קטגוריה: Human Rights, Democracy and Genocide

התפרסם בהארץ:http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2465272

אליפות העולם בכדורגל של ConIFA שהתקיימה ביוני השנה משכה אליה הרבה פחות צופים מהמונדיאל בברזיל שהתחיל כמה ימים אחריו. מדובר בטורניר שהתקיים בעיר אוסטרסונד (Östersund) שבצפון שוודיה ושמשתתפותיו היו נבחרות המייצגות עמים ולאומים שאינן חלק מההתאחדות הבינלאומית לכדורגל. באצטדיון המכיל כ-6,600 מקומות בלבד התחרו ביניהן נבחרות המייצגות ישויות מדיניות שאינן מוכרות ע"י הקהילה הבינלאומית כמו נבחרות נגורנו קרבאך וכורדיסטאן העיראקית ונבחרות המייצגות מיעוטים אתניים ועמים חסרי מדינה כמו הטאמילים מסרי-לנקה והסאמים של צפון סקנדינביה. הטורניר הסתיים בדו-קרב פנדלים דרמטי בו ניצחו קבוצת בדלנים מגבול צרפת-איטליה את נבחרת האי מאן המפתיעה. בעבור רוב הנבחרות ההשתתפות הייתה חגיגה של רב-תרבותיות והזדמנות נדירה לשחק בטורניר בינלאומי. אך לטורניר היה גם צד פוליטי יותר. מכיוון שקבלה לחברות ב-FIFA, הארגון המנהל את הכדורגל העולמי, כרוכה במאבק פוליטי לא קל, ההשתתפות בטורניר האלטרנטיבי בשוודיה הייתה בעבור נבחרות רבות גם הצהרה המופנית לדעת הקהל העולמית. כל נבחרת יכלה להשתמש בטורניר להעלאת ענייניה לתודעה הבינלאומית – הכרה בעצמאות מדינית, אוטונומיה תרבותית או מאבק לזכויות אדם, כל נבחרת וסדר היום שלה.

עם זאת, בעבור שחקני נבחרת אחת היווה הטורניר בשוודיה משהו מוחשי וקיומי יותר. בעבורם היה הטורניר יותר מפסטיבל פולקלור ותרבות, הוא היה הזדמנות לספר לעולם את סיפורם ולזכות לחיים חדשים של ממש. שחקני נבחרת דארפור הגיעו לשוודיה ממחנות פליטים בצ'אד אליהם הם נמלטו מרצח-העם המתקיים בדארפור כבר מעל עשר שנים. בניגוד ליריבים שנגדם הם שיחקו, הם הגיעו ממקום שבו כמעט בלתי אפשרי לשחק כדורגל. חלקם ברחו מכפרים בוערים, אחרים ניצלו ממעשי טבח של מליציות אכזריות, רבים איבדו בני משפחה. למרות כל אלו הצליחו 15 שחקנים, בסיוע ארגון i-ACT האמריקאי, להתגבר על האירועים הקשים בעברם ועל הקשיים הכספיים והדיפלומטיים שבדרך, ולהגיע לטורניר בשוודיה. העובדה שהם הגיעו ממחנות שונים, השתייכו לשבטים שונים, דיברו שפות שונות והתחברו, למרות הכל, לקבוצה אחת העניקה לקבוצה את שמה. "דארפור יונייטד" הם קראו לה.

***

ארגון i-ACT האמריקאי עוסק כבר מ-2005 בסיוע לקורבנות רצח-העם בדארפור, בעיקר באמצעות יצירת קשרים אישיים עם פליטים שברחו מסודאן וקיום מפעליים חינוכיים וחברתיים במחנות הפליטים בצ'אד, שכנתה של סודאן ממערב. הארגון עוסק גם בהעלאת המודעות הבינלאומית למצב בדארפור ובצ'אד באמצעות פרויקטים של תיעוד ופנייה בדרכים שונות לדעת הקהל האמריקאית. גבריאל סטאורינג, מנהל הארגון ואחד ממייסדיו, מספר על תחילתו של פרויקט דארפור יונייטד. "כבר מהביקור הראשון שלנו במחנות בגבול דארפור-צ'אד גילינו את אהבתם של הפליטים לכדורגל ואת הכוח הגדול שיש לספורט הזה ביצירת מציאות שבה הם מפסיקים לרגע להיות פליטים וקורבנות. ברגע שהיה להם כדור ושערים מסומנים באבנים הם חוו שמחה לשם שינוי". כמה שנים אח"כ לקחו אנשי הצוות של i-ACT את העניין כמה צעדים קדימה. "הרעיון הועלה ע"י איאן, אחד מאנשי הצוות שלנו בעת ביקור במחנות בצ'אד. הוא סיפר לנו על הטורניר הבינלאומי שהתקיים בכורדיסטאן העיראקית ב-2012 שבו מיוצגות קבוצות שאינן יכולות להיות חברות ב-FIFA. תחילה זה נראה כמו חלום בלתי אפשרי ואתגר ענק לגרום לקבוצה מהמחנות בצ'אד להשתתף בטורניר שכזה, אבל הצוות שלנו אוהב אתגרים שמטרתם לתת פָּנִים למספרים".

הענקת פנים אנושיות לסטטיסטיקות הקשות ולמספרי הקורבנות בדארפור היא אחת ממטרותיו העיקריות של ארגון i-ACT ופניהם של שחקני דארפור יונייטד הם פניהם של הדור הצעיר במחנות בצ'אד. אחד מהם הוא עבדול חמיד בן ה-26 שמוצאו בכפר קטן באזור גנאינה (Geneina) שבמערב דארפור. "בוקר אחד בקיץ 2003", הוא מספר, "הגיעו לכפר שלי אנשי מילציית הג'ינג'וויד (מיליציות חמושות הפועלות במערב סודאן ומזרח צ'אד הנתמכות ע"י השלטון הסודאני, ד.ס). חלקם הגיעו במכוניות, אחרים היו רכובים על סוסים וגמלים. זה היה בסביבות חמש בבוקר, ואנשי המיליציה, שהיו חמושים ברובים ומטולי RPG, צעקו שיש לגרש את האפריקאים מדארפור והחלו להרוג את התושבים ולשרוף את הכפר. אחרי שהם סיימו הגיעו מסוקים והטילו פצצות על הכפר הבוער. בכפר חיו כ-500 אנשים, רק ארבע משפחות הצליחו לברוח". עבדול חמיד הצליח לברוח עם אמו ואביו והם מצאו מקלט באחד ממחנות הפליטים שהוקמו בצ'אד.

סיפורו של סלאח בן ה-19 דומה. גם הוא זוכר את פשיטת אנשי הג'ינג'וויד על הכפר שלו שבחבל רחד אל-ברדי (Rahad El Berdi) בקיץ 2003. "תחילה הם אספו את בעלי-החיים שלנו", הוא מספר, "הם הרגו את כל מי שהתנגד ואח"כ אנסו את הנשים. בסוף הגיעו המסוקים והטילו פצצות כאשר אנשי הג'ינג'וויד מקיפים את הכפר ויורים בכל מי שמנסה לברוח". סלאח, שהיה אז בן תשע, הצליח לברוח מהכפר ופגש את הוריו ואת אחיותיו כעבור שלושה ימים בכפר סמוך. אחת האחיות נורתה בבטנה ונפטרה מעט אח"כ. במנוסתו ראה סאלח גם את גופותיהם של בני משפחה נוספים כאשר הן מוטלות ברחוב. כמו עבדול חמיד, גם סלאח והוריו ברחו לצ'אד ומצאו בה מקלט.

באותה תקופה הגיע לצ'אד גם איסמעיל, צעיר בן ה-26 מעיד אל-חיר (Ed El Kheir) שבצפון-מערב סודאן. גם הוא נמלט מעירו ב-2003 בעודה בוערת ומותקפת ע"י מיליציית ג'ינג'וויד. הוא חולץ ע"י דודו ודודתו כאשר אמו נשארה מאחור. אחרי שבוע של הליכה ברגל הוא הגיע למחנה הפליטים טולום (Touloum) יחד עם עשרות אלפי פליטים אחרים. "גרנו באוהלים קטנים, ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא שירותים", הוא מספר, "הקצבת המזון שקיבלנו לחודש הספיקה בד"כ לכחמישה ימים והיה מחסור גדול גם בתרופות". אך הרעב והמחלות לא היו הבעיות היחידות. איסמעיל מספר על התעמרות מצד השלטונות בצ'אד, על נשים הנאנסות כשהן יוצאות מן המחנה ועל מערכת חינוך לא מספקת. "אלו חיים עצובים מאוד", הוא אומר, "חיים של חוסר מעש, ללא תקווה".

