מכתב לידיד (וחוקר רצח-עם) בורמזי – מדוע אינך מכיר ב-7 באוקטובר?

חשבתי שהסכמנו שיש מעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות. אבל אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם?

פורסם ב"דבר": https://www.davar1.co.il/462084/

א' הוא ידיד שלי. גולה בורמזי ממיאנמר המתגורר באירופה. הוא אקדמאי, אדם משכיל וחביב, ופעיל זכויות-אדם ותיק. כעיתונאי שכותב, בין השאר, על מדינות שבהן מתקיימים מעשי רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, אני מתייעץ עם מומחים שונים. א' הוא אחד מהם. זה המכתב ששלחתי לו בשבוע שעבר.

א' שלום. אני כותב בתגובה להודעתך בעניין "האופי הקולוניאליסטי ומדיניות רצח-העם של ישראל". כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, אני עסוק למדי בימים אלו, ובהיותי אדם הנמצא רחוק ממשפחתו שבישראל, דעתי מוסחת. אני עונה לך למרות כל זאת, בעיקר מפני שהודעתך נפתחה בהתייחסות לאושוויץ, מקום בו נרצחו רבים מבני משפחתי לפני כ-80 שנה.

לדבריך, ישראל משתמשת בשואה כ'צ'ק פתוח' לכליאה, להפגזה ולהרעבה של 2.3 מיליון פלסטינים בעזה, כמעט מחציתם ילדים. "בנסיבות אלו, 'לעולם לא עוד' הוא ביטוי חלול", אתה כותב, "הוא הופך לקריאה לאלימות בלתי מבוקרת, לזעקות מלחמה ומסע תגמול וחיסול". בעבר ובנסיבות אחרות, אני חייב להודות, ייתכן שהייתי מסכים איתך.

א', אתה בטח זוכר, אנחנו מכירים כי במספר הזדמנויות חלקת איתי, בנדיבות רבה, את המומחיות, את הידע ואת הניסיון שלך לגבי מיאנמר. כשפניתי אליך לראשונה, כתבתי שכעיתונאי שעובד במדינה חופשית, אני מרגיש מחויב לספר את סיפורם של קורבנות הזוועות, בין השאר, את סיפורם של תושבי ארצך, בין אם אלו בני הרוהינגה או מיעוטים אחרים שנפלו קורבן לאירועים מחרידים שהתרחשו ברחבי המדינה מאז ההפיכה הצבאית ב-2021. מכיוון שאני לא מומחה בעצמי, הגעתי אליך, ממש כפי שהגעתי לאחרים, מומחים, עדים ופעילי זכויות-אדם שיכלו לשפוך אור על מקומות נוספים שכתבתי עליהם דוגמת סין, אתיופיה, סוריה, איראן, מקסיקו, בלארוס ועיראק.

והי נקודה חשובה. כפי שאתה יודע, ברבים ממקומות אלו ישנם קונפליקטים מסובכים שיש עליהם דעות שונות. ובכל זאת, תחושתי היתה שאנחנו חולקים מחויבות אמיתית לחשוף ולהילחם בסוג מסוים של מעשים בכל תנאי מזג-אוויר, וללא קשר לנרטיבים השונים המסבירים את הסכסוך. אני מתכוון למעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות, גם אם אין הסכמה על ההיסטוריה של הסכסוך, ואפילו על זהות האחראים עליו. מעשים כמו אלו שהתרחשו במחוז ראקין במיאנמר שכתבתי עליהם בעזרתך האדיבה. הרצח, העינויים והאונס הברבריים של חפים מפשע שאירעו במדינתך לא ניתנים לתירוץ. טענות פוליטיות, אתניות, דתיות או דמוגרפיות פשוט לא יכולות להצדיק זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. חשבתי שהסכמנו על זה.

