מה מחבר בין הלאומנים, השמרנים ושונאי הזרים של אירופה לבין אנשי השמאל, הסוציאליסטים ולוחמי זכויות האדם ביבשת? התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3450218
בסוף שבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה דוברו של מזכ"ל מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, ניקולא באי. זו לא היתה שיחתנו הראשונה. ראיינתי את באי לפני מספר שבועות בפרלמנט האירופי ודוברו נזכר בפגישתנו בבריסל כשנזקק לקשר עם גורם ישראלי כלשהו במהלך ביקור שערך בישראל. אינני יודע איך באי סיכם את הביקור אך ברור שהוא נתקל בקשיים מסוימים מכיוון שגורמים ישראלים מסרבים להיפגש עם נציגי המפלגה שלו. מפלגת החזית הלאומית, שנוסדה ע"י ז'אן-מארי לה פן, מכחיש השואה והאנטישמי, מנסה באמצעות בתו וממשיכת דרכו, מארין לה פן, לאמץ תדמית מהוגנת ולפתח קשרים בעולם היהודי, אך פוליטיקאים ישראלים מסרבים, ובצדק, להיפגש עם נציגיה.
כחודש לפני ביקורו של באי בישראל הגיעה לאזור אישיות פוליטית אירופאית אחרת – שרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום. גם וולסטרום הוחרמה ע"י ממשלת ישראל. התירוץ שניתן לה היה אמנם טכני אך ברור שהסיבה האמיתית היתה התבטאויותיה ומדיניותה הנחשבות בירושלים כאנטי-ישראליות. פוליטיקאים כמו יובל שטייניץ ויאיר לפיד אפילו כינו את וולסטרום אנטישמית. כך, במרחק של שבועות בודדים, החרימה ישראל מסיבות דומות שני מנהיגים אירופיים שביקרו בארץ.
הדבר המעניין בתקריות הדיפלומטיות האלו הוא שוולסטרום ובאי הם הפכים מוחלטים. וולסטרום היא אשת שמאל וסוציאל-דמוקרטית, תומכת נלהבת של האיחוד האירופי המקדמת מדיניות המדגישה ערכים של צדק חברתי, פמיניזם וזכויות אדם. באי, לעומתה, הוא איש ימין, שמרן ולאומן הנאבק ב"טכנוקרטים מבריסל" ותומך בסגירת גבולותיה של אירופה. המחנות הפוליטיים של באי ווולסטרום לא מסכימים ביניהם על כלום, הם מבוססים על ערכים מנוגדים, יש להם אינטרסים מנוגדים והם נאבקים זה בזה בכל רחבי היבשת. רק דבר אחד מאחד אותם – אף אחד לא מחכה להם בנתב"ג.
החרם הישראלי הוא רק צד אחד של המטבע. הצד השני חשוב בהרבה. הפוליטיקה האירופית של השנים האחרונות היא סוערת ומלאת מחלוקות. סוציאל-דמוקרטים נלחמים בניאו-ליברלים, מפלגות פופוליסטיות תוקפות מפלגות ממוסדות, פותחי שערי ההגירה נאבקים בבוני החומות. עם זאת, כשמדובר בסכסוך הישראלי-פלשתיני, כולם מדקלמים את אותו טקסט. זוהי תופעה מוזרה ומעניינת – נוצרים-דמוקרטים וסוציאליסטים, ירוקים ופשיסטים, גזענים והומניסטים, כולם עוצרים לרגע את ההתקוטטות, מיישרים קו ומדקלמים את שלושת המילים שבישראל כבר יצאו מזמן מהאופנה – פתרון שתי המדינות.
צודק מי שאומר שהסכסוך הישראלי-פלשתיני כבר לא נמצא בראש סדר היום של אף אחד. אך ככל שנדרשים אליו תמימות הדעים לגבי פתרון שתי המדינות חובקת עולם. מילים רבות כ"כ הוקדשו להחלטת הנשיא אובמה שלא להטיל ווטו על החלטת מועצת-הביטחון 2334, שתשומת הלב הוסבה מרשימת התומכים בה. לצד חשודים מידיים כמו מצרים ווונצואלה היו שם גם בריטניה, ספרד וניו-זילנד. כמו ברשימות השחורות של משרד-החוץ, ישראל הצליחה בבניין האו"ם בניו-יורק לאחד את הבלתי ניתן לאיחוד. הרוסים שיתפו פעולה עם האוקראינים והסינים הלכו יד ביד עם היפנים. את וולסטרום ובאי קל להחרים, אך מה תעשה ישראל עם הנשיא פוטין ורה"מ מיי שאפשרו גם הם את ההחלטה?
מהי בעצם הסיבה לתמימות הדעים הזו כלפי ישראל? יש שיטענו שזו האנטישמיות. ואכן, ככל שמדובר באירופה אין ספק שהאנטישמיות חדרה לכל המחנות הפוליטיים ולחלקים רבים של החברה. אחרים יטענו שהכל עניין של אינטרסים. מדיניות אנטי-ישראלית משתלמת גם לימין וגם לשמאל האירופי משיקולים אלקטורליים וגאו-פוליטיים. השמאל, כך הם טוענים, פונה למצביעים בעלי רקע מוסלמי והימין מתחנף לאנשי הון ושלטון מהמזה"ת. הסבר נוסף, או אולי נכון יותר לקרוא לו נחמה, טוען שדעת-הקהל העולמית היא מעין מפלצת מופרעת שלא ניתן לשלוט בה. האירופאים עזרו ליהודים אחרי מלה"ע השנייה, היום הם בעד הפלשתינים ומחר גם זה יעבור להם. בסופו של דבר תימצא קוניונקטורה פוליטית שתפתור את הבעיה. זהו הפתרון שהתחבב בזמן האחרון על הימין הישראלי וגם אותו ניתן לתאר בשלוש מילים בלבד: הנשיא דונלד טראמפ.
אבל גם אם יש אמת מסוימת בהסברים אלו הם מסתירים אמת פשוטה וחשובה בהרבה. פיסת הנדל"ן הבעייתית הזו במזרח הים-התיכון נמאסה על מרבית מקבלי ההחלטות בעולם. חוסר היציבות שלה, הנטייה שלה להתלקח ללא יכולת שליטה על הלהבות וחוסר היכולת לקבל עם מנהיגיה החלטות רציונאליות הם מאפיינים שמנוגדים לאינטרסים של מרבית המדינות. יש אמנם בזירה גורמים שמרוויחים מהכאוס המזרח-תיכוני וייתכן שפירומנים מסוגו של הנשיא טראמפ יהפכו לנפוצים יותר במסדרונות השלטון העולמיים אך מי שיש לו עניין ביציבות, בערכים דמוקרטים ובפיתוח כלכלי מבין שפתרון שתי המדינות הוא היחידי שיכול לספק אותן (שלא לדבר על מי שיש לו יומרה לדאוג לשלום רווחה וצדק). כך, בעניין זה ובעניין זה בלבד, מתלכדים האינטרסים של לוחמי זכויות האדם המתעניינים בדיכוי הפלשתינים עם אלו של הניאו-ליברלים המתעניינים בסטרטאפים ישראלים ושל שונאי הזרים שרוצים שהמזרח-התיכון יפסיק לשלוח אליהם את הצרות שלו בדמות פליטים ופיגועים. המניעים שונים אך המסקנות דומות.
ובסופו של יום כל זה הרי לא חשוב. העולם יכול אמנם להיות ציני ואכזרי אבל לפעמים מה שכולם אומרים הוא באמת נכון. על כל חסרונותיו של פתרון שתי המדינות איש עוד לא הציע פתרון אחר שישמר את מדינת ישראל כמדינת לאום נורמלית, מודרנית ודמוקרטית לאורך שנים. אפשר לגרש מהארץ את כל המנהיגים הזרים שאומרים זאת, אפשר להפציץ את העולם בסרטוני הסברה בפייסבוק ואפשר לעצום עיניים ולצעוק אנטישמיות עד מחר. אבל כמו ילד המניח ידיו על עיניו כדי שלא ימצאו אותו, ההנהגה הישראלית צריכה לקחת בחשבון שגם כשעוצמים עיניים המציאות עדיין כאן.
קטגוריה: פוליטיקה אירופאית
No Stranger Place
הטרגדיה בחאלב מעוררת שוב את דעת־הקהל בעולם המערבי ומחזירה לזמן מה את העניין במלחמת האזרחים בסוריה. אבל הזוועות בסוריה נמשכות כבר שנים רבות ובמקרה של אירופה, הן גם שולחות תזכורת קבועה בדמותם של פליטים הנמלטים מאזורי הקרבות ומבקשים מקלט במדינות היבשת. אף שרק אחוז קטן של פליטי המלחמה בסוריה מגיעים לאירופה ואף שישנן מדינות, כמו טורקיה ולבנון, הנושאות במירב הנטל, מה שמכונה "משבר הפליטים באירופה" מעורר סערה פוליטית וחברתית ברחבי היבשת. אין ספק שמרבית האירופאים מזועזעים מהדיווחים על מעשי טבח, אך כשמדובר בסיוע ממשי לקורבנות הבורחים על נפשם, התמונה מורכבת יותר, שכן המדיניות כלפי המהגרים מסוריה וממדינות אחרות, רחוקה מקונצנזוס. היא מכריעה מערכות בחירות, מחזקת ומחסלת מפלגות ומוציאה המונים לכיכרות. אך אלו רק הביטויים הפוליטיים של המשבר. בלב הסערה הפוליטית, מעבר להמון, ישנם גם בני-אדם. מבקשי-המקלט עצמם, כמו גם אנשי הקהילות האירופאיות הקולטות אותם. אלו אינם רק נתונים סטטיסטיים, הם אנשים הנתונים בסיטואציה מורכבת וטעונה המתמודדים עם אחד המשברים ההומניטריים החמורים ביותר שידעה היבשת בשנים האחרונות. הכתבה שלי המתפרסמת היום בהארץ מספרת על פרויקט אומנותי קטן המתעד את המפגש בין כמה מבקשי-המקלט וקולטיהם. האנשים שראיינתי לכתבה זו היו מעוררי השראה – הם התגברו על הפחד והחשדנות ונרתמו לעזרתם של זרים מוחלטים. הם הפגישו עולמות רחוקים ויצרו קשר אנושי ועמוק בצילה של טרגדיה.
פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.3164268
פרויקט האומנות של הצלם אוברי ווייד , No Stranger Place שמו, נעשה בשיתוף פעולה עם סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR). הוא יצא לדרך כאשר ווייד עבר להתגורר בברלין ונחשף להמוני מבקשי-המקלט שהגיעו באותה עת לגרמניה. ווייד, צלם תיעודי במקצועו שכבר תיעד חברות במצבי משבר במקומות כמו סיירה-ליאון ונפאל, לא נשאר אדיש. בראיון הוא מספר שכמו ברלינאים רבים הוא ובת-זוגו אירחו משפחה מאפגניסטאן לסופ"ש בביתם. חוויה זו והחשיפה היומיומית לאופן בו קולטת החברה האזרחית בברלין את הפליטים הביאו אותו להחלטה לתעד את האירועים. "דברים מדהימים קורים כאשר נוצרות מערכות-יחסים בין אנשים", אומר ווייד, "צילום, ובמיוחד צילום דיוקנאות, הוא דרך חזקה להציג את הדברים מבחינה וויזואלית. כאשר רואים תמונות של בני-אדם במפגש כזה מזהים מיד מה קורה ומה טיב הקשר". ווייד ובת-זוגו התחילו בפרויקט באופן עצמאי בברלין ואח"כ, בעזרת UNHCR, הרחיבו אותו לאוסטריה ולשוודיה.
במהלך העבודה על הפרויקט צילם וויד כשלושים משקי-בית אירופאיים שאירחו פליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטן. פגישותיו כללו, בין השאר, משפחה יהודית מברלין המארחת פליט מדמשק, זוג אוסטרי המארח אם חד-הורית מאפגניסטאן וזוג נשים נשואות מגוטנבורג המשכנות בחדר האורחים שלהן פליט מחאלב ואת שני ילדיו. ווייד בחר לצלם אותם בסגנון מוכר – תמונות מבוימות בתוך הבית או בסמוך אליו בסגנון הדיוקן המשפחתי האירופי הקלאסי. "זו שפה וויזואלית שבחרתי בה כדי להעביר מסר ולהתחבר לקהל", מסביר ווייד, "יש לסגנון הזה משמעות באירופה. אנשים מזהים אותו ואני מקווה שהוא גורם להם לשאול את עצמם מה היא משפחה ומהי המשמעות של פתיחת בית לאורחים ויצירת מערכות-יחסים חדשות".
ווייד מודע לכך שלא כל האירופים פותחים את בתיהם וכמו כל אזרח אירופאי הוא מכיר גם את תנועת הנגד – את הגזענות, שנאת הזרים וסגירת הגבולות. עם זאת, הסיפורים שהוא מביא באמצעות התמונות מציגים, לדבריו, תמונת מציאות חשובה לא פחות. "פגשנו אישה באוסטריה בשם סבינה", הוא מספר, "היא גרה בכפר קטן של כשישים משפחות ומארחת אישה מאפגניסטן ואת בתה הקטנה. לפני שהפליטה הגיעה אמרו תושבי הכפר למארחת העתידית שהיא מטורפת. אמרו לה שישדדו אותה, שינצלו אותה ושזה מסוכן. אבל עכשיו כשהפליטה, נורייה, והבת הקטנה שלה חיות שם, הקהילה כולה נרתמת לעזרתן. אנשים שינו את עמדתם לגבי הנושא כי מישהו הראה להם אלטרנטיבה. זה מה שהפרויקט שלי מנסה לעשות. אנחנו מספרים את הסיפורים האלו לקהל גדול ומנסים להשיג את אותה התוצאה בקנה-מידה גדול יותר".
=====
אלקומיט אלחאמד יצא למסעו מהעיר א-רקה שבצפון סוריה הנמצאת בשליטת דאע"ש. עכשיו, כשהוא יושב בבית-קפה במאלמו שבשוודיה הוא יכול לספר את סיפורו בחופשיות אבל זה לא היה תמיד כך. אלחאמד הוא בן למשפחה חילונית, הומוסקסואל מוצהר, בן 24 העוסק באומנות. הופעתו החיצונית איננה מה שרוב האנשים מדמיינים כאשר חושבים על פליטים מהמזה"ת. אצבעותיו צבועות לק שחור, יש לו קעקועים, עגילים ונזם באף. הוא מדבר בקצב מסחרר, באנגלית מצוינת וסיפור הגעתו לשוודיה הוא אופייני לפליטים רבים. הוא הטלטל בסירה רעועה בים התיכון, עבר אינסוף נקודות ביקורת, חצה חומות וגדרות תיל והוברח ע"י מבריחים רודפי-בצע במשאיות צפופות ומסריחות. שוטרי גבול קיללו אותו, רשויות הגירה הפשיטו וחקרו אותו והוא נחשף לכל המוות והמצוקה של נתיבי הפליטים לאירופה. מסעו עבר דרך תורכיה, יוון, מקדוניה, סרביה, קרואטיה, סלובניה, אוסטריה, גרמניה, איטליה וצרפת ותיאוריו מזכירים את סיפורי העקורים של סוף שנות הארבעים, עולם של אנשים העומדים בתור לקערות מרק וחולמים על אישורי מעבר. אבל לצד הטרמינולוגיה הזו סיפורו של אלחאמד כולל גם סצנות מודרניות לגמרי. הוא מספר על טור אינסופי של בני-אדם ההולכים ברגל בחושך ונראים מרחוק כשורת נקודות זוהרות בגלל מסכי הטלפונים המוארים, הוא מתאר מבקשי-מקלט המחפשים מקום להטעין סוללה כדי לעדכן על מצבם בפייסבוק, צוותי טלוויזיה זרים המשדרים בשידור חי וסטודנטים ממדינות עשירות המחלקים מזון ומציעים עזרה. ברוח זו, החזיק אלקומיט בתיקו במשך המסע כולו חטיפי שוקולד, דיסקים של ביורק וליידי גאגא ועותק של "חמישים גוונים של אפור".
כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא נקלט באחד ממחנות הקליטה במדינה והחל לתכנן את חייו מחדש. לאחר כשלושה חודשים נכנסה לתמונה לינֶאָה טֶל, סטודנטית ואם חד-הורית מעיירה קטנה בדרום שוודיה שרצתה לתרום משהו ולסייע לפליטים. "אני לומדת, עובדת ויש לי ילד", היא מספרת, "כך שאין לי זמן רב ואין לי הרבה כסף. בכל זאת רציתי לתרום משהו והחלטתי שהחדר הפנוי שיש בדירה שלי ישמש לזה. יצרתי קשר עם ארגון Refugees Welcome וכעבור זמן מה אשת הקשר של הארגון התקשרה ואמרה שהיא מצאה לי זיווג מושלם. לאחר מכן אלקומיט כתב לי מייל והציג את עצמו, הוא הציע שנשוחח בסקייפ והחיבור היה מיידי. שבועיים אח"כ הוא עבר לגור אצלי". "לפני שנפגשנו היו לי חששות", ממשיך אלקומיט את הסיפור, "חשבתי מה יהיה אם זה לא ייסתדר, אם לא נרגיש בנוח, אבל המפגש הראשון היה מדהים. היא גרמה לי להרגיש כמו בן משפחה, לא כמו אורח ועכשיו יש לי חדר מדהים, עם נוף יפה ואפשרות לעסוק באומנות שלי".
התוכניות של אלחאמד הן ללמוד שוודית, להתקבל לאוניברסיטה ולהיות אומן. הוא מרגיש בבית והוא בהחלט לא מתכוון לחזור לסוריה. מטבע הדברים הוא יעזוב את דירתה של לינאה בשלב מסוים אבל בינתיים הסידור מתאים לכל הצדדים כולל בנה בן התשע של לינאה המנצל את האורח מסוריה כדי להתאמן על האנגלית שלו. טל עצמה לא היססה הרבה לפני שהיא פתחה את ביתה, היא מודה שהעובדה שאלקומיט הוא הומוסקסואל ושהוא הגיע דרך אנשי ארגון שהיא מכירה הקלה על ההחלטה (אבל היא מקווה שהיא היתה מקבלת החלטה דומה גם עם מישהו אחר). "ההתנסות הזאת לימדה אותי שלעולם לא אבין לגמרי את העולם. אבל אנשים הם יותר דומים ממה שנדמה. גם אם הם באים ממקומות שונים מאוד", היא אומרת, "אני ואלקומיט די דומים, הילדות שלנו היתה דומה, אנחנו שומעים אותה מוסיקה, רואים את אותן סדרות. העולם הוא גדול מאוד אבל במובן מסוים גם קטן מאוד", היא מסכמת.
אלקומיט ולינאה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade
============
לא רחוק מביתה של לינאה, בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, מתגורר לארס אסקלונד, אדריכל במקצועו שדירתו סמוכה לתחנת הרכבת המרכזית בעיר. במהלך 2015 הוא צפה באלפי הפליטים שהגיעו לשוודיה והחליט לעשות משהו. הוא הציע לרשויות לארח בביתו מבקשי-מקלט אבל נענה בשלילה. אסקלונד החליט לקחת יוזמה וניגש למרכז הקליטה הסמוך. אם הרשויות לא יסדרו לו מישהו לארח, הוא חשב, הוא יעשה את זה בעצמו. במרכז הקליטה הוא פנה לבחור שעמד בתור ושאל אותו אותו אם הוא לבדו. הבחור אמר שיש לו אישה וילדים קטנים ואסקלונד החליט שהוא לא יכול לקחת אחריות על משפחה שכזו. מאחורי הבחור עמד בחור נוסף, וואליד לבבידי, בן 29 מדמשק. הוא היה הבא בתור. "לארס שאל אותי ארבע שאלות", נזכר וואליד, המכונה וואלֶה, "מאיפה אתה?" היתה השאלה הראשונה. עניתי שאני מסוריה. "האם יש לך כאן משפחה?" המשיך לארס, כן, עניתי, אשתי בחדר למעלה, "האם אתה מוסלמי?" היתה השאלה השלישית. גם עליה עניתי בחיוב".
בשלב זה מתערב אסקלונד וממשיך את הסיפור. "הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אותו אם הוא פונדמנטליסט. הוא אמר שלא. ואז אמרתי לו: בוא, יש לי משהו בשבילך". אסקלונד אמר לפליט הסורי הצעיר שהוא מעוניין לארח משפחה קטנה בדירה שלו ונתן לו את מספר הטלפון שלו כדי שיתקשר אליו אחרי שיחשוב על זה ויבקש את אישור השלטונות. למרות שהרשויות התכוונו להעביר את הזוג הצעיר לעיר אחרת בצפון שוודיה, אסקלונד התעמת איתם ובסופו של דבר קיבל אישור לארח את וואלה ואת אשתו פארה, בת ה-25 בביתו. כעבור מספר שבועות הצטרף אליהם גם אחיה של פארה, מילאד, 22, שעזב איתם את סוריה והגיע לשוודיה כמה ימים לפניהם.
וכך, מצא את עצמו האדריכל השוודי חולק את ביתו עם שלושה צעירים סורים. דירתו של אסקלונד היא מרשימה. היא בקומה חמישית של בניין באזור טוב, יש בה מרפסת עם נוף יפה ויצירות אומנות רבות. וואלֶה, פארה ומילאד חולקים חדר בדירה ומספרים על מעין שיגרה שהתפתחה בה. הם לא נכנסים לאזור המגורים של אסקלונד עד שהוא מתעורר בבוקר, הם עוזרים בעבודות הבית ולמרות שמדי פעם חסרה קצת פרטיות היחסים בינם לבין אסקלונד טובים וחמים. הם חולקים ארוחות, יוצאים יחד לטיולים ולאירועים וחשוב מכך, במטבחו המרווח ובעזרתם של שכניו ומכריו, אסקלונד מארגן לאורחיו קורס הכרות עם החברה השוודית. בערבים, אחרי העבודה, הוא דן איתם בסוגיות אקטואליות ומלמד אותם שוודית. אסקלונד רואה בעניין אקט פוליטי בעל הקשר הסטורי. "בעבר שוודיה קלטה אלפי אנשים", הוא אומר ומזכיר את ימי מלה"ע השנייה, "קלטנו יהודים שהגיעו מדנמרק ופליטים מפינלנד ומהמדינות הבלטיות. כשהייתי ילד חלקנו הכל עם פליטים למרות שהיינו עניים מאוד. למרות שבשוודיה היו אז פחות כסף ופחות אנשים, טיפלנו במי שהיה צריך. פעם סמכנו על אנשים. היום פחות".
וואלֶה, פארה ומילאד הם צעירים משכילים ומודרנים. הם למדו כלכלה ומנהל עסקים, חיו חיים נורמליים בסוריה ונאלצו לעזוב כאשר מלחמת האזרחים העמידה את חייהם בסכנה ממשית. אחרי המסע הקשה לאירופה הם מתכוונים להשתקע בשוודיה, לעבוד וללמוד בה ולהנות מאפשרויות שלא היו להם קודם. "בסוריה אין חירות לנשים", אומרת פארה, "כשחייתי שם לא יכולתי לדמיין את החופש שיש כאן. לא ידעתי על זה כלום. אני לא רוצה לאבד את זה ובעתיד הייתי רוצה לעבוד בעבודה שתהיה קשורה לנשים ולזכויות שלהם". גם מילאד מרגיש בבית בשוודיה. "אני מרגיש שאני כאן כבר עשר שנים, אני עושה מה שאני רוצה, יש לנו חברים כאן וכולם נחמדים אלינו". וואלֶה מסכם את מסעם עד כה. "אנחנו משתנים והאנשים שאנחנו הופכים להיות הם תוצאה של החוויות שעברנו והאנשים שפגשנו". לגבי התמונה הרחבה יותר הוא אומר: "דת, פוליטיקה וארץ המוצא שלנו לא צריכים לפגוע באנושיות שלנו. אם מסתכלים על הצד האנושי יודעים מה טוב ומה רע".
