נורה אדומה

מכוני קונפוציוס הסיניים מעתירים תקציבים ומלגות על אוניברסיטאות ברחבי העולם אך רבים טוענים שלנדיבות זו יש מחיר גבוה. בעוד בעולם גוברת המחאה ומכונים רבים נסגרו, מנהלי המכונים בישראל מתעקשים שהחופש האקדמי לא נפגע.

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.7135971

"יש לחשוש ממשלה דכאנית, יותר משיש לפחד מנמר", כך לפי משפט המיוחס לפילוסוף הסיני קונפוציוס שחי לפני כ-2,500 שנה. המפלגה הקומוניסטית הסינית אמנם עשתה רבות על מנת לעקור את מורשתו של קונפוציוס מהחברה הסינית מאז עלתה לשלטון ב-1949, אך בשנים האחרונות היא דווקא עושה שימוש נרחב, יש שיאמרו ציני, בשמו ובתורתו של הוגה-הדעות הידוע ביותר שפעל בסין מעולם. הדוגמא המובהקת ביותר לתופעה זו היא "מכוני קונפוציוס" ו-"כיתות קונפוציוס", מוסדות חינוכיים להוראת התרבות והשפה הסינית הפועלים כיום בכ-150 מדינות ובחמש יבשות. מוסדות אלו מוקמים ביוזמת ובמימון "המועצה הבינלאומית להוראת השפה הסינית" (בסינית: Han Ban), גוף הכפוף למשרד החינוך הסיני והמייצג את האינטרסים של המשטר הסיני והמפלגה הקומוניסטית השלטת. ע"פ הנתונים הרשמיים של המועצה פועלים כיום 548 "מכוני קונפוציוס" ו-1,193 "כיתות קונפוציוס" בעולם (ההבדל הוא בסדרי הגודל ובקהל היעד). מדובר בפעילות חינוכית ואקדמית שמשתתפים בה מיליוני תלמידים ואנשי צוות ושהממשלה הסינית משקיעה בה מאות מיליוני דולרים בשנה. כל זאת בזמן שמיליוני ילדים עניים בסין עצמה, במיוחד בפריפריה, סובלים מחינוך לקוי. מבחינה מסוימת דומים מכוני קונפוציוס למוסדות בינלאומיים אחרים כמו ה-British Council ו-Goethe Institute המפיצים את התרבויות והשפות של בריטניה וגרמניה בעולם, אך במבט מקרוב ההבדלים הם משמעותיים.

בניגוד למכונים דומים במדינות המערב, מוצבים מכוני קונפוציוס בתוך מוסדות אקדמיים קיימים והם פועלים בסמוך לחוגים ללימודי אסיה ע"פ חוזה בין המועצה הסינית לאוניברסיטאות המארחות. המכונים מתוקצבים ע"י הסינים בתקציב שנתי (במקרים רבים בסכום של בין 100 ל-200 אלף דולר לשנה), הם משתמשים בחומרי הוראה המגיעים מסין ובמקרים רבים מעסיקים אנשי צוות סיניים המקבלים משכורות סיניות. בתמורה, דואגות האוניברסיטאות המארחות למשרדים, למחשבים ולגישה לציבור הסטודנטים ולחברה הסובבת אותם (כולל פעילות בקרב ילדים ובני-נוער). החוזה כולל, בין השאר, סעיפים בדבר כפיפות למטה הממוקם בבייג'ינג ואיסור פעילות המנוגדת לחוקים ולתקנות סיניים. מבנה זה מעורר ביקורת רבה ברחבי העולם. הטענות הקלות יותר מדברות על כך שהמיקום בקמפוסים עצמם, בשילוב מנופי לחץ כלכליים, משפטיים ופוליטיים מגבילים את החופש האקדמי וגורמים להפעלת צנזורה עצמית של סטודנטים, מרצים וחוקרים. טענות קיצוניות יותר מדברות על מכוני קונפוציוס כמעין מוצבים קדמיים המשרתים את האינטרסים הסיניים באמצעות איסוף מידע וריגול תעשייתי תחת כסות של לימודי סינית, אירועים תרבותיים ומחקר אקדמי.

בישראל פועלים שני מכוני קונפוציוס. הראשון נפתח באוניברסיטת ת"א ב-2007 והשני נחנך באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2014, כאשר בטקס הפתיחה נכחו בכירים סיניים, ביניהם סגנית ראש-הממשלה, ליו יאן-דונג, והושמעו דברי ברכה מוקלטים של רוה"מ נתניהו, שביקורו בסין שנה לפני כן הניח את הקרקע להקמת המכון. "ההחלטה לפתוח מכון קונפוציוס שמעורב בחוג ללימודי מזרח אסיה, שבראשו עומד פרופסור עם קביעות המקבל משכורת כדי לחקור את סין כאשר הוא משוחרר מלחצים, היא ניגוד עניינים מובהק וברור", אומר נעם אורבך, מורה לסינית באוניברסיטת בר-אילן ודוקטורנט בלימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, "זוהי תופעה פסולה בעיני מכיוון שאין סיבה לפתוח מכון כזה דווקא באוניברסיטה ובשיתוף עם חוג ללימודי אסיה זולת הפעלת צנזורה, הפעלת לחץ והגבלת החופש האקדמי". אורבך טוען שלמרות שההגבלות אינן מוחלטת ושניתן להגביל את ההשפעה מבייג'ינג, אי אפשר להכחיש את ההשפעה השלילית. "סין יכולה לפתוח כל מוסד שהיא רוצה מהחרמון ועד לאילת אבל לתת לה לפעול בתוך אוניברסיטאות ככלי להפעלת לחץ זה כמו לתת לליכוד לפתוח מכון ז'בוטינסקי בתוך חוג למדע המדינה". ע"פ אורבך ישנם נושאים רבים בחקר החברה והפוליטיקה הסינית העכשווית שהם רגישים מבחינת המשטר הסיני שעושה כל מאמץ לדחוק אותם מהדיון הציבורי. "זכויות-אדם בסין – הס מלהזכיר, אין לדבר גם על בעיות פוליטיות פנימיות ועל דיכוי מיעוטים כמו המיעוט האויגורי". כשנושאים כאלו נחקרים למרות ההתנגדות הסינית החוקרים עלולים לשלם מחיר גבוה. אחד מבכירי הסינולוגים בישראל, למשל, פרופ' יצחק שיחור, הוכנס ע"פ אורבך לרשימה שחורה וכניסתו לסין נמנעה בעקבות ספר מחקרי בו השתתף שעסק בסינג'יאנג, אזור האוטונומיה של המיעוט האויגורי בסין.

פרופ' שיחור הוא פרופ' אמריטוס בלימודי אסיה ומדע-המדינה מהאוניברסיטה העברית ופרופ' אמריטוס בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. בשיחה עם "הארץ" הוא מאשר את הפרטים. "אכן, בשנת 2000-2001 השתתפתי בפרויקט מחקר על סינג'יאנג שהתנהל באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב", הוא אומר, "פרופ' סיני טען כי הפרויקט מעודד בדלנות אויגורית בסינג'יאנג, מה שהיה שטות גמורה. בעקבות פנייתו החליטה ההנהגה הסינית להכניס את כל המשתתפים (16 איש) ל"רשימה שחורה". אני הייתי הלא-אמריקאי היחיד. הספר פורסם ותורגם לסינית בהוצאה חסויה ובמבוא נכתב שרוב המשתתפים אינם מבינים בסינג'יאנג אם כי יש בו גם שניים-שלושה פרקים אובייקטיביים (אחד מהם, פרק 5, הפרק שלי). במשך 15 שנה (פרט לשנה אחת) לא הצלחתי לקבל ויזה לסין ואז, לפני כשלוש שנים, משהו השתנה. ביקשו את עזרתי להקים מכון לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת סון יאט-סן בדרום סין ואחר כך לא רק שקיבלתי ויזה והוזמנתי לוועידות שונות, אלא שזכיתי בתנאים נוחים. לפני כמה שבועות זכיתי ב"פרס מפעל חיים" מטעם המרכז לתרבות סין בישראל".

עם זאת, פרופ' שיחור אינו חושב שמכוני קונפוציוס משפיעים על השיח האקדמי בנושא סין בישראל. "למיטב ידיעתי המכונים אינם גורמים לצנזורה או לפגיעה בחופש האקדמי של האוניברסיטאות", הוא אומר, "אני משוכנע שצנזורה כזאת כן קיימת בכל מה שנוגע לפעילות של מכוני קונפוציוס עצמם אבל בסה"כ מטופלים נושאים "רגישים" עבור הסינים בישראל באופן חופשי, כל זמן שאינם קשורים במימון מטעם מכוני קונפוציוס, ולמיטב ידיעתי אין ניסיונות סיניים להשפיע על הציבור הישראלי בנושאים אלה. ניסיונות כאלה קיימים דווקא מצד גורמים טייוונים".

נעם אורבך חולק על דברים אלו. "הצנזורה העצמית שנוצרה בקרב חוקרי סין בישראל היא עצומה", הוא אומר, "מעל ומעבר לחלומות הרטובים של כל קאדר במפלגה הקומוניסטית". הוא מביא כדוגמא את העובדה שסטודנטים ישראלים נמנעו מהשתתפות במפגש עם מחבר הדו"ח החשוב ביותר בעולם בנושא דיכוי מתרגלי הפאלון-גונג (שיטה רוחנית שנוסדה בסין בשנות התשעים ושהמפלגה הקומוניסטית מדכאת את מתרגליה, ד.ס). בעולם ישנן טענות על פשעים נוראים שמחולל המשטר הסיני כלפי מתרגלי הפאלון-גונג – שליחתם למחנות "חינוך מחדש", הוצאות המוניות להורג ובעקבותיהן קצירת איברים למטרת סחר להשתלות. "מכוני קונפוציוס מחלקים מלגות נחשקות ללימודים בסין והסטודנטים פוחדים שישללו מהם מלגות אם מישהו ידווח על זה שהם השתתפו בכנס שכזה", מסביר אורבך, "זכותם של המכונים לפעול כך אבל מדוע שהחוג ללימודי מזרח אסיה ישתף עם זה פעולה?". מבחינת אורבך זו איננה שאלה רטורית ויש לו הסבר: "האינטרס של האוניברסיטאות איננו ההקצבה השנתית של 100 או 200 אלף דולר. זה גרושים. מה שחשוב הוא הפוטנציאל להסכמים אחרים בתחומים מדושנים יותר כמו ביו-טכנולוגיה וננו-טכנולוגיה. לאוניברסיטאות חשוב לקבל תקציבי מחקר מסין ופוסט-דוקטורנטים מאוניברסיטאות סיניות. זו המוטיבציה האמיתית והיחסים הטובים עם הסינים דורשים, בין השאר, את הקמתם של מכוני קונפוציוס".

הלחץ הסיני, ע"פ אורבך, לא מסתכם בהקמת המכונים. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג "זווית-אחרת", הוא חשף כי "אגודת הסינולוגים ומתרגמי הסינית בישראל" הוקמה בסוף שנה שעברה ביוזמת השגרירות הסינית כגוף שנועד לדבריו "לפקח ולעצב את תחום חקר סין לפי רצונותיה וצרכיה של סין". זהו חלק מהמאמץ הסיני להפעיל מה שמכונה "עוצמה רכה" (Soft Power) ברחבי העולם כלומר, השגת השפעה באמצעות דיאלוג תרבותי, אומנותי וחברתי המצטרף בשנים האחרונות לתהליך ההתעצמות הכלכלי, הפוליטי והצבאי של סין. פרופ' שיחור מסכים שמכוני קונפוציוס מפעילים "עוצמה רכה" אך מסויג לגבי השפעתה. "מכוני קונפוציוס הם אמנם חלק מהפעלת "עוצמה רכה" מצדה של סין", הוא אומר, "אך באופן אישי אינני חושב שמכונים אלו, גם לא הישראלים, משפיעים על העמדות הפוליטיות כלפי סין ומבחינה זאת אין להם שום עצמה".

אך לא כל הכוח שמפעילה סין בתחום החינוך והתרבות הוא רך. ישנם גורמים המאשימים את מכוני קונפוציוס באיסוף מידע, מעקב והשפעה על סינים החיים בגלות, הפעלת סוכנים ולקיחת חלק בפעילות ה"חזית המאוחדת" (United Front Work Department), המהווה מעין ארגון חשאי הפועל בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית בסין ומחוצה לה. גם אם טענות אלו הן מוגזמות, קשה להכחיש את ההשפעה על השיח הנוגע לסין שיש למכוני קונפוציוס אותם כינה ע"פ האקונומיסט הבריטי לי צ'אנג צ'ון, האחראי על מערך התעמולה הסיני במשך יותר מעשר שנים, כ"חלק חשוב ממערך התעמולה של סין בחו"ל".

בניגוד לטענות שמכוני קונפוציוס פוגעים בחופש האקדמי ומהווים חלק ממערך תעמולה, אומרת ד"ר ליהי יריב-לאור, המכהנת כראש מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית בירושלים, ש"החוקרים והמורים באוניברסיטה העברית נהנים מחופש אקדמי מלא. עד היום, במשך חמש שנות קיומו של מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית, לא היו כל הכתבות מצד הצד הסיני". יריב-לאור, שכיהנה בעבר גם כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ושימשה עד 2018 כיו"ר אקדמי של הוועדה הממונה על לימודי מקצוע הסינית במשרד החינוך וכיו"ר אקדמי של ועדת ההיגוי לקידום קשרי ישראל עם סין והודו מטעם המועצה להשכלה גבוהה, מסבירה שמכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית הוא ייחודי. לעומת מרבית המכונים בעולם, המכון באוניברסיטה העברית הוא מוכוון מחקר ואינו עוסק בהוראת השפה והתרבות הסינית, מקצועות הנלמדים כבר עשרות שנים באוניברסיטה עצמה. צוות העובדים במכון מורכב מד"ר יריב-לאור עצמה, מנהל-שותף שנשלח מאוניברסיטת פקין, שהיא המוסד האקדמי המקביל לאוניברסיטה העברית בניהול מכון קונפוציוס, ורכזת אדמיניסטרטיבית. משכורות אנשי הצוות הישראלים משולמות על ידי האוניברסיטה העברית והמשכורת של המנהל השותף מאוניברסיטת פקין משולמת על ידי המועצה הסינית הבינ"ל להוראת סינית.

"המועצה הסינית מספקת למכון חומרים, ספרים, קישוטים ואביזרים שונים כגון לוחות שנה – לפי בקשת המכון", אומרת יריב-לאור, "אך היא אינה מכתיבה שימוש בספרי לימוד כלשהם. מורי השפה הסינית, הכפופים ליחידת השפות של האוניברסיטה העברית, הם הקובעים הבלעדיים של חומרי הלימוד". "מכון קונפוציוס יוזם ותומך בפעילויות אקדמיות מגוונות ביותר: כנסים, סדנאות, הרצאות, הזמנה של מרצים אורחים בתחומי סין, וכיו"ב", מוסיפה יריב-לאור, "מעולם לא קיבלנו מכל גוף שהוא בסין הנחיה באילו נושאים לעסוק ובאילו נושאים לא לעסוק ואין כל הנחיות סיניות שהמכון פועל לפיהן. גם הקריטריונים לפרסים ומלגות נקבעים ע"י מורי החוג ללימודי אסיה בלבד. אלו קריטריונים אקדמיים, ע"פ כללי האוניברסיטה, ואין להם כל נגיעה לגוף כלשהו בסין". בנוסף לפעילויות האקדמיות, מספרת יריב-לאור, המכון תומך כספית בסטודנטים של החוג ללימודי אסיה היוצאים מדי שנה לבתי-ספר באזור ירושלים ומלמדים על סין, הוא מארגן הסעות לתלמידי בתי-ספר הלומדים סינית באזור ירושלים ומביא אותם לאירועים באוניברסיטה הקשורים לסין ולתרבותה ותומך בסיור לימודים בן שבועיים של תלמידי תיכון בסין.