השבוע, קיבלתי ממך מייל ארוך, ד"ר א'. אפילו ארוך מאוד. מספיק ארוך כדי להבהיר את דבריך ולהוסיף לדוגמא משהו כמו "למרות כל זאת, ברור שאני מגנה"… או אפילו "למרות האמת המוחלטת של הטענות הפלסטיניות ומדיניות רצח-העם של ישראל, אינני מצדיק"…

אבל לא מיני ולא מקצתי. איכשהו, בהודעתך יש התייחסות ל-100 שנים של סכסוך לפני 7 באוקטובר (כולל הסברים באמצעות מפות, קריקטורות, תמונות וציטוטים). ויש התייחסות לימים שאחרי 7 באוקטובר. אבל היום עצמו, היום שבו נרצחו באכזריות למעלה מאלף בני-אדם, רובם אזרחים ומעל 200 אנשים, שוב רובם אזרחים, נחטפו, נעדר לחלוטין. וזה מוזר, בהתחשב בעובדה שכזכור, אנחנו חולקים עניין במקרים של זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. כן, כדי להבהיר את הנקודה לאדם מהרקע שלך, לרגע היסטורי אחד, חבל עוטף עזה מהמקום שלי היה לחבל ראקין מהמקום שלך.

א', מאז שקיבלתי את הודעתך, אני מנסה להבין מדוע אתה לא מכיר ב-7 באוקטובר. אני מבין את דעתך על מהות הציונות ועל מהותה של ישראל. אני לא מסכים איתה, אבל מבין את כוונתך. ובכל זאת, יש את העניין הפעוט הזה של "בכל תנאי מזג-אוויר". אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים, ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם. אבל אם כך, מהם הקריטריונים? זה בגלל שהם ג'יהאדיסטים? זה עניין של דת? או שעל פי הקוד המקובל של השיח הפוסט-קולוניאליסטי, יש ל"ילידים" זכויות מסוימות של הרג יהודים בגלל דיכוים רב השנים? (דיכוי, שכפי שאתה יודע, מעולם לא הכחשתי).

ואולי אתה בכלל אחד מאלו שלא מאמינים לתמונות, לעדויות ישירות של ניצולים, להודאות המפורשות של התוקפים ולסרטונים שלא ניתן לצפות בהם ושאי אפשר להכחישם. האם כל אלו לא עונים לסטנדרטים המחמירים שלך? מוזר, כי מעולם לא יישמנו סטנדרטים מחמירים כל כך כשכתבתי על מיאנמר. האם לדעתך הכל קונספירציה של ממשלות מערביות המפיצות חדשות כזב? האם הכול שקרים של המתיישבים הנתמכים על ידי האימפריאליסטים מאמריקה? האם אתה באמת לא מתרשם מעדויות של ילדים, נשים וזקנים ישראלים, רבים מהם, אגב, פעילי שלום שבנו בתים בקהילות סוציאליסטיות שאינן, בשום אופן, בגדה המערבית או בשטחים שנויים במחלוקת? (אלא אם עצם קיומה של ישראל שנויה במחלוקת, עמדה שאני מניח שאתה אוחז בה שכן אתה מתייחס לישראל כישות מתנחלת וקולוניאליסטית).

ואולי לא הבנתי את כוונתך. במקרה זה, אולי בעתיד, נוכל לדון בטבעה האמיתי של ישראל. כפי שאתה יודע מהתכתבויות קודמות, מעולם לא תמכתי בנתניהו, תמיד האמנתי בפשרה עם הפלסטינים ואני בהחלט נגד כל סוג של פשע מלחמה, גם כלפי אזרחים בעזה. אתה יודע גם שאני סוציאל-דמוקרט ואדם בעל מודעות למשבר האקלים ולתלאות ה"דרום הגלובלי". אבל רגע, הנה אני שוב נופל במלכודת הזו. ואם לא הייתי כל הדברים האלו, אם הייתי תומך בנתניהו או מתנחל בגדה המערבית, האם טבח בי ובבני משפחתי היה מוצדק?

שוב, יש את המטרד הזה של "בכל תנאי מזג אוויר". גם אם היהודים היו כמו הצרפתים באלג'יר, והם לא, רצח מכוון של חפים מפשע הוא תמיד רוע, ורצח המוני הוא רוע מוחלט. אצלנו היהודים, אפילו חילונים גמורים כמוני מדקלמים לפעמים מהמקורות. "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה", ככה כתוב בספר שאתה קורא לו הברית הישנה, "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אתה מבין א'? בחרת בחיים – בלי אבל ובלי אולי. זאת הסיבה שהתנגדתי תמיד לבני עמי שרצחו חפים מפשע. ואתה יודע מה, אני כועס על עצמי שלא התנגדתי מספיק.

