גם הפסקת האש לא עצרה את ההפגנות מול העבודה של נועה אשכול באוסלו

"שטיח האבל" מ-1974, שיצרה נועה אשכול בעקבות הטבח במעלות, מעוררת מחאה חריגה בנורבגיה ומראה שהשנאה לישראל חורגת מהמלחמה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-11-06/ty-article-magazine/.highlight/0000019a-4f54-db4c-a5fb-cfff4e360000

הסצנה שהתרחשה במוזיאון הלאומי הנורווגי בתחילת אוקטובר היתה חריגה, אפילו ביחס לאירועי מחאה אחרים באוסלו, עיר שהתקיימו בה בשנתיים האחרונות אינספור מחאות קולניות וחריפות מאוד נגד ישראל. בחדר במוזיאון שעל קירותיו מוצגות יצירות אמנות בעלות הקשר פוליטי שנאספו תחת הכותרת "על הבריקדות" התיישבו עשרות בני אדם והחלו לצעוק יחד: "הורידו את השטיח!"

המשתתפים, אמנים ואנשי תרבות, ביקשו למחות על הצגתה של אחת היצירות – "שטיח אֵבל", שטיח קיר בגודל 174×160 ס"מ שיצרה ב-1974 האמנית והכוריאוגרפית הישראלית נועה אשכול, ובמרכזו דימויים של פרחים בשלל צבעים. סרטון שהועלה ביוטיוב ותמונות שפורסמו בתקשורת תיעדו את המחאה: הצעקות מילאו את חלל החדר, על הרצפה הונח דגל פלסטין וחלק מהמפגינים עטו כאפייה. לצד הצעקות נשמעו גם נאומים ואפילו מנהלת המוזיאון זומנה למקום. העובדה שבאותו יום, 9 באוקטובר, חתמו ישראל וחמאס על הסכם הפסקת אש לא השפיעה בשום צורה על המפגינים.

אחד מיוזמי המחאה, האמן הנורווגי ויקטור לינד, הסביר כמה ימים קודם לכן מה עורר את כעסם: "המוזיאון הלאומי בוחר להציג יצירה שעושה לגיטימיזציה לכיבוש פלסטין על ידי מדינת ישראל פושעת המלחמה". הוא גם טען שזו תעמולת מלחמה, שנותנת לגיטימציה לרצח עם ולפשיזם.

הקריאה להוריד את יצירתה של אשכול נשמעה לא רק במוזיאון עצמו. מכתבים, מאמרים בעיתונים ופוסטים ברשתות חברתיות ניסו גם הם להפעיל לחץ על המוזיאון ודרשו להוריד אותה, ואפילו חלק מעובדי המוזיאון הצטרפו לתביעה. אך לעת עתה היצירה תלויה במקומה והמוזיאון לא הודיע שבכוונתו להסירה. "המוזיאון הלאומי אינו אמור להיות שחקן פוליטי", אמרה מנהלת המוזיאון, אינגריד רוינסדאל, ליומון הנפוץ ביותר בנורווגיה, "אפטנפוסטן". לדבריה, "אם אנו כמוזיאון נבחר להפוך לשחקן פעיל בדיונים גיאו-פוליטיים, אנו עלולים בסופו של דבר לתרום לצמצום מרחב הביטוי הזה".

ההפגנה במוזיאון באוסלו מצטרפת לשורה ארוכה של מחאות וחרמות המופנים בשנתיים האחרונות כלפי ישראל וכלפי אמנים, חוקרים, ספורטאים ועסקים ישראלים, אך נדמה כי המאבק סביב יצירתה של אשכול חריג בהיקפו ובמידת התהודה שעורר. הוא משקף את עומק המשבר שבו נמצא מעמדה הבינלאומי של ישראל ואת עומק השנאה כלפיה באירופה, החורגת בהרבה מהתנגדות למלחמה בעזה. ואמנם, הסכם הפסקת האש לא הביא לשום שינוי במחאה, והוויכוח על הצגת היצירה נמשך גם אחרי השגתו.