לארס, וואליד, מילאד ופארה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade
============
להרתמות האירופאית לסיוע לפליטים יש גם זווית ישראלית בדמות יהודים וישראלים החיים באירופה ושותפים גם הם במאמץ. אחת מהם היא אושרית ליבק שוורץ, 38, החיה בשוודיה מאז 2003. "בספטמבר 2015 הרשויות בשוודיה החלו לחפש משפחות אומנה לבני-נוער", היא מספרת, "אנחנו פתחנו את ביתנו לשלושה נערים שגרו אצלנו בתקופות שונות. הראשון היה נער שנחטף ע"י אנשי הטליבאן באפגניסטן בתור ילד, סומם, עבר עינויים וגויס לשרת בצבאם. לבסוף הוא הצליח לברוח, אביו נתן לו את חסכונות המשפחה והבריח אותו לגבול כדי שיברח לאירופה. הבחור השני הגיע גם הוא מאפגניסטן אבל מהצד השני של המערכה – הוא ברח ממעשי הטרור של הטליבאן. הבחור השלישי הגיע מכורדיסטן שבעירק שם הוא היה חייל בצבא שנלחם נגד דאע"ש. הוא איבד המון חברים בקרב ולבסוף ברח לאירופה. שלושת הנערים שילמו למבריחים כדי לחצות את הים ושלושתם איבדו חברים בדרך".
אושרית, שחיה באזור העיר אופסלה שבמרכז שוודיה עם בעלה רוני ושני ילדיה ליעם, 10, ואריאל, 5, קיבלה פניה מחברה שאימצה פליטים בעצמה וסיפרה לה שחסרות משפחות אומנה נוספות. היא חשבה על העניין עם המשפחה וקיבלה החלטה חיובית. "כבר למחרת נציגי הרשויות היו אצלנו בבית", היא מספרת, "הם עשו עלינו תחקיר שכלל בדיקת עבר פלילי, חובות, עיקולים ורישומים במשרד הרווחה. הם דיברו עם בתי-הספר של הילדים ומקומות העבודה שלנו ותוך שבוע שאלו אם אנחנו מעוניינים בשלושת הנערים. תפקידנו היה לספק להם מגורים וצרכים קיומיים כמו אוכל והגיינה, לדאוג שהם יתחילו ללכת לביה״ס, יבצעו את הבדיקות הרפואיות וחשוב מכל, לחשוף אותם לחיי משפחה שוודיים כדי שיתחילו להתאקלם בחברה".
רציתי לשבור את המיתוס שמוסלמים ויהודים לא יכולים לחיות יחד בשלום", מסבירה אושרית, "רציתי שהילדים יבינו שזה לא משנה מאיפה אתה ובמה אתה מאמין אתה קודם כל בן-אדם. אני חושבת שצריך להושיט יד למי שנמצא בצרה ויש לי חולשה מיוחדת כשמדובר בילדים ובני-נוער. אף ילד לא בוחר את המציאות שאליה הוא נולד וילדים הם תמיד הקורבן. הילדים שלי יעשו מה שאני עושה, לא מה שאני אומרת, כך שמבחינתי זאת היתה הדרך היחידה להבהיר להם שאין צורך לפחד מהאחר, שבעצם כולנו אנשים עם אותם צרכים ורגשות. אני גם מאמינה שזו הדרך היחידה לשבור את מעגל השנאה. היה לי ברור שסביר להניח שהנערים עצמם לא פגשו יהודים בחייהם וכל מה שהם יודעים על יהודים מבוסס על שמועות והפצת שנאה".
"המצב הנפשי של הנערים היה מאוד מורכב כשהגיעו, הם עברו טראומות נוראיות ומסעם היה כרוך בקשיים רבים. כשהם הגיעו לכאן הכל היה שונה בשבילם, הם לא הבינו אף מילה ואורח החיים שלנו רחוק שנות אור ממה שהם מכירים. הם התפעלו מהמטבח שלנו, למשל, כי האמהות שלהם מכינות אוכל במשך יום שלם על אש פתוחה בזמן שאני מבשלת תבשיל לארוחת ערב בחצי שעה. גם חוסר הוודאות סביב הבירוקרטיה של אשרות השהייה היה קשה. זה היה מאתגר ומתיש ריגשית". ואלו לא היו הקשיים היחידים. "זה לא פשוט להכניס שלושה אנשים זרים לגמרי לבית שלך", מספרת אושרית, "אנחנו לא תמימים וידענו שהם באים ממציאות שהם היו חייבים לשרוד. עם זאת, הם קיבלו מיד מפתחות לבית והתייחסנו אליהם בכבוד וציפינו לקבל כבוד בחזרה. אני זוכרת שאחד מהם אמר שהוא מעריך שאנחנו לא מתייחסים אליו בתור פחות שווה, מבחינתנו הם היו בני בית לכל דבר. הילדים שלנו היו סקרנים. הם הכירו את העניין מהתקשורת והבן הגדול מאוד התרגש והיה מאוד גאה וסובלני. הבת הקטנה לא ממש הבינה מה ומי אבל הכל הרגיש ממש טבעי. גם לנערים זה היה מאוד טבעי לתת תשומת לב לילדים שלנו כי גם להם יש אחים ואחיות קטנים שהם השאירו מאחור".
כיום, לאחר מספר חודשים, הנערים כבר עזבו את משפחת ליבק-שוורץ ועברו למגורים אחרים במסגרת חייהם החדשים בשוודיה. "זאת היתה תקופה מאוד אינטנסיבית", מסכמת אושרית, "אני חושבת שלמדנו המון על הטבע האנושי וגם על עצמינו. השגנו את המטרה. עזרנו למי שהיה זקוק לעזרה, הילדים שלנו גדלו בתור בני-אדם ובהחלט הייתי עושה זאת שוב אם המצב ידרוש זאת".
הצלם אוברי ווייד מסכם את פרויקט הצילום שלו באופן דומה. "מה שלמדתי לאורך המסע הזה", הוא אומר, "הוא שבמצבים כאלו יש לנו תמיד שתי ברירות – להגיב מתוך פחד או מתוך אמון באדם. בעבור מי שבחר להגיב מתוך אמון, מי שהיה נדמה תחילה כאחר וכזר הפך מהר מאוד להיות מוכר, מישהו שאפשר להתייחס אליו ולקיים איתו מערכת-יחסים".
הילדה אריאל ליבק שוורץ ושניים מהפליטים שחיו בבית משפחת ליבק שוורץ
מאסרו, הפקרתו ומותו של ראול וולנברג
English Follows
דווקא בסוף השבוע הזה, על רקע הדיווחים על המתרחש בסוריה חשוב לחזור לסיפור העלמותו ומותו של ראול וולנברג. מעבר להשוואות בין ההתרחשויות באירופה של שנות הארבעים לסוריה של היום, עצוב להשוות את הכוחות שעומדים מאחורי האסון – מאבקים על כוח, על שליטה ועל כסף. ראול וולנברג נלחם ומת בקרב על ערכם השווה והאינסופי של כל בני-האדם וקדושתם של החיים. בני משפחתו הבכירים לעומת זאת נאבקו על קדושתם של חוזים.
התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3152207
לפני מספר שבועות הוכרז בשוודיה על מותו של אדם שכמעט בוודאות נפטר כבר לפני עשרות שנים. מושא ההצהרה, הדיפלומט השוודי ראול וולנברג, נעדר מאז 1947 אז היה ככל הנראה בשבי שירותי הביטחון הסובייטים בכלא לוביאנקה שבמוסקבה. מכיוון שהרוסים לא הודיעו באופן רשמי מה עלה בגורלו ומכיוון שחוקרים שונים לא הצליחו להוכיח מעבר לכל ספק שוולנברג הוצא להורג או נפטר בכלא, הרשויות השוודיות מעולם לא הכריזו רשמית על מותו. כל זה נגמר במרץ השנה אז פנתה משפחת וולנברג לרשות המיסים השוודית האמונה על מרשם האוכלוסין במדינה בבקשה להצהיר רשמית על מותו. הרשות הכריזה שאם וולנברג לא יתייצב בפניה או שמידע נוסף לא יתקבל בעניינו תוך שישה חודשים, וולנברג יוכרז כמת.
"תאריך המוות הרשמי נקבע ל-31 ביולי 1952", הודיעה פיה גוסטפסון בכירה ברשות המיסים בסוף אוקטובר, "זהו תאריך פורמלי בלבד. חוקית עלינו לבחור תאריך המרוחק חמש שנים לפחות מהיעלמותו של וולנברג ועד יולי 1947 היו עדיין סימני חיים". במקביל נמסר מטעם המשפחה ש: "ההצהרה על מותו היא דרך להתמודד עם הטראומה שחווינו, לסיים את השלב הזה ולהמשיך הלאה". כך סגרו השוודים את תיק וולנברג אך השאירו שאלות רבות בלתי פתורות. מה באמת עלה בגורלו? מדוע לא נעשו מאמצים רבים יותר לאתרו? האם היו גורמים שהיה להם אינטרס להשתיק את הפרשה? ומדוע משפחתו חיכתה שבעים שנה עד שהחליטה "להמשיך הלאה", מושג מעט מוזר שכן אמו ואביו המאמץ של וולנברג התאבדו ב-1979, אחיו נפטר לפני שבע שנים ואחותו היא בת 95.
סיפורו היעלמותו של וולנברג התחיל כאשר הוא הגיע לבודפשט ביולי 1944 כשליח דיפלומטי תחת מינוי אמריקאי-שוודי. בשלב זה נשלחו כבר למעלה מ-400,000 מיהודי הונגריה למותם באושוויץ. משימתו של וולנברג היתה להקטין את מימדי האסון והוא אכן הציל אלפים רבים מהיהודים שנותרו בבודפשט מגורל דומה. הוא הנפיק להם דרכוני חסות שוודים, הסתיר אותם בבתי-מחסה ששכר וניהל מו"מ עם הרשויות שמנע את מותם של יהודים רבים. בסוף המלחמה, הוא נעצר ע"י הרוסים בחשד לריגול ועל פי מרבית החוקרים והעדויות הוא הוצא להורג ב-1947 כאשר הוא בן 34 בלבד. למרות שלאחר מותו הוא הוכר כחסיד אומות העולם ונודע כסמל לגבורה ולפעולה מוסרית בתנאים הנוראים של אירופה הנאצית, באופן מפתיע לא התגייסה הממשלה השוודית לבירור גורלו ועשתה מעט מאוד על מנת לחלצו. מפתיעה עוד יותר היא העובדה שאפילו משפחתו המורחבת לא התגייסה להצילו. דומה שבזמן שוולנברג הפך לסמל ברחבי העולם דווקא השוודים שכחו ממנו.
על מנת להבין את הפסיביות השוודית בעניין זה יש להבין את מעמדה של משפחת וולנברג בשוודיה. הוולנברגים הם המשפחה העשירה והמשפיעה ביותר במדינה כבר למעלה מ-150 שנה. הם החזיקו ומחזיקים עדיין בחלק גדול מאוד מהמגזר הבנקאי ומהתעשייה בשוודיה כמו גם בהשפעה פוליטית לא מבוטלת. ראול וולנברג לא הספיק להגיע לצמרת הפעילות העסקית המשפחתית אך שליחתו לבודפשט היתה ידועה ומקובלת על בכירי המשפחה, יעקוב ומרקוס וולנברג, שגם התכתבו איתו במהלכה.
"מרקוס ויעקוב וולנברג שימשו כאנשי קשר בין משרד החוץ השוודי לבין הבריטים והגרמנים והם היו וודאי מודעים למו"מ שהביא לשליחות ההומניטרית של בן משפחתם בבודפשט", אומר ההיסטוריון דר' פול א.לוין המתגורר בברלין, מומחה לתפקידה של שוודיה במלה"ע השניה שגם כתב ספר על וולנברג, "מצד שני היו לוולנברגים עסקים ואינטרסים כלכליים עם הגרמנים. במאי 1944, למשל, שבועות מעטים לפני D-day, דיפלומט אמריקאי דיבר עם מרקוס וולנברג על האינטרס המוסרי לעצור את הסחר עם הגרמנים. וולנברג ענה שהם אינם יכולים לעשות זאת בגלל חוזים מחייבים. כשהדיפלומט אמר שבזמנים כאלו יש דברים חשובים יותר מקדושתם של חוזים השיב וולנברג שאין דבר חשוב יותר מקדושתם של חוזים".
האמביוולנטיות של משפחת וולנברג כלפי המתרחש באירופה בשנות הארבעים היתה חלק ממה שלוין מכנה הפרדוקס השוודי ומיתוס הנייטרליות השוודית. "לפני המלחמה ובתחילתה השוודים היו אדישים לגורל יהודי מרכז אירופה", אומר לוין, "האדישות הפכה למדיניות אקטיבית להצלת היהודים ב-1942 עם החלת הפתרון הסופי בנורבגיה ש-50% מיהודיה נמלטו לשוודיה. מדיניות ההצלה השוודית התקדמה בהדרגה, ב-1943 יהודי דנמרק ניצלו כשהוצע להם מקלט בשוודיה, הפעילות הדיפלומטית בבודפשט ב-1944 הצילה עד עשרים אלף יהודים (דר' לוין כופר במה שהוא מכנה המיתוס לפיו וולנברג הציל 100,000 יהודים, ד.ס) ואלפים נוספים ניצלו בזכות האוטובוסים הלבנים של הצלב האדום השוודי בסוף המלחמה. הפרדוקס הוא שלכל אורך הזמן הזה מכונת המלחמה הנאצית והתעשייה הצבאית הגרמנית המשיכו לפעול בזכות ברזל שסופק ע"י השוודים".
האינטרסים הכלכליים השוודיים השפיעו גם על גורלו של וולנברג אחרי המלחמה. "בעוד הוריו של וולנברג עשו כל מאמץ לגלות מה עלה בגורלו של בנם, הענף המשפיע יותר של המשפחה, בראשות מרקוס ויעקוב, יכול היה לעשות הרבה יותר", אומר לוין, "הם בקלות יכלו להתקשר לראש-הממשלה השוודי במהלך 1945-6 ולדרוש פעולה נחושה יותר אבל הם לא עשו זאת". נהוג לפרש את הפסיביות השוודית בעניין זה כניסיון של שוודיה הנייטרלית לא להרגיז את הרוסים, השכנים האימתניים ממזרח, בזמן המלחמה הקרה, אבל לפי לוין יש סיבה נוספת. "אחרי המלחמה משפחת וולנברג היתה מעוניית בעסקים עם הסובייטים, הם רצו להלוות להם בערך 250 מיליון דולר והם, כמו גם הממשלה, מאוד לא רצו להרגיז את סטאלין".
האם ייתכן שראול וולנברג הופקר ע"י ממשלתו וחלק ממשפחתו בגלל אינטרסים כלכליים? האם השוודים ויתרו על מנופי הלחץ המועטים שהיו ברשותם ללחוץ על הרוסים בגלל שיקולים פוליטיים? ממש כפי שיש השערות שונות לגבי גורלו הפיזי של וולנברג, יש דעות שונות גם בסוגיה זו. לוין מספר על שני דיפלומטים משוויץ שנעצרו בבודפשט ע"י הסובייטים בנסיבות דומות והוחזרו לארצם כתוצאת מו"מ תקיף שניהלו השווייצרים. השוודים, לעומת זאת, טוען לוין, הפגינו אדישות מוסרית וחוסר באמפתיה ווולנברג נותר בכלא. יש המוסיפים שהפקרתו של וולנברג היא גם תוצאה של מנטליות כנועה ופסיבית הנמנעת מעימותים. ייתכן שיש אמת במרכיבים אלו אך בכל הנוגע ביחסם של השוודים לשואה חל שינוי משמעותי בסוף שנות התשעים אז יזמה הממשלה השוודית, בסיועם של אקדמאים כמו לוין וחוקר השואה הישראלי פרופ' יהודה באואר, סדרה של מפעלים חינוכיים, פוליטיים וחברתיים בנושא השואה ותפקידה הבעייתי של שוודיה בתקופתה.
בעבור ראול וולנברג זה היה כמובן מאוחר מדי. כל שנותר במקרה שלו הוא להכריז על מותו ולהתמודד עם מורשתו. ומורשתו, כך נדמה, היא רלוונטית מתמיד. במציאות נטולת מצפן מוסרי בה רוב אנשי הציבור הגיבו לתעשיית המוות בשילוב של יצר ההישרדות ושיקולים כלכליים ופוליטיים, ראול וולנברג שייך למיעוט מעורר ההשראה שהבדיל בין טוב לרע, בחר בטוב ושילם על כך את המחיר הגבוהה ביותר. זוהי מורשתו האמיתית ויש שיטענו שאירופה של המאה ה-21 זקוקה לה לא פחות מאירופה של שנות הארבעים.
A few weeks ago, the death was announced in Sweden of a person who almost certainly died decades ago. The individual in question, the Swedish diplomat Raoul Wallenberg, has been missing since 1947, when he is presumed to have been in the hands of the Soviet secret services, held in Moscow’s Lubyanka Prison. In the absence of an official Russian statement about Wallenberg’s fate, and because investigators and researchers were unable to prove beyond a reasonable doubt that Wallenberg was executed or died in prison, the Swedish authorities never formally declared him dead. That situation ended last March, when the Wallenberg family asked the Swedish Tax Authority, which oversees the population registry in the country, to pronounce him officially dead. The authority announced that if Wallenberg did not appear before it, or if no additional information was received concerning his case within six months, he would be declared dead.
“The official date of his death is 31 July 1952,” Pia Gustafsson, a senior official at the Tax Authority, said at the end of October. She added, according to the Guardian newspaper, “This date is purely formal. Legally, we must choose a date at least five years after his disappearance and there were signs of life until the end of July 1947.” A statement issued by the family noted that the declaration of death “is a way to deal with the trauma we lived through, to bring one phase to closure and move on.”
The Wallenberg case is closed, but many questions remain unresolved. What really happened to him? Why were no greater efforts made by his government to locate him? Were any of the authorities involved in the case interested in silencing the affair? And why did his family wait 70 years before deciding to “move on”? That’s a rather odd phrase in this context, since Wallenberg’s parents committed suicide in 1979, his brother died seven years ago and his sister is now 95.
The story of Wallenberg’s disappearance begins in July 1944, when he arrived in Budapest as a diplomatic envoy under an American-Swedish appointment. This was made possible when the newly created American War Refugee Board chose Wallenberg as its representative in Budapest and the Ministry for Foreign Affairs of neutral Sweden agreed to the American request to assign him to the local Swedish legation. By then, some 432,000 Hungarian Jews had been deported and most of them were murdered in Auschwitz over a period of just a few months. Wallenberg’s official mission was to reduce the scale of the disaster, and he was indeed able to save many of the thousands of Jews still remaining in Budapest from a similar fate. He issued them Swedish protective passports and hid them in buildings he rented, while holding negotiations with the authorities that allowed many Jews to survive.
At the end of the war, the Russians who now occupied Budapest arrested him on suspicion of espionage. According to most researchers and available testimonies, he was executed in 1947, at the age of 34. Surprisingly, even though he was declared one of the Righteous Among the Nations by Jerusalem’s Yad Vashem Holocaust memorial in 1963 and was hailed internationally as a symbol of heroism and moral action – the Swedish government did not make a great effort to discover what had befallen him and did very little to extricate him when it might still have been possible. Still more surprising is the fact that his extended family did not mobilize to save him.
'Sanctity of contracts'
To understand Swedish passivity in this regard, it’s necessary to know something about the standing of the Wallenberg family in Swedish society. For the past 150 years the Wallenbergs have been the richest and most influential family in the country. A large segment of the country’s industry and banking sector was and remains in their ownership, and they wield considerable political influence as well. Raoul Wallenberg did not reach the highest levels of the family’s business activity, but his mission to Budapest was known to and accepted by the family’s senior figures, Jacob and Marcus junior, who corresponded with him while he was in the Hungarian capital.
“On the one hand, Marcus junior and Jacob acted as liaisons between the Swedish Foreign Ministry and the British and Germans, and they were certainly aware of the negotiations that led to the humanitarian mission of their relative in Budapest”, says Dr. Paul A. Levine, a Berlin-based historian who is an expert on Sweden’s role in World War II and has published a book about Raoul Wallenberg.
“On the other hand,” Levine continues, “the Wallenbergs had business and economic interests with the Germans. In May 1944, for example, just a few weeks before the invasion of Normandy, an American diplomat spoke with Marcus Wallenberg junior about the moral interest of stopping trade with the Germans. Wallenberg replied that they could not do that, because of binding contracts. When the diplomat said that at such times there were more sacred things than contracts, Wallenberg replied that there is nothing more important than the sanctity of contracts.”
The Wallenberg family’s ambivalence about the events in Europe in the 1940s was part of what Levine calls the "Swedish paradox" and the "myth of Swedish neutrality".
“Before the war and at its start, the Swedes were indifferent to the fate of the Jews of Central Europe,” Levine says. “The indifference turned into active policy to rescue the Jews in 1942, with the start of the Final Solution in Norway, 50 percent of whose Jews fled to Sweden. In 1943, Denmark’s Jews were saved when they were offered a haven in Sweden. The diplomatic activity in Budapest saved up to 20,000 Jews [Levine rejects the “myth,” in his word, that Wallenberg saved 100,000 Jews], and thousands more were saved thanks to the White Buses of the Swedish Red Cross at the end of the war. The paradox is that during all this time the Nazi war machine and German industry continued to operate thanks to the iron ore supplied to them by the Swedes.”
Swedish economic interests also affected Wallenberg’s fate after the war, the historian adds: “Whereas Wallenberg’s parents made every effort to find out what happened to their son, the most influential branch of the family, headed by Marcus junior and Jacob, could have done much more. They could have easily contacted the prime minister of Sweden in 1945-46 and demanded firmer action. But they did not do so.”
Swedish passivity in this regard is usually interpreted as a means for the neutral country to avoid angering the Russians. Levine, however, puts forward another reason. “After the war, the Wallenberg family wanted to have business dealings with the Soviets. They wanted to loan them about $250 million, and they, like the government, very much wanted to avoid irking Stalin.”
Is it possible that Raoul Wallenberg was abandoned to his fate by his government and his family because of economic considerations? Did the Swedes forgo the few levers of pressure on the Soviets that were available to them because of political calculations?
Just as there are different conjectures about Wallenberg’s physical fate, there are also diverse opinions on this subject. Levine notes that two Swiss diplomats were arrested by the Soviets in Budapest under similar circumstances and were returned to their country following aggressive negotiations by the Swiss. In contrast, the Swedes displayed moral apathy and a lack of empathy, and Wallenberg remained in prison. It was not until the late 1990's that the Swedes’ attitude toward Wallenberg and the Holocaust in general changed dramatically. At that time, the government, with the aid of academics such as Levine and Israeli Holocaust scholar Yehuda Bauer, initiated a series of educational, political and social projects regarding the Holocaust and Sweden’s problematic behavior during the war years.
For Raoul Wallenberg, it was too late, of course. All that remains now is to declare him dead and learn from his legacy. And that legacy is more relevant than ever. In a situation void of a moral compass, when most of Europe's leading public figures responded to the Nazi death industry with a combination of survival instincts and economic and political considerations – Raoul Wallenberg belongs to the inspiring minority who differentiated between good and evil, and paid the highest price for his moral choices. That is his true legacy. Some would say that 21st-century Europe needs it no less than Europe of the 1940s.
