול מהמסרים המרכזיים של החג לא השתנו מאז שנות השבעים של המאה הקודמת אז החלו חסידי המוניטריזם לפרק את מדינות-הרווחה האירופאיות באמצעות ריבית גבוהה, מאבק בעבודה המאורגנת והפרטות ענק שגזלו מאזרחי אירופה משאבים לאומיים ושירותים חברתיים.
כיום, למרות שאירופה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי קשה, התיאוריה המוניטריסטית שולטת עדיין במידה רבה באקדמיה, בפוליטיקה, ובחיי הכלכלה של היבשת. המרוויחים הגדולים ומקדמיה של שיטה זו, המעמידה במרכזה את המטבע ושימור ערכו, הם אלו הסוחרים בכסף. המפסידים הגדולים הם כל השאר, אלו המעוניינים בתעסוקה, ברווחה, בפיתוח תעשייתי ובשיפור רמת החיים.
אך המשבר הכלכלי האחרון מפר את ההגמוניה. למרות הטענות שסיבת המשבר נעוצה באזרחים שחיו ברמה גבוהה יותר ממה שהם יכלו להרשות לעצמם, יש גם תזה אחרת והיא זו שתוצג באחד במאי השנה בכיכרות אירופה. החתירה האובססיבית לאינפלציה נמוכה ולדה-רגולציה של שווקי ההון, יטענו הנואמים והמפגינים, הובילו להימורים פיננסיים שיצרו בועות שהתפוצצו, גלים של אבטלה והתרוששות המונית. וחשוב מכך, לא הוצאה ממשלתית רחבה, אלא דווקא צמצום בהוצאה ופגיעה בכוחו הכלכלי של הציבור הם המשמרים את המיתון. טענות אלו יישמעו היום מסלובניה ועד פורטוגל מאיטליה ועד נורבגיה.
באנגליה לדוגמא יש מסורת ארוכה של אירועי אחד במאי. אלו כוללים הפגנות ססגוניות בטרפלגר סקוור בלונדון, מצעדים במרכזי הערים הגדולות ולעיתים גם עימותים עם המשטרה. השנה סביר להניח שמפגינים רבים יתמקדו במדיניות הצנע של רה"מ דיויד קמרון. כך, על כל פנים, מתבטאים לאחרונה מנהיגי הלייבור והאיגודים המקצועיים. "אפילו קרן המטבע הבינלאומית טוענת שבריטניה צריכה להקל את הצנע", אמרה מזכ"לית קואליציית האיגודים המקצועיים הבריטיים ה-TUC, פרנסיס אוגריידי בשבוע שעבר והאשימה את קמרון בדבקות בקיצוצים כושלים במקום בהשקעה בצמיחה, כפי שמציע לדבריה "כל כלכלן נבון מאז קיינס".
בצד השני של היבשת, ביוון, ייפתחו האיגודים המקצועיים בשביתה לרגל האחד במאי. עצרות גדולות יתקיימו בכיכרות קלפמונוס וסינטגמה באתונה בהן ימחו האיגודים נגד הקיצוצים הנמשכים המובילים לירידה בשכר, לפיטורים במגזר הציבורי ולפגיעה בפנסיות. המיתון ביוון נמשך כבר שש שנים, האבטלה עומדת על כ-27% וחבילות הסיוע בדמות מלוות של מאות מיליארדי יורו המגיעות מהאיחוד-האירופי וקרן המטבע הבינ"ל מותנות במדיניות צנע, הפרטות ושינויים מבניים. כך משלמים אזרחי יוון את מחיר העסקאות המפוקפקות של ממשלותיהם עם בתי ההשקעות והבנקים באירופה וארה"ב. וכעת, במקום להגדיל את הפעילות הכלכלית במשק, המדינה משועבדת להחזר חובות לאותם הגופים שהפילו אותה מלכתחילה.
גם במדינות השורדות בינתיים את המשבר ייצאו מפגינים לרחובות היום. בשוודיה למשל יצעדו במרכז סטוקהולם עשרות אלפי בני-אדם מלווים בתזמורות ודגלים אדומים. למרות ששוודיה היא עדיין מדינת-רווחה מתקדמת ומשגשגת יחסית יש סיבות רבות לתומכי הסוציאל-דמוקרטיה לצאת לרחובות. בשנים האחרונות מפרקת ממשלה שמרנית חלקים מרכזיים מהמודל הנורדי המפורסם. לאחר שהצליחה להפריט חברות ציבוריות, להכניס גורמים פרטיים למערכות החינוך והבריאות ולצמצם את הדיור הציבורי, היא חותרת כעת לשינוי שוק העבודה כך שיאפשר עבודה זולה יותר ובטוחה פחות בעוד האבטלה, במיוחד בקרב הצעירים, גואה. "בעבורנו המאבק באבטלה הוא בראש סדר העדיפויות ", אמרה השבוע מגדלנה אנדרסון, בכירה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שתשתתף גם היא באירועי האחד במאי ותציע שורה של השקעות ממשלתיות ביצירת מקומות עבודה, בחינוך ובהכשרה מקצועית.
במשך שנים מהווה האחד במאי באירופה במה למחאה ולקידום נושאים שונים החל בסולידריות מעמדית וכלה בצמחונות ופציפיזם. בשנים האחרונות, עם זאת, המשבר נותן את אותותיו והמסר מתחדד. מול הימין הכלכלי ניצבים אנשי האיגודים המקצועיים והמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ותובעים עבודה מאורגנת, מדיניות תעסוקה מלאה והשקעה ברווחה ובצמיחה.
למרות ההבדלים בין ת"א ללונדון, אתונה וסטוקהולם המאבק באירופה מעניין גם בהקשר ישראלי. מדינת הרווחה הישראלית עוברת כבר מסוף שנות השבעים תהליך של חיסול ממוקד. כמו באירופה, גם בישראל, התהליך מעורר מחאה והתנגדות. בקיץ 2011 נראה היה שהמחאה צוברת תאוצה וכוח, אך כעת טוענים פרשנים פוליטיים שהיא זו שהובילה להישג האלקטוראלי של יאיר לפיד ולהקמתה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אם דברים אלו נכונים והמחאה החברתית הפכה, כפי שכתבו לאחרונה בהארץ בן זילכה ויצחק לאור, (http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005990, http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005982) למחאת יוקר המחייה, אם היא אכן עוותה לכדי תמיכה בהפרטות ועידוד המאבק בוועדים, הרי שהאחד במאי מעולם לא היה רלוונטי יותר לחידוד המסר ולאמירה ברורה. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי יכול האחד במאי הישראלי, כמו זה האירופי, לחזור לעסוק בנושאי הליבה. המאבק החשוב איננו נגד הטייקונים, החרדים או מפעילי המנופים בנמלים, הוא איננו נגד מחירי הקוטג' המאמירים ומחיקת החובות לעשירים. אלו הם סימפטומים ותופעות לוואי. האחד במאי השנה יכול להתמקד בצעדים המאיימים להיות השלב האחרון בחיסולה של מדינת-הרווחה הישראלית: הגבלת זכות השביתה וההתאגדות, ביטול בית-הדין לעבודה וחיסול אחרוני השירותים הציבוריים באצטלה של מדיניות צנע מוטעית ומסוכנת.