נועה אשכול, "שטיח אבל (בעקבות הטבח בבית הספר במעלות)", 1974.
צילום: Jens Ziehe/Photographie / neugerriemschneider berlin

סיפורו של השטיח שבלב הסערה מתחיל באירוע שהפך לטראומה לאומית בישראל. במאי 1974, קצת יותר מחצי שנה אחרי מלחמת יום כיפור וכשנתיים אחרי הפיגועים באולימפיאדת מינכן, במטוס סבנה ובנמל התעופה לוד, חדרה חוליית מחבלים של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין מלבנון לישראל. בשלושת הימים שאחרי החדירה שלושת המחבלים, שהיו חמושים ברובים, רימוני יד וחומרי נפץ, הרגו ופצעו אזרחים ישראלים בשורת פיגועי טרור, שהחמור בהם היה חטיפת 85 תלמידי כיתות ט'-י"א מתיכון דתי מצפת שבמסגרת טיול התאכסנו בבית הספר נתיב מאיר במעלות. התלמידים, שחלק ממוריהם נמלטו מהבניין בעת חדירת המחבלים, שימשו כאמצעי מיקוח לדרישת המחבלים לשחרר אסירים שהיו כלואים בישראל. הממשלה אמנם דנה בדרישתם, אך למעשה משכה זמן במשא ומתן לקראת מימוש התוכנית לפרוץ בכוח לבניין במטרה לשחרר את החטופים.

התוצאות היו טרגיות: בפריצה לבניין נהרגו 21 תלמידים ותלמידות. המספר הכולל של הקורבנות באירוע, שנודע בשם "טבח מעלות", היה 28, לרבות תלמידה שנפצעה ומתה מפצעיה כעבור עשרה ימים, ארבעה אזרחים וחייל שנרצחו לפני הפריצה לבית הספר ואזרח שסייע בחילוץ, נפצע ומת מפצעיו כמה שנים מאוחר יותר.

כמו ישראלים רבים אחרים, גם נועה אשכול זועזעה מהפיגוע. אשכול, ילידת 1924, נודעה יחד עם תלמידה, הארכיטקט אברהם וכמן, כממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן – מערכת סמלים המאפשרת להגדיר תנועה, ששימשה בין השאר כאמצעי לרישום תנועה אנושית וכוריאוגרפיה. היצירה "שטיח אבל", שלשמה נוספה בסוגריים ההערה "בעקבות הטבח בבית הספר במעלות", היתה תגובה ישירה של האמנית לאותו מרחץ דמים.

"זה אחד ממאות שטיחים שנועה יצרה בעשורים האחרונים של חייה", אומר מוקי דגן – פעיל זכויות אדם, מוזיקאי ואוצר אמנות, האחראי על עיזבונה של אשכול ומנהל את הקרן שהוקמה על שמה. "היא עשתה אותו ממש בסמוך לאירוע ומיד כשסיימה אותו, היא הראתה לי ואמרה שזה על מעלות. זה אחד השטיחים היחידים שלה שאפשר לקשר לאירוע מסוים. בגלל זה היה לי חשוב להוסיף לכותרת שלו, 'שטיח אבל', את התוספת בסוגריים. נועה יצרה כמה שטיחי אבל בעקבות מלחמת יום כיפור. שטיח אחר, שנמכר למוזיאון פומפידו בפריז, נקרא 'היציאה מימית', אחד אחר נקרא על שם גולדה מאיר, אבל אלה הם החריגים שקשורים לאירוע או אדם ספציפיים. בסך הכל היא יצרה יותר מ-1,000 שטיחים".

דגן, שהיה חבר אישי קרוב של אשכול, מוצא סמליות בכך שדווקא השטיח שנקנה על ידי המוזיאון הלאומי באוסלו מעורר כזאת מחלוקת. "האירוע במעלות זיעזע את אמות הסִפים", הוא אומר. "זה היה אירוע שהיו בו חטופים, שנפגעו בו ילדים רבים, שהיה סביבו דיון על כניעה למחבלים או פעולה צבאית ושטילטל את המדינה. הוא הפך לאירוע מכונן וזה סמלי שעל רקע מה שקורה היום בישראל ובעזה, השטיח שמעורר את המחלוקת הזאת עוסק בדיוק בנושאים האלה".

המחאה באוסלו, לדברי דגן, היא המקרה החריף ביותר שבו נתקל לגבי עבודתה של אשכול בחו"ל. הוא אומר שבימי חייה אשכול לא רצתה להציג את השטיחים כלל. הוא אמנם הצליח לשכנע אותה להציג אותם בכמה הזדמנויות נדירות, אך הפריצה הבינלאומית החלה לאחר מותה ב-2007, אז היא הפכה לדבריו ל"מותג" ומוזיאונים רבים רכשו מיצירותיה. תערוכות יחיד שלה התקיימו בשנים האחרונות בגרמניה, הולנד, ברזיל, שוודיה, נורווגיה וישראל ועבודותיה השתתפו בתערוכות קבוצתיות במדינות רבות נוספות. "בשנים האחרונות לחייה היא נשאבה ליצירת השטיחים בצורה שהיא עצמה לא ידעה להסביר", אומר דגן, "זה הפך לדבר הכי חשוב בחייה".