המנהיגים החדשים של היבשת הישנה
שנים לא קלות עוברות על האיחוד האירופי. המשבר הפיננסי העולמי הכניס את גוש היורו למשבר חמור, פליטים מאפריקה והמזרח התיכון מאתגרים את מדיניות ההגירה, הבריטים החליטו לעזוב ולאומנים ואנשי ימין קיצוני מערערים על האופי הליברלי והקוסמופוליטי של האיחוד. כדי לבדוק מה צופן העתיד לאירופה, פגש דיוויד סטברו כמה מנהיגים צעירים, המשמשים כיום כחברי הפרלמנט ובעתיד יהיו אולי אלה שיעצבו את פניה של היבשת
פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3145299
הפרלמנט האירופי הוא מקום עבודה מיוחד מאוד. למרות שמושבו הרשמי הוא בשטרסבורג, מרכז פעילותו הוא בכמה בנייני משרדים ברובע האירופי בבריסל. אלה בניינים מודרניים מאוד המחוברים ביניהם בגשרים, מסדרונות ומעברים שוקקי חיים שבהם עוברים מדי יום אלפי פוליטיקאים, עוזרים פרלמנטרים, לוביסטים, עיתונאים ופקידים משלל תרבויות, לאומים ודתות המדברים ביניהם ביותר מ–20 שפות. לצד אולם המליאה עצמו, יש במקום משרדים וחדרי ישיבות, בתי קפה ומסעדות, אולפן טלוויזיה, מרכז עיתונות וגם קיוסקים, מכבסה, מספרה ושירותי תחבורה. 751 חברי הפרלמנט ממוקמים במשרדים צנועים למדי המסודרים לאורך מסדרונות המקושטים בכרזות פוליטיות הנושאות מסרים מפלגתיים. בסוף יום העבודה מתמלאים הפאבים והמסעדות של כיכר לוקסמבורג הסמוכה לפרלמנט במתמחים, סטודנטים ועובדי המוסדות האירופיים הצעירים הנהנים ממגוון הבירות, מתפריט מקומי מגוון ומאווירה בינלאומית.
רוב חברי הפרלמנט נמצאים בבריסל במהלך השבוע וחוזרים למדינותיהם בסופו, אם כי יש גם כאלו המעתיקים את מקום מגוריהם הקבוע לבריסל במהלך כהונתם. הם נוסעים הרבה, נואמים במליאה, משתתפים בוועדות ועוסקים בחקיקה בתחומים רבים. יש להם צוות של שלושה או ארבעה יועצים, עוזרים ודוברים, ושכרם עומד על כ–8,200 יורו ברוטו לחודש. בנוסף לכך הם זכאים לסכומים משמעותיים נוספים עבור הוצאות משרד, החזרי נסיעות ואחזקת צוות. סך הכל עולה הפרלמנט האירופי מעל מיליארד ו–700 מיליון יורו לשנה, תקציב המהווה כ–1% מהתקציב הכללי של האיחוד האירופי. לחברי הפרלמנט יש חיים עמוסים, אבל שישה מהם התפנו לפרוש את משנתם הפוליטית.
לולה סנשז PHOTO © EU 2016 – EP
לולה סנשז, 38 , ספרד
• נולדה: ולנסיה, ספרד • קריירה: מורה בתיכון, מלצרית, מכהנת כחברת הפרלמנט
האירופי מאז 2014 • מפלגה: פודמוס בספרד, באיחוד האירופי: GUE/NGL (השמאל
האירופי המאוחד/השמאל הירוק הנורדי) • השכלה: מדע המדינה • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת הפיתוח והסכמי סחר בינלאומיים • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: סלבדור איינדה (נשיא צ'ילה שהתאבד במהלך המהפכה הצבאית של גנרל
פינושה) • תחביבים: חיות. יש לה שישה חתולים ושני כלבים שהיא חולקת עם אחותה
הצעירה בספרד • מצב משפחתי: רווקה
ב–2011 יצאו מאות אלפי ספרדים להפגין ברחובות נגד שחיקת שירותי הרווחה, נגד שיעור האבטלה הגבוה, אי־השוויון החברתי והשחיתות השלטונית. המצעדים, העצרות וההפגנות תפסו את תשומת הלב התקשורתית בעולם כולו, אך כשתמו ההפגנות חשו רבים ששום דבר לא השתנה. עבור תושבת קרטחנה שבדרום ספרד לולה סנשז, שהיתה אז סטודנטית למדע־המדינה ומורה בתיכון, העניינים רק הידרדרו. היא פוטרה מעבודתה כתוצאה מקיצוצים במערכת החינוך ויצאה לחפש את מזלה במקומות אחרים. היא נסעה לאיסלנד ועבדה שם כמורה לספרדית, משם המשיכה לסקוטלנד ולבסוף טסה לטקסס, שם עבדה במלצרות ללא רישיון עבודה. "כשלבסוף חזרתי לקרטחנה המשכתי למלצר", מספרת סנשז. "לילה אחד הגיעו למסעדה שעבדתי בה כמה פקידי עירייה כדי לאכול ארוחת ערב. אחד מהם שאל אותי מה למדתי ואם אני מדברת אנגלית, סיפרתי להם שאני אקדמאית ומורה בהכשרתי, ואחד מהם שאל אותי מה לעזאזל אני עושה כאן ולמה אני עובדת כמלצרית. התעצבנתי עליו כל כך עד שזרקתי הכל על הרצפה ועזבתי".
זה היה רגע מכונן בחייה של סנשז. "באותו לילה ראיתי בטלוויזיה את פאולו איגלסיאס (מרצה למדע־המדינה ואיש תקשורת ממדריד שייסד ב–2014 את תנועת השמאל הספרדית, פודמוס — ד"ס). אמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, זה הפתרון, אנחנו צריכים לעשות פוליטיקה בעצמנו, אחרת יעשו אותה בשבילנו בניגוד לאינטרסים שלנו. כך הצטרפתי לפודמוס". יחד עם אחותה ושותפים נוספים הקימה סנשז את סניף המפלגה בקרטחנה. כשפגשה את מנהיג המפלגה, פבלו איגלסיאס, הוא ראה בה דוגמה מייצגת של צעירי ספרד שלמרות הכשרתם האקדמית לא יכולים למצוא עבודה. בתמיכתו נבחרה סנשז לרשימת המפלגה בבחירות לפרלמנט האירופי ונהפכה לאחת מחמשת נציגיה בפרלמנט. היא המשיכה לעבוד כמלצרית ממש עד תחילת הקדנציה.
ממשרדה שבבריסל עוסקת סנשז בחקיקה ובהתוויית פעילות האיחוד. בגלל פעילותה הפוליטית היא בקושי מספיקה לחזור הביתה בסופי שבוע. סנשז היא חברת פרלמנט פעילה מאוד, אך היא גם ביקורתית מאוד כלפי מבנה האיחוד והאופן שבו הוא מתנהל. "אני חברה בפרלמנט של האיחוד האירופי, אבל לא באמת יודעת מי מקבל בו את ההחלטות. כשאנחנו מקבלים החלטה בפרלמנט ושולחים אותה למועצה ולנציבות אנחנו מאבדים עליה שליטה". בשלב זה, על פי סנשז, מגיעים הלוביסטים של החברות הבינלאומיות הגדולות ומשפיעים על הפוליטיקאים. היא מזכירה את חוזה מנואל ברוזו, שהיה נשיא הנציבות ומונה בקיץ האחרון לתפקיד בכיר בבנק ההשקעות גולדמן־זקס, ואת גאי וורהופסטדט, מנהיג הליברלים בפרלמנט האירופי, המכהן גם כחבר בדירקטוריונים של חברות השקעות ואנרגיה. החלטות רבות של האיחוד ומוסדותיו מושפעות מקשרים אלו, לדברי סנשז.
למרות הביקורת, סנשז איננה פסימית. "אני מאמינה באירופה פדראלית. אנחנו צריכים יותר אינטגרציה, לא פחות", היא אומרת ומדגישה את חשיבותה של הסולידריות ביבשת. "יש החלטות שיוצאות מכאן הפוגעות במדינות מסוימות ומשרתות אינטרסים של מדינות אחרות", היא מוסיפה, "עליונותן של גרמניה וצרפת ברורה מאוד כאן. גרמניה נהייתה המפעל הגדול של אירופה בזמן שמדינות אחרות, בעיקר בדרום, עוברות תהליך של הרס התעשייה".
על פי סנשז, העוני באירופה והפערים החברתיים ביבשת הם תוצאה מובהקת של מדיניות הצנע, ההפרטות והקטנת המגזרים הציבוריים. "סיפרו לנו שנגמר הכסף למדינת הרווחה, למרות שלמעשה הפוליטיקאים היו מושחתים וכל הכסף נמצא בחשבונות סודיים בשווייץ ובפנמה ואף אחד לא הולך לכלא על זה. גם ההפרטות לא עובדות. להפך, הכל נהיה יותר יקר. אנשים כועסים בצדק על המפלגות הוותיקות כי הן נכשלו. הגלובליזציה שינתה את הכלכלה, היא שינתה את הסחר ואת התקשורת. רק הממסדים והמפלגות לא השתנו".
סנשז חוששת שמצב זה יוביל מדינות נוספות ללכת בעקבות בריטניה ולעזוב את האיחוד ושהימין הפופוליסטי יתחזק בכל רחבי היבשת. כשאני שואל אם צדק נשיא הנציבות, ז'אן קלוד יונקר, כשאמר שתפקידו המרכזי של האיחוד הוא השלום בין מדינותיו, אומרת סנשז ש"ברור שהשלום הוא חשוב. מלחמה היא הדבר הגרוע ביותר שיכול אדם לעולל. אבל צריך להגדיר מחדש מה זה שלום — בספרד אין עכשיו מלחמה אבל גם אין שלום. אנשים מתים בגלל קור כי אין להם כסף לחשמל, ילדים הולכים לישון רעבים, צעירים לא יכולים ללמוד באוניברסיטה. זה לא שלום. זו הקרקע המושלמת לעליית הימין הקיצוני".
ברוח דומה מדברת סנשז על רוב הנושאים שעל הפרק. "לאיחוד־האירופי אין היום עניין אמיתי בפיתוח העולם", היא אומרת, "הוא משמש בסך הכל כשגריר לחברות רב־לאומיות". זוהי ביקורת קשה כלפי האיחוד האירופי ומוסדותיו והיא באה משמאל. מעניין, עם זאת, שטענות על שחיתות וניתוק של הממסד האירופי מהעמים האירופים אפשר למצוא גם בימין, כאשר אחד המוקדים המרכזיים של ביקורת זו נמצא בשכנתה המזרחית של ספרד — במפלגת החזית הלאומית בצרפת.
ניקולא ביי, PHOTO © EU 2015 – EP
ניקולא ביי, 38 , צרפת
• נולד: סן־ז'רמן אן ליי בפרברי פריז • קריירה: מנהיג המשמרת הצעירה של החזית הלאומית (FN) בחבל איל דה־פרנס, ממנהיגי התנועה הלאומית הרפובליקאית בצרפת (MNR) וחבר מועצה מטעמה ברשות המקומית סרטווויל. מאז 2010 מכהן כחבר מועצה בנורמנדי, ומאז 2014 מכהן כמזכ"ל החזית הלאומית וכחבר הפרלמנט האירופי מטעמה •מפלגה: החזית הלאומית בצרפת, באיחוד האירופי: ENF (אירופה של אומות וקבוצת החירות) • השכלה:לימודי משפטים בפריז • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת הפיתוח, ועדת תעשייה, מחקר ואנרגיה • פוליטיקאים המהווים מקור השראה: ווינסטון צ'רצ'יל וולדימיר פוטין • תחביבים: היסטוריה, טיולים, סקווש, סקי עם המשפחה • מצב משפחתי: נשוי + שלושה ילדים
ניקולא בֵּיי הוא המזכיר הכללי של החזית הלאומית הצרפתית ואחד מנציגיה בפרלמנט האירופי. בפגישה במזנון הפרלמנט הוא תוקף ראשית לכל את מדיניות ההגירה של האיחוד. "מדינות אירופה צריכות להגן על עצמן מפני ההגירה המסיבית ולהחזיר את השליטה לגבולותיהן. לאיחוד אין כיום רצון פוליטי להגן על הגבול הדרומי של היבשת מהגירה המהווה סיכון ביטחוני ברור", אומר ביי ומבקר את הנציבות האירופית שאינה נלחמת בתופעה ואת קאנצלרית גרמניה שקיבלה כמיליון מהגרים, "זוהי מדיניות לא אחראית. יש לנו כבר מיליוני מובטלים ועניים משלנו. במקום לקבל מהגרים באירופה עדיף ליזום עזרה הומניטרית במקומות שהם באים מהם. המדיניות הלא אחראית של האיחוד מתחזה לפעילות צדקה אבל היא איננה כזו, היא גורמת למציאות שאיננה צודקת ואיננה הומנית, זו הגירה בלתי חוקית, היא מביאה רווחים למאפיות וגורמת לטביעתם של מהגרים בים התיכון".
בשלב זה לכל מדינה באירופה יש מדיניות שונה כלפי מהגרים ומבקשי מקלט, החל מסגירת גבולות והסתה מאורגנת כנגד מהגרים כמו בהונגריה ועד למדיניות הענקת מקלט נדיבה כמו בגרמניה. האיחוד עצמו מנסה להתמודד עם האתגר דרך הקמת רשות לשמירה על גבולותיו ותוכניות להחזרת מהגרים לטורקיה ולמיקום מחודש של פליטים מאיטליה ויוון במדינות אחרות, תוכניות המתנהלות בעצלתיים ושעתידן לא ברור. גם אם תוכניות האיחוד יצליחו, יש להניח שזה יהיה אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום האירופי בעתיד והנושא הוא מקור לוויכוחים קשים בתוך הפרלמנט. מבחינתו של ביי, ההסכם עם טורקיה הוא "כריעת ברך של מוסדות האיחוד בפני הטורקים שסוחטים אותם ונותנים למהגרים לשטוף את אירופה".
את התוכניות למקם מחדש פליטים מאיטליה ויוון בשאר מדינות האיחוד הוא מכנה "סקנדל פוליטי כפול" ומסביר: "ברמה האירופית זוהי הַכְתָּבָה של הביורוקרטים כלפי מדינות שאינן מעוניינות בכך ואלו שאינן משתפות פעולה זוכות ליחס גרוע מאוד ממוסדות האיחוד. ברמה הלאומית זה גם סקנדל, כי המדינות כופות את המדיניות האירופית על ערים קטנות בפריפריה. זהו אי־צדק כלפי התושבים העומדים בפני קשיים רבים בדיור ותעסוקה. אנחנו אמורים למצוא מבנים כדי לאכלס ולממן מהגרים לא חוקיים בזמן שיש לנו חסרי בית משלנו".
מפלגתו של ביי מתנגדת לפרויקט האירופי גם בתחומים נוספים. "העם הבריטי הראה לנו את הדרך", אומר ביי, "בעבר הם סירבו ליורו ולאמנת שנגן (המאפשרת תנועה חופשית בין מדינות אירופה — ד"ס) ועכשיו הם שוב מראים שאפשר אחרת. אנחנו בעד אירופה של מדינות ריבוניות ועמים חופשיים. בכל פעם שיש הצבעות על האיחוד האירופי האירופים מצביעים נגדו — ביוון הצביעו נגד תוכנית החילוץ ממשבר החוב, בהולנד הצביעו נגד ההסכם עם אוקראינה ובהונגריה נגד התוכנית לקליטת פליטים במדינה. בכל היבשת מתחזקות תנועות המתנגדות לאיחוד ומתקרבות לשלטון, כפי שכבר קרה בפולין ובהונגריה. בדצמבר זה יכול לקרות גם באוסטריה ובגרמניה מפלגת ה'אלטרנטיבה לגרמניה' (AFD) מתחזקת. זוהי התעוררות של פטריוטיות בכל רחבי אירופה".
ביי משתמש במילים כמו דיקטטורה ומבנה טכנוקרטי ואנטי דמוקרטי כשהוא מדבר על פעילות האיחוד וטוען שבמקום להיות מקום לידידות עמוקה ושיתוף פעולה בין מדינות, נהפך האיחוד למקור של חולשה קולקטיבית. אזור היורו, למשל, נהפך לדבריו לאזור עם הצמיחה הנמוכה בעולם והמטבע המשותף משרת את האינטרסים של גרמניה לבדה המנוגדים לאלו של שאר המדינות.
בשנים האחרונות החזית הלאומית בצרפת מתחזקת ומתרחקת תדמיתית מהימין הקיצוני, שם נמצאים שורשיה, לטובת הזרם המרכזי של הפוליטיקה הצרפתית. מייסד המפלגה ומנהיגה במשך כ–40 שנה, ז'אן מארי לה־פן, הואשם באנטישמיות ובהכחשת שואה, אך הורחק מהמפלגה על ידי בתו, מארין לה־פן, המנהיגה כיום את המפלגה בעזרתו של ניקולא ביי הנחשב למקורבה. ביי טוען שמפלגתו רחוקה מאנטישמיות ושהיא איננה גזענית. "מאז שמארין לה־פן הפכה לנשיאת המפלגה ב–2011 היא מדגישה את ההבדלים בינה לבין אביה", הוא אומר, "אנחנו תמיד זהירים וחוששים ממעשים אנטישמיים של קיצונים מוסלמים נגד עמיתנו האזרחים היהודים שהם הקורבנות. יש אי־צדק גדול בטענות כלפינו. נכון, אנחנו תמיד נעדיף את האינטרס של עמיתינו האזרחים הצרפתים, כולל היהודים, מעל האינטרס של זרים שחיים בארצנו, אבל כך זה בכל מקום בעולם".
ביי חושב שבהחלט ייתכן שלה־פן תהיה הנשיאה הבאה של צרפת, הוא עומד לרשותה ויכהן בכל תפקיד שהיא תחליט שהוא יכול לתרום בו, לכן לא מן הנמנע שבעתיד עוד נפגוש אותו בתפקידים הבכירים ביותר בצרפת, אם זו תלך בעקבות ארצות הברית ותבחר לנשיאתה את החלופה האנטי־ממסדית מימין.
סקה קלר, PHOTO © EU 2016 – EP
סקה (פרנצ'סקה) קלר, 35 , גרמניה
• נולדה: גובן, ברנדמבורג, מזרח גרמניה • קריירה: פעילה בארגון הצעירים של מפלגת הירוקים הגרמנית ובארגון הגג של תנועות הצעירים הירוקים באירופה. מכהנת כחברת הפרלמנט האירופי מאז 2009 • מפלגה: מפלגת הירוקים בגרמניה, באירופה: EFA (ברית הירוקים החופשיים באירופה) • השכלה: לימודים איסלאמיים, טורקיים ויהודיים: "היה לי הלוקסוס ללמוד את מה שמענין אותי" • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: הוועדה לסחר בינלאומי והוועדה המשותפת לאיחוד האירופי וטורקיה • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: אין מודל לחיקוי, יש לה רעיונות וחזון משלה • תחביבים: ג'וגינג • מצב משפחתי:נשואה
ניקולא ביי הוא נציג נאמן של המסורת הלאומנית והאנטי־ליברלית האירופית. בצד השני של הקשת הפוליטית נמצאות המפלגות הירוקות שהחלו את דרכן כתנועות רדיקליות בשנות ה–70 של המאה הקודמת ובמהלך השנים מצאו את דרכן ללב העשייה כאשר הן מחזיקות בערכים קוסמופוליטיים ומדגישות נושאים כמו זכויות אדם ואחריות סביבתית. אחת מהמנהיגות הצעירות של התנועה הירוקה בפרלמנט האירופי היא סְקַה קֶלֵר וקשה לדמיין פוליטיקאית רחוקה יותר מניקולא ביי. היא נולדה והתבגרה במזרח גרמניה והצטרפה לירוקים כבר בגיל צעיר מאוד כפעילה נגד גזענות ולמען זכויות בעלי חיים (היא עדיין צמחונית). היא נבחרה לפרלמנט האירופי ב–2009 כשהיתה בת 27 בלבד והיא עוסקת בנושאים שבלב פעילות האיחוד, כמו סחר בינלאומי והגירה. היא משמשת כסגנית יו"ר מפלגת הירוקים בפרלמנט ומתכוונת לרוץ לתפקיד יו"ר המפלגה בבחירות הבאות.
עם זאת, למרות שהיא פוליטיקאית מקצועית בעלת קריירה מרשימה, היא עדיין מתנהלת קצת כמו פעילה חברתית. "גם במפלגות האחרות יש אנשים טובים ואנחנו מסכימים איתם לעתים קרובות", היא אומרת בשיחה המתקיימת במשרדה בבריסל, "אבל כשמגיעים לקבלת ההחלטות הם מקפידים לא להיות רדיקליים מדי. אבל אין מה לעשות, לפעמים צריך להיות רדיקליים".
כמו ביי, גם קלר פעילה מאוד בעניין משבר הפליטים. "אנחנו אחת היבשות העשירות בעולם", היא אומרת, "ולמרות כל הבעיות הפנימיות, אנחנו 500 מיליון תושבים ואנחנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם מיליון או שני מיליון פליטים". קלר מתמקדת בזכויות ובצרכים של הפליטים עצמם, לא בבעיות הקליטה. "אנחנו חושבים שזו חובה להיות פתוחים לפליטים ולסייע לאנשים הזקוקים להגנה", היא אומרת, "זה אחד הנושאים העיקריים שלמענם אנחנו נאבקים ואלו לא ימים קלים בעניין זה. אבל אני מעודדת מכך שאנשים רבים ברחבי היבשת אמרו 'Refugees Welcome', ולא רק אמרו אלא גם ממש סייעו לאנשים שהיו בדרכים בבגדים, מזון ומקלט. הם היוו משקל נגד לבוני הגדרות. אלו אנשים שלא עושים רעש כמו מתנגדי ההגירה אלא עושים את העבודה ומקדמים את אירופה".
ברמה הפוליטית עסקה קלר בתוכנית למיקום מחדש של פליטים באירופה כדי שהנטל יתחלק בין יותר מדינות ויהיה אפשר לסייע ליותר פליטים. "אנחנו זקוקים לתוכנית הזאת, והיא צריכה להיות רק ההתחלה", היא אומרת, "צריך ליישם אותה מהר ובאופן גורף וצריך להרחיב אותה. בינתיים זה עבד באטיות בגלל בעיות ביורוקרטיות ובגלל חוסר רצון של מדינות רבות להציע את עזרתן. זו בעיה גדולה אבל אסור לנו לוותר". בנוסף מתנגדת קלר לעסקה עם טורקיה, כיוון שהיא מבוססת על החזרת פליטים שזכאים להגנה. "זה מנוגד לזכויות אדם ולזכות הבסיסית לבקשת מקלט", היא אומרת, "אנחנו בעד סיוע לטורקיה בהתמודדות עם יותר משני מיליון הפליטים שחיים בה, אבל בשום אופן אסור לנו להחזיר אליה פליטים".
כמו רבים מעמיתיה הירוקים, קלר מאמינה בנחיצותו של האיחוד האירופי כשמדובר בסוגיות הגדולות שעל הפרק. "אנחנו צריכים את האיחוד כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים כי אי אפשר להתמודד איתם ברמה הלאומית בלבד", היא טוענת, "ההתחממות הגלובלית, שאלות של דמוקרטיה ואתגרים חברתיים ואקולוגיים, כל אלה זקוקים להתמודדות משותפת. אם יש נהר נקי במדינה אחת הוא עדיין יכול להזדהם במדינה אחרת. כך גם במסים. אם יש מערכת מסים טובה וצודקת במדינה אחת, חברות (שרוצות להתחמק מתשלום מסים) יכולות פשוט לעבור למדינה אחרת".
מבחינה זו קלר מקרבת את הירוקים לשמאל הוותיק והמעשי, רחוק מהדימוי של תנועת מחאה היפית ולא ממוסדת. היא בעד אחריות תקציבית, אבל נגד מדיניות צנע, בעד תנועה חופשית של בני־אדם בין מדינות אירופה, אבל גם בעד זכויות עובדים, והיא רואה את התנועה הירוקה כתרופת הנגד לימין הפופוליסטי, שלדבריה מציע לאומנות ובדלנות במקום להתמודד ברצינות עם השלכות הגלובליזציה. קלר חושבת שיש מאבק עקרוני לגבי עצם הערכים שבבסיסו של האיחוד. "הצבעות כמו הצבעת הברקזיט הן הצבעות מחאה והן גם נגד הממשלות הלאומיות לא רק נגד האיחוד, גם אם לממשלות נוח להאשים את בריסל. זה מעניין לראות שהאיחוד נחשב כמסמל ערכים כמו חירות, חופש, זכויות אדם, סיוע הומניטרי וליברליזם. זה עניין תרבותי, לא רק כלכלי. הצד השני בהתנגשות התרבותית הזאת הוא הלאומנות והחזרה לעולם הישן. בהרבה מובנים מה שקרה בבחירות האחרונות בארצות הברית קורה גם כאן".
