40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה?

אחרי מלחמת העולם השנייה הוקמו באירופה רשתות סודיות שנועדו להוביל את ההתנגדות במקרה שהסובייטים יכבשו את היבשת. כעת עולה הטענה שאחת מהן היתה מעורבת ברצח אולוף פלמה.

פורסם במוסף "הארץ": 40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה? – סוף שבוע – הארץ

בשישי בערב, 28 בפברואר 1986, יצא ראש ממשלת שוודיה אולוף פלמה עם רעייתו ליסבת לסרט קולנוע במרכז סטוקהולם. זה היה ערב חורפי קר בבירה הסקנדינבית, ופלמה שיחרר את מאבטחיו כפי שעשה פעמים רבות בעבר. בני הזוג נסעו שלוש תחנות ברכבת התחתית ומחוץ לקולנוע פגשו את בנם מורטן בן ה–25 ואת בת זוגו. הם קנו כרטיסים ונכנסו פנימה. זה היה הדבר האחרון שפלמה עשה בחייו.

מעט אחרי השעה 23:20, כשצעדו חזרה לביתם לאורך רחוב ראשי במרכז העיר, התקרב אליהם אדם מאחור וירה באקדח מטווח קצר. פלמה נפגע ונפל על המדרכה הקפואה. ירייה שנייה פצעה את אשתו. עוברי אורח ניסו להגיש עזרה אך ללא הועיל. פלמה מת במקום.

השעות שלאחר מכן היו דרמטיות. ידיעות על הרצח התפרסמו בתקשורת, המדינה נכנסה לכוננות, וסגן ראש הממשלה, אינגבר קארלסון, כינס את השרים. בהמשך, בחמש בבוקר, כונסה מסיבת עיתונאים, דגלים הורדו לחצי התורן, פרחים ונרות הונחו במקום הרצח ותחושה של אבל לאומי ומשבר עמוק התפשטה בשוודיה.

מבחינת חקירת הרצח נעשו כל הטעויות האפשריות. האדם שירה בפלמה נמלט מהמקום. המשטרה לא הקימה מחסומים ולא סגרה את האזור. התיאום בין הכוחות בשטח היה לקוי, לא הוקם מרכז בקרה וגביית העדויות לא היתה יסודית ושיטתית. את הטעויות האלו איש לא הצליח לתקן. למרות עשרות חשודים, חקירות מפותלות וחשוד אחד שהורשע וזוכה בערעור, הרצח נותר עד היום בלתי מפוענח. אבל כעת חוקרים ועיתונאים סבורים כי יש לחקור את האפשרות שמאחורי ההדק לא עמד אדם בודד, אלא ארגון מחתרתי שפעל בצללים עמוק בתוך החברה השוודית.

בשנים שאחרי הרצח הושקעו משאבים רבים בחקירתו. תחילה התמקדה החקירה בארגון ה–PKK הכורדי. לאחר מכן הועלו השערות לגבי מעורבות של מדינות שונות, בהן דרום אפריקה (פלמה פעל רבות נגד משטר האפרטהייד). נבדקה גם האפשרות שמדובר בארגוני טרור מהמזרח התיכון או ממזרח אירופה. ב–1988 הורשע ברצח עבריין מקומי בשם כריסטר פטרסון, בעיקר על בסיס זיהוי מעורר מחלוקת של ליסבת פלמה, אך הוא זוכה שנה לאחר מכן בערעור מחוסר ראיות.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

"החוקרים חשדו כל הזמן שאנגסטרום לא פעל לבדו", אומר גונאר ואל, עיתונאי וסופר שהקדיש שנים למחקר על הרצח וכתב כמה ספרים בנושא. ואל מבסס את דבריו על ראיונות שקיים עם החוקרים עצמם ועם עדים נוספים, ועל עיון במסמכים, דוחות וחומרי חקירה רבים. "ההשערה המרכזית שלהם היתה שפעילים של רשת שוודית סודית עמדו מאחורי הרצח והם ניסו לקשור את אנגסטרום לגורמים האלו", הוא אומר. "כשלא הצליחו לעשות זאת, הם זנחו את ההשערה בדבר קנוניה ואנגסטרום נותר החשוד היחיד. חמש שנים מאוחר יותר, כיוון שהראיות נגדו היו חלשות, זה הסתיים ללא הרשעה וללא חשוד".

