English Follows
דווקא בסוף השבוע הזה, על רקע הדיווחים על המתרחש בסוריה חשוב לחזור לסיפור העלמותו ומותו של ראול וולנברג. מעבר להשוואות בין ההתרחשויות באירופה של שנות הארבעים לסוריה של היום, עצוב להשוות את הכוחות שעומדים מאחורי האסון – מאבקים על כוח, על שליטה ועל כסף. ראול וולנברג נלחם ומת בקרב על ערכם השווה והאינסופי של כל בני-האדם וקדושתם של החיים. בני משפחתו הבכירים לעומת זאת נאבקו על קדושתם של חוזים.
התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3152207
לפני מספר שבועות הוכרז בשוודיה על מותו של אדם שכמעט בוודאות נפטר כבר לפני עשרות שנים. מושא ההצהרה, הדיפלומט השוודי ראול וולנברג, נעדר מאז 1947 אז היה ככל הנראה בשבי שירותי הביטחון הסובייטים בכלא לוביאנקה שבמוסקבה. מכיוון שהרוסים לא הודיעו באופן רשמי מה עלה בגורלו ומכיוון שחוקרים שונים לא הצליחו להוכיח מעבר לכל ספק שוולנברג הוצא להורג או נפטר בכלא, הרשויות השוודיות מעולם לא הכריזו רשמית על מותו. כל זה נגמר במרץ השנה אז פנתה משפחת וולנברג לרשות המיסים השוודית האמונה על מרשם האוכלוסין במדינה בבקשה להצהיר רשמית על מותו. הרשות הכריזה שאם וולנברג לא יתייצב בפניה או שמידע נוסף לא יתקבל בעניינו תוך שישה חודשים, וולנברג יוכרז כמת.
"תאריך המוות הרשמי נקבע ל-31 ביולי 1952", הודיעה פיה גוסטפסון בכירה ברשות המיסים בסוף אוקטובר, "זהו תאריך פורמלי בלבד. חוקית עלינו לבחור תאריך המרוחק חמש שנים לפחות מהיעלמותו של וולנברג ועד יולי 1947 היו עדיין סימני חיים". במקביל נמסר מטעם המשפחה ש: "ההצהרה על מותו היא דרך להתמודד עם הטראומה שחווינו, לסיים את השלב הזה ולהמשיך הלאה". כך סגרו השוודים את תיק וולנברג אך השאירו שאלות רבות בלתי פתורות. מה באמת עלה בגורלו? מדוע לא נעשו מאמצים רבים יותר לאתרו? האם היו גורמים שהיה להם אינטרס להשתיק את הפרשה? ומדוע משפחתו חיכתה שבעים שנה עד שהחליטה "להמשיך הלאה", מושג מעט מוזר שכן אמו ואביו המאמץ של וולנברג התאבדו ב-1979, אחיו נפטר לפני שבע שנים ואחותו היא בת 95.
סיפורו היעלמותו של וולנברג התחיל כאשר הוא הגיע לבודפשט ביולי 1944 כשליח דיפלומטי תחת מינוי אמריקאי-שוודי. בשלב זה נשלחו כבר למעלה מ-400,000 מיהודי הונגריה למותם באושוויץ. משימתו של וולנברג היתה להקטין את מימדי האסון והוא אכן הציל אלפים רבים מהיהודים שנותרו בבודפשט מגורל דומה. הוא הנפיק להם דרכוני חסות שוודים, הסתיר אותם בבתי-מחסה ששכר וניהל מו"מ עם הרשויות שמנע את מותם של יהודים רבים. בסוף המלחמה, הוא נעצר ע"י הרוסים בחשד לריגול ועל פי מרבית החוקרים והעדויות הוא הוצא להורג ב-1947 כאשר הוא בן 34 בלבד. למרות שלאחר מותו הוא הוכר כחסיד אומות העולם ונודע כסמל לגבורה ולפעולה מוסרית בתנאים הנוראים של אירופה הנאצית, באופן מפתיע לא התגייסה הממשלה השוודית לבירור גורלו ועשתה מעט מאוד על מנת לחלצו. מפתיעה עוד יותר היא העובדה שאפילו משפחתו המורחבת לא התגייסה להצילו. דומה שבזמן שוולנברג הפך לסמל ברחבי העולם דווקא השוודים שכחו ממנו.
