במשך שנים היתה זכותן של נשים לבצע הפלות מובנת מאליה ברוב מדינות אירופה. אבל עליית כוחו של הימין ביבשת, בצרוף אג'נדות מיובאות מארה"ב, מאיימים לפגוע כעת גם בזכות בסיסית זו.
פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4062321
העלייה בכוחן של תנועות הימין האירופאיות היא אחד הנושאים המרכזיים על סדר-היום הפוליטי של היבשת בחודשים האחרונים. ההישג האלקטורלי של החזית הלאומית בצרפת, התחזקותן של תנועות ימין פופוליסטיות בגרמניה ובשוודיה והמדיניות הריכוזית של המשטרים בפולין ובהונגריה מתפרשים בעיקר כתגובה למשבר הפליטים של השנתיים האחרונות ומעוררים דיון סוער על מדיניות ההגירה והשלכותיה. אך מעבר לנושא ההגירה יש נושאים אחרים המהווים כיום מוקדי מחלוקת בין הימין והשמאל באירופה. ביניהם ניתן למנות נושאים כמו החופש האקדמי, עצמאות בתי-המשפט, חופש העיתונות וזכויות קהילת הלהט"ב. אחד הנושאים האלו הוא נושא שבמשך שנים היה שולי יחסית – המדיניות כלפי הזכות להפסקת הריון. בחודשים האחרונים, עם זאת, ניתן לראות שינוי במספר מדינות ביבשת בהן הדיון על הפלות הפך לאחד הדיונים המרכזיים במדינה.
בשונה מאירופה, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי נושא ההפלות מהווה את אחד הוויכוחים ההיסטוריים הגדולים בין שמרנים וליברלים. בארה"ב הפלות הן חוקיות באופן עקרוני מאז פסק-הדין של בית-המשפט העליון ב-1973 הידוע בשם רו נגד וייד (Roe vs. Wade) שהגן על זכותן של נשים לבחור להפיל בשם זכותן לפרטיות. עם זאת, כבר שנים רבות מתנהל בארה"ב וויכוח מוסרי בעיקרו בין מתנגדי ותומכי "זכות האישה לבחור" המתבטא גם כוויכוח פוליטי ומשפטי כלפי חוקים המגבילים באופן מעשי את הנגישות להפלות. הוויכוח בארה"ב משפיע גם על המצב במדינות נוספות. כבר בימים הראשונים לנשיאותו חתם הנשיא טראמפ, המתנגד להפלות, על צו האוסר על הענקת סיוע פדרלי לארגונים בינלאומיים שתומכים בהפלות או מסייעים בביצוען. צעד זה שננקט כבר בעבר אך בוטל ע"י הנשיאים הדמוקרטיים קלינטון ואובמה, ישפיע על נשים בכל רחבי העולם ויקשה על הנגישות להפלות במדינות רבות.
באירופה, לעומת זאת, המדיניות בעשורים האחרונים היתה פחות מעוררת מחלוקת. נכון להיום רוב מדינות היבשת מאפשרות הפלות. אמנם זוהי איננה זכות מוחלטת, היא שונה ממדינה למדינה ויש גם מדינות מעטות כמו מלטה ואירלנד האוסרות הפלות כמעט לחלוטין או מגבילות אותן למקרים של אונס או סכנת חיים לאם, אך מרבית המדינות מאפשרות הפלות בכפוף להגבלות והסדרים חוקיים שונים. בד"כ הזכות ניתנת בחופשיות בשליש הראשון של ההיריון ומוגבלת בשלב מאוחר יותר. מדינות מסוימות, כדוגמת בריטניה והולנד, מאפשרות הפלות גם בשלבי הריון מתקדמים יותר ובמדינות שונות יש חובת ימי המתנה ודרישה לקיום שיחות עם רופאים או עובדים סוציאליים. בניגוד לארה"ב הדיון על הנושא באירופה איננו בעל אופי מוסרי, דתי וערכי בלבד. הוא כולל גם שיקולים דמוגרפיים, מסורת של תכנון חברתי ומשפחתי והשפעות של העבר הקרוב כמו ההשפעה של הגוש הסובייטי לשעבר שאפשר קיום הפלות במדינות מזרח-אירופה.
כמו בתחומים רבים אחרים, שוודיה היא אחת המדינות הליברליות ביותר בתחום. "בשוודיה הפלות הן חופשיות ובחינם עד השבוע ה-18 להריון", אומרת נינה רוז, סגנית יו"ר ארגון הרופאות השוודיות, "עד לשלב זה נשים אינן חייבות לתת הסברים והן אינן נזקקות לאישור, גם לא מבני-הזוג, אך הן זכאיות לקבל ייעוץ או לפגוש פסיכולוג אם הן מעוניינות בכך. בין השבוע ה-18 לשבוע ה-22 להיריון נשים הנזקקות להפלה נדרשות לאישור של שירותי הרווחה. מקרים אלו הם בד"כ מקרים של מחלות קשות, פגמים חמורים של העובר או בעיות חברתיות. עם זאת, 93% מהפסקות ההיריון מתקיימות לפני השבוע ה-11". רוז מסבירה שמרבית ההפלות בשוודיה מתבצעות ע"י נטילת גלולה ומיעוטן ע"י התערבות כירורגית, פרוצדורה המתבצעת באמצעות וואקום ונמשכת 5-10 דקות.
הקונצנזוס לגבי המדיניות השוודית כלפי הפלות הוא אמנם רחב אך לאחרונה גרמה מיילדת אחת לכך שהנושא יעלה לסדר-היום וייבחן מחדש. אלינור גרימרק, אחות ומיילדת כבת ארבעים מיונשפינג (Jönköping) שבדרום שוודיה, ניסתה להתקבל לעבודה בשלושה בתי-חולים ומרפאות באזור מגוריה. במהלך התהליך, שהחל ב-2013, הבהירה גרימרק למעסיקיה הפוטנציאליים שהיא איננה מוכנה להשתתף בקיום הפלות, לחלק גלולות "היום שאחרי" ולהתקין התקנים תוך-רחמיים. גרימרק הסבירה שסירובה נובע מאמונתה הדתית הנוצרית ושחופש המצפון שלה מגן על זכותה לא לבצע פעילויות המנוגדות להשקפת עולמה. מקומות העבודה, עם זאת, טענו שהפלות ואמצעי מניעה הם חלק מהגדרת התפקיד ודחו את בקשות העבודה שלה. כאן החלה סאגה משפטית ארוכה. גרימרק פנתה תחילה לנציב קבילות הציבור וטענה שהיא מופלה לרעה. כאשר טענתה לא התקבלה היא פנתה לבית-הדין המחוזי, דרשה פיצויים וטענה שחופש הדת והמצפון שלה, כפי שהוא מנוסח באמנה האירופאית לזכויות אדם, נפגע. כשגם תביעה זו נדחתה היא פנתה לבית-הדין לעבודה. באפריל השנה גם תביעה זו נדחתה ואפשרויותיה המשפטיות של גרימרק בשוודיה הגיעו למיצוין. בשלב זה, אם כן, אין סכנה למדיניות ההפלות השוודית מהצד המשפטי אך במעגלים העוסקים בתחום ישנה עדיין דאגה.
הרופאה נינה רוז מספרת שמפלגת הימין הפופוליסטית, "השוודים הדמוקרטים" מעוניינת לקצר את תקופת ההיריון בה הפלות הן חוקיות מ-22 ל-12 שבועות ושגם מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הביעה התנגדות עקרונית להפלות אם כי לא כהצעה מעשית להגבלתן. "המקרה של אלינור גרימרק גרם לאנשים להביע אמביוולנטיות ברשתות החברתיות אבל החוק הוא חוק והוא אינו יכול להיות אמביוולנטי", היא אומרת, "הבחירה היא בין העמדת חייהן של נשים בסכנה לבין חוק המאפשר הפלות חופשיות ובחינם. ברמה הגלובלית אנחנו יודעות שכאשר זכות הנשים לבחור היא מוגבלת, נשים יסכנו את בריאותן ואפילו ימותו מכיוון שהן יפילו בכל מקרה, כחוק או שלא כחוק". ע"פ רוז טענותיה של המיילדת גרימרק הן מדאיגות ובניגוד לטענותיה זכותה להביע את דעתה לא נפגעה. להיפך, דעתה הופיעה בהרחבה בכל אמצעי התקשורת במדינה. "מערכת הבריאות מיועדת בעבור הפציינטים, לא בעבור הצוות הרפואי", היא מסכמת, "דעותיי הפוליטיות לא אמורות להשפיע על הטיפול שאני מעניקה לחולים שלי".
פרשת המיילדת אלינור גרימרק איננה עניין שוודי בלבד. כעת, כאשר היא הפסידה את המערכה בשוודיה ועברה להתגורר ולעבוד בנורבגיה שם ניתנת למיילדות האפשרות לא לבצע הפלות, הודיעה גרימרק שהיא תפנה לבית-הדין האירופי לזכויות-אדם. המשמעות של צעד זה חורגת בהרבה מהמקרה הפרטי של גרימרק. למעשה, הדיון בבית-הדין בשטרסבורג יהיה רק עוד חזית מבין חזיתות רבות בחודשים האחרונים על החופש של נשים באירופה לבחור לבצע הפלה.
אחד האירועים החשובים במאבק התרחש בפולין באוקטובר 2016 כאשר עשרות אלפי בני-אדם הפגינו והשתתפו באירועי מחאה בכל רחבי המדינה כנגד הצעת חוק שיזם ארגון שמרני המתנגד להפלות ונתמך ע"י מאות אלפי אזרחים פולניים. ההצעה היתה אמורה להחמיר את ההגבלות על הפלות בפולין שהן חמורות גם כך. במצב הקיים מותרות הפלות בפולין רק במקרים של סכנה לחיי האישה, מקרי אונס ופגמים חמורים בעובר. ע"פ הצעת החוק החדשה הפלות אמורות היו להיות אסורות לחלוטין, למעט במקרים של סכנה לחיי האישה, כאשר עונש מאסר יוטל על מי שיבצעו אותן. ההנהגה הפוליטית בפולין תמכה תחילה בהצעה אך בעקבות המחאה ההמונית ההצעה ירדה לבסוף מסדר היום. עם זאת, יש לזכור שגם במצב הנוכחי נשות פולין הבוחרות להפסיק היריון נאלצות לעבור הפלות לא חוקיות מסוכנות או להוציא כסף רב בעבור נסיעות לביצוע הפלה בגרמניה השכנה. הנושא חשף מחלוקת עמוקה בתוך הציבור הפולני והוא רחוק מלרדת מסדר-היום.
מקרה נוסף שעשה כותרות באירופה הוא המקרה של איטליה שם התברר שכ-70% מהגניקולוגים מסרבים לבצע הפלות. מספר זה, כך מסתבר, נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות והוא גבוהה עוד יותר, בסביבות 90%, באזורים מסוימים של המדינה. רופאים איטלקיים צוטטו בתקשורת האירופית כשהם טוענים שנשים רבות במדינה ביצעו הפלות בלתי חוקיות וסיכנו את בריאותן בעקבות סירובם של רופאים לבצע הפלות למרות שבאיטליה הפלות מותרות רשמית בשלושת החודשים הראשונים להיריון. באוקטובר 2016 נפטרה אישה בת 32 בסיצילה כתוצאה מסיבוך בשבוע ה-19 של היריון עם תאומים. ע"פ טענת המשפחה, המוכחשת ע"י בית-החולים, סירב הרופא המטפל לבצע הפלה כאשר הדבר היה ניתן ויכול היה להציל את חיי האישה שנפטרה לבסוף כתוצאה מזיהום לאחר שהשלימה את לידת העוברים שבשלב זה היו כבר מתים. ע"פ עדות אביה של האישה, הרופא המטפל אמר שהוא לא יבצע הפלה "כל עוד הלב הקטן של העובר עדיין פועם". מצבן של נשים המבצעות הפלות לא חוקיות באיטליה הוא מסובך גם מבחינה כלכלית מפני שע"פ תקנות חדשות של משרד הבריאות האיטלקי ניתן להטיל עליהן קנס של בין 5,000 ל-10,000 יורו, איום שעלול למנוע מהן לפנות לקבלת טיפול רפואי.
לנה לנהרד, פרופ' להיסטוריה של רעיונות באוניברסיטת סודרטורן שבסטוקהולם, טוענת שנושא ההפלות באירופה עבר פוליטיזציה בשנים האחרונות. "למדינות שונות באירופה יש מדיניות שונה בנושא והמדיניות שלהן השתנתה במהלך השנים", היא אומרת, "בשנים האחרונות הנושא הפך לפוליטי יותר ויש אליו מודעות גבוהה יותר. גם ברמת האיחוד האירופי ניתן לראות היום גופים שונים המתנגדים להפלות המנסים לשים את הנושא במרכז סדר-היום". למרות שהדיון איננו חדש מצביעה לנהרד על התפתחות חדשה בטיעוני המתנגדים להפלות באירופה. "פעם הטיעונים היו מבוססים בעיקר על אתיקה נוצרית", היא אומרת, "היום ישנם גם טיעונים לאומניים בעלי אופי דמוגרפי. הדברים אינם נאמרים בהכרח בגלוי אבל ישנם טיעונים המבוססים על חשש מ"החלשות האומה" ועל הרצון לדאוג לגידול דמוגרפי מקומי במקום גידול דמוגרפי המבוססת על הגירה". למרות הגישות הלאומניות החדשות יחסית לנושא מצביעה לנהרד על הפרספקטיבה הגלובלית ועל ההשפעה האמריקאית על אירופה בתחום זה. "בארה"ב מתנגדי ההפלות פעילים כבר שנים רבות והם מסייעים למתנגדי ההפלות באירופה. בשוודיה, למשל, אנחנו עדים כבר משנות ה-80 ו-90 לספרים וכתבות מארה"ב שמתורגמים לשוודית ולהזמנות של מרצים אמריקאים המייבאים את הרעיונות והטיעונים שלהם לשוודיה".
רבים מדברים על הקשר בין פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, בחירתו של הנשיא טרמפ בארה"ב ועליית כוחו של הימין הפופוליסטי במדינות אירופה. במקרה של ההפלות הקשר איננו מקרי. המוקד האידיאולוגי של ההתנגדות להפלות נמצא בארה"ב ובשנים האחרונות התנגדות זו הפכה לענף ייצוא מצליח כאשר ארגונים אמריקאים שונים תורמים מניסיונם ומייצאים את הטקטיקות שלהם למקביליהם האירופיים. דוגמא מעניינת לעניין זה הוא הארגון CBR (Center for Bio Ethical Reform) בהנהגתו של גרג קאנינגהם, מחוקק רפובליקני לשעבר מפנסילבניה. ארגון זה אחראי במידה רבה להפצת התמונות הגרפיות של עוברים מתים ככלי תעמולה במדינות כמו בריטניה, אירלנד ופולין. קאנינגהם מבקר באירופה, מקיים תדרוכים ומייעץ לארגונים מקומיים כיצד לנהל את מאבקיהם. טקטיקה נוספת הנפוצה בארה"ב היא קיום הפגנות ותפילות מחוץ למרפאות המבצעות הפלות המיועדות להפחיד ולהרתיע נשים ואנשי צוות רפואיים. גם שיטה זו מופצת באירופה בין השאר ע"י ארגון 40 Days for Life המקיים מחוץ למרפאות בכל רחבי העולם אירועי מחאה הנמשכים 40 ימים (המספר 40 נבחר בגלל נוכחותו בסיפורים תנ"כיים כמו המבול בימי תיבת נוח, זמן השהות של משה על הר סיני וההתבודדות של ישו במדבר). הארגון שהחל את פעילותו בטקסס, הרחיב את פעילותו בשנים האחרונות למאות מוקדים ברחבי העולם והוא פועל כיום במדינות אירופאיות כמו ספרד, גרמניה, פורטוגל, קרואטיה ורומניה. גם לפרשת המיילדת השוודית יש הקשר אמריקאי. ארגון הלובי הנוצרי האמריקאי Alliance Defending Freedom מסייע לגרימרק כלכלית ומשפטית ויש בשוודיה כאלו הרואים במשפט המקומי חלק מקמפיין בינלאומי הממומן ומאורגן ע"י כוחות שמרניים בארה"ב. "יש כוחות בעלי ממון רב שעובדים קשה מאוד על מנת לשנות את דעת הקהל ואת החוק בשוודיה ובמדינות אחרות בעולם", אומרת הרופאה השוודית נינה רוז, "אלו ארגוני לובי שעובדים בצורה מקצועית מאוד להשגת מטרותיהם".
כך ניתן לראות באירועים האחרונים בשוודיה, פולין ואיטליה בצרוף העלייה בכוחן של תנועות הימין הפופוליסטיות באירופה עדות לקואליציה בין מתנגדי ההפלות המסורתיים לבין כוחות לאומנים מתחדשים באירופה. תנועות ימין חילוניות כמו "האלטרנטיבה לגרמניה" ו"החזית הלאומית" בצרפת אינן מתנגדות באופן רשמי להפלות אך הן מטיפות ל"ערכי משפחה מסורתיים" ומזהירות מאיומים דמוגרפיים הדורשים את הגברת הילודה המקומית. על רקע זה הופך נושא ההפלות לחלק מברית שמרנית חדשה המבוססת לא רק על רצון להגביל את זכותן של נשים לבחור בהפלה אלא גם על התנגדות לשאר הישגי התנועה הפמיניסטית ולמתן זכויות פוליטיות וחברתיות לקהילת הלהט"ב. הוויכוח על זכותה של אישה לסיים את הריונה הופך כך לחלק מוויכוח מכונן בעיצוב דמותה של אירופה ולחלק ממערכה רחבה יותר על זכויות אדם, שוויון מגדרי וחופש בחירה. מערכה שדומה שהיא רחוקה מלהסתיים.
הנה משהו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם לרגל הבחירות בצרפת.
טקסט לזכרו של אחד המנהיגים הצרפתים החשובים, המשפיעים ומעוררי ההשפעה של מאה השנים האחרונות. מתוך הספר "צלב ישראלי".
ראשית העובדות.
ליאון בלום היה ראש-הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת וגם ראש הממשלה היהודי הראשון. בימי מלה"ע השנייה הוא עמד למשפט כאשר ממשלת וישי האשימה אותו בפגיעה בחוסן האומה. בלום נשלח לבוכנואלד. הוא נשמר שם בחיים וגם התחתן בכלא. כעבור שנתיים, כאשר האמריקאים החלו להתקרב, הועברו בלום ורעייתו בשיירה לדכאו ומשם אל עבר הרי טירול. הם שוחררו על ידי פלוגת וורמאכט שנכנעה והאמריקאים לקחו עליו חסות. אחרי המלחמה הוא חזר לפעילות פוליטית בצרפת ונפטר ב-1950.
היילמאר שאכט היה נשיא הרייכסבאנק ושר הכלכלה של גרמניה הנאצית. הוא היה מאלו שלחצו למנות את היטלר לקאנצלר והוא חיבר אותו לכסף הגדול של גורמים כמו התעשיין פריץ טיסן (שבמקרה או שלא במקרה היה גם הוא אסיר בדכאו בסוף המלחמה). לאחר כמה שנים בהן היה שאכט הדמות הכלכלית החשובה ביותר ברייך השלישי, הוא הסתכסך עם גרינג ונקלע לחילוקי דעות עם היטלר והוא נאלץ להתפטר. הוא עשה זאת באיטיות רבה וככל הנראה בחוסר חשק גדול. זה לקח לו מ-1937 ועד 1943 לנתק את כל קשריו עם הממשל הנאצי. לבסוף, ב-1944 הוא נאסר. הוא נשלח לרוונסברוק, אח"כ לפלוסנבורג ולבסוף לדכאו. שם הוא פגש את לאון בלום בבלוק האח"מים (כן, היה דבר כזה גם במחנות ריכוז).
בתום המלחמה עמד שאכט למשפט בנירנברג באשמת פשעים כנגד השלום. הוא טען, כמובן, שהוא איננו אשם, שהוא התפטר לפני המלחמה, שהוא היה בקשר עם המחתרת ושהוא ישב בעצמו במחנה ריכוז. הוא זוכה במשפט ויצא לחיים חדשים. בגלגולו החדש הקים שאכט בנק והיה למרצה מבוקש ויועץ כלכלי למדינות זרות. הוא נפטר ב-1970, בן 93, במינכן. לא כל כך רחוק מהבונקר בדכאו.
וכעת, הפואמה…
פגישה אחרונה
הימים ימי אופל ורוע היו, בבוואריה בלב היבשת.
הקרבות כבר כמעט הסתיימו בחזית, אך בעורף עדיין שלהבת.
ובדכאו, באב-הטיפוס, עוד גוועו
ברעב, בחולי, בקור
וערמות המתים של אירופה גבהו,
והיה החלב שחור.
אך בקצה מחנה, סמוך למגרש, בבניין הארוך, הצפוף
ישבו אסירים ששמרו את פניהם, שהותר להם קול וגוף.
הכלואים לא עונו, לא נורו, לא נתלו, לא הומתו כמנהג המקום,
כי היו הם כמרים ואנשי עסקים, בעלי הדרגות של אתמול.
וכך התמלא הבלוק המיוחס בציבור מורם מעם,
נשיאים, נגידים, חברי דירקטוריון, מנהיגים שדעך זוהרם.