ראיות חותכות שקושרות בין רשת סודית לרצח אמנם אין, אך קיומה של רשת חשאית שעשויה היתה לרצות במותו של פלמה נראה כיום כאפשרות סבירה. במשך עשורים, הרחק מעיני הציבור, פעלו בשוודיה ובמדינות אחרות רשתות סודיות שנקראו "Stay Behind". הרשתות האלו הוקמו בעקבות לקחי מלחמת העולם השנייה, מתוך מחשבה לאפשר למדינה שנכבשה להתנגד לכובש באמצעות פעילות מחתרתית, קיום קשר עם ממשלה גולה והתנגדות אקטיבית מבפנים.

השם Stay Behind הוא העיקרון המכונן — הישארות מאחורי קווי האויב ומאבק מתוך האזור הכבוש. הרשתות הללו חיברו בין כוחות צבא, משטרה, ארגוני מודיעין וחברה אזרחית. הכוונה הראשונית היתה להיערך לפלישה רוסית, אך עם השנים חלק מהרשתות החלו לקיים פעילות נוספת שחרגה מהסתרת נשק ואימוני גרילה. יש הטוענים שפעילות זו כללה גם פעילות בתוך המדינה נגד כוחות פרו־סובייטיים ואפילו פעילויות False Flag, כלומר ביצוע פעולה עוינת תוך הפללה של גורם אחר כדי להצדיק תגובה צבאית או פוליטית נגדו.

הדוגמה הידועה ביותר היא הרשת האיטלקית "גלאדיו", שנחשפה ב–1990 בנאום ראש ממשלת איטליה ג'וליו אנדראוטי בפרלמנט. ועדות חקירה פרלמנטריות בדקו את פעילות הרשת ואת קשריה עם שירותי מודיעין זרים כמו ה–CIA ונאט"ו. הוועדות חשפו שהרשת קיימה אימוני גרילה, בנתה תשתיות קשר, מודיעין וחבלה, איחסנה נשק ושיתפה פעולה עם ארגונים זרים. מעבר לכך עלה חשד שחלק מאנשי הרשת פעלו גם בזירה הפנימית, בין השאר במעורבות בפעולות טרור רבות נפגעים בשנות ה–70 וה–80 כדי לחזק את הימין האיטלקי ולהטיל את האשמה על השמאל.

רשתות דומות נחשפו גם בבלגיה ובשווייץ. בצרפת ובגרמניה נמצאו עדויות לקיומן של רשתות Stay Behind, אם כי לא הוכח כי נקטו פעולות אלימות כלשהן. גם ביוון ובטורקיה עלו השערות לגבי מעורבות של רשתות אלו בקשירת קשר להפיכות צבאיות ולאלימות פוליטית.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

בשוודיה עצמה, אחרי שנים של שמועות והכחשות רשמיות לגבי קיומה של הרשת, הופיע ב–2013 מאמר באחד העיתונים החשובים במדינה, "Dagens Nyheter", שכתבה אינגה־בריט אלניוס, עובדת ציבור שוודית ששירתה במשרד האוצר, במשרד הביקורת הלאומי ובאו"ם.

אלניוס ביקשה לשפוך אור על הרשת, שהוזכרה בעבר בשורה של מחקרים וטקסטים של עיתונאים והיסטוריונים. אחד החשובים שבהם הוא מיקאל הולמסטרום, עיתונאי בכיר שעוסק בענייני צבא, ביטחון ומודיעין, שחשף את קיומה של הרשת השוודית. פרטים נוספים הופיעו בממואר של ראש ממשלת שוודיה לשעבר טאגה ארלנדר. אולם לפי אלניוס, "חשיפת רשתות ה–Stay Behind עדיין מטופלת יותר כסיפור הרפתקאות רומנטי של סוכנים מאשר כעובדה היסטורית מבוססת". לכן, לדבריה, החליטה להביא לידיעת הציבור את קיומה של "תנועת התנגדות חשאית שהוקמה בשוודיה, תוך קשרים הדוקים עם המעצמות המערביות".

