פרויקט "קלידוסקופ" מחייה יוזמה שנקטעה ערב השואה: תחרויות כתיבה אוטוביוגרפית של נערים ונערות יהודיים מרחבי אירופה.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-07-04/ty-article-magazine/.highlight/00000190-777b-d705-a7f5-fffb44090000
"אבא שוחח איתי כחבר. הוא נגע דרך אגב בשאלה אם אני אוהבת בחור. השאלה הזו הוסיפה לי דף חדש… השתדלתי תמיד למחוק מהלב את העניין הזה", כך כתבה צעירה יהודייה בת 17, שכינתה את עצמה האנזי, בווילנה ב-1934. בהמשך היא מספרת ליומנה כי הנערים בכיתה מתעלמים ממנה, שהיא תופסת את עצמה כ"מכוערת בשביל העין" ושאדישותם של הבנים גורמת לה לשבת בצד ולשקוע במחשבות בזמן שהנערות האחרות יושבות יחד ומספרות אנקדוטות זו לזו. "מצב ספציפי זה גרם שלא אהבתי בחור אחד", היא מסכמת, "ובשעה שלא יכולתי לעצור ברגשי הלב, חשתי אהבה לבחורים בכלל, באשר הם מין שני, בתור קיבוץ ולא בתור פרט".
רשימתה של האנזי היא רק עדות אחת מתוך מאות עדויות הנפרשות על פני אלפי עמודים שכתבו צעירים יהודים שחיו בפולין וכמה משכנותיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הן נאספו על ידי מכון יהודי בשם ייִוואָ (YIVO, ראשי תיבות ביידיש של המכון המדעי היהודי), שפעל במזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה וקיבל עליו לחקור ולשמר את אורח החיים היהודי במזרח אירופה ואת תרבות היידיש. הארגון הוקם ב-1925 בווילנה (אז בפולין, היום בליטא) והיו לו סניפים בוורשה, ברלין וניו יורק; לעיר זו עברה פעילות הארגון בעקבות מלחמת העולם השנייה ובה נמצא המטה של גלגולו המודרני עד היום.
הרשימות שלוקטו במסגרת איסוף העדויות האוטוביוגרפיות מרתקות. רבים מבני הנוער שכתבו אותן נספו בשואה והטקסטים שלהם משמשים מעין מצבה המזכירה את החיים המגוונים והעשירים שאבדו. הם כתבו בין השאר על מוזיקה, ספרות וגלישה על קרח; חלקם היו מודעים פוליטית – ציונים, סוציאליסטים או אנשי תנועת הבונד; היו ביניהם דתיים וחילונים, עניים ועשירים, כפריים ועירונים; הם כללו נערים מאוהבים, נשואים טריים וגם גרושים; חלקם חלמו להגר לעולם החדש, חלקם התרגשו לקראת העתיד ואחרים דווקא חששו ממנו.
"בשנות ה-30 המכון בווילנה ביקש לדעת מה קורה במוחם של צעירים בארצות דוברות היידיש", מספרת דניאלה גרייבר, מנהלת תוכניות מענקים בקרן רוטשילד "הנדיב" אירופה. "הם אירגנו תחרות כתיבת אוטוביוגרפיות ובמשך כמה סבבים, בין 1934 ל-1939, הם קיבלו 627 טקסטים. רובם היו כתובים בכתב יד והיו בני עשרות עמודים. מרבית הכותבים היו בנים, אך היו גם בנות, ואף שהשפה השלטת היתה יידיש, היו גם כאלה ובהם האנזי שכתבו בעברית ובפולנית. הרעיון לא היה לפרסם את הטקסטים, אלא לשמור אותם כך שיהיו חומר גלם למחקר חברתי. הרקע לפרויקט היה השקפת העולם הבונדיסטית, שהאמינה בצורך לפתח שייכות ומשמעות לחיים היהודיים במדינות דוברות היידיש. היתה גם אמונה שיש עתיד יהודי באירופה שתעבור מהפכה סוציאליסטית. מכיוון שזו היתה תקופה שבה אנשים למדו אתנוגרפיה ועסקו בדיסציפלינה של כתיבת אוטוביוגרפיות, מישהו חשב על הרעיון המבריק לבקש מאנשים צעירים לכתוב ביוגרפיות, וכדי שהטקסטים יהיו כנים, ההצעה היתה לעשות זאת באופן אנונימי".