היית אומר שאלה עבודות פוליטיות? היא אמנם היתה בתו של ראש הממשלה השלישי לוי אשכול (עובדה שלא הוזכרה במחאה נגדה), אך האם אפשר לקשר בינה ובין השקפה פוליטית מסוימת?

"אני לא יכול לדבר בשמה וזה מופרך לדבר בשם אנשים אחרי מותם. עם זאת, הייתי קרוב אליה מאוד והפכנו לחברים קרובים כבר אחרי מלחמת ששת הימים. בכל מה שקשור לשטיחים, חלקתי איתה את תהליך היצירה באופן אינטימי. נועה היתה אדם פוליטי, אבל היתה לה השקפה שלא היתה קשורה למפלגה והיא לא היתה מתערבת בסוגיות פוליטיות ספציפיות. היא בעיקר היתה אדם שסלד מהממסד. למרות שאביה היה ראש הממשלה, למרות שהיא נולדה בדגניה ולמרות שהיתה ישראלית בכל רמ"ח איבריה, היא היתה אדם אנטי-ממסדי לגמרי. זה היה הפרדוקס שבה. למרות שהיא נשמה את הזהות הישראלית, היא יצרה את כתב התנועה שהוא הדבר הכי אוניברסלי שיכול להיות. השקפת העולם שלה היתה אוניברסלית; היא טרחה להדגיש את זה ואפילו סירבה לרשום פטנט על כתב התנועה כדי שכל העולם יוכל להשתמש בו".

דגן מתאר את אשכול כאישיות דומיננטית, בעלת דעות מוצקות ומחשבה צלולה. לדבריו, היא לא היתה מוכנה לקבל שום דבר כמובן מאליו, שנאה קלישאות, חייתה כפמיניסטית אף שהמונח "הצחיק אותה", ובאופן כללי, ניהלה את חייה בצורה יוצאת דופן, מוקפת תלמידים, סולדת מתארים, מורדת בכל מסגרת ומוסכמה. דגן מוסיף שהיא לא רצתה להיות מועמדת לפרס ישראל והיא גם זו ששיכנעה את חברהּ, אורי זוהר, לא לקבל את הפרס בתחום הקולנוע ב-1976 מפני שהוא מוענק על ידי המדינה. "היחס שלה, נפשית ומעשית, היה יחס של מורדת", אומר דגן.

דווקא בגלל המחאה נגד יצירתה באוסלו, מעניין אם היו לה דעות ברורות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

"אני יכול להעיד בפה מלא ובאחריות שהיא היתה אדם עם השקפה שנקראת היום שמאלית. היא אמנם סלדה מהגדרות מהסוג הזה, אבל לפני כל דבר אחר היתה לה השקפה הומניסטית. היא לא היתה אקטיביסטית ואי אפשר לדעת מה היה קורה לה היום, אבל ברור לי שהיא היתה משתגעת מהמצב. אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור קבוצת ההתייחסות שלה היו אנשים כמו הסופר משה שמיר, שהגיע כמותה מרקע סוציאליסטי אבל הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה. על רקע זה היו ביניהם ויכוחים איומים. עמדתה, עד מותה, היתה עמדה של יונה צחורה".

נץ או יונה, במקרה של המחאה נגד המוזיאון הלאומי באוסלו זה לא ממש שינה. היצירה של אשכול נקנתה על ידי המוזיאון ב-2022. במאי השנה היא נתלתה בחדר 76 – אותו חלל של המוזיאון שמוקדש ליצירות פוליטיות. כשמנהלת המוזיאון רוינסדאל התבקשה על ידי מגזין האמנות המודרנית האינטרנטי Kunstkritikk להסביר את הבחירה בה, היא השיבה שהמוזיאון מחליף יצירות ואוצר מחדש חדרים מסוימים כדי לשמר עבודות. "חדר 76 מוקדש לאמנות פוליטית, בעיקר בין השנים 1965 ל-1980, והיצירה הזאת נבחרה בהתאם לפרוצדורות רגילות לחלוטין הקשורות לאצירה מחודשת של החלל", אמרה. "החדר מציג מגוון של ביטויים ואסטרטגיות אמנותיות, ומנסה לשקף את האמנות של התקופה שבה נוצרו העבודות".