על מנת להבין את הפסיביות השוודית בעניין זה יש להבין את מעמדה של משפחת וולנברג בשוודיה. הוולנברגים הם המשפחה העשירה והמשפיעה ביותר במדינה כבר למעלה מ-150 שנה. הם החזיקו ומחזיקים עדיין בחלק גדול מאוד מהמגזר הבנקאי ומהתעשייה בשוודיה כמו גם בהשפעה פוליטית לא מבוטלת. ראול וולנברג לא הספיק להגיע לצמרת הפעילות העסקית המשפחתית אך שליחתו לבודפשט היתה ידועה ומקובלת על בכירי המשפחה, יעקוב ומרקוס וולנברג, שגם התכתבו איתו במהלכה.
"מרקוס ויעקוב וולנברג שימשו כאנשי קשר בין משרד החוץ השוודי לבין הבריטים והגרמנים והם היו וודאי מודעים למו"מ שהביא לשליחות ההומניטרית של בן משפחתם בבודפשט", אומר ההיסטוריון דר' פול א.לוין המתגורר בברלין, מומחה לתפקידה של שוודיה במלה"ע השניה שגם כתב ספר על וולנברג, "מצד שני היו לוולנברגים עסקים ואינטרסים כלכליים עם הגרמנים. במאי 1944, למשל, שבועות מעטים לפני D-day, דיפלומט אמריקאי דיבר עם מרקוס וולנברג על האינטרס המוסרי לעצור את הסחר עם הגרמנים. וולנברג ענה שהם אינם יכולים לעשות זאת בגלל חוזים מחייבים. כשהדיפלומט אמר שבזמנים כאלו יש דברים חשובים יותר מקדושתם של חוזים השיב וולנברג שאין דבר חשוב יותר מקדושתם של חוזים".
האמביוולנטיות של משפחת וולנברג כלפי המתרחש באירופה בשנות הארבעים היתה חלק ממה שלוין מכנה הפרדוקס השוודי ומיתוס הנייטרליות השוודית. "לפני המלחמה ובתחילתה השוודים היו אדישים לגורל יהודי מרכז אירופה", אומר לוין, "האדישות הפכה למדיניות אקטיבית להצלת היהודים ב-1942 עם החלת הפתרון הסופי בנורבגיה ש-50% מיהודיה נמלטו לשוודיה. מדיניות ההצלה השוודית התקדמה בהדרגה, ב-1943 יהודי דנמרק ניצלו כשהוצע להם מקלט בשוודיה, הפעילות הדיפלומטית בבודפשט ב-1944 הצילה עד עשרים אלף יהודים (דר' לוין כופר במה שהוא מכנה המיתוס לפיו וולנברג הציל 100,000 יהודים, ד.ס) ואלפים נוספים ניצלו בזכות האוטובוסים הלבנים של הצלב האדום השוודי בסוף המלחמה. הפרדוקס הוא שלכל אורך הזמן הזה מכונת המלחמה הנאצית והתעשייה הצבאית הגרמנית המשיכו לפעול בזכות ברזל שסופק ע"י השוודים".
האינטרסים הכלכליים השוודיים השפיעו גם על גורלו של וולנברג אחרי המלחמה. "בעוד הוריו של וולנברג עשו כל מאמץ לגלות מה עלה בגורלו של בנם, הענף המשפיע יותר של המשפחה, בראשות מרקוס ויעקוב, יכול היה לעשות הרבה יותר", אומר לוין, "הם בקלות יכלו להתקשר לראש-הממשלה השוודי במהלך 1945-6 ולדרוש פעולה נחושה יותר אבל הם לא עשו זאת". נהוג לפרש את הפסיביות השוודית בעניין זה כניסיון של שוודיה הנייטרלית לא להרגיז את הרוסים, השכנים האימתניים ממזרח, בזמן המלחמה הקרה, אבל לפי לוין יש סיבה נוספת. "אחרי המלחמה משפחת וולנברג היתה מעוניית בעסקים עם הסובייטים, הם רצו להלוות להם בערך 250 מיליון דולר והם, כמו גם הממשלה, מאוד לא רצו להרגיז את סטאלין".
