קטגוריה: Human Rights, Democracy and Genocide

איברהים טולטל מכלא לכלא, דניאל הוכר כקורבן סחר אך לא כפליט וסאלם שעונתה בסיני שבתה רעב. רק כשעזבו את ישראל לשבדיה זכו למקלט.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2225456

בקור של מינוס חמש מעלות במרכז אחת השדרות היוקרתיות בסטוקהולם התכנסו ביום רביעי כשלושים מפגינים מחוץ לשגרירות ישראל בשוודיה במסגרת הפגנת הזדהות עם מבקשי המקלט מאפריקה בישראל. ההפגנה התקיימה במקביל להפגנות בערים אחרות בעולם, ביניהן לונדון, ברלין, פריז, רומא, ניו-יורק ולוס-אנג'לס, והיא נועדה לתת הד בינלאומי למחאת מבקשי המקלט בישראל.

"ישראל חייבת לבטל את התיקון לחוק ההסתננות, להפסיק לאסור מבקשי מקלט ולשחרר את אלו השוהים בכלא", אמרה בהפגנה אחת ממארגנותיה, מרון אסטפנוס, פעילה חברתית שוודית-אריתראית, "עליה להתחיל לכבד את זכויות הפליטים, להעניק להם זכויות חברתיות ושירותי רווחה, לבדוק בקשות מקלט בצורה הוגנת ושקופה ולעמוד במחויבויותיה הבינלאומיות". אסטפנוס, הנמצאת בקשר עם מבקשי מקלט בישראל, אומרת שפוליטיקאים ישראלים חייבים להתחיל להקשיב למבקשי המקלט ולהפסיק להפיץ שנאה נגד בני-אדם שנמלטו מדיקטטורות ומרצח-עם.

המשתתפים בהפגנה בסטוקהולם חושפים את עולמם של מבקשי המקלט אשר מגיעים לישראל מאפריקה אך מסעם אינו מסתיים בה אלא נמשך לאירופה. אחד מהם הוא איברהים, פליט בן 33 מדארפור ששהה כחמש וחצי שנים בישראל וחי כיום בסטוקהולם.

מסעו של איברהים התחיל כאשר הכפר שלו בדארפור נשרף ע"י הצבא הסודאני ומיליציות הג'נג'וויד ב-2004. משפחתו פוזרה בסודאן והוא נאסר וישב בכלא בחרטום בחשד שהוא שייך למורדים הדארפורים. לאחר שעונה בכלא, הוא נמלט למצרים, שם שהה כשנה ועזר לפליטים אחרים מדארפור. עם אחת מהן הוא גם התחתן. במסגרת מחאה על היחס לו זוכים הפליטים במצרים מול משרדי האו"ם בקהיר הותקפו המפגינים ע"י אלפי שוטרים שירו עליהם תחמושת חיה.

"לאחר שהשפריצו עלינו מים, קיבלתי מאחד השוטרים מכה בשוקר חשמלי והתעלפתי", הוא מספר, "כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באוטובוס ודרך החלון ראיתי את אשתי שוכבת על הקרקע כאשר אנשים דורכים עליה". איברהים ניסה לשווא לרדת מהאוטובוס ונלקח לכלא שם חזרו האיומים והמכות. כששוחרר הוא גילה ש-28 אנשים נהרגו בהפגנה. אשתו הייתה אחת מהם. היא הייתה בחודש השני להריונה.

בהמשך הופעלו על איברהים לחצים קשים לעזוב את מצרים והוא נאלץ להימלט שוב. "בזמן שנמלטתי מקהיר נזכרתי בסורה מהקוראן על בריחת בני-ישראל ממצרים והבנתי שהסיפור שלהם דומה לסיפור שלי", הוא מספר, "נזכרתי ששמעתי שהיהודים מכבדים זרים כי הם זוכרים שהם היו זרים במצרים. החלטתי לברוח לישראל. לא היה לי מה להפסיד, איבדתי משפחה בסודאן ובמצרים והייתי חייב לקחת סיכון".