הבקשה הופצה בעיתונות וכדי להגביר את המוטיבציה אף הוכרזה תחרות נושאת פרסים. בכל שנה זכו כמה כותבים ב-150 זלוטי כל אחד. עם זאת, הזוכים בסיבוב האחרון מעולם לא קיבלו הודעה על זכייתם: המועד המתוכנן להכרזת הזוכים היה 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. ככל הנראה, רבים מהכותבים לא שרדו בשנים הבאות.
תחרות האוטוביוגרפיות היהודיות המקורית אמנם נקטעה באחת בסוף שנות ה-30, אבל קרן רוטשילד מצאה דרך לחדש את הפרויקט כעבור 85 שנים. לפרויקט החדש הם החליטו לקרוא "קלידוסקופ" והוא מעין תמונת מראה של הפרויקט המקורי – גם בו צעירים יהודים מרחבי אירופה כותבים על חייהם כיום, והפעם הטקסטים לא רק נשמרים ונאספים אלא גם מתפרסמים בפומבי (בשפות המקור ובתרגום לאנגלית), באתר האינטרנט של הפרויקט.
דניס גרוסמן, אחד המשתתפים הראשונים בפרויקט, הוא צעיר יהודי מבודפשט שהתבגר במסגרות יהודיות-הונגריות. "אני בן 21 ועדיין הולך למחנה הקיץ", הוא כותב בטקסט שלו, "אבל עכשיו בתור מדריך. קשה מאוד להישאר מעורב בקהילה היהודית אחרי שמגיעים לבגרות. לפני כן אפשר ללכת למחנות קיץ, לבית ספר יהודי או לתנועת נוער, אבל כשמגיעים לגיל 18 עוברים הלאה. מי שרוצה להישאר מעורב הולך לעבוד במחנה בתור מדריך או בארגונים יהודיים. אני וחברתי התחלנו לארח ארוחות שבת עבור חברינו היהודים, פעם בשבועיים בערבי שישי, כדרך לשמור על הקהילה הקטנה שלנו. בדרך כלל אנחנו מברכים על היין והחלה, לפעמים אומרים קידוש. אחרי זה אנחנו אוכלים, שותים, מנהלים שיחות ומשחקים משחקי קופסה. רוב מי שמגיעים הם חברים שלנו ממחנה הקיץ. אבל אנחנו גם מנסים להזמין כל מי שיש לו קצת קשר ליהדות ומחפש דרך להיכנס לקהילה.
"הרבה יהודים צעירים בהונגריה מגלים על היותם יהודים מאוחר מדי, או שיש להם סיבה אחרת לא להתערב בקהילה בשלב מוקדם", הוא ממשיך. "האנשים האלה מוצאים את עצמם בחוץ כי רוב התוכניות לצעירים הן קטנות וסגורות ואנחנו מכירים רק את האנשים בבועה החברתית שלנו. אני באמת מתוסכל מהדינמיקה הזאת ואני תמיד מחפש דרכים לגרום לאנשים נוספים להיות מעורבים. הפילוסופיה שלי היא שאנשים צריכים להתייחס לזהותם היהודית באמצעות חוויות שיכולות להיות בכל מקום, מהליכה לבית הכנסת ועד להשתתפות בארוחת שבת או בר מצווה. זה יכול להחליף את ההתייחסות ליהדות רק דרך השואה או ההיסטוריה שלנו".
דניס הוא בן לאב אמריקאי ואם הונגרייה, שהתגרשו כשהיה תינוק. רוב בני משפחתה של האם נספו באושוויץ ואלה ששרדו נמנעו מעיסוק בזהותם היהודית אחרי המלחמה. אמו החלה לגלות בה עניין מחודש בשנות ה-20 שלה. "אמי תמיד שמה יותר דגש על הפיכת החוויות היהודיות למהנות וקלות לעיכול עבורנו, ופחות על כללים נוקשים", הוא כותב. "בגלל זה תפיסת השבת שלי היא שכולם יושבים סביב השולחן ואמא שלי מנשקת לי את הראש ומברכת אותי. זה רחוק מאוד מהרעיון שמשמעות השבת היא שאסור לעשות דברים מסוימים".
דניס מודע לחשיבות הטקסטים שנכתבו לפני עשרות שנים ולמשמעות חידושו של פרויקט התיעוד. "זו התמודדות עם הבנת הזמן שאנו חיים בו ועם המשמעות של להיות יהודי-הונגרי בזמן הזה", הוא אומר. "בטקסט שלי ניסיתי להבהיר את המציאות הזאת כדי שאנשים יבינו אותה. אבל מעבר לעניין ההיסטורי, אני גם אוהב לבטא את עצמי בכתיבה, וזו הרגשה טובה להיות חלק מדבר כזה ולשתף את העולם בזהות היהודית שלי".