הזעם שעוררה ההחלטה להציג להציג את "שטיח אבל" התבטא בצורות רבות בנורווגיה – במאמרים בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות, במכתבים פומביים, בקריאות לחרם ועוד. יוזם המחאה לינד אמר בכנס שנערך באוסלו: "כולנו רואים כל יום תמונות מעזה של שקי גופות לבנים בגודל של ילדים. שקי בד קטנים ולבנים, קשורים בחבל מלמעלה ומלמטה. רצח העם שישראל מבצעת בפלסטינים הוא בלתי נסבל. ילדים קטנים, כמו הילדים שלנו, מתים מרעב. אֵם שאין לה יותר חלב כי היא עצמה סובלת מתת-תזונה. היא נורתה בבטן, כשהיתה בתור לקבלת מזון, על ידי חיילים ישראלים. יש ריח של גז בעזה! אני מצטער שהמצב מחייב שפה כה חריפה".

לינד בן ה-84 נודע כחלק מקבוצת אמנים פוליטיים שהיו מזוהים עם השמאל הרדיקלי בתחילת שנות ה-70; הוא גם יצר עבודות שהנציחו את שואת יהודי נורווגיה. הוא תלה את התנגדותו ליצירה של אשכול בכך ש"הבחירה של המוזיאון הלאומי להציג את היצירה הזאת בעיצומו של רצח העם המתמשך בעזה ממקמת אותו, דרך הבחירות האוצרותיות שלו, בעמדה התומכת בנרטיב הישראלי… היצירה מציגה את הישראלים כקורבנות של טרור פלסטיני. שטיח האבל מנציח את הישראלים שנהרגו במהלך מרד פלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. היצירה משקפת את הנרטיב הרשמי של ישראל לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מ-1948 ועד היום, נרטיב הרואה בישראל את הקורבן המרכזי לאורך כל הדרך". מחאתו של לינד כללה גם טענה על הורדתן של יצירות נורווגיות לטובת הצגתה של היצירה הישראלית. היא מוצגת לצד עבודות של אמנים נורווגים, בהם הוא עצמו, שיצירתם היא "אמנות בעד חירות ונגד כיבוש ודיכוי", כלשונו.

לאחר דבריו של לינד הצטרפו אמנים נורווגים נוספים למאבק, בהם יו"ר אגודת האמנים החזותיים של נורווגיה (NBK), גייל אגיל ברגיורד. במאמר בעיתון "אפטנפוסטן" הוא כתב: "החלטת המוזיאון להציג את היצירה הזאת כעת, בעיצומו של מה שרבים מגדירים כרצח עם מתמשך בעזה, הקנתה ליצירה משמעות פוליטית. יש מקום להטיל ספק ביושרה המקצועי של מנהלת המוזיאון. מוזיאון לאומי אינו יכול להיות ניטרלי בכל הקשר. עליו לאזן בין חופש אמנותי ובין ההקשר שבו מוצגת היצירה. המנהלת חייבת להכיר בכך. המוזיאון הלאומי מסיר יצירות פוליטיות ידועות של אמנים נורווגים כדי לפנות מקום ליצירה שתומכת בנרטיב של כוח כובש – ישראל. זו אינה עמדה ניטרלית, בניגוד למה שרוינסדאל טוענת. החלטות אוצרותיות כאלה מחייבות יותר מאשר הצהרות מעורפלות על 'מרחב לביטוי אמנותי'".

הדיון בניטרליות ובמעורבות הפוליטית של מוזיאונים נורווגיים התנהל לאחרונה בעיתון השמאל הנורווגי Klasskampen, שבחן את מידת העיסוק של מוזיאונים במדינה במלחמה בישראל ובעזה. העיתון סיקר מוזיאונים רבים במדינה שעוסקים באופן פעיל בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהם כאלה בערים ברגן וטרונדהיים המציגים יצירות של אמנים פלסטינים. המנהלת האמנותית של המוזיאון לאמנות בטרונדהיים, אינגריד לונאן, אמרה לעיתון ש"אנחנו מאמינים שיש לנו אחריות לקדם אמנות פלסטינית", ודוברת של Bergen kunsthall, מוסד אמנות בברגן, סיפרה שהוא תרם לאיסוף כסף מקומי ל"תמיכה בפלסטין".

המרכז לאמנות מודרנית Nitja בעיר לילסטרום אף הציג תערוכה של יצירות וידיאו של אמנים פלסטינים. אוצרת המרכז, מוניקה הולמן, סיפרה שהוא הציג גם תערוכת "פוסטרים למען פלסטין", שתמכה בארגונים פלסטיניים, והציע בחנות שלו מוצרים שההכנסה ממכירתם הוקדשה לתמיכה בפלסטין. בתערוכה נוספת במקום הוצגו עבודות של האמן הפלסטיני חסן דראגמה, וסדרת תצלומי אוויר של הצלמת הנורווגית הדוויג אנקר ש"צולמו בפלסטין לפני הקמת מדינת ישראל". כמה מעובדי המרכז אף השתתפו במחאה במוזיאון הלאומי בחודש שעבר. "אנחנו לא ניטרלים, אנו עומדים בסולידריות עם פלסטין", אמרה הולמן.

