בצל האנטישמיות הגואה בשוודיה, סרט ישראלי על חזיר ניסה לגשר על הפערים

"מכתב לחזיר" חיבר בין השואה לטראומת הילדות של הבמאית טל קנטור. כעת הוא מפגיש רב מודאג וסופרת סורית.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2025-12-30/ty-article-magazine/.premium/0000019b-69ea-d1d0-a9bf-efebe93d0000

יוצרת האנימציה והאמנית החזותית הישראלית טל קנטור השתתפה עם סרטה "מכתב לחזיר" בכל כך הרבה פסטיבלי קולנוע, כיתות אמן, סמינרים בבתי ספר והקרנות ציבוריות עד שאינה יכולה לזכור את כולם. האירועים הללו התקיימו בכל רחבי העולם מאז שהסרט הוקרן לראשונה ב–2022, והיד עוד נטויה. מאוניברסיטת הרווארד ועד מוזיאון זיגמונד פרויד בווינה, ממוזיאון האקדמיה בלוס אנג'לס ועד למוזיאון לאמנות עכשווית בזאגרב — נדמה שקנטור וסרטה היו בכל מקום.

סרט האנימציה בן 17 הדקות, הזמין לצפייה ביס, זיכה את קנטור בת ה–37 בפרסים רבים, בהם פרס אופיר, פרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל האנימציה הבינלאומי באוטווה, פרס המצוינות בפסטיבל אמנויות המדיה ביפן, ציונים לשבח בפסטיבלי האנימציה של בלגיה וצרפת ואפילו מועמדות לאוסקר של 2024, בקטגוריית סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר.

הפקת הסרט ארכה כחמש שנים, בשל סגנון האנימציה המדוקדק, המשלב ציור ידני יחד עם צילום לייב־אקשן וטכניקות ויזואליות יוצאות דופן. הסרט, שהופק על ידי סטודיו The Hive בישראל ו־Miyu Productions בצרפת, מבוסס על זיכרון ילדות של קנטור ומתאר את הדרך שבה כאב וטראומה קולקטיבית עוברים מדור לדור, ואת התפקיד שהם ממלאים בהיסטוריה האנושית, בחברה ובעיצוב זהות.

גיבורת הסרט היא נערה, שמקשיבה יחד עם חברי כיתתה לעדותו של ניצול שואה בבית ספר ישראלי. חלק מסיפורו כולל מכתב שהניצול כתב לחזיר שהציל את חייו, כשנאלץ להסתתר מהנאצים בדיר חזירים. במהלך ההרצאה, הנערה שוקעת בחלום סוריאליסטי מטריד שיוצר פרספקטיבות חדשות על טוב ורע, החושפות אותה ואת חבריה לכיתה להשלכות של אלימות, קורבנוּת וטראומה.

מימין: ענלי רודסטד, טל קנטור, סומאר אל-נאהר והרב משה דוד הכהן. צילום: Peter Lööv Roos

תפקידו של החזיר בסיפור משתנה ממושיע למפלצת ולקורבן, במקביל לטרנספורמציה שהילדים בכיתה עוברים בעצמם: הם מתחילים כמאזינים פסיביים והופכים בהדרגה להמון מאיים. השואה היא אולי נקודת המוצא בסרט, אך "מכתב לחזיר" אינו "סרט שואה". הוא עוסק במוטיבים אוניברסליים של סבל הנובע מטראומה בין־דורית, המתפתחת למנטליות של מצור. הוא עוסק גם באמפתיה ובאפשרות להכיר בנרטיבים אחרים דרך דיאלוג.

עבור הרב משה דוד הכהן, בן 46, הנרטיבים של כאב וסבל המובילים לסכסוך אינסופי הם דווקא מה שמשך אותו ליצירה הקולנועית הזו. לאחרונה הוא החל את כהונתו השנייה כרב של הקהילה היהודית במאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה. בשנת 2017, במהלך כהונתו הראשונה, הקים הכהן את "אמנה" (Amanah), ארגון המבוסס על שיתוף פעולה בינו לבין אימאם מקומי, החותר למאבק באפליה וטיפוח אמון בין הקהילה היהודית והמוסלמית בעיר. הארגון פעל בהצלחה במשך כמה שנים, אך התפרק בהדרגה בעקבות הטבח ב–7 באוקטובר, המלחמה שבאה בעקבותיו והקיטוב החריף שנוצר בעקבות האירועים. כעת משיק הכהן ארגון חדש בשם B.R.I.T, ראשי תיבות של "בניית חוסן, זהות ואמון" באנגלית ובמקביל — המילה העברית ברית. לדבריו, הארגון יתמקד בהבניית אמון מחדש בחברה, דרך הפריזמה של יחסי יהודים ומוסלמים.