והיה בחצר, לאחר עוד מטח, נפגשו באקראי בשנית,
שני אישים שעד לא מכבר נמנו על שורות המעמד השליט.
האחד, מבוגר, יהודי ושמו בלום, היה ראש ממשלה צרפתי,
השני, היילמאר שאכט, איש כספים ומדינאי, הגזבר של הרייך השלישי.
וידע הראשון על אודות השני את כל מפעלו הרשמי.
שבכוח המארק את הפיהרר מכלום, לכס המלכות הוא הביא,
שהכשיר את השרץ וחיבר לו ממון וחלק איתו שלל מנעמים.
אך ידע בלום יותר, כי היה הוא נבון והבין את עומקם של דברים.
שהיה שאכט סימבול לכסף גדול שאדיש לגורל הבריות,
שהפנה את ראשו לכיוון השני כשהיה לו לא נוח לראות.
כאנשי התרבות הגבוהה הידועים, בעלי מעמד ויוקרה
הוא נתן לשררה, לכבוד, לפיננס להיות לאמת המידה.
ובלום שהכיר על בוריו הטיפוס התעצב במקצת אל ליבו
כאדם היושב במושב אוטובוס, או עומד או קורא לתומו
ולפתע עולה ההוא המאוס, מכר שאיננו אוהב,
ונדרש הוא כעת לדבר בנימוס למרות המטען הכבד.
אך שאכט, מצידו, אם לומר בכנות, שמח על זו הפגישה.
ככל שירבו לפוגשו כאן, חשב, יהיה זה רק לטובה
כי ידע שקרבה לקיצה הלחימה והעורף הופך לחזית
ואחרי הקרבות בתי-דין יתכנסו ומחיר ישלם המכרית.
אז, ישוב על ספסל עם שאר נאשמים, יוכל לומר ברבים
לא ידעתי מאום, התנגדתי, מחיתי, הנה – חבריי יהודים!
תשאלו את בלום, עמיתי מצרפת, בו פגשתי שנית, במקרה
כשישבתי בדכאו בשבי הצורר, אזוק ומושפל ומוכה.
תודה לך פיהרר יקר, אמר שאכט בלבו כשישב בחצר
בלי משים לי נתת עתיד ותקווה לחיים כשהקרב ייגמר.
ובלום, שהביט וידע בדיוק מה עובר לו לשאכט, בראשו
חשב מי צריך את זו הפגישה שארגן השטן בגנו.
הוא הביט בעיניו של שאכט היריב וברכו ושאל לשלומו.
תודה אמר שאכט, טוב לראות את כבודו, ואז קד ולחץ את ידו.
ואח"כ דיברו כשני בני-אדם שעסקו באותם הדברים.
הם דיברו על נשיא בביתו הלבן ועל דרזדן ועל הרוסים.
ואז נפרדו, כידידים כמובן, והלכו כל אחד לתאו
ובלום אז סיפר לאשתו הטריה מדוע כבד הוא ליבו –
אם יבוא ניצחון, הוא אמר מהורהר, לא שלם יהיה, לא מלא
כי ברור כבר כעת כי שאכט ומרעיו, ישרדו וכוחם יעלה
וברור כבר כעת שחיים של אדם תלויים בבסיס כלכלי
וברור שההון, כמו לפני הקרבות, ימלוך בסגנון בנקאי.
והבנק יתמיד להעלות הריבית, וליזום תוכניות של ייעול
לפטר, לפרק, למקסם ולצבור בשירות שדירת הניהול
וחומות וגבולות יוקמו ויופלו על גבם של איש ואישה
אחרי דכאו, סיכם, מי יודע בכלל אם נבדיל עוד בין טוב ובין רע.
וכמה ימים אחרי הפגישה נלקחו שאכט ובלום למגרש
ועברו בתוכם של המון אנשים בדרכם לפרק חדש
עייפים הם היו כאשר הם הובלו תוהים מה יהיה גורלם
ובאור אחרון ראו הם דבר מה שלכד את תשומת ליבם.
כשהרימו מבט באור אחרון הם ראו ציפור לבנה
מה מוזר, הם חשבו, כשראו על גבה עומדת ציפור שחורה.
סוף דבר:
ב-1951 חזר שאכט לגרמניה משהות ארוכה באינדונזיה. בדרך חזרה לאירופה הוא עשה עצירת ביניים. נחשו איפה… נכון, שש שנים אחרי השואה נחת "הקוסם הכלכלי" של היטלר, איש סודו ובכיר משטרו של הפיהרר במדינת היהודים, מדינה שרודפת עד קצה העולם אחרי כל אחד שהיה פעם קצין זוטר בוואפן ס"ס או ש"ג של מחנה-ריכוז. שאכט נחת בישראל כנוסע בטרנזיט, הוא שתה כוס תה, הסתובב בין החנויות ואפילו התראיין והצטלם. אח"כ הוא המשיך בדרכו.
שאכט בא בגלוי ולא הייתה כל מניעה חוקית ממנו להשתמש בנתב"ג (אז שדה-התעופה לוד) כתחנת מעבר. בארץ היו אמנם כמה תגובות נרעשות, כתבו על זה קצת בעיתונות, התלוננו קצת בכנסת אבל כמו תמיד, עברו הלאה. תמיד הלאה, לעניין הבא.
למה חשוב לספר על האפיזודה הזו? לא כי זה מזעזע שלא עצרו אותו. שאכט, כמו נאצים רבים אחרים, היה חלאה לא בגלל הרצחנות שלו אלא בגלל הקונפורמיזם שלו, האדישות שלו והיכולת שלו להקריב שיקולים מוסריים ואחריות אישית על מזבח הטענות הטכניות. זה לא חומר לבתי-משפט. מה אתם רוצים ממני? הוא אמר, מילאתי את תפקידי, שירתי את עמי, התנגדי למלחמה. הוא הכחיש את המובן מאליו – מי ששירת במשך שנים את הנאצים בגאווה ובבחירה חופשית היה נאצי בעצמו ויש לו חלק בכל מה שהם עשו. לא הגבלסים של העולם הזה, אני אומר לכם, לא הגבלסים אלא השאכטים, על הניהליזם והאופורטוניזם שלהם, הם אלו שיורידו אותנו ביגון שאולה.
ביקורו של שאכט בישראל הוא שיעור מדהים בריאל-פוליטיק. אנשי הכספים הם תמיד נקיים וסטריליים. נכון, שאכט מעולם לא היה חלק מכנופיית הפראים האנטישמיים והוא היה גורם מתון יחסית במשטר הגרמני אבל הוא העניק לנאצים יוקרה, כסף ולגיטימציה והוא היה האחראי על הקופה של הרייך השלישי. הוא הרי מימן את העסק! ולמרות זאת, היזכרו לדוגמא במשפט דמניוק, השומר מטרבלינקה. אין מי שלא שמע עליו. כל הארץ הייתה מרותקת אליו. זה היה אחד האירועים המכוננים של שנות השמונים. אבל על ביקור של שר הכלכלה הנאצי שהיה אחד הגורמים המרכזיים לעליית היטלר לשלטון, כמעט אף אחד לא שמע. שאכט נוקה לחלוטין מהעבר הנאצי שלו ודמניוק נרדף במשך עשורים ע"י מערכות תביעה בכל העולם. אין לי כמובן טיפת סימפטיה לדמניוק. אבל זה מוזר ששאכט, שבלעדיו ייתכן שהיטלר היה נעלם בפח האשפה של ההיסטוריה, חי חיים מלאים באושר ובעושר. ואפילו עבר בארץ. זה כמו בשיר של דילן – Steal a little and they'll put you in jail. Steal a lot and they'll make you king.
ומה עם בלום? ובכן, כאשר בלום חזר לפאריז משביו בגרמניה הוא היה כבר בן 73 ובעבור רבים הוא היה גיבור לאומי. הוא ורעייתו, ז'אנו, פרשו לחווה בעיירה קטנה לא רחוקה מפאריז, הוא קרא ספרים, כתב, טייל עם הכלב וקיבל אורחים רבים. הוא הספיק גם לעשות כמה חודשים בארה"ב בשליחות ראש-הממשלה גואן, ללוות את הקמתם של הגופים הבינלאומיים של אחרי המלחמה והוא אפילו חזר לחודש לכס ראש-הממשלה בממשלת המעבר של דצמבר 1946.
בלום נפטר בגיל 78 בביתו הכפרי. בניגוד לשאכט הוא מעולם לא ביקר בישראל, מדינה שלהקמתה הוא תרם לא מעט. ובכל זאת, ב-1943, בעת שהיה אסור בבוכנוולד, הוקם בעמק החולה היישוב כפר-בלום. המעגל נסגר. בזמן שישב המנהיג היהודי הסוציאליסטי במחנה ריכוז נאצי הוקם על שמו קיבוץ. דווקא קיבוץ.
מה הקשר בין הערותיו של הנשיא טראמפ על שוודיה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומה יקרה אם ישראל תדהים את העולםותקבל בברכה את השליח השוודי החדש למזה"ת? מחשבות על המצב המדיני בעידן הנוכחי.
התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3898968
נשיא ארה"ב, כך הסתבר ממסיבת העיתונאים המשותפת שלו עם רוה"מ נתניהו לפני כשבועיים, אינו מחויב לפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעבור אלו המתנגדים לפתרון זה משני הצדדים היה זה ניצחון גדול. במקביל לצחקוקיו של רוה"מ בוושינגטון נשמעו בוודאי קריאות שמחה גם בלשכת שר החינוך בירושלים וגם במשרדי החמאס בעזה. יש, עם זאת, בשני צדי הסכסוך כאלו המאמינים שפתרון שתי המדינות, חָבוּט ומיושן ככל שיהיה, הוא עדיין הדרך היחידה לקיים בשטח שבין הים לירדן אורח חיים פתוח ודמוקרטי המממש את זכות ההגדרה העצמית של שני העמים החיים באזור.
באירופה, למשל, ממשיכים להתעקש על פתרון שתי המדינות. שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, אף הגדילה לעשות כאשר הכריזה ששוודיה מתכוונת למנות שליח מיוחד לאזור שיעסוק בקידום פתרון הסכסוך ברוח זו. היו שהגדירו את הצעד השוודי כהזוי ומנותק מהמציאות אבל זהו איננו צעד חריג. בנוסף לשליחי הקוורטט והשליחים האמריקאים, יש מדינות נוספות, ביניהן צרפת, רוסיה וסין, שיש להם שליחים באזור. עכשיו מצטרפת גם שוודיה למועדון הזה ובעבור אלו המכירים את מדיניות החוץ שלה אין כאן הפתעה. לשוודיה יש יומרות להשפיע על סדר-היום הבינלאומי כבר מאז המחצית הראשונה של המאה העשרים. מיטב הדיפלומטים שלה פעלו באזור בעבר (ביניהם שליחי האו"ם גונאר יארינג בשנות השישים ופולקה ברנדוט בשנות הארבעים), היא עוסקת בנושא הפלסטיני כבר עשרות שנים והשנה היא גם חברה במועצת הביטחון של האו"ם. שלא כמו הנשיא האמריקאי החדש, עמדתה הרשמית של שוודיה, כמו עמדת האיחוד האירופי כולו, היא תמיכה חד-משמעית בפתרון שתי המדינות והתנגדות לכל מדיניות המקשה על יישומו (למשל ההתנחלויות הישראליות).
בימים האחרונים הסתבר שיש הבדלים נוספים בין גישת הממשל האמריקאי החדש לבין גישת הממשלה בסטוקהולם. בנאום שנשא בפלורידה הזכיר הנשיא טראמפ את שוודיה ואמר ש"היא הכניסה מספרים גדולים (של מהגרים) ויש להם בעיות שהם לא חלמו שיהיו להם". בעוד השוודים ניסו להבין לאיזו תקרית התכוון טראמפ כשהוא דיבר על אירועי "אתמול בלילה בשוודיה" הבהיר הנשיא האמריקאי שכוונתו היתה לדיווח ברשת פוקס שהציג עליה חדה במקרי האלימות בשוודיה בעקבות מדיניות קבלת הפליטים הנדיבה שלה. דיווח זה, כמו אחרים מסוגו, הציג תזה נפוצה בקרב חוגי ימין הטוענת ששוודיה קורסת ושיש עליה ניסיון השתלטות איסלמיסטי. כמה מהעובדות העומדות בבסיס התיאוריה הזו הן שקרים מוחלטים (כמו האגדה האורבנית על כך ששוודיה הפכה לבירת האונס של אירופה) בעוד עובדות אחרות הן חצאי אמיתות המוצאות מהקשרן (העלייה באלימות ובפשיעה בשוודיה איננה תוצאה של קליטת מהגרים בלבד). קהילות המהגרים אכן מציבות אתגרים רציניים לחברה השוודית, כמו עליה במקרי האנטישמיות, מעשי וונדליזם בשכונות מצוקה והתגייסות של צעירים שוודיים ממוצא מוסלמי לארגונים קיצוניים, אך באופן יחסי מצבה של שוודיה אינו גרוע מהמצב במדינות אחרות שקלטו הרבה פחות מהגרים. בעיותיה של שוודיה נובעות ממרכיבים סוציו-אקונומיים, פוליטיים ותרבותיים רבים והערותיו של הנשיא טראמפ, בהיותן פשטניות ומבוססות על תעמולה ולא על עובדות, שפכו עוד דלק על המדורה והפכו לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון.
ייתכן שיש קשר בין דבריו של הנשיא טראמפ על שוודיה ודבריו במסיבת העיתונאים עם נתניהו. ארה"ב, אם לשפוט לפי התבטאויות בכירים בממשל החדש, מוכנה לקבל פתרון של מדינה אחת, להעביר את שגרירותה לירושלים ולגבות סיפוחים ישראליים בגדה, כולם צעדים העלולים להבעיר את האזור. ממש כמו ההתבטאות על השוודים, התבטאויותיו של טראמפ בנושא הישראלי הן חדשניות ונועזות לכאורה אך הן מקשות על מציאת פתרונות לבעיות מורכבות. הגישה השוודית כלפי המזה"ת נועזת הרבה פחות. היא שמרנית ומבוססת על העקרונות שעוצבו עוד בשנות התשעים. לכן, טבעי כל כך שהנשיא טראמפ מנהל את מדיניותו באמצעות הטוויטר והשוודים ממשיכים בשיטה הארכאית משהו של מינוי דיפלומטים ושילוחם לשיחות מתישות ולעיתים חסרות תוחלת. תגובתה של ישראל למדיניותה החדשה של ארה"ב ידועה, אך מה צריכה להיות תגובתה למהלך של השוודים?
תיאורטית יכולה ישראל לבחור בין שלוש תגובות אפשרויות – קבלתו בברכה של שליח שוודי חדש, התעלמות ממנו או פעולה נגדו. מכיוון שהיחסים בין שוודיה לישראל בשנים האחרונות התדרדרו ומכיוון ששוודיה מתנגדת באופן גלוי למדיניותה של ממשלת נתניהו תגובה שלילית היא הצעד הצפוי. לכך יש להוסיף את העובדה שהממשל הישראלי וחלק מהציבור בישראל מתעב באופן מיוחד את שרת החוץ השוודית. וולסטרום מואשמת תדיר בכך שהיא אנטי-ישראלית ואנטישמית. ניסיונה הרב במדינאות בינלאומית, תפיסת העולם הפמיניסטית שלה ומאבקה למען זכויות-אדם ודמוקרטיה לא עושים רושם רב בישראל המתמקדת בעיקר בציטוטים שלה שהתפרשו בירושלים כצבועים ועוינים ובעובדה ששוודיה הכירה במדינה הפלסטינית ב-2014. כשוולסטרום הגיעה לאזור לפני כמה שבועות גורמים ישראלים סירבו לפגוש אותה וגם להודעה על מינוי שליח שוודי לאזור הגיבה ישראל, כצפוי, בבוז. הפעם החליטו במשרד החוץ על גישה סרקסטית משהו. "בהתחשב בהצלחה יוצאת הדופן של הממשלה השוודית הנוכחית בעשיית שלום בכל רחבי העולם, אנחנו אסירי תודה על ההחלטה סוף סוף לפתור את חוליי האזור שלנו", אמר דובר המשרד עמנואל נחשון, "מדוע הם לא יכלו לחשוב על מינוי כזה מוקדם יותר?". אפשר להסכים או לא להסכים לתגובה הישראלית אבל יש לברך על ההומור הציני של משרד החוץ. בלעדיו היתה זו סתם עוד תקרית דיפלומטית משמימה וחסרת משמעות.
אבל אולי אפשר להוציא בכל זאת משהו מההתכתשות המדינית המיותרת הזו. השורות הבאות ייחשבו כמטורפות בעיני פרשנים וותיקים וכמסוכנות בעיני אלו המתנגדים באופן עקרוני לפתרון שתי המדינות. אבל יש גם לא מעט אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות שהתייאשו מהאפשרות להשיגו. בעבורם ייתכן שבניגוד לכל הסיכויים, ההצעה השוודית יכולה להיות פתח לתקווה או לפחות חומר למחשבה.
מה יקרה אם ישראל תדהים את העולם ובמקום הנאומים הרגילים על הצביעות האירופית, השמחה לאיד על "הפלישה האיסלמיסטית", הבדיחות על איקאה והגעגועים לראול וולנברג, היא תסכים לקבל את השוודים כמתווכים בינה ובין הפלסטינים? אין הכוונה לשינוי מוחלט באוריינטציה המדינית של ישראל. בהקשר זה מובן שאין תחליף לאמריקאים כבת-ברית. ברור גם שישראל צריכה להמשיך לטפח יחסים עם בנות ברית אזוריות אחרות ולקחת בחשבון את האינטרסים של מוסקבה, אנקרה, קהיר ועוד. אבל מה עם השוודים יוכלו לקחת תפקיד מוגבל של תיווך תחת גג בינלאומי כלשהוא? באקלים הנוכחי הסיכויים שישראל תסכים לכך קלושים אבל מעניין בכל זאת לנתח את הסיכויים והסיכונים של מהלך כזה ולו רק כניסוי מחשבתי.
במשך כל שנות הדומיננטיות של ארה"ב בשיחות בין ישראל והפלסטינים היוו היחסים הקרובים בין האמריקאים לישראל דלק לטענת הקיפוח הפלסטינית בדבר המתווך שבידו האחת מנהל שיחות שלום ובידו השנייה תומך ומחמש את הישראלים. אצל השוודים זה אחרת. ראשית, אין להם אינטרסים גאו-פוליטיים מובהקים באזור. שנית, ברשימת עשרים המדינות המובילות את היצוא והיבוא השוודים אין אף מדינה מהמזה"ת, גם לא סעודיה ואיראן. מה שעומד על הפרק מבחינה פוליטית בעבור השוודים איננו הפגנת עוצמה צבאית או טיפוח בני ברית אסטרטגיים. שוודיה היא מדינה בת בסה"כ עשרה מיליון תושבים בקצה הנידח של אירופה, הפעם האחרונה שהיא השתתפה במלחמה היתה לפני יותר ממאתיים שנה והיא אפילו אינה חברה בנא"טו. כל כוחה הבינלאומי מבוסס על תדמיתה כמדינה הנלחמת על ערכים דמוקרטיים, המעורבת במפעלים הומניטריים והמשכינה שלום. לכן מצטיירת שוודיה כתומכת בפלסטינים. אבל זו לא חייבת להיות בעיה בעבור ישראל. במצב עניינים מסוים זה יכול להיות דווקא יתרון.
אם ישראל תסכים להיעזר במתווך שוודי היא תיראה כמדינה המוכנה לעשות וויתורים בכך שהיא מקבלת מתווך הידוע כפרו-פלסטיני. השוודים ייאלצו להראות שהם לא חד-צדדיים ולכן לכל הפחות הם לא יתנגדו לדרישה הישראלית שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי או לדרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. אם בכל זאת יגלו השוודים עוינות לדרישות הישראליות תוכל ישראל להכריז על המתווך כחד-צדדי ולפרוש, דבר שהיה קשה לה לעשות עם המתווכים האמריקאים (שתחת רוב הממשלים לא היו שונים מהאירופאים בדרישותיהם). הצד הפלסטיני, לעומת זאת, לא יוכל להשתמש בטיעון שהמתווכים לא הוגנים מכיוון שברור לכל שאין להם תומכים נדיבים ועקביים יותר מהשוודים. אם הם יסרבו לשאת ולתת בהוגנות יהיה ברור לכל שהפעם הם סרבני השלום ולא הצד הישראלי.