אחת הטענות של המוחים נגד הצגת עבודתה של אשכול במוזיאון הלאומי נגעה לרישום מקום הלידה של האמנית בתווית המופיעה ליד היצירה. בהתאם למדיניות המוזיאון, מקום הלידה שצוין היה ישראל, אף שאשכול נולדה יותר מ-20 שנה לפני קום המדינה. טענה זו התקבלה על ידי המוזיאון, המנהלת רוינסדאל טענה שנפלה טעות והשילוט תוקן לנוסח אחר: (today's Israel) British-Mandate Palestine. אלא שהודעות מייל פנימיות של הנהלת המוזיאון שנחשפו במגזין Kunstritik הראו שנושא מקום הלידה של אשכול דווקא נדון בדיון ארוך בין אנשי המוסד, שבו הצגת היצירה נתפסה כ"נושא רגיש פוליטית". בסוף הדיון הפנימי הוחלט לדבוק בנוהלי המוזיאון, שלפיהם המדינה שבה נולד האמן מוזכרת בשמה העדכני, גם במקרים שבהם היא נקראה בשם אחר בימי חייו של האמן. במוזיאון שקלו גם רישומים אחרים למקום לידתה של אשכול, כמו "פלסטין, היום ישראל" ו"ישראל, אז פלסטין", אך לבסוף כתבו "ישראל". רק לאחר הלחץ הציבורי שינה המוזיאון את ההחלטה ויצר את הרושם שהיה מדובר במעין טעות טכנית.

ניסיונות לשוחח עם המעורבים במחאה ולאפשר להם להשמיע את עמדתם בפני קוראים בישראל נתקלו בקשיים רבים. יוזם המחאה, לינד, התבטא לא מעט בעיתונות הנורווגית אבל לא נענה לפניית "הארץ" להתראיין. לאחר שתי פניות אליו הוא מסר: "תודה על הפנייה. לצערי, אין באפשרותי להתראיין כעת וגם לא בעתיד". פנייה שלישית כבר לא נענתה כלל.

גם כמה פניות לאגודת האמנים החזותיים של נורבגיה, שמוענו ליו"ר ולשני גורמים נוספים בארגון, לא צלחו בתחילה. לבסוף נענה יו"ר האגודה, אגיל ברגיורד, והסביר שהעיכוב בתשובה נבע מעומס דיונים ודד-ליינים הקשורים לאישור תקציב המדינה. הוא מסר שהאגודה "לא ביקשה מהמוזיאון להסיר את היצירה. במקום זאת, היא ביקרה את המוזיאון על כך שהציג את היצירה מבלי לספק הקשר הולם. כאשר המוזיאון הלאומי שלנו מציג את עבודתה של אשכול מבלי להציג נקודות מבט חלופיות או שיח ביקורתי, הוא נכשל בהכרה או בהתמודדות ביקורתית עם משמעותן הפוליטית של החלטותיו האוצרותיות".

המוזיאון הלאומי באוסלו טען שאין באפשרותו לארגן ראיון עם המנהלת או עם האחראית על התצוגה בגלל נסיעת עבודה. פנייה חוזרת למוזיאון לא נענתה עד שלבסוף התקבלה התשובה שאין ביכולתם של מנהלי המוזיאון להתראיין בגלל הדיון הציבורי על החלטותיו האוצרותיות – בדיוק אותו דיון שעליו ביקשנו לשוחח עמם.

"מוזיאונים צריכים, כמובן, להקשיב לקולות שונים, אך תפקידם אינו למלא אחר דרישותיהן של קבוצות שונות", אומרת ל"הארץ" מריאן הולטמן, אוצרת שוודית שהיא גם היסטוריונית של אמנות וגם בעלת רקע ישראלי. הולטמן עבדה בנורווגיה כמעט 20 שנה ולפני ארבע שנים, כאשר היתה מנהלת אגודת האמנות של אוסלו, הוצגה באגודה תערוכה של אשכול בשיתוף פעולה עם ארגון "תרבות יהודית בשוודיה". אותה תערוכה הוצגה בהמשך במוזיאון האמנות של העיר השוודית נורשפינג.