האם מעבר לצדדים החיוביים של הזהות היהודית יש לה גם צדדים מאתגרים יותר?
"בשבילי, זה לא אתגר גדול להיות יהודי. אם לא הייתי יהודי פעיל, זה היה ויתור גדול יותר. יש פחד מאנטישמיות, מקיפוח, מאפליה, מכך שלא מבינים אותנו או שחושבים שאנחנו מוזרים, אבל אם לא ניחשף ולא נהיה פעילים, אנשים לא יבינו אותנו עוד יותר. אני מאמין בלהיות חלק מלא מהחברה הכללית ואני מרגיש שאנשים יבינו מה זו יהדות דרכי. אני מסביר להם וכך יוצר מודעות. זה אולי מפחיד להסתובב ברחוב עם כיפה, אבל כשאני בדרך לבית הכנסת אני חובש אותה אף שבדרך כלל אני לא חובש כיפה. אני עושה את זה כי זו ההזדמנות שלי להיות אדם יהודי ברחוב, ולא סתם אדם ברחוב. כשיראו 100 כיפות, יקבלו את זה ויבינו מה זה".
הוא מציין כי צעירים יהודים רבים בהונגריה חשים מנותקים ממורשתם, ו"זו הסיבה שהקמתי עם עוד כמה שותפים את 'קרן הקשר הונגריה' (The Kesher Hungary Foundationn) שנועדה לעזור לבנות מחדש את העולם היהודי שאיבדנו במאה ה-20. המשימה שלנו היא לספק לצעירים יהודים תחושת שייכות דתית וקהילתית באמצעות תוכניות ואירועים חינוכיים".
בהתחשב במה שקורה כיום במזרח התיכון ובאופי השלטון בהונגריה, האם יש בפעילות כזאת גם פחד?
"אני מרגיש את הפחד עוד לפני 7 באוקטובר, אבל אני בוחר להתגבר עליו. לכן כשאני עושה את זה או כשאני חובש כיפה, אני מרגיש גאווה. זה לא רק כדי להראות לאנשים, יש לזה גם משמעות דתית ולכן יש לי סיבה לגיטימית, כלומר יש כאן מכשול ואפשר וצריך להתגבר עליו. יש פחד בקרב צעירים יהודים לחשוף את עצמם כיהודים, חלקם מתגברים עליו וחלקם לא".
גם ליזה ג'מל, צעירה בת 25 שנולדה בטורקיה וחיה בהיידלברג שבגרמניה, מנסה להבין את משמעות הזהות היהודית כיום. "הבחירה להיות יהודייה באופן אקטיבי השתנתה אצלי במשך השנים", היא מספרת. "פגשתי אנשים והייתי מעורבת בתוכניות חברתיות ואחר כך גם בתוכניות אקדמיות, שסייעו לי להבין את הערכים היהודיים שאני מאמינה בהם. למדתי עברית ולימודים יהודיים וזה חלק חשוב בחיים שלי. אני גם אוהבת זיכרונות ומסורות המסופרות בעל פה וחשוב לי לדעת את ההיסטוריה המשפחתית שלי". ליזה פתחה את הטקסט שלה ב"קלידוסקופ" בציטוט מהמשנה – "אם אין אני לי, מי לי" – והסבירה שהוא מעודד ניסיון להבין מי אנחנו באמת. "אני גאה להיות חלק ממשהו שיישמר לעתיד", היא אומרת על השתתפותה בפרויקט.
ליזה נולדה באנטקיה בדרום טורקיה, כילדה עברה עם משפחתה לאיסטנבול ובגיל 17 נסעה ללמוד באיטליה. אחר כך המשיכה לגרמניה, שם השתתפה בפרויקט לימודים יהודיים שחשף אותה ליהודים ממדינות רבות נוספות. "אפשר למצוא בכל מקום חבר יהודי ולהתחבר על בסיס התמודדויות וחוויות משותפות", כתבה בטקסט שלה. ליזה מדברת על יצירת קשרים וגשרים ועל הימנעות מיצירת נרטיב של "אנחנו" ו"הם": "אנחנו זוכרים שלכל קהילה עשוי להיות סיפור ייחודי, מהיכן הם מגיעים וכיצד הם מצטלבים עם אחרים. באופן דומה, רבים מחברי הקהילה חלוקים בעמדותיהם על נושאים רבים, אך ההיסטוריה והתרבות המשותפת מחברות אותנו מחדש".