לאחר מסע רב-תלאות במדבר הגיעו איברהים וחבר נוסף שמצא במדבר לגבול, הם פרצו אותו, נעצרו ע"י כוח מג"ב ונלקחו למחנה צבאי שם טופלו בכבוד במשך יומיים. אח"כ השתנה המצב, הם נלקחו למעצר, נכפתו באזיקים, נחקרו במשך ימים וטולטלו מכלא לכלא. בסה"כ שהה איברהים חמש וחצי שנים בישראל, מתוכם שנה וחצי בכלא, ללא משפט, ללא כתב-אישום, ללא הזדמנות להגיש בקשה להכרה במעמדו כפליט. "זה היה מאסר בסמכות שר הביטחון שהחוק מאפשר לו לכלוא אנשים במקרה של סכנה לביטחון המדינה ולשלום הציבור", מספר איברהים.

בסופו של דבר שוחררו איברהים וכמה מאות אסירים נוספים על תנאי בעזרת ארגוני זכויות-אדם והאו"ם. "עבדתי בחקלאות במושב אליכין, מאוחר יותר עברתי לת"א וניסיתי לסייע לפליטים אחרים, למדתי עברית והתקבלתי למכללת ר"ג ללימודי משפטים".

בישראל הכיר איברהים את אשתו, נטע בר, גם היא בין מארגנות ההפגנה בסטוקהולם. בר הכירה את איברהים כאשר התנדבה לעבוד עם קבוצת סודנים ששוחררו מהכלא בתקופה שבה היא נדדה בין ישראל לבין לימודי הדוקטורט שלה בשוודיה ומחקר שערכה במזרח אפריקה. בביקורים בארץ התחזק הקשר והם הקימו משפחה. ב-2010 נולד בנם, אדם, ובני הזוג החליטו להתמקם בשוודיה שנתיים מאוחר יותר כשהיחס כלפי מבקשי המקלט החמיר. "לא רציתי שהמשפחה שלנו תפוצל בגלל מאסר, גירוש או פשע שנאה כלפי בעלי", מספרת נטע, "ולא רציתי שאדם יחווה גזענות". נטע ואיברהים קשורים עדיין לקהילת מבקשי המקלט בישראל. "אנחנו עוקבים אחרי חברינו בארץ", אומרת נטע, "איברהים מקבל טלפונים כל יום והלב שלנו איתם. חברי הקהילות הסודניות והאריתראיות בשוודיה שומעים על המאבק בישראל, רואים שהאחים שלהם סובלים בארץ ורוצים לעשות משהו. כששמענו על יום הסולידריות הבינלאומית עם מבקשי המקלט שמחנו לארגן את ההפגנה כאן בסטוקהולם".

פליט נוסף שעבר בישראל, שהה בה כשנה וחצי ונמצא כעת בשוודיה הוא דניאל, צעיר בן 25 מאריתריאה המספר את סיפורו באנגלית ובעברית. "ברחתי מאריתריאה בגלל החוסר בזכויות-אדם, בגלל הדיקטטורה ובגלל הרדיפה ע"י השלטונות", הוא מספר, "גויסתי לצבא האריתראי, ישבתי בכלא ולבסוף הצלחתי לברוח. לרוע המזל נחטפתי כאשר הייתי בסודאן. מסודאן נלקחתי לסיני שם עינו אותי הבדווים במשך שלושה חודשים, תוך כדי דרישת כופר ממשפחתי באריתריאה". דניאל היה חלק מקבוצה של 17 חטופים. "החוטפים אנסו את הנשים ולא ריחמו גם על ילדים", הוא מספר, "הם היכו אותם בזמן שהם התקשרו למשפחות על מנת לדרוש כופר כדי שהמשפחות ישמעו את הצרחות וישלמו מהר יותר".