"בהתחלה המצב במחנה היה סביר", מוסיף עבדול חמיד שמצא מקלט במחנה פרחנה (Farchana), "ארגוני סיוע דאגו למזון ותרופות והמצב היה בטוח יחסית. אבל כיום ממשלת צ'אד השתלטה על המחנות, התרופות הטובות נלקחות ע"י השלטונות ויש מחסור במזון ובעיה רצינית של מים". עבדול חמיד מספר שהוא היה עד למעשי אונס של נשים שיצאו לאסוף עץ לבישול ולחטיפות של צעירים ככל הנראה על מנת לגייסם ללחימה. אחת החטיפות להן הוא היה עד הייתה טראומטית במיוחד בעבורו. "אח שלי נחטף מתוך האוהל שלנו באפריל השנה", הוא מספר, "כעבור כמה ימים הביאו לנו את בגדיו מוכתמים בדם והודיעו לנו שהוא נהרג".

***

רצח העם שמבוצע ע"י הממשל הסודני בחבל דארפור שבמערב המדינה החל ב-2003 עם התפרצותה של מלחמת אזרחים באזור. זוהי אחת ממלחמות אזרחים רבות שהתפרצו בסודאן כתוצאה ממאבקים על רקע אתני ופוליטי ומאבק על משאבים, מחצבים וקרקעות. במסגרת המאבק בדארפור משתמש שלטונו של הדיקטטור עומר אל-באשיר, השולט במדינה מאז 1989, בשיטות שונות של אלימות ישירה ועקיפה כלפי האוכלוסייה האזרחית. במהלך השנים האלו כוחות צבא, בסיוע אנשי המיליציות הערביות החמושות המכונות ג'ינגוויד, התקיפו את תושבי דארפור באמצעות הפצצות מהאוויר, פשיטות אכזריות מן הקרקע, שריפת כפרים, ביזה, אונס מאורגן של נשים, הוצאות להורג, הרעלת בורות מים ועוד. מעבר לכך מתקיימת מערכת נרחבת של גירוש, עקירה, השתלטות על אדמות ושינוי המבנה הדמוגרפי של האזור, כאשר המצב במחנות העקורים שהוקמו בדארפור ובצ'אד הולך ומדרדר – ישנו מחסור חמור במים, מזון ותרופות והעקורים סובלים גם מהתנכלויות אלימות, חטיפות ומעשי אונס.

למרות שהמתרחש בסודאן ידוע בעולם כבר שנים רבות, הקהילה הבינלאומית נמנעת מאכיפת החוק הבינלאומי על סודאן ומהתערבות ברורה ותקיפה להצלת תושבי דארפור. מדינות וחברות שונות מפרות את אמברגו הנשק שהוטל על האזור ומקיימות יחסים כלכליים עם ממשלת חרטום. כוחות חמושים בינלאומיים מגנים על מקורות הנפט שבאזור אך לא על האוכלוסייה המקומית וכוחות הסיוע הבינלאומיים שנשלחו לסודאן לא מצליחים להתמודד עם המצב בשטח. הם סובלים מחוסר באמצעים להגן על אנשיהם ועל ניצולי רצח-העם, ובלחץ הממשלה הסודנית הם אינם מעבירים מידע מדויק על ממדי התמותה במחנות העקורים. כוח המשימה של האו"ם והאיחוד האפריקאי שהוקם ב-2007 איננו אפקטיבי ויש אפילו הטוענים שהוא הפך לחלק מהבעיה וע"פ רוב ההערכות בין כ-300,000 לכחצי מיליון מתושבי דארפור נהרגו עד כה ובין שניים לשלושה מיליון תושבים נעקרו מבתיהם.

על רקע מציאות קשה זו של אלימות, מחסור ואובדן לא קל למצוא נחמה או פתח לתקווה. אך צוותו של גבריאל סטאורינג ניסה ומנסה עדיין לסייע לצעירים כמו עבדל חמיד, סאלח ואיסמעיל. "יום אחד הם שלחו מסר למחנה שלי", מספר איסמעיל, "הם ביקשו שנשלח את חמשת שחקני הכדורגל הטובים ביותר במחנה שלנו למחנה ג'בל (Djabal). כך הגענו, כ-60 שחקנים מ-12 המחנות שבצ'אד ונפגשנו במבנה ביה"ס שבמחנה. קודם כל הצגנו את עצמנו ואח"כ אנשי i-ACT סיפרו לנו בהתרגשות על הטורניר בשוודיה. ביום שלמחרת התחילו האימונים שבסופם היו אמורים להיבחר 15 השחקנים הטובים ביותר".

"במחנה הפליטים ג'בל יש מגרש עפר, ללא קווים ועם שערים מברזל", מספר סטאורינג, "לרבים מהשחקנים לא היו נעליים, הם היו רגילים לשחק יחפים עם כדורים מתוצרת בית עשויים בד ופלסטיק". הצוות של סטאורינג כלל גם את המאמנת מארגו בייקר שהייתה אחראית על האימונים והמיונים. בתום כחודש נשלחו 45 שחקנים חזרה למחנותיהם ו-15 הנבחרים החלו את מסעם הארוך לסקנדינביה.

"הייתי היחיד שנבחר מהמחנה שלי", מספר איסמעיל, "אחרי המיונים לקחו אותנו לנג'מנה, עיר הבירה של צ'אד, שם קיבלנו את המסמכים הנדרשים לנסיעה וגם תיקים ומדי כדורגל. שהינו בבית-מלון כארבעה ימים במהלכם הספקתי גם להתקשר ולהיפרד מהמשפחה. אמרתי להם שאני נוסע ושאני בר-מזל שקיבלתי את ההזדמנות הזו". מבחינה לוגיסטית זה לא היה מסע פשוט. תחילה צריך היה לעבור את הבירוקרטיה של השגת מסמכים ואישורים של ממשלת צ'אד. אח"כ צריך היה להשיג ויזות לשוודיה דרך שגרירות צרפת בצ'אד ולקנות כרטיסי טיסה. בגלל תהליכי המיון של הנבחרת והנהלים של הרשויות "הכל נעשה ברגע האחרון ובלחץ גדול" כדבריו של גבריאל סטאורינג. בסופו של דבר הצליח המאמץ הדיפלומטי ושחקני דארפור יונייטד החלו את מסעם מאחת המדינות העניות והמסוכנות בעולם צפונה אל שוודיה, אחת המדינות העשירות והשלוות בעולם.

***

"הנחיתה בשוודיה הייתה מוזרה", מספר איסמעיל, "קודם כל כי השמש כמעט לא שקעה (באוסטרסונד יש ביוני כעשרים שעות אור ביממה, ד.ס). חוץ מזה האנשים היו מאוד נחמדים אלינו, שלא כמו בצ'אד, התייחסו אלינו כאל בני-אדם". "זה היה מסע מדהים אבל גם מאתגר", מוסיף גבריאל סטאורינג, "הנוף השוודי היה משהו שהשחקנים מעולם לא חוו קודם. הדרך מסטוקהולם, שבה נחתנו, לאוסטרסונד מלאה ביערות מדהימים, בנהרות ובאגמים. למרות שהשחקנים היו עייפים מאוד הם לא יכולים היו להפסיק להסתכל מהחלונות".

ביום שלמחרת הנחיתה שיחקו שחקני דארפור יונייטד את משחקם הראשון. זה היה משחק נגד נבחרת פאדניה, נבחרת המייצגת בדלנים מחבל ארץ בצפון איטליה. דארפור יונייטד הפסידה 20:0. "הכל היה שונה", מספר סלאח, "בצ'אד שיחקנו יחפים במגרש חול וכשהגענו לשוודיה הכל היה אחרת. מצד אחד התמודדנו עם שחקנים אמיתיים על מגרש דשא, עם נעליים ומדי כדורגל. מצד שני, לא התאמנו מספיק, לא היינו מאורגנים כמו שצריך, לא הייתה לנו תכנית משחק והיינו חלשים מבחינה גופנית. אחרי שלושים דקות משחק לא הייתי מסוגל להבקיע גם אם הייתי עומד לבדי מול שער ריק".