"הדבר לא נעשה ביוזמת הממשלה כמוסד רשמי", כתבה, "אך ככל הנראה ביוזמתו של ראש הממשלה טאגה ארלנדר (קודמו של אולוף פלמה — ד.ס), לצד כמה שרים נוספים. בראש הרשת עמד בתחילה אלוואר לינדנקרונה, שבחייו האזרחיים היה מנכ"ל חברת הביטוח Thule. תחתיו פעלו שלושה ראשי מחלקות וכמה תאים ברחבי המדינה. הפגישות של הרשת התקיימו בחדר סודי בביתו של לינדנקרונה, במשרד חשאי בבניין חברת הביטוח, או במקומות מסתור בבתי הקיץ של המנהיגים. המימון הגיע ממקורות חשאיים.

"בניגוד למקומות אחרים ולמרות שיתוף הפעולה עם גורמים אמריקאיים, הרשת השוודית היתה התארגנות מקומית", טוען ד"ר מאטס דלנד, היסטוריון באוניברסיטת מרכז שוודיה בסונדסוואל. "שוודיה לא השתתפה במלחמת העולם השנייה, והיא יכלה ללמוד מהפלישה הנאצית לנורבגיה ב–1940. הנורבגים הטביעו את הבליכר, אחת האוניות הגרמניות שהיו בדרכן לכיבוש הבירה הנורבגית. זה עיכב את הכובשים, גרם להם אבידות קשות ואיפשר לנורבגים לפנות את משפחות המלוכה והממשלה צפונה. בשוודיה למדו מהניסיון הנורבגי, והרעיון היה להקים ארגון שיוכל לפנות את משפחת המלוכה ואת הממשלה. הם למדו גם ממה שקרה ברוסיה כאשר אנשי ה–NKVD, שירות הביטחון הסובייטי בימי סטלין, הפכו לפרטיזנים באזורי הכיבוש הגרמני".

אם כך, במקרה השוודי, לא ניתן לדבר על שליטה של האמריקאים או של נאט"ו ברשת?

"נכון. האמריקאים הגיעו קצת אחרי שהרשת הוקמה, וגם אז הם לא השתלטו עליה, אלא שילבו את הצרכים שלהם שנבעו מהדוקטרינה של נאט"ו. הדוקטרינה התבססה על כך שבמקרה של פלישה סובייטית היה צורך שמטוסים אמריקאיים יטוסו מעל שוודיה. הרעיון היה, בדומה למחתרת הצרפתית — ובמידה מסוימת גם למחתרות הבלגית וההולנדית — ליצור נתיבי מילוט שיוכלו להבריח החוצה אנשי צוות שמטוסיהם הופלו. אבל ארה"ב לא הקימה את הרשת ולא ניהלה אותה. ייתכן שהדבר השתנה ב–1965 כאשר שירותי הביטחון השוודיים התארגנו מחדש, ייתכן שהמעורבות האמריקאית התגברה אז".

עד כמה נשלטה רשת Stay Behind השוודית על ידי המדינה ועד כמה התנהלה על ידי גורמים אזרחיים או צבאיים ללא ידיעה או שליטה של הדרג הפוליטי?

"בין 1947 ל–1951 היו ברשת הרבה מתנדבים, ביניהם אנשים ששירתו לצד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, חלקם אנשים בעייתיים מאוד. בגלל הטיפוסים האלו, המשטרה החשאית (SÄPO) גילתה על קיום הרשת. רק המעורבים עצמם, ראש הממשלה ארלנדר ואנשים אחדים ממערכת הביטחון היו אמורים להיות שותפי סוד. בעקבות הגילוי הזה, שהכעיס מאוד את ארלנדר ומערכת הביטחון, היתה התארגנות מחדש, ובמקום הגורמים הבעייתיים הצטרפו לרשת אנשי האיגודים המקצועיים והמגזר העסקי. כך הובלה הרשת על ידי אנשים כמו מנהל חברת הביטוח אלוואר לינדנקרונה, איש עסקים בעל השקפות חברתיות פרוגרסיביות למדי לזמנו, וגויסו אליה כוחות מקרב האיגודים המקצועיים שתמיד היו קרובים למפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית. בספר שיצא לאחרונה התפרסם מסמך מעניין —החלטת הממשלה משנות ה–50 שמצביעה על כך שהרשת היא חוקית ורשמית. גם היומנים של ראש הממשלה טאגה ארלנדר מצביעים על כך שהוא אישר את העניין כבר ב–1947".