דברים דומים אומר גם אסף גולדשמידט, פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה וראש מכון קונפוציוס באוניברסיטת ת"א. "אין הגבלות ישירות או סמויות בנושאי הדיון במכון קונפוציוס בת"א. מי שקובע את התכנים בכנסים האקדמאים הם מארגני הכנס או הוועדה המארגנת בלבד. מעולם לא קיבלנו "רשימת מכולת" כלשהי של נושאים שמותר או אסור לדון בהם ועד היום, למיטב ידיעתי, לא הוטלו מגבלות או התקיימה צנזורה על פעילויות המכון וכמובן שלא על פעילויות החוג ללימודי מזרח אסיה". המכון בת"א ממומן ע"י המועצה הסינית וכפוף לחוזה איתה והוא פועל בשותפות עם אוניברסיטת רן-מין בבייג'ינג, שנציג מטעמה פועל במכון. לדברי גולדשמידט השותפות מתבטאת בכנסים מדעיים, חילופי סטודנטים וביקורים הדדיים של חברי סגל כאשר פעילויות המכון כוללות קורסים ללימוד סינית לקהל הרחב ופעילויות תרבות כגון שיעורי טאי-צ'י, שעורי קליגרפיה וציור, הופעות וערבי הווי לציון חגים מרכזיים וכנסים אקדמאים. ע"פ גולדשמידט החוג האוניברסיטאי והמכון הן שתי ישויות נפרדות, יש ביניהן חציצה והאוניברסיטה עצמה מקפידה על חופש ביטוי וחופש אקדמי. "החוג, תלמידיו, וחוקריו אף עוסקים לא פעם בנושאים שנויים במחלוקת", מוסיף גולדשמידט, "דוגמא מובהקת לכך היא הכנס "סין והמזרח התיכון: פרספקטיבות עכשוויות" שערך החוג לאחרונה, בו מושב שלם עסק בסוגיות של מיעוטים באופן פתוח לחלוטין".

למרות דברים אלו, בעולם הרחב התרחשו בשנים האחרונות לא מעט תקריות המחזקות את הטענות כנגד מכוני קונפוציוס ורשויות סיניות אחרות העוסקות בחינוך, תרבות ומחקר. בניו-זילנד, למשל הופנו אצבעות כלפי הסינים כאשר נפרצו בשנה שעברה ביתה ומשרדה של פרופ' אן-מארי בריידי בעקבות מחקריה על המדיניות הסינית באנטרקטיקה ועל הפעלת "כוח רך" סיני במערב. ע"פ דיווחים בתקשורת, בפריצות לביתה ולמשרדה של בריידי לא נגנבו דברי ערך והפורצים הסתפקו בפריצה למחשב ולמכשיר טלפון נייד. בתקרית מפורסמת אחרת, מנהלת המועצה הסינית המפקחת על מכוני קונפוציוס הורתה לצוות שלה לקרוע דפים שהכילו מידע על מוסדות אקדמיים בטאיוואן מתוך תכנית של כנס האגודה האירופאית ללימודי סין שהתקיים בפורטוגל ב-2014. ב-2017 החליטו הסינים להפסיק להעניק מלגות אקדמיות ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו מכיוון שזו אירחה את הדלאי-למה. עוד לפני אירועים אלו נרשמה התערבות סינית גם בת"א כאשר ב-2008 תערוכת צילומים שעסקה בדיכוי הפאלון-גונג הורדה בלחץ שגרירות סין בישראל אחרי ארבעה ימים בלבד. בעקבות תביעה של יוזמי התערוכה, החליט בית-משפט מחוזי בת"א לחייב את האוניברסיטה להציג את התערוכה לשבוע נוסף ולשלם לאמרגניה, תמוז איתי ויניב ניצן, 45,000 ₪ הוצאות משפט. בפסק-הדין כתב השופט שההחלטה להוריד את התערוכה היתה לא סבירה ושרירותית ושהשגרירות הסינית השתמשה במכון קונפוציוס ובתקציבי המלגות שהיא מעניקה כמנופי לחץ.

בשנים הראשונות שלאחר פתיחת מכון קונפוציוס הראשון בסיאול ב-2004, לא היתה אליהם עדיין התנגדות רבה ומספרם הלך וגדל בהתמדה. תהליך גידול זה נמשך עדיין, אך בשנים האחרונות ישנה גם תנועת נגד. מכונים רבים, בעיקר בצפון-אמריקה ובאירופה נסגרו, חלקם בעקבות טענות על צנזורה, הגבלת חופש אקדמי והעסקה שחורגת מסטנדרטים דמוקרטיים מערביים, כגון סעיף האוסר על מתרגלי פאלון-גונג ללמד במכונים. אחד המקרים הידועים הוא המקרה של טורונטו, קנדה, מדינה שיש בה קהילת מהגרים סיניים גדולה וביקורת רבה על המשטר הסיני.

ב-2012 נחתם הסכם בין מחוז בתי-הספר של טורונטו (Toronto District School Board) לבין הסינים שעל פיו אמורים היו תלמידי בתי-הספר של טורונטו ליהנות משיעורי סינית במימון ובארגון של ממשלת סין. בעקבות ההסכם שלחו הסינים לקנדה מנהל למכון, צוות מורים, ספרי לימוד ותקציב פעילות מכובד. סינית היא השפה השלישית בתפוצתה בקנדה, אחרי אנגלית וצרפתית, ומחוז בתי-הספר של טורונטו הוא הגדול במדינה. יש בו 246,000 תלמידים ב-582 בתי-ספר. "ההסכם שנחתם באוטווה ב-2012 לא פורסם ולא זכה בכיסוי תקשורתי למרות שהוא היה אמור להביא להקמתו של מכון קונפוציוס הגדול בעולם מבחינת מספר תלמידיו", מספרת ל"הארץ" דוריס ליו, עיתונאית ובמאית סרטים דוקומנטריים ממוצא סיני שחיה בטורונטו ויצרה סרט תיעודי בנושא. "ב-2014 נערך טקס פתיחה חגיגי בנוכחות בכירים סינים", מספרת ליו, "בשלב זה הציבור הרחב גילה את התכנית והחלה מחאת הורים שחששו מפני שטיפת מוח של ילדיהם".

המחאה, ע"פ ליו, התארגנה במהירות. מכתבים ועצומות נשלחו, שיחות להפעלת לחץ פוליטי התקיימו עם חברי מועצת הנאמנים של מחוז בתי-הספר שאמורים היו לקבל החלטה לגבי קיום ההסכם או ביטולו, הפגנות סוערות נערכו ומאבק פוליטי קשה התקיים בין תומכי המכון ומתנגדיו. סרטה של ליו חושף את המאבק הדרמטי ואת גיבוריו: מורה סינית שערקה מן המכון וזכתה למקלט בקנדה, בכיר במערכת החינוך הקנדית שקידם את הקשרים עם הסינים , איש מודיעין קנדי שקרא למכונים "סוס טרויאני" וטען ששירותי הביטחון בקנדה עוקבים אחריהם וארגונים של סינים-קנדים הפועלים בשירות הממשלה בבייג'ינג ומביימים תמיכה עממית לכאורה במכונים מעוררי המחלוקת. "בסוף אוקטובר 2014 המועצה הכריעה סופית לבטל את ההסכם עם הסינים כתוצאה מהמאבק הציבורי", מסכמת ליו וטוענת שהסיבה לכך היא שמכוני קונפוציוס משמשים למעשה זרוע ארוכה של הממשלה הסינית הנשלחת לתוך מערכות חינוך בכל רחבי העולם בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

מטבע הדברים הסינים לא מרוצים מסרטה של ליו, שזכה כבר במספר פרסים בינלאומיים ומוקרן בימים אלו במדינות שונות, כולל הקרנות באוניברסיטאות רבות ואפילו בפרלמנטים של בריטניה, אוסטרליה ודנמרק. "בעבור הצופים הסרט פוקח עיניים. התגובות חיוביות ולפעמים גם יוצרות לחץ על הממשלות", אומרת ליו ומוסיפה: "הממשלה הסינית מנסה לדאוג לכך שכמה שפחות אנשים יצפו בסרט. ביפן, למשל, השגרירות הסינית בטוקיו ביקשה מהיפנים לבטל הקרנה באולם בבעלות ממשלתית. הסינים טענו שההקרנה תפגע בידידות בין סין ויפן אך היפנים לא נכנעו והסרט הוקרן. באוסטרליה, לעומת זאת, התבטלה הקרנה באוניברסיטת וויקטוריה במלבורן, שיש בה מכון קונפוציוס, והעיתונות האוסטרלית גילתה שהביטול היה תוצאה של התערבות הקונסוליה הסינית. ביטול דומה התרחש גם בניו-זילנד".

הביקורת הציבורית בקנדה גרמה לא רק לביטול ההסכם בטורונטו, אלא גם לסגירת מכונים נוספים באונטריו וקוויבק. אך קנדה אינה לבדה. מעל עשרים מכונים נוספים נסגרו בשנים האחרונות, ביניהם מכוני קונפוציוס אמריקאים כמו אלו שבאוניברסיטת שיקאגו, פנסילבניה סטייט ואוניברסיטאות נוספות בטקסס, פלורידה ועוד. במקביל נסגרו מכונים אירופאיים בשוודיה, דנמרק, צרפת וגרמניה. אוניברסיטת סטוקהולם, למשל, אירחה את מכון קונפוציוס הראשון באירופה שהוקם בשיתוף המועצה הסינית ואוניברסיטת פודאן שבשנגחאי ב-2005. עשר שנים מאוחר יותר התגלעו קשיים אצל האוניברסיטה המארחת. "בתחילת שנות האלפיים פנו הסינים לאוניברסיטת סטוקהולם והציעו הקמה של מכון קונפוציוס", מסר ל"הארץ" אלברטו טיסקורניה, ראש המחלקה ללימודי אסיה, המזה"ת ותורכיה באוניברסיטה, והסביר שהאוניברסיטה הסכימה על מנת ליהנות משיתוף פעולה עם מורים וחוקרים סינים. עם זאת, כמו במקרה הקנדי, היתה גם בשוודיה ביקורת ציבורית. "יש נאיביות מסוימת בכך שהבירוקרטים של האוניברסיטאות במערב מקבלים את מכון קונפוציוס", כתב העיתונאי השוודי אינגבר אויה, "אין יחידות עצמאיות במציאות הפוליטית הסינית, כולן נשלטות ע"י המפלגה עד לפרטים הקטנים ביותר. המורים שנשלחים לעולם נבחרים בקפידה והם נאמנים למפלגה, הם יכולים להיות מורים טובים, אבל הם לא מביאים איתם את החופש לבחור את נושאי הלימוד". בסופו של דבר נסגר המכון בסטוקהולם בעקבות מה שטיסקורניה מכנה "קשיים משפטיים וסוגיות של מינהל תקין". "הסיבה המרכזית לסיום שיתוף הפעולה", הוא מסביר, "היתה הבעייתיות של אירוח מכון שממומן בידי מדינה אחרת בתוך תחומי האוניברסיטה".

למרות הסגירות הרבות, מכוני קונפוציוס ממשיכים לקום בכל רחבי העולם ולא כל הסינולוגים שותפים למאבק בהם. פרופ' דניאל ליסֵה עוסק בהיסטוריה ופוליטיקה סינית באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה וטוען שלמרות שיש קושי בקשר בין מכוני קונפוציוס לאוניברסיטאות המארחות, יש גישות שונות בנוגע לעוצמת ההשפעה של הסינים וישנן גם דרכים למתן השפעה זו. "יש אמנם בעיות לא מעטות", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "אבל חייבים להשאיר את ערוץ הקשר הזה פתוח. בניגוד למה שרבים חושבים, יש רמות שונות של פוליטיקה סינית ושותפים שונים לשיח. אם יש יחסים טובים עם אנשי מפתח במקומות הנכונים, אפשר לעשות הרבה טוב בלי להסתכן בהשפעה סינית גלויה. כאן, בגרמניה, מכוני קונפוציוס אינם סוס טרויאני ואין להם השפעה דרמטית על המחקר האקדמי. הם מלמדים בעיקר נושאים לא פוליטיים ומקיימים פעילויות תרבותיות בעבור הקהל הרחב".

פרופ' ליסֵה מודע לבעיות שהתגלו במכוני קונפוציוס בעולם, במיוחד במדינות בהן אין תקציבים עצמאיים וסגל הוראה מקומי, ומסכים לכך שיש גבולות שחייבים להקפיד עליהם. עם זאת, הוא טוען שקשר מתמיד הוא הכרחי על מנת לנהל קשרים עם סין. "אחרי ה-4 ביוני (ה-4 ביוני 1989, תאריך הטבח בכיכר טיינאנמן, ד.ס) היו שטענו שצריך לנתק את הקשר", הוא אומר, "אבל אם הקשרים ינותקו כיצד יתקיים דיאלוג עם הסינים ברמות השונות? מכוני קונפוציוס כמו אלו שבגרמניה מאפשרים את הקשר החשוב עם העם הסיני. לי עצמי יש שיחות כנות עם חברי מפלגה בסין. קשר בין-תרבותי הוא תמיד מורכב אבל מי שנמצא במכוני קונפוציוס הם אינדיבידואלים ואם עושים את זה נכון יכול להיווצר דיאלוג אמיתי. המפלגה לא שולטת שליטה מוחלטת במחשבותיהם של הסינים, כפי שלעיתים מוצג בתקשורת, וצריך להכיר בכך שסינים רבים פשוט אינם מחכים להגעתה של דמוקרטיה ליברלית, במיוחד לאור מה שמתרחש כעת במערב".

את המורכבות של הקשר עם הסינים אפשר להבין דרך פרופ' ליסֵה עצמו. במקביל לדבריו על חשיבות הקשר, הוא מודע היטב לכך שהמחקר שלו, העוסק בהתמודדות המפלגה הקומוניסטית הסינית עם עוולות וזוועות שהתרחשו בימי מאו, נמצא תחת מעקב של השלטונות. "ישנו מעקב כללי אחרי מה שאנחנו עושים", הוא אומר, "הם רוצים לדעת מה אנחנו חוקרים ומדוע אנחנו מראיינים אנשים מסוימים. החופש האקדמי שלי בגרמניה לא נפגע אבל כשאני בסין אנשים שעובדים איתי הועמדו תחת לחץ ואני נאלץ להיות זהיר לגבי מי שאני עובד איתו. בשנים האחרונות המציאות נעשתה קשה יותר והגישה לחומרי מחקר, ארכיונים ומרואיינים היא מוגבלת. פעם החוקים היו ברורים. היום אני כבר לא בטוח מה יהיה בשנים הבאות".

A Swedish Lesson for Israel on Political Violence and Remembering Rabin

The link between Swedish Prime Minister Olof Palme’s murder and that of Yitzhak Rabin, teaches Israelis that they should dedicate prime minister's memorial to addressing the existential dangers of political violence.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/opinion/.premium-a-swedish-lesson-for-israel-on-political-violence-and-remembering-rabin-1.6639757

STOCKHOLM – The Palmes had just finished an evening at the cinema. It was at the end of February 1986, and Stockholm was snowy, freezing and dark. As strange as it sounds, Olof Palme, the prime minister of Sweden, had no security that evening. He and his wife left the official residence in the Old City, took public transportation to the center of town, and spent time in crowded places without bodyguards, metal detectors or patrols.

At 11:20 P.M., as they were making their way home, they were accosted by an armed man in a black coat and hooded sweatshirt who shot Palme at point-blank range. The prime minister fell, his blood staining the snow. After a split second the gunman fired another bullet at Palme’s wife, Lisbeth, which grazed her back. The assassin turned and fled. A passing cabdriver called police, who came three minutes after the shooting. The ambulance came right afterward. Palme was pronounced dead at the hospital at six minutes after midnight. 

Sweden awoke to a morning unlike any they’d ever experienced. Their prime minister had been murdered and no one knew why or by whom. Thirty-two years later, the murder remains a mystery. At the end of 1988, a young alcoholic criminal named Christer Pettersson was caught, tried and convicted, but released when his conviction was overturned by the Supreme Court on appeal. From time to time there emerge new testimonies, revelations or conspiracy theories, but the truth remains unknown.

There are two reasons to recall this murder now. One is that Lisbeth Palme died of an illness three weeks ago. The second is more essential and more Israeli – the link between Palme’s murder and that of Prime Minister Yitzhak Rabin.

Political assassinations are always traumatic and history is filled with them. In the case of Rabin’s murder, the incitement campaign that preceded it, its diplomatic and social significance and the political revolution that occurred afterward made its consequences critical.

That was not the case in Sweden, at least not on the surface. As after Rabin’s murder, masses gathered at the site of the Palme’s killing with candles and flowers, the funeral was attended by thousands of people and grief flooded the country. Unlike with Rabin’s assassination, though, Palme’s murder didn’t expose any clear dispute, primarily because the identity of the murderer and his motives weren’t known. Still, at least one lesson should have been clear, the prosaic and self-understood lesson that careful guarding of elected officials is at least as important as guarding democracy itself.