בגלל הבדלי הרמות הגדולים בין שחקני דארפור יונייטד לבין שחקני שאר הנבחרות התוצאות על המגרש היו לא מרשימות בלשון המעטה. הם ספגו 61 שערים בארבעה משחקים ולא הבקיעו אפילו פעם אחת. אבל למרות התוצאות הלא מחמיאות איסמעיל חש מרוצה. "מבחינתי ניצחנו", הוא אומר, "באנו מהמחנות. חלקנו איבדנו בני משפחה רבים, וכשהגענו לשוודיה יכולנו לשכוח לרגע מהעצב הזה. זה היה ניצחון גדול בשבילנו". "אני גאה במה שעשינו", מוסיף סלאח, "אמנם לא היינו כוחות שווים אבל בכל זאת עשינו את כל הדרך ממגרשי החול של אפריקה ועד להתמודדות אמיתית מול שחקנים מקצוענים מאירופה".

אך המשחקים היו רק חלק מהמפגש עם אירופה. "חברים רבים מהקהילה הדארפורית בשוודיה הופיעו כבר באימון הראשון, הם תמכו בשחקנים והתייחסו אליהם כאל ידוענים", מספר גבריאל סטאורינג, "התקשורת הבינלאומית התעניינה בשחקנים שיכלו לספר את סיפורם ולדבר על דארפור ומה שעובר על משפחותיהם במחנות הפליטים". "התייחסו אלינו מאוד יפה כאן", מוסיף סאלח, "הרגשנו שאנחנו מפורסמים וקיבלנו תנאים שלא היו לי בחיים – בתי-מלון, ארוחות מסודרות ותשומת לב. אבל התגעגעתי מאוד וחשבתי הרבה על המשפחה שלי. לפעמים, כשאכלנו בבופה וחמישה אנשים אכלו כמות שהייתה מספיקה לכפר שלם, היה קשה לי לאכול".

אך למרות הקושי וההפסדים הטורניר סוכם בהצלחה. "דארפור יונייטד נתנה לשחקנים תחושה של זהות משותפת ומשהו חיובי להתאגד סביבו", אומר גבריאל סטאורינג, "והכדורגל פשוט מעניק שמחה. קשה להעריך כמה זה משמעותי בעבור אדם צעיר לייצג את העם שלו ולעשות את זה ע"י משחק שאותו הוא אוהב מאז שהוא זוכר את עצמו. קשה גם למדוד כמה זה משמעותי בעבור ילדים, ילדות, גברים ונשים לעודד קבוצה משלהם. דארפור יונייטד נתנה להם תקווה". מעבר לכל אלו יש לפרויקט ע"פ סטאורינג גם אספקט פוליטי. "בעולם שבו כל החדשות מדארפור הן שליליות, דארפור יונייטד הפכה למשהו חיובי ומעורר תקווה שמשך תשומת לב למשבר ולאנשים בחבל הארץ הנשכח הזה".

***

בעבור רוב שחקני דארפור יונייטד הטורניר בשוודיה היווה רק את תחילתה של דרך חדשה. שישה מהם נמלטו לנורבגיה תוך כדי המשחקים וביקשו בה מקלט. כעבור זמן מה חמישה מהם הועברו חזרה לשוודיה והצטרפו לשבעה שחקנים נוספים שביקשו מקלט בשוודיה בסוף הטורניר. למעשה במשחק האחרון בטורניר שיחקו בדארפור יונייטד רק תשעה שחקנים כאשר אחד מהם היה המתרגם. למרות הלחץ של ארגוני הפליטים של צ'אד ושל האו"ם רק שניים מחברי המשלחת חזרו לצ'אד בתום הטורניר. "אנחנו לא תמכנו וגם לא התנגדנו להחלטת השחקנים", אומר גבריאל סטאורינג למרות שייתכן ופעילות ארגון i-ACT תפגע כתוצאה מאי חזרתם של השחקנים, "מבחינתנו הפליטים אינם אסירים ואין להם זכויות שונות מכל אדם אחר. אלו שנשארו עשו את זה בדרך הנכונה. הם ביקשו מקלט בצינורות הרשמיים וככל הידוע לנו הם עוברים דרך התהליך הרשמי והמקובל".

וההליך המקובל בשוודיה הוא נוח למדי בהשוואה למדינות אחרות. "התייחסו אלינו יפה במשרד ההגירה", מספר איסמעיל על המפגש הראשון שלו עם הרשויות בעיר יבלה (Gävle) שם הגיש את בקשת המקלט, "בדקו את המסמכים שלנו, נתנו לנו חדר לשבוע, ראיינו אותנו והעמידו לרשותנו ייצוג משפטי ומתורגמן. אח"כ פיזרו אותנו במקומות שונים למשך הזמן שבו דנים בבקשתנו. אני ועוד שניים נמצאים כרגע בסודרהמן (Söderhamn) וממתינים להמשך הדיון בעניינינו". איסמעיל מכנה את המקום שבו הוא שוהה עם שני חברים נוספים מהקבוצה כ"מחנה פליטים חמישה כוכבים". התנאים טובים, הם החלו ללמוד שוודית והם מעבירים את הזמן, איך לא, במשחקי כדורגל. הם אפילו השתתפו במרתון מקומי והשיגו תוצאות מצוינות.

כיום נידונות בקשות המקלט של שחקני דארפור יונייטד ע"י הרשויות בשוודיה. הם, מצדם, מתחילים לרקום תכניות לחייהם החדשים אבל הם לא שוכחים את אלו שנשארו מאחור. עבדול חמיד רוצה ללמוד באוניברסיטה ובעתיד אולי לחזור לסודאן ולהיכנס לפוליטיקה. "אני מקווה שהעולם יתערב, שיהיה שלום בסודאן ושהחיים יחזרו להיות כמו שהם היו פעם", הוא אומר ומוסיף בחיוך, "אולי אז אהיה שר החינוך של סודאן".

סלאח חולם להיות שחקן כדורגל מקצועי. "עכשיו יש לי כוח", הוא אומר, "אני צריך מאמן טוב שייתן לי את הכלים ויום אחד אני מקווה לנצח את ברצלונה ואינשאללה אפילו להשתתף במונדיאל האמיתי".

***

ובינתיים במחנות שבצ'אד ממשיכים אנשי i-ACT להשתמש בכדורגל ככלי לשיקום, חינוך ושינוי חברתי. כבר כמעט שנה שכאלף ילדים וילדות במחנה ג'בל משחקים במסגרת אקדמיית כדורגל שהארגון הקים והכשיר את המאמנים והמאמנות שלו, כולם תושבי המחנה. עד 2016 מתכננים ב-i-ACT להקים אקדמיות כאלו בכל 12 המחנות בצ'אד. בכל אקדמיה, הם אומרים, יתאמנו כאלפיים ילדים ובני נוער. ע"פ הארגון משחק הוא אמצעי טיפולי, כלי חינוכי וגם זכות אדם בסיסית והאקדמיות הן כלי מצוין להשגת מטרות אלו.

אך יש גם הקשר רחב ועגום יותר. "יש מעל 300,000 פליטים מדארפור במחנות בגבול צ'אד-סודאן", אומר גבריאל סטאורינג, "האלימות בדארפור ממשיכה ואפילו מתגברת, כך שזרם העקורים ימשיך. חלק מהאנשים יצליחו לעבור את הגבול אבל אחרים יישארו בדארפור. המצב במחנות מדרדר, הקצאת המזון קוצצה ביותר מחצי והמשפחות סובלות מחוסר ביטחון תזונתי קיצוני. לאלו יש להוסיף קיצוצים גם בחינוך, בתרופות ובשירותי בריאות".

וכך, למרות שהמצב בדארפור ובמחנות בצ'אד מחמיר, דומה שהעולם הפסיק להתעניין. "הקהילה הבינלאומית שכחה את דארפור", אומר איסמעיל, "המצב שם ובמחנות בצ'אד הולך ונהיה גרוע יותר. הממשלות בצ'אד ובסודאן מקשות על החיים במחנות הפליטים וישנם דיווחים על מעשי רצח וחטיפות של ילדים וגיוסם ללחימה. למרות כל אלו לא שומעים בעולם על המצב בדארפור ובצ'אד ועניינו של עומר אל-בשיר (נשיא סודאן המואשם בפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה) מתמסמס בבית-הדין הפלילי הבינלאומי (ICC)". ע"פ איסמעיל המשמעות של שתיקת העולם היא ברורה. "זהו אור ירוק לשלטונות להמשיך במעשיהם", הוא אומר, "ולכן חובתי היא להזכיר ולספר".