ולכן, למען הפרוטוקול, אזכיר שאני מאמין שיהודים, לא רק פלסטינים, הם בעלי זכויות במקום שנולדתי בו. יש להם זכויות אישיות, חברתיות ולאומיות, ויש להם גם חובות המתוארות היטב במגילת העצמאות של מדינתם, מדינתנו, שנוסדה לפני 75 שנה. אתה אינך מכיר בכך, וזו כנראה הסיבה האמיתית שלא הזכרת בהודעתך את 7 באוקטובר. אם "פלסטין תהיה חופשית מהים ועד הנהר" כפי שצועקים כעת בכיכרות ליד ביתי באירופה, כנראה שאירועי 7 באוקטובר בעבורך אינם תאונה. הם שלב ראשון בתכנית.

"חופשית מהים עד הנהר", משמע ללא אלו היושבים שם עכשיו. זו לא תכנית שתי המדינות, לא תכנית החלוקה ולא פדרציה. נדמה לי שעם ההשכלה שלך, אתה יודע בדיוק מה זה אומר. אבל למקרה שאתה מתקשה אכתוב זאת בפרוש – החמאס הוא האגף הג'נוסיידיאלי של התנועה הלאומית הפלסטינית, ומסתבר שיש לו לא מעט תומכים. חברים שלי אומרים שדעות כאלו נובעות מאנטישמיות, אבל אני לא יודע מה מסתתר בליבו של אדם. איזה חושך, איזו שנאה.

אני גם לא יודע מה מסתתר בליבך. אבל אני יודע ש-7 באוקטובר לא היה עוד פיגוע, עוד קרב, עוד שורה בטיימליין המדמם של המזה"ת. אי אפשר לפתור אותו במשפטים כמו "אי אפשר לצפות שאני אגנה כל פעולה שהצד החלש מבצע". מדובר באירוע טקטוני ומשנה עולם, שבוצע על ידי אלפי בני-אדם שנתמכים על ידי מאות אלפי בני-אדם, וגם על ידי תנועות, מדינות ומשטרים. אי גינויו הוא תמיכה בו. והתוצאות הן בלתי נמנעות. בגלל הזוועה שאנשים אלו הטילו על העולם, צפוי לילה אפל עוד יותר לפני שיעלה האור.

וכך, כמו שכתב אדם חכם בזמן המלחמה הגדולה באירופה, אני ואתה עומדים כעת בשני צדדים. "דעתי ברורה לגבי מניעיך", הוא כתב, "ואתה מיטיב לשער את מניעי". והוא הוסיף: "עוד דבר אחד נותר לי לומר לך, שיהיה גם האחרון. מבקש אני לומר לך כיצד בעבר היינו כה דומים ואילו היום אנו אויבים, כיצד יכולתי לעמוד לצידך ומדוע כיום נגמר הכל בינינו".

וזה העניין – בשינג'יאנג ובסוריה, בטיגראי ובאיראן, במיאנמר ובישראל, מעשים כמו אלו שביצע החמאס אינם רק התחתית המוחלטת של מה שהמין האנושי מסוגל לו. הם גם מגדירים את הקווים מחדש. אם הם אינם ממלאים את ליבו של אדם בזעם ובגועל שאינו מותנה בדבר, הם מציבים אותו מחוץ לדיון הלגיטימי של בני תרבות. אם אתה מוצא מקום בליבך רק לכאב של צד אחד, זו בעיה שלך. אבל ברשותך, אני חושב שאמצא לי מומחה אחר למיאנמר.

לפני סיום אבקש רק דבר אחד אחרון. עשה לי טובה א', בפעם הבאה, הימנע בבקשה מההתייחסות לאושוויץ. לא כי יש לי מונופול על זיכרון השואה או על זכר הקורבנות, אלא כי כשמדובר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, האנשים שאתה שולח כעת הודעות בשמם, אלו שאתה מנהל בעבורם קמפיין, נוטים להיות משהו אחר ממה שאתה מדמיין. כשמסירים מהם את החזות המהוגנת של תנועות השמאל האירופי, הם נוטים להיות תומכיו של הצד שבנה את אושוויץ, לא של הצד שהובל שם למותו.