Palme was totally exposed during his murder and Swedish society paid a high price for this blunder. But was the lesson learned? The answer is no. Proof of this is what happened in September 2003, when Anna Lindh, then Swedish foreign minister, visited a department store in downtown Stockholm. Although she was one of the government’s senior figures, she had no security, just like Palme. While she was shopping she was approached by a 25-year-old man who stabbed her all over her body. She died in the hospital the following day.

Since then the security around senior Swedish officials has improved, but it still isn’t rare to see ministers and members of parliament walking alone in the street or riding the bus. This isn’t the result of a security failure. It’s the result of a political tradition that sanctifies accessibility, openness and transparency. These are unquestionably good traits, but interpreting them this way leaves democracy exposed to obvious dangers.

To the same degree, Sweden sanctifies freedom of expression and freedom of assembly almost without limit. These are also admirable traits, but they are exploited in the real world by the followers of the 21st century’s cancerous diseases. Neo-Nazis march through the streets in uniform; desperate, frustrated men perpetuate hate crimes against Jews and migrants; and youths in the suburbs of large cities are recruited to join ISIS. These are all symptoms of a society that doesn’t find the strength and courage to recognize that democracy has enemies, and there is no choice but to discuss ways of protecting it.

Here lies the Israeli connection to Palme’s murder. Since Rabin’s assassination in Tel Aviv in 1995, there has been a bitter debate over his commemoration. Some see it important to emphasize his political legacy, while others claim that commemoration should be dignified, neutral and lacking a political message. Yet there is another possibility. Between political remembrance, which belongs to just one camp, and official remembrance, which treats the murder as if the prime minister had died of a heart attack, there is the obvious truth.

The Rabin assassination is first and foremost a horrible case of political violence, whose message must be above all a message of setting boundaries to the political discourse and (physical) protection of democratic institutions and elected officials.

Those who assert that aspiring for unity and concealing Rabin’s path from the collective memory is superficial and often fascistic, too, are right. On the other hand, the aspiration to remember Rabin in the context of the Oslo Accords alone forgoes the attention and identification of most of Israeli society. In contrast, the debate on protecting democracy itself and on what it permits or forbids is important and relevant to all sides. It is neither an unimportant message that papers over the murder, nor a message that speaks to only one political camp. It is not partisan, but it is very political.

Democracy needs protection by all camps. It needs checks, balances and a free press. It won’t tolerate incitement and racism. And it should have freedom of expression with clear, unequivocal borders, which Rabin himself defined minutes before his death. “Violence is undermining the very foundations of Israeli democracy,” he said. “It must be condemned, denounced, and isolated. This is not the way of the State of Israel.”

The Swedes missed this basic idea in 1986 and ended up with more political violence. Israel, given as it is to internal and external conflicts, is in even greater danger. Its public leaders would do well to dedicate the memorial day for Rabin to addressing this existential danger, and not wasting it time and again on the usual spats over who will speak in the square and who will organize the ceremony.

בין רצח רבין לרצח אולוף פָּלמֵה

רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6617806

בני הזוג פָּלמֵה סיימו ערב בילוי בקולנוע. זה היה בסוף פברואר 1986 וסטוקהולם הייתה לבנה, קפואה וחשוכה. מוזר ככל שזה יהיה, אולוף פלמה, שכיהן באותו זמן כראש-ממשלת שוודיה, לא היה מאובטח באותו ערב. הוא ואשתו יצאו מהמעון הרשמי בעיר-העתיקה, נסעו בתחבורה ציבורית למרכז העיר ושהו במקומות הומי אדם, ללא שומרי ראש, גלאי מתכות וסיורים מקדימים. באחת עשרה ועשרים, כשהם החלו לעשות את דרכם הביתה, הגיח מאחוריהם גבר חמוש במעיל שחור וקפוצ'ון וירה מטווח אפס. פלמה נפל. אחרי שבריר שנייה נורה כדור נוסף לעבר אשתו, ליזבת. הכדור חדר את המעיל ושרט אותה בגב. היורה הסתובב, רץ במעלה הרחוב וטיפס לרחוב המקביל. נהג מונית שהיה סמוך למקום התקשר למשטרה שהגיעה למקום כשלוש דקות אחרי הירי. האמבולנס הגיע מיד אח"כ כאשר דמו של פלמה הגוסס מכתים את השלג.

מותו של פלמה נקבע בבית-החולים בשש דקות אחרי חצות. שוודיה ההמומה התעוררה לבוקר שכמותו היא לא ידעה מעולם. ראש-הממשלה נרצח ואיש לא ידע ע"י מי ולמה. גם כיום, 32 שנה מאוחר יותר, מותו של פלמה הוא תעלומה. צעיר עבריין ואלכוהוליסט שנתפס בסוף 1988, כריסטר פטרסון, נשפט והורשע אבל שוחרר אחרי שזוכה בערעור לביהמ"ש העליון ומאז ועד היום צצות מדי פעם עדויות חדשות, גילויים מפתיעים ותיאוריות קונספירציה, אך האמת עדיין אינה ידועה.

יש שתי סיבות להיזכר בימים אלו ברצח אולוף פלמה. האחת היא חדשותית – ליזבת פלמה, רעייתו של ראש-הממשלה הנרצח, נפטרה ממחלה לפני כשלושה שבועות (18 באוקטובר) בגיל 87. הסיבה השנייה היא עקרונית יותר וישראלית יותר – הקשר בין רצח אולוף פלמה לרצח רוה"מ ושר הביטחון הישראלי יצחק רבין.

מעשי רצח פוליטי הם תמיד טראומטיים ודברי הימים מלאים בהם. מיוליוס קיסר וגדליהו בן אחיקם דרך לינקולן, קנדי וגנדי ועד למעשי הרצח תוצרת כחול-לבן כמו רצח ארלוזורוב ורצח רבין. בכל הנוגע לרצח רבין, מערכת ההסתה שקדמה לו, המשמעות המדינית והחברתית שלו והמהפך הפוליטי שהתרחש אחריו גרמו לכך שהשלכותיו יהיו הרות גורל. לא כך במקרה השוודי, לפחות לא על פני השטח. כמו אחרי רצח רבין, ההמונים נהרו אמנם למקום הרצח והביאו נרות ופרחים, ההלוויה הייתה רבת משתתפים ורגשות של אבל קולקטיבי שטפו את המדינה, אך הרצח לא חשף מחלוקת ברורה, בעיקר מכיוון שזהות הרוצח ומניעיו לא היו ידועים. עם זאת, לקח אחד צריך היה להיות ברור.

זהו הלקח הפרוזאי והמובן מאליו ששמירה קפדנית על נבחרי ציבור היא חשובה לפחות כמו השמירה על הדמוקרטיה עצמה. פלמה היה חשוף לחלוטין בזמן הרצח, החברה השוודית שילמה ביוקר על המחדל הזה, אך האם אחרי האסון נלמד הלקח? במקרה השוודי התשובה היא לא. הראייה לכך היא אירוע שהתרחש בספטמבר 2003 אז ביקרה אנה לינד, שרת החוץ השוודית, בחנות כלבו גדולה במרכז סטוקהולם. למרות שלינד היתה אחת הדמויות הבכירות בממשל, היא לא היתה מאובטחת. ממש כמו פלמה. תוך כדי שהיא עורכת קניות, ניגש אליה צעיר בן 25 ודקר אותה בכל חלקי גופה. היא נפטרה בבית החולים ביום שלמחרת.

מאז מותם של לינד ופלמה השתפרה אמנם השמירה על נבחרי הציבור בשוודיה, אך עדיין לא נדיר למצוא שרים וחברי פרלמנט מטיילים לבדם ברחוב או נוסעים באוטובוס. זו אינה תוצאה של כשל אבטחתי. זו תוצאה של מסורת פוליטית המקדשת נגישות, פתיחות ושקיפות. מידות נעלות לכל הדעות אך הן חושפות את הדמוקרטיה לסכנה ברורה ומיידית. באותה מידה שוודיה מקדשת את חופש הדיבור, חופש ההתאגדות והחופש להפגין כמעט ללא גבולות. גם אלו הן מידות ראויות לשבח אבל בעולם האמיתי הן מנוצלות ע"י חסידי כל המחלות הממאירות של המאה ה-21: ניאו-נאצים מפגינים במדים ברחובות, גברים מיואשים ומתוסכלים מבצעים פשעי שנאה נגד יהודים ונגד מהגרים ובפרברי הערים הגדולות צעירים מקומיים מתגייסים לדאע"ש. כל אלו הם סימנים לחברה שלא מוצאת את הכוחות והאומץ להכיר בכך שלדמוקרטיה יש אויבים ושאין ברירה אלא לדבר על הדרכים להגן עליה.

כאן נמצא ההקשר הישראלי של רצח פלמה. תשע שנים אחרי רצח פלמה נרצח בת"א יצחק רבין. מאז הרצח מתקיימת בישראל מחלוקת קשה לגבי הנצחת האיש ומורשתו. יש הרואים חשיבות בשימת דגש על מורשתו הפוליטית של רבין בעוד אחרים טוענים שההנצחה צריכה להיות ממלכתית, כללית ונטולת מסר פוליטי. יש, עם זאת, אפשרות נוספת. בין זיכרון פוליטי ששייך למחנה אחד בלבד לזיכרון ממלכתי שמתייחס לרצח כאילו ראש-הממשלה מת מהתקף לב, יש את האמת המובנת מאליה. רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". השוודים פספסו את הרעיון הבסיסי הזה ב-86 וקיבלו עוד ועוד אלימות פוליטית. ישראל, מתוקף היותה מוקפת אויבים ונתונה בסכסוכים פנימיים וחיצוניים, נמצאת בסכנה גדולה וקיצונית עוד יותר. טוב יעשו מנהיגי הציבור שלה אם יקדישו את יום הזיכרון לרבין לטיפול בסכנה הקיומית הזו ולא יבזבזו אותו פעם אחר פעם על ההתכתשויות הרגילות של מי ינאם בכיכר ומי יארגן את העצרת.

Replacing Supermodels With Holocaust Survivors: 'The Camera Was Shaking in My Hands'

צלם האופנה שתיעד ניצולי שואה בשוודיה: "המצלמה רעדה בידיי"

מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים. 

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/exibitions/.premium-MAGAZINE-1.6592995 

במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.

"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".

ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.

מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".

ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.

"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".

ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

How Sweden Became a Thriving Base of Neo-Nazi Ideology

While Nazi criminals were hanged or committed suicide in their cells in Nuremberg, a secret network operating out of Malmö made sure the Nazi idea stayed alive.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-1.831763

STOCKHOLM – Last Yom Kippur, the Nordic Resistance Movement, a Swedish neo-Nazi organization, held a march in Gothenburg, Sweden’s second-largest city, that drew hundreds of participants. According to the local media, the group, which also maintains a presence in other Nordic countries, has grown stronger in the past few months, and evidence suggests that it is part of a larger pan-European trend. Parallel to the strengthening of neo-Nazis in Sweden, support for far-right movements of all types is being seen across the Continent. Some of the movements are represented in their countries’ respective parliaments, others are engaged primarily in disseminating their ideology through alternative media, and on the margins there are also organizations that resort to violence.

This phenomenon is not confined to Europe alone. Many supporters of the white supremacy concept and other European nationalists are now making common cause with the American alt-right movement. The political bloc they are forging threatens not only advocates of multiculturalism and socialists, feminists and environmentalists on the left, but also conservatives and libertarians, on the right.

Sweden, it turns out, is one of the centers of the new European right, even though it is better known for its high level of solidarity and social equality, and as a country that cultivates policies based on democratic values, human rights and generosity to asylum seekers.

Yet, for almost 100 years now, Sweden has been home to a plethora of racist, nationalist and fascist movements. The political establishment in Stockholm may be occupied with embracing universalist values and creating a social-democratic state, but extreme right-wing groups have been operating on the margins of Scandinavian society for years: from neo-Nazis and skinheads to anti-Semitic publishing houses, heavy-metal bands promoting racist values, and movements flaunting pre-Christian imagery that promote nationalist and anti-establishment ideas.

The Swedish journalist and writer Elisabeth Åsbrink probed the reasons for Sweden’s centrality in the European far-right scene in her book “1947: When Now Begins.” Åsbrink chronicles key figures and events that shaped the new world order and postwar Europe. One of the more fascinating individuals she portrays is Per Engdahl (1909-1994), the man who led the Swedish fascist movement.

“Engdahl was an intelligent and modern person,” Åsbrink said in an interview with Haaretz. “He was a fascist activist during the war, and after the war ended he understood that he would have to change his ways, so that the fascist and Nazi ideas would not die,” she relates.

“Already in 1945,” she continues, “he connected the remnants of fascist and Nazi movements from all over Europe. He made contact with Oswald Mosley’s fascists in England, with the French fascists, the Swiss Nazis and Hitler’s loyalists in Germany. He was in close touch with MSI, the Italian Social Movement, which continued Mussolini’s path in the dictator’s country, and he himself founded a Danish Nazi party. His network also included Nazis from Norway and Holland, and the postwar advocates of the Iron Cross party in Hungary. Together they formed a secret network whose center was in Malmö [Sweden], where Engdahl lived.”

The network, later known as the Malmö Movement, played a central role in the rehabilitation of Europe’s extreme right.

To begin with, according to Åsbrink, Engdahl created an escape route for Nazis from all parts of Europe. It passed through northern Germany and Denmark, and led to Malmö. From there the Nazis were smuggled to various places in southern Sweden and then sent by ship from Gothenburg to South America. In some cases these Nazis returned to West Germany, where the American authorities were releasing hundreds of S.S. men every day because they were unable to cope with the expenses of detaining the overload of fugitives. Engdahl claimed to have “saved” about 4,000 Nazis in this way.

One of those who assisted Engdahl was Johann von Leers (1902-1965), who had been Nazi propaganda minister Joseph Goebbels’ right-hand man and protégé, and himself a leading ideologue of the Third Reich.

“Von Leers arrived in Malmö in 1947, and then disappeared,” Åsbrink notes. “No one knows exactly how, but in the end he got to Buenos Aires, where he edited a paper that became a communications channel between Nazis in Europe and those who ended up in Latin America. Von Leers was later brought to Egypt under the auspices of Haj Amin al-Husseini, with whom he was in close contact. Eventually he converted to Islam and changed his name to Omar Amin as a gesture to his benefactor, becoming head of [Egyptian President Gamal Abdel] Nasser’s ‘Israeli’ propaganda unit.”

The close ties between Nazis like von Leers and the Palestinian national movement is one of the stories that connect the European right of the 1940s and 1950s to contemporary political dramas. But the link runs deeper.

“Engdahl founded a network of international nationalism,” Åsbrink says, adding, “Until then, nationalism bore a local character. Engdahl turned it into an international movement. The network’s first conference was held in 1950, in Rome. Engdahl, a polyglot who taught himself Italian for the occasion, spoke at the gathering and wrote the network’s charter, dealing with the future of Europe. The central idea was that Europe would be a white continent, with no foreign elements – Jews and blacks – and no democracy, which he termed a feminine, weak type of regime. The network advocated government that was autocratic, masculine and strong, and its members believed that Europe was entitled to support itself with overseas colonies.

“The core of the network’s central idea,” Åsbrink continues, “recalls concepts that the contemporary far right is focused upon, such as theories of a Muslim takeover of the world and the ideas that appear in the manifesto of Anders Breivik [the Norwegian terrorist who massacred 77 people in 2011]. Rome was followed by a conference in Malmö, in 1951, where the Malmö Movement was effectively born, with Engdahl, one of its four leaders, being appointed a kind of international secretary general. The Malmö gathering also gave birth to the movement’s magazine, Nation Europa, edited by two former Waffen S.S. officers, which transmitted the organization’s ideas across the generations. Old-school Nazis contributed to the magazine, but later were joined by a new generation of writers. One of them was a young Frenchman named Jean-Marie Le Pen.”

Åsbrink mentions another young writer, a German named Henning Eichberg, who was the first to talk about ethno-pluralism, the idea of separation of different ethnicities which influenced many of Europe’s new right movements.