***

בשבועות האחרונים מתקיים מעל דפי עיתון הארץ דיון בנושא מרד גטו וורשה. היום, יום השואה הבינ"ל, מעניין לשאול מי הם אלו המפקפקים בקיומו של המרד ומדוע הם עושים זאת.

פורסם בהארץ:  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2227941

מעט מאוד נשאר מהציונות הסוציאליסטית-הומניסטית בישראל של המאה ה-21. מדינת הרווחה הופרטה וחוסלה, התנועה הקיבוצית הותקפה מבחוץ ופורקה מבפנים ותהליך השלום דועך כבר כשני עשורים. אבירי השוק החופשי מצד אחד והלאומנים והפשיסטים מן הצד השני לא השאירו הרבה מהחלום להקים בישראל חברה המבוססת על סולידריות, שוויון ושלום. וכעת, כאשר נותר כה מעט מהיצירות החברתיות הגדולות של המאה הקודמת, יש מטרה חדשה על הכוונת – ההיסטוריה. במאמרים ובתגובות שהופיעו לאחרונה, בין השאר מעל דפים אלו, מספרים לנו פובליציסטים, אקדמאים ופוליטיקאים כי הוטעינו כל השנים האלו, כי נפלנו קרבן למזימה ערמומית. מרד גטו-וורשה, הם אומרים, מעולם לא היה. או לכל הפחות, לא היה מה שחשבתם.
כשלעצמי, לפני פריצתה של ההיסטוריוגרפיה החדשה הזו, חשבתי בתמימותי כי המרד בגטו-וורשה היה רגע מכונן בהיסטוריה, מרד עממי של צעירים יהודיים, מונעים ע"י תודעה היסטורית מפותחת ועולם ערכי עמוק. מרד בודד המונע לא מנקמה או מסיכויי הצלה אלא מהרצון לכתוב שלוש שורות בהיסטוריה, כפי שאמר דולק ליבסקינד, איש תנועת עקיבא בקראקוב. שלוש שורות של התנגדות לרצחנות ולשנאה, של ערבות הדדית, שלא לומר אהבה, שורות שנכתבו בתוך ספר ארוך של דיכוי והשמדה, נחלתם של היהודים בתקופה אפלה זו.
אך כעת הם מספרים לנו שלא היה מרד. ושגם אם היה, זניח היה. ואם לא זניח היה, אזי היה זה מרד חסר אחריות ולא מרד של גבורה. וגם אם מרד של גבורה היה, הייתה הגבורה של הרוויזיוניסטים, לא של הסוציאליסטים. בניגוד להיסטוריונים הישנים, אותם עסקנים מפא"יניקים מושחתים ואפלים, נושאי האמת החדשים הם נקיים, כך הם טוענים, שקר אין בליבותיהם ואינטרס אין בכליהם. וכך, אחרי הקיבוץ, ההסתדרות ומדינת-הרווחה יש מי שינפץ בעבורנו גם את מיתוס מרד גטו-וורשה.
שלא כמו חלק מהכותבים בנושא זה לא הייתי שם בזמן אמת. נולדתי שלושים שנה אחרי. בנוסף אינני היסטוריון מקצועי. עם זאת, הייתי בוורשה פעמים רבות כמדריך מסעות בני-נוער לפולין, וכרבים אחרים, אני מתעניין בנושא, לומד אותו ובוודאי שאינני מתנגד למחקר היסטורי או למחשבה ביקורתית עליו. ובכל זאת, אני שואל את עצמי, מה פשר ההתקפה הנוכחית על מרד גטו-וורשה? מדוע כה דחוף להטיל בו ספק? מי מעוניין להכתימו?
התשובה נעוצה במקורות המרד, לא בוויכוח על מספר המורדים המדויק או מספר הגרמנים שנהרגו. ציטוטים של הגנרל שטרופ וחידוד הגדרתו של מוסד הבונקר בגטו לא ישנו את העובדה שהמניע המרכזי למרד היה חינוכי. למורדים לא היה סיכוי לנצח והם ידעו זאת, לא היו להם תוכניות פוליטיות ליום שאחרי והם וודאי לא היו אדישים לגורל המוני היהודים בגטו. להיפך, הם נותרו האחרונים על החומה שלקחו אחריות. אך לאחר שמאות אלפים נשלחו אל מותם בטרבלינקה ושגורלם של השאר נחתם, הם החליטו למרוד כזעקה לדורות הבאים, כקריאה האומרת שתמיד ניתן להתנגד לרוע ושלא הכוח לבדו עושה היסטוריה. "לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה", אמר יצחק (אנטק) צוקרמן, סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם, על חשיבותו של המרד, "אם יש בית-ספר ללימוד רוח-האדם, הרי שם זה צריך להיות מקצוע ראשי".
בין השאר יעידו על גישה זו מעשיהם של מנהיגי המרד אחרי המלחמה. אלו מהם ששרדו לא תפסו תפקידים בהנהגת המדינה, לא התעשרו ולא רדפו פרסום. במקום זאת הם בחרו להמשיך את מפעלם ההיסטורי. מארק אדלמן, איש הבונד, היה לרופא ופעיל פוליטי בפולין, צביה לובטקין ויצחק צוקרמן מתנועת דרור הקדישו את חייהם להקמת קיבוץ לוחמי-הגטאות והמוזיאון והמרכז החינוכי שלצידו. אלו אינן בחירות מקריות. הצלת חיי-אדם מתוך הבנת קדושתם, ניסיון להקמת חברת מופת וחינוך המוקדש ללימוד ההיסטוריה ולמניעת חזרתה, זה כל מה שהם רצו.
וזוהי הסיבה שכעת קמים על זיכרון המרד לכלותו. מטילי הספק יודעים היטב כי אם ניתן היה למרוד בגיהינום של וורשה הנאצית בשם אידיאלים כמו צדק ושוויון, כנראה שהאפשרות למרוד בסדר הקיים ולבחור בטוב קיימת תמיד. הם יודעים גם שאומה זקוקה לסמלים ולמקורות השראה. אם דמויות המופת שלה יהיו חברי תנועות-הנוער מוורשה של שנות הארבעים, אלו שבלב המאפליה הנאצית קיימו סמינרים ומפעלים של עזרה הדדית, שדיברו על מוסר יהודי ואוניברסלי ובשמו אחזו בנשק, יהיה קשה יותר להמשיך לקיים במדינה שהוקמה בעקבות השואה חברה של ניצול כלכלי ואי-שוויון חברתי, חברה של עוני ואלימות שחיה על חרבה ומתעלמת מסבלם של אחרים. מורדי גטו-וורשה הסוציאליסטים וההומניסטים לימדו אותנו שתגובת הנגד ההולמת לשואה איננה ישראל של בעלי-הון וגנרלים הששים לקרב, אלא ישראל שוחרת שלום ובעלת שאיפות אוטופיסטיות.
אמור לי מי הם גיבוריך ואומר לך מי אתה. אם אדלמן, לובטקין וצוקרמן היו היום גיבוריה של החברה הישראלית הייתה זו עוסקת במימוש חזונם ולא מופקרת לביב-השופכין של הרלטיביזם המוסרי והדרוויניזם החברתי. היא לא הייתה נתונה לחסדיהם של הבריונים, האופורטוניסטים והפונדמנטליסטים, רודפי הבצע, מציתי המסגדים ורודפי הזרים.
בשבוע שעבר הלכה לעולמה חווקה פולמן רבן, חניכת תנועת דרור, קשרית ולוחמת בימי השואה וממקימות קיבוץ לוחמי-הגטאות ואשת חינוך אחרי המלחמה. הייתה לי זכות גדולה להכיר את חווקה, לסייר איתה בוורשה ולשמוע, יחד עם בני-נוער רבים, את סיפור חייה. חווקה הייתה אישה חכמה ומיוחדת שראתה את כל הרוע שבעולם ונותרה טובה למרות הכל, אישה ששרדה את אושוויץ, לחמה בנאצים ולא הפסיקה במסגרת פעילותה בבית לוחמי-הגטאות, להילחם למען אהבת האדם, זכויותיו וכבודו.
"המשיכו במרד, מרד אחר, עכשווי, נגד כל רוע, גם זה שפגע בארצנו האהובה והיחידה. מרדו בגזענות ובאלימות ושנאת האחר. בחוסר השוויון, בפערים, בעוני, ברדיפת הבצע ובחמדנות". כך אמרה חווקה לבני-נוער בעצרת זיכרון בשנה שעברה והוסיפה, "הדור שלי חלם על שלום, אני כל כך רוצה להספיק לזכות בו. יש לכם כוח לעזור. כל תקוותי בכם". נותר לקוות כי בזמן שימשיכו ההיסטוריונים להתווכח והפוליטיקאים להתנצח לא יתייאשו העושים למען השלום והצדק בארץ הזאת ושתחזקנה ידיהם של ממשיכי דרכה של חווקה פולמן רבן.