בסיפור השורשים שלה חלה התפתחות קשה: רעידת האדמה שפקדה את טורקיה וסוריה בפברואר 2023 והחריבה את עיר הולדתה תפסה אותה בזמן שערכה ספר ובו תרגומים לאנגלית של טקסטים על זהות יהודית, שכתבה בפרסומים שונים בטורקיה. "בדיוק ברגע שאני מתעניינת יותר ויותר בשורשים שלי, הבנתי שלא נותרה שם קהילה. אנחנו נאחזים בזיכרונות, בסיפורים, בשירים, בשפות, באוכל, במשפחה ובמסורת", היא אומרת ומספרת שהקדישה את הספר לשתי סבותיה ולראש הקהילה היהודית הקטנטנה באנטקיה, שאיבדו את חייהם ברעידת האדמה.
גרייבר, שיזמה את הפרויקט החדש, מציינת כי רוב הסיפורים בפרויקט המקורי הם עצובים: "הכותבים ניסו לצאת מהמקום שבו הם נמצאו באמצעות הכתיבה. יש סיפורים קשים – 'אבא שלנו עזב אותנו' או 'היינו 13 ילדים ושרדו רק שמונה'". היא מוסיפה שקרן רוטשילד עוסקת תמיד בתיעוד ההיסטוריה היהודית, אבל הפעם חיפשה משהו שיקשר את העבר אל ההווה דרך הכלים שהיא עוסקת בהם – ספריות, מוזיאונים וארכיונים. "כאן יש משהו שיכול להיות כלי להבנת העבר", היא אומרת, "אבל גם השראה לצעירים וסיוע לקהילות האירופיות של היום".
לדבריה, "בהתחלה אמרו לי שאני חייבת לעשות ביוגרפיות בווידיאו, שאף אחד לא יכתוב טקסטים ושאין טעם לבקש. אבל חשבתי שאין טעם בווידיאו – כי רציתי ש'קלידוסקופ' יהיה מראה של הפרויקט המקורי אבל גם כי רציתי לתת לכותבים הזדמנות לעשות משהו מעמיק יותר. זה מיועד לאנשים שהכתיבה באה להם יותר בקלות ומוכנים להיות חשופים וכנים, וזה לא קל למצוא אנשים כאלה". הקושי טמון לא רק בכתיבת הטקסטים. "אנשים צעירים מתקשים למצוא את עצמם היום בקהילה היהודית המאורגנת", אומרת גרייבר. "זה לא דבר חדש. כבר 2,000 שנה שמבוגרים אומרים שהצעירים לא מחויבים מספיק. אבל יש היום מספיק אנשים שמתנדבים ובוחרים להיות פעילים במעגלים יהודיים ושיש להם זהות יהודית חיובית, לא רק כזאת שנובעת מפחד ומלחמה באנטישמיות. הם משקיעים שעות רבות מזמנם החופשי כדי להתנדב בתנועת נוער, בבית ספר ובאירועי תרבות".
איך את רואה את המשך הפרויקט?
"המטרה כרגע היא לקבל תמונת מצב של 2024 כי זו שנה משמעותית מבחינה היסטורית. כל סיפור שנקבל ייתן עוד חלק בפאזל שלה".
גרייבר מתייחסת להשפעת אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שהחלה בעקבותיהם. אלה מרעידים עדיין את הקרקע תחת רגליהם של יהודים בתפוצות, הנדרשים להתמודד לא רק עם הפגנות, חרמות ועוינות פוליטית, אלא במקרים רבים גם עם איבוד חברים, בדידות, ניכור חברתי ושינויים דרמטיים בשיח הציבורי כלפיהם. "התחלנו לפתח את 'קלידוסקופ' בחורף 2022", אומרת גרייבר. "הסיפורים הראשונים נכתבו ופורסמו בספטמבר 2023, אך רוב הסיפורים חוברו ופורסמו בסוף 2023 ו-2024. לא יכולנו לחזות שהתזמון שלנו עומד להיות כה משמעותי בתיעוד תגובה אירופית על רגע מרכזי בהיסטוריה היהודית בזמן אמת. תחושת הזהות, החיבור והשייכות היהודית של יהודי התפוצות והישראלים התערערה עמוקות, כפי שמשתקף בסיפורים".