Sweden thus became an important arena for renewal of Nazi and fascist ideas after the progenitors of those concepts had been defeated by the Allies in the war. While Nazi criminals were hanged or committed suicide in Nuremberg, and the world, seeing the results of Nazism, promised “Never again” – others were ensuring that the Nazi idea would carry on. Already in the 1950s, a new right began to take shape in Sweden and on the margins of European society. The movement created an alternative history for itself, and a morality that was the opposite of what was emerging in other, newly created postwar international organizations.

“One of the leaders of the Malmö Movement was a French fascist, Maurice Bardeche [1907-1998]. Bardeche published a book that constituted the basis of all of the so-called ‘revisionist’ arguments used by Holocaust deniers to this day,” Åsbrink relates. “He and Engdahl understood something very important: that the word ‘race’ was no longer usable after the genocide of World War II. They replaced it with the word ‘culture.’ The ideas are the same, but when you talk about ‘culture’ rather than ‘race,’ you can talk about ‘my culture and your culture and how the two cultures cannot coexist.’ Engdahl created a new language. It’s racism without the word ‘race.’ In a note that Bardeche wrote in the 1960s, he pointed out that this was an important change, because right-wing movements could now espouse racist ideas and call themselves anti-racist.”

Åsbrink adds that within a few years of the founding of the Malmö Movement, members were leaving because they considered it too prone to compromise and thought its messages were vague. It was these breakaways who, effectively, established the white supremacy movement in Europe. Those who remained in the organization, on the other hand, laid the foundations for the extreme right that is now part of the European parliamentary system.

“There are many influences on the development of the European right since Engdahl,” Åsbrink says. “In the 1960s and ‘70s, they were actually influenced by the views of the critical left about the United States and about colonialism. In the 1990s, they were influenced by American Nazis who imported the ‘ZOG’ theory, which maintains that it’s legitimate to use violence against police officers and other representatives of government, because the political establishment is an emissary of the so-called ‘Zionist Occupation Government.’

“These ideas are more extreme than the original ideas of Engdahl and his colleagues,” Åsbrink continues. “Engdahl’s principal role was to keep Nazi ideas and movements alive until the arrival of the next generation – which thought they were slightly outmoded and not aggressive enough, so they updated and radicalized them.”

How was it that Sweden, a relatively marginal country in terms of population that hadn’t even taken part in World War II, became a key base for the postwar European right? Åsbrink offers a variety of explanations. One element lies in the fact that Sweden was not occupied and did not suffer directly the disastrous results of Nazism. Åsbrink notes both the traditional Swedish fear of the Russians and Swedes’ problematic attitude toward their country’s Jews, who had suffered from discrimination for many years. Moreover, a deep connection existed between Swedish elites and Nazi Germany (including the royal family and such wealthy families as the Wallenbergs).

An example of these relations is found in a secret that Åsbrink herself exposed in an earlier book. She discovered that Ingvar Kamprad, the founder and owner of the IKEA home furnishings empire, was an active Nazi. Although Kamprad’s involvement with the fascist movement was already known, Åsbrink discovered that he was also a member of the SSS, the Swedish hard-core Nazi party during the war, and that the Swedish secret police had him under surveillance because of it. She recounts that in an extremely rare interview he gave her, in 2010, Kamprad, who is today 91, asserted his conviction that Engdahl was “a great man, and I will claim that as long as I live.”

Engdahl, she says in summation, “is a kind of icon whom the present-day extreme right revere and from whose ideas they draw inspiration.”

But how do the followers of the European new right view the Malmö Movement and Engdahl’s legacy?

“The continuity between the old right and the modern nationalist movement is very weak,” says Daniel Friberg, a key figure in the Swedish new right and in the worldwide alt-right movement. In more than 20 years of being active politically, Friberg says, he has never received any kind of support from the members of the political movements of the previous generation.

“Engdahl’s movement was relatively marginal, and its members tended to be very rich people, like Ingvar Kampard,” he maintains, adding, “They despaired and gave up, and we had to rebuild everything. I funded the first magazine I published, when I was 18, from my personal savings. I feel no respect toward the old men of the old right. They were cowards and weak, they backed off easily and they lacked the tenacity to continue the struggle. Perhaps they are exaggerating their importance for narcissistic reasons, but they never helped establish the modern nationalist movement.”

Friberg doesn’t belong to the traditional right-wing establishment in Sweden, and is not a member of any of its parties. Nevertheless, he is a very central figure in the Swedish new right and in its link to the international alt-right. He terms himself a supporter of the identitarian movement, which sprang from the French new right and espouses ethno-pluralistic beliefs. Identitarianism, a key element of the global alt-right movement, assails the concept of multiculturalism, opposes migration and supports ethnic- and culture-based separation. Its opponents claim that its ideology contains fascist and neo-Nazi elements.

Friberg’s centrality stems from the fact that he founded a large number of Swedish and European alternative-right organizations, and also because he is responsible, along with American alt-right leader Richard Spencer, for bridging between the movements on both sides of the Atlantic in the form of the website altright.com. According to Friberg, the trans-Atlantic project is growing, and draws inspiration from another website of the American far right, Breitbart, whose executive chairman is former Trump adviser Steve Bannon.

The alt-right site is only one of Friberg’s projects. He also founded, and continues to manage a publishing house called Arktos, which promotes a far-right agenda, and has put out 150 titles in 15 languages. He was a partner in the founding of Metapedia, a right-wing alternative to Wikipedia, and recently he also founded the Nordic Alternative-Right movement together with a former senior figure in the Sweden Democrats, a populist right-wing organization.

Friberg, 39, engages in what he calls meta-politics. “Parliamentary politics doesn’t interest me,” he says. “I influence society in the same way that Haaretz does in Israel. I’m engaged in media, books, newspapers, magazines and websites, and that’s what I’ve always done.”

According to Friberg, this political activity is significant, because it reveals the truth that’s hidden from the public by the establishment and mainstream media. As an opponent of mass migration, particularly into Europe – which he claims causes a considerable increase in violent crimes, including rape – he argues that the true reality is concealed by a political establishment that kowtows to political correctness, and by a self-censoring mainstream media. That, he says, is the main reason for the flourishing of alternative media in Sweden, and it’s also why Sweden has become so important in the world new-right scene. There’s a large disparity, he says, between the country’s left-wing government and the public’s support for the right.

“It’s simply a matter of supply and demand,” he says. “People want to know the truth.”

The vision of Friberg and his supporters is remarkably similar to that of the Malmö Movement of six decades ago. It avoids racist language, but advocates racial separation, and it is nationalistic, autocratic and conservative. It talks about a “return to normality” and the need to put an end to what Friberg calls “the failed social experiment of multiculturalism, feminism and cultural Marxism, which has caused so much suffering to Europeans in the past 50-60 years.” He also maintains that it’s essential “to protect national and regional identities and to return to tradition, including the traditional roles of the sexes.”

In his younger days, Friberg used the pen name “Daniel Engdahl,” in homage to Per Engdahl, but despite this, and despite the similarity between Friberg’s ideas and those of the neo-Nazi movements of the mid-20th century, he is meticulous about differentiating his views from Nazism. He denies allegations that he was a skinhead in the past and a member of a Nazi movement.

“There are very few neo-Nazis in Europe today,” he says. “As for myself, I never believed in fascism and never described myself as a neo-Nazi. There are even some who accuse me of being a Jew or a Zionist, of not being anti-Semitic enough and of trying to hijack the Swedish nationalist movement. Maybe that’s because my surname ends in ‘berg.’ In any case, I don’t really care what people call me on the internet.”

“Berg” or no “berg,” an examination of the publications and statements of alt-right figures, including those published by his website and his press, turns up many types of anti-Semitism. There is Holocaust denial of different kinds, and there are Jewish-domination conspiracy theories. These phenomena are largely limited to the virtual world, but in some cases they penetrate the “real world,” too. A well-known example is the speech by Friberg’s American colleague Richard Spencer following the U.S. presidential election in November 2016. Spencer concluded his remarks with calls of “Hail Trump, hail our people, hail victory!” Many in the audience responded with the Nazi salute.

Friberg does not deny the existence of anti-Semitism in the new right, but he does not consider himself an anti-Semite, and offers many explanations for the phenomenon.

“It is perfectly obvious that the incident with Spencer was a joke,” he explains. “I know many who were present at the event. It was an excellent speech, and the end was a kind of amused response to the liberal narrative about Trump. After all, Spencer has criticism of Trump, and he would not seriously salute him. At the end of the proceedings, a few people in the audience saluted ironically in the Nazi fashion, in response to the fact that Trump is presented in the media as a fascist and a Nazi. Spencer himself regrets the incident.”

More broadly, Friberg views right-wing anti-Semitism as an oversimplification of complex issues. “I do not condemn revisionist history of the Holocaust period,” he says. “I acknowledge the suffering of the Jews in World War II. But the war as a whole, not only the Holocaust, was the most tragic event in Europe for centuries. Not only the Jews suffered in it. German children and women, too, were murdered and raped by Russian soldiers, and 10 million Ukrainians were starved to death in genocide. But despite this, we learn only about the Holocaust; no one taught us about the Holodomor [the Ukrainian term for the ‘Great Starvation’ in that country during the 1930s]. The lives of the Jews are not worth more than the lives of non-Jews, and the suffering of others also deserves recognition.”

Friberg does not believe in an all-embracing conspiracy theory that attributes magical powers and world rule to the Jews, but various versions of such theories are present in works that he publishes. “There is no one conspiracy theory,” he says. “There are many such theories, Jewish and not Jewish alike. That’s clear, after all. There’s conspiracy in every commercial company that’s led by three people, two of whom try to get rid of the third. That’s the nature of politics. It’s a dirty game, and the Jews, like others, are on all sides.”

At the same time, Friberg argues, there is an over-representation of Jews in social-change movements that have caused damage worldwide. Jews like George Soros, who promotes a liberal, globalist vision, are examples of that tendency. But there are also other Jews. Benjamin Netanyahu, he says, is a Jew who represents a more nationalist agenda, and there are also other Jews, including some Israelis he knows, who support the new right.

“In Sweden, for example, the biggest supporters of opening the borders and of the multicultural social disaster were Jews who emigrated from Poland,” he says. “That’s a pattern and we must not ignore it. But there are also Jews on the other side. For example, it was [the American philosopher and historian] Paul Gottfried, a Jew, who invented the term alt-right, along with Spencer.”

Friberg is right. No few Jews back the new right in Europe and the United States. Some others hold positions of power in Israel and cultivate close ties with their colleagues who urge deportation of foreigners, the building of walls and racial separation, and call for a struggle against “leftist elites” in the media and in academia.

The European and American new right, like the Israeli version, is neither apologetic, nor is it in hiding. It’s articulate, it has ties with big money and it is accumulating power and influence. It looks toward the future but its feet are planted deep in the neo-Nazi movement of the mid-20th century. Its Israeli supporters would do well to watch the clip of Spencer’s speech a year ago, and reflect on the comments of Friberg. In the video they will see a room filled with men enthusing over the battle cries of a white race that is being plundered by other races, which are taking over its living space. They applaud when the speaker alludes to the media as “Lügenpresse” (the lying media), the German term used by the Nazis, and laugh when he calls its members inhuman and soulless. At the end they respond to the cries of “Hail!” with loud applause and the Nazi salute.

Daniel Friberg maintains that this should all be taken ironically, that it’s just a joke. Given the fact that some of these people are so close to power in so many places around the world, all we can do is hope he’s right.

תנועת מאלמו והולדתו של הימין האירופי החדש

בימים שבהם פושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאי המאסר שלהם בנירנברג והעולם הבטיח ש"לעולם לא עוד", רשת סודית . שמרכזה היה בדרום שוודיה דאגה לכך שתורת הגזע הלבן תמשיך לחיות. באמצעות יצירת היסטוריה אלטרנטיבית, ומוסר הפוך לזה שנוצר במוסדות הבינלאומיים החדשים הוא יצר שפה חדשה המהווה עד היום את הבסיס לימין העולמי החדש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5203663

ביום-כיפור האחרון קיימה "תנועת ההתנגדות הנורדית", תנועה ניאו-נאצית שוודית, מצעד בהשתתפות מאות תומכים בעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנבורג. ע"פ התקשורת השוודית, התנועה, שיש לה נוכחות גם במדינות נורדיות אחרות, מתחזקת בחודשים האחרונים ויש עדויות לכך שזוהי מגמה כלל אירופית. במקביל להתחזקות הניאו-נאצים השוודים נרשמת ברחבי היבשת עליה בתמיכה בתנועות ימין קיצוני מכל הסוגים. חלק מהתנועות משתתפות במערכת הפרלמנטרית, אחרות עוסקות בעיקר בהפצת האידיאולוגיה שלהן באמצעי תקשורת חלופיים ובשוליים יש גם ארגונים הנוקטים בפעולות אלימות. זוהי איננה תופעה אירופאית בלבד. רבים מתומכי עליונות הגזע הלבן והלאומנים של אירופה מתחברים בימים אלו לאנשי תנועת הימין האלטרנטיבי (Alt Right) האמריקאי ויוצרים גוש פוליטי שמאיים לא רק על תומכי הרב-תרבותיות, הסוציאליסטים, הפמיניסטים והירוקים משמאל אלא גם על השמרנים והליברלים מימין. אחד המרכזים של הימין האירופי החדש נמצא דווקא בשוודיה, מדינה המוכרת בזכות רמה גבוהה של סולידריות ושוויון חברתי והמקדמת מדיניות המדגישה ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם ונדיבות כלפי מבקשי מקלט.

עובדה זו היא אולי מפתיעה אך היא איננה חדשה. מאז אמצע המאה הקודמת פעלו בשוודיה עשרות תנועות באזור הרעיוני שממוסוליני וימינה. בעוד שהממסד הפוליטי עסוק ביצירת מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית וקידום ערכים אוניברסליים, בשולי החברה הסקנדינבית פועלות כבר שנים רבות מפלגות ימין קיצוני, תנועות ניאו-נאציות וקבוצות שוליים שונות החל מחבורות של סקינהדס, עבור בהוצאות לאור של פרסומים אנטישמיים ועד להקות רוק כבד וקבוצות בעלי אמונות פגניות המפיצות מסרים לאומניים ואנטי-ממסדיים.

את הסיבות למרכזיותה של שוודיה בסצנת הימין הקיצוני האירופי חקרה העיתונאית והסופרת השוודית אליזבת' אוסברינק, שספרה "1947 – היכן שעכשיו מתחיל" התפרסם בשוודיה בשנה שעברה. בספרה עוקבת אוסברינק אחר דמויות מפתח שעיצבו את אירופה הפוסט מלחמתית ומספרת על התהוותו של הסדר העולמי החדש. אחת הדמויות המסקרנות שאוסברינק עוסקת בה היא דמותו של מנהיג התנועה הפשיסטית השוודית, פר אנגדאהל (1909-1994). "אנגדאהל היה איש אינטליגנטי ומודרני מאוד. הוא היה פעיל פשיסטי בזמן המלחמה ולאחר שהמלחמה הסתיימה הוא הבין שהוא חייב לשנות את דרכיו על מנת שהרעיונות הפשיסטיים והנאציים לא ימותו", היא מספרת, "כבר ב-1945 הוא חיבר בין שרידי תנועות פשיסטיות ונאציות מכל אירופה. הוא יצר קשר עם הפשיסטים של אוסוולד מוסלי מאנגליה, עם הפשיסטים הצרפתים, הנאצים השוויצרים ונאמני היטלר בגרמניה. הוא היה בקשר קרוב עם ה-MSI, התנועה שהמשיכה את דרכו של מוסוליני באיטליה, הוא ייסד בעצמו מפלגה נאצית דנית וברשת שלו היו גם נאצים מנורבגיה ומהולנד וממשיכי דרכה של מפלגת צלב-החץ מהונגריה. כל אלו חברו לרשת סודית שמרכזה היה בעיר מאלמו, עיר מגוריו של אנגדאהל". לימים תקרא הרשת שאנגדאהל הקים "תנועת מאלמו" והיא תהיה מרכזית בשיקום הימין הקיצוני האירופי ביותר מבחינה אחת.