ברור שקשה להרבה ישראלים להתגבר על הרתיעה האוטומטית משוודיה אחרי דברים קשים שהם קראו ושמעו ששרת-החוץ שלה אמרה. הם לא היחידים. גם בשאר העולם התגובות אליה ולמדיניותה מעורבות. יש הרואים בשוודיה מדינה צבועה או אובדנית, אחרים רואים בה מופת של מדיניות חוץ מוסרית. מה שחשוב, עם זאת, בהקשר זה הוא שברגע שמדובר במעשים ולא במילים בלבד, הכל משתנה. מה זה משנה אם הצעדים השוודיים עד כה היו מונעים משנאת ישראל, מכוונות טובות, ממסורת מרקסיסטית או גישה פוסט-קולוניאליסטית? בשורה התחתונה כשמדובר במעשים, האינטרסים והריאל-פוליטיק חשובים יותר. על פני השטח דומה ששוודיה נוקטת מדיניות אנטי-ישראלית אבל בפועל, מעבר להררי המילים, לקטטות הדיפלומטיות ולמשחקי הכבוד לשוודיה יש מדיניות ברורה, יציבה ומשותפת לרוב המכריע של המחנות הפוליטיים בתוכה. היא מקיימת קשרי סחר וקשרים אקדמיים פוריים עם ישראל, אין בה כמעט תנועת חרם נגד ישראל, אין לה סיבה להתנגד לזכותה של ישראל להגדיר את עצמה ולהגן על עצמה והיא גם בעד זכויות-אדם ודמוקרטיה והסדר מדיני של שתי מדינות שיסיים את הכיבוש (במיוחד אם היא תוכל לקבל נתח מהקרדיט). מי שמתנגד לרעיונות האלו בוודאי אינו צריך לשתף פעולה עם השוודים. אבל מי שתומך בהם, גם אם הוא ליכודניק התומך בהם כרע במיעוטו כמו בנאום בר-אילן, יכול בהחלט למצוא בשוודים כלי עזר שימושי.
כך יכולה דווקא עמדתה הפרו-פלסטינית לכאורה של שוודיה להפוך את השוודים למתווך נוח לישראל. זאת כמובן בהנחה שזו מעוניינת בהסדר. כחלק מהמו"מ יוכלו השוודים לממן בכספי סיוע את שיקום הכלכלה הפלסטינית. גם זה לא יפגע בישראל מכיוון ששוודיה משקיעה כבר היום כסף רב ברשות הפלסטינית. אם ישראל תסכים לשתף פעולה עם מהלך כזה היא תוכל לדרוש פיקוח הדוק יותר על הכספים ולוודא שהם לא מושקעים בהסתה וטרור. מטבע הדברים כוחם של השוודים הוא מוגבל. הם לא יוכלו לקחת על עצמם את ההסדר העתידי של אחד הסכסוכים הוותיקים בעולם. אבל הם יוכלו לסייע להתניע את התהליך ולנצל את העובדה שהם לא מזוהים באופן מובהק עם אף אחת מהמעצמות המשפיעות באזור בכדי להכניס לתמונה גורמים משמעותיים יותר אם וכאשר השיחות יתקדמו ותהיה אפשרות לעלות לשלב הבא – סיוע לפלסטינים לבנות ישות מדינית ומתן ערבויות ביטחוניות ומדיניות לישראל. לא יהיה כמובן הסכם ללא פשרות ושיתוף פעולה של הישראלים והפלסטינים עצמם, אבל מתווך טוב הוא התחלה טובה ומתווך טוב איננו בהכרח חבר טוב. לפעמים ההיפך הוא הנכון.
לסיום, אי אפשר בלי מילה על אוסלו. בירתה של נורבגיה, שכנתה של שוודיה, כבר הולידה בעבר הלא רחוק הסכם מזרח-תיכוני שישראלים רבים רואים בו כישלון וטראומה לאומית. למרות שחלק גדול ממה שעמד בבסיסם של הסכמי אוסלו עדיין שריר וקיים, תומכי ההסכם ומתנגדיו כאחד ראו אותו מופר, סעיף אחר סעיף ע"י שני הצדדים וקורס אל תוך מערבולת של אלימות ואיבה. יהיה מי שיאמר שהסכמי אוסלו מוכיחים שעדיף שהסקנדינבים לא יהיו חלק ממעגל ההשפעה במזה"ת אך אפשר גם לראות את הדברים אחרת. נורבגיה אמנם קרובה לשוודיה אך היא שונה מאוד ממנה. מבחינה פוליטית, שוודיה היא ממובילות האיחוד האירופי, נורבגיה אפילו לא חברה בו. שוודיה יושבת במועצת הביטחון של האו"ם בשנתיים הקרובות, נורבגיה לא היתה במוע"הב כבר 15 שנה. השוודים משקיעים במדיניות החוץ שלהם כסף רב ומאמצים רבים, הנורבגים ידועים בתחום זה בעיקר בזכות פרס נובל לשלום שהוא בעצם פרס שוודי לגמרי. הסיבה היחידה שהנורבגים קיבלו את האחריות עליו היא שנורבגיה היתה עד 1905 חלק משוודיה.
הסכמי אוסלו היו רחוקים מלהיות מושלמים. אפשר וצריך ללמוד מהטעויות שנעשו בהם ולהפיק מהם לקחים. מה שהתחיל במדריד, וושינגטון, לונדון ואוסלו בשנות התשעים התגלגל, עם השנים, למציאות טראגית שעלולה להוביל לביטולו הסופי של פתרון שתי המדינות, למלחמת אזרחים, למדינת אפרטהייד או לחיסולה של המדינה היהודית. האם לא עדיף לפחות לשקול גישה חדשה? אם במקום להתבשם מהניהיליזם, חוסר המחויבות והפופוליזם מהבית הלבן תחפש ישראל גם אפיקים אחרים של שיתוף פעולה, לכו תדעו, אולי מה שהחל בהסכמי אוסלו יוכל להגיע לפרקו בפתרון מאוזן, יציב ובטוח יותר במסגרת הסכמי סטוקהולם.
מה מחבר בין הלאומנים, השמרנים ושונאי הזרים של אירופה לבין אנשי השמאל, הסוציאליסטים ולוחמי זכויות האדם ביבשת? התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3450218
בסוף שבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה דוברו של מזכ"ל מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, ניקולא באי. זו לא היתה שיחתנו הראשונה. ראיינתי את באי לפני מספר שבועות בפרלמנט האירופי ודוברו נזכר בפגישתנו בבריסל כשנזקק לקשר עם גורם ישראלי כלשהו במהלך ביקור שערך בישראל. אינני יודע איך באי סיכם את הביקור אך ברור שהוא נתקל בקשיים מסוימים מכיוון שגורמים ישראלים מסרבים להיפגש עם נציגי המפלגה שלו. מפלגת החזית הלאומית, שנוסדה ע"י ז'אן-מארי לה פן, מכחיש השואה והאנטישמי, מנסה באמצעות בתו וממשיכת דרכו, מארין לה פן, לאמץ תדמית מהוגנת ולפתח קשרים בעולם היהודי, אך פוליטיקאים ישראלים מסרבים, ובצדק, להיפגש עם נציגיה.
כחודש לפני ביקורו של באי בישראל הגיעה לאזור אישיות פוליטית אירופאית אחרת – שרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום. גם וולסטרום הוחרמה ע"י ממשלת ישראל. התירוץ שניתן לה היה אמנם טכני אך ברור שהסיבה האמיתית היתה התבטאויותיה ומדיניותה הנחשבות בירושלים כאנטי-ישראליות. פוליטיקאים כמו יובל שטייניץ ויאיר לפיד אפילו כינו את וולסטרום אנטישמית. כך, במרחק של שבועות בודדים, החרימה ישראל מסיבות דומות שני מנהיגים אירופיים שביקרו בארץ.
הדבר המעניין בתקריות הדיפלומטיות האלו הוא שוולסטרום ובאי הם הפכים מוחלטים. וולסטרום היא אשת שמאל וסוציאל-דמוקרטית, תומכת נלהבת של האיחוד האירופי המקדמת מדיניות המדגישה ערכים של צדק חברתי, פמיניזם וזכויות אדם. באי, לעומתה, הוא איש ימין, שמרן ולאומן הנאבק ב"טכנוקרטים מבריסל" ותומך בסגירת גבולותיה של אירופה. המחנות הפוליטיים של באי ווולסטרום לא מסכימים ביניהם על כלום, הם מבוססים על ערכים מנוגדים, יש להם אינטרסים מנוגדים והם נאבקים זה בזה בכל רחבי היבשת. רק דבר אחד מאחד אותם – אף אחד לא מחכה להם בנתב"ג.
החרם הישראלי הוא רק צד אחד של המטבע. הצד השני חשוב בהרבה. הפוליטיקה האירופית של השנים האחרונות היא סוערת ומלאת מחלוקות. סוציאל-דמוקרטים נלחמים בניאו-ליברלים, מפלגות פופוליסטיות תוקפות מפלגות ממוסדות, פותחי שערי ההגירה נאבקים בבוני החומות. עם זאת, כשמדובר בסכסוך הישראלי-פלשתיני, כולם מדקלמים את אותו טקסט. זוהי תופעה מוזרה ומעניינת – נוצרים-דמוקרטים וסוציאליסטים, ירוקים ופשיסטים, גזענים והומניסטים, כולם עוצרים לרגע את ההתקוטטות, מיישרים קו ומדקלמים את שלושת המילים שבישראל כבר יצאו מזמן מהאופנה – פתרון שתי המדינות.
צודק מי שאומר שהסכסוך הישראלי-פלשתיני כבר לא נמצא בראש סדר היום של אף אחד. אך ככל שנדרשים אליו תמימות הדעים לגבי פתרון שתי המדינות חובקת עולם. מילים רבות כ"כ הוקדשו להחלטת הנשיא אובמה שלא להטיל ווטו על החלטת מועצת-הביטחון 2334, שתשומת הלב הוסבה מרשימת התומכים בה. לצד חשודים מידיים כמו מצרים ווונצואלה היו שם גם בריטניה, ספרד וניו-זילנד. כמו ברשימות השחורות של משרד-החוץ, ישראל הצליחה בבניין האו"ם בניו-יורק לאחד את הבלתי ניתן לאיחוד. הרוסים שיתפו פעולה עם האוקראינים והסינים הלכו יד ביד עם היפנים. את וולסטרום ובאי קל להחרים, אך מה תעשה ישראל עם הנשיא פוטין ורה"מ מיי שאפשרו גם הם את ההחלטה?
מהי בעצם הסיבה לתמימות הדעים הזו כלפי ישראל? יש שיטענו שזו האנטישמיות. ואכן, ככל שמדובר באירופה אין ספק שהאנטישמיות חדרה לכל המחנות הפוליטיים ולחלקים רבים של החברה. אחרים יטענו שהכל עניין של אינטרסים. מדיניות אנטי-ישראלית משתלמת גם לימין וגם לשמאל האירופי משיקולים אלקטורליים וגאו-פוליטיים. השמאל, כך הם טוענים, פונה למצביעים בעלי רקע מוסלמי והימין מתחנף לאנשי הון ושלטון מהמזה"ת. הסבר נוסף, או אולי נכון יותר לקרוא לו נחמה, טוען שדעת-הקהל העולמית היא מעין מפלצת מופרעת שלא ניתן לשלוט בה. האירופאים עזרו ליהודים אחרי מלה"ע השנייה, היום הם בעד הפלשתינים ומחר גם זה יעבור להם. בסופו של דבר תימצא קוניונקטורה פוליטית שתפתור את הבעיה. זהו הפתרון שהתחבב בזמן האחרון על הימין הישראלי וגם אותו ניתן לתאר בשלוש מילים בלבד: הנשיא דונלד טראמפ.
אבל גם אם יש אמת מסוימת בהסברים אלו הם מסתירים אמת פשוטה וחשובה בהרבה. פיסת הנדל"ן הבעייתית הזו במזרח הים-התיכון נמאסה על מרבית מקבלי ההחלטות בעולם. חוסר היציבות שלה, הנטייה שלה להתלקח ללא יכולת שליטה על הלהבות וחוסר היכולת לקבל עם מנהיגיה החלטות רציונאליות הם מאפיינים שמנוגדים לאינטרסים של מרבית המדינות. יש אמנם בזירה גורמים שמרוויחים מהכאוס המזרח-תיכוני וייתכן שפירומנים מסוגו של הנשיא טראמפ יהפכו לנפוצים יותר במסדרונות השלטון העולמיים אך מי שיש לו עניין ביציבות, בערכים דמוקרטים ובפיתוח כלכלי מבין שפתרון שתי המדינות הוא היחידי שיכול לספק אותן (שלא לדבר על מי שיש לו יומרה לדאוג לשלום רווחה וצדק). כך, בעניין זה ובעניין זה בלבד, מתלכדים האינטרסים של לוחמי זכויות האדם המתעניינים בדיכוי הפלשתינים עם אלו של הניאו-ליברלים המתעניינים בסטרטאפים ישראלים ושל שונאי הזרים שרוצים שהמזרח-התיכון יפסיק לשלוח אליהם את הצרות שלו בדמות פליטים ופיגועים. המניעים שונים אך המסקנות דומות.
ובסופו של יום כל זה הרי לא חשוב. העולם יכול אמנם להיות ציני ואכזרי אבל לפעמים מה שכולם אומרים הוא באמת נכון. על כל חסרונותיו של פתרון שתי המדינות איש עוד לא הציע פתרון אחר שישמר את מדינת ישראל כמדינת לאום נורמלית, מודרנית ודמוקרטית לאורך שנים. אפשר לגרש מהארץ את כל המנהיגים הזרים שאומרים זאת, אפשר להפציץ את העולם בסרטוני הסברה בפייסבוק ואפשר לעצום עיניים ולצעוק אנטישמיות עד מחר. אבל כמו ילד המניח ידיו על עיניו כדי שלא ימצאו אותו, ההנהגה הישראלית צריכה לקחת בחשבון שגם כשעוצמים עיניים המציאות עדיין כאן.
הטרגדיה בחאלב מעוררת שוב את דעת־הקהל בעולם המערבי ומחזירה לזמן מה את העניין במלחמת האזרחים בסוריה. אבל הזוועות בסוריה נמשכות כבר שנים רבות ובמקרה של אירופה, הן גם שולחות תזכורת קבועה בדמותם של פליטים הנמלטים מאזורי הקרבות ומבקשים מקלט במדינות היבשת. אף שרק אחוז קטן של פליטי המלחמה בסוריה מגיעים לאירופה ואף שישנן מדינות, כמו טורקיה ולבנון, הנושאות במירב הנטל, מה שמכונה "משבר הפליטים באירופה" מעורר סערה פוליטית וחברתית ברחבי היבשת. אין ספק שמרבית האירופאים מזועזעים מהדיווחים על מעשי טבח, אך כשמדובר בסיוע ממשי לקורבנות הבורחים על נפשם, התמונה מורכבת יותר, שכן המדיניות כלפי המהגרים מסוריה וממדינות אחרות, רחוקה מקונצנזוס. היא מכריעה מערכות בחירות, מחזקת ומחסלת מפלגות ומוציאה המונים לכיכרות. אך אלו רק הביטויים הפוליטיים של המשבר. בלב הסערה הפוליטית, מעבר להמון, ישנם גם בני-אדם. מבקשי-המקלט עצמם, כמו גם אנשי הקהילות האירופאיות הקולטות אותם. אלו אינם רק נתונים סטטיסטיים, הם אנשים הנתונים בסיטואציה מורכבת וטעונה המתמודדים עם אחד המשברים ההומניטריים החמורים ביותר שידעה היבשת בשנים האחרונות. הכתבה שלי המתפרסמת היום בהארץ מספרת על פרויקט אומנותי קטן המתעד את המפגש בין כמה מבקשי-המקלט וקולטיהם. האנשים שראיינתי לכתבה זו היו מעוררי השראה – הם התגברו על הפחד והחשדנות ונרתמו לעזרתם של זרים מוחלטים. הם הפגישו עולמות רחוקים ויצרו קשר אנושי ועמוק בצילה של טרגדיה.
פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.3164268
פרויקט האומנות של הצלם אוברי ווייד , No Stranger Place שמו, נעשה בשיתוף פעולה עם סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR). הוא יצא לדרך כאשר ווייד עבר להתגורר בברלין ונחשף להמוני מבקשי-המקלט שהגיעו באותה עת לגרמניה. ווייד, צלם תיעודי במקצועו שכבר תיעד חברות במצבי משבר במקומות כמו סיירה-ליאון ונפאל, לא נשאר אדיש. בראיון הוא מספר שכמו ברלינאים רבים הוא ובת-זוגו אירחו משפחה מאפגניסטאן לסופ"ש בביתם. חוויה זו והחשיפה היומיומית לאופן בו קולטת החברה האזרחית בברלין את הפליטים הביאו אותו להחלטה לתעד את האירועים. "דברים מדהימים קורים כאשר נוצרות מערכות-יחסים בין אנשים", אומר ווייד, "צילום, ובמיוחד צילום דיוקנאות, הוא דרך חזקה להציג את הדברים מבחינה וויזואלית. כאשר רואים תמונות של בני-אדם במפגש כזה מזהים מיד מה קורה ומה טיב הקשר". ווייד ובת-זוגו התחילו בפרויקט באופן עצמאי בברלין ואח"כ, בעזרת UNHCR, הרחיבו אותו לאוסטריה ולשוודיה.
במהלך העבודה על הפרויקט צילם וויד כשלושים משקי-בית אירופאיים שאירחו פליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטן. פגישותיו כללו, בין השאר, משפחה יהודית מברלין המארחת פליט מדמשק, זוג אוסטרי המארח אם חד-הורית מאפגניסטאן וזוג נשים נשואות מגוטנבורג המשכנות בחדר האורחים שלהן פליט מחאלב ואת שני ילדיו. ווייד בחר לצלם אותם בסגנון מוכר – תמונות מבוימות בתוך הבית או בסמוך אליו בסגנון הדיוקן המשפחתי האירופי הקלאסי. "זו שפה וויזואלית שבחרתי בה כדי להעביר מסר ולהתחבר לקהל", מסביר ווייד, "יש לסגנון הזה משמעות באירופה. אנשים מזהים אותו ואני מקווה שהוא גורם להם לשאול את עצמם מה היא משפחה ומהי המשמעות של פתיחת בית לאורחים ויצירת מערכות-יחסים חדשות".
ווייד מודע לכך שלא כל האירופים פותחים את בתיהם וכמו כל אזרח אירופאי הוא מכיר גם את תנועת הנגד – את הגזענות, שנאת הזרים וסגירת הגבולות. עם זאת, הסיפורים שהוא מביא באמצעות התמונות מציגים, לדבריו, תמונת מציאות חשובה לא פחות. "פגשנו אישה באוסטריה בשם סבינה", הוא מספר, "היא גרה בכפר קטן של כשישים משפחות ומארחת אישה מאפגניסטן ואת בתה הקטנה. לפני שהפליטה הגיעה אמרו תושבי הכפר למארחת העתידית שהיא מטורפת. אמרו לה שישדדו אותה, שינצלו אותה ושזה מסוכן. אבל עכשיו כשהפליטה, נורייה, והבת הקטנה שלה חיות שם, הקהילה כולה נרתמת לעזרתן. אנשים שינו את עמדתם לגבי הנושא כי מישהו הראה להם אלטרנטיבה. זה מה שהפרויקט שלי מנסה לעשות. אנחנו מספרים את הסיפורים האלו לקהל גדול ומנסים להשיג את אותה התוצאה בקנה-מידה גדול יותר".
=====
אלקומיט אלחאמד יצא למסעו מהעיר א-רקה שבצפון סוריה הנמצאת בשליטת דאע"ש. עכשיו, כשהוא יושב בבית-קפה במאלמו שבשוודיה הוא יכול לספר את סיפורו בחופשיות אבל זה לא היה תמיד כך. אלחאמד הוא בן למשפחה חילונית, הומוסקסואל מוצהר, בן 24 העוסק באומנות. הופעתו החיצונית איננה מה שרוב האנשים מדמיינים כאשר חושבים על פליטים מהמזה"ת. אצבעותיו צבועות לק שחור, יש לו קעקועים, עגילים ונזם באף. הוא מדבר בקצב מסחרר, באנגלית מצוינת וסיפור הגעתו לשוודיה הוא אופייני לפליטים רבים. הוא הטלטל בסירה רעועה בים התיכון, עבר אינסוף נקודות ביקורת, חצה חומות וגדרות תיל והוברח ע"י מבריחים רודפי-בצע במשאיות צפופות ומסריחות. שוטרי גבול קיללו אותו, רשויות הגירה הפשיטו וחקרו אותו והוא נחשף לכל המוות והמצוקה של נתיבי הפליטים לאירופה. מסעו עבר דרך תורכיה, יוון, מקדוניה, סרביה, קרואטיה, סלובניה, אוסטריה, גרמניה, איטליה וצרפת ותיאוריו מזכירים את סיפורי העקורים של סוף שנות הארבעים, עולם של אנשים העומדים בתור לקערות מרק וחולמים על אישורי מעבר. אבל לצד הטרמינולוגיה הזו סיפורו של אלחאמד כולל גם סצנות מודרניות לגמרי. הוא מספר על טור אינסופי של בני-אדם ההולכים ברגל בחושך ונראים מרחוק כשורת נקודות זוהרות בגלל מסכי הטלפונים המוארים, הוא מתאר מבקשי-מקלט המחפשים מקום להטעין סוללה כדי לעדכן על מצבם בפייסבוק, צוותי טלוויזיה זרים המשדרים בשידור חי וסטודנטים ממדינות עשירות המחלקים מזון ומציעים עזרה. ברוח זו, החזיק אלקומיט בתיקו במשך המסע כולו חטיפי שוקולד, דיסקים של ביורק וליידי גאגא ועותק של "חמישים גוונים של אפור".
כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא נקלט באחד ממחנות הקליטה במדינה והחל לתכנן את חייו מחדש. לאחר כשלושה חודשים נכנסה לתמונה לינֶאָה טֶל, סטודנטית ואם חד-הורית מעיירה קטנה בדרום שוודיה שרצתה לתרום משהו ולסייע לפליטים. "אני לומדת, עובדת ויש לי ילד", היא מספרת, "כך שאין לי זמן רב ואין לי הרבה כסף. בכל זאת רציתי לתרום משהו והחלטתי שהחדר הפנוי שיש בדירה שלי ישמש לזה. יצרתי קשר עם ארגון Refugees Welcome וכעבור זמן מה אשת הקשר של הארגון התקשרה ואמרה שהיא מצאה לי זיווג מושלם. לאחר מכן אלקומיט כתב לי מייל והציג את עצמו, הוא הציע שנשוחח בסקייפ והחיבור היה מיידי. שבועיים אח"כ הוא עבר לגור אצלי". "לפני שנפגשנו היו לי חששות", ממשיך אלקומיט את הסיפור, "חשבתי מה יהיה אם זה לא ייסתדר, אם לא נרגיש בנוח, אבל המפגש הראשון היה מדהים. היא גרמה לי להרגיש כמו בן משפחה, לא כמו אורח ועכשיו יש לי חדר מדהים, עם נוף יפה ואפשרות לעסוק באומנות שלי".
התוכניות של אלחאמד הן ללמוד שוודית, להתקבל לאוניברסיטה ולהיות אומן. הוא מרגיש בבית והוא בהחלט לא מתכוון לחזור לסוריה. מטבע הדברים הוא יעזוב את דירתה של לינאה בשלב מסוים אבל בינתיים הסידור מתאים לכל הצדדים כולל בנה בן התשע של לינאה המנצל את האורח מסוריה כדי להתאמן על האנגלית שלו. טל עצמה לא היססה הרבה לפני שהיא פתחה את ביתה, היא מודה שהעובדה שאלקומיט הוא הומוסקסואל ושהוא הגיע דרך אנשי ארגון שהיא מכירה הקלה על ההחלטה (אבל היא מקווה שהיא היתה מקבלת החלטה דומה גם עם מישהו אחר). "ההתנסות הזאת לימדה אותי שלעולם לא אבין לגמרי את העולם. אבל אנשים הם יותר דומים ממה שנדמה. גם אם הם באים ממקומות שונים מאוד", היא אומרת, "אני ואלקומיט די דומים, הילדות שלנו היתה דומה, אנחנו שומעים אותה מוסיקה, רואים את אותן סדרות. העולם הוא גדול מאוד אבל במובן מסוים גם קטן מאוד", היא מסכמת.
אלקומיט ולינאה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade
============
לא רחוק מביתה של לינאה, בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, מתגורר לארס אסקלונד, אדריכל במקצועו שדירתו סמוכה לתחנת הרכבת המרכזית בעיר. במהלך 2015 הוא צפה באלפי הפליטים שהגיעו לשוודיה והחליט לעשות משהו. הוא הציע לרשויות לארח בביתו מבקשי-מקלט אבל נענה בשלילה. אסקלונד החליט לקחת יוזמה וניגש למרכז הקליטה הסמוך. אם הרשויות לא יסדרו לו מישהו לארח, הוא חשב, הוא יעשה את זה בעצמו. במרכז הקליטה הוא פנה לבחור שעמד בתור ושאל אותו אותו אם הוא לבדו. הבחור אמר שיש לו אישה וילדים קטנים ואסקלונד החליט שהוא לא יכול לקחת אחריות על משפחה שכזו. מאחורי הבחור עמד בחור נוסף, וואליד לבבידי, בן 29 מדמשק. הוא היה הבא בתור. "לארס שאל אותי ארבע שאלות", נזכר וואליד, המכונה וואלֶה, "מאיפה אתה?" היתה השאלה הראשונה. עניתי שאני מסוריה. "האם יש לך כאן משפחה?" המשיך לארס, כן, עניתי, אשתי בחדר למעלה, "האם אתה מוסלמי?" היתה השאלה השלישית. גם עליה עניתי בחיוב".
בשלב זה מתערב אסקלונד וממשיך את הסיפור. "הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אותו אם הוא פונדמנטליסט. הוא אמר שלא. ואז אמרתי לו: בוא, יש לי משהו בשבילך". אסקלונד אמר לפליט הסורי הצעיר שהוא מעוניין לארח משפחה קטנה בדירה שלו ונתן לו את מספר הטלפון שלו כדי שיתקשר אליו אחרי שיחשוב על זה ויבקש את אישור השלטונות. למרות שהרשויות התכוונו להעביר את הזוג הצעיר לעיר אחרת בצפון שוודיה, אסקלונד התעמת איתם ובסופו של דבר קיבל אישור לארח את וואלה ואת אשתו פארה, בת ה-25 בביתו. כעבור מספר שבועות הצטרף אליהם גם אחיה של פארה, מילאד, 22, שעזב איתם את סוריה והגיע לשוודיה כמה ימים לפניהם.
וכך, מצא את עצמו האדריכל השוודי חולק את ביתו עם שלושה צעירים סורים. דירתו של אסקלונד היא מרשימה. היא בקומה חמישית של בניין באזור טוב, יש בה מרפסת עם נוף יפה ויצירות אומנות רבות. וואלֶה, פארה ומילאד חולקים חדר בדירה ומספרים על מעין שיגרה שהתפתחה בה. הם לא נכנסים לאזור המגורים של אסקלונד עד שהוא מתעורר בבוקר, הם עוזרים בעבודות הבית ולמרות שמדי פעם חסרה קצת פרטיות היחסים בינם לבין אסקלונד טובים וחמים. הם חולקים ארוחות, יוצאים יחד לטיולים ולאירועים וחשוב מכך, במטבחו המרווח ובעזרתם של שכניו ומכריו, אסקלונד מארגן לאורחיו קורס הכרות עם החברה השוודית. בערבים, אחרי העבודה, הוא דן איתם בסוגיות אקטואליות ומלמד אותם שוודית. אסקלונד רואה בעניין אקט פוליטי בעל הקשר הסטורי. "בעבר שוודיה קלטה אלפי אנשים", הוא אומר ומזכיר את ימי מלה"ע השנייה, "קלטנו יהודים שהגיעו מדנמרק ופליטים מפינלנד ומהמדינות הבלטיות. כשהייתי ילד חלקנו הכל עם פליטים למרות שהיינו עניים מאוד. למרות שבשוודיה היו אז פחות כסף ופחות אנשים, טיפלנו במי שהיה צריך. פעם סמכנו על אנשים. היום פחות".
וואלֶה, פארה ומילאד הם צעירים משכילים ומודרנים. הם למדו כלכלה ומנהל עסקים, חיו חיים נורמליים בסוריה ונאלצו לעזוב כאשר מלחמת האזרחים העמידה את חייהם בסכנה ממשית. אחרי המסע הקשה לאירופה הם מתכוונים להשתקע בשוודיה, לעבוד וללמוד בה ולהנות מאפשרויות שלא היו להם קודם. "בסוריה אין חירות לנשים", אומרת פארה, "כשחייתי שם לא יכולתי לדמיין את החופש שיש כאן. לא ידעתי על זה כלום. אני לא רוצה לאבד את זה ובעתיד הייתי רוצה לעבוד בעבודה שתהיה קשורה לנשים ולזכויות שלהם". גם מילאד מרגיש בבית בשוודיה. "אני מרגיש שאני כאן כבר עשר שנים, אני עושה מה שאני רוצה, יש לנו חברים כאן וכולם נחמדים אלינו". וואלֶה מסכם את מסעם עד כה. "אנחנו משתנים והאנשים שאנחנו הופכים להיות הם תוצאה של החוויות שעברנו והאנשים שפגשנו". לגבי התמונה הרחבה יותר הוא אומר: "דת, פוליטיקה וארץ המוצא שלנו לא צריכים לפגוע באנושיות שלנו. אם מסתכלים על הצד האנושי יודעים מה טוב ומה רע".
להרתמות האירופאית לסיוע לפליטים יש גם זווית ישראלית בדמות יהודים וישראלים החיים באירופה ושותפים גם הם במאמץ. אחת מהם היא אושרית ליבק שוורץ, 38, החיה בשוודיה מאז 2003. "בספטמבר 2015 הרשויות בשוודיה החלו לחפש משפחות אומנה לבני-נוער", היא מספרת, "אנחנו פתחנו את ביתנו לשלושה נערים שגרו אצלנו בתקופות שונות. הראשון היה נער שנחטף ע"י אנשי הטליבאן באפגניסטן בתור ילד, סומם, עבר עינויים וגויס לשרת בצבאם. לבסוף הוא הצליח לברוח, אביו נתן לו את חסכונות המשפחה והבריח אותו לגבול כדי שיברח לאירופה. הבחור השני הגיע גם הוא מאפגניסטן אבל מהצד השני של המערכה – הוא ברח ממעשי הטרור של הטליבאן. הבחור השלישי הגיע מכורדיסטן שבעירק שם הוא היה חייל בצבא שנלחם נגד דאע"ש. הוא איבד המון חברים בקרב ולבסוף ברח לאירופה. שלושת הנערים שילמו למבריחים כדי לחצות את הים ושלושתם איבדו חברים בדרך".
אושרית, שחיה באזור העיר אופסלה שבמרכז שוודיה עם בעלה רוני ושני ילדיה ליעם, 10, ואריאל, 5, קיבלה פניה מחברה שאימצה פליטים בעצמה וסיפרה לה שחסרות משפחות אומנה נוספות. היא חשבה על העניין עם המשפחה וקיבלה החלטה חיובית. "כבר למחרת נציגי הרשויות היו אצלנו בבית", היא מספרת, "הם עשו עלינו תחקיר שכלל בדיקת עבר פלילי, חובות, עיקולים ורישומים במשרד הרווחה. הם דיברו עם בתי-הספר של הילדים ומקומות העבודה שלנו ותוך שבוע שאלו אם אנחנו מעוניינים בשלושת הנערים. תפקידנו היה לספק להם מגורים וצרכים קיומיים כמו אוכל והגיינה, לדאוג שהם יתחילו ללכת לביה״ס, יבצעו את הבדיקות הרפואיות וחשוב מכל, לחשוף אותם לחיי משפחה שוודיים כדי שיתחילו להתאקלם בחברה".
רציתי לשבור את המיתוס שמוסלמים ויהודים לא יכולים לחיות יחד בשלום", מסבירה אושרית, "רציתי שהילדים יבינו שזה לא משנה מאיפה אתה ובמה אתה מאמין אתה קודם כל בן-אדם. אני חושבת שצריך להושיט יד למי שנמצא בצרה ויש לי חולשה מיוחדת כשמדובר בילדים ובני-נוער. אף ילד לא בוחר את המציאות שאליה הוא נולד וילדים הם תמיד הקורבן. הילדים שלי יעשו מה שאני עושה, לא מה שאני אומרת, כך שמבחינתי זאת היתה הדרך היחידה להבהיר להם שאין צורך לפחד מהאחר, שבעצם כולנו אנשים עם אותם צרכים ורגשות. אני גם מאמינה שזו הדרך היחידה לשבור את מעגל השנאה. היה לי ברור שסביר להניח שהנערים עצמם לא פגשו יהודים בחייהם וכל מה שהם יודעים על יהודים מבוסס על שמועות והפצת שנאה".
"המצב הנפשי של הנערים היה מאוד מורכב כשהגיעו, הם עברו טראומות נוראיות ומסעם היה כרוך בקשיים רבים. כשהם הגיעו לכאן הכל היה שונה בשבילם, הם לא הבינו אף מילה ואורח החיים שלנו רחוק שנות אור ממה שהם מכירים. הם התפעלו מהמטבח שלנו, למשל, כי האמהות שלהם מכינות אוכל במשך יום שלם על אש פתוחה בזמן שאני מבשלת תבשיל לארוחת ערב בחצי שעה. גם חוסר הוודאות סביב הבירוקרטיה של אשרות השהייה היה קשה. זה היה מאתגר ומתיש ריגשית". ואלו לא היו הקשיים היחידים. "זה לא פשוט להכניס שלושה אנשים זרים לגמרי לבית שלך", מספרת אושרית, "אנחנו לא תמימים וידענו שהם באים ממציאות שהם היו חייבים לשרוד. עם זאת, הם קיבלו מיד מפתחות לבית והתייחסנו אליהם בכבוד וציפינו לקבל כבוד בחזרה. אני זוכרת שאחד מהם אמר שהוא מעריך שאנחנו לא מתייחסים אליו בתור פחות שווה, מבחינתנו הם היו בני בית לכל דבר. הילדים שלנו היו סקרנים. הם הכירו את העניין מהתקשורת והבן הגדול מאוד התרגש והיה מאוד גאה וסובלני. הבת הקטנה לא ממש הבינה מה ומי אבל הכל הרגיש ממש טבעי. גם לנערים זה היה מאוד טבעי לתת תשומת לב לילדים שלנו כי גם להם יש אחים ואחיות קטנים שהם השאירו מאחור".
כיום, לאחר מספר חודשים, הנערים כבר עזבו את משפחת ליבק-שוורץ ועברו למגורים אחרים במסגרת חייהם החדשים בשוודיה. "זאת היתה תקופה מאוד אינטנסיבית", מסכמת אושרית, "אני חושבת שלמדנו המון על הטבע האנושי וגם על עצמינו. השגנו את המטרה. עזרנו למי שהיה זקוק לעזרה, הילדים שלנו גדלו בתור בני-אדם ובהחלט הייתי עושה זאת שוב אם המצב ידרוש זאת".
הצלם אוברי ווייד מסכם את פרויקט הצילום שלו באופן דומה. "מה שלמדתי לאורך המסע הזה", הוא אומר, "הוא שבמצבים כאלו יש לנו תמיד שתי ברירות – להגיב מתוך פחד או מתוך אמון באדם. בעבור מי שבחר להגיב מתוך אמון, מי שהיה נדמה תחילה כאחר וכזר הפך מהר מאוד להיות מוכר, מישהו שאפשר להתייחס אליו ולקיים איתו מערכת-יחסים".
הילדה אריאל ליבק שוורץ ושניים מהפליטים שחיו בבית משפחת ליבק שוורץ
דווקא בסוף השבוע הזה, על רקע הדיווחים על המתרחש בסוריה חשוב לחזור לסיפור העלמותו ומותו של ראול וולנברג. מעבר להשוואות בין ההתרחשויות באירופה של שנות הארבעים לסוריה של היום, עצוב להשוות את הכוחות שעומדים מאחורי האסון – מאבקים על כוח, על שליטה ועל כסף. ראול וולנברג נלחם ומת בקרב על ערכם השווה והאינסופי של כל בני-האדם וקדושתם של החיים. בני משפחתו הבכירים לעומת זאת נאבקו על קדושתם של חוזים.
התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3152207
לפני מספר שבועות הוכרז בשוודיה על מותו של אדם שכמעט בוודאות נפטר כבר לפני עשרות שנים. מושא ההצהרה, הדיפלומט השוודי ראול וולנברג, נעדר מאז 1947 אז היה ככל הנראה בשבי שירותי הביטחון הסובייטים בכלא לוביאנקה שבמוסקבה. מכיוון שהרוסים לא הודיעו באופן רשמי מה עלה בגורלו ומכיוון שחוקרים שונים לא הצליחו להוכיח מעבר לכל ספק שוולנברג הוצא להורג או נפטר בכלא, הרשויות השוודיות מעולם לא הכריזו רשמית על מותו. כל זה נגמר במרץ השנה אז פנתה משפחת וולנברג לרשות המיסים השוודית האמונה על מרשם האוכלוסין במדינה בבקשה להצהיר רשמית על מותו. הרשות הכריזה שאם וולנברג לא יתייצב בפניה או שמידע נוסף לא יתקבל בעניינו תוך שישה חודשים, וולנברג יוכרז כמת.
"תאריך המוות הרשמי נקבע ל-31 ביולי 1952", הודיעה פיה גוסטפסון בכירה ברשות המיסים בסוף אוקטובר, "זהו תאריך פורמלי בלבד. חוקית עלינו לבחור תאריך המרוחק חמש שנים לפחות מהיעלמותו של וולנברג ועד יולי 1947 היו עדיין סימני חיים". במקביל נמסר מטעם המשפחה ש: "ההצהרה על מותו היא דרך להתמודד עם הטראומה שחווינו, לסיים את השלב הזה ולהמשיך הלאה". כך סגרו השוודים את תיק וולנברג אך השאירו שאלות רבות בלתי פתורות. מה באמת עלה בגורלו? מדוע לא נעשו מאמצים רבים יותר לאתרו? האם היו גורמים שהיה להם אינטרס להשתיק את הפרשה? ומדוע משפחתו חיכתה שבעים שנה עד שהחליטה "להמשיך הלאה", מושג מעט מוזר שכן אמו ואביו המאמץ של וולנברג התאבדו ב-1979, אחיו נפטר לפני שבע שנים ואחותו היא בת 95.
סיפורו היעלמותו של וולנברג התחיל כאשר הוא הגיע לבודפשט ביולי 1944 כשליח דיפלומטי תחת מינוי אמריקאי-שוודי. בשלב זה נשלחו כבר למעלה מ-400,000 מיהודי הונגריה למותם באושוויץ. משימתו של וולנברג היתה להקטין את מימדי האסון והוא אכן הציל אלפים רבים מהיהודים שנותרו בבודפשט מגורל דומה. הוא הנפיק להם דרכוני חסות שוודים, הסתיר אותם בבתי-מחסה ששכר וניהל מו"מ עם הרשויות שמנע את מותם של יהודים רבים. בסוף המלחמה, הוא נעצר ע"י הרוסים בחשד לריגול ועל פי מרבית החוקרים והעדויות הוא הוצא להורג ב-1947 כאשר הוא בן 34 בלבד. למרות שלאחר מותו הוא הוכר כחסיד אומות העולם ונודע כסמל לגבורה ולפעולה מוסרית בתנאים הנוראים של אירופה הנאצית, באופן מפתיע לא התגייסה הממשלה השוודית לבירור גורלו ועשתה מעט מאוד על מנת לחלצו. מפתיעה עוד יותר היא העובדה שאפילו משפחתו המורחבת לא התגייסה להצילו. דומה שבזמן שוולנברג הפך לסמל ברחבי העולם דווקא השוודים שכחו ממנו.
על מנת להבין את הפסיביות השוודית בעניין זה יש להבין את מעמדה של משפחת וולנברג בשוודיה. הוולנברגים הם המשפחה העשירה והמשפיעה ביותר במדינה כבר למעלה מ-150 שנה. הם החזיקו ומחזיקים עדיין בחלק גדול מאוד מהמגזר הבנקאי ומהתעשייה בשוודיה כמו גם בהשפעה פוליטית לא מבוטלת. ראול וולנברג לא הספיק להגיע לצמרת הפעילות העסקית המשפחתית אך שליחתו לבודפשט היתה ידועה ומקובלת על בכירי המשפחה, יעקוב ומרקוס וולנברג, שגם התכתבו איתו במהלכה.
"מרקוס ויעקוב וולנברג שימשו כאנשי קשר בין משרד החוץ השוודי לבין הבריטים והגרמנים והם היו וודאי מודעים למו"מ שהביא לשליחות ההומניטרית של בן משפחתם בבודפשט", אומר ההיסטוריון דר' פול א.לוין המתגורר בברלין, מומחה לתפקידה של שוודיה במלה"ע השניה שגם כתב ספר על וולנברג, "מצד שני היו לוולנברגים עסקים ואינטרסים כלכליים עם הגרמנים. במאי 1944, למשל, שבועות מעטים לפני D-day, דיפלומט אמריקאי דיבר עם מרקוס וולנברג על האינטרס המוסרי לעצור את הסחר עם הגרמנים. וולנברג ענה שהם אינם יכולים לעשות זאת בגלל חוזים מחייבים. כשהדיפלומט אמר שבזמנים כאלו יש דברים חשובים יותר מקדושתם של חוזים השיב וולנברג שאין דבר חשוב יותר מקדושתם של חוזים".
האמביוולנטיות של משפחת וולנברג כלפי המתרחש באירופה בשנות הארבעים היתה חלק ממה שלוין מכנה הפרדוקס השוודי ומיתוס הנייטרליות השוודית. "לפני המלחמה ובתחילתה השוודים היו אדישים לגורל יהודי מרכז אירופה", אומר לוין, "האדישות הפכה למדיניות אקטיבית להצלת היהודים ב-1942 עם החלת הפתרון הסופי בנורבגיה ש-50% מיהודיה נמלטו לשוודיה. מדיניות ההצלה השוודית התקדמה בהדרגה, ב-1943 יהודי דנמרק ניצלו כשהוצע להם מקלט בשוודיה, הפעילות הדיפלומטית בבודפשט ב-1944 הצילה עד עשרים אלף יהודים (דר' לוין כופר במה שהוא מכנה המיתוס לפיו וולנברג הציל 100,000 יהודים, ד.ס) ואלפים נוספים ניצלו בזכות האוטובוסים הלבנים של הצלב האדום השוודי בסוף המלחמה. הפרדוקס הוא שלכל אורך הזמן הזה מכונת המלחמה הנאצית והתעשייה הצבאית הגרמנית המשיכו לפעול בזכות ברזל שסופק ע"י השוודים".