הספר שדלנד מתייחס אליו הוא ספרו של יוהאן ונסטרום "Sveriges sak var vår: den hemliga svenska motståndsrörelsen" (עניינה של שוודיה היה ענייננו: תנועת ההתנגדות השוודית הסודית). ונסטרום קורא לארגון ה–Stay Behind השוודי "תנועת התנגדות", והוא מגלה שהשם האמיתי של הארגון, זה שהיה בשימוש של חבריו בזמן אמת, היה "מטרו".

על פי ונסטרום, מטרו לא הוקמה, לא נשלטה ולא עבדה עבור נאט"ו, אך הוא מאשר שהיה שיתוף פעולה עם ה–MI6 ובמידה מסוימת עם ה–CIA. בעיקר סביב תוכניות כמו פינוי מקבלי ההחלטות השוודים לאנגליה במקרה הצורך. על פי ונסטרום, הארגון כלל ככל הנראה כמה מאות אנשים וגם מעין "ארגון לוחם בלתי נראה" שיכול היה לכלול כ–3,000 בני אדם ושהתבסס על כך שחברי מטרו נדרשו במקרה הצורך לגייס חברים נוספים מסביבתם הקרובה.

ונסטרום מראה שמבנה הארגון היה קואופרטיבי למדי עם נציגות של מגזרים שונים של החברה השוודית, והפצת המידע בו היתה על בסיס "נדרש לדעת בלבד". הארגון הפך לרשמי עם החלטת הממשלה מ–1955 ופעילויותיו הטיפוסיות היו התארגנות להתנגדות והגנה אזרחית דוגמת מיפוי דרכי מילוט, היערכות לפיצוץ תשתיות מרכזיות, חילוץ אנשי ממשל ואחסון נשק. ונסטרום לא יודע לומר מתי הארגון הפסיק להתקיים ואם הוא קיים גם היום.

כאשר מדובר במדינות אחרות שהיו בהן רשתות Stay Behind, ברור גם מספרו של ונסטרום וגם ממקורות אחרים שהטרוגניות היא מילת המפתח. כל מדינה בנתה את הרשת שלה בצורה שונה בהתאם לתפיסת האיום, למערכת הפוליטית ולסטטוס הפוליטי שלה. גם במדינות שהיו חברות בנאט"ו, הרשתות לא היו בהכרח תחת שליטה מלאה של נאט"ו. הפיקוח הפרלמנטרי או הציבורי היה מינימלי בכל המדינות, וישנם סימני שאלה וחילוקי דעות לגבי המעורבות של הרשתות בפעילות פנימית שחורגת מהיערכות לפלישה סובייטית.

הסופר והחוקר השווייצרי דניאל גנסר חשף את הרשתות שפעלו ברחבי אירופה. בספרו מעורר המחלוקת מ–2005, "NATO's Secret Armies: Operation Gladio and Terrorism in Western Europe" (הצבאות הסודיים של נאט"ו: מבצע גלאדיו וטרור במערב אירופה), הוא עוסק ברשתות שקמו באיטליה, בלגיה, צרפת, גרמניה, שווייץ, הולנד וטורקיה. דלנד עבד יחד עם גנסר על הגרסה השוודית של ספרו, והגרסה כוללת גם פרק על הקשר האפשרי לרצח אולוף פלמה.

האם ראש הממשלה אולוף פלמה הכיר את הרשת?

דלנד: "אנחנו יודעים שהוא הכיר אותה בתקופתו של קודמו, טאגה ארלנדר, כי הוא עסק בזה כאחד מאנשיו של ארלנדר בשנות ה–50. מה הוא ידע אחר כך, אנחנו לא יודעים בוודאות. אפשר להניח שכל ראשי הממשלה הכירו את הרשת, אם כי אין מסמכים רשמיים בנושא".

מתי החלו החשדות בדבר קשר בין הרשת לבין רצח אולוף פלמה?

"אלו חשדות שעלו כבר בהתחלה. היה כיוון בדיקה כזה כחלק מהחקירה הרשמית והיו גם דיבורים על גורמים מתוך המשטרה בסטוקהולם שיכולים היו להיות מעורבים ברצח".