ראשית, ע"פ אוסברינק, אנגדאהל ייסד נתיב בריחה לנאצים מכל רחבי היבשת. הנתיב עבר דרך צפון גרמניה ודנמרק והוביל למאלמו. אנגדאהל החביא את הנאצים שהבריח במחבואים שונים בדרום שוודיה ומשם שלח אותם באוניות מגוטנבורג לדרום אמריקה וגם חזרה למערב גרמניה שם שחררו השלטונות האמריקאים מאות אנשי אס.אס כל יום מפני שלא יכלו לעמוד בהוצאות ובעומס של המאסרים. אנגדאהל טען שהוא "הציל" בדרך זו כ-4,000 נאצים. אחד האנשים המעניינים ביותר שאנגדאהל טיפל בהם במסגרת תכנית הבריחה שלו היה יוהאן פון ליר (1902-1965) שהיה יד ימינו של גבלס ואחד האידאולוגים הראשיים של הרייך השלישי. "פון ליר הגיע למאלמו ב-1947 ואז הוא נעלם", מספרת אוסברינק, "אף אחד לא יודע בדיוק איך אבל לבסוף הוא הגיע לבואנוס-איירס שם הוא ערך עיתון שהפך לערוץ קשר בין הנאצים באירופה לאלו שהתמקמו באמריקה הלטינית. פון ליר עצמו הועבר מאוחר יותר למצרים בחסות המופתי של ירושלים איתו היו לו קשרים קרובים. לימים הוא התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין כמחווה לשותפו והפך לראש מערך התעמולה "הישראלית" של נאצר".

הקשר האדוק בין נאצים כמו פון ליר לתנועה הלאומית הפלסטינית הוא אחד הסיפורים הקושרים את הימין האירופי של שנות הארבעים והחמישים לדרמות פוליטיות בנות זמננו. אבל הקשר הוא עמוק יותר. "אנגדאהל ייסד רשת של לאומנות בינלאומית", אומרת אוסברינק ומסבירה, "עד אז הלאומנות היתה מקומית. אנגדאהל הפך אותה לתנועה בינלאומית. ב-1950 התקיים הכנס הראשון של הרשת ברומא ואנגדאהל, שלימד את עצמו איטלקית לטובת האירוע, נאם שם וכתב את האמנה של הרשת העוסקת בעתידה של אירופה. הרעיון המרכזי היה שאירופה היא יבשת לבנה, ללא אלמנטים זרים (יהודים ושחורים) וללא דמוקרטיה שהיא משטר נשי וחלש. הרשת רצתה שלטון אוטוקרטי, גברי וחזק וחבריה האמינו שאירופה צריכה לחיות ממה שהקולוניות שלה ייצרו. הגרעין המרכזי של הרעיונות של הרשת מזכיר מאוד רעיונות שהימין הקיצוני של היום מקדם כמו התיאוריות בדבר ההשתלטות המוסלמית על העולם והרעיונות המופיעים במניפסט של אנדרס ברייויק (הטרוריסט הנורבגי שרצח 77 בני אדם ב-2011, ד.ס). אחרי רומא הגיע הכינוס במאלמו ב-1951 בו נולדה למעשה תנועת מאלמו ואנגדאהל, אחד מארבעת מנהיגיה, מונה למעין מזכיר בינ"ל. בכנס במאלמו נוסד גם מגזין התנועה שהעביר את הרעיונות שלה במורד הדורות ונערך ע"י שני קציני וואפן אס.אס לשעבר. במגזין כתבו נאצים מהדור הישן אך מאוחר יותר השתלב גם דור חדש של כותבים. בין השאר היה שם כותב צרפתי צעיר בשם ז'אן מרין לה-פן".

כך הפכה שוודיה לזירת ההתחדשות של רעיונות נאציים ופשיסטיים אחרי שאלו שהגו אותם הובסו בידי בעלות הברית במלחמה. בימים שפושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאיהם בנירנברג והעולם כולו חזה בתוצאותיו של הנאציזם והבטיח ש"לעולם לא עוד", היו מי שדאגו לכך שהרעיון הנאצי לא ימות עם הוגיו. בשוודיה ובשולי החברה האירופית החל להתגבש כבר בשנות החמישים ימין חדש שעיצב לעצמו היסטוריה אלטרנטיבית ומוסר הפוך לזה שעוצב במוסדות הבינלאומיים הטריים. "אחד המנהיגים של תנועת מאלמו היה הפשיסט הצרפתי, מוריס בארדש (1907-1998) שפרסם ספר שהיווה את הבסיס לרביזיוניזם ולכל הטיעונים שמכחישי שואה משתמשים בהם עד היום", מספרת אוסברינק, "בארדש ואנגדאהל הבינו דבר חשוב – המילה "גזע" כבר איננה ניתנת לשימוש אחרי רצח-העם של מלה"ע השנייה. לכן הם החליפו אותה במילה "תרבות". הרעיונות הם אותם הרעיונות אך כשמשתמשים במילה "תרבות" ולא במילה "גזע" אפשר לדבר על "התרבות שלי והתרבות שלך ואיך שתי התרבויות לא יכולות לחיות יחד", מה שכבר אי אפשר היה לעשות עם המילה גזע. אנגדאהל יצר שפה חדשה. זוהי גזענות בלי המילה גזע. בפתק שבארדש כתב בשנות השישים נכתב שזהו שינוי חשוב כי כך תנועות ימין יכולות להציע רעיונות גזעניים ולקרוא לעצמן אנטי-גזעניות".

אוסברינק מוסיפה שכמה שנים אחרי ייסודה של תנועת מאלמו היו כאלו שעזבו אותה על רקע פשרנותה ועמעום המסרים שלה. הפורשים היו אלו שהוציאו מתוכם למעשה את תנועות עליונות הגזע הלבן האירופי. אלו שנותרו בתנועה, לעומת זאת, הניחו את יסודות הימין הקיצוני הנמצא היום בתוך המערכת הפרלמנטרית. "ישנן השפעות רבות בהתפתחות הימין האירופי מאז אנגדאהל", אומרת אוסברינק, "בשנות ה-60 ותחילת ה-70 הם הושפעו דווקא מהשמאל הביקורתי כלפי ארה"ב והקולוניאליזם ובשנות ה-90 הם הושפעו מנאצים אמריקאים שייבאו למשל את תיאוריית ZOG  הטוענת שמותר לנהוג באלימות כלפי שוטרים ונציגי השלטון כי הממסד הפוליטי הוא שליח של הציונות (Zionist Occupation Government, תיאוריית קונספירציה אנטישמית שהתפתחה בארה"ב בשנות ה-70, ד.ס). אלו כבר לא רעיונותיו של אנגדאהל ועמיתיו. תפקידו המרכזי של אנגדאהל היה בהשארת הרעיונות והתנועות הנאציות בחיים עד שהדור הבא, שחשב שהם קצת מיושנים ולא אגרסיביים מספיק, עדכן והקצין אותם".

כיצד קרה שדווקא שוודיה, מדינה שולית יחסית שאפילו לא השתתפה במלחמה, הפכה לבסיס חשוב כל כך לימין האירופי הפוסט מלחמתי? לאוסברינק יש הסברים שונים. בין השאר משחקות תפקיד העובדה ששוודיה לא נכבשה ולא ספגה את התוצאות הרות האסון של הנאציזם והעובדה שאנגדאהל, המנהיג הפשיסטי השוודי, היה מנהיג בעל כישורים רבים. מבחינה היסטורית מציינת אוסברינק גם את הפחד השוודי המסורתי מפני הרוסים ואת היחס הבעייתי בשוודיה כלפי היהודים שסבלו מקיפוח ואפליה במשך שנים רבות. מעבר לכך היה קשר עמוק בין האליטות השוודיות לגרמניה הנאצית (כולל משפחת המלוכה ומשפחות בעלי-הון כמו משפחת וולנברג). אחת הדוגמאות לכך היא סוד שחשפה אוסברינק עצמה בספר קודם שכתבה. זהו סודו של אינגבר קמפרד, המייסד והבעלים של IKEA. אוסברינק חשפה את העובדה שקמפרד היה מעורב עמוק בתוך התנועה הפשיסטית של אנגדאהל, הוא היה חבר במפלגה נאצית ונחשד כנאצי ע"י שירות הביטחון השוודי. אוסברינק מספרת על ראיון נדיר מאוד שהיא קיימה עם קמפרד בו הוא טען שאנגדהאל היה אדם גדול ושהוא יחזיק בדעה זו עד יום מותו".

"אנגדאהל הוא מעין אייקון שהימין הקיצוני של היום מעריץ ולוקח השראה מרעיונותיו", מסכמת אוסברינק ומספרת לדוגמא על אחד מאנשי האס.אס שייסדו את המגזין של תנועת מאלמו, ארתור אקהרט, שהפך למעין דמות אב לצעיר גרמני בשם הנינג אייכברג (1942-2017). "הפעיל הנאצי הצעיר הזה, אייכברג, הוא זה שיצר את המושג אתנו-פלורליזם הגורס שאין לערבב בין תרבויות שונות והמהווה בסיס לרעיונות הימין החדש באירופה היום. זו מילה חדשה אבל זה בעצם מה שתנועת מאלמו דיברה עליו כל הזמן".

אך כיצד רואים אנשי הימין האירופי החדש את תנועת מאלמו ומורשתו של אנגדאהל? "ההמשכיות בין הימין הישן לבין התנועה הלאומנית המודרנית הוא חלש מאוד", אומר דניאל פריברג, אחת הדמויות המרכזיות בימין השוודי החדש ובתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי (ה-Alt-Right). פריברג טוען שביותר מעשרים שנה בהן הוא פעיל פוליטית הוא מעולם לא קיבל תמיכה מאנשי התנועות הפוליטיות של הדור הקודם. "התנועה של אנגדאהל היתה שולית יחסית, החברים בה נטו להיות אנשים עשירים מאוד, כמו אינגבר קמפרד. הם התייאשו וויתרו בסופו של דבר ואנחנו בנינו הכל מחדש", טוען פריברג, "את המגזין הראשון שהוצאתי בגיל 18 מימנתי מחסכונותיי הפרטיים. אין בי שום כבוד כלפי הזקנים של הימין הישן. הם היו פחדנים וחלשים, הם וויתרו בקלות ולא היתה להם את ההתמדה להמשיך במאבק. יכול להיות שהם מגזימים בחשיבותם מסיבות נרקיסיסטיות אבל הם מעולם לא סייעו בהקמת התנועה הלאומנית המודרנית".

פריברג איננו שייך לממסד הימני בשוודיה והוא איננו חבר באף אחת ממפלגותיו. עם זאת, הוא מרכזי מאוד בימין השוודי החדש ובחיבור שלו אל הימין האלטרנטיבי העולמי. הוא מגדיר את עצמו כתומך בתנועה הזהותנית (Identitarian movement), שהתפתחה מתוך הימין הצרפתי החדש והמקדמת אמונות אתנו-פלורליסטיות. תנועה זו היא חלק מתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי, היא נלחמת ברעיון הרב-תרבותיות ובהגירה, היא תומכת בהפרדה על בסיס אתני ותרבותי ומתנגדיה טוענים שיש בה מרכיבים פשיסטיים וניאו-נאציים. מרכזיותו של פריברג נובעת מכך שהוא ייסד מספר רב של ארגוני ימין אלטרנטיבי שוודיים ואירופאיים והוא גם אחראי, יחד עם מנהיג הימין האלטרנטיבי האמריקאי, ריצ'ארד ספנסר, ליצירת גשר בין התנועות משני צדי האוקיינוס בדמות פרויקט המדיה altright.com. לדברי פריברג פרויקט המדיה הטראנס-אטלנטי נמצא בצמיחה מתמדת, נוספות לו בימים אלו תכניות רשת, פודקסטים וחומת תשלום והוא לוקח השראה מאתר אינטרנט אחר של הימין הקיצוני האמריקאי, ברייטברט, שזכה לפרסום רב תחת הנהגתו של סטיב בנון, האסטרטג הראשי לשעבר של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.

אתר altright.com הוא רק אחד ממפעליו של פריברג. בין השאר הוא ייסד ומנהל עדיין הוצאה לאור בשם ארקטוס שהוציאה לאור כ-150 כותרים המקדמים סדר-יום ימני קיצוני ב-15 שפות, הוא היה שותף בייסוד אתר Metapedia המהווה אלטרנטיבה ימנית לוויקיפדיה ולאחרונה הוא גם ייסד את תנועת הימין האלטרנטיבי הנורדי יחד עם בכיר לשעבר בתנועת הימין השוודית הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים". הוא איש רב פעלים שאינו עוסק בפוליטיקה מפלגתית אלא במה שהוא מכנה מטה-פוליטיקה. "אני לא מתעניין בפוליטיקה פרלמנטרית", הוא אומר, "אני משפיע על החברה באותה צורה שעיתון "הארץ" עושה בישראל. אני עוסק במדיה, בספרים, עיתונים, מגזינים ואתרי אינטרנט וזה מה שתמיד עשיתי".

ע"פ פריברג פעילות פוליטית זו היא משמעותית מכיוון שהיא חושפת את האמת המוסתרת מהציבור ע"י הממסד. כמתנגד להגירה המונית הגורס שזו גורמת לעלייה משמעותית בפשיעה אלימה ובמעשי אונס, הוא טוען שהמציאות מוסתרת ע"י שלטון של תקינות פוליטית וצנזורה של התקשורת הממסדית. זו לטענתו הסיבה לפריחתם של אמצעי תקשורת אלטרנטיביים בשוודיה וזו הסיבה ששוודיה הפכה לחשובה כ"כ בסצנת הימין החדש העולמי. לדבריו יש פער גדול בין השלטון של השמאל לבין התמיכה הציבורית בימין. "זה פשוט עניין של ביקוש והיצע. אנשים רוצים לדעת את האמת" הוא אומר. חזונם של פריברג ותומכיו דומה להפליא לחזונה של תנועת מאלמו מאמצע המאה הקודמת. הוא נמנע משיח גזעי אבל תומך בהפרדה גזעית, הוא לאומני, אוטוקרטי ושמרני. הוא מדבר על "חזרה לנורמליות" ועל הצורך לשים סוף ל"ניסיון החברתי הכושל של הרב-תרבותיות, הפמיניזם והמרקסיזם התרבותי שגרמו סבל כה רב לאירופאים בחמישים-שישים שנה האחרונות". בנוסף לכך הוא גורס ש"יש להגן על זהויות לאומיות ואזוריות ולחזור למסורת, כולל תפקידי המינים המסורתיים".

בצעירותו השתמש דניאל פריברג בשם העט דניאל אנגדאהל כהומאז' לפר אנגדאהל, אך למרות שם העט והדמיון בין עמדותיו של פריברג לתנועות הניאו-נאציות של אמצע המאה הקודמת הוא מקפיד ליצור הפרדה בינו לבין הנאציזם. הוא מכחיש טענות שהוא היה בעברו סקינהד וחבר בתנועה נאצית. "יש מעט מאוד ניאו-נאצים באירופה היום", הוא אומר, "כשלעצמי, מעולם לא האמנתי בפשיזם ולא הגדרתי את עצמי כניאו-נאצי. ישנם אפילו כאלו המאשימים אותי בכך שאני יהודי או ציוני, שאני לא מספיק אנטישמי ושאני מנסה לחטוף את התנועה הלאומנית השוודית. אולי זה בגלל ששם המשפחה שלי מסתיים ב"ברג". בכל מקרה, לא כ"כ אכפת לי מה אנשים קוראים לי באינטרנט".

"ברג" או לא "ברג", כשבוחנים את הפרסומים ואת ההתבטאויות של אנשי הימין האלטרנטיבי, כולל אלו הקשורים לפריברג, ניתן למצוא סוגים רבים של אנטישמיות. ישנה הכחשת שואה מסוגים שונים כמו גם הפצה של תיאוריות קשר על השליטה היהודית בעולם. בעוד שתופעות אלו מוגבלות בעיקר לעולם הווירטואלי ישנן תופעות שחודרות לעולם האמיתי. אחת הדוגמאות המוכרות היא נאומו של שותפו האמריקאי של פריברג, ריצ'רד ספנסר, מנובמבר 2016. ספנסר, שנאם לאחר נצחונו של דונאלד טראמפ בבחירות בארה"ב, סיים את נאומו בקריאות "הייל טראמפ!, הייל לעם שלנו! הייל לניצחון!". בתגובה הצביעו רבים בקהל במועל יד. פריברג לא מכחיש שיש אנטישמיות בימין החדש אבל הוא איננו רואה בעצמו אנטישמי ויש לו הסברים רבים לתופעה. "ברור לגמרי שהתקרית עם ספנסר היתה בדיחה", הוא אומר, "נוכחתי במקום, זה היה נאום מצוין והסוף היה מעין תגובה מבודחת על הנרטיב הליברלי כלפי טראמפ. ספנסר הרי מבקר את טראמפ והוא לא היה מצדיע לו ברצינות. בסוף הדברים כמה אנשים בקהל הצדיעו בצורה נאצית באופן אירוני כתגובה לכך שטראמפ מוצג כפשיסט וכנאצי בתקשורת. ספנסר עצמו מצטער על התקרית הזו".