לדבריה, המוזיאון הלאומי בחר להציג את יצירתה של אשכול כחלק מאסטרטגיה אוצרותית חדשה, שבמסגרתה נכללים גם אמנים בינלאומיים בתערוכה "על הבריקדות". "לאחר יותר מ-50 שנה היצירה מוצגת באור חדש. עבור אשכול, השטיחים היו יצירה אישית ואינטואיטיבית, בניגוד חד לעבודה המחקרית והתיאורטית שבה עסקה בדרך כלל. היא לא רצתה להציג אותם בפומבי. בסופו של דבר השתכנעה והציגה אותם במוזיאון תל אביב לאמנות ב-1978 ובמוזיאון העיצוב בקופנהאגן ב-1981. בכך עברו השטיחים מהתחום הפרטי אל המרחב הציבורי, מה שפתח את האפשרות לבחון ולפרש אותם בהקשרים חדשים".

על היצירה שבמוקד המחלוקת אומרת הולטמן: "אשכול השתמשה לעתים קרובות במפות שולחן, וילונות ושמיכות כבסיס לקולאז'ים הטקסטיליים שלה. ביצירה זו השתמשה באחת מהשמיכות הצבאיות שאחד הרקדנים בלהקה שהקימה הביא לה לאחר מלחמת יום כיפור. ב'שטיח אבל' הבד הטעון הזה מקבל נוכחות גלויה והופך לחלק בלתי נפרד מן התמונה. פיסות הבד המרכיבות את הקומפוזיציה הן שאריות מתעשיית ההלבשה. הדימוי הנוצר נושא עמו עקבות של צורות גוף, או, במקרה הזה, דווקא היעדרו של הגוף. דומה שהקומפוזיציה, למרות ההפשטה שבה, מתעקשת להפנות את תשומת הלב אל עקבות החיים האנושיים. השמיכה הצבאית משמשת באופן ממשי כרקע, ובמובן סמלי היא מייצגת את האלימות שעמדה בבסיס האירוע. היצירה היא מעין עבודת אבל על החיים שאבדו בעקבות טבח מעלות, ועבורנו כיום היא מבטאת אולי גם צער על סכסוך שממשיך להותיר אחריו עקבות עמוקים של סבל ומוות".

הולטמן סבורה כי יש הצדקה להכללת יצירתה של אשכול בחלל המוקדש לאמנות פוליטית במוזיאון באוסלו ומביעה אכזבה מהמחאה נגדה. "כיצד ייראו המוזיאונים שלנו אם כל יצירה תידרש לעמוד באותם הקריטריונים ש'שטיח אבל' של אשכול עומד בפניהם כיום?" היא שואלת. "פירוש הדבר יהיה שאמנים יישאו באחריות על ההחלטות הפוליטיות, הדתיות והצבאיות של המדינה שממנה באו. ואז, לאן תיעלם החירות האמנותית?"

"בנורווגיה לא התמודדנו עדיין עם המשמעויות של השואה"

אירנה לוין הפכה מאות פתקים שהשאירה אמה אחרי מותה לספר שמגולל את סיפור שואת יהודי נורווגיה

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2025-04-24/ty-article-magazine/.premium/00000196-61e9-d98c-a79e-fdedfbd20000

כשאמה של אירנה לוין היתה בת 96 היא עזבה את דירתה באוסלו ועברה לבית הדיור המוגן היהודי בעיר. אירנה ושני ילדיה רצו להפוך את משכנה החדש של אמם וסבתם לגרסה מוקטנת של הדירה המושקעת והמוקפדת שבה חיה עשרות שנים. לצורך זה הם העבירו את הריהוט עם הריפוד המוזהב, את הציורים שהיו תלויים על הקירות, את כלי הכסף והמראות שהאם מעולם לא חלפה על פניהן מבלי לעצור לרגע ולהתבונן בבבואתה. כחלק מהתהליך הם גם ניקו את הדירה וסידרו אותה.

את החשיבות של מה שלוין מצאה תוך כדי התהליך לקח לה יותר מחמש שנים להבין. "היו שם פתקים בכל מקום", היא מספרת בראיון ל"הארץ", "הם היו בתוך ערימות של קבלות ועיתונים, הם היו במגירות, על מדפים ובארונות. היו שם פתקים מסוגים שונים — בחלקם נרשמו רק משפט אחד או שניים, אחרים היו דפים מלאים בטקסט בכתב ידה של אמי. למרות שלא נרשמו עליהם תאריכים ניתן היה לראות שהם היו מתקופות שונות — שנות ה–60, ה–70 וה–80. כשמצאתי את הפתקים, לא קראתי אותם. הם היו חלק מדברים רבים שאמרתי שאתבונן בהם בהמשך, כשיהיה לי זמן. שמתי אותם בצד והם נשארו סגורים במעטפה במשך חמש שנים".