האינטרסים הכלכליים השוודיים השפיעו גם על גורלו של וולנברג אחרי המלחמה. "בעוד הוריו של וולנברג עשו כל מאמץ לגלות מה עלה בגורלו של בנם, הענף המשפיע יותר של המשפחה, בראשות מרקוס ויעקוב, יכול היה לעשות הרבה יותר", אומר לוין, "הם בקלות יכלו להתקשר לראש-הממשלה השוודי במהלך 1945-6 ולדרוש פעולה נחושה יותר אבל הם לא עשו זאת". נהוג לפרש את הפסיביות השוודית בעניין זה כניסיון של שוודיה הנייטרלית לא להרגיז את הרוסים, השכנים האימתניים ממזרח, בזמן המלחמה הקרה, אבל לפי לוין יש סיבה נוספת. "אחרי המלחמה משפחת וולנברג היתה מעוניית בעסקים עם הסובייטים, הם רצו להלוות להם בערך 250 מיליון דולר והם, כמו גם הממשלה, מאוד לא רצו להרגיז את סטאלין".
האם ייתכן שראול וולנברג הופקר ע"י ממשלתו וחלק ממשפחתו בגלל אינטרסים כלכליים? האם השוודים ויתרו על מנופי הלחץ המועטים שהיו ברשותם ללחוץ על הרוסים בגלל שיקולים פוליטיים? ממש כפי שיש השערות שונות לגבי גורלו הפיזי של וולנברג, יש דעות שונות גם בסוגיה זו. לוין מספר על שני דיפלומטים משוויץ שנעצרו בבודפשט ע"י הסובייטים בנסיבות דומות והוחזרו לארצם כתוצאת מו"מ תקיף שניהלו השווייצרים. השוודים, לעומת זאת, טוען לוין, הפגינו אדישות מוסרית וחוסר באמפתיה ווולנברג נותר בכלא. יש המוסיפים שהפקרתו של וולנברג היא גם תוצאה של מנטליות כנועה ופסיבית הנמנעת מעימותים. ייתכן שיש אמת במרכיבים אלו אך בכל הנוגע ביחסם של השוודים לשואה חל שינוי משמעותי בסוף שנות התשעים אז יזמה הממשלה השוודית, בסיועם של אקדמאים כמו לוין וחוקר השואה הישראלי פרופ' יהודה באואר, סדרה של מפעלים חינוכיים, פוליטיים וחברתיים בנושא השואה ותפקידה הבעייתי של שוודיה בתקופתה.
בעבור ראול וולנברג זה היה כמובן מאוחר מדי. כל שנותר במקרה שלו הוא להכריז על מותו ולהתמודד עם מורשתו. ומורשתו, כך נדמה, היא רלוונטית מתמיד. במציאות נטולת מצפן מוסרי בה רוב אנשי הציבור הגיבו לתעשיית המוות בשילוב של יצר ההישרדות ושיקולים כלכליים ופוליטיים, ראול וולנברג שייך למיעוט מעורר ההשראה שהבדיל בין טוב לרע, בחר בטוב ושילם על כך את המחיר הגבוהה ביותר. זוהי מורשתו האמיתית ויש שיטענו שאירופה של המאה ה-21 זקוקה לה לא פחות מאירופה של שנות הארבעים.
A few weeks ago, the death was announced in Sweden of a person who almost certainly died decades ago. The individual in question, the Swedish diplomat Raoul Wallenberg, has been missing since 1947, when he is presumed to have been in the hands of the Soviet secret services, held in Moscow’s Lubyanka Prison. In the absence of an official Russian statement about Wallenberg’s fate, and because investigators and researchers were unable to prove beyond a reasonable doubt that Wallenberg was executed or died in prison, the Swedish authorities never formally declared him dead. That situation ended last March, when the Wallenberg family asked the Swedish Tax Authority, which oversees the population registry in the country, to pronounce him officially dead. The authority announced that if Wallenberg did not appear before it, or if no additional information was received concerning his case within six months, he would be declared dead.
“The official date of his death is 31 July 1952,” Pia Gustafsson, a senior official at the Tax Authority, said at the end of October. She added, according to the Guardian newspaper, “This date is purely formal. Legally, we must choose a date at least five years after his disappearance and there were signs of life until the end of July 1947.” A statement issued by the family noted that the declaration of death “is a way to deal with the trauma we lived through, to bring one phase to closure and move on.”
The Wallenberg case is closed, but many questions remain unresolved. What really happened to him? Why were no greater efforts made by his government to locate him? Were any of the authorities involved in the case interested in silencing the affair? And why did his family wait 70 years before deciding to “move on”? That’s a rather odd phrase in this context, since Wallenberg’s parents committed suicide in 1979, his brother died seven years ago and his sister is now 95.
The story of Wallenberg’s disappearance begins in July 1944, when he arrived in Budapest as a diplomatic envoy under an American-Swedish appointment. This was made possible when the newly created American War Refugee Board chose Wallenberg as its representative in Budapest and the Ministry for Foreign Affairs of neutral Sweden agreed to the American request to assign him to the local Swedish legation. By then, some 432,000 Hungarian Jews had been deported and most of them were murdered in Auschwitz over a period of just a few months. Wallenberg’s official mission was to reduce the scale of the disaster, and he was indeed able to save many of the thousands of Jews still remaining in Budapest from a similar fate. He issued them Swedish protective passports and hid them in buildings he rented, while holding negotiations with the authorities that allowed many Jews to survive.
At the end of the war, the Russians who now occupied Budapest arrested him on suspicion of espionage. According to most researchers and available testimonies, he was executed in 1947, at the age of 34. Surprisingly, even though he was declared one of the Righteous Among the Nations by Jerusalem’s Yad Vashem Holocaust memorial in 1963 and was hailed internationally as a symbol of heroism and moral action – the Swedish government did not make a great effort to discover what had befallen him and did very little to extricate him when it might still have been possible. Still more surprising is the fact that his extended family did not mobilize to save him.
'Sanctity of contracts'
To understand Swedish passivity in this regard, it’s necessary to know something about the standing of the Wallenberg family in Swedish society. For the past 150 years the Wallenbergs have been the richest and most influential family in the country. A large segment of the country’s industry and banking sector was and remains in their ownership, and they wield considerable political influence as well. Raoul Wallenberg did not reach the highest levels of the family’s business activity, but his mission to Budapest was known to and accepted by the family’s senior figures, Jacob and Marcus junior, who corresponded with him while he was in the Hungarian capital.
“On the one hand, Marcus junior and Jacob acted as liaisons between the Swedish Foreign Ministry and the British and Germans, and they were certainly aware of the negotiations that led to the humanitarian mission of their relative in Budapest”, says Dr. Paul A. Levine, a Berlin-based historian who is an expert on Sweden’s role in World War II and has published a book about Raoul Wallenberg.
“On the other hand,” Levine continues, “the Wallenbergs had business and economic interests with the Germans. In May 1944, for example, just a few weeks before the invasion of Normandy, an American diplomat spoke with Marcus Wallenberg junior about the moral interest of stopping trade with the Germans. Wallenberg replied that they could not do that, because of binding contracts. When the diplomat said that at such times there were more sacred things than contracts, Wallenberg replied that there is nothing more important than the sanctity of contracts.”
The Wallenberg family’s ambivalence about the events in Europe in the 1940s was part of what Levine calls the "Swedish paradox" and the "myth of Swedish neutrality".
“Before the war and at its start, the Swedes were indifferent to the fate of the Jews of Central Europe,” Levine says. “The indifference turned into active policy to rescue the Jews in 1942, with the start of the Final Solution in Norway, 50 percent of whose Jews fled to Sweden. In 1943, Denmark’s Jews were saved when they were offered a haven in Sweden. The diplomatic activity in Budapest saved up to 20,000 Jews [Levine rejects the “myth,” in his word, that Wallenberg saved 100,000 Jews], and thousands more were saved thanks to the White Buses of the Swedish Red Cross at the end of the war. The paradox is that during all this time the Nazi war machine and German industry continued to operate thanks to the iron ore supplied to them by the Swedes.”
Swedish economic interests also affected Wallenberg’s fate after the war, the historian adds: “Whereas Wallenberg’s parents made every effort to find out what happened to their son, the most influential branch of the family, headed by Marcus junior and Jacob, could have done much more. They could have easily contacted the prime minister of Sweden in 1945-46 and demanded firmer action. But they did not do so.”
Swedish passivity in this regard is usually interpreted as a means for the neutral country to avoid angering the Russians. Levine, however, puts forward another reason. “After the war, the Wallenberg family wanted to have business dealings with the Soviets. They wanted to loan them about $250 million, and they, like the government, very much wanted to avoid irking Stalin.”
Is it possible that Raoul Wallenberg was abandoned to his fate by his government and his family because of economic considerations? Did the Swedes forgo the few levers of pressure on the Soviets that were available to them because of political calculations?
Just as there are different conjectures about Wallenberg’s physical fate, there are also diverse opinions on this subject. Levine notes that two Swiss diplomats were arrested by the Soviets in Budapest under similar circumstances and were returned to their country following aggressive negotiations by the Swiss. In contrast, the Swedes displayed moral apathy and a lack of empathy, and Wallenberg remained in prison. It was not until the late 1990's that the Swedes’ attitude toward Wallenberg and the Holocaust in general changed dramatically. At that time, the government, with the aid of academics such as Levine and Israeli Holocaust scholar Yehuda Bauer, initiated a series of educational, political and social projects regarding the Holocaust and Sweden’s problematic behavior during the war years.
For Raoul Wallenberg, it was too late, of course. All that remains now is to declare him dead and learn from his legacy. And that legacy is more relevant than ever. In a situation void of a moral compass, when most of Europe's leading public figures responded to the Nazi death industry with a combination of survival instincts and economic and political considerations – Raoul Wallenberg belongs to the inspiring minority who differentiated between good and evil, and paid the highest price for his moral choices. That is his true legacy. Some would say that 21st-century Europe needs it no less than Europe of the 1940s.
שנים לא קלות עוברות על האיחוד האירופי. המשבר הפיננסי העולמי הכניס את גוש היורו למשבר חמור, פליטים מאפריקה והמזרח התיכון מאתגרים את מדיניות ההגירה, הבריטים החליטו לעזוב ולאומנים ואנשי ימין קיצוני מערערים על האופי הליברלי והקוסמופוליטי של האיחוד. כדי לבדוק מה צופן העתיד לאירופה, פגש דיוויד סטברו כמה מנהיגים צעירים, המשמשים כיום כחברי הפרלמנט ובעתיד יהיו אולי אלה שיעצבו את פניה של היבשת
פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3145299
הפרלמנט האירופי הוא מקום עבודה מיוחד מאוד. למרות שמושבו הרשמי הוא בשטרסבורג, מרכז פעילותו הוא בכמה בנייני משרדים ברובע האירופי בבריסל. אלה בניינים מודרניים מאוד המחוברים ביניהם בגשרים, מסדרונות ומעברים שוקקי חיים שבהם עוברים מדי יום אלפי פוליטיקאים, עוזרים פרלמנטרים, לוביסטים, עיתונאים ופקידים משלל תרבויות, לאומים ודתות המדברים ביניהם ביותר מ–20 שפות. לצד אולם המליאה עצמו, יש במקום משרדים וחדרי ישיבות, בתי קפה ומסעדות, אולפן טלוויזיה, מרכז עיתונות וגם קיוסקים, מכבסה, מספרה ושירותי תחבורה. 751 חברי הפרלמנט ממוקמים במשרדים צנועים למדי המסודרים לאורך מסדרונות המקושטים בכרזות פוליטיות הנושאות מסרים מפלגתיים. בסוף יום העבודה מתמלאים הפאבים והמסעדות של כיכר לוקסמבורג הסמוכה לפרלמנט במתמחים, סטודנטים ועובדי המוסדות האירופיים הצעירים הנהנים ממגוון הבירות, מתפריט מקומי מגוון ומאווירה בינלאומית.
רוב חברי הפרלמנט נמצאים בבריסל במהלך השבוע וחוזרים למדינותיהם בסופו, אם כי יש גם כאלו המעתיקים את מקום מגוריהם הקבוע לבריסל במהלך כהונתם. הם נוסעים הרבה, נואמים במליאה, משתתפים בוועדות ועוסקים בחקיקה בתחומים רבים. יש להם צוות של שלושה או ארבעה יועצים, עוזרים ודוברים, ושכרם עומד על כ–8,200 יורו ברוטו לחודש. בנוסף לכך הם זכאים לסכומים משמעותיים נוספים עבור הוצאות משרד, החזרי נסיעות ואחזקת צוות. סך הכל עולה הפרלמנט האירופי מעל מיליארד ו–700 מיליון יורו לשנה, תקציב המהווה כ–1% מהתקציב הכללי של האיחוד האירופי. לחברי הפרלמנט יש חיים עמוסים, אבל שישה מהם התפנו לפרוש את משנתם הפוליטית.
• נולדה: ולנסיה, ספרד • קריירה: מורה בתיכון, מלצרית, מכהנת כחברת הפרלמנט
האירופי מאז 2014 • מפלגה: פודמוס בספרד, באיחוד האירופי: GUE/NGL (השמאל
האירופי המאוחד/השמאל הירוק הנורדי) • השכלה: מדע המדינה • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת הפיתוח והסכמי סחר בינלאומיים • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: סלבדור איינדה (נשיא צ'ילה שהתאבד במהלך המהפכה הצבאית של גנרל
פינושה) • תחביבים: חיות. יש לה שישה חתולים ושני כלבים שהיא חולקת עם אחותה
הצעירה בספרד • מצב משפחתי: רווקה
ב–2011 יצאו מאות אלפי ספרדים להפגין ברחובות נגד שחיקת שירותי הרווחה, נגד שיעור האבטלה הגבוה, אי־השוויון החברתי והשחיתות השלטונית. המצעדים, העצרות וההפגנות תפסו את תשומת הלב התקשורתית בעולם כולו, אך כשתמו ההפגנות חשו רבים ששום דבר לא השתנה. עבור תושבת קרטחנה שבדרום ספרד לולה סנשז, שהיתה אז סטודנטית למדע־המדינה ומורה בתיכון, העניינים רק הידרדרו. היא פוטרה מעבודתה כתוצאה מקיצוצים במערכת החינוך ויצאה לחפש את מזלה במקומות אחרים. היא נסעה לאיסלנד ועבדה שם כמורה לספרדית, משם המשיכה לסקוטלנד ולבסוף טסה לטקסס, שם עבדה במלצרות ללא רישיון עבודה. "כשלבסוף חזרתי לקרטחנה המשכתי למלצר", מספרת סנשז. "לילה אחד הגיעו למסעדה שעבדתי בה כמה פקידי עירייה כדי לאכול ארוחת ערב. אחד מהם שאל אותי מה למדתי ואם אני מדברת אנגלית, סיפרתי להם שאני אקדמאית ומורה בהכשרתי, ואחד מהם שאל אותי מה לעזאזל אני עושה כאן ולמה אני עובדת כמלצרית. התעצבנתי עליו כל כך עד שזרקתי הכל על הרצפה ועזבתי".
זה היה רגע מכונן בחייה של סנשז. "באותו לילה ראיתי בטלוויזיה את פאולו איגלסיאס (מרצה למדע־המדינה ואיש תקשורת ממדריד שייסד ב–2014 את תנועת השמאל הספרדית, פודמוס — ד"ס). אמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, זה הפתרון, אנחנו צריכים לעשות פוליטיקה בעצמנו, אחרת יעשו אותה בשבילנו בניגוד לאינטרסים שלנו. כך הצטרפתי לפודמוס". יחד עם אחותה ושותפים נוספים הקימה סנשז את סניף המפלגה בקרטחנה. כשפגשה את מנהיג המפלגה, פבלו איגלסיאס, הוא ראה בה דוגמה מייצגת של צעירי ספרד שלמרות הכשרתם האקדמית לא יכולים למצוא עבודה. בתמיכתו נבחרה סנשז לרשימת המפלגה בבחירות לפרלמנט האירופי ונהפכה לאחת מחמשת נציגיה בפרלמנט. היא המשיכה לעבוד כמלצרית ממש עד תחילת הקדנציה.
ממשרדה שבבריסל עוסקת סנשז בחקיקה ובהתוויית פעילות האיחוד. בגלל פעילותה הפוליטית היא בקושי מספיקה לחזור הביתה בסופי שבוע. סנשז היא חברת פרלמנט פעילה מאוד, אך היא גם ביקורתית מאוד כלפי מבנה האיחוד והאופן שבו הוא מתנהל. "אני חברה בפרלמנט של האיחוד האירופי, אבל לא באמת יודעת מי מקבל בו את ההחלטות. כשאנחנו מקבלים החלטה בפרלמנט ושולחים אותה למועצה ולנציבות אנחנו מאבדים עליה שליטה". בשלב זה, על פי סנשז, מגיעים הלוביסטים של החברות הבינלאומיות הגדולות ומשפיעים על הפוליטיקאים. היא מזכירה את חוזה מנואל ברוזו, שהיה נשיא הנציבות ומונה בקיץ האחרון לתפקיד בכיר בבנק ההשקעות גולדמן־זקס, ואת גאי וורהופסטדט, מנהיג הליברלים בפרלמנט האירופי, המכהן גם כחבר בדירקטוריונים של חברות השקעות ואנרגיה. החלטות רבות של האיחוד ומוסדותיו מושפעות מקשרים אלו, לדברי סנשז.
למרות הביקורת, סנשז איננה פסימית. "אני מאמינה באירופה פדראלית. אנחנו צריכים יותר אינטגרציה, לא פחות", היא אומרת ומדגישה את חשיבותה של הסולידריות ביבשת. "יש החלטות שיוצאות מכאן הפוגעות במדינות מסוימות ומשרתות אינטרסים של מדינות אחרות", היא מוסיפה, "עליונותן של גרמניה וצרפת ברורה מאוד כאן. גרמניה נהייתה המפעל הגדול של אירופה בזמן שמדינות אחרות, בעיקר בדרום, עוברות תהליך של הרס התעשייה".
על פי סנשז, העוני באירופה והפערים החברתיים ביבשת הם תוצאה מובהקת של מדיניות הצנע, ההפרטות והקטנת המגזרים הציבוריים. "סיפרו לנו שנגמר הכסף למדינת הרווחה, למרות שלמעשה הפוליטיקאים היו מושחתים וכל הכסף נמצא בחשבונות סודיים בשווייץ ובפנמה ואף אחד לא הולך לכלא על זה. גם ההפרטות לא עובדות. להפך, הכל נהיה יותר יקר. אנשים כועסים בצדק על המפלגות הוותיקות כי הן נכשלו. הגלובליזציה שינתה את הכלכלה, היא שינתה את הסחר ואת התקשורת. רק הממסדים והמפלגות לא השתנו".
סנשז חוששת שמצב זה יוביל מדינות נוספות ללכת בעקבות בריטניה ולעזוב את האיחוד ושהימין הפופוליסטי יתחזק בכל רחבי היבשת. כשאני שואל אם צדק נשיא הנציבות, ז'אן קלוד יונקר, כשאמר שתפקידו המרכזי של האיחוד הוא השלום בין מדינותיו, אומרת סנשז ש"ברור שהשלום הוא חשוב. מלחמה היא הדבר הגרוע ביותר שיכול אדם לעולל. אבל צריך להגדיר מחדש מה זה שלום — בספרד אין עכשיו מלחמה אבל גם אין שלום. אנשים מתים בגלל קור כי אין להם כסף לחשמל, ילדים הולכים לישון רעבים, צעירים לא יכולים ללמוד באוניברסיטה. זה לא שלום. זו הקרקע המושלמת לעליית הימין הקיצוני".
ברוח דומה מדברת סנשז על רוב הנושאים שעל הפרק. "לאיחוד־האירופי אין היום עניין אמיתי בפיתוח העולם", היא אומרת, "הוא משמש בסך הכל כשגריר לחברות רב־לאומיות". זוהי ביקורת קשה כלפי האיחוד האירופי ומוסדותיו והיא באה משמאל. מעניין, עם זאת, שטענות על שחיתות וניתוק של הממסד האירופי מהעמים האירופים אפשר למצוא גם בימין, כאשר אחד המוקדים המרכזיים של ביקורת זו נמצא בשכנתה המזרחית של ספרד — במפלגת החזית הלאומית בצרפת.