צעירה נוספת שמשתתפת ב"קלידוסקופ" היא ציפי, תיכוניסטית מהעיר גטבורג בשוודיה (שכמו חלק מהמרואיינים בכתבה זו, העדיפה להזדהות בשמה הפרטי בלבד, כפי שהיא מוצגת בפרויקט). "בדרך כלל אני אומרת שאני איטלקייה, שוודית ואמריקאית", היא מספרת, "אני גם חצי אשכנזייה וחצי ספרדייה". אביה נולד בשטוקהולם להורים אמריקאים שמשפחותיהם היגרו מפולין, רוסיה וגרמניה. מצד אמה, לציפי יש שורשים איראניים ואיטלקיים. היא למדה בבית ספר יהודי, השתתפה במחנות קיץ יהודיים ולקחה חלק בפעילויות קהילתיות, אך הקהילה לדבריה לא תמיד סיפקה לה תחושת שייכות. "הקהילה ובית הספר היהודי בגטבורג הם קטנים מאוד. גדלים שם עם אותם אנשים והיה לי קשה למצוא חברים חדשים. כילדה הייתי ביישנית ורגישה, הרבה פעמים הרגשתי פגועה ומודרת מהילדים האחרים. מעולם לא הרגשתי שאני מסוגלת ליצור חברויות ארוכות טווח בתוך הקהילה היהודית, אבל לא היה קל למצוא חברים מחוץ לקהילה. מאוחר יותר, כשלמדתי בבית ספר רגיל, הייתי קצת אאוטסיידרית, היו לי תחומי עניין וסגנון לבוש שונים, והזהות היהודית החזקה שלי לא הקלה את ההשתלבות. הרגשתי בודדה במשך שנים רבות".
בהמשך, היא מספרת, דברים השתפרו. היום היא בת 17, לומדת בתיכון ומרגישה שמצאה סביבה חברתית בוגרת ופתוחה יותר. היא מתייחסת ברצינות לזהותה היהודית אך עוסקת גם בדברים אחרים – רוק, ציור וכן תת-התרבות הגותית. היא מספרת שהתקופה האחרונה לא הקלה את ההתמודדות: "אחרי המתקפה של 7 באוקטובר חשבתי שאני צריכה להוריד את מגן הדוד מהצוואר שלי, אבל אחרי כשבוע הרגשתי ריקנות בלעדיו ועכשיו אני מרגישה שאני צריכה לענוד אותו שוב. אני מרגישה חזקה וגאה יותר ויש תחושה טובה להיות חלק ממשהו גדול יותר".
גם רחל, צעירה בת 20 מהעיר ליברץ בצ'כיה המשתתפת בפרויקט, מכירה במשקלו ההיסטורי. "כשכתבתי את הסיפור שלי חשבתי על כך שיהיה נהדר אם יהיה אוסף כזה עבור קוראים עתידיים. אולי הם יוכלו למצוא בו כוח ותחושת שייכות כשיהיה גל נוסף של אנטישמיות בעתיד", היא אומרת. רחל גם הפכה את זהותה היהודית לשליחות – היא לומדת להיות רבה בבית המדרש על שם אברהם גייגר בפוטסדאם שבגרמניה, המזוהה עם הזרם הרפורמי. היא מספרת כי אמה, בדומה לאירופים רבים בדורה, לא היתה יכולה לחיות את יהדותה באופן מלא מפני שגדלה בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית (אביה של רחל אינו יהודי): "דור ההורים שלי לא קיבל את האפשרות לחיות כיהודים. לדור שלנו יש יתרון – יש אצלנו תופעה של חזרה לשורשים. אנחנו מוקירים את הזהות היהודית שלנו, מזינים אותה ומעמיקים עוד יותר את מה שדור הסבים שלנו עשה".
את ההכשרה שלה לרבנות רחל מתארת בטקסט שלה כהקלה: "הרגשתי שאני יכולה סוף סוף לנשום. כבר לא הייתי צריכה להרגיש מוזרה כשהרגשתי חיבור לאלוהים, דבר נדיר בצ'כיה האתיאיסטית, או כשחיפשתי משמעות גדולה יותר לחיים. אני מסתובבת בין בני העם שלי, לא צריכה להסביר מה הם כיפה או בית כנסת ולמה אני הולכת לשם בכל יום שישי. אלה דברים שחברי הלא יהודים לא יכולים להבין עד הסוף כי הם לא חיים את אורח החיים הזה, אף שאני מעריכה את הסובלנות שלהם לתרבות שלי".