במובן רחב יותר רואה פריברג את האנטישמיות בימין כהפשטת יתר של נושאים מורכבים. "אני לא מגנה היסטוריה רביזיוניסטית של תקופת השואה", הוא אומר, "אני מכיר בסבל של היהודים במלה"ע השניה. אבל המלחמה כולה, לא רק השואה, היתה האירוע הטרגי ביותר באירופה במאות שנים. לא רק היהודים סבלו בה. גם ילדים ונשים גרמניות נרצחו ונאנסו ע"י חיילים רוסים ו-10 מיליון אוקראינים הורעבו למוות בג'נוסייד. ובכל זאת אנחנו למדנו רק על השואה, אף אחד לא לימד אותנו על ההולודומור ("הרג ע"י הרעבה", רצח-העם האוקראיני בשנות השלושים, ד.ס). חיי היהודים לא שווים יותר מחיים של לא יהודים וגם לסבל של אחרים מגיעה הכרה". פריברג איננו מאמין בתורת קשר חובקת כל המייחסת ליהודים כוח מאגי ושלטון עולמי, אך יש נוכחות לתורות כאלו בפרסומיו. "אין תורת קשר אחת", הוא אומר, "יש תורות קשר רבות, יהודיות ולא יהודיות כאחת. זה הרי ברור. בכל חברה מסחרית שמנהיגים אותה שלושה אנשים ושניים מהם מנסים להיפטר מהשלישי יש קונספירציה. זה טבעה של פוליטיקה. זה משחק מלוכלך והיהודים, כמו גם אחרים, נמצאים בכל הצדדים". עם זאת, טוען פריברג, יש ייצוג יתר של יהודים בתנועות של שינוי חברתי שהזיקו לעולם. יהודים כמו ג'ורג' סורוס המקדמים חזון ליברלי וגלובליסטי, מייצגים מגמה זו. אך יש גם יהודים אחרים. הוא מציין את נתניהו כיהודי שמייצג סדר-יום לאומי יותר ויהודים נוספים, כולל ישראלים שהוא מכיר, התומכים בימין החדש. "בשוודיה למשל התומכים הגדולים ביותר בפתיחת הגבולות ובאסון החברה הרב-תרבותית היו יהודים שהיגרו אליה מפולין", הוא אומר, "זה דפוס ואסור להתעלם ממנו. אבל יש גם יהודים בצד השני. מי שהמציא יחד עם ריצ'ארד ספנסר את המושג alt-right, למשל, היה (הפילוסוף וההיסטוריון האמריקאי) פול גוטפריד שהוא גם יהודי".

ופריברג צודק. יש יהודים לא מעטים התומכים בימין החדש באירופה ובארה"ב. חלקם נמצאים בעמדות כוח בישראל ומטפחים קשרים אדוקים עם עמיתיהם תומכי גירוש הזרים, בניית החומות, הפרדת הגזעים והמאבק "באליטות השמאל בתקשורת ובאקדמיה". הימין החדש האירופי והאמריקאי, כמו זה הישראלי, איננו מתנצל ואיננו מתחבא. הוא רהוט, הוא מחובר לכסף גדול והוא צובר כוח והשפעה. פניו אמנם לעתיד אבל רגליו נטועות עמוק בתנועות הנאציות של אמצע המאה הקודמת. לתומכיו הישראלים מומלץ לצפות בסרטון של נאומו של ריצ'רד ספנסר ולהרהר בדבריו של דניאל פריברג שנכח במקום. בסרטון הם יוכלו לראות חדר מלא בגברים המתלהבים מקריאות המאבק של הגזע הלבן הנגזל כנגד גזעים אחרים המשתלטים על מרחב המחיה שלו. הם מוחאים כפיים כאשר הדובר קורא לתקשורת בכינוי גרמני שהנאצים השתמשו בו: Lügenpresse (תקשורת השקר) וצוחקים כשהוא מכנה את אנשיה יצורים לא אנושיים וחסרי נשמה. בסוף הם גם עונים לקריאות ה"הייל!" בתשואות ומצדיעים במועל יד. דניאל פריברג טוען שצריך לקחת את זה באופן אירוני. שזו רק בדיחה. בהתחשב בעובדה שהאנשים האלו קרובים כל כך לשלטון במקומות כה רבים ברחבי הגלובוס נותר רק לקוות שהוא צודק.

פגישה אחרונה

הנה משהו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם לרגל הבחירות בצרפת.
טקסט לזכרו של אחד המנהיגים הצרפתים החשובים, המשפיעים ומעוררי ההשפעה של מאה השנים האחרונות. מתוך הספר "צלב ישראלי".

ראשית העובדות.

ליאון בלום היה ראש-הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת וגם ראש הממשלה היהודי הראשון. בימי מלה"ע השנייה הוא עמד למשפט כאשר ממשלת וישי האשימה אותו בפגיעה בחוסן האומה. בלום נשלח לבוכנואלד. הוא נשמר שם בחיים וגם התחתן בכלא. כעבור שנתיים, כאשר האמריקאים החלו להתקרב, הועברו בלום ורעייתו בשיירה לדכאו ומשם אל עבר הרי טירול. הם שוחררו על ידי פלוגת וורמאכט שנכנעה והאמריקאים לקחו עליו חסות. אחרי המלחמה הוא חזר לפעילות פוליטית בצרפת ונפטר ב-1950.

היילמאר שאכט היה נשיא הרייכסבאנק ושר הכלכלה של גרמניה הנאצית. הוא היה מאלו שלחצו למנות את היטלר לקאנצלר והוא חיבר אותו לכסף הגדול של גורמים כמו התעשיין פריץ טיסן (שבמקרה או שלא במקרה היה גם הוא אסיר בדכאו בסוף המלחמה). לאחר כמה שנים בהן היה שאכט הדמות הכלכלית החשובה ביותר ברייך השלישי, הוא הסתכסך עם גרינג ונקלע לחילוקי דעות עם היטלר והוא נאלץ להתפטר. הוא עשה זאת באיטיות רבה וככל הנראה בחוסר חשק גדול. זה לקח לו מ-1937 ועד 1943 לנתק את כל קשריו עם הממשל הנאצי. לבסוף, ב-1944 הוא נאסר. הוא נשלח לרוונסברוק, אח"כ לפלוסנבורג ולבסוף לדכאו. שם הוא פגש את לאון בלום בבלוק האח"מים (כן, היה דבר כזה גם במחנות ריכוז).

בתום המלחמה עמד שאכט למשפט בנירנברג באשמת פשעים כנגד השלום. הוא טען, כמובן, שהוא איננו אשם, שהוא התפטר לפני המלחמה, שהוא היה בקשר עם המחתרת ושהוא ישב בעצמו במחנה ריכוז. הוא זוכה במשפט ויצא לחיים חדשים. בגלגולו החדש הקים שאכט בנק והיה למרצה מבוקש ויועץ כלכלי למדינות זרות. הוא נפטר ב-1970, בן 93, במינכן. לא כל כך רחוק מהבונקר בדכאו.

וכעת, הפואמה…

פגישה אחרונה

הימים ימי אופל ורוע היו, בבוואריה בלב היבשת.

הקרבות כבר כמעט הסתיימו בחזית, אך בעורף עדיין שלהבת.

ובדכאו, באב-הטיפוס, עוד גוועו

ברעב, בחולי, בקור

וערמות המתים של אירופה גבהו,

והיה החלב שחור.

 

אך בקצה מחנה, סמוך למגרש, בבניין הארוך, הצפוף

ישבו אסירים ששמרו את פניהם, שהותר להם קול וגוף.

הכלואים לא עונו, לא נורו, לא נתלו, לא הומתו כמנהג המקום,

כי היו הם כמרים ואנשי עסקים, בעלי הדרגות של אתמול.

וכך התמלא הבלוק המיוחס בציבור מורם מעם,

נשיאים, נגידים, חברי דירקטוריון, מנהיגים שדעך זוהרם.

 

והיה בחצר, לאחר עוד מטח, נפגשו באקראי בשנית,

שני אישים שעד לא מכבר נמנו על שורות המעמד השליט.

האחד, מבוגר, יהודי ושמו בלום, היה ראש ממשלה צרפתי,

השני, היילמאר שאכט, איש כספים ומדינאי, הגזבר של הרייך השלישי.

 

וידע הראשון על אודות השני את כל מפעלו הרשמי.

שבכוח המארק את הפיהרר מכלום, לכס המלכות הוא הביא,

שהכשיר את השרץ וחיבר לו ממון וחלק איתו שלל מנעמים.

אך ידע בלום יותר, כי היה הוא נבון והבין את עומקם של דברים.

 

שהיה שאכט סימבול לכסף גדול שאדיש לגורל הבריות,

שהפנה את ראשו לכיוון השני כשהיה לו לא נוח לראות.

כאנשי התרבות הגבוהה הידועים, בעלי מעמד ויוקרה

הוא נתן לשררה, לכבוד, לפיננס להיות לאמת המידה.

 

ובלום שהכיר על בוריו הטיפוס התעצב במקצת אל ליבו

כאדם היושב במושב אוטובוס, או עומד או קורא לתומו

ולפתע עולה ההוא המאוס, מכר שאיננו אוהב,

ונדרש הוא כעת לדבר בנימוס למרות המטען הכבד.

 

אך שאכט, מצידו, אם לומר בכנות, שמח על זו הפגישה.

ככל שירבו לפוגשו כאן, חשב, יהיה זה רק לטובה

כי ידע שקרבה לקיצה הלחימה והעורף הופך לחזית

ואחרי הקרבות בתי-דין יתכנסו ומחיר ישלם המכרית.

 

אז, ישוב על ספסל עם שאר נאשמים, יוכל לומר ברבים

לא ידעתי מאום, התנגדתי, מחיתי, הנה – חבריי יהודים!

תשאלו את בלום, עמיתי מצרפת, בו פגשתי שנית, במקרה

כשישבתי בדכאו בשבי הצורר, אזוק ומושפל ומוכה.

 

תודה לך פיהרר יקר, אמר שאכט בלבו כשישב בחצר

בלי משים לי נתת עתיד ותקווה לחיים כשהקרב ייגמר.

ובלום, שהביט וידע בדיוק מה עובר לו לשאכט, בראשו

חשב מי צריך את זו הפגישה שארגן השטן בגנו.

 

הוא הביט בעיניו של שאכט היריב וברכו ושאל לשלומו.

תודה אמר שאכט, טוב לראות את כבודו, ואז קד ולחץ את ידו.

ואח"כ דיברו כשני בני-אדם שעסקו באותם הדברים.

הם דיברו על נשיא בביתו הלבן ועל דרזדן ועל הרוסים.

 

ואז נפרדו, כידידים כמובן, והלכו כל אחד לתאו

ובלום אז סיפר לאשתו הטריה מדוע כבד הוא ליבו –

אם יבוא ניצחון, הוא אמר מהורהר, לא שלם יהיה, לא מלא

כי ברור כבר כעת כי שאכט ומרעיו, ישרדו וכוחם יעלה

וברור כבר כעת שחיים של אדם תלויים בבסיס כלכלי

וברור שההון, כמו לפני הקרבות, ימלוך בסגנון בנקאי.

 

והבנק יתמיד להעלות הריבית, וליזום תוכניות של ייעול

לפטר, לפרק, למקסם ולצבור בשירות שדירת הניהול

וחומות וגבולות יוקמו ויופלו על גבם של איש ואישה

אחרי דכאו, סיכם, מי יודע בכלל אם נבדיל עוד בין טוב ובין רע.

 

וכמה ימים אחרי הפגישה נלקחו שאכט ובלום למגרש

ועברו בתוכם של המון אנשים בדרכם לפרק חדש

עייפים הם היו כאשר הם הובלו תוהים מה יהיה גורלם

ובאור אחרון ראו הם דבר מה שלכד את תשומת ליבם.

 

כשהרימו מבט באור אחרון הם ראו ציפור לבנה

מה מוזר, הם חשבו, כשראו על גבה עומדת ציפור שחורה.

 

סוף דבר:

ב-1951 חזר שאכט לגרמניה משהות ארוכה באינדונזיה. בדרך חזרה לאירופה הוא עשה עצירת ביניים. נחשו איפה… נכון, שש שנים אחרי השואה נחת "הקוסם הכלכלי" של היטלר, איש סודו ובכיר משטרו של הפיהרר במדינת היהודים, מדינה שרודפת עד קצה העולם אחרי כל אחד שהיה פעם קצין זוטר בוואפן ס"ס או ש"ג של מחנה-ריכוז. שאכט נחת בישראל כנוסע בטרנזיט, הוא שתה כוס תה, הסתובב בין החנויות ואפילו התראיין והצטלם. אח"כ הוא המשיך בדרכו.
שאכט בא בגלוי ולא הייתה כל מניעה חוקית ממנו להשתמש בנתב"ג (אז שדה-התעופה לוד) כתחנת מעבר. בארץ היו אמנם כמה תגובות נרעשות, כתבו על זה קצת בעיתונות, התלוננו קצת בכנסת אבל כמו תמיד, עברו הלאה. תמיד הלאה, לעניין הבא.

למה חשוב לספר על האפיזודה הזו? לא כי זה מזעזע שלא עצרו אותו. שאכט, כמו נאצים רבים אחרים, היה חלאה לא בגלל הרצחנות שלו אלא בגלל הקונפורמיזם שלו, האדישות שלו והיכולת שלו להקריב שיקולים מוסריים ואחריות אישית על מזבח הטענות הטכניות. זה לא חומר לבתי-משפט. מה אתם רוצים ממני? הוא אמר, מילאתי את תפקידי, שירתי את עמי, התנגדי למלחמה. הוא הכחיש את המובן מאליו – מי ששירת במשך שנים את הנאצים בגאווה ובבחירה חופשית היה נאצי בעצמו ויש לו חלק בכל מה שהם עשו. לא הגבלסים של העולם הזה, אני אומר לכם, לא הגבלסים אלא השאכטים, על הניהליזם והאופורטוניזם שלהם, הם אלו שיורידו אותנו ביגון שאולה.

ביקורו של שאכט בישראל הוא שיעור מדהים בריאל-פוליטיק. אנשי הכספים הם תמיד נקיים וסטריליים. נכון, שאכט מעולם לא היה חלק מכנופיית הפראים האנטישמיים והוא היה גורם מתון יחסית במשטר הגרמני אבל הוא העניק לנאצים יוקרה, כסף ולגיטימציה והוא היה האחראי על הקופה של הרייך השלישי. הוא הרי מימן את העסק! ולמרות זאת, היזכרו לדוגמא במשפט דמניוק, השומר מטרבלינקה. אין מי שלא שמע עליו. כל הארץ הייתה מרותקת אליו. זה היה אחד האירועים המכוננים של שנות השמונים. אבל על ביקור של שר הכלכלה הנאצי שהיה אחד הגורמים המרכזיים לעליית היטלר לשלטון, כמעט אף אחד לא שמע. שאכט נוקה לחלוטין מהעבר הנאצי שלו ודמניוק נרדף במשך עשורים ע"י מערכות תביעה בכל העולם. אין לי כמובן טיפת סימפטיה לדמניוק. אבל זה מוזר ששאכט, שבלעדיו ייתכן שהיטלר היה נעלם בפח האשפה של ההיסטוריה, חי חיים מלאים באושר ובעושר. ואפילו עבר בארץ. זה כמו בשיר של דילן – Steal a little and they'll put you in jail. Steal a lot and they'll make you king.

ומה עם בלום? ובכן, כאשר בלום חזר לפאריז משביו בגרמניה הוא היה כבר בן 73 ובעבור רבים הוא היה גיבור לאומי. הוא ורעייתו, ז'אנו, פרשו לחווה בעיירה קטנה לא רחוקה מפאריז, הוא קרא ספרים, כתב, טייל עם הכלב וקיבל אורחים רבים. הוא הספיק גם לעשות כמה חודשים בארה"ב בשליחות ראש-הממשלה גואן, ללוות את הקמתם של הגופים הבינלאומיים של אחרי המלחמה והוא אפילו חזר לחודש לכס ראש-הממשלה בממשלת המעבר של דצמבר 1946.