פורסם בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1996476

באירופה החווה כעת את אחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדותיה, רעיונותיה של מרגרט תאצ'ר פשוט אינם רלוונטיים יותר. כמו תיאוריות הגורסות שהשמש וכוכבי הלכת מסתובבים סביב כדה"א, הם מיושנים, הם מוטעים ואין לאף אחד מה לעשות איתם.

יש משהו מכוער בתמונות התפרצויות השמחה המגיעות מבריטניה מאז מותה של מרגרט תאצ'ר. מדובר, אחרי הכל, באישה מבוגרת שמתה משבץ, לא בניצחון אלקטורלי או בעונש פוליטי. ובכל זאת, למרות שמותה של תאצ'ר לא יעזור במאומה לקורבנות המדיניות שלה, בריטניה סוערת – לצד האבל הממלכתי נשפכת שמפניה ברחובות, תמונות מועלות באש, שירי מחאה ישנים חוזרים לאופנה וקמפיין פייסבוק יצירתי הצליח אפילו להחזיר למצעדי הפזמונים שיר בן 74 שנה – דינג דונג המכשפה מתה שמו.
התגובות למותה של תאצ'ר מעניינות בגלל מעמדה המיוחד. בעיני רבים היא נחשבת לאחת המנהיגות המשפיעות של החצי השני של המאה העשרים. מבחינה פוליטית יש בעמדה זו אמת. תאצ'ר כיהנה כר"מ יותר מ-11 שנה ואין חולק על כך שהיא השאירה את חותמה בבריטניה וגם מחוץ לגבולותיה. עם זאת, מבחינה רעיונית, יותר משאפשר לומר שתאצ'ר צדקה או טעתה אפשר לומר שמשנתה פשוט אינה רלוונטית יותר. לפחות לא באירופה החווה כעת את אחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדותיה. רעיונותיה הם כמו התיאוריה שהשמש וכוכבי הלכת מסתובבים סביב כדה"א, הם כמו אלכימיה. הם מיושנים, הם מוטעים ואין לאף אחד מה לעשות איתם.
מספיק להעיף מבט בהתפתלויות של מנהיגי אירופה הנקראים בימים האחרונים להספיד את המנהיגה המנוחה. הם מדברים על אופייה, על אומץ ליבה ועל היותה אישה בעולם של גברים. על דעותיה, לעומת זאת, רבים מעדיפים לוותר כדי לא להצטייר כחסידי אידיאולוגיה עבשה שחלק גדול ממרכיביה הושלכו מזמן לפח האשפה של ההיסטוריה.
כי ב-2013 ברור שדה-רגולציה ושוק חופשי אינם מחסנים מפני משברים. להיפך, הם יוצרים אותם. מעבר למיתון, לאבטלה ולעוני שיוצרים משברים מחזוריים אלו הם מעמיקים פערים, פוגעים בדמוקרטיה ומפרקים, כפי שפירקה תאצ'ר, את המרקם החברתי כולו.
כי ב-2013 ברור שצנע וקיצוצים בתקציב המדינה אינם תשובה למשבר כלכלי. להיפך, על רקע המשברים ברבות ממדינות אירופה, ברור שיש צורך בהשקעה ממשלתית רחבה כדי לייצר מקומות עבודה, לייצר ביקושים ולצמצם את השפל שיוצרים מחזורי העסקים.
כי ב-2013 ברור שהעבודה המאורגנת איננה האויב של כלכלה בריאה. להיפך, שנים של "גמישות תעסוקתית", חוזים אישיים וחברות כ"א הביאו למבוי סתום. צעירים חסרי ביטחון תעסוקתי ובעלי תנאי עבודה גרועים משל הוריהם מגלים מחדש ברחבי היבשת את כוחה של העבודה המאורגנת וחשוב מכך, את כוחה של הסולידריות.
כי ב-2013 ברור שהפרטה של "כל מה שזז" לא בהכרח מייעלת את כל מה שזז. ההתייעלות לכאורה משמשת בסה"כ תירוץ לפגיעה בשירות הציבורי ועילה למיעוט קטן לגזול את אוצרות הכלל.
כי ב-2013 ברור שלא האינפלציה היא הסכנה האולטימטיבית לכלכלה משגשגת ולחברה בריאה. אם כבר יש אויב כזה זוהי האבטלה ורוב הציבור ירוויח הרבה יותר ממדיניות של תעסוקה מלאה מאשר ממדיניות של שמירה פנאטית על אינפלציה נמוכה.
אין זאת לומר שהימין הכלכלי נעלם מהפוליטיקה האירופית. גם ב-2013 ידו על העליונה. אנשי ההון הפיננסי של אירופה ונציגיהם בעיתונות עדיין מאשימים את הסייסטה של הספרדים והאוזו של היוונים, לא את חמדנותם שלהם, במשבר. אך ההגמוניה נסדקת והמאבק בין הבנקאים ואנשי המאיון העליון לבין היצרנים, השכירים והמעמדות הנמוכים עבר מהשוליים אל הכיכרות, הפרלמנטים והממשלות.
בד בבד הופך התאצ'ריזם לזן נכחד של שמרנות אוטוריטרית שאפילו מנהיגי המפלגות השמרניות באירופה מתנערות ממנו. דיויד קמרון למשל, מנהיג מפלגתה של תאצ'ר, איננו קורא לעצמו תאצ'ריסט. "החברה הגדולה" שלו היא אמנם חזון של ימין כלכלי אך זהו חזון המכיר לפחות בחברה, לא כזה המכחיש את עצם קיומה כפי שעשתה האישה ששנאה דיור ציבורי ואהבה מיסים רגרסיביים, שנלחמה באיגודים וסגרה מפעלים, שקראה לנלסון מנדלה טרוריסט וסלדה מהומוסקסואלים.
דינג-דונג המכשפה מתה, השיר שזוכה לפופולאריות מחודשת בימים אלו, הוא השיר ששרים המונצ'קינים כשהם חוגגים את מותה של המכשפה הרשעה מהמזרח בסרט הקלאסי הקוסם מארץ עוץ. בשיא סצנת החגיגה מופיע ראש-העיר מלווה בפרקליט המתעקש לוודא שהמכשפה אכן מתה. "חייבים לוודא זאת משפטית", הוא אומר ונותן רשימת קריטריונים למותן של מכשפות – האם היא מתה מבחינה מוסרית, הוא שואל, האם היא מתה מבחינה אתית, רוחנית ופיזית?
מארגרט תאצ'ר לא הייתה מכשפה. היא הייתה מנהיגה פוליטית שתפיסת עולמה פשטה את הרגל ומתה, כמאמר השיר, מוסרית, אתית, רוחנית ופיזית. בימינו מבינים את זה מנהיגים וקובעי מדיניות אירופיים רבים, לא רק מפגינים וזמרי מחאה. מעניין שמכל שועי העולם שילוו היום את תאצ'ר בדרכה האחרונה יהיה זה דווקא ראש-ממשלה ישראלי שרואה עדיין במורשתה הרוחנית מקור השראה.