לעתים קשה לדעת אם עובדה שמתגלה בחקירה היא מפתח לפיצוח תעלומת רצח או סתם צירוף מקרים. החשוד האחרון ברצח אולוף פלמה, סטיג אנגסטרום, כונה "איש סקנדיה" מכיוון שעבד בבניין ששמו היה בניין סקנדיה. שם כזכור התקיימו גם פגישותיה של הרשת הסודית. האם זהו צירוף מקרים, והאם למרות שאין ראיות לכך שאנגסטרום קשור לרשת יש היגיון בטענה שהרשת עצמה קשורה לרצח פלמה?

ואל איננו חד־משמעי בעניין זה. אך הוא מצביע על נקודות מפתח היסטוריות שכדאי להביא בחשבון כשחושבים על סיבות לרצח של פלמה. "בזמן כהונתו השנייה של פלמה כראש ממשלה בשנות ה–80 היו כמה תקריות חדירה של צוללות, לכאורה סובייטיות, למים הטריטוריאליים של שוודיה", הוא אומר. "תקריות אלו עוררו משבר ביטחוני חמור והיו שטענו שאלו הכנות לפלישה ולהכנת תשתיות של ריגול. בממסד הביטחוני השוודי היו טענות על כך שפלמה לא לוקח את האיום ברצינות ושלכן הוא מהווה איום ביטחוני על שוודיה.

מעבר לכך, באפריל 1986 פלמה היה אמור לנסוע למוסקבה כדי להיפגש עם מנהיג ברה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. פלמה צידד בפירוק נשק ובפירוז גרעיני ומתנגדיו טענו שהיו לו קשרים קרובים מדי עם ברית המועצות. הרצח ב–28 בפברואר 1986 גרם לכך שהמנהיג השוודי שפגש את גורבצ'וב היה מחליפו של פלמה, אינגבר קארלסון".

ואל מספר גם על עדויות של אנשים שטענו שקיבלו הצעה לרצוח את ראש הממשלה, ובכמה מקרים טענו ששירותי המודיעין השוודיים עמדו מאחוריהן. עם זאת, בידיו של ואל ישנם גם מסמכים רשמיים המעידים על כך שבליל הרצח נכחו בזירה אנשים עם מכשירי קשר שלא זכו ליחס רציני מצד החוקרים. הוא אינו טוען שיש הוכחות לכך שהרצח אורגן על ידי גורמים פוליטיים, אבל טוען שזה בהחלט נתיב ששווה חקירה רצינית.

והוא לא היחיד. לקראת יום השנה ה–40 לרצח עולים יותר ויותר קולות שדנים ברצינות באפשרות שכוחות שונים בשוודיה היו מעוניינים בהסתלקותו של פלמה מהזירה הפוליטית ויכולים היו להיות מעורבים ברצח. מאמרים בעיתונות, פודקאסטים וספרים חדשים מתפרסמים בנושא זה, ובניגוד לעבר, התזה על קשר אפשרי לרשת Stay Behind אינה נדחית אוטומטית כהזויה ומופרכת.

לאחרונה אף התפרסמה פנייה ציבורית המיועדת לעודד את ממשלת שוודיה ואת הפרלמנט להקים "ועדת אמת" בנושא שתפתור סוף־סוף את התעלומה. "ב–28 בפברואר 1986 נפל אולוף פלמה קורבן למתקפה ברוטלית ברחוב פתוח במרכז סטוקהולם", נאמר בפנייה. "הרצח של ראש ממשלת שוודיה היה התקפה ייחודית על הדמוקרטיה שלנו. במדינת חוק כמו שוודיה היה צריך לעשות הכל כדי לפתור את הרצח הזה. המצב שבו הרצח עדיין לא נפתר, 40 שנה לאחר מכן, הוא בלתי מקובל, במיוחד כאשר לא נבדקו כל האפשרויות למציאת פתרון בלתי מעורער ומוחלט".

בהמשך מצוינות בעיות שמונעות את גילוי האמת — ארכיונים חסויים, תשובות שקריות שניתנו לחוקרי הרצח על ידי אנשי השירותים החשאיים ותיקי חקירה שנעלמו. גם המעורבות האפשרית של רשת Stay Behind השוודית מוזכרת. "זהו הרצח היחיד של מנהיג פוליטי באירופה המודרנית שעלול להישאר לא מפוענח", נכתב בסיום הפנייה. "הבהרת כל הנסיבות סביב רצח אולוף פלמה תחזק את שוודיה".