אמה של לוין, פאני רסקוב, מתה ב–2013 כשהיא בת 101. "לאחר מותה, ואחרי שיצאתי לפנסיה, התחלתי לקרוא את הרשימות", נזכרת לוין. "רוב הרשימות עסקו במלחמת העולם השנייה, אך גם בילדותה לפני המלחמה, במשפחה שנמלטה לנורווגיה מליטא של ימינו. היו הרבה משפטים קטועים — במיוחד כאלה שעסקו במעצר ובגירוש של אביה, סבי. לא ברור למי נועדו הפתקים. אולי היא כתבה אותם לעצמה, כדי לפרוק את רגשותיה, ואולי קיוותה שאני אמצא אותם יום אחד. בכל מקרה, היא מעולם לא הזכירה אותם".

לוין אומרת שהיא מצאה בפתקים דילמות ובחירות שאמה נאלצה להתמודד איתן. "במשך כל חייה, אמי האשימה את עצמה בכך שלא הצליחה להציל את אביה", היא אומרת, "זה ליווה אותה כל הזמן. אבל היתה שתיקה מתמדת. כאשר לעתים נדירות דיברה על המלחמה, היא עשתה זאת בעקיפין, במשפטים לא שלמים ובמצבים בלתי צפויים".

בשלב מסוים החלה לוין להבין שהפתקים אינם רק סיפורה של אמה, אלה סיפורה של קהילה שלמה. התוצאה היתה הספר Everyday Silence and the Holocaust (ראה אור במקור בנורווגית ב–2020 ובאנגלית ב–2024 בהוצאת Routledge). בספר לוין מוציאה לאור את העבר שלה ושל משפחתה ובמקביל חושפת את מה שנורווגיה לא רצתה לדבר עליו במשך עשורים.

"אמא שלי היתה כלואה בתוך היסטוריה שהושתה עליה, ושבמשך עשרות שנים כמעט ולא דובר עליה בחברה הכללית", היא אומרת. "כשהתחלתי לחקור בארכיון הלאומי באוסלו, ניסיתי לבדוק אם סיפורים של משפחות יהודיות אחרות דומים לזה של אמא שלי. התחלתי לשאול שאלות חדשות על ההיסטוריה האישית שלי, וחשפתי חוויות ואירועים שתמיד היו שם — פשוט לא דיברו עליהם. בתור ילדה פעלתי לפי דפוסי התנהגות שחשבתי שהיו נורמליים, ואילו כאדם מבוגר ואשת מקצוע התחלתי להטיל ספק בסיפור האישי שלי. האם הפערים בסיפורים הם משמעותיים? העובדה שהחיים בתא המשפחתי הקטן שלנו הוגדרו לפי אירועים היסטוריים מסוימים היתה משהו שפשוט ידעתי. כמו שילד לומד שפת־אם באופן אינטואיטיבי, כך גם אני למדתי על 'המלחמה'. חייתי כל חיי בקהילה של ניצולי מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת בעצם לא ידעתי הרבה, גם כשחשבתי שאני מכירה את כל הסיפור".

סיפורה של אירנה לוין הוא במידה רבה סיפורו של דור שלם של יהודי נורווגיה. משפחותיהם של סביה וסבותיה היגרו לנורווגיה סביב 1905 מליטא בגלל עוני, תנאי חיים קשים ורדיפות. לוין מספרת שזו היתה הגירה ייחודית בהקשר של מדינות סקנדינביה. דנמרק ושוודיה קלטו גם הן הגירה של יהודים מזרח־אירופאים, אבל אצלן כבר חיו קהילות יהודיות מבוססות, רובן ממוצא מרכז־אירופאי. חלקם היו דמויות מוכרות בחברה שגם זוהו כיהודים. בנורווגיה, לעומת זאת, הותר ליהודים להיכנס רק מאמצע המאה ה–19. הם היו מעטים, עניים ולרוב חסרי השכלה.