כשאני שואל אותה על האתגרים החדשים בימינו, היא משיבה: "זה נכון שיהודים לא פופולריים במיוחד היום. אבל זה היה כך גם בעבר והיום יש יותר אנשים שמתקרבים ליהדות ומתעניינים בה. יש תחושה של קהילה שמתחברת, וזה נותן לאנשים כוח ותחושה שמבינים אותם".
הפרויקט החדש גם מקים לתחייה את רעיונותיה של תנועת הבונד, שדגלה בטיפוח חיי התרבות היהודיים באירופה ותפיסתה עמדה מאחורי הפרויקט המקורי. אף שהיא קרסה אחרי השואה, במובנים מסוימים יש להשקפותיה רלוונטיות חדשה עבור צעירים שחיים באירופה כיום, אומרת גרייבר. "העולם היהודי אינו רק בישראל ובארה"ב – יש באירופה חיים יהודיים, יש מספיק יהודים שרואים בה בית ויש בה גם קהילות עתיקות". לדעתה, הפרויקט החדש אינו "בונדיסטי" במובן של מאבק בהגירה מאירופה או דבקות באידיאולוגיה סוציאליסטית, אך הוא מבטא התמודדות עם זהות יהודית-אירופית חיובית החורגת מעבר למלחמה באנטישמיות ולמאבק על עצם האפשרות לקיים זהות יהודית.
ארבעת הצעירים שהתראיינו לכתבה זו אינם דתיים במובן הישראלי של המילה אך הם קשורים לערכים, למסורת ולתרבות היהודיים. הם נבדלים זה מזה ביחסם לישראל אך ברור שהיא חלק חשוב בזהותם, גם אם לא המרכיב היחיד או החשוב ביותר בה. דניס, לדוגמה, אומר שהוא מושקע בשגשוגה העתידי של ישראל כי עצם קיומה, כמדינה יהודית שתתקיים גם אם הקהילה שלו תיעלם, תורם לביטחונו. עם זאת, את התפקיד שלו הוא רואה בתפוצות. "ככל שיותר אנשים יעזבו לישראל, כך תהיה כאן פחות קהילה", הוא אומר. "הקהילה היהודית ההונגרית חשובה. אני צריך להישאר כאן, לתמוך בה ולחזק אותה".
גם ליזה אוהבת את ישראל ותומכת בה. היא יכולה לדמיין את עצמה חיה בישראל אבל כרגע היא "אוהבת מאוד את חייה כיהודייה באירופה". לדבריה, "ישראל צריכה להתקיים, על ערכיה המבוססים על הגינות, מגוון אנושי והבטחת שלום ואחדות בין קהילות שונות וביטחון ליהודים בסכנה". ציפי אומרת שמעבר לתחושת הביטחון שישראל מקנה לה, היא גם מעניקה השראה לאמנות שלה. היא מגדירה את עצמה כציונית אבל לא רואה את עצמה חיה בישראל. "אני מאמינה בעתיד של ישראל", היא אומרת, "אבל מודאגת מהמצב שבו היא נמצאת כרגע ומקווה שהיא תמשיך להתקיים ולשגשג בעתיד בהיר ושליו יותר". רחל מסתייגת מהקונוטציות השליליות והקיצוניות שהמילה "ציוני" קיבלה לאחרונה, וברור לה שקיומה של מדינה יהודית הוא חשוב. היא גם לא שוללת אפשרות שיום אחד תחיה בה. "לא ביליתי בה הרבה זמן", היא אומרת, "אבל הרגשתי שם כמו בבית. היה החיבור העמוק הזה שגורם לי לחשוב יותר לאן אני, כיהודייה, באמת שייכת".
למרות דברי התמיכה שלהם, זו תהיה טעות לבחון את הצעירים היהודים באירופה רק לפי יחסם לישראל. הם חלק ממכלול רחב יותר והם לוקחים חלק בבנייה מחודשת של מסורת עתיקה שנגדעה ושבעבר נטען כי אין לה עתיד. נותר להמתין ולראות אם בני הדור הצעיר הזה יצליחו להעמיד אלטרנטיבה לזהויות היהודיות הישראליות והאמריקאיות, אם יפתחו קשרים עם מהגרים מישראל ואולי אפילו עם מיעוטים אחרים באירופה כמו המיעוט המוסלמי, ואם, למרות המשקל ההיסטורי, הם יצליחו להקים מעפר תרבות יהודית שפרחה ונקטעה לפני כ-90 שנה.
דיויד סטברו 