בעבור תושבי נורבגיה אדוורד מונק הוא הרבה יותר מצייר גדול. לפחות הוא אמור להיות כזה אם לוקחים בחשבון את הנתונים האובייקטיבים של המדינה שהוא נולד וחי בה. נורבגיה ממוקמת בקצה הצפוני של אירופה, יש בה בסה"כ כחמישה מיליון תושבים, היא איננה חברה באיחוד-האירופי והיא רחוקה מזרקורי ההתעניינות הפוליטית והתרבותית הבינ"ל. אלו הסיבות שבגינן אין לנורבגיה גיבורים רבים מדי בעלי שם עולמי. יש לה מחזאי נחשב אחד (איבסן), מלחין ידוע אחד (גריג) אבל האמן הנורבגי הידוע מכולם, הוא ללא ספק הצייר הלאומי שלה, אדוורד מונק (1863-1944).

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1910552

קשה אמנם לדרג אומנים ע"פ חשיבותם או איכות עבודתם, אך מונק נחשב ללא ספק לאחד מגדולי האמנים של העידן המודרני. הוא תפס את החוויה האנושית המודרנית על הבדידות, החרדה והשבריריות שלה, בצורה עמוקה יותר מכמעט כל אחד אחר ועבודותיו היו מקוריות ופורצות דרך בין השאר בגלל המוטיבים הפסיכולוגיים המופיעים בהן. סגנונו היה אישי מאוד, אקספרסיוניסטי וניסיוני אבל למרות הרדיקליות של יצירתו הוא השפיע על אומנים רבים שבאו בעקבותיו, בעיקר על האקספרסיוניסטים האירופיים של ראשית המאה העשרים.

אבל ערכה של יצירתו של מונק איננה אומנותית בלבד. מונק הוא גם אחד הלהיטים המסחריים הגדולים של עולם האומנות. יצירתו המפורסמת ביותר, הצעקה, הפכה במאי שעבר ליצירת האומנות היקרה ביותר שנקנתה במכירה פומבית כאשר היא נמכרה ב-120 מיליון דולר (התמונה שנמכרה היא אחת מארבע גרסאות שצייר מונק, שלושת הנותרות נמצאות במוזיאונים באוסלו). אבל לא רק אספנים ומיליונרים נהנים מיצירתו של מונק. תערוכה של עבודותיו שעברה בשנה שעברה בלונדון, פריז ופרנקפורט משכה כמיליון מבקרים.

נתונים אלו אמורים היו לתת למונק מעמד של גיבור לאומי בנורבגיה אך באופן מפתיע המוזיאון המוקדש ליצירתו בבירה אוסלו מיושן, צפוף ולא עומד בסטנדרטים של מוזיאון מודרני. הוא ממוקם באחת השכונות הפחות טובות של העיר, רחוק מאטרקציות התיירות האחרות שלה, חסרים בו מתקנים מודרניים שיכולים להוות מוקד משיכה למבקרים רבים ובעייתי מכל, הוא לא מאפשר להציג חלק גדול מיצירתו של מונק לקהל הרחב. מכיוון שמונק הוריש את מרבית עבודותיו לעיריית אוסלו מאוכסנים במוזיאון כיום כ-25,000 יצירות. מצבו של המוזיאון, עם זאת, מאפשר להציג רק כ-150 מהם וצוות המוזיאון טוען שיש חוסר בתקציב ייעודי לשימור שאר היצירות המונחות בחדרי האחסון שלו. גם מספר המבקרים מושפע מאיכותו של המוזיאון. בסה"כ כ-145,000 מבקרים מגיעים אליו מדי שנה. מוזיאון מודרני, מרווח וממוקם טוב יותר יכול היה למשוך בין חצי מיליון למיליון מבקרים (לשם השוואה מוזיאון ואן גוך באמסטרדם ומוזיאון פיקאסו בברצלונה מושכים בין מיליון למיליון וחצי מבקרים בשנה).

"המוזיאון עשה את שלו במשך חמישים שנה", אומר מנהלו סטיין הנריכסן, "עם זאת, עולם המוזיאונים השתנה מאוד מאז 1963 כך שציפיות המבקרים שלנו מהמוזיאון הן שונות לגמרי מאלו שהיו עם הקמתו". הנריכסון מספר שמעבר להתיישנות המתבקשת, אירוע נוסף הגביל עוד יותר את פעילות המוזיאון. ב-2004 נגנבו מהמוזיאון שתיים מיצירותיו החשובות של מונק, הצעקה ומדונה, ע"י שודדים חמושים. היצירות אמנם נמצאו והושבו למוזיאון כעבור שנתיים אך שיפוצים וסידורי אבטחה חדשים צמצמו את שטח התצוגה של המוזיאון בכ-40%.

"המוזיאון צריך להיות הרבה יותר גדול כדי שנוכל להציג יותר מיצירותיו של מונק ויצירות נוספות הקשורות אליו ולתקופתו היכולות לתת הקשר למפעלו האומנותי ולהמחיש את הרלוונטיות שלו לתקופתנו", אומר הנריכסון, "כמו כן, אנחנו צריכים מקום גדול יותר כדי לטפל טוב יותר במבקרים שלנו, שחלקם ילדים, ולוודא שהביקור במוזיאון והחוויה האומנותית תהיה בעלת איכות אופטימלית".

מצבו הירוד של המוזיאון מפתיע לא רק בגלל מעמדו הבינ"ל של מונק כאומן אלא גם מפני שנורבגיה היא אחת המדינות העשירות בעולם ואחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם. זוהי מדינת רווחה מתקדמת, בעלת איכות חיים גבוהה ושלטון יציב ומאורגן היטב שלא נרתע בד"כ מהוצאות ציבוריות גדולות לצרכי רווחה, חינוך ותרבות. מדוע בכל זאת נמצא האוצר הלאומי הנורבגי במצב כזה? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא במסדרונות השלטון, לאו דווקא במסדרונות הגלריות והמוזיאונים. בסוגיה הזו, מסתבר, הכל פוליטיקה.