"מעולם לא התכוונתי להגיע לישראל", ממשיך דניאל, "נזרקתי ע"י החוטפים בגבול הישראלי לאחר שמשפחתי שילמה עשרות אלפי דולרים והחיילים לקחו אותי לבי"ח". לאחר שחרורו שהה דניאל במשך חודשיים במתקן סהרונים, הוא שוחרר כשהוכר כקרבן סחר בבני-אדם אך לא קיבל מעמד פליט או אמצעים להיקלט בחברה. כעבור שנה הוא הוזמן להעיד בפני הפרלמנט האירופי על הסחר בבני-אדם בסיני וניצל את ההזדמנות לא לחזור לישראל אלא לבקש מעמד בשוודיה. "זו אחת המדינות היחידות שמבינות את מה שמתרחש בסיני ועוזרות לקורבנות", אומר דניאל. כיום נידונה בקשתו למקלט בשוודיה, הוא קיבל מגורים ומענק כספי והוא מצפה לעתיד טוב יותר. למרות שלא נקלט בישראל יש לו מילים טובות לומר על ישראלים רבים שפגש. "אנשים בישראל הם קורבנות של פרופגנדה של הממשלה ודיסאינפורמציה של התקשורת", הוא אומר, "הם שומעים שבאנו לעשות בעיות ולאיים על האופי היהודי של המדינה, אבל כשהם פוגשים אותנו הם בהלם. אנשים שפגשנו על בסיס אישי היו טובים אלינו".

פילמון, צעיר אריתראי נוסף שנחטף ועונה בסיני מספר: "כשנחטפנו היינו קשורים כל הזמן וראינו איך החוטפים יורים באנשים והורגים אותם. במהלך השבי היכו אותי וקשרו אותי מהתקרה לשלושה ימים עד שהפסיקה זרימת הדם לידיים שלי וכך איבדתי את רוב אצבעותיי". כמו דניאל, הושלך גם פילמון ליד הגבול הישראלי ובשלב ראשון קיבל מחסה, מזון ומקום במרכז לקורבנות סחר בפ"ת, על כך הוא אסיר תודה. עם זאת, הוא אומר, הוא לא קיבל הכרה כפליט או עזרה להיקלט בארץ ובשלב מסוים כבר לא היה לו מעמד חוקי בישראל. כך הגיע גם הוא לשוודיה בה נידונה כעת בקשתו למקלט.

דניאל ופילמון לא לבד. לפני מספר שבועות הועברו 54 נשים וילד אחד, רובם קרבנות אונס, עינויים וסחר בבני-אדם, מישראל לשוודיה ביוזמת נציבות האו"ם לפליטים ובתיאום עם ממשלת שוודיה. הנשים לא שוהות כיום בסטוקהולם ולכן לא הגיעו להפגנת ההזדהות אך מרון אסטפנוס מספרת את סיפורה של סאלם (שם בדוי) בת ה-27 מאריתריאה.

סאלם שירתה בצבא האריתראי כשמונה שנים עד שהחליטה לעזוב את המדינה. כשהגיעה, יחד עם חברתה הטובה, לסודאן הן נמכרו, יחד עם תשעה אריתראים נוספים, ע"י חיילים סודנים לאנשי שבט רשאידה. אחרי 13 ימים הם הגיעו לסיני, שם הן נאנסו ונדרשו לשלם 3,500 דולר ככופר. הן נאלצו לישון בעמידה, הן נכוו ע"י החוטפים וסבלו התעללויות נוספות. כאשר משפחתה שילמה את הכופר החוטפים לא שיחררו אותה אלא דרשו 40,000 דולר נוספים. באותו זמן נמשכו העינויים ומעשי האונס וחברתה הטובה של סאלם מתה כאשר היא נתלתה מהתקרה. כעבור כשבעה חודשים סכום הכופר הופחת, משפחתה שילמה והיא שוחררה ליד הגבול הישראלי.

למרות שהיא הייתה קורבן לסחר, אונס ועינויים היא נלקחה למתקן סהרונים. היא וחברותיה שבתו רעב במתקן ולטענתה הן נאסרו בתא תת-קרקעי כעונש על כך. היא שוחררה מסהרונים כעבור שנה ושבעה חודשים ותודות להתערבות האו"ם ונדיבותה של ממשלת שוודיה היא החלה חיים חדשים – יש לה דירה משלה, היא לומדת והיא נהנית משירותי הבריאות, החינוך והרווחה של מדינת הרווחה השוודית.