• נולד: סן־ז'רמן אן ליי בפרברי פריז • קריירה: מנהיג המשמרת הצעירה של החזית הלאומית (FN) בחבל איל דה־פרנס, ממנהיגי התנועה הלאומית הרפובליקאית בצרפת (MNR) וחבר מועצה מטעמה ברשות המקומית סרטווויל. מאז 2010 מכהן כחבר מועצה בנורמנדי, ומאז 2014 מכהן כמזכ"ל החזית הלאומית וכחבר הפרלמנט האירופי מטעמה •מפלגה: החזית הלאומית בצרפת, באיחוד האירופי: ENF (אירופה של אומות וקבוצת החירות) • השכלה:לימודי משפטים בפריז • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת הפיתוח, ועדת תעשייה, מחקר ואנרגיה • פוליטיקאים המהווים מקור השראה: ווינסטון צ'רצ'יל וולדימיר פוטין • תחביבים: היסטוריה, טיולים, סקווש, סקי עם המשפחה • מצב משפחתי: נשוי + שלושה ילדים
ניקולא בֵּיי הוא המזכיר הכללי של החזית הלאומית הצרפתית ואחד מנציגיה בפרלמנט האירופי. בפגישה במזנון הפרלמנט הוא תוקף ראשית לכל את מדיניות ההגירה של האיחוד. "מדינות אירופה צריכות להגן על עצמן מפני ההגירה המסיבית ולהחזיר את השליטה לגבולותיהן. לאיחוד אין כיום רצון פוליטי להגן על הגבול הדרומי של היבשת מהגירה המהווה סיכון ביטחוני ברור", אומר ביי ומבקר את הנציבות האירופית שאינה נלחמת בתופעה ואת קאנצלרית גרמניה שקיבלה כמיליון מהגרים, "זוהי מדיניות לא אחראית. יש לנו כבר מיליוני מובטלים ועניים משלנו. במקום לקבל מהגרים באירופה עדיף ליזום עזרה הומניטרית במקומות שהם באים מהם. המדיניות הלא אחראית של האיחוד מתחזה לפעילות צדקה אבל היא איננה כזו, היא גורמת למציאות שאיננה צודקת ואיננה הומנית, זו הגירה בלתי חוקית, היא מביאה רווחים למאפיות וגורמת לטביעתם של מהגרים בים התיכון".
בשלב זה לכל מדינה באירופה יש מדיניות שונה כלפי מהגרים ומבקשי מקלט, החל מסגירת גבולות והסתה מאורגנת כנגד מהגרים כמו בהונגריה ועד למדיניות הענקת מקלט נדיבה כמו בגרמניה. האיחוד עצמו מנסה להתמודד עם האתגר דרך הקמת רשות לשמירה על גבולותיו ותוכניות להחזרת מהגרים לטורקיה ולמיקום מחודש של פליטים מאיטליה ויוון במדינות אחרות, תוכניות המתנהלות בעצלתיים ושעתידן לא ברור. גם אם תוכניות האיחוד יצליחו, יש להניח שזה יהיה אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום האירופי בעתיד והנושא הוא מקור לוויכוחים קשים בתוך הפרלמנט. מבחינתו של ביי, ההסכם עם טורקיה הוא "כריעת ברך של מוסדות האיחוד בפני הטורקים שסוחטים אותם ונותנים למהגרים לשטוף את אירופה".
את התוכניות למקם מחדש פליטים מאיטליה ויוון בשאר מדינות האיחוד הוא מכנה "סקנדל פוליטי כפול" ומסביר: "ברמה האירופית זוהי הַכְתָּבָה של הביורוקרטים כלפי מדינות שאינן מעוניינות בכך ואלו שאינן משתפות פעולה זוכות ליחס גרוע מאוד ממוסדות האיחוד. ברמה הלאומית זה גם סקנדל, כי המדינות כופות את המדיניות האירופית על ערים קטנות בפריפריה. זהו אי־צדק כלפי התושבים העומדים בפני קשיים רבים בדיור ותעסוקה. אנחנו אמורים למצוא מבנים כדי לאכלס ולממן מהגרים לא חוקיים בזמן שיש לנו חסרי בית משלנו".
מפלגתו של ביי מתנגדת לפרויקט האירופי גם בתחומים נוספים. "העם הבריטי הראה לנו את הדרך", אומר ביי, "בעבר הם סירבו ליורו ולאמנת שנגן (המאפשרת תנועה חופשית בין מדינות אירופה — ד"ס) ועכשיו הם שוב מראים שאפשר אחרת. אנחנו בעד אירופה של מדינות ריבוניות ועמים חופשיים. בכל פעם שיש הצבעות על האיחוד האירופי האירופים מצביעים נגדו — ביוון הצביעו נגד תוכנית החילוץ ממשבר החוב, בהולנד הצביעו נגד ההסכם עם אוקראינה ובהונגריה נגד התוכנית לקליטת פליטים במדינה. בכל היבשת מתחזקות תנועות המתנגדות לאיחוד ומתקרבות לשלטון, כפי שכבר קרה בפולין ובהונגריה. בדצמבר זה יכול לקרות גם באוסטריה ובגרמניה מפלגת ה'אלטרנטיבה לגרמניה' (AFD) מתחזקת. זוהי התעוררות של פטריוטיות בכל רחבי אירופה".
ביי משתמש במילים כמו דיקטטורה ומבנה טכנוקרטי ואנטי דמוקרטי כשהוא מדבר על פעילות האיחוד וטוען שבמקום להיות מקום לידידות עמוקה ושיתוף פעולה בין מדינות, נהפך האיחוד למקור של חולשה קולקטיבית. אזור היורו, למשל, נהפך לדבריו לאזור עם הצמיחה הנמוכה בעולם והמטבע המשותף משרת את האינטרסים של גרמניה לבדה המנוגדים לאלו של שאר המדינות.
בשנים האחרונות החזית הלאומית בצרפת מתחזקת ומתרחקת תדמיתית מהימין הקיצוני, שם נמצאים שורשיה, לטובת הזרם המרכזי של הפוליטיקה הצרפתית. מייסד המפלגה ומנהיגה במשך כ–40 שנה, ז'אן מארי לה־פן, הואשם באנטישמיות ובהכחשת שואה, אך הורחק מהמפלגה על ידי בתו, מארין לה־פן, המנהיגה כיום את המפלגה בעזרתו של ניקולא ביי הנחשב למקורבה. ביי טוען שמפלגתו רחוקה מאנטישמיות ושהיא איננה גזענית. "מאז שמארין לה־פן הפכה לנשיאת המפלגה ב–2011 היא מדגישה את ההבדלים בינה לבין אביה", הוא אומר, "אנחנו תמיד זהירים וחוששים ממעשים אנטישמיים של קיצונים מוסלמים נגד עמיתנו האזרחים היהודים שהם הקורבנות. יש אי־צדק גדול בטענות כלפינו. נכון, אנחנו תמיד נעדיף את האינטרס של עמיתינו האזרחים הצרפתים, כולל היהודים, מעל האינטרס של זרים שחיים בארצנו, אבל כך זה בכל מקום בעולם".
ביי חושב שבהחלט ייתכן שלה־פן תהיה הנשיאה הבאה של צרפת, הוא עומד לרשותה ויכהן בכל תפקיד שהיא תחליט שהוא יכול לתרום בו, לכן לא מן הנמנע שבעתיד עוד נפגוש אותו בתפקידים הבכירים ביותר בצרפת, אם זו תלך בעקבות ארצות הברית ותבחר לנשיאתה את החלופה האנטי־ממסדית מימין.
• נולדה: גובן, ברנדמבורג, מזרח גרמניה • קריירה: פעילה בארגון הצעירים של מפלגת הירוקים הגרמנית ובארגון הגג של תנועות הצעירים הירוקים באירופה. מכהנת כחברת הפרלמנט האירופי מאז 2009 • מפלגה: מפלגת הירוקים בגרמניה, באירופה: EFA (ברית הירוקים החופשיים באירופה) • השכלה: לימודים איסלאמיים, טורקיים ויהודיים: "היה לי הלוקסוס ללמוד את מה שמענין אותי" • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: הוועדה לסחר בינלאומי והוועדה המשותפת לאיחוד האירופי וטורקיה • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: אין מודל לחיקוי, יש לה רעיונות וחזון משלה • תחביבים: ג'וגינג • מצב משפחתי:נשואה
ניקולא ביי הוא נציג נאמן של המסורת הלאומנית והאנטי־ליברלית האירופית. בצד השני של הקשת הפוליטית נמצאות המפלגות הירוקות שהחלו את דרכן כתנועות רדיקליות בשנות ה–70 של המאה הקודמת ובמהלך השנים מצאו את דרכן ללב העשייה כאשר הן מחזיקות בערכים קוסמופוליטיים ומדגישות נושאים כמו זכויות אדם ואחריות סביבתית. אחת מהמנהיגות הצעירות של התנועה הירוקה בפרלמנט האירופי היא סְקַה קֶלֵר וקשה לדמיין פוליטיקאית רחוקה יותר מניקולא ביי. היא נולדה והתבגרה במזרח גרמניה והצטרפה לירוקים כבר בגיל צעיר מאוד כפעילה נגד גזענות ולמען זכויות בעלי חיים (היא עדיין צמחונית). היא נבחרה לפרלמנט האירופי ב–2009 כשהיתה בת 27 בלבד והיא עוסקת בנושאים שבלב פעילות האיחוד, כמו סחר בינלאומי והגירה. היא משמשת כסגנית יו"ר מפלגת הירוקים בפרלמנט ומתכוונת לרוץ לתפקיד יו"ר המפלגה בבחירות הבאות.
עם זאת, למרות שהיא פוליטיקאית מקצועית בעלת קריירה מרשימה, היא עדיין מתנהלת קצת כמו פעילה חברתית. "גם במפלגות האחרות יש אנשים טובים ואנחנו מסכימים איתם לעתים קרובות", היא אומרת בשיחה המתקיימת במשרדה בבריסל, "אבל כשמגיעים לקבלת ההחלטות הם מקפידים לא להיות רדיקליים מדי. אבל אין מה לעשות, לפעמים צריך להיות רדיקליים".
כמו ביי, גם קלר פעילה מאוד בעניין משבר הפליטים. "אנחנו אחת היבשות העשירות בעולם", היא אומרת, "ולמרות כל הבעיות הפנימיות, אנחנו 500 מיליון תושבים ואנחנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם מיליון או שני מיליון פליטים". קלר מתמקדת בזכויות ובצרכים של הפליטים עצמם, לא בבעיות הקליטה. "אנחנו חושבים שזו חובה להיות פתוחים לפליטים ולסייע לאנשים הזקוקים להגנה", היא אומרת, "זה אחד הנושאים העיקריים שלמענם אנחנו נאבקים ואלו לא ימים קלים בעניין זה. אבל אני מעודדת מכך שאנשים רבים ברחבי היבשת אמרו 'Refugees Welcome', ולא רק אמרו אלא גם ממש סייעו לאנשים שהיו בדרכים בבגדים, מזון ומקלט. הם היוו משקל נגד לבוני הגדרות. אלו אנשים שלא עושים רעש כמו מתנגדי ההגירה אלא עושים את העבודה ומקדמים את אירופה".
ברמה הפוליטית עסקה קלר בתוכנית למיקום מחדש של פליטים באירופה כדי שהנטל יתחלק בין יותר מדינות ויהיה אפשר לסייע ליותר פליטים. "אנחנו זקוקים לתוכנית הזאת, והיא צריכה להיות רק ההתחלה", היא אומרת, "צריך ליישם אותה מהר ובאופן גורף וצריך להרחיב אותה. בינתיים זה עבד באטיות בגלל בעיות ביורוקרטיות ובגלל חוסר רצון של מדינות רבות להציע את עזרתן. זו בעיה גדולה אבל אסור לנו לוותר". בנוסף מתנגדת קלר לעסקה עם טורקיה, כיוון שהיא מבוססת על החזרת פליטים שזכאים להגנה. "זה מנוגד לזכויות אדם ולזכות הבסיסית לבקשת מקלט", היא אומרת, "אנחנו בעד סיוע לטורקיה בהתמודדות עם יותר משני מיליון הפליטים שחיים בה, אבל בשום אופן אסור לנו להחזיר אליה פליטים".
כמו רבים מעמיתיה הירוקים, קלר מאמינה בנחיצותו של האיחוד האירופי כשמדובר בסוגיות הגדולות שעל הפרק. "אנחנו צריכים את האיחוד כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים כי אי אפשר להתמודד איתם ברמה הלאומית בלבד", היא טוענת, "ההתחממות הגלובלית, שאלות של דמוקרטיה ואתגרים חברתיים ואקולוגיים, כל אלה זקוקים להתמודדות משותפת. אם יש נהר נקי במדינה אחת הוא עדיין יכול להזדהם במדינה אחרת. כך גם במסים. אם יש מערכת מסים טובה וצודקת במדינה אחת, חברות (שרוצות להתחמק מתשלום מסים) יכולות פשוט לעבור למדינה אחרת".
מבחינה זו קלר מקרבת את הירוקים לשמאל הוותיק והמעשי, רחוק מהדימוי של תנועת מחאה היפית ולא ממוסדת. היא בעד אחריות תקציבית, אבל נגד מדיניות צנע, בעד תנועה חופשית של בני־אדם בין מדינות אירופה, אבל גם בעד זכויות עובדים, והיא רואה את התנועה הירוקה כתרופת הנגד לימין הפופוליסטי, שלדבריה מציע לאומנות ובדלנות במקום להתמודד ברצינות עם השלכות הגלובליזציה. קלר חושבת שיש מאבק עקרוני לגבי עצם הערכים שבבסיסו של האיחוד. "הצבעות כמו הצבעת הברקזיט הן הצבעות מחאה והן גם נגד הממשלות הלאומיות לא רק נגד האיחוד, גם אם לממשלות נוח להאשים את בריסל. זה מעניין לראות שהאיחוד נחשב כמסמל ערכים כמו חירות, חופש, זכויות אדם, סיוע הומניטרי וליברליזם. זה עניין תרבותי, לא רק כלכלי. הצד השני בהתנגשות התרבותית הזאת הוא הלאומנות והחזרה לעולם הישן. בהרבה מובנים מה שקרה בבחירות האחרונות בארצות הברית קורה גם כאן".
קלר חושבת כבר שנים רבות שהרמה האירופית, לא הלאומית, היא המקום הנכון להשפיע. היא מספרת שלמרות שבשנותיה כחברת פרלמנט כמעט תמיד יש משבר חמור ברקע הפעילות, כמו המשבר הפיננסי ומשבר ההגירה, זהו עדיין המקום הנכון לעשות פוליטיקה והיא מוסיפה, ספק בצחוק, "כמו שאנחנו אומרים — אסור לבזבז משבר טוב". "הפרלמנט האירופי הרבה יותר מעניין אותי מהפרלמנט הגרמני", היא אומרת, "אנחנו גמישים יותר, חדשנים יותר ויכולים להגיע לפשרות בין הגושים הפוליטיים. בגרמניה או שאתה באופוזיציה ואז כל הזמן מפסיד בהצבעות, או שאתה בממשלה ואז אתה חייב לשתוק. כאן ממש אפשר להשפיע ולשנות דברים".
ייטה גוטלנד, צילום: דיויד סטברו
ייטה גוטלנד, 37 , שוודיה
• נולדה: סטוקהולם, שוודיה • קריירה: מנהיגת המשמרת הצעירה של הסוציאל־דמוקרטים השוודים, יועצת פוליטית במשרד האוצר ומשרד החינוך השוודיים, מנהלת פרויקטים במכון המחקר השוודי Global Change וחברת מועצה במכון המדיניות European Council of Foreign Relations. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 • מפלגה: המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית, באירופה: S&D (הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים ודמוקרטים) • השכלה: תואר שני בכלכלה • חברות בוועדות הפרלמנט האירופי: הוועדה לסביבה, בריאות הציבור, ביטחון תזונתי • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: נלסון מנדלה, אונג סן סו צ'י (מנהיגת אופוזיציה ולוחמת זכויות אדם מבורמה). גם המנהיגים השוודים אולוף פלמה (ראש הממשלה שנרצח ב– 1986) ואנה לינד (שרת החוץ שנרצחה ב– 2003) הם מנהיגים ש"כששומעים אותם מדברים, רוצים להיות בני־אדם טובים יותר" •תחביבים: החלקה על הקרח, טיולי ניווטים ביער, טיולים עם הכלב והמשפחה • מצב משפחתי: בעל, שני ילדים (בן 4 ובן ארבעה חודשים) וכלב
לחברי הפרלמנט הצעירים הנמצאים בשלב הקמת המשפחה בחייהם אלו אינם חיים קלים. אחת מהם, יִיטֶה גוטלנד, חברת פרלמנט בת 37 משוודיה, הגיעה לפגישה שקבעתי איתה בסטוקהולם עם אדם נוסף. זה לא היה עוזר פרלמנטרי או דובר, אלא תינוק חמוד בן ארבעה חודשים שישב על ברכיה במהלך הראיון. "יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות", מספרת גוטלנד, "אם הייתי אומרת שזה קשה מאוד, זה לא היה הוגן כלפי אחרות שקשה להן הרבה יותר. אני מקבלת הרבה עזרה ובפרלמנט מכבדים אותי ומסייעים לי. עם זאת, יש עדיין יחס שונה לנשים ולגברים והציפיות הן אחרות. עדיין מצפים מנשים לקחת אחריות בבית ומגברים לקחת אחריות רחבה יותר בעבודה. גברים שהופכים לאבות במהלך עבודתם בפרלמנט נשאלים פחות איך הם מסתדרים. אבל לאט לאט זה משתנה".
גוטלנד, בניגוד למרואיינים הקודמים, מייצגת את אחת המפלגות הוותיקות והממוסדות ביבשת. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית היא הגדולה ביותר בפרלמנט השוודי מאז 1917, והיא היתה בשלטון במשך מרבית המאה ה–20. גוטלנד, אם כך, היא פרלמנטרית צעירה במפלגה זקנה, אך זה אינו מרתיע אותה. "הערכים שלנו רלוונטיים מתמיד", היא אומרת ומפרטת, "אנחנו מאמינים בביטחון, שוויון, סולידריות וגישות פרוגרסיביות לגבי הטיפול באיום האקלימי וזכויות נשים ולהט"ב. בימינו יש צורך בתנועה פרוגרסיבית המבוססת על הערכים שלנו, זה גם מה שאנשים רוצים, אבל התנועות הפופוליסטיות מרוויחות מהכישלונות של ארגונים וממסדים להתאים את עצמם ולעבוד בעולם הגלובלי ובאמצעי התקשורת המהירה. תראה איך בארצות הברית רוב הבוחרים קיבלו את הגישה הפמיניסטית ובחרו באשה לנשיאות ארצות הברית, ולמרות זאת מונה סקסיסט לתפקיד. אלו זמנים פרדוקסליים מאוד".
השיחה עם גוטלנד נערכה פחות משבוע אחרי הבחירות בארצות הברית וההקשר האמריקאי עלה כמה פעמים במהלך השיחה. "כוחות הימין מתבטאים בצורה שלא היינו מאמינים שתיתכן אחרי מלחמת העולם השנייה. אנחנו שומעים את הטון האגרסיבי של לה־פן, טראמפ, אורבן (ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה — ד"ס) וארדואן, והגרוע ביותר הוא שאופן ההתבטאות הזה מצליח שוב למשוך אנשים, ולצד הקלות שבהפצת שקרים באינטרנט והייאוש מהמערכת, אנו שומעים שוב התבטאויות אנטישמיות וגזעניות. אלו דברים שחזרו עכשיו אחרי שנים שהם לא היו כאן ואני ממש מפחדת מזה".
גוטלנד מרבה לדבר על יציבות ועל ביטחון חברתי המקשרים את הפתרונות לכל השאלות הגדולות שעומדות על הפרק. בסוגיית המהגרים היא מדברת על לקיחת אחריות אירופית משותפת, בסוגיית המשבר הכלכלי היא מדברת על יצירת צמיחה ומתנגדת למדיניות צנע ולכלכלת שוק אגרסיבית. באופן כללי תומכת גוטלנד במודל החברתי־כלכלי שפעל בהצלחה בשוודיה במשך עשרות שנים ומתאפיין במדיניות של תעסוקה מלאה, רשת ביטחון חברתית נדיבה ואוניברסלית, איגודים מקצועיים חזקים ומעורבות גדולה של הממשלה במשק. לדבריה, זהו מודל שאפשר לייצא למדינות אחרות. "אנחנו זקוקים לאירופה סוציאלית", היא אומרת, "אנחנו צריכים להמליץ למדינות האיחוד להקים רשתות ביטחון למובטלים ולחולים, מערכות חינוך שיגרמו לניידות חברתית ואיגודים מקצועיים חזקים שיילחמו למען העובדים. אנו זקוקים לרווחה כדי שהחברה תהיה בטוחה יותר. זה יוצר צמיחה וזה גורם לאנשים לפחד פחות בעידן הגלובלי. באופן פרדוקסלי יש מדינות שהולכות בדיוק בכיוון ההפוך, דווקא עכשיו כשזה נדרש יותר. המודל השוודי יכול לייצב את הסירה שלנו בים הסוער של הגלובליזציה".
• נולדה: סופיה, בולגריה • קריירה: יועצת פוליטית לחברת הפרלמנט האירופי מבולגריה,
איליאנה איבנובה, עבודה בארגון הבינלאומי International Development Law Organisation ברומא ובסידני. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 • מפלגה: אזרחים למען פיתוח אירופי של בולגריה (GERB), באירופה: EPP (מפלגת העמים האירופיים) •השכלה: יחסים בינלאומיים ומינהל עסקים, אוניברסיטת ג'ון קבוט ברומא ומנהיגות בהרווארד, ארצות הברית • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת השוק הפנימי והגנת הצרכן • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: לא נוקטת שמות ספציפיים. "מעריכה מנהיגים עם מוחות מבריקים ורעיונות נועזים ויזמים וחדשנים המשנים את החברה באמצעות טכנולוגיות חדשות" • תחביבים: "רוצה ללמוד לתכנת. בינתיים מסתפקת בתחביבים מסורתיים יותר — שחייה, סקי, קריאה ובישול עבור אלו שאני אוהבת" • מצב משפחתי:מאורסת
רק גוש פוליטי אחד גדול יותר מהגוש הסוציאל־דמוקרטי בפרלמנט האירופי. זהו EPP, קואליציה רחבה של מפלגות ימין נוצריות־דמוקרטיות ושמרניות־ליברליות, כמו מפלגתה של הקאנצלרית מרקל בגרמניה ומפלגתו של סילביו ברלוסקוני באיטליה. בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה נמצאת גם מפלגת השלטון הבולגרית, ואחת מנציגותיה בפרלמנט האירופי היא אווה פאונובה.