בלום נפטר בגיל 78 בביתו הכפרי. בניגוד לשאכט הוא מעולם לא ביקר בישראל, מדינה שלהקמתה הוא תרם לא מעט. ובכל זאת, ב-1943, בעת שהיה אסור בבוכנוולד, הוקם בעמק החולה היישוב כפר-בלום. המעגל נסגר. בזמן שישב המנהיג היהודי הסוציאליסטי במחנה ריכוז נאצי הוקם על שמו קיבוץ. דווקא קיבוץ.

מאסרו, הפקרתו ומותו של ראול וולנברג

English Follows

דווקא בסוף השבוע הזה, על רקע הדיווחים על המתרחש בסוריה חשוב לחזור לסיפור העלמותו ומותו של ראול וולנברג. מעבר להשוואות בין ההתרחשויות באירופה של שנות הארבעים לסוריה של היום, עצוב להשוות את הכוחות שעומדים מאחורי האסון – מאבקים על כוח, על שליטה ועל כסף. ראול וולנברג נלחם ומת בקרב על ערכם השווה והאינסופי של כל בני-האדם וקדושתם של החיים. בני משפחתו הבכירים לעומת זאת נאבקו על קדושתם של חוזים.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3152207

לפני מספר שבועות הוכרז בשוודיה על מותו של אדם שכמעט בוודאות נפטר כבר לפני עשרות שנים. מושא ההצהרה, הדיפלומט השוודי ראול וולנברג, נעדר מאז 1947 אז היה ככל הנראה בשבי שירותי הביטחון הסובייטים בכלא לוביאנקה שבמוסקבה. מכיוון שהרוסים לא הודיעו באופן רשמי מה עלה בגורלו ומכיוון שחוקרים שונים לא הצליחו להוכיח מעבר לכל ספק שוולנברג הוצא להורג או נפטר בכלא, הרשויות השוודיות מעולם לא הכריזו רשמית על מותו. כל זה נגמר במרץ השנה אז פנתה משפחת וולנברג לרשות המיסים השוודית האמונה על מרשם האוכלוסין במדינה בבקשה להצהיר רשמית על מותו. הרשות הכריזה שאם וולנברג לא יתייצב בפניה או שמידע נוסף לא יתקבל בעניינו תוך שישה חודשים, וולנברג יוכרז כמת.

"תאריך המוות הרשמי נקבע ל-31 ביולי 1952", הודיעה פיה גוסטפסון בכירה ברשות המיסים בסוף אוקטובר, "זהו תאריך פורמלי בלבד. חוקית עלינו לבחור תאריך המרוחק חמש שנים לפחות מהיעלמותו של וולנברג ועד יולי 1947 היו עדיין סימני חיים". במקביל נמסר מטעם המשפחה ש: "ההצהרה על מותו היא דרך להתמודד עם הטראומה שחווינו, לסיים את השלב הזה ולהמשיך הלאה". כך סגרו השוודים את תיק וולנברג אך השאירו שאלות רבות בלתי פתורות. מה באמת עלה בגורלו? מדוע לא נעשו מאמצים רבים יותר לאתרו? האם היו גורמים שהיה להם אינטרס להשתיק את הפרשה? ומדוע משפחתו חיכתה שבעים שנה עד שהחליטה "להמשיך הלאה", מושג מעט מוזר שכן אמו ואביו המאמץ של וולנברג התאבדו ב-1979, אחיו נפטר לפני שבע שנים ואחותו היא בת 95.

סיפורו היעלמותו של וולנברג התחיל כאשר הוא הגיע לבודפשט ביולי 1944 כשליח דיפלומטי תחת מינוי אמריקאי-שוודי. בשלב זה נשלחו כבר למעלה מ-400,000 מיהודי הונגריה למותם באושוויץ. משימתו של וולנברג היתה להקטין את מימדי האסון והוא אכן הציל אלפים רבים מהיהודים שנותרו בבודפשט מגורל דומה. הוא הנפיק להם דרכוני חסות שוודים, הסתיר אותם בבתי-מחסה ששכר וניהל מו"מ עם הרשויות שמנע את מותם של יהודים רבים. בסוף המלחמה, הוא נעצר ע"י הרוסים בחשד לריגול ועל פי מרבית החוקרים והעדויות הוא הוצא להורג ב-1947 כאשר הוא בן 34 בלבד. למרות שלאחר מותו הוא הוכר כחסיד אומות העולם ונודע כסמל לגבורה ולפעולה מוסרית בתנאים הנוראים של אירופה הנאצית, באופן מפתיע לא התגייסה הממשלה השוודית לבירור גורלו ועשתה מעט מאוד על מנת לחלצו. מפתיעה עוד יותר היא העובדה שאפילו משפחתו המורחבת לא התגייסה להצילו. דומה שבזמן שוולנברג הפך לסמל ברחבי העולם דווקא השוודים שכחו ממנו.

על מנת להבין את הפסיביות השוודית בעניין זה יש להבין את מעמדה של משפחת וולנברג בשוודיה. הוולנברגים הם המשפחה העשירה והמשפיעה ביותר במדינה כבר למעלה מ-150 שנה. הם החזיקו ומחזיקים עדיין בחלק גדול מאוד מהמגזר הבנקאי ומהתעשייה בשוודיה כמו גם בהשפעה פוליטית לא מבוטלת. ראול וולנברג לא הספיק להגיע לצמרת הפעילות העסקית המשפחתית אך שליחתו לבודפשט היתה ידועה ומקובלת על בכירי המשפחה, יעקוב ומרקוס וולנברג, שגם התכתבו איתו במהלכה.

"מרקוס ויעקוב וולנברג שימשו כאנשי קשר בין משרד החוץ השוודי לבין הבריטים והגרמנים והם היו וודאי מודעים למו"מ שהביא לשליחות ההומניטרית של בן משפחתם בבודפשט", אומר ההיסטוריון דר' פול א.לוין המתגורר בברלין, מומחה לתפקידה של שוודיה במלה"ע השניה שגם כתב ספר על וולנברג, "מצד שני היו לוולנברגים עסקים ואינטרסים כלכליים עם הגרמנים. במאי 1944, למשל, שבועות מעטים לפני D-day, דיפלומט אמריקאי דיבר עם מרקוס וולנברג על האינטרס המוסרי לעצור את הסחר עם הגרמנים. וולנברג ענה שהם אינם יכולים לעשות זאת בגלל חוזים מחייבים. כשהדיפלומט אמר שבזמנים כאלו יש דברים חשובים יותר מקדושתם של חוזים השיב וולנברג שאין דבר חשוב יותר מקדושתם של חוזים".

האמביוולנטיות של משפחת וולנברג כלפי המתרחש באירופה בשנות הארבעים היתה חלק ממה שלוין מכנה הפרדוקס השוודי ומיתוס הנייטרליות השוודית. "לפני המלחמה ובתחילתה השוודים היו אדישים לגורל יהודי מרכז אירופה", אומר לוין, "האדישות הפכה למדיניות אקטיבית להצלת היהודים ב-1942 עם החלת הפתרון הסופי בנורבגיה ש-50% מיהודיה נמלטו לשוודיה. מדיניות ההצלה השוודית התקדמה בהדרגה, ב-1943 יהודי דנמרק ניצלו כשהוצע להם מקלט בשוודיה, הפעילות הדיפלומטית בבודפשט ב-1944 הצילה עד עשרים אלף יהודים (דר' לוין כופר במה שהוא מכנה המיתוס לפיו וולנברג הציל 100,000 יהודים, ד.ס) ואלפים נוספים ניצלו בזכות האוטובוסים הלבנים של הצלב האדום השוודי בסוף המלחמה. הפרדוקס הוא שלכל אורך הזמן הזה מכונת המלחמה הנאצית והתעשייה הצבאית הגרמנית המשיכו לפעול בזכות ברזל שסופק ע"י השוודים".

האינטרסים הכלכליים השוודיים השפיעו גם על גורלו של וולנברג אחרי המלחמה. "בעוד הוריו של וולנברג עשו כל מאמץ לגלות מה עלה בגורלו של בנם, הענף המשפיע יותר של המשפחה, בראשות מרקוס ויעקוב, יכול היה לעשות הרבה יותר", אומר לוין, "הם בקלות יכלו להתקשר לראש-הממשלה השוודי במהלך 1945-6 ולדרוש פעולה נחושה יותר אבל הם לא עשו זאת". נהוג לפרש את הפסיביות השוודית בעניין זה כניסיון של שוודיה הנייטרלית לא להרגיז את הרוסים, השכנים האימתניים ממזרח, בזמן המלחמה הקרה, אבל לפי לוין יש סיבה נוספת. "אחרי המלחמה משפחת וולנברג היתה מעוניית בעסקים עם הסובייטים, הם רצו להלוות להם בערך 250 מיליון דולר והם, כמו גם הממשלה, מאוד לא רצו להרגיז את סטאלין".

האם ייתכן שראול וולנברג הופקר ע"י ממשלתו וחלק ממשפחתו בגלל אינטרסים כלכליים? האם השוודים ויתרו על מנופי הלחץ המועטים שהיו ברשותם ללחוץ על הרוסים בגלל שיקולים פוליטיים? ממש כפי שיש השערות שונות לגבי גורלו הפיזי של וולנברג, יש דעות שונות גם בסוגיה זו. לוין מספר על שני דיפלומטים משוויץ שנעצרו בבודפשט ע"י הסובייטים בנסיבות דומות והוחזרו לארצם כתוצאת מו"מ תקיף שניהלו השווייצרים. השוודים, לעומת זאת, טוען לוין, הפגינו אדישות מוסרית וחוסר באמפתיה ווולנברג נותר בכלא. יש המוסיפים שהפקרתו של וולנברג היא גם תוצאה של מנטליות כנועה ופסיבית הנמנעת מעימותים. ייתכן שיש אמת במרכיבים אלו אך בכל הנוגע ביחסם של השוודים לשואה חל שינוי משמעותי בסוף שנות התשעים אז יזמה הממשלה השוודית, בסיועם של אקדמאים כמו לוין וחוקר השואה הישראלי פרופ' יהודה באואר, סדרה של מפעלים חינוכיים, פוליטיים וחברתיים בנושא השואה ותפקידה הבעייתי של שוודיה בתקופתה.

בעבור ראול וולנברג זה היה כמובן מאוחר מדי. כל שנותר במקרה שלו הוא להכריז על מותו ולהתמודד עם מורשתו. ומורשתו, כך נדמה, היא רלוונטית מתמיד. במציאות נטולת מצפן מוסרי בה רוב אנשי הציבור הגיבו לתעשיית המוות בשילוב של יצר ההישרדות ושיקולים כלכליים ופוליטיים, ראול וולנברג שייך למיעוט מעורר ההשראה שהבדיל בין טוב לרע, בחר בטוב ושילם על כך את המחיר הגבוהה ביותר. זוהי מורשתו האמיתית ויש שיטענו שאירופה של המאה ה-21 זקוקה לה לא פחות מאירופה של שנות הארבעים.

A few weeks ago, the death was announced in Sweden of a person who almost certainly died decades ago. The individual in question, the Swedish diplomat Raoul Wallenberg, has been missing since 1947, when he is presumed to have been in the hands of the Soviet secret services, held in Moscow’s Lubyanka Prison. In the absence of an official Russian statement about Wallenberg’s fate, and because investigators and researchers were unable to prove beyond a reasonable doubt that Wallenberg was executed or died in prison, the Swedish authorities never formally declared him dead. That situation ended last March, when the Wallenberg family asked the Swedish Tax Authority, which oversees the population registry in the country, to pronounce him officially dead. The authority announced that if Wallenberg did not appear before it, or if no additional information was received concerning his case within six months, he would be declared dead.

“The official date of his death is 31 July 1952,” Pia Gustafsson, a senior official at the Tax Authority, said at the end of October. She added, according to the Guardian newspaper, “This date is purely formal. Legally, we must choose a date at least five years after his disappearance and there were signs of life until the end of July 1947.” A statement issued by the family noted that the declaration of death “is a way to deal with the trauma we lived through, to bring one phase to closure and move on.”

The Wallenberg case is closed, but many questions remain unresolved. What really happened to him? Why were no greater efforts made by his government to locate him? Were any of the authorities involved in the case interested in silencing the affair? And why did his family wait 70 years before deciding to “move on”? That’s a rather odd phrase in this context, since Wallenberg’s parents committed suicide in 1979, his brother died seven years ago and his sister is now 95.

The story of Wallenberg’s disappearance begins in July 1944, when he arrived in Budapest as a diplomatic envoy under an American-Swedish appointment. This was made possible when the newly created American War Refugee Board chose Wallenberg as its representative in Budapest and the Ministry for Foreign Affairs of neutral Sweden agreed to the American request to assign him to the local Swedish legation.  By then, some 432,000 Hungarian Jews had been deported and most of them were murdered in Auschwitz over a period of just a few months. Wallenberg’s official mission was to reduce the scale of the disaster, and he was indeed able to save many of the thousands of Jews still remaining in Budapest from a similar fate. He issued them Swedish protective passports and hid them in buildings he rented, while holding negotiations with the authorities that allowed many Jews to survive.

At the end of the war, the Russians who now occupied Budapest arrested him on suspicion of espionage. According to most researchers and available testimonies, he was executed in 1947, at the age of 34. Surprisingly, even though he was declared one of the Righteous Among the Nations  by Jerusalem’s Yad Vashem Holocaust memorial in 1963 and was hailed internationally as a symbol of heroism and moral action – the Swedish government did not make a great effort to discover what had befallen him and did very little to extricate him when it might still have been possible. Still more surprising is the fact that his extended family did not mobilize to save him.

'Sanctity of contracts'

To understand Swedish passivity in this regard, it’s necessary to know something about the standing of the Wallenberg family in Swedish society. For the past 150 years the Wallenbergs have been the richest and most influential family in the country. A large segment of the country’s industry and banking sector was and remains in their ownership, and they wield considerable political influence as well. Raoul Wallenberg did not reach the highest levels of the family’s business activity, but his mission to Budapest was known to and accepted by the family’s senior figures, Jacob and Marcus junior, who corresponded with him while he was in the Hungarian capital.

“On the one hand, Marcus junior and Jacob acted as liaisons between the Swedish Foreign Ministry and the British and Germans, and they were certainly aware of the negotiations that led to the humanitarian mission of their relative in Budapest”, says Dr. Paul A. Levine, a Berlin-based historian who is an expert on Sweden’s role in World War II and has published a book about Raoul Wallenberg.

“On the other hand,” Levine continues, “the Wallenbergs had business and economic interests with the Germans. In May 1944, for example, just a few weeks before the invasion of Normandy, an American diplomat spoke with Marcus Wallenberg junior about the moral interest of stopping trade with the Germans. Wallenberg replied that they could not do that, because of binding contracts. When the diplomat said that at such times there were more sacred things than contracts, Wallenberg replied that there is nothing more important than the sanctity of contracts.”

The Wallenberg family’s ambivalence about the events in Europe in the 1940s was part of what Levine calls the "Swedish paradox" and the "myth of Swedish neutrality".

“Before the war and at its start, the Swedes were indifferent to the fate of the Jews of Central Europe,” Levine says. “The indifference turned into active policy to rescue the Jews in 1942, with the start of the Final Solution in Norway, 50 percent of whose Jews fled to Sweden. In 1943, Denmark’s Jews were saved when they were offered a haven in Sweden. The diplomatic activity in Budapest saved up to 20,000 Jews [Levine rejects the “myth,” in his word, that Wallenberg saved 100,000 Jews], and thousands more were saved thanks to the White Buses of the Swedish Red Cross at the end of the war. The paradox is that during all this time the Nazi war machine and German industry continued to operate thanks to the iron ore supplied to them by the Swedes.”

Swedish economic interests also affected Wallenberg’s fate after the war, the historian adds: “Whereas Wallenberg’s parents made every effort to find out what happened to their son, the most influential branch of the family, headed by Marcus junior and Jacob, could have done much more. They could have easily contacted the prime minister of Sweden in 1945-46 and demanded firmer action. But they did not do so.”

Swedish passivity in this regard is usually interpreted as a means for the neutral country to avoid angering the Russians. Levine, however, puts forward another reason. “After the war, the Wallenberg family wanted to have business dealings with the Soviets. They wanted to loan them about $250 million, and they, like the government, very much wanted to avoid irking Stalin.”