אסור להשוות? אם ישראל לא תתעשת, הכל יכול להתהפך במהירות

כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-07-26/ty-article-opinion/.premium/00000189-9275-d1ae-a38b-f7f558de0000

בחודשים האחרונים התפרסמו בעמודים אלו השוואות רבות בין ישראל למדינות אחרות. זה התחיל עם ההשוואה המתבקשת ל"דמוקרטיות הלא ליברליות" באירופה, בבחינת "להונגריה היינו, לפולין דמינו". זה עבר להשוואות לתורכיה והמשיך לטקסטים מעניינים על קווי הדמיון לאפגניסטן, תוניסיה, איחוד האמירויות ואפילו הרפובליקה הבדיונית גלעד. ההשוואה בין ישראל למדינות רחוקות מעוררת אמנם ביקורת מפני שאין, וגם לא יכולה להיות, זהות מוחלטת, אבל במגבלות מסוימות זהו תרגיל מחשבתי שימושי. גם אם ישראל איננה הופכת לדיקטטורה רצחנית, ההתבוננות החוצה מרחיבה ומעמיקה את הדיון.

כתבות שכתבתי בשנים האחרונות על הפרות זכויות-אדם, דיקטטורות ומעשי רצח-עם וטיהור אתני הן דוגמא טובה כיוון שהן ממחישות את מה שעלול להתרחש בחברות שאין בהם הפרדת רשויות, תקשורת חופשית ובתי-משפט עצמאיים. לדוגמא, שיחתי עם סבטלנה טיחנובסקאיה, שהתמודדה מול אלכסנדר לוקשנקו בבחירות האחרונות בבלארוס, הראתה שעצם קיומן של בחירות לא מבטיח דמוקרטיה. למרות שהתוצאות הרשמיות היו שטיחנובסקאיה הובסה ע"י לוקשנקו, כל העולם ידע שהן היו מעשה רמייה. טיחנובסקאיה הגישה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה השלטונות החזיקו אותה למספר שעות. היא סיפרה לי שלאחר מכן שירותי הביטחון ליוו אותה לגבול עם ליטא. אחרי שעברה את הגבול התפרסם בעולם סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של יריבה.

את מה שקרה לאלו שלא נענו לבקשה שמעתי משלושה מפגינים שהצליחו לצאת למערב. ואלרי קיבל מכות רצח ונאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו, נדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם והורעב במשך ארבעה ימים עד שהגיע משפטו שנמשך שש דקות ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. שלושתם לא היו פעילים פוליטיים ולא אנרכיסטים. הם היו מהנדס תוכנה, מרצה לאומנות ובעל חברת טכנולוגיה שלא שיערו בנפשם שיגיעו אי פעם למצב הזה.

האכזריות של משטרת בלארוס היא רק דוגמא למה שקורה כשמערכת אכיפת החוק לא כפופה לרשות אזרחית עצמאית המחויבת לשמירה על זכויות-אדם. בסין, למשל, ישנם אזרחים שהשלטון החליט להעלים מסיבות שונות. לצורך כך הוקמה מערכת של "בתי כלא פסיכיאטריים", בהם מתאשפזים בכפייה וללא נימוק רפואי אזרחים רגילים ובריאים לגמרי. אזרחים אלו נחטפים, הטלפונים שלהם נלקחים והם ננעלים בחדרים עם חולים הסובלים ממחלות נפש, שם הם מקבלים תרופות, ביניהן "טיפול" בחשמל בהכרה מלאה ואם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה, לעתים למשך לילה שלם, שבו הם שוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם. וזה עוד כלום לעומת מה שמתרחש במחוז שינג'יאנג בו חיים מיעוטים אתניים שונים, שם הוקמו "מחנות לחינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה, עינויים וניסויים רפואיים.