קלר חושבת כבר שנים רבות שהרמה האירופית, לא הלאומית, היא המקום הנכון להשפיע. היא מספרת שלמרות שבשנותיה כחברת פרלמנט כמעט תמיד יש משבר חמור ברקע הפעילות, כמו המשבר הפיננסי ומשבר ההגירה, זהו עדיין המקום הנכון לעשות פוליטיקה והיא מוסיפה, ספק בצחוק, "כמו שאנחנו אומרים — אסור לבזבז משבר טוב". "הפרלמנט האירופי הרבה יותר מעניין אותי מהפרלמנט הגרמני", היא אומרת, "אנחנו גמישים יותר, חדשנים יותר ויכולים להגיע לפשרות בין הגושים הפוליטיים. בגרמניה או שאתה באופוזיציה ואז כל הזמן מפסיד בהצבעות, או שאתה בממשלה ואז אתה חייב לשתוק. כאן ממש אפשר להשפיע ולשנות דברים".
ייטה גוטלנד, צילום: דיויד סטברו
ייטה גוטלנד, 37 , שוודיה
• נולדה: סטוקהולם, שוודיה • קריירה: מנהיגת המשמרת הצעירה של הסוציאל־דמוקרטים השוודים, יועצת פוליטית במשרד האוצר ומשרד החינוך השוודיים, מנהלת פרויקטים במכון המחקר השוודי Global Change וחברת מועצה במכון המדיניות European Council of Foreign Relations. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 • מפלגה: המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית, באירופה: S&D (הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים ודמוקרטים) • השכלה: תואר שני בכלכלה • חברות בוועדות הפרלמנט האירופי: הוועדה לסביבה, בריאות הציבור, ביטחון תזונתי • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: נלסון מנדלה, אונג סן סו צ'י (מנהיגת אופוזיציה ולוחמת זכויות אדם מבורמה). גם המנהיגים השוודים אולוף פלמה (ראש הממשלה שנרצח ב– 1986) ואנה לינד (שרת החוץ שנרצחה ב– 2003) הם מנהיגים ש"כששומעים אותם מדברים, רוצים להיות בני־אדם טובים יותר" •תחביבים: החלקה על הקרח, טיולי ניווטים ביער, טיולים עם הכלב והמשפחה • מצב משפחתי: בעל, שני ילדים (בן 4 ובן ארבעה חודשים) וכלב
לחברי הפרלמנט הצעירים הנמצאים בשלב הקמת המשפחה בחייהם אלו אינם חיים קלים. אחת מהם, יִיטֶה גוטלנד, חברת פרלמנט בת 37 משוודיה, הגיעה לפגישה שקבעתי איתה בסטוקהולם עם אדם נוסף. זה לא היה עוזר פרלמנטרי או דובר, אלא תינוק חמוד בן ארבעה חודשים שישב על ברכיה במהלך הראיון. "יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות", מספרת גוטלנד, "אם הייתי אומרת שזה קשה מאוד, זה לא היה הוגן כלפי אחרות שקשה להן הרבה יותר. אני מקבלת הרבה עזרה ובפרלמנט מכבדים אותי ומסייעים לי. עם זאת, יש עדיין יחס שונה לנשים ולגברים והציפיות הן אחרות. עדיין מצפים מנשים לקחת אחריות בבית ומגברים לקחת אחריות רחבה יותר בעבודה. גברים שהופכים לאבות במהלך עבודתם בפרלמנט נשאלים פחות איך הם מסתדרים. אבל לאט לאט זה משתנה".
גוטלנד, בניגוד למרואיינים הקודמים, מייצגת את אחת המפלגות הוותיקות והממוסדות ביבשת. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית היא הגדולה ביותר בפרלמנט השוודי מאז 1917, והיא היתה בשלטון במשך מרבית המאה ה–20. גוטלנד, אם כך, היא פרלמנטרית צעירה במפלגה זקנה, אך זה אינו מרתיע אותה. "הערכים שלנו רלוונטיים מתמיד", היא אומרת ומפרטת, "אנחנו מאמינים בביטחון, שוויון, סולידריות וגישות פרוגרסיביות לגבי הטיפול באיום האקלימי וזכויות נשים ולהט"ב. בימינו יש צורך בתנועה פרוגרסיבית המבוססת על הערכים שלנו, זה גם מה שאנשים רוצים, אבל התנועות הפופוליסטיות מרוויחות מהכישלונות של ארגונים וממסדים להתאים את עצמם ולעבוד בעולם הגלובלי ובאמצעי התקשורת המהירה. תראה איך בארצות הברית רוב הבוחרים קיבלו את הגישה הפמיניסטית ובחרו באשה לנשיאות ארצות הברית, ולמרות זאת מונה סקסיסט לתפקיד. אלו זמנים פרדוקסליים מאוד".
השיחה עם גוטלנד נערכה פחות משבוע אחרי הבחירות בארצות הברית וההקשר האמריקאי עלה כמה פעמים במהלך השיחה. "כוחות הימין מתבטאים בצורה שלא היינו מאמינים שתיתכן אחרי מלחמת העולם השנייה. אנחנו שומעים את הטון האגרסיבי של לה־פן, טראמפ, אורבן (ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה — ד"ס) וארדואן, והגרוע ביותר הוא שאופן ההתבטאות הזה מצליח שוב למשוך אנשים, ולצד הקלות שבהפצת שקרים באינטרנט והייאוש מהמערכת, אנו שומעים שוב התבטאויות אנטישמיות וגזעניות. אלו דברים שחזרו עכשיו אחרי שנים שהם לא היו כאן ואני ממש מפחדת מזה".
גוטלנד מרבה לדבר על יציבות ועל ביטחון חברתי המקשרים את הפתרונות לכל השאלות הגדולות שעומדות על הפרק. בסוגיית המהגרים היא מדברת על לקיחת אחריות אירופית משותפת, בסוגיית המשבר הכלכלי היא מדברת על יצירת צמיחה ומתנגדת למדיניות צנע ולכלכלת שוק אגרסיבית. באופן כללי תומכת גוטלנד במודל החברתי־כלכלי שפעל בהצלחה בשוודיה במשך עשרות שנים ומתאפיין במדיניות של תעסוקה מלאה, רשת ביטחון חברתית נדיבה ואוניברסלית, איגודים מקצועיים חזקים ומעורבות גדולה של הממשלה במשק. לדבריה, זהו מודל שאפשר לייצא למדינות אחרות. "אנחנו זקוקים לאירופה סוציאלית", היא אומרת, "אנחנו צריכים להמליץ למדינות האיחוד להקים רשתות ביטחון למובטלים ולחולים, מערכות חינוך שיגרמו לניידות חברתית ואיגודים מקצועיים חזקים שיילחמו למען העובדים. אנו זקוקים לרווחה כדי שהחברה תהיה בטוחה יותר. זה יוצר צמיחה וזה גורם לאנשים לפחד פחות בעידן הגלובלי. באופן פרדוקסלי יש מדינות שהולכות בדיוק בכיוון ההפוך, דווקא עכשיו כשזה נדרש יותר. המודל השוודי יכול לייצב את הסירה שלנו בים הסוער של הגלובליזציה".
אווה פאונובה, 30 , בולגריה
• נולדה: סופיה, בולגריה • קריירה: יועצת פוליטית לחברת הפרלמנט האירופי מבולגריה,
איליאנה איבנובה, עבודה בארגון הבינלאומי International Development Law Organisation ברומא ובסידני. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 • מפלגה: אזרחים למען פיתוח אירופי של בולגריה (GERB), באירופה: EPP (מפלגת העמים האירופיים) •השכלה: יחסים בינלאומיים ומינהל עסקים, אוניברסיטת ג'ון קבוט ברומא ומנהיגות בהרווארד, ארצות הברית • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: ועדת השוק הפנימי והגנת הצרכן • פוליטיקאי המהווה מקור השראה: לא נוקטת שמות ספציפיים. "מעריכה מנהיגים עם מוחות מבריקים ורעיונות נועזים ויזמים וחדשנים המשנים את החברה באמצעות טכנולוגיות חדשות" • תחביבים: "רוצה ללמוד לתכנת. בינתיים מסתפקת בתחביבים מסורתיים יותר — שחייה, סקי, קריאה ובישול עבור אלו שאני אוהבת" • מצב משפחתי:מאורסת
רק גוש פוליטי אחד גדול יותר מהגוש הסוציאל־דמוקרטי בפרלמנט האירופי. זהו EPP, קואליציה רחבה של מפלגות ימין נוצריות־דמוקרטיות ושמרניות־ליברליות, כמו מפלגתה של הקאנצלרית מרקל בגרמניה ומפלגתו של סילביו ברלוסקוני באיטליה. בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה נמצאת גם מפלגת השלטון הבולגרית, ואחת מנציגותיה בפרלמנט האירופי היא אווה פאונובה.
"היסטוריה מרתקת אותי מאז שהייתי ילדה קטנה", מספרת פאונובה. למרות גילה הצעיר והנוכחות הגדולה שלה ברשתות החברתיות, עמדותיה הן שמרניות ללא שמץ מהחתרנות של עמיתיה משמאל. היא מספרת שמשפחתה התומכת נטעה בה ערכים נוצריים והיא מתכוונת להקנות את אותם הערכים גם במשפחה שתקים בעתיד עם ארוסה. החיים האישיים של פאונובה, כך נראה, מתחברים גם לעמדותיה החברתיות־כלכליות. "תן לי להבהיר את זה", היא מסבירה כשאנחנו דנים בנושא המשבר הכלכלי והביקורת שהועלתה כלפי האיחוד האירופי שהוריד כביכול את השכר ביבשת וגרם לאבטלה ולעוני, "לאיחוד האירופי אין שום קשר להורדת השכר בשום מקום. המשבר היה עניין של כללים, לא של משכורות. זה כמו יחידה משפחתית: כשיש סכום מסוים של כסף שאפשר להוציא כל חודש ואחד מחברי המשפחה יוצא למסע קניות, כל המשפחה תסבול. צמיחה היא תוצר של יזמות ופרקטיקה עסקית טובה, לא של הוצאה, במיוחד כשאין מספיק משאבים וכל מה שיש לך הוא באשראי".
פאונובה מדברת על המשבר כהזדמנות ללמוד, להתפתח ולייצב את המטבע המשותף. היא מזכירה את מנגנון היציבות האירופי (ESM) שהוקם ב–2012 על מנת לסייע למדינות היורו שנקלעות לקשיים פיננסיים ולהגן, כחומת אש, על שאר המדינות המשתמשות במטבע המשותף. בניגוד ליריביה משמאל היא מדגישה את "חיזוק הפיקוח, יצירת ספר חוקים אחיד לכל השחקנים הפיננסים והצבת אמצעי ביטחון להגנה מחזרה על תסריט 2008".
גם בכל הנוגע למדיניות ההגירה של האיחוד נוקטת פאונובה מדיניות שמרנית, המכבדת אמנם את המחויבויות ההומניטריות והחוקיות של אירופה אבל איננה פותחת גבולות. "אחד האתגרים בנושא זה הוא שאנחנו תקועים בין שתי גישות קיצוניות מאוד", היא אומרת, "היו שאמרו שאין להכניס אף אחד ואחרים שעמדו עם שלט גדול של ברוכים הבאים. אני חושבת שאנחנו צריכים גישה פרגמטית עם יותר ניואנסים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקבל מספר בלתי מוגבל של פליטים ומהגרים בגלל סיבות כלכליות, חברתיות ובטחוניות. מצד שני, אנחנו לא יכולים לנתק את עצמנו ממה שקורה בעולם, לטמון את ראשינו בחול ולהתנהל כרגיל".
לדברי פאונובה, יש צורך בתרכובת הכוללת הפרדה בין פליטים למהגרי עבודה, הקמת רשות גבולות לאיחוד, מלחמה במבריחים לאירופה, סיוע פוליטי לסיום המשבר בסוריה וסיוע כלכלי למדינות המוצא של הפליטים כדי למנוע את היציאה לאירופה. במילים אחרות, פאונובה, כמו רבים ממנהיגי המרכז־ימין של אירופה, תומכת במדיניות שלא תתעלם מבעיית הפליטים אך תשאיר אותה רחוק מהבית. גם דעת הקהל היא מרכיב בשיקולים, במיוחד אחרי פיגועי הטרור הגדולים של השנים האחרונות.
"אנחנו צריכים להיות ריאליסטים", היא אומרת, "האזרחים שלנו מפחדים ממה שקרה ופחד הוא מרכיב גדול בדעת הקהל. הדבר האחראי לעשות איננו לרכוב על דעת קהל, לעשות דמוניזציה לקהילות או להרוויח נקודות פוליטיות. את דעת הקהל צריך להרגיע, לפייס ולרפא". כשמדובר בבולגריה, מדינתה של פאונובה, ברור שזהו נושא חשוב. זוהי מדינה ענייה ונוצרית שאוכלוסייתה איננה נלהבת לקלוט מספרים גדולים של פליטים מוסלמים. ואכן, מסיבות שונות בולגריה לא נהפכה לציר מרכזי להגעת פליטים מהמזרח התיכון לאירופה. עם זאת, בצד השני של גבולה הדרומי נמצאת החזית האמיתית של אירופה. זוהי יוון, שמהווה, שלא בטובתה, את המבחן האמיתי של האיחוד האירופי בהתמודדות עם המשבר הכלכלי ומשבר הפליטים כאחד. זוהי החוליה שבקצה היבשת ואחת החוליות שתקבע את עתידה.
אווה קאילי, PHOTO © EU 2015 – EP
אווה קאילי, 38 , יוון
• נולדה: סלוניקי, יוון • קריירה: עיתונאית ומנחת טלוויזיה, חברת מועצת העיר סלוניקי
וחברת הפרלמנט היווני. חברת הפרלמנט האירופי מאז 2014 • מפלגה: פאסוק, התנועה
הסוציאליסטית הפאן־הלנית, באירופה: S&D (הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים
ודמוקרטים) • השכלה: ארכיטקטורה בסלוניקי ויחסים בינלאומיים בפיראוס • חברות בוועדות בפרלמנט האירופי: יו"ר המשלחת ליחסים עם האסיפה הפרלמנטרית של נאט"ו, חברת ועדת תעשייה, מחקר ואנרגיה, סגנית יו"ר פאנל המדע והטכנולוגיה של הפרלמנט •פוליטיקאי המהווה מקור השראה: "יש פוליטיקאים שאני אוהבת אספקטים מסוימים של פעילותם אבל הגיבורים שלי הם "לוחמי החיים", אנשי היום־יום, אלו שנושאים בשתיקה את התקדמות החברה ואפילו אם השיטה לא הוגנת הם עוזרים לאחרים" • תחביבים:"טכנולוגיות חדשות ורשתות חברתיות וגם סרטים, תיאטרון, אופרה, אמנות, ארכיטקטורה וספרות" • מצב משפחתי: רווקה. "רוצה משפחה בשלב מסוים אבל אין דחיפות. זה יקרה כשזה יקרה"
כשנבחרה אווה קאילי להיות חברת הפרלמנט האירופי ב–2014, היא היתה אמנם רק בת 35, אבל הניסיון הפוליטי שלה כבר היה עשיר מאוד. "הבנתי שאם רק אתלונן לא ישתנה כלום", מספרת קאילי על תחילת דרכה הפוליטית כסטודנטית באוניברסיטה, "החלטתי להיות אקטיבית. כשהגיע המשבר הכלכלי, התחושה היתה שהפוליטיקאים נהפכו לאויבי הציבור, לעומת העיתונאים שנעשו בעלי בריתו. כך קיבלתי פרספקטיבה חדשה, ראיתי את שני הצדדים וקיבלתי עוד נקודות מבט".
משבר החוב ומשבר הפליטים ביוון השפיעו קשות על המפלגה של קאילי, פאסוק — מפלגה סוציאליסטית ותיקה שהוקמה בשנות ה–70 ובשנים האחרונות נהפכה מהמפלגה הגדולה ביותר במדינה למפלגה הקטנה ביותר בפרלמנט. עם זאת, קאילי מייצגת קול חדש ועצמאי מבחינה פוליטית. כמנהיגה צעירה וכאשה במדינה שבה גברים עדיין שולטים ברוב המערכות, היא מצאה את עצמה נאבקת כנגד הממסד הפוליטי, כולל זה של מפלגתה שלה. קולה של קאילי ממחיש עד כמה הציר ימין־שמאל איננו הציר היחיד הרלוונטי בפוליטיקה האירופית. בשאלת הפליטים, לדוגמה, קאילי קרובה יותר למרכז־ימין של דרום אירופה ופחות לשמאל של צפונה. היא מתנגדת לחלוטין למדיניות של גבולות פתוחים, היא בעד החזרת מהגרים לטורקיה, היא רוצה שליטה מלאה על הגבול והגדרות מדויקות המגדירות למי מותר להיכנס ובאילו תנאים. היא תומכת בזכותם של אנשים לבקש מקלט באירופה, אבל מדגישה שרוב המהגרים אינם מבקשי מקלט.
"בגלל שאני מיוון וראיתי מקרוב את הבעיה במשך שנים רבות, אני יכולה לומר שאנחנו נכשלים בהתמודדות איתה", היא אומרת. "נכון שטורקיה מגבילה את המעבר לאירופה והגבולות לגרמניה ואוסטריה נסגרו, אבל הבעיה לא נפתרה. בשלב הזה אנחנו משאירים את הפליטים ביוון תמורת זה שמשלמים לנו על זה. עכשיו הבעיה ממוקדת ביוון ובאיטליה, אבל זו בעיה דמוגרפית הזקוקה לאסטרטגיה אירופית ולא לפתרון קצר טווח. אי אפשר לתת למדינות מחוץ לאיחוד לטפל בזה. אנחנו צריכים לגרום לכך שאנשים יישארו במדינותיהם. הבעיה העיקרית איננה הפליטים, אלא הגירה כלכלית, ואנחנו צריכים לסייע למדינות באפריקה לשמור את האזרחים שלהן ולשפר את רמת חייהם כדי שלא ירצו להגיע לכאן. יש צורך באסטרטגיה שלא מקבלת את הנראטיב של הימין הקיצוני ולא הולכת אחרי הנראטיב של השמאל הקיצוני".
מבחינה כלכלית קאילי היא בשמאל האירופי המסורתי. היא נגד מדיניות הצנע שפגעה קשות ביוון ולדבריה לא הגדילה את התחרותיות ולא יצרה צמיחה. "הנטל של הכישלון", היא אומרת, "עבר מהבנקים למשלמי המסים וזה נכשל כלכלית וגם פוליטית. הממשלה עשתה בחירות לא נכונות, לקחנו יותר מדי מסים והצנע לא השאיר זמן לרפורמות הכרחיות. המטבע המשותף איננו האשם, אבל מוסדות היורו צריכים להבין את ההבדלים בין צפון לדרום וליצור מקום ומנגנון לצמיחה שאיננה אפשרית אם חושבים רק על המספרים".
פרישתה של בריטניה מהאיחוד היא אות אזהרה לדעתה של קאילי. "משאלי עם הם לא שיטה דמוקרטית, הם דרך לגרום לפיצול החברה", היא אומרת, "הם לא משקפים את דעות הציבור, הם בסך הכל תשובת כן או לא לשאלה שפוליטיקאים מנסחים. התשובות שמקבלים הן לא באמת תשובה לשאלה, הן תגובה של אנשים שרוצים להגיד לא לממסד, לא לשיטה ולאליטות. זה המסר מברקזיט ואפילו מהבחירות בארצות הברית. אסור ללכת לכיוון הזה. יש טכנולוגיות חדשות ותחושה שאין לנו שליטה על המידע שלנו. אנשים מבינים שממשלות יודעות עליהם הכל ומתוך הפחד הם מנסים להיאחז במשהו בטוח, כמו הלאום והזהות שלהם. אנחנו צריכים לתת להם תחושת ביטחון וסיבה לרצות גם את הזהות האירופית שלהם".
_________________________
פעלתנים ואידיאליסטים
מחלון משרדה של קאילי משתקפת בריסל שבעונה זו נראית אפורה ועגמומית. המון בנייני משרדים וצירי תנועה עמוסים ממלאים את האזור שממנו מתנהלת היבשת הישנה. הגבולות הנסגרים, הימין הקיצוני, ההגירה מאפריקה, קפריסין, חינוך וחברה, צמיחה כלכלית, המהפכה הדיגיטלית והמזרח התיכון. זהו סדר היום של המפלגות המייצגות את תושבי אירופה, אם כי עושה רושם שהדור החדש של המנהיגים הפוליטיים ביבשת נטוע פחות במפלגות ומקושר יותר לציבור באופן ישיר. חלקם הם חברי תנועות חדשות לחלוטין אבל גם אלו החברים בתנועות הוותיקות, מחויבים יותר לדיווח בפייסבוק ובטוויטר מאשר לדיווח למזכ"ל המפלגה. כשמדברים איתם דומה שפעילותם מכוונת לציבור, לא לריצוי אדונים וקשה לזהות אצלם ציניות, אופורטוניזם ועודף אמביציה אישית. ניכר עליהם שהם מוכשרים, פעלתנים ואידיאליסטים אם כי אין ספק שכל המרואיינים בכתבה זו מודעים היטב גם לקריירה הפוליטית שלהם. כמו הפוליטיקאים הוותיקים הם אומרים שהם לא מחפשים תפקידים בכירים אבל הם מוכנים, אם יידרשו לכך, להמשיך לשרת את בוחריהם גם בעתיד. כאן אין חדש.
עם זאת, וזו נקודה שמעניין להרהר בה, המנהיגים הצעירים של אירופה רואים גם הקשר אחר לחייהם. "אני אמביציוזית לגבי האושר שלי", אומרת לולה סנשז, "אני אוהבת את הפוליטיקה האירופית, ואני מקווה להיות כאן עשר שנים אבל אחר כך אני רוצה לעזוב ולעבור לכפר". ייטה גוטלנד אומרת שתמיד היה חשוב לה לרכוש השכלה כדי שתוכל לצאת מהפוליטיקה ולעשות דברים אחרים ואווה קאילי אומרת שהיא שונאת פוליטיקאים מקצועיים אבל חוששת שהיא נהיתה אחת כזאת. סנשז, גוטלנד וקאילי לא פוסלות כמובן התקדמות בקריירה הפוליטית שלהן ובוודאי שגם ביי, פאונובה וקלר הם מועמדים לתפקידים בכירים אך נדמה שהם מודעים יותר לצורך באיזון תפקידם הציבורי עם חייהם האישיים.
הנשים שרואיינו לכתבה זו עומדות בחזית קשה במיוחד. למרות שלכאורה הן זוכות ליותר אפשרויות מנשות הדורות שקדמו להן, הן עדיין בנקודת פתיחה קשה יותר מעמיתיהן הגברים. סנשז מספרת שחבר פרלמנט אחר הטריד אותה במעלית. קאילי מספרת על התקפות פוליטיות סקסיסטיות שהיא חוותה ביוון על רקע היותה אשה צעירה, וכמה חברות פרלמנט סיפרו לי שחברות פרלמנט הנכנסות להריון מתבקשות על ידי המפלגות שלהן לעזוב את תפקידן כדי לפנות מקום לחבר פרלמנט פנוי יותר. באופן כללי, אמרו לי כל חברות הפרלמנט ששוחחתי איתן, נדרשת עוד הרבה התקדמות. אין שום סיבה, אחרי הכל, שרק שליש מחברות הפרלמנט יהיו נשים כאשר הן חצי מהאוכלוסייה.