איברהים טולטל מכלא לכלא, דניאל הוכר כקורבן סחר אך לא כפליט וסאלם שעונתה בסיני שבתה רעב. רק כשעזבו את ישראל לשבדיה זכו למקלט.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2225456

בקור של מינוס חמש מעלות במרכז אחת השדרות היוקרתיות בסטוקהולם התכנסו ביום רביעי כשלושים מפגינים מחוץ לשגרירות ישראל בשוודיה במסגרת הפגנת הזדהות עם מבקשי המקלט מאפריקה בישראל. ההפגנה התקיימה במקביל להפגנות בערים אחרות בעולם, ביניהן לונדון, ברלין, פריז, רומא, ניו-יורק ולוס-אנג'לס, והיא נועדה לתת הד בינלאומי למחאת מבקשי המקלט בישראל.

"ישראל חייבת לבטל את התיקון לחוק ההסתננות, להפסיק לאסור מבקשי מקלט ולשחרר את אלו השוהים בכלא", אמרה בהפגנה אחת ממארגנותיה, מרון אסטפנוס, פעילה חברתית שוודית-אריתראית, "עליה להתחיל לכבד את זכויות הפליטים, להעניק להם זכויות חברתיות ושירותי רווחה, לבדוק בקשות מקלט בצורה הוגנת ושקופה ולעמוד במחויבויותיה הבינלאומיות". אסטפנוס, הנמצאת בקשר עם מבקשי מקלט בישראל, אומרת שפוליטיקאים ישראלים חייבים להתחיל להקשיב למבקשי המקלט ולהפסיק להפיץ שנאה נגד בני-אדם שנמלטו מדיקטטורות ומרצח-עם.

המשתתפים בהפגנה בסטוקהולם חושפים את עולמם של מבקשי המקלט אשר מגיעים לישראל מאפריקה אך מסעם אינו מסתיים בה אלא נמשך לאירופה. אחד מהם הוא איברהים, פליט בן 33 מדארפור ששהה כחמש וחצי שנים בישראל וחי כיום בסטוקהולם.

מסעו של איברהים התחיל כאשר הכפר שלו בדארפור נשרף ע"י הצבא הסודאני ומיליציות הג'נג'וויד ב-2004. משפחתו פוזרה בסודאן והוא נאסר וישב בכלא בחרטום בחשד שהוא שייך למורדים הדארפורים. לאחר שעונה בכלא, הוא נמלט למצרים, שם שהה כשנה ועזר לפליטים אחרים מדארפור. עם אחת מהן הוא גם התחתן. במסגרת מחאה על היחס לו זוכים הפליטים במצרים מול משרדי האו"ם בקהיר הותקפו המפגינים ע"י אלפי שוטרים שירו עליהם תחמושת חיה.

"לאחר שהשפריצו עלינו מים, קיבלתי מאחד השוטרים מכה בשוקר חשמלי והתעלפתי", הוא מספר, "כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באוטובוס ודרך החלון ראיתי את אשתי שוכבת על הקרקע כאשר אנשים דורכים עליה". איברהים ניסה לשווא לרדת מהאוטובוס ונלקח לכלא שם חזרו האיומים והמכות. כששוחרר הוא גילה ש-28 אנשים נהרגו בהפגנה. אשתו הייתה אחת מהם. היא הייתה בחודש השני להריונה.

בהמשך הופעלו על איברהים לחצים קשים לעזוב את מצרים והוא נאלץ להימלט שוב. "בזמן שנמלטתי מקהיר נזכרתי בסורה מהקוראן על בריחת בני-ישראל ממצרים והבנתי שהסיפור שלהם דומה לסיפור שלי", הוא מספר, "נזכרתי ששמעתי שהיהודים מכבדים זרים כי הם זוכרים שהם היו זרים במצרים. החלטתי לברוח לישראל. לא היה לי מה להפסיד, איבדתי משפחה בסודאן ובמצרים והייתי חייב לקחת סיכון".

לאחר מסע רב-תלאות במדבר הגיעו איברהים וחבר נוסף שמצא במדבר לגבול, הם פרצו אותו, נעצרו ע"י כוח מג"ב ונלקחו למחנה צבאי שם טופלו בכבוד במשך יומיים. אח"כ השתנה המצב, הם נלקחו למעצר, נכפתו באזיקים, נחקרו במשך ימים וטולטלו מכלא לכלא. בסה"כ שהה איברהים חמש וחצי שנים בישראל, מתוכם שנה וחצי בכלא, ללא משפט, ללא כתב-אישום, ללא הזדמנות להגיש בקשה להכרה במעמדו כפליט. "זה היה מאסר בסמכות שר הביטחון שהחוק מאפשר לו לכלוא אנשים במקרה של סכנה לביטחון המדינה ולשלום הציבור", מספר איברהים.

בסופו של דבר שוחררו איברהים וכמה מאות אסירים נוספים על תנאי בעזרת ארגוני זכויות-אדם והאו"ם. "עבדתי בחקלאות במושב אליכין, מאוחר יותר עברתי לת"א וניסיתי לסייע לפליטים אחרים, למדתי עברית והתקבלתי למכללת ר"ג ללימודי משפטים".

בישראל הכיר איברהים את אשתו, נטע בר, גם היא בין מארגנות ההפגנה בסטוקהולם. בר הכירה את איברהים כאשר התנדבה לעבוד עם קבוצת סודנים ששוחררו מהכלא בתקופה שבה היא נדדה בין ישראל לבין לימודי הדוקטורט שלה בשוודיה ומחקר שערכה במזרח אפריקה. בביקורים בארץ התחזק הקשר והם הקימו משפחה. ב-2010 נולד בנם, אדם, ובני הזוג החליטו להתמקם בשוודיה שנתיים מאוחר יותר כשהיחס כלפי מבקשי המקלט החמיר. "לא רציתי שהמשפחה שלנו תפוצל בגלל מאסר, גירוש או פשע שנאה כלפי בעלי", מספרת נטע, "ולא רציתי שאדם יחווה גזענות". נטע ואיברהים קשורים עדיין לקהילת מבקשי המקלט בישראל. "אנחנו עוקבים אחרי חברינו בארץ", אומרת נטע, "איברהים מקבל טלפונים כל יום והלב שלנו איתם. חברי הקהילות הסודניות והאריתראיות בשוודיה שומעים על המאבק בישראל, רואים שהאחים שלהם סובלים בארץ ורוצים לעשות משהו. כששמענו על יום הסולידריות הבינלאומית עם מבקשי המקלט שמחנו לארגן את ההפגנה כאן בסטוקהולם".

פליט נוסף שעבר בישראל, שהה בה כשנה וחצי ונמצא כעת בשוודיה הוא דניאל, צעיר בן 25 מאריתריאה המספר את סיפורו באנגלית ובעברית. "ברחתי מאריתריאה בגלל החוסר בזכויות-אדם, בגלל הדיקטטורה ובגלל הרדיפה ע"י השלטונות", הוא מספר, "גויסתי לצבא האריתראי, ישבתי בכלא ולבסוף הצלחתי לברוח. לרוע המזל נחטפתי כאשר הייתי בסודאן. מסודאן נלקחתי לסיני שם עינו אותי הבדווים במשך שלושה חודשים, תוך כדי דרישת כופר ממשפחתי באריתריאה". דניאל היה חלק מקבוצה של 17 חטופים. "החוטפים אנסו את הנשים ולא ריחמו גם על ילדים", הוא מספר, "הם היכו אותם בזמן שהם התקשרו למשפחות על מנת לדרוש כופר כדי שהמשפחות ישמעו את הצרחות וישלמו מהר יותר".