האם ייתכן שראול וולנברג הופקר ע"י ממשלתו וחלק ממשפחתו בגלל אינטרסים כלכליים? האם השוודים ויתרו על מנופי הלחץ המועטים שהיו ברשותם ללחוץ על הרוסים בגלל שיקולים פוליטיים? ממש כפי שיש השערות שונות לגבי גורלו הפיזי של וולנברג, יש דעות שונות גם בסוגיה זו. לוין מספר על שני דיפלומטים משוויץ שנעצרו בבודפשט ע"י הסובייטים בנסיבות דומות והוחזרו לארצם כתוצאת מו"מ תקיף שניהלו השווייצרים. השוודים, לעומת זאת, טוען לוין, הפגינו אדישות מוסרית וחוסר באמפתיה ווולנברג נותר בכלא. יש המוסיפים שהפקרתו של וולנברג היא גם תוצאה של מנטליות כנועה ופסיבית הנמנעת מעימותים. ייתכן שיש אמת במרכיבים אלו אך בכל הנוגע ביחסם של השוודים לשואה חל שינוי משמעותי בסוף שנות התשעים אז יזמה הממשלה השוודית, בסיועם של אקדמאים כמו לוין וחוקר השואה הישראלי פרופ' יהודה באואר, סדרה של מפעלים חינוכיים, פוליטיים וחברתיים בנושא השואה ותפקידה הבעייתי של שוודיה בתקופתה.
בעבור ראול וולנברג זה היה כמובן מאוחר מדי. כל שנותר במקרה שלו הוא להכריז על מותו ולהתמודד עם מורשתו. ומורשתו, כך נדמה, היא רלוונטית מתמיד. במציאות נטולת מצפן מוסרי בה רוב אנשי הציבור הגיבו לתעשיית המוות בשילוב של יצר ההישרדות ושיקולים כלכליים ופוליטיים, ראול וולנברג שייך למיעוט מעורר ההשראה שהבדיל בין טוב לרע, בחר בטוב ושילם על כך את המחיר הגבוהה ביותר. זוהי מורשתו האמיתית ויש שיטענו שאירופה של המאה ה-21 זקוקה לה לא פחות מאירופה של שנות הארבעים.
A few weeks ago, the death was announced in Sweden of a person who almost certainly died decades ago. The individual in question, the Swedish diplomat Raoul Wallenberg, has been missing since 1947, when he is presumed to have been in the hands of the Soviet secret services, held in Moscow’s Lubyanka Prison. In the absence of an official Russian statement about Wallenberg’s fate, and because investigators and researchers were unable to prove beyond a reasonable doubt that Wallenberg was executed or died in prison, the Swedish authorities never formally declared him dead. That situation ended last March, when the Wallenberg family asked the Swedish Tax Authority, which oversees the population registry in the country, to pronounce him officially dead. The authority announced that if Wallenberg did not appear before it, or if no additional information was received concerning his case within six months, he would be declared dead.
“The official date of his death is 31 July 1952,” Pia Gustafsson, a senior official at the Tax Authority, said at the end of October. She added, according to the Guardian newspaper, “This date is purely formal. Legally, we must choose a date at least five years after his disappearance and there were signs of life until the end of July 1947.” A statement issued by the family noted that the declaration of death “is a way to deal with the trauma we lived through, to bring one phase to closure and move on.”
The Wallenberg case is closed, but many questions remain unresolved. What really happened to him? Why were no greater efforts made by his government to locate him? Were any of the authorities involved in the case interested in silencing the affair? And why did his family wait 70 years before deciding to “move on”? That’s a rather odd phrase in this context, since Wallenberg’s parents committed suicide in 1979, his brother died seven years ago and his sister is now 95.
The story of Wallenberg’s disappearance begins in July 1944, when he arrived in Budapest as a diplomatic envoy under an American-Swedish appointment. This was made possible when the newly created American War Refugee Board chose Wallenberg as its representative in Budapest and the Ministry for Foreign Affairs of neutral Sweden agreed to the American request to assign him to the local Swedish legation. By then, some 432,000 Hungarian Jews had been deported and most of them were murdered in Auschwitz over a period of just a few months. Wallenberg’s official mission was to reduce the scale of the disaster, and he was indeed able to save many of the thousands of Jews still remaining in Budapest from a similar fate. He issued them Swedish protective passports and hid them in buildings he rented, while holding negotiations with the authorities that allowed many Jews to survive.
At the end of the war, the Russians who now occupied Budapest arrested him on suspicion of espionage. According to most researchers and available testimonies, he was executed in 1947, at the age of 34. Surprisingly, even though he was declared one of the Righteous Among the Nations by Jerusalem’s Yad Vashem Holocaust memorial in 1963 and was hailed internationally as a symbol of heroism and moral action – the Swedish government did not make a great effort to discover what had befallen him and did very little to extricate him when it might still have been possible. Still more surprising is the fact that his extended family did not mobilize to save him.