Is it possible that Raoul Wallenberg was abandoned to his fate by his government and his family because of economic considerations? Did the Swedes forgo the few levers of pressure on the Soviets that were available to them because of political calculations?

Just as there are different conjectures about Wallenberg’s physical fate, there are also diverse opinions on this subject. Levine notes that two Swiss diplomats were arrested by the Soviets in Budapest under similar circumstances and were returned to their country following aggressive negotiations by the Swiss. In contrast, the Swedes displayed moral apathy and a lack of empathy, and Wallenberg remained in prison. It was not until the late 1990's that the Swedes’ attitude toward Wallenberg and the Holocaust in general changed dramatically. At that time, the government, with the aid of academics such as Levine and Israeli Holocaust scholar Yehuda Bauer, initiated a series of educational, political and social projects regarding the Holocaust and Sweden’s problematic behavior during the war years.

For Raoul Wallenberg, it was too late, of course. All that remains now is to declare him dead and learn from his legacy. And that legacy is more relevant than ever. In a situation void of a moral compass, when most of Europe's leading public figures responded to the Nazi death industry with a combination of survival instincts and economic and political considerations – Raoul Wallenberg belongs to the inspiring minority who differentiated between good and evil, and paid the highest price for his moral choices. That is his true legacy. Some would say that 21st-century Europe needs it no less than Europe of the 1940s.

From Genocide to the World Cup: The amazing Story of Darfur United

Published in Haaretz: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2465272

The ConIFA Football World Cup, which took place in June this year, attracted fewer spectators than the FIFA World Cup in Brazil that started a few days later. The tournament took place in Östersund in Northern Sweden in a stadium Which only seats 6,600 people. Its participants were teams representing nations and peoples who are not part of FIFA. Some teams represented states not recognized by the international community like the Nagorno-Karabakh Republic and Iraqi Kurdistan, others represented ethnic minorities and stateless people like the Tamils from Sri Lanka and the Sámi people of northern Scandinavia. The tournament ended with a dramatic penalty shootout in which a team representing separatists from the French-Italian border beat a team from the Isle of Man.

For most teams participation was a multi-cultural celebration and a rare opportunity to participate in an international tournament. However, the tournament also had a political side to it. Because acceptance by FIFA, the federation managing international football, involves a difficult political struggle, participation in the alternative world cup in Sweden was, for many teams, an assertion to bring issues to international attention. Every team had its own agenda – independence aspirations, demands for cultural autonomy or human rights struggles.

However, for one team the tournament in Sweden was something more concrete and existential. For them it was more than a festival of folklore and culture, it was an opportunity to tell the world their story and even start a new life. The Darfur team arrived from the refugee camps in Chad to which they had fled from the genocide which has been raging in their country for well over a decade. Unlike the other competitors, they came from a place where it was almost impossible to play football. Some escaped from burning villages, others survived massacres by cruel militias, many lost family members. Despite all this, 15 players succeeded, with the help of an American NGO called i-ACT, to overcome the horrific events of their past, and all the financial and diplomatic challenges and finally arrived at the tournament in Sweden. The fact that they came from different refugee camps, belonged to different tribes, spoke different languages and connected, despite everything, to one team, granted the team its name – “Darfur United”.

***

Since 2005 the American NGO i-ACT has been assisting survivors of the genocide in Darfur mostly by creating personal connections with refugees who escaped Sudan and running educational and social programs in the refugee camps in Chad, Sudan’s western neighbor. The NGO also deals with raising international awareness to the situation in Darfur and Chad through projects of documentation and appeals to American public opinion .

“From our first visit to the refugee camps on the Chad-Darfur border, we became aware of the refugees' love for football and of the power this sport had to create a space where they stopped being refugees or victims", says Gabriel Stauring, co-founder and director of i-ACT, "when they had a ball and arranged some rocks to be the goal posts, they got to experience joy.” A few years later the i-ACT team took the idea a few steps further. “The idea for Darfur United first came about when one of our teammates, Ian, who had traveled to the camps with us told us about a tournament that was to happen in Iraqi Kurdistan in June of 2012. It was a tournament for teams representing groups of people that were not represented in the football world by FIFA. It seemed like an impossible dream to make this happen, given the enormous challenges, but our team loves those challenges, when they work towards our mission of putting a face on the numbers”.

Putting a face on the harsh statistics and numbers of victims in Darfur is one of i-ACT’s main goals and the faces of the Darfur United players represent the young generation in the refugee camps in Chad. One of them is 26 year-old Abdul-Hamid who comes from a small village in Geneina, Western Darfur. “One morning in the summer of 2003” he recalls, “Members of the Janjaweed militia (An armed militia that operates in Western Sudan and Eastern Chad supported by the Sudanese government) came to my village. Some arrived in vehicles, others rode horses and camels. It was at around 5 am and the militants, who were armed with guns and RPGs, while shouting that all Africans should be driven out  of Darfur, they started killing the inhabitants and burning the village. When they were finished, helicopters came and dropped bombs on the burning village. There were around 500 residents in the village and only 4 families managed to escape”. Abdul-Hamid escaped with his parents and they found shelter in one of the refugee camps in Chad.

19 year-old Saleh has a similar story. He too remembers the Janjaweed raid on his village in Rahad El Berdi in the summer of 2003. “First they gathered our animals”, he says, “They killed anyone who resisted, then they raped the women. Finally, the helicopters came and dropped bombs as the Janjaweed militants circled the village and shot anyone who tried to escape.” Saleh, who was nine at the time, managed to escape the village and was reunited with his parents and sisters three days later in a nearby village. One of his sisters was shot in her abdomen and died soon after. As he was escaping, Saleh saw bodies of other family members lying in the streets. Like Abdul-Hamid, Saleh and his parents also escaped to Chad and found refuge there.

At around the same time, now 26 year-old Ismail from Ed El Kheir in North-Western Sudan, also arrived in Chad. He too escaped his hometown in 2003 while it was burning and surrounded by the Janjaweed. He was saved by his aunt and uncle, leaving his mother behind. After walking for a week, he arrived at Touloum refugee camp together with tens of thousands of refugees. “We lived in small tents, without electricity, running water or toilets.” He says, “The food ration we got for a month usually lasted around five days and there was a big shortage of medicines”.  But the hunger and diseases were not their only problem. Ismail tells of mistreatment by the Chad authorities, of women being raped when they left the camp and of a deficient education system. “ It’s a very sad life” he says, “a life of idleness, without hope”.

“In the beginning the condition at the camp was acceptable” Abdul-Hamid, who was living in Farchana refugee camp, adds, “Aid organizations provided food and medicines and it was relatively safe. But now the Chad government took over the camps, the good medicines are taken by the authorities and there is a lack of food and a serious water shortage”. Abdul-Hamid says he witnessed rapes of women who were out collecting firewood and kidnappings of young men, probably as a method of recruiting them as fighters. One of these kidnappings was especially traumatic for him “My brother was kidnapped from our tent in April this year” he says, “After a few days we were given his blood-stained clothes and we were told he had been killed”.

***

The genocide perpetrated by the Sudanese government in the Darfur region started in 2003 with the eruption of a civil war in the area. This was one of several civil wars that started in Sudan as a result of ethnic and political struggles and disputes over resources and land. As part of the Darfur war, president Omar al-Bashir’s dictatorial administration, which has been in power since 1989, employs different methods of direct and indirect violence on the civilian population. The military, aided by the Arab militias – the Janjaweed, have attacked the inhabitants of Darfur with aerial bombings, land raids, burning villages, looting, systematic rape, executions, poisoning water sources and more. Moreover, there are systematic expulsions, uprooting, land occupation and forced demographic changes, while the situation in the IDP (Internally Displaced Persons) and refugee camps in Darfur and Chad deteriorates. There is a serious shortage of water, food and medicines and the refugees also suffer from violence, kidnappings and rape.

Although the atrocities in Sudan have been well known for many years, the international community avoids enforcement of international law and is indecisive when it comes to a clear involvement to save the people of Darfur. Nations and companies breach the arms embargo that has been imposed on the area and continue doing business with Khartoum. International armed forces protect oil wells but not the local population, and the international aid agencies sent to Sudan are unable to cope with the situation on the ground. These agencies lack means to protect the survivors of the genocide as well as their own people, and due to pressure from the Sudanese government, they cannot produce the exact mortality figures from the IDP camps. The UN and African Union mission in Darfur that was established in 2007 is ineffective and some even claim it has become part of the problem instead of part of the solution. It is estimated that around 300,000 to half a million of Darfur’s population has perished, and that Two to three million residents have been displaced from their homes.

Against this harsh background of violence, deprivation and loss it is not easy to find consolation or hope. However, Gabriel Stauring’s team tried and is still trying to support youth like Abdel-Hamid, Saleh and Ismail. “One day they sent a message  to our camp” Ismail says, “they wanted us to send the five best football players from our camp to Djabal camp. That’s how 60 players from the 12 camps in Chad got together and met in the Djabal camp's school. First we introduced ourselves and then the i-ACT team told us about the tournament in Sweden. The next day we started the training that, in the end would select the fifteen best players“.

“In Camp Djabal, they have a dirt football pitch with metal goals and no lines”, Says Stauring, “many of the players did not have shoes and have never played with shoes actually. But, they have been playing like this since they were kids, usually with homemade balls that they put together from rags and plastic”. Stauring’s team included the coach Margo Baker who was in charge of the training and selection process. After a month of training the fifteen players finally selected began their long journey to Scandinavia.

“I was the only one who was chosen from my camp” says Ismail. “After the training we were taken to N’Dhamena, Chad’s capital, where we received the documentation needed for the travel, bags and football uniforms. We stayed at a hotel for four days, during which I had a chance to call home and say goodbye to my family. I told them I was going and that I was lucky to get this opportunity”. Logistically, it was not an easy journey. First they had to go through the bureaucracy of attaining approval and documents from the government of Chad. Then they needed to obtain visas to Sweden through the French embassy in Chad and purchase the tickets. Because of the selection process and the bureaucratic procedures “it was all very last minute and very stressful” as Gabriel Stauring recalls. Finally the diplomatic efforts succeeded and the Darfur United players started their journey from one of the poorest and most dangerous countries in the world, northwards to Sweden, one of its richest and most peaceful ones.

***

“The landing in Sweden was strange” said Ismail. “First of all, the sun almost never set (in June, Östersund has about 20 hours of daylight D.S). Also, people were very nice to us. Unlike in Chad, we were treated as human beings”. “It was an amazing journey but also a challenging experience”, Stauring adds, “The natural environment in Sweden was also something they had never experienced. We landed in Stockholm and took a bus from there to Östersund. From the minute you leave Stockholm, all you see is amazing forests and so much water, so many rivers and lakes. Even though the players were exhausted from the long travel, they could not stop looking out the bus windows.”

The very next day after landing, the Darfur United players participated in their first match against Padania, a team of separatists from northern Italy. Darfur United lost 0:20. “Everything was different” Saleh explains“, In Chad we played barefoot in the sand. When we got to Sweden nothing was the same. We were playing against real players on grass fields, with shoes and football uniforms, but we didn’t get enough practice, we were not well organized, we didn’t have a game plan and we were physically weak. After 30 minutes of playing I wouldn’t have been able to score a goal even if I was standing in front of an empty goal”.

These differences  between the Darfur United players and those of the other teams led to unimpressive results on the field – to say the least. They conceded  61 goals in four games and didn’t score a single goal in return. But despite the unflattering results Ismail is content “As far as I’m concerned we won”, he explains, “We came from the camps, some of us lost family members, and when we came to Sweden we could forget about our sadness for a while. That was a great victory for us”. “I’m proud of what we achieved” adds Saleh “It’s true that  we were not on the same professional level as the other teams but we did make the long journey from the dirt fields of Africa to a real competition against professional players in Europe”.

The matches were only part of their encounter with Europe. “A relatively large group of Darfuris that live in Sweden showed up at the very first practice session. The players were welcomed as celebrities by this group”, says Gabriel Stauring. “The international media was also very interested in the team, so it was wonderful for the players to be able to tell their stories and talk about Darfur and the challenges faced by their families in the refugee camps”. “They treated us very well here” Saleh adds “We felt like we were famous and I experienced the best conditions I ever had in my life: hotels, regular meals and lots of attention. But I missed my family and thought about them a lot. Sometimes, when we would eat at the buffet and five people would eat the amount of food that would feed an entire village, it was hard for me to eat”.

Despite the hardships and loss, the tournament was considered a success. “Darfur United gave them  a sense of united identity and something positive to rally around”, Says Gabriel Stauring, “It is also just plainly for bringing joy. It is hard to put a value on what it means for a young man to represent his people and to step on to a field and play the sport he has loved for as long as he remembers. It's also impossible to measure what it means to boys, girls, women, and men to have their own team to root for. Darfur United gives them hope”. Beyond all this, Stauring claims that the project also has a political aspect, “The little information and news that comes out of Darfur is overwhelmingly negative, so here was something hopeful and positive that could also be used to shine a light on the crisis and the people from this forgotten land”.

***

For most of the Darfur United players the tournament in Sweden was also the beginning of a new life. Six of them decided to escape to Norway and seek asylum during the tournament. They were eventually brought back to Sweden, where they joined seven other players who asked for asylum in Sweden after the tournament. In fact, in their final match Darfur United had only 9 players, one of them being their interpreter. Despite the pressure by the Chadian refugee agency and the UN Refugee Agency, only 2 players returned to Chad at the end of the tournament. “We did not approve or disapprove”, Says Gabriel Stauring, although it is possible i-ACT activities will be hampered by the fact that the players did not return, “We do not consider the refugees to be prisoners or have any different rights than any other person, no matter where they are from. The ones that decided to stay did it the right way, asking for asylum through official channels”.

The authorities in Sweden are quite generous and sympathetic compared to those of other countries. “We were treated very well by immigration authorities”, Ismail says as he recalls his first encounter with at the immigration office in Gävle where he issued his asylum claim. “They checked our documents, gave us a room for one week, interviewed us and let us have legal representation and an interpreter. Then they sent us to different locations while our cases are being processed. I was sent with two other players to Söderhamn where we are waiting for the asylum process to be concluded”. Ismail calls the location where he is staying with his friends “A five-star refugee camp”. The conditions are good; they started studying Swedish and spend most of their time playing football, of course. They even participated in a local marathon and got excellent results.

As their claims are being processed by the Swedish authorities, the Darfur United players are starting to make plans for their new lives. But they don’t forget the ones they left behind. Abdel-Hamid is planning to go to university and one day perhaps return to Sudan and get into politics. “I hope the world intervenes, that there will be peace in Sudan and that life will return to the way it was”, he says and adds with a smile “Maybe then I will be Sudan’s Education minister”.

Saleh dreams of becoming a professional football player. “Now I have strength”, he says, “I need a good coach to give me the tools I need and one day I hope to defeat Barcelona and Inshaalla, even participate in the real world cup”.

***

Meanwhile, in Chad’s refugee camps, i-ACT continues to use football as a tool for rehabilitation, education and social change. In the past year boys and girls in Djabal camp have participated in a football academy set up by i-ACT which also took care of training local coaches, men and women who are all camp dwellers. By 2016 i-ACT plans to establish similar academies in all 12 camps in Chad. In each academy, they say, some two thousand children and youth will be able to practice. The NGO claims that the game has therapeutic qualities and that it's an educational instrument and a basic human right. The academies, they say, are a great tool to achieve these goals.

However, there is a broader and grimmer context. “There are over 300,000 refugees from Darfur in camps on the Chad-Sudan border”, Says Gabriel Stauring, “Violence in Darfur has continued and even increased, so there will continue to be a flow of displaced people. Some make it to the border, but others move to other areas inside of Darfur. Conditions in the camps are deteriorating. Food rations have been cut by more than half, so families are suffering from extreme food insecurity. There have also been cuts in education, medicines, and other medical services”.

Even though the situation in Darfur and the refugee camps in Chad continues to deteriorate, it seems as if the world had lost interest. “The international community has forgotten Darfur”, said Ismail, “the situation there and in the refugee camps in Chad is getting worse and worse. The Sudanese and Chad governments are making life in the camps more difficult and there are reports on murders and kidnapping of children for their recruitment. Despite all this no one hears about the situation in Darfur and Chad, and Omar al-Bahir’s (President of Sudan who was charged for war crimes and crimes against humanity) case is  not being perused at the ICC (International Criminal Court). Ismail claims that the world’s silence sends a clear message: “It gives the government a green light to continue its crimes”, he says, “That’s why my duty is to remind the world and tell my story”.