הדברים לא נכתבים בגלל דמיון לישראל. הם נכתבים כי שיחות עם אנשים ששרדו את התופת והצליחו לברוח חושפות נקודה מעניינת. מעבר לסיפורים המזעזעים, אחד הדברים שקשה להשתחרר מהם הוא המהירות שבה הכל התהפך. השורדים היו פעם גננות, מורים, רופאות ועובדי מדינה שחיו חיים רגילים לגמרי. ואז התחילו הפרות סדר, פיגועים ו"חוסר משילות" ואיתן ההאשמות בקיצוניות, בדלנות וטרור. והנה התמנה אדם ש"יודע לעשות סדר" ואכן הסדר התחיל. ראשית, ספרי הלימוד התחלפו ועיתונים נסגרו, אחר כך הגיעו המחסומים, המצלמות החכמות וההגבלות הטכנולוגיות ובסופו של דבר הדרכונים נלקחו, והגבולות נסגרו. אז הופיעו גם המחנות. רק לצורך חינוך מחדש, כמובן. ספק אם ישראל תוכל לפעול בנחישות וביעילות שכזו אפילו כלפי הפלסטינים, אבל זהו שיעור חשוב לגבי שלטון שאין עליו פיקוח ולגבי מהירות התחממות המים סביב צפרדעים תמימות.

אבל יש תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת – הדה-הומניזציה. בשנה שעברה סיפרה לי צעירה יזידית בשם ליילא כיצד נקנתה ונמכרה מספר פעמים ע"י אנשי דאע"ש שהתעללו בה במשך חודשים כחלק מהסחר בנשים והאונס המאורגן שהפך לחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. כמה חודשים קודם לכן סיפר לי צעיר כורדי בשם ביאן, על תקיפה תורכית נגד אזרחים בצפון סוריה, תוצר של עשורים של דה-הומניזציה כנגד הכורדים. הוא סיפר כיצד ראה הרוגים ופצועים רבים, רובם מלאי רסיסים או מחוסרי ידיים או רגליים. "הדבר שהכי קשה לי לשכוח", אמר, "הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופת אחיה המת, ומנסה להעיר אותו". עדויות ממחוז תיגראי שבאתיופיה וממרחץ הדמים של בני הרוהינגה במיאנמר מדגימות לאיזה שפל עוד ניתן להגיע – מעשי אונס קבוצתי, הוצאות להורג בירי ובמצ'טות, הטבעת תינוקות ושריפת כפרים על יושביהם. כל זה, בעשור השני של המאה ה-21. בישראל, אין אפילו דברים הקרובים לזה, אבל תהליכי דה-הומניזציה מתחילים הרבה לפני האלימות הגלויה.

למרבה הזוועה, הרוצחים בסכסוכים במיאנמר, אתיופיה וסוריה, אינם תופסים את עצמם כמלאכי גיהינום, להיפך, במקרים רבים הם אנשים רגילים ששכנעו את עצמם שהם הקורבן. בסיועם של אידיאולוגיה לאומנית וגזענית, נרטיבים המבוססים על אינטרסים פוליטיים ואלגוריתמים של רשתות חברתיות, המרקם החברתי התפורר והפך לג'ונגל רצחני. יהיה מי שיטען שאלו דוגמאות ממדינות שאין להן מסורת דמוקרטית ואסור להשוות, אך האמת היא שגם לישראל אין פרלמנט בן מאות שנים או אוכלוסייה המתאפיינת בדורות של תרבות דמוקרטית. היא אמנם לא רפובליקה סובייטית לשעבר או מדינה אפריקנית נחשלת, אבל היא דמוקרטיה צעירה ופגיעה המחזיקה כוח צבאי אדיר, מיעוט לאומי גדול ומפעל כיבוש של עם אחר. אלו לא בדיוק תנאי פתיחה המעניקים חסינות.   

ולכן, כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", הן על הניתוק מהעולם הנאור ועל ההליכה בעיניים עצומות לעבר המדינות שבינתיים ישראל רק מוכרת להן נשק, סייבר ו"ייעוץ בטחוני" ומחר היא עלולה, אם היא לא תתעשת, לקבל מהן השראה וללכת בדרכן.