_________________________
היחס לישראל
יחסם של המנהיגים האירופאים הצעירים לישראל ולסכסוך הישראלי־פלסטיני עלול להפתיע קוראים ישראלים. ראשית, אין כמעט הבדלים בין ימין ושמאל בעניין זה. כולם בעד חידוש המשא ומתן בין הפלסטינים לישראל, כולם מוכנים שאירופה תסייע בכך אבל לא מעוניינים שהיא תכפה תהליכים או תנאים. אף אחד לא מדבר על אמצעי לחץ או חרמות מטעם האיחוד על ישראל וכולם מדברים על החשיבות של ביטחון ישראל.
מנהיגים מהימין כמו ניקולא ביי הצרפתי ומהשמאל כמו גוטלנד השוודית, מדברים שניהם על פתרון שתי המדינות ועל הכרה במדינה פלסטינית (שוודיה כבר עשתה זאת וצרפת, אומר ביי, צריכה לעשות זאת כשביטחונה של ישראל יובטח).
קאילי מיוון וגוטלנד השוודית מדברות על חשיבות שיתוף הפעולה בין ישראל למדינותיהן בתחומים כלכליים. במקרה של גוטלנד זוהי אמירה חשובה מכיוון שהיא מקורבת לשרת החוץ של שוודיה, מרגוט וולסטרום, הנחשבת על ידי רבים בישראל כאישיות עוינת. גוטלנד, כמו וולסטרום, מבקרת את ההתנחלויות ואת המצור על עזה, אבל זוהי ביקורת נקודתית כלפי מדיניות, לא כלפי המדינה ואזרחיה. "לשוודיה וישראל יש הרבה מן המשותף", היא אומרת, "אנחנו חברות דמוקרטיות, פתוחות וחדשניות. שוודיה מכבדת את ישראל כדמוקרטיה באזור סוער כל כך ויש לנו אפשרויות רבות לשיתוף פעולה".
המכנה המשותף בין מנהיגי העתיד של אירופה, לפחות כאשר הם מרואיינים לעיתון ישראלי, הוא הזהירות הדיפלומטית כלפי ישראל. אין כמעט ביקורת כלפיה, אם יש כזו היא מוגבלת לנושא מסוים ואין שום כוונה להיות אגרסיביים או פעלתניים מדי באזור. "קשה לראות מה הצעד הבא", אומרת סקה קלר, "דומה שהכל נוסה ונכשל. האיחוד האירופי מסכים על כך שהוא בעד משא ומתן ונגד ההתנחלויות אבל מה הוא יכול לעשות כאשר אפילו ארצות הברית לא הצליחה לפרוץ דרך".
אווה קאילי מציעה את מודל הפעילות האירופית. "לא חייבים להסכים על הכל", היא אומרת, "אבל חייבים לשמור את הדיאלוג פתוח. שום דבר לא עובד אם לא מתפשרים. כאן באירופה צריך לעבוד עם שפות, תרבויות, היסטוריות, אידיאולוגיות ודתות שונות. באירופה יודעים שכשמפסידים משהו, גם מרוויחים משהו וכך זזים קדימה". ניקולא ביי מזהיר את ישראל לא להסלים את המצב ומציע לה לחפש במציאות החדשה במזרח התיכון בריתות עם מדינות כמו איראן וטורקיה. אווה פאונובה מזהירה מפני דורות הגדלים באווירה של חשדנות ושנאה בשני הצדדים. היא מזכירה את התרומה הגדולה שהאיחוד האירופי מעביר לרשות הפלסטינית וגם את הנחיצות בהבטחת ביטחונה של ישראל. עם זאת, בין השורות גם היא נשמעת מיואשת למדי. "בשביל שאר העולם", היא אומרת, "הסכסוך הישראלי־ערבי הוא פצע פתוח ותזכורת מכאיבה למגבלותיהם של המוסדות הדיפלומטיים שלנו".
.הפרלמנט האירופי, בריסל. צילום: דיויד סטברו
.פגישות עבודה באחד מבתי-הקפה בפרלמנט האירופי בבריסל. צילום: דיויד סטברו
.כרזות של מפלגות הימין במסדרונות הפרלמנט האירופי בבריסל. צילום: דיויד סטברו
.כרזות של מפלגות השמאל במסדרונות הפרלמנט. צילום: דיויד סטברו
.אולם המליאה, הפרלמנט האירופי, בריסל. צילום: דיויד סטברו
.כיכר לוקסמבורג בסוף יום העבודה. ברקע, בניין הפרלמנט. צילום: דיויד סטברו.
סקס פוליטי
מין ומיניות אינם עניין של רשות הפרט בלבד. הם חלק מחייהם של כל בני-האדם ויש להם משמעויות והשלכות חברתיות ופוליטיות. מין יכול להיות כל מה שיפה בחיים האנושיים אך גם אמצעי לרוע ודיכוי. בשוודיה החליטה הממשלה לחקור את חיי המין של אזרחיה מתוך הבנה שדחיקתו של הנושא אל מחוץ לדיון הציבורי והפוליטי גורמת לסבל רב ברמה האישית ולדיכוי, אלימות ואי-צדק ברמה החברתית.
פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3047314
שר בממשלה המדבר באופן פתוח על מיניות, על תשוקה מינית ואלימות מינית הוא מחזה די נדיר. זאת הסיבה שגבריאל וויקסטרום, השר הממונה על בריאות הציבור בממשלת שוודיה, משך לאחרונה תשומת לב בינלאומית. "למרות החשיבות שיש למין בחיי בני-האדם, מעניין שהנושא נעדר מהדיון הפוליטי", כך הוא כתב בסוף יולי בעיתון היומי השוודי החשוב Dagens Nyheter, "כשמדברים על מין אנחנו בד"כ מתייחסים לבעיות מוגדרות שיש לפתור: מחלות מין, הריונות בלתי רצויים ואונס. הבעיה היא שכל עוד אנחנו מתמקדים רק בצדדים השליליים ולא מתייחסים לצדדים החיוביים ומלאי התשוקה של המין לא נוכל ברצינות לפתור את הבעיות". המאמר של וויקסטרום בעיתון הוא חלק מתכנית רחבה יותר – ממשלת שוודיה החליטה לפני מספר שבועות לקיים מחקר מקיף על חיי המין של אזרחיה. מין, ע"פ ממשלת שוודיה, אינו רק עניין פרטי ואינטימי אלא נושא פוליטי. מטרת המחקר, שממצאיו הסופיים יתפרסמו ב-2019, היא לבחון את יעילות המדיניות הממשלתית בנושאים שונים הקשורים לבריאות הציבור אך לא מדובר בנושאים רפואיים בלבד. ממשלת שוודיה חותרת להרבה יותר מזה.
ע"פ החלטת הממשלה השאיפה היא להיעזר בתוצאות המחקר על מנת לייצר מדיניות שאפתנית בתחומים כמו המאבק במחלות מין ובאלימות מינית אבל גם בתחומים הקשורים יותר לפסיכולוגיה ולחברה – תחושת הביטחון העצמי, מערכות היחסים והבריאות הנפשית של כל אדם. הממשלה רואה בחיי מין טובים כעניין של בריאות הציבור וכך היא חותרת, באמצעות המחקר שהזמינה, "לשפר את התנאים החברתיים ולהגביר את ההנאה האישית מהבריאות המינית והזכויות המיניות". דגש מיוחד מושם על שוויון חברתי ברמת הבריאות המינית והנגישות לשירותי בריאות של כלל האוכלוסייה. שוויון זה אמור לבוא לידי ביטוי גם ביחס שוויוני המבוסס על שוויון ערכם של כל בני-האדם ללא קשר לנטיותיהם המיניות. זאת ועוד, החלטת הממשלה חותרת ל"מדיניות פמיניסטית של בריאות-הציבור שתאפשר לכל אדם, ללא קשר למגדר, זהות מגדרית או ביטויים מגדריים ליהנות מבריאות טובה".
"בוודאי שמין הוא עניין פוליטי", אומרת קריסטינה ליונגרוס, יו"ר הארגון השוודי לחינוך מיני (RFSU) ומסבירה מדוע יש צורך במחקר לאומי. "מדובר כאן על בריאות הציבור. מי שמרגיש טוב עם עצמו ועם חיי המין שלו חי חיים טובים יותר", היא אומרת, "אנחנו, כחברה, רוצים לתרום לכך ואם לא נדע איך אנשים מרגישים ומה הם חווים בתחום הזה לא נוכל לדעת היכן ואיך להשקיע". הארגון שליונגרוס עומדת בראשו עוסק בתחום כבר מ-1933 והוא אחד מארגוני החברה האזרחית שאמורים ע"פ החלטת הממשלה להיות שותפים לעבודת המחקר. "עברו כבר עשרים שנה מאז המחקר הקודם שנעשה בתחום בשוודיה", מוסיפה ליונגרוס ומסבירה מדוע נדרש מחקר חדש, "המחקר הקודם מיושן מאוד. הוא נערך לפני שהאינטרנט פרץ והיום אנשים נפגשים ברשת, הוא התייחס לאנשים עד גיל שבעים בלבד והיום אנחנו יודעים שאנשים מקיימים יחסי מין גם בגיל מאוחר יותר ולא היתה בו כמעט התייחסות ללהט"ב או לאנשים עם מוגבלויות. מה עושים, למשל, אם מישהו מבוגר עבר ניתוח בעצם הירך והוא לא מעז לשאול את הרופאים אם הוא יכול להמשיך לקיים יחסי מין? יכול להיות שהוא יוותר על מין לעשר שנים ואיכות חייו תרד. מה עושים עם בנים וגברים צעירים שיש להם פחות לאן לפנות בתחום הזה? מה עם חולים כרוניים? אנחנו חייבים לדעת יותר כדי להשקיע נכון".
אבל מה בדיוק חוקרים כשרוצים לקבל תמונה חברתית מלאה על מין ומיניות. המחקר השוודי טרם יצא לדרך ולכן מוקדם לומר מה הם הנושאים המדויקים שייבדקו. קריסטינה ליונגרס מעריכה שנחקרים יישאלו באיזו תדירות הם מקיימים יחסי מין, אילו סוג יחסים הם מקיימים והאם הם מרוצים, אך יהיו גם שאלות בנושאים כמו קניית שירותי מין, שימוש באלכוהול ועוד. ע"פ ליונגרס יש צורך לבדוק גם את הצדדים החיוביים וגם את הצדדים השליליים של הפעילות המינית כדי לוודא שכל התחומים הרלוונטיים יהיו מכוסים והעבודה בשטח אחרי המחקר תהיה יעילה יותר.
"במחקר יהיו שאלות על התנהגויות מיניות כאשר אלו רלוונטיות לתוצאות בריאותיות", אומרת לואיז מנהיימר, ראשת מחלקת בריאות ומיניות ברשות השוודית לבריאות הציבור והאחראית על קיום המחקר, ומוסיפה: "השאלות ייבחרו במטרה לצבור ידע שייעל פעילויות מניעת תחלואה ויחזק את הבריאות המינית בשוודיה". מנהיימר מסבירה שלכשינוסח יישלח הסקר למדגם מייצג של האוכלוסייה השוודית יחד עם מכתב הזמנה להשתתף במחקר. ההשתתפות, מטבע הדברים, תהיה וולונטרית ואנונימית, התוצאות יוצגו במונחים של יחסיות ושכיחות ושיטות המחקר ייקחו בחשבון מחקרים קודמים והשוואות בינלאומיות היכן שיש כאלו, בעיקר בנושאים כמו נגישות לחינוך מיני וידע מיני.
מחקרים דוגמת המחקר השוודי חשובים במיוחד מפני שלעיתים הם מגלים שהעולם האמיתי שונה מאוד מהדימויים המוצגים באמצעי התקשורת ובמדיה החברתית. דוגמא לכך ניתן למצוא במחקר שנערך לאחרונה ע"י חוקרים באוניברסיטת סן-דייגו סטייט והתבסס על ראיונות עם 26,000 אמריקאים. ע"פ המחקר, שהתפרסם בתחילת החודש 15% מבני ה-20 עד 24 דיווחו שלא היו להם פרטנרים מיניים מאז שהיו בני 18 לעומת 6% בלבד מבני הדור הקודם כאשר הם היו בגיל דומה. נתון זה מצטרף למחקרים אחרים שהראו שדורות קודמים של אמריקאים קיימו יותר יחסי-מין מדורות מאוחרים יותר בניגוד לדימוי של צעירים ההולכים ונהיים מתירנים יותר ופעילים יותר מבחינה מינית. את הסיבות לכך ניתן רק לשער – אולי אלו המגורים אצל ההורים עד גיל מבוגר, ייתכן שזהו הזמן הרב המושקע בפעילות ברשת, כולל צפייה בפורנוגרפיה, על חשבון מפגשים חברתיים לא ווירטואליים ויש המצביעים לכיוון הזהירות הרבה יותר הננקטת ע"י הדור הצעיר כשמדובר במחלות מין ותקיפות מיניות.
בהקשר בינלאומי רחב יותר כורך ארגון הבריאות הבינלאומי (WHO) את הבריאות המינית שלנו במרכיבים פיזיים, נפשיים וחברתיים. היא כוללת את היכולת לשלוט בפוריות באמצעות אמצעי מניעה והפלות, יכולת תפקוד מינית תקינה והימנעות ממחלות המועברות ע"י מין ומאלימות מינית כגון אונס, מילת נשים וכו'. הארגון מדגיש גם את הזכות לחוויות מיניות מהנות, בטוחות וחופשיות מכפייה ומאפליה. "כיום ברור שהמיניות האנושית כוללת צורות שונות של התנהגויות והתבטאויות", כך ע"פ דו"ח הארגון משנה שעברה, "ההכרה ברב-גוניות זו תורמת לתחושת הרווחה והבריאות של בני-האדם באשר הם".
הדו"ח הבינלאומי מתמקד בקיפוח ובאפליה של מגזרים שונים כמו הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, צעירים המקיימים יחסי מין לפני נישואיהם, עובדות תעשיית המין, מהגרים ועוד. הוא גם מדגיש את הצורך בידע זמין על מין, בנגישות למערכות רפואיות, חינוך מיני וזכות לפרטיות וסודיות במערכות הבריאות והרווחה. לכן, ע"פ הארגון, זהו אינו רק נושא של בריאות הציבור אלא נושא הכרוך בסוגיות של זכויות-אדם וחקיקה. תחום זה התפתח מאוד בשנים האחרונות בין השאר בתחום ההגדרות החוקיות. אונס, לדוגמא, נתפס בעבר ככפיית יחסי-מין "בלתי חוקיים" הכוללים חדירה ווגינלית ע"י גבר כלפי אישה שאינה אשתו בניגוד לרצונה. הגדרה זו מוגבלת מאוד ומשאירה נשים הנאנסות ע"י בעליהן, גברים הנאנסים, טרנסג'נדרים ועוד מחוץ להגנת החוק. בשנים האחרונות מחוקקות מדינות שונות חוקים המרחיבים את הגדרת האונס ומקלים על הקורבנות מבחינה חוקית אך המצב בעולם בתחום זה ובתחומים נוספים הקשורים במין נותר עגום למדי.
רק כעשרים מדינות מקיימות נישואים ומעניקות את כל הזכויות הנלוות אליהם לחברי קהילת הלהט"ב, בעוד במדינות רבות ישנה עדיין חקיקה הכוללת עונשי מאסר ואפילו עונשי מוות על קיום יחסים הומוסקסואלים. אונס משמש בסכסוכים רבים בעולם ככלי נשק נגד אוכלוסייה אזרחית וע"פ נתוני הפדרציה הבינלאומית להורות מתוכננת (IPPF), ישנם בעולם מדי שנה 74 מיליון הריונות בלתי רצויים, 18.5 מיליון הפלות מסוכנות המסתיימות ב-47,000 מקרי מוות שהם תוצאה של 225 מיליון נשים שרוצות אמצעי מניעה אך אלו אינם נגישים להן.
בשוודיה המצב שונה כמובן. זו המדינה הראשונה בעולם שהיתה בה חובת חינוך מיני בבתי-הספר (כיום מתחיל החינוך המיני בשוודיה כבר בבתי-הספר היסודיים), יש בה אמצעי מניעה נגישים, הפלות הן חוקיות והיא נחשבת לאחת המדינות המובילות בעולם בשוויון מגדרי, תוצאה של תנועה פמיניסטית חזקה מאוד שהביאה, בין השאר, לחופשות לידה ארוכות מאוד המתחלקות בין גברים לנשים וחקיקת חוק להפללת לקוחות זנות.
עם זאת, ע"פ קריסטינה ליונגרוס יש גם בשוודיה מקום לשיפור. "אמנם יש לנו דימוי עצמי של פתיחות מינית אבל יש עוד הרבה מה לעשות. כשלומדים רפואה בשוודיה, למשל, העיסוק במין קיים רק בקורסים מיוחדים ולא בהכשרה הכללית. כך אנשים לא מעיזים לשאול את הרופאים שלהם על הבעיות המיניות שלהם ורופאים ואחיות לא מרגישים בנוח לדבר על מיניות כי אין להם את הכלים הנכונים. גם מורים בשוודיה לא מקבלים מספיק הכשרה בנושא ולא תמיד מרגישים נוח לדבר על זה". ע"פ ליונגרוס, מחקר מתקדם בתחום שייתן בסיס של ידע עדכני יסייע לשוודים לטפל בבעיות שעדיין קיימות. רעיונות לשיפור לא חסרים לה. "אנחנו רוצים, למשל, מרפאות העוסקות במין שבני-נוער יוכלו לפנות אליהן. אנחנו רוצים יותר תשומת לב לגברים ולגבריות. זה חשוב במיוחד עכשיו על רקע הדיון הציבורי בעניין מקרי האונס (תקיפות מיניות ומעשי אונס שדווחו בפסטיבלי מוסיקה בשוודיה בקיץ האחרון ועוררו דיון ציבורי, ד.ס), זה עניין חינוכי, גברים צריכים לשאול את עצמם מה היחס שלהם למין, מה הם צריכים לעשות ומה האחריות שלהם במקום שרק המדינה תתמודד עם הבעיה דרך חקיקה. גברים צריכים גם לקחת יותר אחריות על אמצעי מניעה, תחום שנמצא כיום באחריות נשים ובנות באופן כמעט בלעדי. ישנן סוגיות של זכויות ורווחה של להט"ב ועוד".
תכניותיה של ליונגרוס מותאמות אמנם למציאות השוודית אך אין חברה או מדינה הפטורה מהתמודדות עם מין ומיניות. "אני חולמת על יום שבו כל הילדים הנולדים יהיו רצויים", כתבה המחנכת והעיתונאית השוודית אליס אוטסן-ינסן שייסדה את הארגון השוודי לחינוך מיני כבר בשנות השלושים, "יום שבו הגברים יהיו שווים לנשים ומיניות תהיה ביטוי של אינטימיות, הנאה וחיבה". ציטוט זה מבטא יפה את גישת ממשלת שוודיה לנושא, אך הוא רלוונטי לכל מדינה ולכל חברה. בסופו של דבר, מין ומיניות הם נושאים אוניברסליים, הם חלק מחייהם של כל בני-האדם ודחיקתם אל מחוץ לדיון הציבורי והפוליטי גורמת לסבל רב ברמה האישית ולדיכוי, אלימות ואי-צדק ברמה החברתית.
הפליטים אינם אלו המביאים את הטרור לאירופה
בעבור רבים הקשר בין הפליטים שהגיעו לאירופה בשנה וחצי האחרונות לאירועי הטרור האחרונים בגרמניה הוא מובן מאליו. הפליטים מביאים איתם טרור, הם טוענים, כך זה היה תמיד ומי שלא רואה זאת שבוי בתפיסת התקינות הפוליטית האירופית ומתעלם מהמציאות.
אכן, הטרור הג'יהדיסטי הפך לאיום ממשי על אירופה בזמן משבר הפליטים האחרון. אך האם הפליטים הם אלו שהביאו אותו? האם הם תומכים בו ומשרתים אותו? מבט רציונלי על מבצעי הפיגועים, כזה הבודק עובדות ולא רק אווירה, עלול לספק תשובות מפתיעות.
ראשית, אין חפיפה בין קליטת פליטים נדיבה לבין פעילות טרוריסטית. המדינות שקלטו את מרבית הפליטים ב-2015 הן גרמניה, שוודיה והונגריה (שבינתיים סגרה את גבולה). עם זאת, מרבית הפיגועים הג'יהדיסטים מאז תחילת משבר הפליטים האחרון התרחשו דווקא בצרפת ובבלגיה. איטליה ואוסטריה, שקלטו עשרות אלפי פליטים, לא נפגעו מטרור ג'יהדיסטי בעוד בלגיה ודנמרק שקלטו הרבה פחות, נפגעו יותר. כל זה יכול להיות מקרי ויכול להשתנות בכל רגע אך כאשר בודקים את הביוגרפיות של מבצעי הפיגועים רבי-הנפגעים ביבשת בשנה וחצי האחרונות מגלים שרובם המוחלט אינם פליטים.
מפגעי שרלי הבדו, לדוגמא, היו ילידי פאריז, מבצע הפיגועים בקופנהגן בפברואר 2015 היה יליד דנמרק, ארבעה מחמשת המחבלים בבריסל במרץ האחרון היו ילידי אירופה (החמישי היה יליד מרוקו אך גדל בבלגיה בדומה למפגע בניס שנולד בתוניס אך הגיע לאירופה לפני שנים רבות). מבצעי פיגועי נובמבר 2015 בפאריז נולדו גם הם באירופה אם כי נמצא אצלם דרכון סורי מזויף ונבדק חשש ששניים מתשעת המחבלים חדרו לאירופה דרך יוון. ייתכן שהדרכון הוא הטעיה מכוונת של דאע"ש אך גם אם לא, מדובר במקרה בודד בקרב הטרוריסטים הג'יהדיסטים ביבשת שכמעט כולם ילידי אירופה.
הטענה בדבר היותם של המחבלים דור שני או שלישי של מהגרים, בבחינת "הפליטים של היום מולידים את הטרוריסטים של המחר", בעייתית גם היא. העובדות מראות שאף אחד מהמחבלים איננו דור שני של פליטים. הם בניהם ונכדיהם של מהגרים, לא מבקשי-מקלט, שהגיעו ברובם מצפון-אפריקה בהקשר פוליטי-כלכלי אחר לגמרי – הגירה לצרפת מהקולוניה האלג'יראית או הגירת עבודה ממרוקו ותוניס. הגישה המחברת בין נטיות טרוריסטיות של פליטים מהמזה"ת לבין אלו של צאצאי מהגרי-עבודה מצפון-אפריקה היא קלושה במקרה הטוב וגזענית במקרה הרע. זאת ועוד, ראיונות עם משפחות "תיירי הג'יהאד" האירופיים חושפים משפחות המומות ומתאבלות, לא מופעים של צהלה וגאווה. אמנם יש כאן כישלון חינוכי וחברתי אך אין עדות לכך שההתגייסות לדאע"ש נתמכת ע"י קהילות המהגרים המסורתיות באירופה. להיפך, הג'יהדיסטים הם האויב הגדול של קהילות אלו. לא ברור מי ינצח במאבק הפנים-מוסלמי הזה אך ברור שזהו קרב של חדש מול ישן, לא מורשת שעוברת מהורים לילדיהם.
הג'יהדיסטים החדשים של אירופה אינם חלק מתנועה מוסלמית-אירופית עממית אלא חיילים מוסתים של גורמים פוליטיים חוץ-אירופיים. גורמים אלו מנסים ליצור את הרושם שהם מחדירים טרוריסטים ליבשת יחד עם מבקשי-המקלט כאמצעי להטלת אימה וכקמפיין תעמולה המכוון לתומכיהם. אלו החוזרים על הטענה הבלתי מוכחת שאירופה מאפשרת כניסת אלפי טרוריסטים המתחזים למבקשי-מקלט מחזקים את התעמולה של דאע"ש. בכירי הארגון וודאי חיככו ידיים בהנאה כשהם קראו את הסקר של מכון PEW המראה ששליש מהגרמנים ושני שליש מההונגרים, האיטלקים והפולנים רואים במבקשי-המקלט מקור סכנה.