וכך עם הגעתם של איברהים, דניאל, פילמון וסאלם לשוודיה, השתנה היחס אליהם באופן דרמטי. למרות ששוודיה איננה גובלת במדינות מהן מגיעים מבקשי מקלט, רבים מגיעים אליה בכל זאת (בשוודיה חיים כ-9.6 מיליון תושבים ולמרות המרחק מגיעים אליה הרבה יותר מבקשי מקלט מאשר לישראל). ע"פ נתוני סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR) היו בשוודיה בסוף 2012 מעל 92,000 פליטים וכ-17,000 מבקשי מקלט והמספרים עולים בהתמדה בעיקר בעקבות המשך מלחמת האזרחים בסוריה. ממשלת שוודיה הודיעה בסוף שנה שעברה, בצעד חסר תקדים, שמבקשי מקלט מסוריה זכאים לתושבות קבע במדינה והפכה עקב כך ליעד האטרקטיבי ביותר עבורם. הם מגיעים אליה באלפיהם בדרכים ארוכות, מסוכנות וקשות ורשות ההגירה הממלכתית מעריכה שמספרם יגיע ב-2014 לכ-60,000.

בהקשר זה חשוב לציין ששוודיה איננה מתירה למבקשי מקלט להתיישב בשטחה ללא הגבלה. כמו במדינות אחרות יש מכסות עליהן מחליטה הממשלה ויש תהליכים מוסדרים להגשת בקשה להגנה. השוודים אינם נדיבים ללא גבול – יש בקשות שמסורבות ובתנאים מסוימים יש אפילו גירושים אך התהליך הוא שקוף, מסודר והוגן. בשנה שעברה הוגשו ונדונו בקשותיהם של כ-50,000 מבקשי מקלט ע"פ נתוני רשות ההגירה השוודית, כאשר התהליך לוקח בחשבון שורה של מצבים פוליטיים וחברתיים כמו מלחמות-אזרחים, רדיפה פוליטית והפרת זכויות-אדם, כמו גם את האמנות הבינלאומיות אשר שוודיה חתומה עליהן. כמו כן מלווה התהליך במתורגמנים, יועצים משפטיים ובסיוע כלכלי למבקשי המקלט. על כל אלו יכולים מבקשי מקלט בישראל רק לחלום.

במהלך ההפגנה בסטוקהולם נשא איברהים דברים בעברית, הוא ציטט דברים של ח"כ מירי רגב ומיכאל בן-ארי כדוגמאות לגזענות בחברה הישראלית ודיבר על המחויבות של ישראל לאמנות הבינ"ל לזכויות הפליטים. "האנשים האלו ברחו ממלחמת אזרחים ורצח-עם וכל העולם מכיר בהם כפליטים", הוא אמר וסיכם, "רק אתם לא מכירים בהם, דווקא מדינה שהוקמה ע"י פליטים. אנחנו מבקשים – אל תשכחו את ההיסטוריה שלכם".

איך הוביל סקר מדאיג בקרב בני נוער לכתיבתו של אחד הספרים הנפוצים בשוודיה ולהקמת רשות ממלכתית קבועה ללימוד שואת יהודי אירופה?

פורסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.1984213

שנות ה–90 של המאה הקודמת היו שנים קשות בשוודיה. מדינת הרווחה המשגשגת, שנבנתה במשך עשורים, נקלעה לשורה של משברים פוליטיים ולמשבר כלכלי חריף. בעקבות תהליך דה־רגולציה של המגזר הפיננסי ובועה שהתפוצצה, נכנס המשק למיתון עמוק, מאות אלפים איבדו את מקום עבודתם ומערכת הרווחה האוניברסלית, שהפכה את שוודיה לאחת המדינות המפותחות, השוויוניות והסולידריות ביותר בעולם, נשחקה כחלק מתוכנית קיצוצים ממשלתית.
כדרכם של משברים כלכליים באירופה, תופעות הלוואי החברתיות לא איחרו לבוא. בין השאר נרשמה עלייה במספר התקריות האלימות על רקע גזעני ותנועות ניאו-נאציות הופיעו בגלוי במצעדים והפגנות. אבל הייתה זו תופעה אחרת שגרמה לדאגה מיוחדת בקרב מקבלי ההחלטות בסטוקהולם. סקר שפורסם ב-1997 חשף שרק 66% מבני הנוער בשוודיה בטוחים ששואת יהודי אירופה אכן התרחשה (כאשר האחרים בוחרים ברמות שונות של אי-ביטחון ואי-ידיעה). ראש-ממשלת שוודיה דאז, יורן פאשון, היה מזועזע. בדיון בפרלמנט ביוני 97, כאשר פוליטיקאים ופרשנים ציפו ממנו לדבר על שאלות תקציביות, הוא הפתיע והחליט לדבר על השואה והשכחתה. פאשון לא הסתפק בדיבורים. הוא הציע הצעה קונקרטית. הממשלה תיזום מסע הסברה, הוא הכריז בפני באי המליאה, כדי שצעירי שוודיה יכירו ויבינו את השואה. למסע ההסברה הוא קרא "היסטוריה חיה". "אם לא נקיים דיון חי על השואה", הוא אמר, "היא עלולה להתרחש שוב".
באותו זמן סיים פול לוין את עבודת הדוקטורט שלו שעסקה בדיפלומטיה השוודית בזמן השואה. לוין, יהודי אמריקאי במוצאו, עבר להתגורר בשוודיה ב-1988 והתמקם באוניברסיטת אופסלה, המוסד האקדמי הוותיק בסקנדינביה. "אחרי ההופעה של רוה"מ בפרלמנט אמרתי למנהל המחלקה שלי שאנחנו מוכרחים לכתוב לו מכתב ולהציע את עזרתנו", הוא נזכר. המכתב אמנם נשלח וכבר בנובמבר ישבו לוין ושותפו סטפן ברושפלד, יהודי שוודי ממוצא צרפתי, במשרדי רוה"מ בסטוקהולם וקיבלו מנציגיו את המשימה. "הם אמרו לנו לכתוב דף מידע על השואה שיופץ לכל בית-אב שיש בו ילדים בין הגילאים 13 ל-17. אמרנו להם שזה מטורף. אי אפשר לכתוב על השואה במסגרת מצומצמת כל כך במיוחד במדינה עם חוסר עניין מובהק בנושא. לבסוף הם הסכימו ל-30 עמודים ועשר תמונות אבל גם נתנו לנו דד-ליין, הספר חייב להיות מוכן עד ה-27 בינואר, יום השנה לשחרור אושוויץ, שיצוין בטקס רשמי בהשתתפות מלך ומלכת שוודיה".
"היו לנו למעשה שמונה שבועות", משחזר לוין המשמש כיום כפרופ' להיסטוריה של השואה באופסלה, "כשהתחלנו לא היו לנו משרדים או צוות ונאלצנו לגייס את בנות הזוג שלנו לעזור. בהמשך הגיעה תמיכה ממשלתית וצוות קטן שגיבה אותנו. העבודה הייתה אינטנסיבית מאוד. בשלושת השבועות האחרונים עבדנו עשרים שעות ביום וזה היה תהליך מתיש רגשית ואינטלקטואלית".
למרות התנאים הקשים עמדו לוין וברושפלד במשימה. בסוף ינואר 1998 יצא לאור הספר. הוא הכיל קצת פחות ממאה עמודים ושמו כלל ציטוט מהפרק הראשון של ספר יואל: "עליה לילדיכם ספרו – ספר על השואה באירופה 1933-1945". את מה שקרה אח"כ איש לא ציפה. "הממשלה שלחה מכתב ל-713,000 בתי-אב שוודיים. המכתב הציע למשפחות ספר שיסייע להם לשוחח עם ילדיהם על השואה", מספר לוין, "הספר הוצע בחינם, כל שהמשפחות צריכות היו לעשות היה להחזיר את הבקשה בדואר חוזר. בד"כ אפשר לצפות לסביבות 5-8% היענות בקמפיינים כאלו אך 100,000 ספרים הודפסו מראש מתוך מחשבה אופטימית. באופן אישי חששתי שהם יישבו במחסנים ללא דורש".