"מעולם לא התכוונתי להגיע לישראל", ממשיך דניאל, "נזרקתי ע"י החוטפים בגבול הישראלי לאחר שמשפחתי שילמה עשרות אלפי דולרים והחיילים לקחו אותי לבי"ח". לאחר שחרורו שהה דניאל במשך חודשיים במתקן סהרונים, הוא שוחרר כשהוכר כקרבן סחר בבני-אדם אך לא קיבל מעמד פליט או אמצעים להיקלט בחברה. כעבור שנה הוא הוזמן להעיד בפני הפרלמנט האירופי על הסחר בבני-אדם בסיני וניצל את ההזדמנות לא לחזור לישראל אלא לבקש מעמד בשוודיה. "זו אחת המדינות היחידות שמבינות את מה שמתרחש בסיני ועוזרות לקורבנות", אומר דניאל. כיום נידונה בקשתו למקלט בשוודיה, הוא קיבל מגורים ומענק כספי והוא מצפה לעתיד טוב יותר. למרות שלא נקלט בישראל יש לו מילים טובות לומר על ישראלים רבים שפגש. "אנשים בישראל הם קורבנות של פרופגנדה של הממשלה ודיסאינפורמציה של התקשורת", הוא אומר, "הם שומעים שבאנו לעשות בעיות ולאיים על האופי היהודי של המדינה, אבל כשהם פוגשים אותנו הם בהלם. אנשים שפגשנו על בסיס אישי היו טובים אלינו".

פילמון, צעיר אריתראי נוסף שנחטף ועונה בסיני מספר: "כשנחטפנו היינו קשורים כל הזמן וראינו איך החוטפים יורים באנשים והורגים אותם. במהלך השבי היכו אותי וקשרו אותי מהתקרה לשלושה ימים עד שהפסיקה זרימת הדם לידיים שלי וכך איבדתי את רוב אצבעותיי". כמו דניאל, הושלך גם פילמון ליד הגבול הישראלי ובשלב ראשון קיבל מחסה, מזון ומקום במרכז לקורבנות סחר בפ"ת, על כך הוא אסיר תודה. עם זאת, הוא אומר, הוא לא קיבל הכרה כפליט או עזרה להיקלט בארץ ובשלב מסוים כבר לא היה לו מעמד חוקי בישראל. כך הגיע גם הוא לשוודיה בה נידונה כעת בקשתו למקלט.

דניאל ופילמון לא לבד. לפני מספר שבועות הועברו 54 נשים וילד אחד, רובם קרבנות אונס, עינויים וסחר בבני-אדם, מישראל לשוודיה ביוזמת נציבות האו"ם לפליטים ובתיאום עם ממשלת שוודיה. הנשים לא שוהות כיום בסטוקהולם ולכן לא הגיעו להפגנת ההזדהות אך מרון אסטפנוס מספרת את סיפורה של סאלם (שם בדוי) בת ה-27 מאריתריאה.

סאלם שירתה בצבא האריתראי כשמונה שנים עד שהחליטה לעזוב את המדינה. כשהגיעה, יחד עם חברתה הטובה, לסודאן הן נמכרו, יחד עם תשעה אריתראים נוספים, ע"י חיילים סודנים לאנשי שבט רשאידה. אחרי 13 ימים הם הגיעו לסיני, שם הן נאנסו ונדרשו לשלם 3,500 דולר ככופר. הן נאלצו לישון בעמידה, הן נכוו ע"י החוטפים וסבלו התעללויות נוספות. כאשר משפחתה שילמה את הכופר החוטפים לא שיחררו אותה אלא דרשו 40,000 דולר נוספים. באותו זמן נמשכו העינויים ומעשי האונס וחברתה הטובה של סאלם מתה כאשר היא נתלתה מהתקרה. כעבור כשבעה חודשים סכום הכופר הופחת, משפחתה שילמה והיא שוחררה ליד הגבול הישראלי.

למרות שהיא הייתה קורבן לסחר, אונס ועינויים היא נלקחה למתקן סהרונים. היא וחברותיה שבתו רעב במתקן ולטענתה הן נאסרו בתא תת-קרקעי כעונש על כך. היא שוחררה מסהרונים כעבור שנה ושבעה חודשים ותודות להתערבות האו"ם ונדיבותה של ממשלת שוודיה היא החלה חיים חדשים – יש לה דירה משלה, היא לומדת והיא נהנית משירותי הבריאות, החינוך והרווחה של מדינת הרווחה השוודית.

וכך עם הגעתם של איברהים, דניאל, פילמון וסאלם לשוודיה, השתנה היחס אליהם באופן דרמטי. למרות ששוודיה איננה גובלת במדינות מהן מגיעים מבקשי מקלט, רבים מגיעים אליה בכל זאת (בשוודיה חיים כ-9.6 מיליון תושבים ולמרות המרחק מגיעים אליה הרבה יותר מבקשי מקלט מאשר לישראל). ע"פ נתוני סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR) היו בשוודיה בסוף 2012 מעל 92,000 פליטים וכ-17,000 מבקשי מקלט והמספרים עולים בהתמדה בעיקר בעקבות המשך מלחמת האזרחים בסוריה. ממשלת שוודיה הודיעה בסוף שנה שעברה, בצעד חסר תקדים, שמבקשי מקלט מסוריה זכאים לתושבות קבע במדינה והפכה עקב כך ליעד האטרקטיבי ביותר עבורם. הם מגיעים אליה באלפיהם בדרכים ארוכות, מסוכנות וקשות ורשות ההגירה הממלכתית מעריכה שמספרם יגיע ב-2014 לכ-60,000.

בהקשר זה חשוב לציין ששוודיה איננה מתירה למבקשי מקלט להתיישב בשטחה ללא הגבלה. כמו במדינות אחרות יש מכסות עליהן מחליטה הממשלה ויש תהליכים מוסדרים להגשת בקשה להגנה. השוודים אינם נדיבים ללא גבול – יש בקשות שמסורבות ובתנאים מסוימים יש אפילו גירושים אך התהליך הוא שקוף, מסודר והוגן. בשנה שעברה הוגשו ונדונו בקשותיהם של כ-50,000 מבקשי מקלט ע"פ נתוני רשות ההגירה השוודית, כאשר התהליך לוקח בחשבון שורה של מצבים פוליטיים וחברתיים כמו מלחמות-אזרחים, רדיפה פוליטית והפרת זכויות-אדם, כמו גם את האמנות הבינלאומיות אשר שוודיה חתומה עליהן. כמו כן מלווה התהליך במתורגמנים, יועצים משפטיים ובסיוע כלכלי למבקשי המקלט. על כל אלו יכולים מבקשי מקלט בישראל רק לחלום.

במהלך ההפגנה בסטוקהולם נשא איברהים דברים בעברית, הוא ציטט דברים של ח"כ מירי רגב ומיכאל בן-ארי כדוגמאות לגזענות בחברה הישראלית ודיבר על המחויבות של ישראל לאמנות הבינ"ל לזכויות הפליטים. "האנשים האלו ברחו ממלחמת אזרחים ורצח-עם וכל העולם מכיר בהם כפליטים", הוא אמר וסיכם, "רק אתם לא מכירים בהם, דווקא מדינה שהוקמה ע"י פליטים. אנחנו מבקשים – אל תשכחו את ההיסטוריה שלכם".

איך הוביל סקר מדאיג בקרב בני נוער לכתיבתו של אחד הספרים הנפוצים בשוודיה ולהקמת רשות ממלכתית קבועה ללימוד שואת יהודי אירופה?

פורסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.1984213

שנות ה–90 של המאה הקודמת היו שנים קשות בשוודיה. מדינת הרווחה המשגשגת, שנבנתה במשך עשורים, נקלעה לשורה של משברים פוליטיים ולמשבר כלכלי חריף. בעקבות תהליך דה־רגולציה של המגזר הפיננסי ובועה שהתפוצצה, נכנס המשק למיתון עמוק, מאות אלפים איבדו את מקום עבודתם ומערכת הרווחה האוניברסלית, שהפכה את שוודיה לאחת המדינות המפותחות, השוויוניות והסולידריות ביותר בעולם, נשחקה כחלק מתוכנית קיצוצים ממשלתית.
כדרכם של משברים כלכליים באירופה, תופעות הלוואי החברתיות לא איחרו לבוא. בין השאר נרשמה עלייה במספר התקריות האלימות על רקע גזעני ותנועות ניאו-נאציות הופיעו בגלוי במצעדים והפגנות. אבל הייתה זו תופעה אחרת שגרמה לדאגה מיוחדת בקרב מקבלי ההחלטות בסטוקהולם. סקר שפורסם ב-1997 חשף שרק 66% מבני הנוער בשוודיה בטוחים ששואת יהודי אירופה אכן התרחשה (כאשר האחרים בוחרים ברמות שונות של אי-ביטחון ואי-ידיעה). ראש-ממשלת שוודיה דאז, יורן פאשון, היה מזועזע. בדיון בפרלמנט ביוני 97, כאשר פוליטיקאים ופרשנים ציפו ממנו לדבר על שאלות תקציביות, הוא הפתיע והחליט לדבר על השואה והשכחתה. פאשון לא הסתפק בדיבורים. הוא הציע הצעה קונקרטית. הממשלה תיזום מסע הסברה, הוא הכריז בפני באי המליאה, כדי שצעירי שוודיה יכירו ויבינו את השואה. למסע ההסברה הוא קרא "היסטוריה חיה". "אם לא נקיים דיון חי על השואה", הוא אמר, "היא עלולה להתרחש שוב".
באותו זמן סיים פול לוין את עבודת הדוקטורט שלו שעסקה בדיפלומטיה השוודית בזמן השואה. לוין, יהודי אמריקאי במוצאו, עבר להתגורר בשוודיה ב-1988 והתמקם באוניברסיטת אופסלה, המוסד האקדמי הוותיק בסקנדינביה. "אחרי ההופעה של רוה"מ בפרלמנט אמרתי למנהל המחלקה שלי שאנחנו מוכרחים לכתוב לו מכתב ולהציע את עזרתנו", הוא נזכר. המכתב אמנם נשלח וכבר בנובמבר ישבו לוין ושותפו סטפן ברושפלד, יהודי שוודי ממוצא צרפתי, במשרדי רוה"מ בסטוקהולם וקיבלו מנציגיו את המשימה. "הם אמרו לנו לכתוב דף מידע על השואה שיופץ לכל בית-אב שיש בו ילדים בין הגילאים 13 ל-17. אמרנו להם שזה מטורף. אי אפשר לכתוב על השואה במסגרת מצומצמת כל כך במיוחד במדינה עם חוסר עניין מובהק בנושא. לבסוף הם הסכימו ל-30 עמודים ועשר תמונות אבל גם נתנו לנו דד-ליין, הספר חייב להיות מוכן עד ה-27 בינואר, יום השנה לשחרור אושוויץ, שיצוין בטקס רשמי בהשתתפות מלך ומלכת שוודיה".
"היו לנו למעשה שמונה שבועות", משחזר לוין המשמש כיום כפרופ' להיסטוריה של השואה באופסלה, "כשהתחלנו לא היו לנו משרדים או צוות ונאלצנו לגייס את בנות הזוג שלנו לעזור. בהמשך הגיעה תמיכה ממשלתית וצוות קטן שגיבה אותנו. העבודה הייתה אינטנסיבית מאוד. בשלושת השבועות האחרונים עבדנו עשרים שעות ביום וזה היה תהליך מתיש רגשית ואינטלקטואלית".
למרות התנאים הקשים עמדו לוין וברושפלד במשימה. בסוף ינואר 1998 יצא לאור הספר. הוא הכיל קצת פחות ממאה עמודים ושמו כלל ציטוט מהפרק הראשון של ספר יואל: "עליה לילדיכם ספרו – ספר על השואה באירופה 1933-1945". את מה שקרה אח"כ איש לא ציפה. "הממשלה שלחה מכתב ל-713,000 בתי-אב שוודיים. המכתב הציע למשפחות ספר שיסייע להם לשוחח עם ילדיהם על השואה", מספר לוין, "הספר הוצע בחינם, כל שהמשפחות צריכות היו לעשות היה להחזיר את הבקשה בדואר חוזר. בד"כ אפשר לצפות לסביבות 5-8% היענות בקמפיינים כאלו אך 100,000 ספרים הודפסו מראש מתוך מחשבה אופטימית. באופן אישי חששתי שהם יישבו במחסנים ללא דורש".
חששותיו של לוין התבדו במהרה. בתוך שלושה חודשים התקבלו כ-415,000 בקשות לספר. "בית-הדפוס פשוט הדפיס והדפיס והמשרד שנועד לטפל בעניין לא עמד בעומס", מספר לוין, "גם בתקשורת העניין בספר היה עצום. במשך חודשים סטפן ואני רואיינו ללא הפסק. מלבד האקדמיה, שהתעלמה מהספר, הפרויקט קיבל תשומת לב רבה וביקורות טובות ונרחבות". עקב הצלחת הספר הפך לימים פרויקט ההסברה הממשלתי לרשות ממלכתית קבועה המקיימת פעילויות חינוכיות והסברתיות שונות שנקודת המוצא שלהן היא השואה. מאז 1998 ועד היום הודפס הספר בכמעט שני מיליון עותקים (אוכלוסיית שוודיה היא כתשעה מיליון). הספר גם תורגם לכ-15 שפות כולל ערבית, פרסית ותורכית כדי שמהגרים החיים בשוודיה יוכלו להיות שותפים גם הם בתהליך. מלבד התנ"ך וספר נוסף זהו הספר שהודפס במספר העותקים הרב ביותר בהיסטוריה של שוודיה (הספר הנוסף הוא ספר בישול).
"עליה לילדיכם ספרו" הוא ספר תמציתי מאוד. הוא מתאר בשפה פשוטה וברורה לא רק את השמדת יהודי אירופה אלא גם את האירועים שהובילו אליה ואת התהליכים הפוליטיים והחברתיים שהתלוו אליה. זהו ספר אינפורמטיבי מאוד וניכר שהכותבים עשו מאמץ גדול לספק מידע רב במסגרת מצומצמת ונגישה. יש בו מידע היסטורי אך גם קטעי שירה, יש בו נתונים אובייקטיבים, תאריכים ומספרים, אך גם קטעי עדות ופרספקטיבות אישיות, הוא מדגיש את הייחודיות של השואה אך הוא מתייחס גם לטרגדיות האחרות של התקופה כמו רדיפת והשמדת הצוענים והכיבוש האכזרי של הפולנים. מלבד הטקסט עצמו מכיל הספר גם תמונות, מפות וקטעי עיתונות מהתקופה.
הספר איננו עושה פשרות כתוצאה מזה שהוא פרויקט ממשלתי שנועד לקהל מגוון מאוד מבחינת גיל, השכלה ורקע תרבותי. המחברים לא חוסכים בתיאור זוועות השואה והם גם לא נמנעים מלעסוק בסוגיות רגישות כמו סגירת גבולות מדינות המערב לפליטים יהודיים או ההחלטה שלא להפגיז את תאי-הגזים באושוויץ. "כבר בתחילת הדרך הבהרנו לאנשי משרד רוה"מ שאם יגידו לנו מה לכתוב אנחנו נתפטר", מספר לוין, "והם אכן לא התערבו בעבודה שלנו". ללא צנזורה אמנם אך עם מספר מוגבל של עמודים, חלק מרכזי בעבודה על הספר היה קיצוץ ותמצות. עובדה זו והעובדה כי המנדט הממשלתי היה לכתוב ספר שיסייע להורים לדבר עם ילדיהם, הולידו תוצר סופי ייחודי בספרות השואה – זהו איננו ספר לימוד אך גם לא מאמר אקדמי או עיתונאי, לא ספר עיון רגיל אך גם לא רומן. "ניסינו לכתוב בעבור ההורה הממוצע", מספר לוין, "זה שקורא צהובונים ושאין לו ידע קודם על השואה. וכך, במהלך העבודה התפתחו כל מיני החלטות כמו ההחלטה להכניס סיפורים אישיים ולא להסתפק בתיאור אבסטרקטי או ההחלטה לחסוך במילות תיאור ולאפשר לקורא להשקיע בספר את רגשותיו שלו".