"היסטוריה מרתקת אותי מאז שהייתי ילדה קטנה", מספרת פאונובה. למרות גילה הצעיר והנוכחות הגדולה שלה ברשתות החברתיות, עמדותיה הן שמרניות ללא שמץ מהחתרנות של עמיתיה משמאל. היא מספרת שמשפחתה התומכת נטעה בה ערכים נוצריים והיא מתכוונת להקנות את אותם הערכים גם במשפחה שתקים בעתיד עם ארוסה. החיים האישיים של פאונובה, כך נראה, מתחברים גם לעמדותיה החברתיות־כלכליות. "תן לי להבהיר את זה", היא מסבירה כשאנחנו דנים בנושא המשבר הכלכלי והביקורת שהועלתה כלפי האיחוד האירופי שהוריד כביכול את השכר ביבשת וגרם לאבטלה ולעוני, "לאיחוד האירופי אין שום קשר להורדת השכר בשום מקום. המשבר היה עניין של כללים, לא של משכורות. זה כמו יחידה משפחתית: כשיש סכום מסוים של כסף שאפשר להוציא כל חודש ואחד מחברי המשפחה יוצא למסע קניות, כל המשפחה תסבול. צמיחה היא תוצר של יזמות ופרקטיקה עסקית טובה, לא של הוצאה, במיוחד כשאין מספיק משאבים וכל מה שיש לך הוא באשראי".
פאונובה מדברת על המשבר כהזדמנות ללמוד, להתפתח ולייצב את המטבע המשותף. היא מזכירה את מנגנון היציבות האירופי (ESM) שהוקם ב–2012 על מנת לסייע למדינות היורו שנקלעות לקשיים פיננסיים ולהגן, כחומת אש, על שאר המדינות המשתמשות במטבע המשותף. בניגוד ליריביה משמאל היא מדגישה את "חיזוק הפיקוח, יצירת ספר חוקים אחיד לכל השחקנים הפיננסים והצבת אמצעי ביטחון להגנה מחזרה על תסריט 2008".
גם בכל הנוגע למדיניות ההגירה של האיחוד נוקטת פאונובה מדיניות שמרנית, המכבדת אמנם את המחויבויות ההומניטריות והחוקיות של אירופה אבל איננה פותחת גבולות. "אחד האתגרים בנושא זה הוא שאנחנו תקועים בין שתי גישות קיצוניות מאוד", היא אומרת, "היו שאמרו שאין להכניס אף אחד ואחרים שעמדו עם שלט גדול של ברוכים הבאים. אני חושבת שאנחנו צריכים גישה פרגמטית עם יותר ניואנסים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקבל מספר בלתי מוגבל של פליטים ומהגרים בגלל סיבות כלכליות, חברתיות ובטחוניות. מצד שני, אנחנו לא יכולים לנתק את עצמנו ממה שקורה בעולם, לטמון את ראשינו בחול ולהתנהל כרגיל".
לדברי פאונובה, יש צורך בתרכובת הכוללת הפרדה בין פליטים למהגרי עבודה, הקמת רשות גבולות לאיחוד, מלחמה במבריחים לאירופה, סיוע פוליטי לסיום המשבר בסוריה וסיוע כלכלי למדינות המוצא של הפליטים כדי למנוע את היציאה לאירופה. במילים אחרות, פאונובה, כמו רבים ממנהיגי המרכז־ימין של אירופה, תומכת במדיניות שלא תתעלם מבעיית הפליטים אך תשאיר אותה רחוק מהבית. גם דעת הקהל היא מרכיב בשיקולים, במיוחד אחרי פיגועי הטרור הגדולים של השנים האחרונות.
"אנחנו צריכים להיות ריאליסטים", היא אומרת, "האזרחים שלנו מפחדים ממה שקרה ופחד הוא מרכיב גדול בדעת הקהל. הדבר האחראי לעשות איננו לרכוב על דעת קהל, לעשות דמוניזציה לקהילות או להרוויח נקודות פוליטיות. את דעת הקהל צריך להרגיע, לפייס ולרפא". כשמדובר בבולגריה, מדינתה של פאונובה, ברור שזהו נושא חשוב. זוהי מדינה ענייה ונוצרית שאוכלוסייתה איננה נלהבת לקלוט מספרים גדולים של פליטים מוסלמים. ואכן, מסיבות שונות בולגריה לא נהפכה לציר מרכזי להגעת פליטים מהמזרח התיכון לאירופה. עם זאת, בצד השני של גבולה הדרומי נמצאת החזית האמיתית של אירופה. זוהי יוון, שמהווה, שלא בטובתה, את המבחן האמיתי של האיחוד האירופי בהתמודדות עם המשבר הכלכלי ומשבר הפליטים כאחד. זוהי החוליה שבקצה היבשת ואחת החוליות שתקבע את עתידה.
• נולדה: סלוניקי, יוון • קריירה: עיתונאית ומנחת טלוויזיה, חברת מועצת העיר סלוניקי
וחברת הפרלמנט היווני. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 • מפלגה: פאסוק, התנועה
הסוציאליסטית הפאן־הלנית, באירופה: S&D (הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים
ודמוקרטים) • השכלה: ארכיטקטורה בסלוניקי ויחסים בינלאומיים בפיראוס • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: יו"ר המשלחת ליחסים עם האסיפה הפרלמנטרית של נאט"ו, חברת ועדת תעשייה, מחקר ואנרגיה, סגנית יו"ר פאנל המדע והטכנולוגיה של הפרלמנט •פוליטיקאי המהווה מקור השראה: "יש פוליטיקאים שאני אוהבת אספקטים מסוימים של פעילותם אבל הגיבורים שלי הם "לוחמי החיים", אנשי היום־יום, אלו שנושאים בשתיקה את התקדמות החברה ואפילו אם השיטה לא הוגנת הם עוזרים לאחרים" • תחביבים:"טכנולוגיות חדשות ורשתות חברתיות וגם סרטים, תיאטרון, אופרה, אמנות, ארכיטקטורה וספרות" • מצב משפחתי: רווקה. "רוצה משפחה בשלב מסוים אבל אין דחיפות. זה יקרה כשזה יקרה"
כשנבחרה אווה קאילי להיות חברת הפרלמנט האירופי ב–2014, היא היתה אמנם רק בת 35, אבל הניסיון הפוליטי שלה כבר היה עשיר מאוד. "הבנתי שאם רק אתלונן לא ישתנה כלום", מספרת קאילי על תחילת דרכה הפוליטית כסטודנטית באוניברסיטה, "החלטתי להיות אקטיבית. כשהגיע המשבר הכלכלי, התחושה היתה שהפוליטיקאים נהפכו לאויבי הציבור, לעומת העיתונאים שנעשו בעלי בריתו. כך קיבלתי פרספקטיבה חדשה, ראיתי את שני הצדדים וקיבלתי עוד נקודות מבט".
משבר החוב ומשבר הפליטים ביוון השפיעו קשות על המפלגה של קאילי, פאסוק — מפלגה סוציאליסטית ותיקה שהוקמה בשנות ה–70 ובשנים האחרונות נהפכה מהמפלגה הגדולה ביותר במדינה למפלגה הקטנה ביותר בפרלמנט. עם זאת, קאילי מייצגת קול חדש ועצמאי מבחינה פוליטית. כמנהיגה צעירה וכאשה במדינה שבה גברים עדיין שולטים ברוב המערכות, היא מצאה את עצמה נאבקת כנגד הממסד הפוליטי, כולל זה של מפלגתה שלה. קולה של קאילי ממחיש עד כמה הציר ימין־שמאל איננו הציר היחיד הרלוונטי בפוליטיקה האירופית. בשאלת הפליטים, לדוגמה, קאילי קרובה יותר למרכז־ימין של דרום אירופה ופחות לשמאל של צפונה. היא מתנגדת לחלוטין למדיניות של גבולות פתוחים, היא בעד החזרת מהגרים לטורקיה, היא רוצה שליטה מלאה על הגבול והגדרות מדויקות המגדירות למי מותר להיכנס ובאילו תנאים. היא תומכת בזכותם של אנשים לבקש מקלט באירופה, אבל מדגישה שרוב המהגרים אינם מבקשי מקלט.
"בגלל שאני מיוון וראיתי מקרוב את הבעיה במשך שנים רבות, אני יכולה לומר שאנחנו נכשלים בהתמודדות איתה", היא אומרת. "נכון שטורקיה מגבילה את המעבר לאירופה והגבולות לגרמניה ואוסטריה נסגרו, אבל הבעיה לא נפתרה. בשלב הזה אנחנו משאירים את הפליטים ביוון תמורת זה שמשלמים לנו על זה. עכשיו הבעיה ממוקדת ביוון ובאיטליה, אבל זו בעיה דמוגרפית הזקוקה לאסטרטגיה אירופית ולא לפתרון קצר טווח. אי אפשר לתת למדינות מחוץ לאיחוד לטפל בזה. אנחנו צריכים לגרום לכך שאנשים יישארו במדינותיהם. הבעיה העיקרית איננה הפליטים, אלא הגירה כלכלית, ואנחנו צריכים לסייע למדינות באפריקה לשמור את האזרחים שלהן ולשפר את רמת חייהם כדי שלא ירצו להגיע לכאן. יש צורך באסטרטגיה שלא מקבלת את הנראטיב של הימין הקיצוני ולא הולכת אחרי הנראטיב של השמאל הקיצוני".
מבחינה כלכלית קאילי היא בשמאל האירופי המסורתי. היא נגד מדיניות הצנע שפגעה קשות ביוון ולדבריה לא הגדילה את התחרותיות ולא יצרה צמיחה. "הנטל של הכישלון", היא אומרת, "עבר מהבנקים למשלמי המסים וזה נכשל כלכלית וגם פוליטית. הממשלה עשתה בחירות לא נכונות, לקחנו יותר מדי מסים והצנע לא השאיר זמן לרפורמות הכרחיות. המטבע המשותף איננו האשם, אבל מוסדות היורו צריכים להבין את ההבדלים בין צפון לדרום וליצור מקום ומנגנון לצמיחה שאיננה אפשרית אם חושבים רק על המספרים".
פרישתה של בריטניה מהאיחוד היא אות אזהרה לדעתה של קאילי. "משאלי עם הם לא שיטה דמוקרטית, הם דרך לגרום לפיצול החברה", היא אומרת, "הם לא משקפים את דעות הציבור, הם בסך הכל תשובת כן או לא לשאלה שפוליטיקאים מנסחים. התשובות שמקבלים הן לא באמת תשובה לשאלה, הן תגובה של אנשים שרוצים להגיד לא לממסד, לא לשיטה ולאליטות. זה המסר מברקזיט ואפילו מהבחירות בארצות הברית. אסור ללכת לכיוון הזה. יש טכנולוגיות חדשות ותחושה שאין לנו שליטה על המידע שלנו. אנשים מבינים שממשלות יודעות עליהם הכל ומתוך הפחד הם מנסים להיאחז במשהו בטוח, כמו הלאום והזהות שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תחושת ביטחון וסיבה לרצות גם את הזהות האירופית שלהם".
_________________________
פעלתנים ואידיאליסטים
מחלון משרדה של קאילי משתקפת בריסל שבעונה זו נראית אפורה ועגמומית. המון בנייני משרדים וצירי תנועה עמוסים ממלאים את האזור שממנו מתנהלת היבשת הישנה. הגבולות הנסגרים, הימין הקיצוני, ההגירה מאפריקה, קפריסין, חינוך וחברה, צמיחה כלכלית, המהפכה הדיגיטלית והמזרח התיכון. זהו סדר היום של המפלגות המייצגות את תושבי אירופה, אם כי עושה רושם שהדור החדש של המנהיגים הפוליטיים ביבשת נטוע פחות במפלגות ומקושר יותר לציבור באופן ישיר. חלקם הם חברי תנועות חדשות לחלוטין אבל גם אלו החברים בתנועות הוותיקות, מחויבים יותר לדיווח בפייסבוק ובטוויטר מאשר לדיווח למזכ"ל המפלגה. כשמדברים איתם דומה שפעילותם מכוונת לציבור, לא לריצוי אדונים וקשה לזהות אצלם ציניות, אופורטוניזם ועודף אמביציה אישית. ניכר עליהם שהם מוכשרים, פעלתנים ואידיאליסטים אם כי אין ספק שכל המרואיינים בכתבה זו מודעים היטב גם לקריירה הפוליטית שלהם. כמו הפוליטיקאים הוותיקים הם אומרים שהם לא מחפשים תפקידים בכירים אבל הם מוכנים, אם יידרשו לכך, להמשיך לשרת את בוחריהם גם בעתיד. כאן אין חדש.
עם זאת, וזו נקודה שמעניין להרהר בה, המנהיגים הצעירים של אירופה רואים גם הקשר אחר לחייהם. "אני אמביציוזית לגבי האושר שלי", אומרת לולה סנשז, "אני אוהבת את הפוליטיקה האירופית, ואני מקווה להיות כאן עשר שנים אבל אחר כך אני רוצה לעזוב ולעבור לכפר". ייטה גוטלנד אומרת שתמיד היה חשוב לה לרכוש השכלה כדי שתוכל לצאת מהפוליטיקה ולעשות דברים אחרים ואווה קאילי אומרת שהיא שונאת פוליטיקאים מקצועיים אבל חוששת שהיא נהיתה אחת כזאת. סנשז, גוטלנד וקאילי לא פוסלות כמובן התקדמות בקריירה הפוליטית שלהן ובוודאי שגם ביי, פאונובה וקלר הם מועמדים לתפקידים בכירים אך נדמה שהם מודעים יותר לצורך באיזון תפקידם הציבורי עם חייהם האישיים.
הנשים שרואיינו לכתבה זו עומדות בחזית קשה במיוחד. למרות שלכאורה הן זוכות ליותר אפשרויות מנשות הדורות שקדמו להן, הן עדיין בנקודת פתיחה קשה יותר מעמיתיהן הגברים. סנשז מספרת שחבר פרלמנט אחר הטריד אותה במעלית. קאילי מספרת על התקפות פוליטיות סקסיסטיות שהיא חוותה ביוון על רקע היותה אשה צעירה, וכמה חברות פרלמנט סיפרו לי שחברות פרלמנט הנכנסות להריון מתבקשות על ידי המפלגות שלהן לעזוב את תפקידן כדי לפנות מקום לחבר פרלמנט פנוי יותר. באופן כללי, אמרו לי כל חברות הפרלמנט ששוחחתי איתן, נדרשת עוד הרבה התקדמות. אין שום סיבה, אחרי הכל, שרק שליש מחברות הפרלמנט יהיו נשים כאשר הן חצי מהאוכלוסייה.
_________________________
היחס לישראל
יחסם של המנהיגים האירופאים הצעירים לישראל ולסכסוך הישראלי־פלסטיני עלול להפתיע קוראים ישראלים. ראשית, אין כמעט הבדלים בין ימין ושמאל בעניין זה. כולם בעד חידוש המשא ומתן בין הפלסטינים לישראל, כולם מוכנים שאירופה תסייע בכך אבל לא מעוניינים שהיא תכפה תהליכים או תנאים. אף אחד לא מדבר על אמצעי לחץ או חרמות מטעם האיחוד על ישראל וכולם מדברים על החשיבות של ביטחון ישראל.
מנהיגים מהימין כמו ניקולא ביי הצרפתי ומהשמאל כמו גוטלנד השוודית, מדברים שניהם על פתרון שתי המדינות ועל הכרה במדינה פלסטינית (שוודיה כבר עשתה זאת וצרפת, אומר ביי, צריכה לעשות זאת כשביטחונה של ישראל יובטח).
קאילי מיוון וגוטלנד השוודית מדברות על חשיבות שיתוף הפעולה בין ישראל למדינותיהן בתחומים כלכליים. במקרה של גוטלנד זוהי אמירה חשובה מכיוון שהיא מקורבת לשרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום, הנחשבת על ידי רבים בישראל כאישיות עוינת. גוטלנד, כמו וולסטרום, מבקרת את ההתנחלויות ואת המצור על עזה, אבל זוהי ביקורת נקודתית כלפי מדיניות, לא כלפי המדינה ואזרחיה. "לשוודיה וישראל יש הרבה מן המשותף", היא אומרת, "אנחנו חברות דמוקרטיות, פתוחות וחדשניות. שוודיה מכבדת את ישראל כדמוקרטיה באזור סוער כל כך ויש לנו אפשרויות רבות לשיתוף פעולה".
המכנה המשותף בין מנהיגי העתיד של אירופה, לפחות כאשר הם מרואיינים לעיתון ישראלי, הוא הזהירות הדיפלומטית כלפי ישראל. אין כמעט ביקורת כלפיה, אם יש כזו היא מוגבלת לנושא מסוים ואין שום כוונה להיות אגרסיביים או פעלתניים מדי באזור. "קשה לראות מה הצעד הבא", אומרת סקה קלר, "דומה שהכל נוסה ונכשל. האיחוד האירופי מסכים על כך שהוא בעד משא ומתן ונגד ההתנחלויות אבל מה הוא יכול לעשות כאשר אפילו ארצות הברית לא הצליחה לפרוץ דרך".
אווה קאילי מציעה את מודל הפעילות האירופית. "לא חייבים להסכים על הכל", היא אומרת, "אבל חייבים לשמור את הדיאלוג פתוח. שום דבר לא עובד אם לא מתפשרים. כאן באירופה צריך לעבוד עם שפות, תרבויות, היסטוריות, אידיאולוגיות ודתות שונות. באירופה יודעים שכשמפסידים משהו, גם מרוויחים משהו וכך זזים קדימה". ניקולא ביי מזהיר את ישראל לא להסלים את המצב ומציע לה לחפש במציאות החדשה במזרח התיכון בריתות עם מדינות כמו איראן וטורקיה. אווה פאונובה מזהירה מפני דורות הגדלים באווירה של חשדנות ושנאה בשני הצדדים. היא מזכירה את התרומה הגדולה שהאיחוד האירופי מעביר לרשות הפלסטינית וגם את הנחיצות בהבטחת ביטחונה של ישראל. עם זאת, בין השורות גם היא נשמעת מיואשת למדי. "בשביל שאר העולם", היא אומרת, "הסכסוך הישראלי־ערבי הוא פצע פתוח ותזכורת מכאיבה למגבלותיהם של המוסדות הדיפלומטיים שלנו".
.הפרלמנט האירופי, בריסל. צילום: דיויד סטברו
.פגישות עבודה באחד מבתי-הקפה בפרלמנט האירופי בבריסל. צילום: דיויד סטברו
.כרזות של מפלגות הימין במסדרונות הפרלמנט האירופי בבריסל. צילום: דיויד סטברו
.כרזות של מפלגות השמאל במסדרונות הפרלמנט. צילום: דיויד סטברו
.אולם המליאה, הפרלמנט האירופי, בריסל. צילום: דיויד סטברו
.כיכר לוקסמבורג בסוף יום העבודה. ברקע, בניין הפרלמנט. צילום: דיויד סטברו.
מין ומיניות אינם עניין של רשות הפרט בלבד. הם חלק מחייהם של כל בני-האדם ויש להם משמעויות והשלכות חברתיות ופוליטיות. מין יכול להיות כל מה שיפה בחיים האנושיים אך גם אמצעי לרוע ודיכוי. בשוודיה החליטה הממשלה לחקור את חיי המין של אזרחיה מתוך הבנה שדחיקתו של הנושא אל מחוץ לדיון הציבורי והפוליטי גורמת לסבל רב ברמה האישית ולדיכוי, אלימות ואי-צדק ברמה החברתית.
שר בממשלה המדבר באופן פתוח על מיניות, על תשוקה מינית ואלימות מינית הוא מחזה די נדיר. זאת הסיבה שגבריאל וויקסטרום, השר הממונה על בריאות הציבור בממשלת שוודיה, משך לאחרונה תשומת לב בינלאומית. "למרות החשיבות שיש למין בחיי בני-האדם, מעניין שהנושא נעדר מהדיון הפוליטי", כך הוא כתב בסוף יולי בעיתון היומי השוודי החשוב Dagens Nyheter, "כשמדברים על מין אנחנו בד"כ מתייחסים לבעיות מוגדרות שיש לפתור: מחלות מין, הריונות בלתי רצויים ואונס. הבעיה היא שכל עוד אנחנו מתמקדים רק בצדדים השליליים ולא מתייחסים לצדדים החיוביים ומלאי התשוקה של המין לא נוכל ברצינות לפתור את הבעיות". המאמר של וויקסטרום בעיתון הוא חלק מתכנית רחבה יותר – ממשלת שוודיה החליטה לפני מספר שבועות לקיים מחקר מקיף על חיי המין של אזרחיה. מין, ע"פ ממשלת שוודיה, אינו רק עניין פרטי ואינטימי אלא נושא פוליטי. מטרת המחקר, שממצאיו הסופיים יתפרסמו ב-2019, היא לבחון את יעילות המדיניות הממשלתית בנושאים שונים הקשורים לבריאות הציבור אך לא מדובר בנושאים רפואיים בלבד. ממשלת שוודיה חותרת להרבה יותר מזה.