חששותיו של לוין התבדו במהרה. בתוך שלושה חודשים התקבלו כ-415,000 בקשות לספר. "בית-הדפוס פשוט הדפיס והדפיס והמשרד שנועד לטפל בעניין לא עמד בעומס", מספר לוין, "גם בתקשורת העניין בספר היה עצום. במשך חודשים סטפן ואני רואיינו ללא הפסק. מלבד האקדמיה, שהתעלמה מהספר, הפרויקט קיבל תשומת לב רבה וביקורות טובות ונרחבות". עקב הצלחת הספר הפך לימים פרויקט ההסברה הממשלתי לרשות ממלכתית קבועה המקיימת פעילויות חינוכיות והסברתיות שונות שנקודת המוצא שלהן היא השואה. מאז 1998 ועד היום הודפס הספר בכמעט שני מיליון עותקים (אוכלוסיית שוודיה היא כתשעה מיליון). הספר גם תורגם לכ-15 שפות כולל ערבית, פרסית ותורכית כדי שמהגרים החיים בשוודיה יוכלו להיות שותפים גם הם בתהליך. מלבד התנ"ך וספר נוסף זהו הספר שהודפס במספר העותקים הרב ביותר בהיסטוריה של שוודיה (הספר הנוסף הוא ספר בישול).
"עליה לילדיכם ספרו" הוא ספר תמציתי מאוד. הוא מתאר בשפה פשוטה וברורה לא רק את השמדת יהודי אירופה אלא גם את האירועים שהובילו אליה ואת התהליכים הפוליטיים והחברתיים שהתלוו אליה. זהו ספר אינפורמטיבי מאוד וניכר שהכותבים עשו מאמץ גדול לספק מידע רב במסגרת מצומצמת ונגישה. יש בו מידע היסטורי אך גם קטעי שירה, יש בו נתונים אובייקטיבים, תאריכים ומספרים, אך גם קטעי עדות ופרספקטיבות אישיות, הוא מדגיש את הייחודיות של השואה אך הוא מתייחס גם לטרגדיות האחרות של התקופה כמו רדיפת והשמדת הצוענים והכיבוש האכזרי של הפולנים. מלבד הטקסט עצמו מכיל הספר גם תמונות, מפות וקטעי עיתונות מהתקופה.
הספר איננו עושה פשרות כתוצאה מזה שהוא פרויקט ממשלתי שנועד לקהל מגוון מאוד מבחינת גיל, השכלה ורקע תרבותי. המחברים לא חוסכים בתיאור זוועות השואה והם גם לא נמנעים מלעסוק בסוגיות רגישות כמו סגירת גבולות מדינות המערב לפליטים יהודיים או ההחלטה שלא להפגיז את תאי-הגזים באושוויץ. "כבר בתחילת הדרך הבהרנו לאנשי משרד רוה"מ שאם יגידו לנו מה לכתוב אנחנו נתפטר", מספר לוין, "והם אכן לא התערבו בעבודה שלנו". ללא צנזורה אמנם אך עם מספר מוגבל של עמודים, חלק מרכזי בעבודה על הספר היה קיצוץ ותמצות. עובדה זו והעובדה כי המנדט הממשלתי היה לכתוב ספר שיסייע להורים לדבר עם ילדיהם, הולידו תוצר סופי ייחודי בספרות השואה – זהו איננו ספר לימוד אך גם לא מאמר אקדמי או עיתונאי, לא ספר עיון רגיל אך גם לא רומן. "ניסינו לכתוב בעבור ההורה הממוצע", מספר לוין, "זה שקורא צהובונים ושאין לו ידע קודם על השואה. וכך, במהלך העבודה התפתחו כל מיני החלטות כמו ההחלטה להכניס סיפורים אישיים ולא להסתפק בתיאור אבסטרקטי או ההחלטה לחסוך במילות תיאור ולאפשר לקורא להשקיע בספר את רגשותיו שלו".