"טרם התקבלה החלטה סופית לגבי מוזיאון חדש המוקדש למונק באוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות והפיתוח העסקי בעיריית אוסלו, "המחלקה שאני ממונה עליה מכינה דו"ח בעבור מועצת העיר על מנת לבחור בין שתי חלופות אפשריות. האחת היא מוזיאון חדש במקום בו ממוקם המוזיאון הנוכחי והשנייה היא תכנית להתאמת הגלריה הלאומית להכיל את מכלול יצירותיו של מונק". ביירקה איננו יודע מתי תתקבל ההחלטה והוא נזהר מלתת הערכה. זהו הסיבוב השני בו מנסה עיריית אוסלו לטפל בעניין לאחר שהסיבוב הראשון הסתיים ללא תוצאות ובכישלון פוליטי.

ב-2008 החלה עיריית אוסלו בהליכים להקמת מוזיאון חדש ומודרני באזור ההופך בשנים האחרונות להיות המרכז התרבותי של העיר. זהו אזור מרכזי, על גדת הפיורד של אוסלו שבו נבנה בשנים האחרונות בניין האופרה החדש והמרשים של העיר המושך חובבי תרבות מקומיים וגם תיירים רבים. ב-2009 החלה חברה ספרדית בעבודת התכנון של המוזיאון החדש אך התכנית, המכונה Lambda, עלתה על שרטון כעבור שלוש שנים, אחרי שכבר הוצאו עליה עשרות מיליוני שקלים.

התכנית נתקעה מפני ש'מפלגת הקידמה', מפלגת ימין שרבים מחשיבים אותה למפלגה לאומנית פופוליסטית, הסירה את תמיכתה בפרויקט ב-2011. המפלגה, שהיא השנייה בגודלה בפרלמנט הנורבגי, עמדה אז בפני הבחירות המוניציפאליות באוסלו והיא טענה שמכיוון שמונק ויצירותיו הם עניינה של האומה כולה אין סיבה שתושבי אוסלו יישאו בעלות הפרויקט לבדם. מבקרי המפלגה טענו לעומתה שזהו צעד פופוליסטי המנסה לייצר כותרות ולמשוך בוחרים על חשבון האינטרס התרבותי הלאומי. כך או כך הפרויקט נזנח לאחר הבחירות והעירייה צריכה לבחור תחליף. "אנחנו בהנהלת העיר היינו מעדיפים להישאר עם התכנית המקורית", אומר הלסטיין ביירקה, "אך כרגע אין לה וגם לא לתכניות האחרות רוב במועצת העיר".

סטיין הנריכסן, מנהל המוזיאון הקיים אומר שהאתגר כעת הוא פוליטי. "יש מספר פתרונות אפשריים", הוא אומר, "אבל לאף אחד מהם אין רוב. החדשות הטובות הן שכולם מסכימים שמוזיאון חדש הוא עניין דחוף ואני מקווה שמישהו יעלה רעיון שיהיה לו רוב במועצה. אני וצוות המוזיאון הקיים בהחלט בעד הקמת מוזיאון חדש. בעבר היינו מרוצים מהתכנית עליה עבדנו במשך שלוש שנים ושנזנחה, וכעת כל מה שמעניין אותנו הוא שיהיה מוזיאון חדש ושזה ייקרה בקרוב".

הנריכסן מצביע על כך שהנושא איננו עניין פנימי של עולם האומנות בלבד. "זהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בציבור הנורבגי בשנתיים האחרונות", הוא אומר, "לאנשים באמת אכפת". ואכן, אזרחים רבים מביעים את דעתם בנושא ופועלים להסדרתו. אחד מהם הוא כריסטיאן ריגנס, איש עסקים ידוע העוסק בעיקר בנדל"ן. ריגנס הוא גם חובב אומנות מושבע. הוא תורם מיליונים לפרויקטים שונים בתחום האומנות ויש לו גם אוסף פרטי הכולל יצירות של מונק. "מונק הוא חלק מהזהות הלאומית שלנו", הוא אומר, "לנורבגים רבים יש הדפסים של יצירותיו בביתם, אנחנו לומדים עליו בבי"ס, ציורי קיר שלו תלויים באוניברסיטאות והוא גם מקור לגאווה גדולה בעבורנו". ע"פ ריגנס יש לגאווה זו משמעות מעשית. "אנחנו מחשיבים אותו כגדול ציירי נורבגיה אך לעיתים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו", הוא אומר, "זה קצת כמו נישואין, אנחנו אוהבים אותו אבל לא חושבים על זה יותר מדי וזה מסוכן מפני שיש לנו מחויבות בינ"ל לשמר את יצירתו ומורשתו האומנותית".

ע"פ ריגנס הפתרון הוא ברור. "התכניות לבניית מוזיאון חדש כבר קיימות", הוא אומר, "מבחינה כספית מדובר בפרויקט שאפשר לעמוד בו ושיהווה גם אטרקציה תיירותית ומקור הכנסה. מדובר בהוצאה הדומה להוצאה על אליפות העולם בסקי שהתקיימה באוסלו בשנה שעברה, בין 2 ל-4 מיליארד קרונות נורבגיות (בין מיליארד לשלושה מיליארד ₪) וזו אושרה ללא בעיה בכלל". ריגנס מוטרד מהזמן העובר ללא פתרון. "אני כבר בשנות החמישים המאוחרות שלי", הוא אומר, "בנייה של המוזיאון החדש שהוצע תיקח רק ארבע שנים אבל אם העניין יטורפד ולא יוכרע בקרוב אני חושש שלא אספיק לחזות ביצירותיו של מונק במוזיאון חדש ומודרני המכבד את מונק ויצירתו".

ריגנס איננו היחיד הדואג לעתיד עבודותיו של מונק ולשימור מורשתו האומנותית. אליזבת' מונק-אלינגסן היא אחייניתו מדור שלישי של הצייר הנורבגי הנודע וגם היא פועלת ללא לאות לטובת הקמת מוזיאון חדש. במכתב לשרת התרבות הנורבגית בשם צאצאיו של מונק היא כתבה: "אנו דורשים שהתכניות לבניית מוזיאון מונק חדש ייצאו לפועל ללא דיחוי. זוהי החלטה בעלת אינטרס ציבורי גדול כל כך שאין להותירה בידי פוליטיקאים מקומיים". בהמשך הדברים כתבה מונק-אלינגסן על פרשה עגומה נוספת הקשורה ליחסה של עיריית אוסלו למונק. ב-1946, כשנתיים לאחר מותו של האמן, רכשה העירייה את הבית בו הוא התגורר. אותה עירייה הרסה את הבית 14 שנה מאוחר יותר וחלק מהשטח עליו הוא עמד הפך למגרש חנייה. מונק-אלינגסן מציינת שהמשפחה אמנם גאה על כך שמונק הוריש את יצירותיו לטובת הקהילה אך היא סבורה שמורשתו יכולה הייתה להישמר בצורה טובה יותר. "ב-1960 הפוליטיקאים של אוסלו החליטו להרוס את ביתו של מונק", היא כותבת, "כעת אנו מבקשים שהשרה תתרום לשיפור ההתנהלות הזו".