מדוע העולם מתעניין באוקראינה יותר מאשר במיאנמר?

הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10701302

בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.

בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.

מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.

זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.

בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.

לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.

האם פשעי שינג'יאנג הם מקרה מבודד או רמז לעתיד של כולנו?

פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10469317

לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.

אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.

פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?

המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.

מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.

כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.

בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.

מלחמה בתיגראי

זה היה בסוף נובמבר. העיר אקסום שבמחוז תיגראי בצפון אתיופיה נערכה לחג המסורתי בכנסיית מריה מציון. ע"פ המסורת המקומית זהו התאריך שבו הובא למקום ארון הברית מירושלים. הפעם נערך החג בצל מלחמת אזרחים שהחלה כמה שבועות קודם לכן ושבמסגרתה פלש הצבא האתיופי למחוז כחלק מסכסוך פוליטי עם מפלגת ה-TPLF השולטת בו. לסכסוך הצטרפו גם כוחות מזוינים ממחוז אמהרה הסמוך ומאריתראיה השכנה. ע"פ עדויות שנאספו ע"י אמנסטי מפי אזרחי העיר שנכבשה ב-19 בחודש, רצחו חיילים אריתראים מאות בני אדם ב-24 השעות שלפני החג. העדויות מספרות על רצח בדם קר באמצעות הוצאות להורג ברחוב, פשיטות מבית לבית וירי צלפים כאשר גופות הנרצחים מוטלות ברחובות במשך ימים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9604056

"הם סידרו אותם בשתי שורות ושאלו היכן כלי-הנשק שלהם", אמר אחד העדים שצפה מהחלון בשישה גברים שנתפסו, "הם ענו: "אין לנו נשק, אנחנו אזרחים" ואחד החיילים ניגש למפקדו ושאל: "לשחרר אותם או להרוג אותם?". העד מספר שהמפקד פקד להרוג את השבויים. החיילים, שהיו חמושים בתת-מקלע ברן, ירו בשלושה מהם בכדור אחד. "הראשון והשני נפלו מתים", סיפר העד, "השלישי נפצע. הם ירו בו פעם שנייה והרגו את שלושת הנותרים בכדור אחד. הם הועמדו בצורה מושלמת". ד"וח אמנסטי מספר גם על ביזה והפגזות בלתי פוסקות של יעדים אזרחיים שגרמו לתושבי אקסום ל"טראומה קולקטיבית של אלימות, אֵבֶל וקבורות המוניות".

"המשפחה שלי נמצאת בתיגראי", סיפר לי הָילה שעזב את אתיופיה לפני כמה שנים וחי כעת באירופה, "מאמי, מאחיותיי והמשפחה המורחבת לא שמעתי כבר ארבעה חודשים, אבל אחי נמצא בעיר כ-25 ק"מ מאקסום ושוחחתי איתו בטלפון לפני כעשרה ימים. הוא סיפר שהכל הרוס – תשתיות, בתי-ספר ובתי-חולים. החנויות סגורות, אין תרופות בבתי-מרקחת, אין מים נקיים וחשמל, האזור נשלט ע"י חיילים אריתראים והקרבות עם ה-TPLF נמשכים". עדות זו תואמת דיווחים מתיגראי על שריפת שדות והרס מפעלים. הילה טוען שהמצב מזכיר לו אירועים היסטוריים. "אתיופים ממוצא תיגראי מסומנים ע"י השלטון וצעדים שונים כגון איסור טיסות ופיטורים מעבודות ממשלתיות ננקטים נגדם. זה נראה כמו היחס ליהודים לפני מלה"ע השנייה. חשוב מאוד שהעולם יפסיק רק לדבר על המשבר ויתחיל לעשות משהו לפני שיקרה מה שקרה ברואנדה (רצח-עם בו נרצחו ב-1994 כחצי מיליון בני אדם)".