"ראיתי איך טל לקחה משהו כמעט מקודש כמו השואה, והתרשמתי מהדרך שבה היא שואלת שאלות מורכבות שהחברה כיום חייבת להתמודד איתן", סיפר הכהן. "השאלה הרצינית ביותר היא כיצד ניתן להתיר את הסכסוך המורכב הזה ולבנות אמון. לספר סיפור, כמו שטל עושה בסרטה, זו דרך להגיע לנושא האמיתי ולהתקדם הלאה בטיפוח אותה תחושת אמון. אנשים זקוקים לתקווה, וחשבתי שבתקופה זו של סכסוך, זה יהיה טוב לארגן דיון שיתבסס על הסרט".

אחת מתופעות הלוואי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בשנתיים האחרונות היא העימות באירופה בין יהודים תומכי ישראל למוסלמים שתומכים בפלסטינים. שני הצדדים נקלעו למעגל חוזר של גלי חשדנות ואיבה. האוכלוסייה היהודית חשופה לעלייה באנטישמיות והפגנות אגרסיביות שחלק ממשתתפיהן מכריזים על תמיכתם בחמאס; ביהודים גם מוטחות האשמות שהם אחראים למצב בעזה בשל תמיכתם בישראל. מנגד, מוסלמים רבים סובלים מיחס הנגוע בשנאת זרים והתנגדות מסורתית למהגרים, תפיסות הצוברות עוד יותר עוצמה בתגובה לפעולותיהם של גורמים שונים בתנועת הסולידריות עם הפלסטינים. אפילו לאחר שהושגה הפסקת אש במזרח התיכון, נמשכים המתחים בין מחנות תומכי ישראל והפלסטינים במדינות רבות באירופה.

מאלמו הופיעה לא פעם בתקשורת העולמית בשנים האחרונות כסמל לאנטישמיות ופעילות פרו־פלסטינית. בשנתיים האחרונות התקיימו בה אירועים רבים שנקשרו למלחמה במזה"ת, בהם הפגנת שמחה בערב 7 באוקטובר, שריפת דגל ישראל מול בית הכנסת המקומי והפגנות אנטי־ישראליות של אלפי אנשים בשנה שעברה, בעת שהתקיים בעיר האירוויזיון. "ממש ניכר כיצד המלחמה במזרח התיכון קורעת את החברה לגזרים גם כאן", אמר הכהן. "במקומות מסוימים עדיין קשה אפילו לדבר על כך בגלוי באירועים ציבוריים".

המשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2025-12-30/ty-article-magazine/.premium/0000019b-69ea-d1d0-a9bf-efebe93d0000

במקום שבו שורפים ספרים

חופש הביטוי בשוודיה הוא כמעט קדוש, אך בזמן האחרון יש הטוענים שהגיע הזמן לחשוב על החירות המוחלטת לעשות כל דבר במרחב הציבורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-02-05/ty-article-opinion/.premium/00000186-21b5-d442-a18f-afbd98d30000

באופן רשמי רסמוס פאלודן הוא מנהיג מפלגת ימין קיצוני הפועלת בשוודיה ובדנמרק. אבל הכינוי מנהיג בהקשר שלו הוא מטעה. לפאלודן, עורך-דין בן 41 בעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית, אין כמעט תומכים, לפחות לא בשוודיה. ב-2021 הוא אמנם פתח סניף שוודי של המפלגה האנטי-מוסלמית שהקים בדנמרק, אך השוודים לא התרשמו. בסה"כ 156 מהם הצביעו עבורו (בדנמרק התמיכה בו קצת יותר גבוהה, אך גם שם הוא לא עבר את אחוז החסימה). עם זאת, פאלודן הוא דמות ידועה מאוד בשוודיה בגלל תכסיס פוליטי שהוא פיתח – שריפת ספרי קוראן. תומכיו עשו זאת ב-2020 במאלמו שבדרום שוודיה ומאז הוא חזר על האקט מספר פעמים. באפריל של שנה שעברה, הוא השיג בדיוק מה שרצה – בתגובה להפגנות היחיד שלו במספר ערים שוודיות, ניצלו גורמים עבריינים שונים את ההזדמנות ועוררו מהומות, שרפו מכוניות ותקפו שוטרים. כך הם נתנו תהודה מרשימה לפאלודן ולתחביב הפירומני שלו.

בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות תורכיה בסטוקהולם. לא שהוא זקוק לזה, אבל הפעם הוא מצא הקשר גאו-פוליטי לרכב עליו. תורכיה מפעילה בחודשים האחרונים את כוחה כדי למנוע את הצטרפות שוודיה לנאט"ו, לכאורה בגלל שסטוקהולם תומכת ב"טרוריסטים כורדים". פאלודן ניצל את הכעס השוודי המוצדק ותיכנן לצבור נקודות זכות, או לכל הפחות לעורר תשומת לב כאשר הוא יהפוך לעוד מוקד של מתיחות בין המדינות. וכך אמנם קרה, תורכיה ומוסלמים בעולם כולו הפנו את חיציהם צפונה. חרמות הוטלו נגד חברות שוודיות, הפגנות נערכו ברחבי העולם המוסלמי וההצטרפות השוודית לנאט"ו נראית רחוקה מתמיד. כל זאת למרות שהרוב המוחלט של תושבי שוודיה מסתייגים, שלא לומר מתעבים, את פאלודן והפרובוקציות שלו.