אך מונק-אלינגסן, כריסטיאן ריגנס וחבריהם לא הסתפקו בכתיבת מכתבים ובקיטורים לעיתונות. באוקטובר האחרון הם הצטרפו לכמה אלפי חובבי אומנות נורבגים והתייצבו מול בניין עיריית אוסלו כדי להביע את מחאתם. "זו הייתה מחאה שהתחילה בתוך הקהילה האומנותית אך המשיכה באמצעות המייל, העיתונות והפייסבוק לציבור הרחב", מספר ריגנס, "בסופו של דבר הגיעו בין 5,000 ל 10,000 בני אדם, נושאי לפידים וכרזות וזעקו את זעקתו של מונק". זהו איננו רק מטבע לשון. המפגינים סיימו את ההפגנה בצעקה אמיתית משותפת מול הבניין בו יושבים מקבלי ההחלטות כאיזכור לצעקה, יצירתו המפורסמת של מונק.

אבל לא כולם מתרשמים מהצעקות ומהטיעונים של ריגנס וחבריו. "מדובר בקומץ של אנשים עשירים מאוד", טוען כריסטיאן טיברינג-גיידה, חבר פרלמנט מטעם 'מפלגת הקידמה' וראש סניף אוסלו שלה, כשהוא מדבר על המפגינים של אוקטובר שעבר, "אם זה כל כך חשוב להם, בבקשה, שייפתחו את ארנקיהם!".

טיברינג-גיידה טוען שהוא מעריך את יצירתו של מונק לא פחות מהמפגינים והוא מחשיב אותה כאוצר לאומי. הוא גם מסכים עם ההערכה שהמוזיאון הקיים איננו מתאים יותר לשימורה. אך לעומת התכניות לבנייתו של מוזיאון חדש, טיברינג-גיידה ומפלגתו תומכים בהשקעה ממלכתית בהתאמת הגלריה הלאומית הנורבגית באוסלו לאכסון כלל יצירתו של מונק.

"אינני מבין מדוע עיריית אוסלו צריכה לשאת לבדה בהוצאה הכרוכה בשימור עבודותיו של מונק", אומר טיברינג-גיידה, "זה אמנם נכון שמונק העניק לעיר אוסלו את יצירותיו במתנה אך מדוע עיריית אוסלו, שנמצאת בחובות, צריכה להוציא כסף על המתנה הזו. לעומת עיריית אוסלו, הממשלה הנורבגית עשירה מאוד ואין סיבה שהיא לא תתפשר ותתחלק בהוצאות". לדברי טיברינג-גיידה צריך גם לקחת בחשבון שכ-80% מהמבקרים המגיעים לחזות ביצירותיו של מונק הם תיירים ומעטים מאוד הם תושבי העיר. "זוהי אחריות לאומית", הוא אומר, "לא מוניציפאלית".

בעירייה, עם זאת, חושבים אחרת. "האחריות לשימור אומנותו הנפלאה של מונק היא ללא ספק של עיריית אוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות בעירייה, "זוהי משימה שאנו לוקחים ברצינות רבה, מתוך כבוד רב והכרת תודה לנדיבותו של האמן. אנחנו נמשיך לשאת בהוצאות הכרוכות בשימור האוסף אך כמובן שנהיה אסירי תודה אם הממשלה הנורבגית תחליט לתרום לבנייתו של מוזיאון חדש כפי שהיא עשתה בעבר במבני תרבות חשובים אחרים ברחבי המדינה".

בעבור כריסטיאן טיברינג-גיידה השתתפות ממשלתית היא תנאי הכרחי לכל פתרון עתידי. ע"פ טענתו חובותיה של עיריית אוסלו מסתכמים ב-17 מיליארד קרונות נורבגיות (כמעט 11.5 מיליארד ₪), אם יתווספו לסכום זה 5 מיליארד נוספים (כמעט 3.4 מיליארד ₪), הסכום שהוא טוען שיעלה פרויקט בניית המוזיאון החדש בפועל, תתקשה עיריית אוסלו לדאוג לנושאים חשובים יותר כמו רווחה, תחבורה ציבורית, ובתי-ספר. "זה יהיה לא אחראי מצדנו להשקיע סכומים כאלו", הוא מסכם, "מונק חשוב אבל הוא לא חשוב יותר מטיפול בקשישי אוסלו או בילדיה".

כך נמשך הדיון על שימור יצירתו ומורשתו של אחד האומנים הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בינתיים החלה שנת 2013, שנת ה-150 להולדתו של מונק, ופתרון לא נראה באופק. כוונות טובות לא חסרות אמנם בסיפור הזה אבל ייתכן שחלק ממקבלי ההחלטות לוקים בתכונה שמונק ייחס לעצמו, "הרצון שלי", הוא כתב, "גדול מכישרוני".

יש מידה רבה של צדק בכך שרבים בשמאל הישראלי רואים בשוודיה מקור להשראה. מדובר, אחרי הכל, במדינת-רווחה אמיתית בעלת עבודה מאורגנת, פערים חברתיים נמוכים ומערכות בריאות וחינוך המספקות את שירותיהן בחינם לכלל האזרחים. במקביל, שוודיה מצליחה לשמר גם את יתרונותיו של המערב הקפיטליסטי – יש בה שוק תחרותי, זכויות אדם והפרדה בין דת למדינה.

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1907700

במאמרו בשבוע שעבר הפנה גדעון לוי את תשומת הלב לעוד מעלה שוודית – הדיון הציבורי (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1904037) לעומת תשדירי התעמולה הישראליים, שהם לדבריו רדודים, גזעניים ומלאים בהפחדות וחרחורי מלחמה, מערכות הבחירות בשוודיה הן גן-עדן דמוקרטי.