הספר אמנם היה לסיפור הצלחה מבחינת תפוצה, אך חמישים שנה אחרי השואה מה היה בעצם המסר הרלוונטי לצעירים שגדלו בשוודיה, מדינה שהייתה ניטרלית במלה"ע השנייה? "הספר הוא דרך מפוכחת וכנה לספר סיפור קשה ומורכב", אומר לוין, "ניסינו להסביר מדוע השואה התרחשה לא רק כיצד היא התרחשה, מכיוון שהיא הייתה תוצאה של בחירות אנושיות. זהו פרויקט חינוכי, וכמו כל מאמץ חינוכי הוא מכוון לבחירות אנושיות עתידיות בניסיון לרסן את כוחות האופל". לוין זהיר כשהוא מעריך את השפעת ספרו. "האם חינוך באמת משנה משהו? אנחנו יכולים רק לקוות שכן", הוא אומר, "לכל הפחות לימוד השואה ומעשים אחרים של רצח-עם מציידים את מקבלי ההחלטות, את בעלי התפקידים וגם אזרחים מהשורה במידע על מה שעלול להשתבש. אין לנו ברירה אלא לא להיכנע. צריך לרסן את כוחות האופל גם אם לא ניתן לחסל אותם לגמרי".
מעבר לתהליך החינוכי יש גם צד היסטורי ופוליטי לספר. תפקידה של שוודיה בזמן מלה"ע השנייה היה אמביוולנטי. מצד אחד אפשרה הניטרליות שלה להציל אלפי יהודים מהארצות השכנות, נורבגיה ודנמרק. בנוסף היא קלטה פליטים רבים מרחבי אירופה לקראת סוף המלחמה. מוכרות במיוחד פעולותיו של הדיפלומט השוודי בבודפשט ראול וולנברג כמו גם מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהעבירו אלפי ניצולי מחנות ריכוז לשוודיה ב-1945. מצד שני קיימה שוודיה קשרים הדוקים עם גרמניה הנאצית והיא המשיכה לספק לה עפרות ברזל שהיו הכרחיות לתעשיית הנשק והמאמץ המלחמתי שלה.
פול לוין הוא אחד המומחים החשובים בעולם למדיניות השוודית כלפי השואה. הוא מתאר אותה כתהליך שהחל באדישות מוחלטת לגורל היהודים והסתיים באקטיביזם פוליטי שהציל יהודים רבים. דווקא הדוגמא השוודית, הוא טוען, מוכיחה שהבחירה לסייע לזולת היא אפשרית והוא מדגיש דמויות כמו המשפטן והדיפלומט, יוסטה אנגזל, איש משרד החוץ השוודי, שבניגוד לאחרים האמין למה שהוא שמע על המתרחש באירופה והצליח לשנות את מדיניות הממשלה שלו לכזאת המכוונת להציל יהודים רבים ככל האפשר. על רקע זה הפך הספר שכתב לוין כחמישים שנה אחרי השואה לחלק מההתמודדות הלאומית עם העבר של שוודיה כמדינה ניטרלית שלא הייתה שותפה למלחמה בהיטלר ושרבים מכנים אותה "משקיפה מהצד".
עם זאת, הספר לא נכתב מזווית שוודית אלא מזווית אירופית. "כבר אז הבנתי את הדומיננטיות של ציר ירושלים-וושינגטון בחקר השואה", לוין אומר ומכוון לדומיננטיות של מוזיאונים ומוסדות מחקר בארה"ב ובישראל בשיח על השואה ולנרטיב המסופר ע"י ממשיכיהם של קורבנות השואה מצד אחד ושל משחררי מחנות הריכוז מצד שני. "השואה היא עניין אירופי ואני היסטוריון אירופי", הוא אומר, "ובזמן העבודה על הספר עניינו אותי גם הסיפורים המסובכים של התקופה, אלו שיש בהם תחום אפור כמו צרפת של ווישי או פינלנד. עניינו אותי אספקטים של הרעיונות הנאציים כמו תפיסת האוטופיה שלהם או תכנית האותנסיה הנאצית שלא הייתה מיועדת ליהודים". לוין טוען שמזווית אירופאית לימודן של סוגיות אלו בנוסף לסיפור היהודי היא זו שתסייע להגן על הדמוקרטיה האירופית בעתיד. הוא מתגאה בכך שהספר, שהופיע על מדפים רבים כל כך בשוודיה, הפך גם למסמך חשוב ברחבי היבשת. "הספר אומץ ע"י משרד החינוך הרוסי", הוא מספר, "והוא נלמד במדינות רבות ברחבי היבשת כמו צרפת, דנמרק, אוקראינה וגרמניה".