'Sanctity of contracts'
To understand Swedish passivity in this regard, it’s necessary to know something about the standing of the Wallenberg family in Swedish society. For the past 150 years the Wallenbergs have been the richest and most influential family in the country. A large segment of the country’s industry and banking sector was and remains in their ownership, and they wield considerable political influence as well. Raoul Wallenberg did not reach the highest levels of the family’s business activity, but his mission to Budapest was known to and accepted by the family’s senior figures, Jacob and Marcus junior, who corresponded with him while he was in the Hungarian capital.
“On the one hand, Marcus junior and Jacob acted as liaisons between the Swedish Foreign Ministry and the British and Germans, and they were certainly aware of the negotiations that led to the humanitarian mission of their relative in Budapest”, says Dr. Paul A. Levine, a Berlin-based historian who is an expert on Sweden’s role in World War II and has published a book about Raoul Wallenberg.
“On the other hand,” Levine continues, “the Wallenbergs had business and economic interests with the Germans. In May 1944, for example, just a few weeks before the invasion of Normandy, an American diplomat spoke with Marcus Wallenberg junior about the moral interest of stopping trade with the Germans. Wallenberg replied that they could not do that, because of binding contracts. When the diplomat said that at such times there were more sacred things than contracts, Wallenberg replied that there is nothing more important than the sanctity of contracts.”
The Wallenberg family’s ambivalence about the events in Europe in the 1940s was part of what Levine calls the "Swedish paradox" and the "myth of Swedish neutrality".
“Before the war and at its start, the Swedes were indifferent to the fate of the Jews of Central Europe,” Levine says. “The indifference turned into active policy to rescue the Jews in 1942, with the start of the Final Solution in Norway, 50 percent of whose Jews fled to Sweden. In 1943, Denmark’s Jews were saved when they were offered a haven in Sweden. The diplomatic activity in Budapest saved up to 20,000 Jews [Levine rejects the “myth,” in his word, that Wallenberg saved 100,000 Jews], and thousands more were saved thanks to the White Buses of the Swedish Red Cross at the end of the war. The paradox is that during all this time the Nazi war machine and German industry continued to operate thanks to the iron ore supplied to them by the Swedes.”
Swedish economic interests also affected Wallenberg’s fate after the war, the historian adds: “Whereas Wallenberg’s parents made every effort to find out what happened to their son, the most influential branch of the family, headed by Marcus junior and Jacob, could have done much more. They could have easily contacted the prime minister of Sweden in 1945-46 and demanded firmer action. But they did not do so.”
Swedish passivity in this regard is usually interpreted as a means for the neutral country to avoid angering the Russians. Levine, however, puts forward another reason. “After the war, the Wallenberg family wanted to have business dealings with the Soviets. They wanted to loan them about $250 million, and they, like the government, very much wanted to avoid irking Stalin.”
Is it possible that Raoul Wallenberg was abandoned to his fate by his government and his family because of economic considerations? Did the Swedes forgo the few levers of pressure on the Soviets that were available to them because of political calculations?
Just as there are different conjectures about Wallenberg’s physical fate, there are also diverse opinions on this subject. Levine notes that two Swiss diplomats were arrested by the Soviets in Budapest under similar circumstances and were returned to their country following aggressive negotiations by the Swiss. In contrast, the Swedes displayed moral apathy and a lack of empathy, and Wallenberg remained in prison. It was not until the late 1990's that the Swedes’ attitude toward Wallenberg and the Holocaust in general changed dramatically. At that time, the government, with the aid of academics such as Levine and Israeli Holocaust scholar Yehuda Bauer, initiated a series of educational, political and social projects regarding the Holocaust and Sweden’s problematic behavior during the war years.
For Raoul Wallenberg, it was too late, of course. All that remains now is to declare him dead and learn from his legacy. And that legacy is more relevant than ever. In a situation void of a moral compass, when most of Europe's leading public figures responded to the Nazi death industry with a combination of survival instincts and economic and political considerations – Raoul Wallenberg belongs to the inspiring minority who differentiated between good and evil, and paid the highest price for his moral choices. That is his true legacy. Some would say that 21st-century Europe needs it no less than Europe of the 1940s.
דיויד סטברו 