כל מה שרציתם לדעת על מלך שוודיה ועל היעלמותו המוזרה של המודל הבלגי, ולא העזתם לשאול

סרטם הדוקומנטרי של אורלי וילנאי וגיא מרוז "ומה אם כל העולם טעה?" מעלה לדיון מחודש את מה שמכונה "המודל השוודי להתמודדות עם הקורונה". בסרט מוצגת שוודיה כ"מדינה המסרבת להתיישר עם הקו ההיסטרי העולמי" וכהוכחה לאפשרות להתמודדות עם המגפה ללא סגרים הרסניים. אפשר להתווכח עם מסקנותיהם של וילנאי ומרוז לגבי שוודיה, אך גם המתקפה נגדם באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות היא במקרים רבים משוללת יסוד. הנה כאן, לשירות הציבור, כמה דברים שיש לדעת על "המודל השוודי" שנעלמו מהדיון בנושא.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9480080

ראשית, בניגוד למה שנהוג לחשוב, שוודיה אינה חריגה כל כך. היא איננה מכחישת קורונה, היא לא ממשיכה ב"עסקים כרגיל" והיא לא חותרת לחסינות עדר. היא בסה"כ מנסה להשטיח את העקומה ע"י ריחוק חברתי בשיטות המתאימות לחברה ולתרבות הפוליטית שלה. כלומר, ההחלטות מתקבלות בידי דרג מקצועי ולא פוליטי, מרבית ההנחיות הן בגדר המלצות ולא צווים מחייבים וכמעט שאין בה אכיפה באמצעות קנסות וכוחות משטרה. ההבדלים המהותיים הם מעטים: שוודיה לא סגרה את בתי-הספר היסודיים וגני-הילדים, היא לא ממליצה לעטות מסכות והיא לא הטילה סגרים כלליים מכיוון שרשויותיה החליטו שהנזק הכרוך בהם גדול מהתועלת. ניתן, אם כן, להגדיר את הייחוד של המודל השוודי כך: "אי-הטלת סגר". זהו אמנם הבדל משמעותי, אבל יסלחו לי הקונספירטיבים, הוא איננו מעיד על כך ששוודיה נוהגת בקורונה כאל "שפעת עם יחסי ציבור".

מצד שני, הטיעון המרכזי של מבקרי המודל השוודי הוא מספר המתים הגבוה. קרוב ל-11,000 בני-אדם במדינה בת 10 מיליון תושבים. זוהי אמנם טרגדיה אנושית, אבל גם אם מתעלמים מהעובדה ששוודיה מבוגרת מאוד, מספר המתים שלה ביחס לאוכלוסייה הוא עדיין קטן בהרבה מזה של מדינות אחרות באירופה שהטילו סגרים מחמירים כמו צרפת ובריטניה. הניסיון באירופה עד כה מראה שסגרים לא בהכרח מורידים את רמת התמותה, בוודאי שלא בטווח הארוך. ההתמקדות ב"כישלון המודל השוודי" בעניין זה הוא אבסורדי והוא נועד אך ורק כדי להצדיק את מדיניות הסגרים. מדוע אף אחד לא מדבר על "כישלון המודל הבלגי" למשל? יסלחו לי הבלגים, אבל מספר המתים למיליון תושבים בבלגיה שהוטלו בה סגרים מחמירים מתקרב ל-1,800. בשוודיה המספר נמוך מ-1,100.

"אבל אפילו מלך שוודיה עצמו אמר שהמודל השוודי נכשל", כך ע"פ טענה נפוצה נוספת. אמנם נכון שהמלך קארל ה-16 גוסטב גמגם משהו בראיון על כך שמספר המתים הגבוה הוא כשלון, אך הוא לא התייחס לשום מרכיב ספציפי במודל השוודי, בוודאי שלא לאי-הטלת סגרים. הביקורת שהוא הביע מקובלת גם על רשויות המדינה שמודות בכישלון ההגנה על בתי-האבות. אבל חשוב מכך, מלך שוודיה אינו עוסק בנושא, הוא אינו מתמצא בו ואין לו השפעה או כוח פוליטי. יש אמנם מלכים ונשיאים שמעמדם הציבורי גבוה בגלל ניסיונם, תבונתם ואישיותם הכריזמטית. מלך שוודיה, ויסלחו לי המלוכנים, אינו כזה. ארמוז בעדינות שהביטוי שעולה כאן על הדעת קשור לעפרונות וקלמרים.