לעומתם, דו"ח חדש של היורופול (משרד המשטרה האירופי) טוען ש"אין עדויות קונקרטיות לכך שטרוריסטים משתמשים באופן שיטתי בגלי ההגירה על מנת להיכנס לאירופה". זוהי אמירה שקולה ואחראית המבהירה שהפליטים אינם מקור מרכזי של טרור גם אם זו אפשרות שיש להיערך אליה. אין כאן המעטה נאיבית ביכולותיו של דאע"ש, אלא הבנה שחדירה לאירופה עם גלי הפליטים היא יקרה ומסוכנת יותר ממכונת התעמולה המייצרת בזול טרוריסטים מקצוענים מתוצרת בית המתנדבים להפיק במדינותיהם מגה-פיגועים כמו אלו של פאריז ובריסל.
אך מה קורה כשבודקים לא רק את הפיגועים רבי-הנפגעים, אלא גם את הפיגועים הספונטניים, האישיים, דוגמת התקריות האחרונות בגרמניה? ע"פ דו"ח היורופול מסתבר שמתוך למעלה מ-200 פעולות טרור שבוצעו באירופה ב-2015, רק 17 היו על רקע ג'יהדיסטי. השאר בוצעו ע"י בדלנים לאומניים, תנועות אנרכיסטיות וארגוני ימין קיצוני. לפיגועים אלו, הכוללים פיגועי ירי, מטעני חבלה ועוד, יש להוסיף עוד מאות מקרים של תקיפות חמורות והצתות על רקע לא ג'יהדיסטי (כמו הצתת מרכזי פליטים). לקלישאה החבוטה ש"לא כל המוסלמים טרוריסטים אך כל הטרוריסטים מוסלמים" אין, כך נראה, בסיס במציאות.
שנאה, אלימות ורצחנות אינם נחלתם הבלעדית של המוסלמים. אלו זרמי עומק עכורים שקיימים בתרבויות רבות. העובדה שבאירועים בעלי רקע לא ג'יהדיסטי יש הרבה פחות נפגעים מלמדת שגורמים פוליטיים בעולם המוסלמי מספקים לחייליהם שלושה דברים שיוצרים את ההבדל במספרי ההרוגים – אימון, מימון וארגון. הדבר העצוב ביותר הוא שהפחדים הקמאיים המתעוררים כתוצאה מהטרור הג'יהדיסטי מעוררים לחיים גם את הצד האפל של התרבות האירופית. תנועות הימין הקיצוני המתחזקות באירופה מוכיחות עד כמה הפשיסטים בכל הצדדים תלויים אחד בשני וצומחים יחד.
וזאת רק אחת הסיבות שיש להילחם בכל החזיתות בטרור הג'יהדיסטי. יש להילחם בו צבאית, יש לייבשו כלכלית ויש גם להעמיד תכנית מקיפה, בטוחה ואחראית לטיפול בקורבנותיו. לא בניית חומות אך גם לא פתיחת גבולות חסרת בקרה נדרשים כאן, אלא מדיניות נדיבה והומאנית שתגן מצד אחד על היציבות החברתית והביטחונית באירופה ומצד שני תיתן מענה לפליטים מבגדאד, קאבול וחומס, שממש כמו הנרצחים בפאריז ובבריסל, הם קורבנותיו של הטרור הג'יהדיסטי, לא יוזמיו ולא תומכיו.
הפרדוקס הנורדי של הכנסייה השוודית
בעוד רבים ממוסדות הדת המאורגנת בעולם מהוות מעוז של פונדמנטליזם, חוסר סבלנות ודיכוי מנסה הכנסייה השוודית להוות אלטרנטיבה.
פורסם במוסף "הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2794413
מי שיבחן את התפקיד שמילאו הממסדים הדתיים הגדולים בעולם באלפי השנים האחרונות יגלה לצד התרומה שלהם לחברה ולתרבות האנושית, גם היסטוריה עקובה מדם. גם אם לוקחים בחשבון את התורות המוסריות הגדולות, את יצירות האומנות פורצות הדרך ואת העבודה החברתית החשובה, אי אפשר להתעלם מהפונדמנטליזם, השמרנות, הדיכוי והאלימות שהדת המאורגנת הפיצה בעולם, ממסעות הצלב ועד האינקוויזיציה, ממלחמות הדת של אירופה, דרך דיכוי הנשים ועד הטרוריסטים הג'יהדיסטים של ימינו.
אבל האם אפשר גם אחרת? האם ממסד דתי יכול להוביל אג'נדה הומניסטית, מודרנית וסובלנית גם אם הוא בן מאות שנים וחברים בו מיליוני אנשים. במדינות סקנדינביה מנסות הכנסיות הלותרניות הגדולות להוכיח שכן. ביקור במוסד הדתי הגדול שבהן מוכיח שייתכן שהדבר אפשרי.
הכנסייה השוודית היא הכנסייה הלותרנית הגדולה בעולם. חברים בה קרוב לשישה וחצי מיליון חברים, היא נוסדה במאה ה-16 והיא הופרדה מן המדינה רק בשנת 2000. במילים אחרות לא מדובר כאן בארגון צעיר, מחתרתי ורדיקלי ההולך נגד הזרם. ההיפך הוא הנכון, במידה רבה זהו הגרעין הקשה והקונצנזואלי של החברה השוודית כבר קרוב ל-500 שנה. ובכל זאת, כנסייה זו, בדומה לכנסיות המרכזיות האחרות במדינות הנורדיות, היא מהמוסדות הדתיים הפחות דוגמטיים והיותר ליברלים בהיסטוריה של המין האנושי.
בכנסייה השוודית לא רק שהכמורה איננה מעוז גברי בלבד ואחוז ניכר מהכמרים הן כמרות, אלא שהתפקיד הבכיר ביותר בכנסייה, הארכיבישוף של אופסלה, נמצא מאז 2014 בידי אישה, הארכיבישופית אנטיה ג'קלין. בכנסייה השוודית לא נהוגות היררכיות נוקשות וקבלת החלטות סודיות כמו בממסדים דתיים וותיקים אחרים. היא מקיימת בכל ארבע שנים בחירות דמוקרטיות ופתוחות לבחירתם של בעלי התפקידים ברמה הלאומית והמקומית. ענייניה הלוגיסטיים, הפוליטיים והדתיים פתוחים, ע"פ המסורת הדמוקרטית השוודית, לדיון ציבורי, לביקורת ולדין הבוחר.
אך הליברליות של הכנסייה השוודית איננה מתבטאת רק בשוויון מגדרי ובנוהל קבלת החלטות דמוקרטי. בעוד תנועות דתיות ברחבי העולם מדגישות את מה שמכונה "ערכי משפחה", כלומר המשפחה המסורתית ההטרו-נורמטיבית, לא רק שהכנסייה השוודית איננה מגנה הומוסקסואליות אלא שמאז 2009 היא גם משיאה זוגות חד-מיניים בכנסיותיה. מסר חד-משמעי בנושא זה ניתן כבר באותה שנה כאשר אווה ברונה, לסבית מוצהרת, מונתה להיות הבישופית של סטוקהולם, כלומר הסמכות הדתית העליונה של ההגמונות של סטוקהולם, הגדולה מבין 13 ההגמוניות (דיוקיסיאות) שהכנסייה מורכבת מהן. מעניין לציין שכמיטב מסורת מדינת הרווחה השוודית, דמי החברות בכנסייה משולמים כמס פרוגרסיבי ולא כסכום קבוע – כ-1% אחוז ממשכורתו של אדם, נתון שאינו מפתיע אם לוקחים בחשבון שבבחירות האחרונות למוסדות הכנסייה המפלגה שזכתה במירב הקולות הייתה, כפי שהיא כמעט תמיד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
שוודיה ידועה כאחת המדינות החילוניות בעולם כאשר מודדים את שיעורי ההשתתפות במיסות ואת העמדות הכלליות של האזרחים בשאלות של אמונה ואורח חיים. עם זאת, שיעורי החברות בכנסייה, כמו גם הבחירה בטקסים דתיים כאשר מדובר בטבילה, נישואין והלוויות אינם נמוכים כלל. ע"פ נתוני הכנסייה כמעט 65% מאזרחי שוודיה הם חברים בכנסייה למרות שכבר עשרים שנה זוהי אינה חברות אוטומטית מלידה. מחצית מילדי שוודיה עדיין מוטבלים בכנסייה והופכים כך לחברים בה, כשליש מהחתונות עדיין נערכות בכנסייה כמו גם כשלושה רבעים מההלוויות, כל זאת למרות שיש חלופה אזרחית שהיא מקובלת חברתית, נוחה ובחינם. הכנסייה אפילו טוענת שבמהלך שנה מבקרים בכנסיות השונות בשוודיה לפחות אותו מספר אנשים המבקרים בבתי-הקולנוע במדינה. כיצד, אם כן, ייתכן שאחת החברות החילוניות בעולם עדיין מקיימת במידה רבה את הטקסים החשובים שלה בכנסיות ופונה לממסד הדתי ברגעים החשובים של החיים?
פרופסור פר פטרסון החוקר את הכנסייה והחברה השוודית באוניברסיטאות אופסאלה וקרלסטד קורא לזה "הפרדוקס הנורדי". ההסבר לפרדוקס הוא במרכיבים היסטוריים ופוליטיים אך הוא קשור גם לעובדה שהכנסייה השוודית נחשבת ליברלית כל כך. "זוהי כנסייה רחבה ופלורליסטית", אומר פטרסון, "והיא לא שונה בכך ממוסדות דתיים גדולים אחרים בעולם שצריכים לכלול את הציבור כולו". כמו במדינות אחרות, מסביר פטרסון, הציבור כולו אינו אדוק בדתו, אך לעומת מקומות אחרים שבהם הממסדים הדתיים אוחזים בגרסה שמרנית של הפרקטיקה הדתית, בשוודיה הכנסייה מקבלת באופן רשמי את הגישה הליברלית של הציבור, היא מתאימה את עצמה לציבור ולא מקיימת מוסר כפול "הכנסייה הקתולית עדיין מתנגדת לאמצעי מניעה ומטיפה נגד קונדומים", אומר פטרסון, "אבל באיטליה יש שיעור ילודה מהנמוכים באירופה, כך שכנראה שיש פער בין העמדה הרשמית של הכנסייה לבין מה שקורה בשטח". בשוודיה זה אינו המצב והכנסייה מקושרת יותר למציאות החברתית.
"מרבית השוודים לא מאמינים באמונות המסורתיות כמו האמונה שישו הוא בן האלוהים ושאלוהים הוא אל אישי, אבל רוב השוודים יגידו שהם מאמינים במשהו, הם יטענו שהם רוחניים או מאמינים בכוח עליון למרות שהם לא יקבלו על עצמם היררכיה דתית. הם שומרים את האמונה הדתית בתחום הפרט אבל הם לא אתאיסטים". פרופסור פטרסון מסביר את המבנה הדמוקרטי של הכנסייה בעובדה שהיא היתה גוף של המדינה במשך שנים רבות. אין גם ספק שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה בשוודיה במאה הקודמת השפיעה על עמדות הציבור כלפי הכנסייה. כמו כן, ישנה השפעה חשובה לעובדה שנשים רבות שותפות להנהגתה. "נדמה לי שמה שהוכח במחקרים שנערכו בפינלנד תקף גם בשוודיה – ככל שיש יותר נשים בכנסייה, הכנסייה נוטה להיות גוף פחות דוגמטי ויותר פתוח, ליברלי ואכפתי".
אך הכנסייה השוודית לא תמיד היתה כזו. שורשיה נטועים במאה ה-16 כאשר שוודיה, כמו מדינות אחרות באירופה, התנתקה מהכנסייה הקתולית בעיקר מסיבות פוליטיות וכלכליות והקימה כנסייה מדינתית ששימרה כוח ועוצמה פוליטית משמעותיים במשך מאות שנים. פרופסור פטרסון מספר על תהליך השינוי שעבר על הכנסייה החל מאמצע המאה הקודמת שהוביל בסופו של דבר למבנה דמוקרטי, לקבלת נשים לכמורה, לניתוק הדת מהמדינה וגם לשינוי בהשקפת העולם הדתית עצמה. על רקע תנועות רוחניות רפורמיסטיות בשנות השישים והשבעים הוחלט בכנסייה השוודית ב-1983 לקיים תהליך של עשר שנים ליצירת קטכיזם חדש (מדריך אמונה כדוגמת זה שכתב מרתין לותר בתקופת הרפורמציה). "בסופו של דבר", מספר פטרסון, "זה לא נגמר בדוגמה חדשה אלא בהבנה שלעצם קיומה של דוגמה אין משמעות כפי שהיה לה פעם. כשהקונטקסט משתנה, גם המשמעות משתנה ולכן דווקא המשך קיומה של הדוגמה משנה את המסר". במובן הזה, מסביר פטרסון, הכנסייה השוודית היא אנטי-פונדמנטליסטית, היא טוענת שחייבים לשנות את המנהגים והמסורות בכדי שהמשמעות המקורית של האמונה תשמר. "בסוף עשרת השנים", פטרסון מסכם, "לא נוצר קטכיזם חדש אלא ספר בשם "הספר הגדול על האמונה הנוצרית", שאיננו מסמך דוגמטי אלא משאב רוחני שבאמצעותו אנשים יכולים לחשוב על חייהם ועל משמעותם באמצעות המקורות הנוצריים".
"אנחנו לא ממציאים סוג חדש של נצרות", אומרת אווה ברונה, הבישופית של סטוקהולם, "יש אצלנו שמרנים, יש רדיקלים וגם כל מה שבאמצע. ככה זה כשיש בכנסייה 6.3 מיליון חברים". ברונה משמשת כסמכות הדתית העליונה בבירת שוודיה מאז 2009, היא ילידת העיר מאלמו, בת 61 ומאז 1978 היא שימשה בכמורה במספר כנסיות בדרום שוודיה ובאזור סטוקהולם. "בכנסיות הלותרניות הרפורמציה נמשכת", ממשיכה ברונה, "אנחנו לא כותבים את הדוגמה מחדש אלא מחדשים אותה. כל דור חייב לעשות את זה. כעת, כשאנו חוגגים 500 שנה לרפורמציה אנו לא חוגגים את ההיסטוריה אלא את העתיד. מרתין לותר חי מזמן אך רעיונותיו עדיין כאן ואנו שואלים את עצמנו מה המשמעות של להיות לותרני היום, מהן התזות החדשות ומה יחסינו עם הכנסייה הקתולית".
ברונה מודעת היטב לרגישות של סוגיות רבות שהכנסייה השוודית מובילה שינויים דרמטיים בתפיסתם כמו ערכי משפחה, היחס למיניות וסוגיות פוליטיות שונות. היא חברה פעילה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית, היא לא נמנעת מלעסוק בסוגיות פוליטיות והיא גם לסבית מוצהרת. מינויה כבישופית הלסבית המוצהרת הראשונה בעולם הביא לתגובות רבות ברחבי העולם הנוצרי וגם בהקשר השוודי היא עוררה עליה ביקורת כאשר השתמשה בנאומה לרגל פתיחת דיוני הפרלמנט ב-2010 כדי לגנות גזענות ושנאת זרים, הערות שהתפרשו כביקורת נגד מפלגת ימין קיצונית המתנגדת למדיניות ההגירה של שוודיה.
"הכנסייה שלנו היתה מדינתית עד שנת 2000 ולכן היא עוצבה ככנסייה דמוקרטית", היא אומרת ומסבירה כך את הפלורליזם של הכנסייה וגם את הקשר האישי שלה אליה, "אני חיה בחברה הכללית וגם בכנסייה ואני אותו אדם בדיוק כאשר אני בתפקיד וכאשר אני אדם פרטי. הדיון על נישואי הומוסקסואלים, למשל, היה ארוך מאוד כפי שזה צריך להיות בארגונים דמוקרטיים, הוא החל ב-1951 והיה מוכן להחלטה ב-2009. במסגרת התהליך היינו בקשר גם עם כנסיות אחרות, חלקן התנגדו וחלקן תמכו וזה טבעי, בסוגיות מסוימות עלינו להוביל את הדרך".
הקשרים עם כנסיות אחרות בעולם חשובים מאוד לאווה ברונה והיא משמשת כחברה בוועדה המרכזית של ארגון מועצת הכנסיות העולמית, ה-WCC, ארגון המאחד כ-345 כנסיות מכל רחבי העולם. בסה"כ חברים בכנסיות ה-WCC כחצי מיליארד בני-אדם מיותר ממאה מדינות והארגון, יש לציין, ספג לא מעט ביקורת בעבר בישראל בשל היותו לכאורה אנטי-ישראלי ואפילו אנטישמי. ברונה מכחישה זאת מטבע הדברים אך טוענת שהארגון לא יכול להסתפק בצדקה בלבד ולהימנע מפעילות בעלת אופי פוליטי: "אנו מתערבים עם פעילות צדקה כאשר אנשים עניים, ועוני הוא תמיד עניין פוליטי", היא אומרת, "ארגון הכנסיות העולמי הוא בעצם ארגון שלום גדול שבו אנו תמיד מתפללים שאלוהים יוביל אותנו לצדק ולשלום, שני מושגים שיש להם בהכרח השלכות פוליטיות. באתיופיה ואריתראה, למשל, בקרוב יהיו כעשרים מיליון רעבים בגלל בצורת הנובעת, בין השאר, משינויי האקלים ולכן אנו עובדים לא רק באמצעים של צדקה אלא גם מנסים להשפיע על דעת-קהל בנושאים כמו ההתמודדות עם שינוי האקלים שגם הוא נושא פוליטי. כאן בשוודיה יש לאנשים כסף, כוח ורצון לעבוד ולהשפיע במקומות שונים בעולם. הכנסייה תמיד הייתה כזו".
עיון ברשימת הפרויקטים הבינלאומיים שהכנסייה השוודית מעורבת בהם חושף למעלה מ-300 פרויקטים הפזורים בכל פינה בכדור-הארץ. ברוב המקרים משתפת הכנסייה השוודית פעולה עם ארגונים מקומיים ובינלאומיים, חלקם בעלי אופי דתי, אחרים פוליטיים יותר. זוהי לא פעילות צדקה מינורית אלא מפעל חובק עולם הממומן ע"י תרומות. יש שם פרויקט מלחמה באיידס בגבול סין-ווייטנאם, פרויקט למניעת אלימות במשפחה במולדובה, תרומה לתהליך השלום בקפריסין ופרויקטים של בטחון תזונתי, מניעת סחר בבני-אדם, טיפול פסיכולוגי לפליטים ושוויון מגדרי בפרו, אריתריאה, דרום-סודן והודו. הרשימה ארוכה מאוד וכוללת גם פרויקטים בעזה ובגדה-המערבית בשיתוף פעולה עם ארגונים מקומיים שונים.
גם במזה"ת, ע"פ ברונה, אי אפשר לעסוק בצדקה ללא הקשר פוליטי אך היא אינה מסכימה לקביעה שפעילות הכנסייה השוודית היא אנטי-ישראלית. "אין לנו מדיניות שאנו אוהבים פלסטינים ולא אוהבים ישראלים", היא אומרת, "אנחנו משתפים פעולה עם כולם, כשאנחנו בירושלים אנחנו עובדים עם ארגוני שלום ישראלים, נוצרים ומוסלמים ויש לנו מכון תאולוגי בירושלים שיש לו חובה ברורה לחזק דיאלוג בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. עם זאת, ככנסייה אנחנו ביקורתיים כלפי הכיבוש בגדה-המערבית, כמו רבים אחרים, ואנחנו תומכים בבני-אדם כבושים ובאלו המגורשים כתוצאה ממדיניות הבנייה של ממשלת ישראל. גם זו שאלה של עניים ועשירים וגם היא פוליטית. מעבר לזה אנחנו גם תומכים במיעוט הנוצרי המצטמק באזור, אנחנו עורכים ביקורים אצל הקהילות הנוצריות, אנחנו תומכים בהן ומתפללים בעבורן".
חברי הקהילות הנוצריות שברונה מדברת עליהן הם קורבנות המלחמות בסוריה ועיראק שבחודשים האחרונים משפיעות על החברה השוודית מאוד בגלל עשרות האלפים שברחו מהמזה"ת, חצו את אירופה ברגל והגיעו לשוודיה כמבקשי מקלט. ב-2015 מספרם מוערך בכ-190,000. ע"פ ברונה יש לכנסייה השוודית תפקיד ברור בקבלתם ובקליטתם בשוודיה: "העבודה החברתית של הכנסייה תמיד הייתה חשובה", היא אומרת, "זה לא השתנה מאז ימי ישו ותלמידיו". ברונה מספרת שרבים מחברי הכנסיות שהיא עומדת בראשותן מתנדבים בסיוע לפליטים. היא רואה זאת כחובה נוצרית כמו גם החובה להיאבק בכל סוג של גזענות ושנאת זרים. "גזענות היא בעיה גדולה, צריך להתמודד איתה וזו גם דרך לדבר על ישו שחצה גבולות ומחיצות של דתות".
אחת הכנסיות העוסקות בסיוע לפליטים המגיעים בימים אלו לשוודיה היא כנסיית וונטור (Vantörs kyrka) הממוקמת בפרבר דרומי של סטוקהולם. שרה יעקובסון-גריפ מנהלת מטעם הכנסייה השוודית את האזור הכולל שישה רבעים עירוניים ובמקביל משמשת ככומר. כמו ברונה, גם היא מוצאת השראה מן המקורות כאשר היא מטפלת בסוגיית מבקשי המקלט המגיעים לשוודיה. "יש לנו תפקיד היסטורי עכשיו", היא אומרת, "הסיוע לפליטים הוא חשוב, זאת אבן-הפינה של פעילותינו. אין חשיבות למיהו האדם שמסייעים לו, אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי, אלו האורחים שלנו והפעילות הזו היא אור בעולם בזמנים חשוכים. לנביא אברהם נאמר "לך לך", הוא נדרש לצאת אל הלא נודע והיה הראשון בתנועה שאנחנו, כבני האלוהים כולם, צריכים לדבוק בה. אי אפשר יותר לשבת בכיסא עם מסורות שחונקות אותנו. צריך לצאת למדבר והקריאה הזו, "לך לך", שהופנתה לאברהם, מופנית כעת אלינו".
למרות האידיאליזם של יעקובסון-גריפ היא מתארת את תפקידה בכנסייה כשילוב של עבודה רוחנית עם תפקיד של מנכ"לית בחברה מסחרית. "יש לי 36 עובדים, 21,000 חברים משלמי מיסים בשתי כנסיות פעילות ואני מנהלת שלושה צוותי עבודה. אני עוסקת בתקציבים, במשכורות ובמו"מ עם איגודים מקצועיים אבל אני גם עושה פעילות חברתית, הטבלות, חתונות והלוויות". יעקובסון-גריפ מתארת את הקהילה שהיא עומדת ברשותה כקהילה מגוונת מאוד והיא רואה את עצמה כבעלת אחריות לא רק כלפי חברי הכנסייה הפעילים אלא כלפי תושבי האזור כולו. "זו המשמעות של הכנסייה השוודית ככנסייה עממית", היא אומרת ומסבירה שכבר משנות העשרים של המאה הקודמת בחרה הכנסייה ללכת בדרך של פתיחות ודמוקרטיה והיום רוב השוודים מביעים בה אמון ובטוחים בה גם אם הם לא חברים פעילים ואפילו אם הם לא נוצרים. כדוגמא מביאה יעקובסון-גריפ את מקום עבודתה הקודם, כנסייה ברובע בוטשירקה (Botkyrka) הידוע כאזור שיש בו אחוז מהגרים גבוה מאוד, שם הוקמה מועצה בין-דתית יחד עם הקהילה המוסלמית. "גם כאן אנחנו מתחילים מהלך דומה", היא מספרת, "אחד האתגרים הגדולים בזה הוא דווקא המתח בין נוצרים ומוסלמים המגיעים מהמזה"ת ומביאים לכאן את הרקע הקשה של העימות ביניהם. כשמשהו נורא קורה במזה"ת גם כאן נופלת אבן". בהקשר זה מעניין לעיין בעלון המקומי של הכנסייה של יעקובסון-גריפ, שבו היא מתארת במאמר הפתיחה את ישו כבנם של פליטים שנמלטו מגזרות המלך הורדוס ומשווה אותו ואת והוריו למבקשי-המקלט המגיעים לשוודיה כיום. מיד אח"כ מופיע ראיון עם אימאם שהיגר לשוודיה ב-1992 מבוסניה המדבר על חשיבות הקשר בין המוסדות הדתיים בשוודיה ועל סובלנות בין-דתית. "המפגש הבין-דתי גורם לנו להיות צנועים יותר ובעלי פחות דעות קדומות", טוענת יעקובסון-גריפ, "בזמנים קשים אלו אנו זקוקים ליותר צניעות כלפי בני-אדם וכלפי השקפות עולם שאנו חווים כזרות".