לוי צודק. בשוודיה המועמדים לכהן כשרים וכחברי פרלמנט יושבים אחד מול השני בפאנלים שונים ודנים בנושאים שעל סדר היום. אפילו ראש-ממשלה מכהן המשתתף בעימות טלוויזיוני איננו מחזה נדיר. העימותים והראיונות בתקשורת הם ארוכים ופרטניים והם עוסקים בפרטים הקטנים של הקיום היומיומי. במקום סיסמאות נבובות יש בהם דיוני עומק על מודלים שונים של תעסוקה ומיסוי ועל נושאים כמו שיטות ההערכה בבתי-הספר, מחזור אשפה ואיכות הטיפול בבתי-החולים. זהו דיון על החיים האמתיים אבל הוא צבוע בצבעים רעיוניים. רעיונות, יש לומר, הם עדיין קונספט רלוונטי בפוליטיקה השוודית. הסוציאל-דמוקרטים עדיין שרים בכינוסיהם את האינטרנציונל ובאתר המפלגה הליבראלית מפנים את הקוראים לספריהם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. לא ממש החומרים מהם עשוי השיח הפוליטי הישראלי.

יש, עם זאת, לא מעט מן המשותף לדיון הציבורי בישראל ובשוודיה. גדעון לוי כותב על "הפחד השולט בתשדירים" ועל "פוליטיקה של הגדרה עצמית" בישראל. לשוודים רבים זה יישמע מוכר מאוד. מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין פופוליסטית שעברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות של 2010, מבססת גם היא את הפופולאריות הגואה שלה על פוליטיקה של הגדרה עצמית, על שנאה לממסד ופחד ממהגרים. כיום יושבים עשרים מחבריה בפרלמנט (מתוך 349 מושבים בסה"כ).

מפלגת 'השוודים הדמוקרטים', ששורשיה נטועים בתנועות פאשיסטיות וניאו-נאציות, עברה אמנם תהליך התחדשות בשנים האחרונות כדי להפוך לייצוגית יותר אבל לעיתים קרובות מתגלים סדקים בתדמית החדשה. לפני מספר שבועות התפרסמו סרטונים בהם נראים שלושה מבכירי המפלגה בקטטת שיכורים בסטוקהולם כשהם צועקים קללות גזעניות ומניפים מוטות ברזל באלימות. זו איננה התקרית הראשונה מסוג זה שהמפלגה מסתבכת בה ומעניין לציין שעל פי הסקרים התמיכה בה עולה בהתמדה. על פי סקר שהתפרסם היום (שני) היא כבר השלישית בגודלה בשוודיה עם 12.5% תמיכה.

נכון, 'השוודים הדמוקרטים' הם הרבה פחות קיצוניים מהימין הקיצוני בישראל. הרטוריקה שלהם נשמעת יותר כמו זו של 'ישראל ביתנו' מאשר זו של 'עוצמה לישראל'. מעבר לזה, סביר להניח שהם לא ייקחו חלק בשלטון בשוודיה היות ושאר המפלגות מסרבות לשתף איתם פעולה. אבל יש בכל זאת מה ללמוד מהדוגמא השוודית – ראשית, מסתבר ששימוש בפחד ובשנאת האחר היא לא מחלה ישראלית והישראלים אינם גזענים יותר או פחות מהאירופים מכורח אופיים או טבעם. הסירו את שכבות החינוך, התרבות והרווחה מכל חברה מערבית נאורה ותמצאו תחתיהן את הקסנופוביה והאלימות ששלטה בהן בעבר. 'השוודים הדמוקרטים' ומפלגות ימין לאומניות אחרות באירופה הן רק קצה הקרחון.

שנית, החברה השוודית מצאה בעבר דרך חיובית להתמודד עם הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו אליה. בניגוד לשיטה הנהוגה בישראל הכוללת פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, הקמת גדרות ומדיניות של גירושים ואפליה, מדינת-הרווחה השוודית השקיעה סכומי עתק בהכשרות מקצועיות, דיור ציבורי, לימודי שפה, יצירת מקומות עבודה, חינוך ורווחה. היא התייחסה למהגרים כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה ובתמורה היא קיבלה חברה חזקה, מגוונת ופרודוקטיבית יותר. המהגרים לא איימו על השוודים, הם הפכו לחלק מהם.

בשנים האחרונות כל זה משתנה. מאז 2006 שולטת בשוודיה קואליציית מרכז-ימין המכרסמת במודל הסוציאל-דמוקרטי שנבנה בה במשך עשרות שנים. במקביל עולה כוחו של הימין הקיצוני מצד אחד ומתחזקות מגמות בדלניות ואלימות בקרב המהגרים מצד שני. "המוסלמים משתלטים על אירופה" נוהגים ללהג טוקבקיסטים ישראליים בלא מעט שמחה לאיד. אך לאמיתו של דבר המוסלמים הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום. כאשר ההשקעה הכלכלית האדירה בהקמת חברת רווחה רב-תרבותית מוחלפת בשוק החופשי אין פלא שהחברה מתפלגת לקבוצות עויינות ושאלו נלחמות זו בזו.

לכן, למרות שגדעון לוי צודק ויש לישראל הרבה מה ללמוד מהדיון הציבורי השוודי, גם ההפך נכון. יש לשוודים הרבה מה ללמוד מהמתרחש בישראל. אם מדינת-הרווחה שלהם תחוסל כמו זו הישראלית בחסות עלייתו הפוליטית של הימין, ייתכן שגם השוודים יזכו בחברי פרלמנט גזענים, בפוליטיקה של זהויות ואפילו בתשדירי בחירות שטחיים ומחרחרי מלחמה.

הכתבה פורסמה בהארץ השבוע (17.08.12) http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1803296

נורווגיה היא אחת המדינות העשירות והמתקדמות בעולם. תושביה נהנים מרמת חיים גבוהה וממערכת רווחה מפותחת. בשבועות האחרונים, עם זאת, עסקו כותרות העיתונים במדינה הסקנדינבית בת חמשת-מיליון התושבים, בבני-אדם החיים ברחובות ובמחנות אוהלים ללא חשמל ומים זורמים. אלו הם בני-הרומה, שהגיעו לנורווגיה מרומניה ובולגריה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. ע"פ הערכות חיים אלפים ספורים מהם בנורווגיה כיום והם חושפים גם את תושבי המדינה הצפונית והשלווה הזו לבעיותיה של החצר האחורית של אירופה.

 הפרשה הנוכחית החלה בתחילת יולי כאשר כ-200 בני-רומה הקימו מחנה זמני סמוך לכנסיית סופיאנברג, צפונית למרכז אוסלו. לדבריהם הם נאלצו לבקש מקלט בחסות הכנסייה לאחר שסולקו ע"י המשטרה ממרכז העיר שם עסקו רבים מהם בקיבוץ נדבות. "כאן אנחנו מוגנים ע"י ישו", אמר יוסיף, אחד ממחוסרי הבית ליומון אפטונפוסטן, "כאן לא רודפת אותנו משטרה גזענית הרואה בכל אדם מרומניה עבריין".