עוד עובדה פחות ידועה היא שאחת הסיבות לאי הטלת סגר בשוודיה היא שעד תחילת 2021 החוק פשוט לא איפשר זאת. הממשלה יכלה ואמנם הגבילה אירועים ציבוריים והפעילה אמצעי חירום אך לא היתה לה סמכות לסגור מסעדות, קניונים ומכוני כושר. נכון, חוקים אפשר לשנות, אבל השוודים הססנים מאוד כשמדובר בהגבלת חירויות אישיות וזכויות אדם. זו אחת הסיבות לכך שהם חתרו לשינוי התנהגות וולונטרי ללא צווים וקנסות וישנן אינדיקציות רבות לכך שהשינוי אכן הושג. בשוודיה קל יותר לשמור על משמעת, אמון וסולידריות, כך טוענים רבים, כי אוכלוסייתה הומוגנית (ביטוי מכובס שמשמעותו – אין בשוודיה חרדים וערבים). אך הדימוי של השוודים כבלונדינים צייתנים שעובדים קשה ועושים מה שאומרים להם הוא מופרך – רבע מאוכלוסיית שוודיה היא מהגרת או דור שני של מהגרים. זהו אמנם אתגר גדול, אבל עם מערכת רווחה סוציאל-דמוקרטית, הגיוון האתני לא נוגד בהכרח אמון ואחריות חברתית. להפך, יסלחו לי היוונים וההונגרים, אך חוסר אמון ברשויות ודאגה מפני שחיתות שלטונית, נפוצים בלא מעט מדינות הומוגניות יותר מבחינה אתנית.

נושא נוסף שנעדר מהדיון הציבורי קשור להתמכרות העולמית לטבלאות ולמספרים שאפשר לייצר ולהבין במהירות – מספר נדבקים, מספר חולים, מספר מתים. ייקח עוד שנים רבות עד שגם מחיר הסגרים יימדד ויחושב, אך בריאות הציבור הוא מושג רחב ויש בהחלט סיבות להאמין שיתרונות המודל השוודי יירשמו בהמשך הדרך בכל הקשור לנושאים כמו דיכאון, התמכרויות, אלימות, השמנה, סכרת, טיפול לקוי במחלות אחרות, עוני, אבטלה ועוד. זהו מחיר הסגר – הוא גבוה, הוא קשיח והתשלומים נמשכים שנים. שוודיה החליטה להימנע מהרכישה גם כשהפיתוי היה גדול. ולמרות זאת, בתי-החולים של סטוקהולם לא הגיעו למצבם של בתי-החולים בלומברדיה ובמדריד, התמותה העודפת בשוודיה בחודשים האחרונים היתה נמוכה מזו של שוויץ ואוסטריה ומספר החולים הקשים בשוודיה הוא נמוך מזה של צ'כיה ורומניה.

כמו כל מדינה אחרת, גם שוודיה עשתה טעויות בהתמודדותה עם המגפה. אי-הטלת סגר לא היתה אחת מהן. ההשוואה בין שוודיה לישראל בכל הקשר למספרי התחלואה והתמותה היא בעייתית מכיוון שקשה להשוות מדינה חמה וצעירה, בעלת גבולות סגורים וניסיון במצבי חירום, למדינה קרה וזקנה, בעלת גבולות פתוחים שחוותה מלחמה בפעם האחרונה ב-1814. ואולי בעצם זהו לא חיסרון – אולי ההתייחסות למגפה כאל קרב צבאי היא מטפורה שיצאה משליטה המולידה פתרונות גורפים וברוטליים במקום שצריכים דווקא פתרונות מורכבים, מאוזנים וארוכי טווח. יסלחו לי הגנרלים, אבל אחרי הכל הקורונה היא נגיף, לא צבא וקוביד-19 היא מחלה, לא מלחמה.