לא בטוח עד כמה העולם מדבר על המתרחש באתיופיה, אבל הניו-יורק טיימס חשף לאחרונה שדו"ח של הממשל האמריקאי מפברואר טוען שבתיגראי מתבצע טיהור אתני. הטענה מתבססת על עדויות בדבר כפרים נטושים ועשרות אלפי תושבים שברחו או נעלמו. גם התקשורת הבינלאומית הצליחה בשבועות האחרונים להביא עדויות על המתרחש. רשת אל-ג'זירה פרסמה עדות של אישה מהעיר מאי-קדרה המספרת שעברה עם חברותיה אונס קבוצתי בידי חיילים. באותה כתבה מצולמת גם צעירה בת 18 ששרדה ניסיון אונס וידיה נכרתו כתוצאה מירי. רשת CNN פרסמה לפני מספר ימים מידע על טבח שנמשך שלושה ימים בכפר דנגלט. ע"פ הדיווח האירוע החל בחסימת הכניסה לכפר ע"י חיילים אריתראים ונמשך בירי על הכנסייה המקומית בשעה ששהו בה מאות מתפללים. לאחר מכן עברו החיילים מבית לבית, גררו החוצה את דייריהם וירו בהם. חלק מהעדויות מספרות על נשים שאולצו לקשור את ילדיהן ולצפות בהוצאתם להורג.

כמו מקרים אחרים של פשעי מלחמה וטיהור אתני, הרקע לאירועים בתיגראי הוא מורכב. מפלגת ה-TPLF השולטת במחוז שלטה באתיופיה כולה במשך שלושים שנה ובעקבות מלחמת אתיופיה-אריתראה (1998-2000) היא הביאה לבידודה של אריתראה וגרמה לפגיעה קשה באינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה. מומחים לפוליטיקה אתיופית מסבירים גם שהמפלגה התיגראית מואשמת בעצמה בטיהור אתני בבני האמהרה, השכנים מדרום, במסגרת סכסוך גבולות ישן. כך, יש המגדירים את מה שמתרחש כעת כקמפיין נקמה אכזרי שבמסגרתו האנשים הפשוטים משלמים את המחיר על מעשי האליטות מכל הצדדים. ראש-ממשלת אתיופיה אבייה אחמד, שנחשב כרפורמטור וזכה בפרס-נובל בעקבות הסכם השלום שחתם עם אריתראה, הפך בפועל לשותף בקואליציה שבחסותה נרצחים אלפי אזרחים על לא עוול בכפם. "מבחינה פוליטית אין כאן טובים ורעים", אמר לי פעיל זכויות-אדם מאתיופיה, "כבר שלושים שנה שהלאומנות האתנית ממוסדת באתיופיה ומחריפה את השנאה והאלימות בין הקהילות השונות. כל עוד לא יימצא הסדר פוליטי והלאומנות האתנית המסוכנת לא תשכח, האלימות והשנאה לא ייפסקו".

וזהו אכן אחד האספקטים הקשים של מה שמכונה "זוועות המונים" (פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח-עם). כשהרצח מונע מנקמה, הרוצחים רואים בעצמם את הקורבנות שנדחקו למעשה בלית ברירה. לעיתים זו תוצאה של שטיפת מוח לאומנית וגזענית, לעיתים אינדוקטרינציה פוליטית ולעיתים תוצאה של סכסוך מתמשך. כך או כך, מבחינה זו תחילת המאה ה-21 דומה לתחילת המאה ה-20. שתיהן מתאפיינות בזוועות המוניות ובשתיהן אין בנמצא מנהיגות עולמית, מנגנוני הגנה או הסדרים חוקיים בעלי שיניים שבכוחם למנוע את הזוועה. גם היום, כמו אז, הלאומנות הגואה היא התשתית האידיאולוגית ואינטרסים כלכליים ופוליטיים הם הכוח המניע. זה הזמן לשאול האם גם בסיבוב הזה נזדקק לשתי מלחמות עולם לפני שנרגיע את הלהט הלאומני ונרסן את תאוות הבצע של בעלי השררה? האם העתיד שייך לליברליזם ולדמוקרטיה שיתגברו על הלאומנות או שהעתיד, כמאמר המשורר, הוא רצח? מי שזקוק להמחשת התוצאות יכול למצוא את החזרה הכללית כבר עכשיו בשינג'יאנג, מיאנמר ועכשיו גם בתיגראי.