המחנה הזמני פונה לאחר כמה ימים ויושביו, על אוהליהם וכלי-הרכב שלהם, עברו לשטח פרטי בפרברי אוסלו. אך מחנה זה פונה גם הוא בעקבות חילוקי דעות בין בעלי השטח ובלחץ השלטונות והשכנים. הפינוי לווה בטענות קשות כלפי יושבי המחנה ובדיון ציבורי סוער. שכנים זועמים טענו כי המקום מפר את שגרת חייהם ומהווה מטרד תברואתי ובמספר מקרים הפך העימות עם המתיישבים החדשים לאלים. הפרשה הוסיפה דלק לדיון הטעון ממילא על בני-הרומה בנורווגיה. ביטויים כמו תת-אדם ועכברושים הופיעו בפורומים באינטרנט, קבוצות מקומיות איימו לקחת את החוק לידיים ופוליטיקאים זריזים מיהרו להציע ממרכולתם לפתרון הבעיה.

 ראש עיריית אוסלו, פאבין סטאנג, למשל, קרא לממשלה להחזיר לתוקף חוק ישן האוסר קיבוץ נדבות. חברת הפרלמנט ג'ני קלינגה ממפלגת המרכז, הציעה לסגור את גבולות המדינה ולפרוש מאמנת שנגן המאפשרת מעבר חופשי בין רוב מדינות אירופה. חבר פרלמנט אחר, מזיאר קשוורי ממפלגת הקדמה הימנית פופוליסטית, תקף את סובלנות מפלגות השמאל כלפי המהגרים, "הספיק לנו", הוא אמר בעימות טלוויזיוני על המחנה הסמוך לכנסיית סופיאנברג, "עכשיו צריך להעיף אותם מנורווגיה". בהמשך הוא האשים את המהגרים במעשי שוד של קשישים והזהיר מפני הענקת מקומות לינה למחוסרי הדיור. "זה רק מפתה אותם ומקל עליהם לבוא לנורווגיה", הוא אמר. התבטאויות אלו נועדו לכאורה להילחם בפשע מאורגן, בסחר בבני-אדם ובמפגעים סניטריים אך יש הרואים בהן חלק מגל של פופוליזם וגזענות בשיח הפוליטי הנורווגי.

אך ישנם גם קולות אחרים. ראש הממשלה, יינס סטולטנברג, התייחס לנושא במקביל ליום השנה לפיגוע שבוצע ע"י איש ימין קיצוני בקיץ שעבר וגבה 77 קורבנות. בראיונות לתקשורת הוא הזהיר מפני שיח ציבורי מסית ואלים. "חלק ממה שאנו רואים כעת נוגד ערכים בסיסיים. כל בני- האדם זכאים לכבוד והערכה ללא קשר למוצאם", הוא אמר, "מה שלמדנו מהתקפות ה-22 ביולי הוא שאסור לשפוט בני-אדם לפי שייכותם לקבוצה אתנית".

נכון להיום, לאחר פינוי המחנות הזמניים, חזרו בני-הרומה של אוסלו לרחובות, לגנים הציבוריים ולכיכרות העיר. במקביל זנחה רוב העיתונות הנורווגית את העיסוק בנושא. אבל היחס לבני-הרומה מהווה עדיין בעיית עומק בנורווגיה ובאירופה בכלל. זה מאות שנים שבני-הרומה חושפים את הפנים המכוערות של אירופה. בעבר הם נמכרו כעבדים, הושפלו, עוקרו ומאות אלפים מהם נרצחו ע"י הנאצים במלה"ע השנייה. אך בניגוד לקורבנות אחרים של המאה ה-20, צרותיהם של בני-הרומה נמשכות גם במאה ה-21. הם חיים בעוני מחפיר, הם חשופים להתקפות גזעניות, לאלימות משטרתית ולהתעמרות השלטונות ודומה שלמרות מאמצי האיחוד-האירופי וארגוני זכויות אדם, בעייתם רחוקה עדיין מפתרון.

בנורווגיה נחשפים ממדי האסון ומתגלים פרטים חדשים אודות הטרוריסט בן ה-32, אנדרס ברינג ברייוויק.

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1311527424638&did=1000667020

ע"פ מסמך שפורסם באמצעי התקשורת ומהווה מעין מניפסט ויומן המיוחס לברייוויק, תוכננו הפיגועים במשך שנים. המסמך, שנשלח כנראה ע"י ברייוויק למספר ממוענים והגיע לידי משטרת נורווגיה, הוא בן 1,500 עמודים והוא חושף את תשע השנים שלפני אירועי יום שישי. הוא מתאר את עמדותיו של ברייוויק – שנאת מוסלמים קיצונית, התנגדות להגירה ולרב-תרבותיות וקריאה למלחמה בממסד השמאלני-מרקסיסטי השולט בנורווגיה ובאירופה.

המסמך שופך אור גם על היערכותו הדקדקנית של ברייוויק לפיגועי הטרור. הוא מפרט כיצד הוא רכש את כלי הנשק והשיג מדים של שוטר, כיצד הוא נמנע מקיום מערכות יחסים עם נשים והתרחק מחבריו כדי להתמקד בהכנות לפיגועים וכיצד הוא מכר את רכושו כדי לממן את פעילותיו, בין השאר את קניית החומרים להרכבת הפצצה ומימון השכירות למגורים מבודדים בחווה חקלאית שאפשרו לו לקנות דשן בכמויות גדולות. ההכנות כללו גם אמונים גופניים, לקיחת סטרואידים, בחירת פרטי לבוש והקפדה על מראה חיצוני מתוך מחשבה על תדמיתו כגיבור גואל של אירופה ושל הנצרות.

המשפט האחרון ביומן הוא: "אני מאמין שזו הפעם האחרונה שאני כותב כאן. היום יום שישי, 22 ביולי, 12:51". ב-15:26 התפוצצה הפצצה ברובע הממשלה בלב אוסלו שגבתה את חייהם של לפחות שבעה בני-אדם. ע"פ משטרת אוסלו מאושפזים עדיין תשעה או עשרה בני-אדם במצב קשה כתוצאה מאירוע זה והמשטרה מחפשת עדיין נעדרים בבניינים ההרוסים.

השלב השני בתוכניתו של ברייוויק החל מעט אחרי השעה 17:00. כאשר הוא מחופש לשוטר וחמוש בשני כלי נשק, החל ברייוויק ברצח המוני של נערים ונערות במחנה-נוער של צעירי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית באי אוטויה מערבית לאוסלו. לפחות 85 נהרגו באירוע זה. עשרות פצועים עדיין מאושפזים וחיפושים נמשכים אחרי מספר נעדרים שככל הנראה טבעו.