הספר אמנם היה לסיפור הצלחה מבחינת תפוצה, אך חמישים שנה אחרי השואה מה היה בעצם המסר הרלוונטי לצעירים שגדלו בשוודיה, מדינה שהייתה ניטרלית במלה"ע השנייה? "הספר הוא דרך מפוכחת וכנה לספר סיפור קשה ומורכב", אומר לוין, "ניסינו להסביר מדוע השואה התרחשה לא רק כיצד היא התרחשה, מכיוון שהיא הייתה תוצאה של בחירות אנושיות. זהו פרויקט חינוכי, וכמו כל מאמץ חינוכי הוא מכוון לבחירות אנושיות עתידיות בניסיון לרסן את כוחות האופל". לוין זהיר כשהוא מעריך את השפעת ספרו. "האם חינוך באמת משנה משהו? אנחנו יכולים רק לקוות שכן", הוא אומר, "לכל הפחות לימוד השואה ומעשים אחרים של רצח-עם מציידים את מקבלי ההחלטות, את בעלי התפקידים וגם אזרחים מהשורה במידע על מה שעלול להשתבש. אין לנו ברירה אלא לא להיכנע. צריך לרסן את כוחות האופל גם אם לא ניתן לחסל אותם לגמרי".
מעבר לתהליך החינוכי יש גם צד היסטורי ופוליטי לספר. תפקידה של שוודיה בזמן מלה"ע השנייה היה אמביוולנטי. מצד אחד אפשרה הניטרליות שלה להציל אלפי יהודים מהארצות השכנות, נורבגיה ודנמרק. בנוסף היא קלטה פליטים רבים מרחבי אירופה לקראת סוף המלחמה. מוכרות במיוחד פעולותיו של הדיפלומט השוודי בבודפשט ראול וולנברג כמו גם מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהעבירו אלפי ניצולי מחנות ריכוז לשוודיה ב-1945. מצד שני קיימה שוודיה קשרים הדוקים עם גרמניה הנאצית והיא המשיכה לספק לה עפרות ברזל שהיו הכרחיות לתעשיית הנשק והמאמץ המלחמתי שלה.
פול לוין הוא אחד המומחים החשובים בעולם למדיניות השוודית כלפי השואה. הוא מתאר אותה כתהליך שהחל באדישות מוחלטת לגורל היהודים והסתיים באקטיביזם פוליטי שהציל יהודים רבים. דווקא הדוגמא השוודית, הוא טוען, מוכיחה שהבחירה לסייע לזולת היא אפשרית והוא מדגיש דמויות כמו המשפטן והדיפלומט, יוסטה אנגזל, איש משרד החוץ השוודי, שבניגוד לאחרים האמין למה שהוא שמע על המתרחש באירופה והצליח לשנות את מדיניות הממשלה שלו לכזאת המכוונת להציל יהודים רבים ככל האפשר. על רקע זה הפך הספר שכתב לוין כחמישים שנה אחרי השואה לחלק מההתמודדות הלאומית עם העבר של שוודיה כמדינה ניטרלית שלא הייתה שותפה למלחמה בהיטלר ושרבים מכנים אותה "משקיפה מהצד".
עם זאת, הספר לא נכתב מזווית שוודית אלא מזווית אירופית. "כבר אז הבנתי את הדומיננטיות של ציר ירושלים-וושינגטון בחקר השואה", לוין אומר ומכוון לדומיננטיות של מוזיאונים ומוסדות מחקר בארה"ב ובישראל בשיח על השואה ולנרטיב המסופר ע"י ממשיכיהם של קורבנות השואה מצד אחד ושל משחררי מחנות הריכוז מצד שני. "השואה היא עניין אירופי ואני היסטוריון אירופי", הוא אומר, "ובזמן העבודה על הספר עניינו אותי גם הסיפורים המסובכים של התקופה, אלו שיש בהם תחום אפור כמו צרפת של ווישי או פינלנד. עניינו אותי אספקטים של הרעיונות הנאציים כמו תפיסת האוטופיה שלהם או תכנית האותנסיה הנאצית שלא הייתה מיועדת ליהודים". לוין טוען שמזווית אירופאית לימודן של סוגיות אלו בנוסף לסיפור היהודי היא זו שתסייע להגן על הדמוקרטיה האירופית בעתיד. הוא מתגאה בכך שהספר, שהופיע על מדפים רבים כל כך בשוודיה, הפך גם למסמך חשוב ברחבי היבשת. "הספר אומץ ע"י משרד החינוך הרוסי", הוא מספר, "והוא נלמד במדינות רבות ברחבי היבשת כמו צרפת, דנמרק, אוקראינה וגרמניה".
אך השפעתו של הספר חרגה בהרבה מתחום השיפוט של כמה משרדי חינוך באירופה. ב-1998 כתב יורן פאשון, ראש-הממשלה שיזם את המהלך, מכתב לנשיא ארה"ב, ביל קלינטון, ולראש-ממשלת בריטניה, טוני בלייר, על מנת לקבל את תמיכתם להפיכת המאמץ ההסברתי השוודי ליוזמה בינ"ל של חינוך ומחקר. היוזמה הפכה ל"כוח המשימה לשיתוף פעולה בינ"ל לחינוך, זיכרון ומחקר השואה" (ITF). גרמניה וישראל הצטרפו ליוזמה במהרה כאשר חוקר השואה הנודע וחתן פרס ישראל, פרופ' יהודה באואר, הופך ליועץ האקדמי הבכיר של הארגון ואח"כ ליו"ר של כבוד. בשנת 2000 הגיעו לסטוקהולם 23 ראשי מדינה ונציגים בכירים מ-46 מדינות וקיבלו את הצהרת סטוקהולם, מסמך המכיר בחשיבות זיכרון השואה ובאחריות הבינ"ל למניעת רצח-עם, גזענות, אנטישמיות וקסנופוביה. כיום חברות בארגון 31 מדינות ופעילויותיו החינוכיות והמחקריות חובקות עולם. "אם היית אומר לי לפני שכתבנו את הספר שתהליך בינ"ל כזה יתחיל דווקא בשוודיה", אומר פול לוין, "הייתי אומר לך שאתה מסומם. אבל זה מה שקרה. כל הפעילות הזו התחילה עם הספר שכתבנו".
יש שיטענו שספרים, ארגונים בינ"ל ומחקרים לא משפיעים בסופו של דבר על מגמות אנטי-דמוקרטיות וגזעניות בקרב הציבור וגם לא על שיקוליהם של מנהיגים ומקבלי ההחלטות שהם, אחרי הכל, אלו היוזמים מעשים של טבח ורצח-עם. אלו יוכלו לטעון שפורומים בינ"ל לא עצרו מעשי רצח-עם כמו זה שהתרחש שבדרפור, ממש כמו שמוזיאונים, סמינרים ומלגות מחקר לא מונעים את עליית הימין הקיצוני באירופה, את שנאת הזרים והאנטישמיות במדינות כמו שוודיה.
חברי הפרלמנט השוודי מימין ומשמאל בסוף שנות התשעים לא היו שותפים לדעה זו. הם נענו ליוזמת רוה"מ, תמכו בה וגם תרמו פסקאות סיכום לספר שנולד בעקבותיה. "זה יכול לקרות שוב", כתב למשל קרל בילדט מנהיג השמרנים, "הפחד מהלא מוכר יכול להוביל לחוסר סובלנות, שנאה יכולה להתפשט והקרקע יכולה שוב להיות מוכשרת לרצח". ומהצד השני של הקשת כתבה גודרון שימן, מנהיגת מפלגת השמאל: "בזמן מלה"ע השנייה המין האנושי שילם מחיר כבד עד שהבין למה יכולים להוביל משברים כלכליים, אבטלה גואה ואי-ביטחון חברתי. אז כמו היום כוחות אנטי-דמוקרטיים מנצלים הבדלים אתניים ותרבותיים ומחפשים באמצעות אידיאולוגיה גזענית שעיר לעזאזל".
קשה לדעת מה השפעתו ארוכת הטווח של "עליה לילדיכם ספרו". אין ספק שהספר והתהליכים שיזמה הממשלה בעקבותיו הטביעו חותם על החברה השוודית אך זו איננה נקיה גם היום, 15 שנה אחרי, מתופעות של גזענות, אנטישמיות והכחשת שואה. למעשה, ניתן לזהות בשנים האחרונות סימנים דומים לאלו שהופיעו בשנות התשעים. מפלגת ימין פופוליסטית עברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות 2010, גילויים של גזענות ושנאת זרים הופכים נפוצים יותר ויש סימנים לכך שהמיעוטים האתניים והדתיים בשוודיה הופכים למבודדים יותר ועוינים יותר אלו לאלו. בכך שוודיה לא שונה ממדינות אחרות. הגירה חוקית ולא חוקית בשילוב מתקפה על מרכיבים שונים של מדינת-הרווחה מחזקת מגמות לאומניות וגזעניות בכל העולם. אלו בעיות עומק ששום ספר לא יכול לפתור. אך הספר השוודי הצנוע על שואת יהודי אירופה מוכיח שממשלה יכולה לנסות לפחות לעמוד בפרץ. "אל תתנו לתמרורי האזהרה להתפוגג", אמר יורן פאשון בדיון הפרלמנט שהוציא לדרך את הפורום להיסטוריה חיה, "יש לטפל בהם בנמרצות מפני שהם מאתגרים לא רק את הדמוקרטיה אלא את החיים עצמם".