ע"פ החלטת הממשלה השאיפה היא להיעזר בתוצאות המחקר על מנת לייצר מדיניות שאפתנית בתחומים כמו המאבק במחלות מין ובאלימות מינית אבל גם בתחומים הקשורים יותר לפסיכולוגיה ולחברה – תחושת הביטחון העצמי, מערכות היחסים והבריאות הנפשית של כל אדם. הממשלה רואה בחיי מין טובים כעניין של בריאות הציבור וכך היא חותרת, באמצעות המחקר שהזמינה, "לשפר את התנאים החברתיים ולהגביר את ההנאה האישית מהבריאות המינית והזכויות המיניות". דגש מיוחד מושם על שוויון חברתי ברמת הבריאות המינית והנגישות לשירותי בריאות של כלל האוכלוסייה. שוויון זה אמור לבוא לידי ביטוי גם ביחס שוויוני המבוסס על שוויון ערכם של כל בני-האדם ללא קשר לנטיותיהם המיניות. זאת ועוד, החלטת הממשלה חותרת ל"מדיניות פמיניסטית של בריאות-הציבור שתאפשר לכל אדם, ללא קשר למגדר, זהות מגדרית או ביטויים מגדריים ליהנות מבריאות טובה".
"בוודאי שמין הוא עניין פוליטי", אומרת קריסטינה ליונגרוס, יו"ר הארגון השוודי לחינוך מיני (RFSU) ומסבירה מדוע יש צורך במחקר לאומי. "מדובר כאן על בריאות הציבור. מי שמרגיש טוב עם עצמו ועם חיי המין שלו חי חיים טובים יותר", היא אומרת, "אנחנו, כחברה, רוצים לתרום לכך ואם לא נדע איך אנשים מרגישים ומה הם חווים בתחום הזה לא נוכל לדעת היכן ואיך להשקיע". הארגון שליונגרוס עומדת בראשו עוסק בתחום כבר מ-1933 והוא אחד מארגוני החברה האזרחית שאמורים ע"פ החלטת הממשלה להיות שותפים לעבודת המחקר. "עברו כבר עשרים שנה מאז המחקר הקודם שנעשה בתחום בשוודיה", מוסיפה ליונגרוס ומסבירה מדוע נדרש מחקר חדש, "המחקר הקודם מיושן מאוד. הוא נערך לפני שהאינטרנט פרץ והיום אנשים נפגשים ברשת, הוא התייחס לאנשים עד גיל שבעים בלבד והיום אנחנו יודעים שאנשים מקיימים יחסי מין גם בגיל מאוחר יותר ולא היתה בו כמעט התייחסות ללהט"ב או לאנשים עם מוגבלויות. מה עושים, למשל, אם מישהו מבוגר עבר ניתוח בעצם הירך והוא לא מעז לשאול את הרופאים אם הוא יכול להמשיך לקיים יחסי מין? יכול להיות שהוא יוותר על מין לעשר שנים ואיכות חייו תרד. מה עושים עם בנים וגברים צעירים שיש להם פחות לאן לפנות בתחום הזה? מה עם חולים כרוניים? אנחנו חייבים לדעת יותר כדי להשקיע נכון".
אבל מה בדיוק חוקרים כשרוצים לקבל תמונה חברתית מלאה על מין ומיניות. המחקר השוודי טרם יצא לדרך ולכן מוקדם לומר מה הם הנושאים המדויקים שייבדקו. קריסטינה ליונגרס מעריכה שנחקרים יישאלו באיזו תדירות הם מקיימים יחסי מין, אילו סוג יחסים הם מקיימים והאם הם מרוצים, אך יהיו גם שאלות בנושאים כמו קניית שירותי מין, שימוש באלכוהול ועוד. ע"פ ליונגרס יש צורך לבדוק גם את הצדדים החיוביים וגם את הצדדים השליליים של הפעילות המינית כדי לוודא שכל התחומים הרלוונטיים יהיו מכוסים והעבודה בשטח אחרי המחקר תהיה יעילה יותר.
"במחקר יהיו שאלות על התנהגויות מיניות כאשר אלו רלוונטיות לתוצאות בריאותיות", אומרת לואיז מנהיימר, ראשת מחלקת בריאות ומיניות ברשות השוודית לבריאות הציבור והאחראית על קיום המחקר, ומוסיפה: "השאלות ייבחרו במטרה לצבור ידע שייעל פעילויות מניעת תחלואה ויחזק את הבריאות המינית בשוודיה". מנהיימר מסבירה שלכשינוסח יישלח הסקר למדגם מייצג של האוכלוסייה השוודית יחד עם מכתב הזמנה להשתתף במחקר. ההשתתפות, מטבע הדברים, תהיה וולונטרית ואנונימית, התוצאות יוצגו במונחים של יחסיות ושכיחות ושיטות המחקר ייקחו בחשבון מחקרים קודמים והשוואות בינלאומיות היכן שיש כאלו, בעיקר בנושאים כמו נגישות לחינוך מיני וידע מיני.
מחקרים דוגמת המחקר השוודי חשובים במיוחד מפני שלעיתים הם מגלים שהעולם האמיתי שונה מאוד מהדימויים המוצגים באמצעי התקשורת ובמדיה החברתית. דוגמא לכך ניתן למצוא במחקר שנערך לאחרונה ע"י חוקרים באוניברסיטת סן-דייגו סטייט והתבסס על ראיונות עם 26,000 אמריקאים. ע"פ המחקר, שהתפרסם בתחילת החודש 15% מבני ה-20 עד 24 דיווחו שלא היו להם פרטנרים מיניים מאז שהיו בני 18 לעומת 6% בלבד מבני הדור הקודם כאשר הם היו בגיל דומה. נתון זה מצטרף למחקרים אחרים שהראו שדורות קודמים של אמריקאים קיימו יותר יחסי-מין מדורות מאוחרים יותר בניגוד לדימוי של צעירים ההולכים ונהיים מתירנים יותר ופעילים יותר מבחינה מינית. את הסיבות לכך ניתן רק לשער – אולי אלו המגורים אצל ההורים עד גיל מבוגר, ייתכן שזהו הזמן הרב המושקע בפעילות ברשת, כולל צפייה בפורנוגרפיה, על חשבון מפגשים חברתיים לא ווירטואליים ויש המצביעים לכיוון הזהירות הרבה יותר הננקטת ע"י הדור הצעיר כשמדובר במחלות מין ותקיפות מיניות.
בהקשר בינלאומי רחב יותר כורך ארגון הבריאות הבינלאומי (WHO) את הבריאות המינית שלנו במרכיבים פיזיים, נפשיים וחברתיים. היא כוללת את היכולת לשלוט בפוריות באמצעות אמצעי מניעה והפלות, יכולת תפקוד מינית תקינה והימנעות ממחלות המועברות ע"י מין ומאלימות מינית כגון אונס, מילת נשים וכו'. הארגון מדגיש גם את הזכות לחוויות מיניות מהנות, בטוחות וחופשיות מכפייה ומאפליה. "כיום ברור שהמיניות האנושית כוללת צורות שונות של התנהגויות והתבטאויות", כך ע"פ דו"ח הארגון משנה שעברה, "ההכרה ברב-גוניות זו תורמת לתחושת הרווחה והבריאות של בני-האדם באשר הם".
הדו"ח הבינלאומי מתמקד בקיפוח ובאפליה של מגזרים שונים כמו הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, צעירים המקיימים יחסי מין לפני נישואיהם, עובדות תעשיית המין, מהגרים ועוד. הוא גם מדגיש את הצורך בידע זמין על מין, בנגישות למערכות רפואיות, חינוך מיני וזכות לפרטיות וסודיות במערכות הבריאות והרווחה. לכן, ע"פ הארגון, זהו אינו רק נושא של בריאות הציבור אלא נושא הכרוך בסוגיות של זכויות-אדם וחקיקה. תחום זה התפתח מאוד בשנים האחרונות בין השאר בתחום ההגדרות החוקיות. אונס, לדוגמא, נתפס בעבר ככפיית יחסי-מין "בלתי חוקיים" הכוללים חדירה ווגינלית ע"י גבר כלפי אישה שאינה אשתו בניגוד לרצונה. הגדרה זו מוגבלת מאוד ומשאירה נשים הנאנסות ע"י בעליהן, גברים הנאנסים, טרנסג'נדרים ועוד מחוץ להגנת החוק. בשנים האחרונות מחוקקות מדינות שונות חוקים המרחיבים את הגדרת האונס ומקלים על הקורבנות מבחינה חוקית אך המצב בעולם בתחום זה ובתחומים נוספים הקשורים במין נותר עגום למדי.
רק כעשרים מדינות מקיימות נישואים ומעניקות את כל הזכויות הנלוות אליהם לחברי קהילת הלהט"ב, בעוד במדינות רבות ישנה עדיין חקיקה הכוללת עונשי מאסר ואפילו עונשי מוות על קיום יחסים הומוסקסואלים. אונס משמש בסכסוכים רבים בעולם ככלי נשק נגד אוכלוסייה אזרחית וע"פ נתוני הפדרציה הבינלאומית להורות מתוכננת (IPPF), ישנם בעולם מדי שנה 74 מיליון הריונות בלתי רצויים, 18.5 מיליון הפלות מסוכנות המסתיימות ב-47,000 מקרי מוות שהם תוצאה של 225 מיליון נשים שרוצות אמצעי מניעה אך אלו אינם נגישים להן.
בשוודיה המצב שונה כמובן. זו המדינה הראשונה בעולם שהיתה בה חובת חינוך מיני בבתי-הספר (כיום מתחיל החינוך המיני בשוודיה כבר בבתי-הספר היסודיים), יש בה אמצעי מניעה נגישים, הפלות הן חוקיות והיא נחשבת לאחת המדינות המובילות בעולם בשוויון מגדרי, תוצאה של תנועה פמיניסטית חזקה מאוד שהביאה, בין השאר, לחופשות לידה ארוכות מאוד המתחלקות בין גברים לנשים וחקיקת חוק להפללת לקוחות זנות.
עם זאת, ע"פ קריסטינה ליונגרוס יש גם בשוודיה מקום לשיפור. "אמנם יש לנו דימוי עצמי של פתיחות מינית אבל יש עוד הרבה מה לעשות. כשלומדים רפואה בשוודיה, למשל, העיסוק במין קיים רק בקורסים מיוחדים ולא בהכשרה הכללית. כך אנשים לא מעיזים לשאול את הרופאים שלהם על הבעיות המיניות שלהם ורופאים ואחיות לא מרגישים בנוח לדבר על מיניות כי אין להם את הכלים הנכונים. גם מורים בשוודיה לא מקבלים מספיק הכשרה בנושא ולא תמיד מרגישים נוח לדבר על זה". ע"פ ליונגרוס, מחקר מתקדם בתחום שייתן בסיס של ידע עדכני יסייע לשוודים לטפל בבעיות שעדיין קיימות. רעיונות לשיפור לא חסרים לה. "אנחנו רוצים, למשל, מרפאות העוסקות במין שבני-נוער יוכלו לפנות אליהן. אנחנו רוצים יותר תשומת לב לגברים ולגבריות. זה חשוב במיוחד עכשיו על רקע הדיון הציבורי בעניין מקרי האונס (תקיפות מיניות ומעשי אונס שדווחו בפסטיבלי מוסיקה בשוודיה בקיץ האחרון ועוררו דיון ציבורי, ד.ס), זה עניין חינוכי, גברים צריכים לשאול את עצמם מה היחס שלהם למין, מה הם צריכים לעשות ומה האחריות שלהם במקום שרק המדינה תתמודד עם הבעיה דרך חקיקה. גברים צריכים גם לקחת יותר אחריות על אמצעי מניעה, תחום שנמצא כיום באחריות נשים ובנות באופן כמעט בלעדי. ישנן סוגיות של זכויות ורווחה של להט"ב ועוד".
תכניותיה של ליונגרוס מותאמות אמנם למציאות השוודית אך אין חברה או מדינה הפטורה מהתמודדות עם מין ומיניות. "אני חולמת על יום שבו כל הילדים הנולדים יהיו רצויים", כתבה המחנכת והעיתונאית השוודית אליס אוטסן-ינסן שייסדה את הארגון השוודי לחינוך מיני כבר בשנות השלושים, "יום שבו הגברים יהיו שווים לנשים ומיניות תהיה ביטוי של אינטימיות, הנאה וחיבה". ציטוט זה מבטא יפה את גישת ממשלת שוודיה לנושא, אך הוא רלוונטי לכל מדינה ולכל חברה. בסופו של דבר, מין ומיניות הם נושאים אוניברסליים, הם חלק מחייהם של כל בני-האדם ודחיקתם אל מחוץ לדיון הציבורי והפוליטי גורמת לסבל רב ברמה האישית ולדיכוי, אלימות ואי-צדק ברמה החברתית.
בעבור רבים הקשר בין הפליטים שהגיעו לאירופה בשנה וחצי האחרונות לאירועי הטרור האחרונים בגרמניה הוא מובן מאליו. הפליטים מביאים איתם טרור, הם טוענים, כך זה היה תמיד ומי שלא רואה זאת שבוי בתפיסת התקינות הפוליטית האירופית ומתעלם מהמציאות.
אכן, הטרור הג'יהדיסטי הפך לאיום ממשי על אירופה בזמן משבר הפליטים האחרון. אך האם הפליטים הם אלו שהביאו אותו? האם הם תומכים בו ומשרתים אותו? מבט רציונלי על מבצעי הפיגועים, כזה הבודק עובדות ולא רק אווירה, עלול לספק תשובות מפתיעות.
ראשית, אין חפיפה בין קליטת פליטים נדיבה לבין פעילות טרוריסטית. המדינות שקלטו את מרבית הפליטים ב-2015 הן גרמניה, שוודיה והונגריה (שבינתיים סגרה את גבולה). עם זאת, מרבית הפיגועים הג'יהדיסטים מאז תחילת משבר הפליטים האחרון התרחשו דווקא בצרפת ובבלגיה. איטליה ואוסטריה, שקלטו עשרות אלפי פליטים, לא נפגעו מטרור ג'יהדיסטי בעוד בלגיה ודנמרק שקלטו הרבה פחות, נפגעו יותר. כל זה יכול להיות מקרי ויכול להשתנות בכל רגע אך כאשר בודקים את הביוגרפיות של מבצעי הפיגועים רבי-הנפגעים ביבשת בשנה וחצי האחרונות מגלים שרובם המוחלט אינם פליטים.
מפגעי שרלי הבדו, לדוגמא, היו ילידי פאריז, מבצע הפיגועים בקופנהגן בפברואר 2015 היה יליד דנמרק, ארבעה מחמשת המחבלים בבריסל במרץ האחרון היו ילידי אירופה (החמישי היה יליד מרוקו אך גדל בבלגיה בדומה למפגע בניס שנולד בתוניס אך הגיע לאירופה לפני שנים רבות). מבצעי פיגועי נובמבר 2015 בפאריז נולדו גם הם באירופה אם כי נמצא אצלם דרכון סורי מזויף ונבדק חשש ששניים מתשעת המחבלים חדרו לאירופה דרך יוון. ייתכן שהדרכון הוא הטעיה מכוונת של דאע"ש אך גם אם לא, מדובר במקרה בודד בקרב הטרוריסטים הג'יהדיסטים ביבשת שכמעט כולם ילידי אירופה.
הטענה בדבר היותם של המחבלים דור שני או שלישי של מהגרים, בבחינת "הפליטים של היום מולידים את הטרוריסטים של המחר", בעייתית גם היא. העובדות מראות שאף אחד מהמחבלים איננו דור שני של פליטים. הם בניהם ונכדיהם של מהגרים, לא מבקשי-מקלט, שהגיעו ברובם מצפון-אפריקה בהקשר פוליטי-כלכלי אחר לגמרי – הגירה לצרפת מהקולוניה האלג'יראית או הגירת עבודה ממרוקו ותוניס. הגישה המחברת בין נטיות טרוריסטיות של פליטים מהמזה"ת לבין אלו של צאצאי מהגרי-עבודה מצפון-אפריקה היא קלושה במקרה הטוב וגזענית במקרה הרע. זאת ועוד, ראיונות עם משפחות "תיירי הג'יהאד" האירופיים חושפים משפחות המומות ומתאבלות, לא מופעים של צהלה וגאווה. אמנם יש כאן כישלון חינוכי וחברתי אך אין עדות לכך שההתגייסות לדאע"ש נתמכת ע"י קהילות המהגרים המסורתיות באירופה. להיפך, הג'יהדיסטים הם האויב הגדול של קהילות אלו. לא ברור מי ינצח במאבק הפנים-מוסלמי הזה אך ברור שזהו קרב של חדש מול ישן, לא מורשת שעוברת מהורים לילדיהם.
הג'יהדיסטים החדשים של אירופה אינם חלק מתנועה מוסלמית-אירופית עממית אלא חיילים מוסתים של גורמים פוליטיים חוץ-אירופיים. גורמים אלו מנסים ליצור את הרושם שהם מחדירים טרוריסטים ליבשת יחד עם מבקשי-המקלט כאמצעי להטלת אימה וכקמפיין תעמולה המכוון לתומכיהם. אלו החוזרים על הטענה הבלתי מוכחת שאירופה מאפשרת כניסת אלפי טרוריסטים המתחזים למבקשי-מקלט מחזקים את התעמולה של דאע"ש. בכירי הארגון וודאי חיככו ידיים בהנאה כשהם קראו את הסקר של מכון PEW המראה ששליש מהגרמנים ושני שליש מההונגרים, האיטלקים והפולנים רואים במבקשי-המקלט מקור סכנה.
לעומתם, דו"ח חדש של היורופול (משרד המשטרה האירופי) טוען ש"אין עדויות קונקרטיות לכך שטרוריסטים משתמשים באופן שיטתי בגלי ההגירה על מנת להיכנס לאירופה". זוהי אמירה שקולה ואחראית המבהירה שהפליטים אינם מקור מרכזי של טרור גם אם זו אפשרות שיש להיערך אליה. אין כאן המעטה נאיבית ביכולותיו של דאע"ש, אלא הבנה שחדירה לאירופה עם גלי הפליטים היא יקרה ומסוכנת יותר ממכונת התעמולה המייצרת בזול טרוריסטים מקצוענים מתוצרת בית המתנדבים להפיק במדינותיהם מגה-פיגועים כמו אלו של פאריז ובריסל.
אך מה קורה כשבודקים לא רק את הפיגועים רבי-הנפגעים, אלא גם את הפיגועים הספונטניים, האישיים, דוגמת התקריות האחרונות בגרמניה? ע"פ דו"ח היורופול מסתבר שמתוך למעלה מ-200 פעולות טרור שבוצעו באירופה ב-2015, רק 17 היו על רקע ג'יהדיסטי. השאר בוצעו ע"י בדלנים לאומניים, תנועות אנרכיסטיות וארגוני ימין קיצוני. לפיגועים אלו, הכוללים פיגועי ירי, מטעני חבלה ועוד, יש להוסיף עוד מאות מקרים של תקיפות חמורות והצתות על רקע לא ג'יהדיסטי (כמו הצתת מרכזי פליטים). לקלישאה החבוטה ש"לא כל המוסלמים טרוריסטים אך כל הטרוריסטים מוסלמים" אין, כך נראה, בסיס במציאות.
שנאה, אלימות ורצחנות אינם נחלתם הבלעדית של המוסלמים. אלו זרמי עומק עכורים שקיימים בתרבויות רבות. העובדה שבאירועים בעלי רקע לא ג'יהדיסטי יש הרבה פחות נפגעים מלמדת שגורמים פוליטיים בעולם המוסלמי מספקים לחייליהם שלושה דברים שיוצרים את ההבדל במספרי ההרוגים – אימון, מימון וארגון. הדבר העצוב ביותר הוא שהפחדים הקמאיים המתעוררים כתוצאה מהטרור הג'יהדיסטי מעוררים לחיים גם את הצד האפל של התרבות האירופית. תנועות הימין הקיצוני המתחזקות באירופה מוכיחות עד כמה הפשיסטים בכל הצדדים תלויים אחד בשני וצומחים יחד.
וזאת רק אחת הסיבות שיש להילחם בכל החזיתות בטרור הג'יהדיסטי. יש להילחם בו צבאית, יש לייבשו כלכלית ויש גם להעמיד תכנית מקיפה, בטוחה ואחראית לטיפול בקורבנותיו. לא בניית חומות אך גם לא פתיחת גבולות חסרת בקרה נדרשים כאן, אלא מדיניות נדיבה והומאנית שתגן מצד אחד על היציבות החברתית והביטחונית באירופה ומצד שני תיתן מענה לפליטים מבגדאד, קאבול וחומס, שממש כמו הנרצחים בפאריז ובבריסל, הם קורבנותיו של הטרור הג'יהדיסטי, לא יוזמיו ולא תומכיו.
לארס, וואליד, מילאד ופארה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade
הילדה אריאל ליבק שוורץ ושניים מהפליטים שחיו בבית משפחת ליבק שוורץ
דיויד סטברו 