מדוע בכל זאת אפשרו השלטונות השוודים לפאלודן להזיק לאינטרסים הפוליטיים שלהם ולפגוע במרקם החברתי שלהם? ובכן, בשוודיה חופש הביטוי הוא מוחלט. יש שיאמרו שהוא כמעט קדוש וזכויות אזרחיות כמו חופש ההתאגדות, הביטוי וההפגנה הפכו, במובנים רבים, לתחליף לאמונה הדתית באחת החברות הכי חילוניות בעולם. כך, יכולות תנועות ניאו-נאציות לקיים מצעדים ליד בתי-כנסת ביום כיפור, כך יכולים תומכי דיקטטורים מכל העולם להפגין בחוצות עיר וכן, כך יכול אדם כמו רסמוס פאלודן הפועל ללא תמיכה וכמעט ללא אמצעים, לחבל באינטרסים הלאומיים של שוודיה, לעורר בה מהומות ולפלג את החברה השוודית באמצעות הלהטת רוחות ותדלוק יצרים.

אבל לשוודים יש גם אופציה אחרת. בשנים האחרונות יש הטוענים שהגיע הזמן להגביל, ולו במעט, את החופש לומר ולעשות הכל במרחב הציבורי. בניגוד לתדמית השלווה שלה, בשוודיה כבר נרצחו ראש-ממשלה ושרת חוץ, יש בה תנועות נאו-נאציות, מתנדבים לדאע"ש, בעיות קשות של אינטגרציה ואלימות פוליטית מעל ומתחת לפני השטח. המצב בה אמנם טוב יותר ממרבית מדינות העולם, אך היא וודאי לא חסינה בפני מלחמות הדת, חוסר היציבות החברתי והקיצוניות הפוליטית המתפשטות בעולם כמו ווירוס בעשור השלישי של המאה ה-21.

באופן לא מפתיע, בין הגורמים שמבינים לעומק את חומרת המצב נמצאים גורמים יהודיים בשוודיה. מועצת הקהילות היהודיות במדינה וארגון "אמנה", המקדם דיאלוג יהודי-מוסלמי, יצאו בהצהרה דחופה בעקבות שריפת ספר הקוראן. ההצהרה ממסגרת את האירוע כ"רשות שניתנה לגזענים ולקיצונים לנצל לרעה את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור על מנת לעשות נורמליזציה לשנאה כנגד אחד המיעוטים הדתיים במדינה". היא ממשיכה ומזכירה את "ההיסטוריה האירופית הטראגית" ומצטטת את אמירתו של היינריך היינה על כך שאלו ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני-אדם. "בחברה דמוקרטית", כך מסתיימת ההצהרה, "יש לכל פרט את הזכות להרגיש בטוח ומוערך. אנחנו רוצים להביע את תמיכתנו במיעוט המוסלמי השוודי ולומר בבהירות שכל מעשה של אפליה ושנאה איננו מקובל".

ההוכחה בחיוניותה של הצהרה זו לא איחרה לבוא. בשבוע שעבר ניסו שני גורמים שונים, שניהם שוודים ממוצא מצרי, להוכיח את "הצביעות השוודית" באמצעות שריפת ספר תורה. באחד המקרים, מול שגרירות ישראל בסטוקהולם. אם לא יתקבל אישור, כך חשבו, תהיה זו הוכחה לאפליה נגד מוסלמים. אם יקבלו, הרי שעוד בנזין ישפך על מדורת השנאה והזעם. למרות שמשרד החוץ הישראלי ניסה להתהדר בכך שהוא זה שהתערב אצל השוודים ומנע את שריפת ספר התורה, היה זה מישהו אחר שהצליח למנוע, או לפחות לדחות, את האירוע. היו אלה דווקא חברי הקהילה המוסלמית בשוודיה, ביניהם גורמים המשתפים פעולה עם הקהילה היהודית, שעשו את השיחות הנדרשות והפעילו את הלחץ הנכון במקום הנכון כדי למנוע את הפעולה. לפחות בינתיים.

נכון, דיאלוג לבדו לא יפתור את הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות הקיימות היום בשוודיה ומחוצה לה. יש צורך גם בחקיקה, בחינוך, בהשקעה כלכלית ולפעמים גם בהפעלת כוח. עם זאת, הדיאלוג החברתי הוא תנאי הכרחי. רק הוא יכול וחייב לקדם הצבת גבולות וקביעת חוקי משחק. שכן, בעולם האמיתי לא ייתכנו זכויות ללא גבולות. ואין מתאימים ממוסלמים ויהודים לקחת יחד אחריות על הצבתם.