יעקובסון-גריפ טוענת שיש בכנסייה השוודית לא מעט חילוקי-דעות, מאבקים ומחלוקות. היא מודעת לכך שיש בקהילה שהיא מנהיגה גם אנשים המתנגדים לקבלת מבקשי המקלט וגם כאלו שמתנגדים לנשים המשמשות בכמורה. "כל צעד גדול נתקל בהתנגדות", היא אומרת, "אבל זו המשמעות של כנסייה עממית, חייבים לעשות את הדיונים האלו וזה בסדר אם יש דעות שונות". גישה זו מטילה אחריות גדולה על אנשי השטח של הכנסייה, הכמרים המקומיים, שתפקידם כולל גם את הצדדים התיאולוגיים של עבודת הכנסייה אבל גם את הצדדים החברתיים יותר. יעקובסון-גריפ הייתה בעברה מורה במכון להכשרת כמרים של הכנסייה השוודית והיא מתארת את התהליך כמוקפד ויסודי מאוד. "קודם כל יש ארבע שנים של לימודים באוניברסיטה במקצועות כמו תאולוגיה, אתיקה, הוראה ושפות (היא עצמה למדה עברית)", היא מתארת, "אחרי לימודי התואר יש עוד שנה של הכשרה במכון של הכנסייה המלווה במבחנים, בדיקה פסיכולוגית, מכתבי המלצה ותהליך בחירה אישי של הבישופ".
אחד המצטרפים הצעירים לשורות הכמורה השוודית הוא הכומר קארל הנריק סוואנל שעובד בכנסיית מריה מגדלנה בליבו של האי הטרנדי והבוהמייני ביותר בסטוקהולם, סודרמלם (Södermalm). כמו כמרים אחרים גם הוא מקיים מיסות, חתונות, הטבלות והלוויות אבל חלק גדול מעבודתו הוא קיום מפגשים אישיים עם חברי הקהילה שלו הבאים אליו כשהם זקוקים לתמיכה, עזרה מעשית או הכוונה רוחנית. "מגיעים אלי אנשים מכל הגילאים", אומר סוואנל, "אני נפגש עם תלמידי בתי-ספר ומדבר איתם על אמונה ומוסר, אני עובד עם חולי-נפש ויחד עם חבריי בשלושת הכנסיות האחרות באי, אני גם מדבר עם אנשים בבית-קפה פתוח שאנו אחראים עליו, אליו מגיעים בין השאר חסרי-בית, מובטלים ומהגרים". סוואנל מתאר את המפגשים האלו כמפגשים אותנטיים שאין להם אופי מקצועי אלא אופי חברי. "אנשים זקוקים לעזרה לנפש, לחבר ולמישהו שיקשיב להם", הוא אומר.
דומה שסוונאל, למרות גילו הצעיר, מראהו האופנתי והאופי החילוני של המקום בו הכנסייה שלו נמצאת, מונע מאמונה דתית עמוקה. "התפקיד שלנו הוא לדבר על אלוהים שאוהב את העולם יציר כפיו", הוא אומר, "וכך, כל מי שמגיע לכנסייה שלנו יכול להשתמש בה כדי להפוך לאנושי יותר וללמוד כיצד לחיות נכון יותר את כל האספקטים של החיים – הצער, הכאב, האושר והאובדן". סוונאל מתאר את הכנסייה כמקום שבו אפשר למצוא שקט. "יש בעולם שלנו הרבה רעש", הוא אומר, "לכנסייה אפשר להגיע ולמצוא שקט שבו ניתן למצוא את הקול הפנימי שמוביל לאמנציפציה אישית".
בעולם הנוצרי וגם מחוצה לו מעוררת הכנסייה השוודית לא מעט התנגדות. יש הטוענים שהיא ליברלית מדי, שהיא כופרת בעיקר או שמדיניות החוץ שלה צבועה בצבעים של שמאל קיצוני וסוציאליזם. עם זאת, גם מתנגדיה מכירים בכך שתוך כדי תהליך ההתחדשות המתמיד שלה, מצליחה הכנסייה השוודית להיות רלוונטית וחיונית באחת החברות החילוניות ביותר בעולם. הסוד שלה הוא באחריות החברתית שלה וביכולתה לספק קהילתיות, נחמה ותחושה של משמעות ויציבות בעולם שכל אלו חסרים בו מאוד. אבל חשוב מכך, בניגוד לממסדים דתיים אחרים, היא מצליחה לעשות זאת בלי להזדקק לכפייה, לפסילת הזולת ולשנאת האחר. במבט מרחוק דומה שהכנסייה השוודית רחוקה שנות אור ממסדים דתיים במזה"ת, אבל במבט היסטורי מעניין לציין שהאיש העומד במרכז האמונה שלה לא היה איש-דת נוצרי מיערות העד המושלגים של סקנדינביה, אלא דווקא יהודי צעיר שהסתובב לפני בערך אלפיים שנה בגליל, במדבר יהודה ובירושלים.
מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום
זהו טקס כמעט קבוע. מאז הושבעה ממשלת שוודיה ב-2014 היא מעוררת את חמתה של ישראל הרשמית אחת לכמה שבועות. ראש החץ הדיפלומטי של הממשלה השוודית הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום. מה עומד מאחורי התבטאויותיה של וולסטרום ומדוע היא הפכה לאחת הנשים המושמצות ביותר בישראל?
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2792477
הסיבוב הנוכחי של העוינות בין ירושלים לסטוקהולם התחיל כאשר הממשלה השוודית הכירה במדינה פלסטינית והחריף לאחר שורה של התבטאויות שהתפרשו בירושלים כאנטי-ישראליות. חוד החנית השוודי בעניין זה הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שקישרה לאחרונה, ע"פ מבקריה, בין המצב בישראל לבין הפיגועים בפאריז ובשבוע שעבר האשימה את ישראל בהוצאות להורג של מחבלים פלסטינים ללא משפט.
דבריה של וולסטרום מוצאים תדיר מהקשרם באמצעי התקשורת. בעולם האמיתי היא בהחלט לא הצביעה על ישראל כאחראית לפיגועים בפאריז וגם לא הצדיקה טרור פלסטיני. אמירותיה היו מורכבות ומאוזנות יותר. עם זאת, וולסטרום יודעת הרי שבכל פעם שהיא אומרת משהו על ישראל מתחילה מיד תגובת נגד – העיתונות הישראלית משתוללת, השגריר השוודי מוזמן לזובור במשרד-החוץ והיא מוצגת שוב כאויבת העם היהודי בשורה אחת עם המן הרשע, אנטיוכוס והמופתי. גם אם דבריה מוצאם מהקשרם, ברור לה שזה יקרה. מדוע אם כן היא ממשיכה להסתבך?
תזה מקובלת אחת היא שוולסטרום היא נאיבית. מעין שוחרת טוב סקנדינבית שכזו ההופכת לאידיוטית שימושית בשרותם של טרוריסטים. פגשתי מספר פעמים את וולסטרום, ראיינתי אותה ואני בקיא בכתביה ומעשיה. מדובר במדינאית וותיקה, רצינית ומוערכת עם ניסיון פרלמנטרי, מיניסטריאלי ובינלאומי רב ובעלת קשרים חובקי עולם. אסתכן ואומר שלמיטב שיפוטי היא איננה נאיבית. גם לטענה אחרת כלפיה אין בסיס עובדתי – היא איננה אנטישמית. הטענות על כך שהיא ממשיכת דרכם של מדינאים שוודים שבשנות הארבעים סיפקו ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית ואחרי השואה תמכו בצד הערבי בפלשתינה, הן תעמולה העושה שימוש סלקטיבי ומוטעה בהיסטוריה.
גם הטענה שוולסטרום עושה הון פוליטי באמצעות הנושא הפלסטיני אינה נכונה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, מרבית המפלגות בשוודיה אינן אנטי-ישראליות. למעט מיעוט פרלמנטרי קטן, הקו הרשמי של הרוב השוודי הוא תמיכה בפתרון שתי המדינות, מדיניות שהייתה בעבר מקובלת גם בישראל ואפילו ראש-ממשלת ישראל הנוכחי הצהיר שהוא מחויב לה. רוב מקבלי ההחלטות השוודים תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הם מעודדים קשרים כלכליים, אקדמיים ותרבותיים איתה והם אינם חסידים של החרמות מוצרים המיוצרים בה.
יתרה מזו גם הטענה כי מהגרים מהמזה"ת משפיעים על מדיניות הממשלה היא מיתוס. למעט כמה נציגים קולניים אך זניחים למדי, המיעוט המוסלמי בשוודיה לא מתבלט בהשפעתו הפוליטית. גם אם המצב היה שונה, מרגוט וולסטרום לא היתה זקוקה לעניין הפלסטיני אם היו לה שאיפות לשפר את מעמדה הפוליטי. וולסטרום יכולה הייתה ב-2006 להתמנות בקלות לראשות מפלגתה, צעד הכרחי בדרך לראשות-הממשלה אך היא וויתרה על המינוי מרצונה והבהירה שהיא לא מעוניינת בו. נכון שניסיון לרצות את מפלגות השמאל השפיע ככל הנראה על ההחלטה להכיר במדינה הפלסטינית אך לא סביר שהצהרות והתבטאויות בראיונות ודיונים פרלמנטריים מהווים אמצעי תשלום קואליציוני בעל ערך רב.
אז למה היא עושה את זה? כמו בעקרון התער של אוקום, ההסבר להתנהגותה של וולסטרום הוא ההסבר הפשוט ביותר. מרגוט וולסטרום היא מדינאית המונעת ע"י (תחזיקו חזק קוראים יקרים) השקפת עולם. אפשר כמובן לטעון שהיא טועה אך קשה למצוא הוכחות לכך שהיא מושחתת או מונעת מאינטרסים זרים. יש לה הסבר לטרור (הייאוש, הקיפאון המדיני וחוסר מעורבותן של נשים בתהליכי קבלת ההחלטות), יש לה הצעות לפתרון (מו"מ וחתירה להסדר שתי המדינות בשיתוף הקהילה הבינלאומית) ויש לה גם הקשר אידיאולוגי רחב: מדיניות חוץ פמיניסטית המדגישה זכויות אדם, שימוש מרוסן בכוח ופיתוח אנושי גלובלי המתעלה מעל אינטרסים לאומיים צרים.
שוודיה היא מדינה בת כעשרה מיליון תושבים, אין לה צבא גדול ואין לה נפט. וולסטרום מנסה להעניק לה השפעה בינלאומית רחבה והכלים העומדים לרשותה הם השקעה במפעלים הומניטריים ובמוסדות בינלאומיים ואמירות ברורות בנושאים העומדים על סדר היום הבינלאומי. מי שחושב שאמירותיה כלפי ישראל הן חריפות צריך לשמוע איך היא מדברת על רוסיה וערב-הסעודית.
כאן יש לסיפור טוויסט אירוני. רבים מאשימים את השוודים בנטייה אובססיבית לפוליטיקלי-קורקט. הם טוענים למשל שהשוודים נותנים מקלט לפליטים ה"משתלטים להם על המדינה" בגלל עודף כוונות טובות ותחושות אשמה של קולוניאליסטים. תיאוריה זו איננה נכונה. שוודיה לא הפכה לבירת האונס של אירופה, אין ולא יהיה בה רוב מוסלמי ופיגועי הטרור שלה הם מתוצרת הימין הקיצוני השוודי ולא הג'יהאד העולמי. אך יש לתיאוריה זו בעיה נוספת: פוליטיקלי-קורקט היא עניין יחסי. בקרב פעילי "שלום עכשיו", למשל, יהיה זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שאי אפשר לסמוך על ערבים. ב"בית היהודי", לעומת זאת, זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שיש לפלסטינים זכות להגדרה עצמית.
וולסטרום איננה חברה ב"שלום עכשיו" או ב"בית היהודי", היא חלק מהממסד הדיפלומטי האירופאי שלמרות תדמיתו האנטי-ישראלית, מדיניותו היא לא בדיוק שמאלנית רדיקלית. בעוד אנתרופולוגים אמריקאים ואקדמאים בריטיים מפגינים, מחרימים, ומפליגים לעזה כמחאה על 48 שנות כיבוש, הדבר הקיצוני ביותר שהאיחוד האירופי הוציא מעצמו הוא הצעה לסמן, אפילו לא להחרים, מוצרים מההתנחלויות. בעוד הקולגות של וולסטרום, פקידים בבריסל, שרי-חוץ ודיפלומטים מקצועיים, בוחנים כל התבטאות שלהם בקפידה ונזהרים שלא להרגיז את ירושלים ולהיתפס כאנטישמים, היא אומרת מה שהיא חושבת: היא לא נגד ישראל אבל היא נגד מדיניות ממשלת נתניהו, היא נגד ההתנחלויות ונגד מה שהיא רואה כשימוש עודף בכוח. אלו אמירות שהן מאוד לא פוליטיקלי-קורקט כאשר עמיתיה מסתפקים בגינוי כללי של אלימות ופיזור סיסמאות על מו"מ שאיש לא מאמין בו. אפשר להתנגד לכל מה שהיא אומרת אבל צריך לקחת בחשבון שיכול מאוד להיות שזה מה שכולם חושבים.
במובן מסוים שרת-החוץ השוודית מזכירה מאוד את מבקרי מדיניות ההגירה של שוודיה. היא מתעקשת לומר דברים שיעוררו עליה ביקורת, היא מתעלמת מכללי הטקס הדיפלומטיים והיא מתגרה במתנגדיה. מי שחושב שאסור להיכנע לתכתיבי הפוליטיקלי-קורקט, שצריך להגיד את האמת בפנים ולגנות את מי שכולם נזהרים בכבודו מוזמן להסתכל במראה. יש סיכוי טוב שהוא יפגוש שם את מרגוט וולסטרום.
סרטים, מופעים, ספרים ותערוכות – עולם התרבות השוודי ומשבר הפליטים באירופה
מבחינות רבות אירופה לא תהיה כפי שהיתה לפני מתקפת הטרור בפאריז. סידורי הביטחון, מעברי הגבול והרב-תרבותיות החברתית יושפעו מאירועי יום שישי שעבר לפחות בטווח הקרוב. מעבר לפוליטיקה יש להניח שגם עולם התרבות והאומנות ברחבי היבשת ימצא את הדרכים לבטא את הפחד, הכעס והאימה. אחת השאלות בדיון הציבורי שרבים ברחבי היבשת מקשרים לפיגועים המבוצעים ע"י טרוריסטים איסלמיסטיים היא שאלת הגירת מבקשי-המקלט ליבשת. בשוודיה, שקלטה יותר מבקשי מקלט מכמעט כל מדינה אחרת, התגייס עולם התרבות והאומנות לתמוך במדיניות הנדיבה של הממשלה ולהעלאת המודעות הציבורית לסבל הפליטים. כעת, לאחר פיגועי פאריז, מזכירים אומני ואנשי התרבות של שוודיה שמבקשי-המקלט המגיעים לאירופה אינם טרוריסטים מטילי אימה אלא להיפך, הם הקורבנות הראשונים שלהם. "מבצעי הפיגועים מלאי שנאה לחברה הרב-תרבותית", כתב עורך מדור התרבות של העיתון השוודי המוביל DN מיד אחרי הפיגועים, "שנאה זו, בליווי כוחות האלימות והמוות המניעים אותה היא בדיוק מה שהפליטים מסוריה ועיראק בורחים ממנו".
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.2775294
למרות הדימוי שלה כמדינה שלווה, אולי אפילו משעממת, עוברת שוודיה בימים אלו ימים דרמטיים מאוד. היא אחת המדינות היחידות באירופה המאפשרות מיוזמתן למבקשי-מקלט מהמזה"ת ומאפריקה להיקלט בהן והיא חווה עקב כך רגע היסטורי מכונן. ע"פ הערכות בשנת 2015 יגיעו אליה כ-190,000 מבקשי-מקלט ובתקופה האחרונה נכנסים אליה כאלף איש ביום. שוודיה, שאוכלוסייתה מונה כעשרה מיליון תושבים, עושה כל מאמץ על מנת לקלוט את מבקשי-המקלט כאשר הממשלה והרשויות המקומיות דואגות לקליטתם ומעניקות להם בשלב הראשוני את צרכיהם הבסיסיים וקורת-גג. בכל רחבי המדינה בתי-ספר ישנים, אולמות ספורט, אתרי נופש ומבני ציבור הוסבו למגורים ורשויות רבות שלא נותר בהן מקום כבר נערכות להקמת מחנות אוהלים.
החברה השוודית תומכת ברובה במדיניות ההגירה הנדיבה של הממשלה וחלקה גם מגויס בפעילויות התנדבותיות ותרומת כסף. אך יש גם מתנגדים. ברמה הפוליטית התמיכה במפלגת "השוודים הדמוקרטיים" המתנגדת לפתיחת השערים למבקשי- מקלט עולה לסביבות 20% ויש גם שלוקחים את ההתנגדות שלהם צעד אחד קדימה – בשבועות האחרונים הוצתו מספר מרכזי קליטה של מבקשי-מקלט ובאוקטובר רצח צעיר בעל נטיות ימניות קיצוניות תלמיד ומורה בבי"ס שרבים מתלמידיו הם ילדי מהגרים.
במציאות זו הופכת ההגירה לנושא המרכזי שעל סדר היום בשוודיה ואנשי התרבות והאומנות המקומיים הפכו לדומיננטיים מאוד בשיח הציבורי בנושא. "הקהילה התרבותית זיהתה את זה מוקדם", אומר ביורן ווימן, עורך התרבות בעיתון היומי החשוב Dagens Nyheter (חדשות היום), "סדרת הכתבות הרציניות הראשונות שהזמנתי כעורך היתה על עידן נדידת-העמים שאנחנו נמצאים בו", הוא נזכר, "וכבר לפני המשבר הנוכחי, הצגנו ביריד הספרים בגוטנברג ספרים שעוסקים בנושא ביניהם ספרו של כתב העיתון בדרום-אמריקה המספר את סיפוריהם האישיים של מהגרים בדרכם לארה"ב ולאירופה וספר העוסק במדיניות ההגירה של אירופה הנפתח ומסתיים באי האיטלקי למפדוזה שבדרך אליו טבעו מאות מהגרים בדרכם ממדינות אפריקה. הקהילה התרבותית בשוודיה נוקטת עמדה הומניסטית ברורה המדגישה את שוויון ערכו של כל אדם. זה בא לידי ביטוי בספרים, סרטים ומחזות, אנחנו מודעים לנושא זמן רב וידענו שהמשבר הנוכחי חייב להגיע בגלל התנועה הגלובאלית של בני-אדם בעידן הזה".
לא מעט ספרים העוסקים בהגירה יצאו לאור בשוודיה בשנים האחרונות אך בקיץ האחרון הגיע הנושא גם לתרבות הפופולארית. בסוף ספטמבר נערך מופע גיוס כספים מהגדולים בתולדות המדינה בעבור סוכנות הפליטים של האו"ם והצלב-האדום. פוליטיקאים, מעצבי דעת-קהל, אנשי רוח ותרבות ויותר משישים אומנים השתתפו בהתנדבות במופע שגייס מעל 40 מיליון כתר שוודי (כ-18 מיליון ₪). מעבר לשירים של מיטב אומני שוודיה, ביניהם גם כאלו שאינם ידועים במעורבות פוליטית, נשמעו במופע גם נאומים, חלקם ביקורתיים כלפי הממשלה שאינה עושה מספיק למען מבקשי-המקלט.
בנוסף למופע זה נערכים בימים אלו אירועי תרבות נוספים המיועדים להעלות את המודעות לנושא. כנסיות וארגונים שונים מארגנים מופעים מוסיקליים לגיוס כספים, מוזיאון הצילום החשוב בסטוקהולם מציג תערוכת צילומים העוסקת בילדים שברחו מסוריה, התיאטרון המלכותי הלאומי מקיים סדרת דיונים על מצב בני-הרומה הנודדים באירופה ומקבצים נדבות ברחובותיה והתיאטרון העירוני בסטוקהולם מקיים השבוע שורת אירועים בהשתתפות אומנים וארגוני מתנדבים שונים למען ילדים מבקשי-מקלט שהגיעו לשוודיה ללא משפחותיהם.
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי השנתי של סטוקהולם הוא אחד מאירועי התרבות החשובים של החורף בשוודיה. השנה הוא יוקדש לנושא נדידת-עמים (Migration). "זוהי השנה הפוליטית ביותר שלנו", אומרת גיט חניוס מנהלת הפסטיבל המתקיים זו השנה ה-26 ומסבירה שסרטים הם חשובים בהעלאת הנושא לתודעה הציבורית, "סרטים תיעודיים מעמיקים את ההבנה העובדתית וסרטים עלילתיים מעמיקים את ההבנה ברמה האנושית". חניוס מספרת שלא חסרו סרטים בנושא והם מציגים תמונה רחבה הכוללת לא רק עיסוק בפליטים, אלא גם בבני-אדם הנאלצים לברוח מארצותיהם בנסיבות כלכליות ופוליטיות. את התמונה משלימה קטגוריה תחרותית חדשה בפסטיבל הכוללת סרטים העוסקים בסוגיות אקטואליות וזכויות אדם (ביניהם הסרט הישראלי באבא ג'ון של הבמאי יובל דלשד). "סרטים הם מאמצעי הביטוי החשובים של ימינו", אומרת חניוס, "הם מגיעים רחוק, יש להם השפעה חשובה והם באמת יכולים לשנות מציאות חברתית".
אך האם ההתייחסות התרבותית והאמנותית לנושא היא שטחית או מעמיקה? האם התרבות השוודית מקיימת שיח צדקני המתרכז אך ורק בזווית האנושית של מבקשי-המקלט ומתעלם משאלות עמוקות של זהות ולאומיות ומההשלכות הפוליטיות והכלכליות של גל ההגירה? "אנו מציגים מגוון זוויות", אומרת גיט חניוס, "סרטים לא עוסקים רק ברגשות, אלא גם בשאלות של מוסר ובעומק של קונטקסט". חניוס מספרת לדוגמא על הסרט "למפודוזה בחורף", הפקה איטלקית-אוסטרית-שוויצרית העוסקת בקהילה הקולטת ולא רק בפליטים עצמם והסרט השוודי "בחיפוש אחר חיים טובים יותר", המלווה נשים מבנות-הרומה המקבצות נדבות ברחובות סטוקהולם אל בתיהן ומשפחותיהן ברומניה. "אנו צריכים תרבות בימים כאלו בכדי לחשוב על שאלות של טוב ורע, לחשוף את הסבל ולדבר על הצד המוסרי של הדברים", אומרת חניוס.