אך השפעתו של הספר חרגה בהרבה מתחום השיפוט של כמה משרדי חינוך באירופה. ב-1998 כתב יורן פאשון, ראש-הממשלה שיזם את המהלך, מכתב לנשיא ארה"ב, ביל קלינטון, ולראש-ממשלת בריטניה, טוני בלייר, על מנת לקבל את תמיכתם להפיכת המאמץ ההסברתי השוודי ליוזמה בינ"ל של חינוך ומחקר. היוזמה הפכה ל"כוח המשימה לשיתוף פעולה בינ"ל לחינוך, זיכרון ומחקר השואה" (ITF). גרמניה וישראל הצטרפו ליוזמה במהרה כאשר חוקר השואה הנודע וחתן פרס ישראל, פרופ' יהודה באואר, הופך ליועץ האקדמי הבכיר של הארגון ואח"כ ליו"ר של כבוד. בשנת 2000 הגיעו לסטוקהולם 23 ראשי מדינה ונציגים בכירים מ-46 מדינות וקיבלו את הצהרת סטוקהולם, מסמך המכיר בחשיבות זיכרון השואה ובאחריות הבינ"ל למניעת רצח-עם, גזענות, אנטישמיות וקסנופוביה. כיום חברות בארגון 31 מדינות ופעילויותיו החינוכיות והמחקריות חובקות עולם. "אם היית אומר לי לפני שכתבנו את הספר שתהליך בינ"ל כזה יתחיל דווקא בשוודיה", אומר פול לוין, "הייתי אומר לך שאתה מסומם. אבל זה מה שקרה. כל הפעילות הזו התחילה עם הספר שכתבנו".
יש שיטענו שספרים, ארגונים בינ"ל ומחקרים לא משפיעים בסופו של דבר על מגמות אנטי-דמוקרטיות וגזעניות בקרב הציבור וגם לא על שיקוליהם של מנהיגים ומקבלי ההחלטות שהם, אחרי הכל, אלו היוזמים מעשים של טבח ורצח-עם. אלו יוכלו לטעון שפורומים בינ"ל לא עצרו מעשי רצח-עם כמו זה שהתרחש שבדרפור, ממש כמו שמוזיאונים, סמינרים ומלגות מחקר לא מונעים את עליית הימין הקיצוני באירופה, את שנאת הזרים והאנטישמיות במדינות כמו שוודיה.
חברי הפרלמנט השוודי מימין ומשמאל בסוף שנות התשעים לא היו שותפים לדעה זו. הם נענו ליוזמת רוה"מ, תמכו בה וגם תרמו פסקאות סיכום לספר שנולד בעקבותיה. "זה יכול לקרות שוב", כתב למשל קרל בילדט מנהיג השמרנים, "הפחד מהלא מוכר יכול להוביל לחוסר סובלנות, שנאה יכולה להתפשט והקרקע יכולה שוב להיות מוכשרת לרצח". ומהצד השני של הקשת כתבה גודרון שימן, מנהיגת מפלגת השמאל: "בזמן מלה"ע השנייה המין האנושי שילם מחיר כבד עד שהבין למה יכולים להוביל משברים כלכליים, אבטלה גואה ואי-ביטחון חברתי. אז כמו היום כוחות אנטי-דמוקרטיים מנצלים הבדלים אתניים ותרבותיים ומחפשים באמצעות אידיאולוגיה גזענית שעיר לעזאזל".
קשה לדעת מה השפעתו ארוכת הטווח של "עליה לילדיכם ספרו". אין ספק שהספר והתהליכים שיזמה הממשלה בעקבותיו הטביעו חותם על החברה השוודית אך זו איננה נקיה גם היום, 15 שנה אחרי, מתופעות של גזענות, אנטישמיות והכחשת שואה. למעשה, ניתן לזהות בשנים האחרונות סימנים דומים לאלו שהופיעו בשנות התשעים. מפלגת ימין פופוליסטית עברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות 2010, גילויים של גזענות ושנאת זרים הופכים נפוצים יותר ויש סימנים לכך שהמיעוטים האתניים והדתיים בשוודיה הופכים למבודדים יותר ועוינים יותר אלו לאלו. בכך שוודיה לא שונה ממדינות אחרות. הגירה חוקית ולא חוקית בשילוב מתקפה על מרכיבים שונים של מדינת-הרווחה מחזקת מגמות לאומניות וגזעניות בכל העולם. אלו בעיות עומק ששום ספר לא יכול לפתור. אך הספר השוודי הצנוע על שואת יהודי אירופה מוכיח שממשלה יכולה לנסות לפחות לעמוד בפרץ. "אל תתנו לתמרורי האזהרה להתפוגג", אמר יורן פאשון בדיון הפרלמנט שהוציא לדרך את הפורום להיסטוריה חיה, "יש לטפל בהם בנמרצות מפני שהם מאתגרים לא רק את הדמוקרטיה אלא את החיים עצמם".