ברייוויק נעצר ללא התנגדות באי אוטויה ע"י המשטרה, שהגיע לזירת הפיגוע כשעה לאחר הדיווח הראשוני על המתרחש. בשלב זה נגמרה לו כבר התחמושת. במעצר הודה ברייוויק באחריותו לשני פיגועים. ע"פ עורך דינו הוא ראה אותם כמעשים "מבעיתים אך הכרחיים" והוא מתכוון לפרט את מניעיו בפני בית-הדין בו הוא יישפט. עורך-הדין, גייר ליפסטד, סיפר לעיתונות הנורווגית שמעשיו של ברייוויק היו בעלי רקע פוליטי והם כוונו כנגד מפלגת השלטון. ברייוויק, ע"פ דברים אלו, ניסה להשתמש באלימות כדי לשנות את הפוליטיקה בנורווגיה והפיגועים היו אות אזהרה למפלגה "המרקסיסטית" לפני יום-הדין שיגיע אם לא תשנה את דרכיה. היום בצהריים עצרה המשטרה שישה בני-אדם נוספים בחשד לקשר לאירועי יום שישי אך היא לא הסבירה כיצד הם היו מעורבים.

הערכת מעצרו של ברייוויק תיערך ביום שני והוא משתף פעולה עם חוקריו. העונש המרבי למבצעי פיגוע טרור בנורווגיה הוא 21 שנות מאסר.

בתוך כך נערך לפני הצהריים טקס זיכרון ממלכתי בכנסייה המרכזית באוסלו בהשתתפות כל ראשי המפלגות, ראש-הממשלה, ינס סטולטנברג וחברי ממשלתו, מלך ומלכת נורווגיה ומספר ניצולים מאירועי יום שישי. נורווגיה כולה מלאה היום בסממני אבל, הדגלים בחצי התורן, הכיכרות מלאות פרחים ונרות והעיתונות המקומית עוסקת בהרחבה בסיפורים הקשים של הניצולים ממחנה הנוער באוטויה. 

ההקשר הפוליטי

פיגועי הטרור היו בעלי אופי פוליטי מובהק והם כוונו כנגד מטרה פוליטית ברורה – מפלגת השלטון, מפלגת העבודה הנורווגית. המוסדות שהותקפו היו משרדי הממשלה המונהגת ע"י המפלגה ומחנה הנוער של מנהיגי העתיד שלה. מפלגת-העבודה הנורווגית היא המפלגה הגדולה במדינה והיא נמצאת בשלטון מאז 2005 יחד עם מפלגת השמאל הסוציאליסטית ומפלגת המרכז. מפלגה זו היא האחראית במידה רבה ליצירת מדינת-הרווחה הנורווגית והיא הייתה בשלטון במשך עשרות שנים החל משנות השלושים של המאה הקודמת. כיום היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היחידה בסקנדינביה שנמצאת בשלטון (בדנמרק ובשוודיה שולטות קואליציות מרכז-ימין).

בהקשר הפוליטי הרחב של אירועי יום שישי יש לציין שבשנים האחרונות חלה התחזקות בכוחן של תנועות ימין קיצוני במדינות הנורדיות ובתוכן נורווגיה. זו כוללת התחזקות של מפלגות ימין-לאומני-פופוליסטי לגיטימיות או לגיטימיות למחצה, כמו מפלגת "הפינים האמיתיים" שהפכה לשלישית בגודלה בפינלנד אחרי הבחירות באפריל ומפלגת "הדמוקרטים השוודים" שעברה לראשונה את אחוז החסימה בשוודיה בספטמבר שעבר. בשוליהן של מפלגות אלו ישנם ארגוני שוליים קיצוניים יותר כמו תנועות ניאו-נאציות, התארגנויות אנטי-מוסלמיות וארגונים דתיים פונדמנטליסטיים.

ע"פ הידוע עד כה לא היה מבצע פיגועי הטרור בנורווגיה ביום שישי חבר פעיל בארגונים אלו אך ככל הנראה הוא היה בעבר חבר ב"מפלגת הקידמה" הנורווגית (המפלגה השנייה בגודלה במדינה שהיא באופייה ימנית-שמרנית). מאוחר יותר הוא ביקר את המפלגה על כניעתה לרב-תרבותיות ופנה לכתיבה באתרים גזעניים ואתרי ימין קיצוני. ייתכן גם שהשתתף באירועים בעלי אופי ניאו-נאצי. מעשיו של ברייוויק לא היו אמנם חלק מהדיון הציבורי הלגיטימי בסקנדינביה אך הם תוצר של התפתחויות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות.

בשנים האחרונות השתנו המדינות הנורדיות במספר מובנים. ראשית, הן התקרבו לאירופה – שוודיה, דנמרק ופינלנד הן חברות האיחוד-האירופי, נורווגיה אמנם לא חברה באיחוד אך היא מושפעת ממנו. שנית, הגירה רחבה שינתה את הדמוגרפיה שלהן, השפיעה על שוק-העבודה והפכה אותן לרב-תרבותיות. כתוצאה מאלו נוספו קשיים רבים לקיום המודל הכלכלי הנורדי השם דגש על תעסוקה מלאה ומעורבות גדולה של הממשלה במשק באמצעות סקטור ציבורי רחב, בעלות ממשלתית נרחבת על נכסי ציבור וזכויות סוציאליות רחבות לכל האזרחים (בריאות, חינוך, דיור, פנסיה וכו').

בעקבות שינויים אלו ואחרים קמו מתנגדים רבים למודל מדינת הרווחה המסורתית. האופוזיציה המרכזית מורכבת אמנם מחוגים פוליטיים התומכים בשוק חופשי יותר, בהורדת מיסים ובפתיחת שוק-העבודה לתחרות. אך חלקים אחרים באופוזיציה לממסד הסוציאל-דמוקרטי הם החוגים הלאומניים, מתנגדי ההגירה והרב-תרבותיות.

נכון לעכשיו מתרחק הימין של הזרם המרכזי במדינות הנורדיות מהתנועות הימניות-הפופוליסטיות והוא משתף פעולה עם השמאל במאבק בארגונים הקיצוניים. עם זאת, יש המודאגים מכך שהתחזקות בכוחן של תנועות הימין-הקיצוני בשילוב שינויים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים במדינות הנורדיות הן אתגר שמדינת-הרווחה הקלאסית תתקשה לעמוד בו. אירועי יום שישי בנורווגיה מאחדים לשעה קלה את הנורווגים כולם ואת שכניהם, תושבי המדינות הנורדיות, נגד הגורמים הקיצוניים שבתוכן. עם זאת, זהו עידן חדש בדיון הציבורי בסקנדינביה והשפעות הפיגועים יורגשו ככל הנראה גם בעתיד באופן שקשה עדיין לחזות.