מעבר לשאלות של מוסר יש גם צד פוליטי וכלכלי למשבר. בשוודיה מנסה לפחות חלק מהקהילה התרבותית לעסוק גם בו. בקונצרט הצדקה שנערך בספטמבר שיא הערב היה הרצאה מפיו של החוקר האנס רוסלינג. בין כוכבי הפופ והבדרנים, הציג רוסלינג מצגת שכללה נתונים סטטיסטיים, ניתוח פוליטי ואספקטים כלכליים של משבר הפליטים בסוריה. זהו ההקשר הפוליטי הגלובאלי של המשבר השוודי. "המשימה שלנו", אומר ביורן ווימן, "היא לדבר על כך שזהו משבר בלתי נמנע. מצב הפליטים היום קשור למשבר האקלים, למשברים פוליטיים ולמלחמות וההגירה וניידות הם התנהגות אנושית טבעית, חלק מטבע האדם. דווקא גבולות הם לא טבעיים, הם עוצבו ע"י בני-אדם משיקולים של כוח פוליטי וכלכלי. כאינטלקטואלים, עלינו לומר את זה".
עיתונו של ווימן לקח את התפקיד הזה ברצינות. בתחילת ספטמבר פרסם העיתון הכרזה קצרה שנוסחה ע"י ווימן ועורכו הראשי של העיתון. ההצהרה לוותה בחתימתם של 100 השוודים המשפיעים ביותר החיים היום – אנשי התרבות והאומנות המובילים בשוודיה, ספורטאים, אקדמאים, ראשי הכנסייה, פוליטיקאים (כולל כל ראשי הממשלה שעדיין חיים) וידוענים אחרים, חלקם גם בעלי שם בינלאומי כמו הכדורגלן זלטן איברהימוביץ', המוסיקאי אוויצ'י, חברי משפחת וולנברג וחברי להקת אבבא. נוסח ההצהרה היה: "הערכים הבסיסיים שלנו הנחשבים כמובנים מאליהם זה זמן רב נמצאים בסכנה. יש להגן עליהם. אנו בעד נדיבות ואנושיות ומתנגדים לכל צורה של שנאה, איום וגזענות. אין פשרות בנוגע לערכם השווה של כל בני-האדם". ככל שזה נוגע לאליטה התרבותית בשוודיה, הצהרה זו היא פחות או יותר בקונצנזוס.
השוואת התגובות השוודיות והישראליות להגעת מבקשי-מקלט איננה פורייה במיוחד בגלל ההבדלים בין שתי החברות והמצב בו הן שרויות. עם זאת, רק להמחשת סדרי הגודל, על מנת להבין את התגובה השוודית למשבר הנוכחי אפשר לדמיין מצב שבו נכנסים לישראל במהלך כמה חודשים יותר מפי שניים ממספר מבקשי-המקלט החיים בה כיום כאשר התגובה היא התגייסות לאומית לקליטתם בעלות עשרות מיליוני שקלים, קיום אירועים ב"הבימה", מוזיאון תל-אביב, ערוץ 2 ופסטיבל ישראל לטובת גיוס כספים והעלאת המודעות הציבורית בליווי עצומה בעיתון "הארץ" בנוגע לשוויון ערך האדם החתומה ע"י מאה ישראלים משפיעים מרה"מ נתניהו, דרך יצחק הרצוג ועד דוב חנין, מערן זהבי, דרך שלמה ארצי ועד פאר טסי, מיצחק תשובה, דרך הרב הראשי לישראל ועד נשיא הטכניון.
"מובן שסופר לא חייב לכתוב באופן ישיר על ההיסטוריה של התקופה", כתב ג'ורג' אורוול במאמרו "בבטן הלוויתן", "אבל סופר שפשוט מתעלם מהאירועים הציבוריים הגדולים של הרגע הוא באופן כללי אחד שמשתטה או סתם אדיוט" (מתחת לאף שלך, דביר, 2005). משברים הם רגעי מבחן בעבור אומנים ואנשי תרבות. האם הם יתעלמו או יצטרפו לדיון הציבורי? האם יטפלו בנושא לעומק או יסתפקו באמירות שטחיות ופשטניות? האם יתגייסו כולם לאותו צד או ימצאו עצמם משני עברי מתרס? משבר הפליטים הנוכחי הוא צופה פני עתיד. גלי פליטים כתוצאה משינויי אקלים וחוסר יציבות פוליטית יהיו, ככל הנראה, חלק מרכזי בתמונת העתיד בכל מקום על פני כדה"א והם יאלצו לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את הסופרים, הבמאים, המשוררים והמוסיקאים לנקוט עמדה. במקרה השוודי עדיין לא ברור אם יש לעמדה זו משמעות מעשית והאם היא משפיעה על העולם האמתי ולא רק על ניקיון המצפון והעשרת הדיון. דבר אחד אי אפשר לקחת מהשוודים – לפחות הם מנסים.
יום אחרי הפיגועים בפאריז כתבה עורכת התרבות קארין אולסון בעיתון היומי אקספרסן: "בכוחות האיסלמיסטים האלימים יש להילחם. עם זאת, יש לזכור שההתנגדות החשובה ביותר נגד הטרור היא לא להיכנע לפחד, להמשיך לחיות בחירות ולראות בזולת אינדיבידואל". בשולי האירועים הופיעה בשבת הזמרת מדונה בסטוקהולם וסיפרה לקהל שחשבה לבטל את ההופעה בעקבות אירועי פאריז אך החליטה לקיימה בכל זאת כדי לא להעניק ניצחון לטרור. קלישאתי ככל שזה עלול להישמע ולמרות כל גלגולי העיניים והטלות הספק האפשריים, היה כאן רגע של תקווה. זמרת אמריקאית הובילה 40,000 צופים שוודים לקיים דקה דומיה לזכר קורבנות צרפתים ממש באותו אולם שבו הופיעו מספר שבועות קודם אומנים סקנדינבים לטובת הצלתם של עשרות אלפי סורים, אפגנים ועיראקיים.
עיר מקלט
יש המתארים את מאלמו, עיר הנמל הדרומית של שוודיה, כחברה המאבדת את דרכה וזהותה תחת גל הגירה שיצא משליטה. אחרים רואים בה עיר רב-תרבותית וקוסמופוליטית המתמודדת בגבורה עם אחד המשברים ההומניטריים הגדולים של ימינו. שיחות עם ראשת-העיר ועם כמה מיהודיה מוכיחות שהמציאות קצת יותר מורכבת.
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2753374
משבר הפליטים הנוכחי הוא מהאתגרים הגדולים שאירופה התמודדה איתם בשנים האחרונות. האופן שבו המדינות השונות ביבשת מתייחסות אליו חושף מחלוקות פוליטיות, חברתיות-כלכליות ומוסריות. ישנן מדינות שסגרו את שעריהן בכדי להימנע מלקיחת אחריות על האתגר ההומניטרי. באחרות הגיאוגרפיה עושה את שלה וחופיהן הפכו לחופי מבטחים בעבור אלפי פליטים גם בלי שמוסדותיהן החליטו על כך. מעטות המדינות שקיבלו החלטה מודעת לא לחסום את מבקשי-המקלט ולאפשר להם הליך חוקי, הוגן ונדיב לבחינת בקשותיהם.
אחת מהמדינות האלו היא שוודיה והעיר השוודית העומדת בחזית המאמץ היא עיר הנמל הדרומית מאלמו. מצב זה איננו חדש. בימי מלה"ע השנייה היא קלטה אלפי פליטים יהודים מאירופה הכבושה ע"י הנאצים ובמהלך החצי השני של המאה העשרים הצטרפו אליהם עשרות אלפי מהגרים, רובם מעיראק, פולין, דנמרק ויוגוסלביה.
בימים אלו מגיעים לשוודיה יותר מאלף פליטים ביום. 50% מהם עוברים דרך מאלמו המהווה בית ל-320,000 תושבים. זוהי אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר בעולם: 31% מתושביה נולדו מחוץ לשוודיה, 11% נוספים נולדו לשני הורים שאינם ילידי שוודיה. בסה"כ באים תושבי מאלמו מ-178 מדינות שונות. כלומר בעיר הגדולה רק במעט מחיפה ישנם תושבים מכמעט כל מדינות העולם. בעבור רבים מהווה מאלמו דוגמא לחברה רב-תרבותית וקוסמופוליטית המצילה אלפי פליטים ממלחמות אזרחים ומעשי רצח-עם. אחרים רואים בה דוגמא לקטסטרופה בהתהוות של חברה הנמצאת תחת השתלטות של תרבות זרה הגוזלת את משאביה ומחריבה את תרבותה. האמת, כדרכה של אמת, מסובכת קצת יותר.
ראשת-עיריית מאלמו, קתרין שרנפלדט יאמה (Katrin Stjernfeldt Jammeh) מאמינה בחזון רב-תרבותי ואוניברסלי. "מטרתנו היא לפתח את מאלמו כך שתמשיך להיות עיר פתוחה ומקבלת הגירה", היא אומרת, "יש לנו שאיפה ברורה שכולם ירגישו כאן רצויים ובטוחים בלי קשר לארצות מוצאם". ע"פ שרנפלדט יאמה בת ה-41 העומדת בראשות העיר מאז 2013, קליטת ההגירה המסיבית איננה בעיה שיש לפתור אלא חלק מחזון כללי. "מאלמו היא עיר קטנה בעולם גדול", היא אומרת, "הכישורים, השפות והרישות שיש אצלנו הם מקור כוח גלובאלי". כדוגמא פיקנטית היא מזכירה את האירוויזיון שהתקיים בעיר לפני כשנתיים. בגלל החברה הרב-תרבותית שלנו כמעט כל משלחת שהגיעה יכולה הייתה לקבל תמיכה ועזרה בשפה שלה. "קליטת הגירה איננה רק מקור לבעיות", היא מזכירה, "מבחינתי זה ברור שעיריית מאלמו צריכה לקחת אחריות, לנהוג בסולידארית ולדאוג שכולם ירגישו בבית".
עם זאת, האתגרים שמציאות זו יוצרת מוכרים היטב לשרנפלדט יאמה. היא מספרת על קושי להתאים מקומות עבודה למהגרים המגיעים למאלמו כתחנה ראשונה בשוודיה כמו גם על הייחוד שבגיאוגרפיה של העיר. "טוענים שיש במאלמו סגרגציה ופערים חברתיים", היא אומרת, "אבל בגלל שטחה הקטן, אזורי השוליים החברתיים הם במרכז ולא בפרברים רחוקים. אני למשל מגיעה באופניים מבניין העירייה לשכונת רוזנגורד בשבע דקות. זהו מצב מיוחד היוצר מפגש מתמיד בין אוכלוסיות". שכונת רוזנגורד (Rosengård) ידועה כשכונה שהרוב המוחלט של תושביה הם מהגרים ולא פעם נקשר שמה בהתפרעויות ופשע מאורגן. "יש כאן אנשים דוברי שפות שונות ורקע תרבותי שונה", אומרת שרנפלדט יאמה, "ובניגוד למקומות אחרים, אין אפשרות לחיות במאלמו בלי לפגוש אותם".
עם אתגרים אלו, כמו גם עם אתגר הנחלת ערכי היסוד של החברה השוודית לשוודים החדשים, מתמודדת העירייה דרך פעילות חינוכית בבתי-הספר ותמיכה בארגונים של החברה האזרחית. ע"פ שרנפלדט יאמה תוצאות פעילות זו ניכרו בהתמודדות של תושבי העיר עם מבקשי-המקלט הרבים שהגיעו אליה באחרונה. רבים מתושבי מאלמו הגיעו בזמן אמת לתחנה המרכזית וסייעו למבקשי-המקלט בכסף, מזון, בגדים והסעות. "יש כאן מחויבות לעיר, לזכויות אדם ולשוויון חברתי", היא אומרת, "זוהי מסורת של פתיחות שתמיד היתה לנו ואנחנו צריכים לשתף אתה פעולה ולעודד אותה".
עם כל הצלחותיה בקיום חברה רב-תרבותית מתפקדת ותוססת, יש פרמטר אחד בו מאלמו נכשלת בשנים האחרונות באופן מחפיר – תחושת הביטחון של חברי הקהילה היהודית. בשנים האחרונות נרשמו בעיר עשרות אירועים אנטישמיים בשנה. חלקם כוונו כלפי יהודים פרטיים וכללו זריקות אבנים, יריקות, קללות והתעמרות בתלמידים ובמורים יהודיים בבתי-ספר. אחרים כוונו כנגד מוסדות הקהילה. בקבוקי מולוטוב נזרקו על בית-העלמין ב-2009, פיצוץ אירע מחוץ לבניין הקהילה ב-2012 והפגנות אלימות התקיימו בתקופות בהן ישראל הייתה מעורבת בעימותים צבאיים. ע"פ דיווחים שונים, יהודים רבים עוזבים את העיר או מסתירים את זהותם מחשש שיורע להם.
"יש כאן פחד והצקות יומיומיות", מספרת אילנה אדנר, ישראלית המתגוררת במאלמו 39 שנה. היא מתארת מציאות של קללות והצקות, ללא תגובה משטרתית וללא הגנה עירונית. בשנים האחרונות היא ספגה התנכלויות ואפליה ובנה הוכה בבית-הספר, כל זאת למרות שהיא עוסקת בסיוע לפליטים ובהוראת השפה השוודית למהגרים. אדנר גם טוענת שיש הסתה אנטישמית במסגדים ושמתקיימת בעיר, אותה היא מכנה בצחוק רמאללמו, חברה מקבילה שאינה מקבלת את התרבות הדמוקרטית והליברלית של שוודיה. "אני תושבת העיר ואין לי בטחון ברחוב, במקום העבודה ובבית-הספר", היא אומרת כאשר הצעיף על צווארה מסתיר תליון של מגן-דוד.
מי שאינו יכול להסתיר את זהותו הוא הרב של חב"ד בעיר, שניאור קסלמן, שזהותו היהודית חשופה לכל בגלל לבושו המסורתי. קסלמן הותקף באלימות פעמים רבות אך הוא טוען שהבעיה איננה רק ההתקפות הפיזיות. "יש אנשים ששונאים יהודים", הוא אומר, "עצם הידיעה הזו גורמת לאי-ביטחון. יש יהודים שחיים כאן חיים שלמים ולא הותקפו אך משהו בתת-המודע שלהם זז". במאלמו התקיימו מפגשים בין אנשי הקהילה היהודית ומנהיגים מוסלמים וקסלמן איננו מתנגד לקליטת מבקשי-מקלט מוסלמים אבל הוא טוען: "לא צריך לסגור דלת לבן-אדם שצריך עזרה, אבל אנו חווים על בשרנו את מה שקורה כאשר רוצים לפתור בעיה אחת ותוך כדי יוצרים בעיה גדולה יותר. צריך לעבוד עם הלב אבל גם מהראש".
תומאס לונדרקוויסט, עיתונאי יהודי יליד מאלמו המתגורר בעיר, מדבר על תחושת האיום הפוטנציאלי. הוא אינו חובש כיפה מכיוון שהוא חילוני אך הוא יודע שאם היה חובש כיפה הוא היה מותקף. לונדרקוויסט טוען שייתכן והשלטונות נמנעים מטיפול שורש בבעיה בגלל שיקולים פוליטיים ואלקטוראליים. הוא מספר על הפגנה שהשתתף בה ב-2009 למען זכותה של ישראל להגן על עצמה. כאשר מפגינים ממול החלו לזרוק ביצים ובקבוקים המשטרה אילצה אותו ואת חבריו לעזוב את המקום. "המשטרה הייתה פאסיבית ולא הגנה עלינו", נזכר לונדרקוויסט ומוסיף, "חלק מהשוטרים לבשו אפודים שעליהם הכיתוב: משטרת דיאלוג".
גם התומכים הגדולים ביותר ברב-תרבותית השוודית אינם מכחישים את הבעיה. גופים בינלאומיים כמו מרכז שמעון וויזנטל התריעו עליה, יועץ הממשל האמריקאי למלחמה באנטישמיות ביקר בעיר לאחרונה והתקשורת השוודית דיווחה על כך בהרחבה. היא גם הצביעה על כך שלמרות שבמאלמו חיים כ-1,500 יהודים בלבד, פחות מ-10%מיהודי שוודיה, ישנן תקופות שבהן כשליש מהתקריות האנטישמיות במדינה נרשמות בה.
יש הטוענים שזוהי עדות מוחצת לכישלון הפרויקט הרב-תרבותי. אחרים, ביניהם ראשת-העיר, מנסים עדיין לתקן. "השאיפה שלנו היא שמאלמו תהיה עיר פתוחה ומקבלת בעבור כל אחד ואחד" היא אומרת ומסבירה שהיא מודאגת מפשעי השנאה ומן העובדה שתלונות רבות שהוגשו לא טופלו בצורה משביעת רצון. "אני מצרה על כך שיש תושבים במאלמו שנפגעו מגזענות, במקרה הזה מאנטישמיות, ואנחנו צריכים לעשות הכל בכדי להבטיח שהם יוכלו להרגיש בטוחים ורצויים. צריך לגייס את כל הכוחות ולעבוד בדרכים שונות ומגוונות בכדי להבטיח את זה". שרנפלדט יאמה טוענת שהתקריות האנטישמיות במאלמו במגמת ירידה ושהעירייה משקיעה מאמצים רבים בכדי לתקן את המצב. אלו כוללים מינוי נציב המטפל בגזענות ואפליה, קשר הדוק עם הקהילה היהודית ותקצוב ועידוד פרויקטים חינוכיים ותרבותיים כמו פעילות תלמידים ומורים כנגד אנטישמיות, תערוכות, ספרים ומחזות בנושא השואה, הרצאות, סמינרים ופורומים שונים של דיאלוג. מעבר לכך שרנפלדט יאמה טוענת שאחד הגורמים למספר הגדול של התקריות שנרשמו בשנים האחרונות הוא שהעירייה מעודדת אנשים להגיש תלונות. כך הופכת הבעיה לגלויה יותר ונוצרת תחושה שהמצב מדרדר אך רק כך ניתן לדבריה להתמודד עם המצב.
שרנפלדט יאמה מדברת על אפס סובלנות לאנטישמיות ועל אי הפקרה של יהודי מאלמו ובכך היא שונה מאוד מקודמה בתפקיד, אילמר ריפלו, שכיהן כראש העיר בשנים 1994-2013. אמירותיו של ריפלו בראיונות שונים כללו השוואה בין אנטישמיות לציונות, ביקורת על יהודי מאלמו על תמיכתם בישראל והפגת אדישות, בורות וחוסר עניין באנטישמיות בעירו. למרות שהוא טען שדבריו הוצאו מהקשרם ע"י גורמים עוינים לו, הוא היה ללא ספק חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.
כיום גישתה של העירייה שונה. "ברור לגמרי שהתבטאויותיו של ריפלו פגעו באמון בין הקהילה היהודית להנהגת העיר", אומרת מחליפתו, "עכשיו הבעיה גלויה לעין ואנחנו אחת העיריות המובילות בשוודיה בהשקעה במלחמה בגזענות מכל הסוגים". לעומת ריפלו, מגבה שרנפלדט יאמה את זכותם של היהודים להפגין ומצרה על כך שחלקם עוזבים את העיר. "זהו כישלון של החברה אם אנשים עוזבים אותה בגלל תחושת חוסר ביטחון", היא אומרת אך גם טוענת שקהילות קטנות כמו הקהילה היהודית במאלמו מתקשות להחזיק את עצמן בשוודיה החילונית והמעבר לקהילות גדולות יותר הוא טבעי גם בלי קשר לאנטישמיות.
גישתה של העירייה אמנם השתנתה אך השפעת הכוונות הטובות של שרנפלדט יאמה מוגבלת ע"י המבנה הפוליטי בשוודיה. המשטרה, לדוגמא, היא רשות ממלכתית ולא עירונית ולכן העירייה אינה אחראית על הפעלתה. "אנחנו עובדים ביחד עם הקהילה היהודית מול הממשלה כדי לקבל תקציב גדול יותר לביטחון הקהילה", היא מספרת כמי שמסייעת לקהילה בלחץ מול השלטונות ולא כבעלת האחריות על בטחונה. "זה תפקיד המשטרה", היא אומרת, "יש תקציבים לזה אבל הם לא מספיקים".
"היא אולי מתבטאת יפה יותר אבל לא ראיתי יוזמות רבות למלחמה באנטישמיות" אומר העיתונאי היהודי תומס לונדרקווסיט על מאמציה של שרנפלדט יאמה. אילנה אדנר מסכימה: "האמינות של העירייה שואפת לאפס. הדג עדיין מסריח מהראש". והרב שניאור קסלמן מוסיף: "ייתכן שראשת-העיר החדשה לא חוזרת על טעויותיו של ריפלו אבל בין לא לעשות טעויות לבין לעשות את מה שצריך יש עולם ומלואו. כשיש בעיה ספציפית שפוגעת במרקם האנושי צריך לשנות סדרי עדיפויות, להשקיע יותר ולהעביר מסר ברור".
דומה שהמאמצים שמשקיעה שרנפלדט יאמה, גם אם הם כנים, לא עושים עדיין רושם על יהודי העיר. ייתכן שהסיבה לכך היא המצב שמאלמו נקלעה אליו. אירופה, ושוודיה בתוכה, חייבת להעניק את זכות בקשת-המקלט לפליטים בגלל ערכיה ההומניסטים והדמוקרטים. אם היא תקים גדרות וחומות סביבה, הן יגדירו אותה מחדש ויהפכו אותה שוב ליבשת העוסקת בריכוז, גירוש ומלחמה על מרחבי-מחייה. מצד שני, יש גבול למה שחברה יכולה לקלוט לפני שהיא קורסת חברתית, תרבותית וכלכלית. במקרה של מאלמו היהודים הם נייר הלקמוס. הפקרתם היא קריסתה של הרב-תרבותיות ולכן ההגנה עליהם היא קודם כל חובתם של אלו המאמינים בה.
במאלמו הגיעו הדברים לקצה והיא נושאת בנטל בלתי אפשרי. הפתרון לבעיותיה אינו להפסיק להכניס מבקשי-מקלט לאירופה כפי שטוען הימין אלא דווקא סולידאריות ותכנון מרכזי. "אנחנו לוקחים אחריות גדולה על הצלחת קליטת מבקשי-המקלט בשוודיה", אומרת שרפנלדט יאמה, "ומקיימים דיאלוג עם המדינה ורשויות מקומיות אחרות כדי שתהיה סולידריות בתחום זה". זוהי מדיניותה של מפלגתה הסוציאל-דמוקרטית של שרנפלדט יאמה והדרך היחידה לעמוד באתגר ההומניטרי הנוכחי: פיזור האחריות על קליטת הפליטים על יותר מדינות ועל יותר רשויות מקומיות בתוך כל מדינה, חיזוק הגופים הבינלאומיים העוסקים במשבר ועמידה חד-משמעתית על זכות בקשת-המקלט כחלק ממדיניות הגירה ברורה שלצד נדיבותה יש לה גם גבולות ברורים.
הערכות מדברות על יותר מחצי מיליון בני-אדם שנכנסו השנה לאירופה, רובם המוחלט זכאים למעמד פליט. גם אם מספר זה יגדל למיליון עדיין יהיה מדובר בחמישית האחוז בלבד (0.2%) מאוכלוסיית האיחוד האירופי. במאלמו, מספרת ראשת-העיר, 50% מתלמידי בתי-הספר היסודיים מדברים שפת-אם שאינה שוודית. הפער הזה הוא הסיפור כולו. הבעיה איננה המהגרים עצמם אלא העובדה שקליטתם באירופה מתנהלת ע"י כוחות השוק החופשי, בחוסר סולידריות בין מדינות וערים וללא יד מכוונת בעלת לגיטימציה פוליטית, יכולות ומשאבים. אם תיווצר כזו, תוכל מאלמו להצליח בפרויקט הרב-תרבותי שלה. אם לא, האינטגרציה תיכשל, כוחות קיצוניים יתחזקו הן מקרב המהגרים והן מקרב תנועות הימין הקיצוני המתנגדות להגירה ומצבם של יותר ויותר מאזרחי אירופה יהיה דומה לזה של היהודים במאלמו.
דיויד סטברו 