עטיפת ספר - לקחת

פחות מ–40 שנה אחרי שהסבים והסבתות שלה הגיעו לנורווגיה, הם וילדיהם נאלצו לברוח ממנה. הפעם הבריחה היתה בעקבות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה והיעד היה שוודיה, השכנה ממזרח שהיתה ניטרלית, ולכן בטוחה, בזמן המלחמה. הוריה של לוין היו רק שניים ממאות יהודים שעזבו את נורווגיה כתוצאה מרדיפות הנאצים שהלכו והחמירו עד לשיאן ב–1942, אז נשלחו מאות מיהודי המדינה לאושוויץ. הבריחה שלהם התאפשרה בעזרת חברים ובעזרת המחתרת הנורווגית שהחביאו אותם במקומות מחבוא שונים מהגרמנים ומהשוטרים הנורווגים, מה שגרם למסע לארוך 23 ימים. אמה של לוין היתה בהיריון במהלך הבריחה, והיא ילדה את אירנה — בתה הראשונה והיחידה — בעיר נורשפינג שבשוודיה, שם שהתה המשפחה עד סיום המלחמה.

בתום המלחמה חזרו לוין, אמה ואביה לנורווגיה והחלו לבנות מחדש את חייהם. היא אמנם היתה רק בת שנתיים וחצי כך שהיא אינה זוכרת את יום השחרור, אך ברור לה שכבר אז החלה השתיקה להיות גורם משמעותי גם בחייה הפרטיים וגם בסוציולוגיה הנורווגית. "לא דיברנו בכלל על המלחמה", היא נזכרת, "העובדה שהמשפחה עברה אסון תמיד היתה נוכחת. אבל זה לא היה מדובר. בשנות ה–50, כשהייתי בת עשר, יכולנו לשבת עם אורחים ליד שולחן האוכל ופתאום מישהו יכול היה לומר משהו כמו: 'אלו היו שוטרים נורווגים, לא חיילים גרמנים, שעשו את המעצרים'. ומישהו היה עונה: 'מה זה משנה, ממילא הם לא יחזרו'. ואז השיחה היתה פשוט נעצרת וחוזרת לנושא הקודם, כאילו כלום לא נאמר. אף אחד לא שאל למה הכוונה. הפירוש היה ידוע לכולם. אבל זה לא דובר במשך עשורים".

האם השתיקה החלה ממש עם סוף המלחמה?

"אפשר להבין מהעיתונות הנורווגית מה קרה. התקשורת החופשית הופעלה מחדש כבר במאי 1945. ביום השני, העיתון הגדול ביותר במדינה, אפטונפוסטן, שאל 'מה עלה בגורלם של היהודים שלנו'. המאמר דיווח ש'יש סיבה לחשוש שרבים מהיהודים הנורווגים מתו' ולאחר מכן הוסיף הכותב במהרה כי לא התקבל כל אישור לכך. המסרים שהמשיכו להגיע במהלך השבועות הראשונים הסתיימו בביטויים כמו 'אין סיבה לאבד תקווה'. ב–17 במאי דיווח אותו עיתון ש'יש לנו 750 יהודים בגרמניה. לעת עתה, לא שמענו מיותר מתשעה או עשרה מהם'. לאט־לאט החדשות היו פחות טובות וב–23 במאי כבר נכתב שהיהודים נלקחו ל'מחנה הריכוז הידוע לשמצה אושוויץ'. לאחר זמן מה, חדלו לכתוב על הנושא. הוא עלה מחדש במשפטיהם של נורווגים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ובמיוחד במשפטו של הבוגד וידקון קוויסלינג (מנהיג ממשלת הבובות ששיתפה פעולה עם הנאצים, ד"ס), שבו העידו שני ניצולים. אחד מהם, שהפך לפסיכיאטר ידוע, ליאו אייטינגר, סיפר על יהודים שנרצחו בגז. כשנשאל על ידי השופט האם גם היהודים הנורווגים טופלו באותה אכזריות, ענה: 'כן, אני נשבע באלוהים'".

תוצאות המלחמה היו קטסטרופליות גם בעבור משפחתה של לוין. 32 מחברי המשפחה המורחבת, כולל אביה של אמה, נרצחו בידי הגרמנים. אמה של לוין ניסתה לשווא להציל אותו באמצעות אשפוזו בבית חולים אך הוא גורש, כמו מאות נורווגים אחרים, גברים, נשים וילדים, ב–26 בנובמבר 1942. לאחר שהוצא מבית החולים, נלקח למעצר וביום למחרת הועמס על האוניה דונאו. לאחר ארבעה ימים בתא המטען שלה, הגיעו האב ושותפיו למסע לשטטין, שם הם נדחסו לקרונות בקר. ב–1 בדצמבר הם הגיעו לאושוויץ־בירקנאו. גורלו המדויק של אביה של לוין אינו ידוע, אך הוא היה אחד מקורבנות אינספור שלא שרדו את המחנה ומעולם לא חזר הביתה.

העובדות על מלחמת העולם השנייה בנורווגיה וגורל יהודיה ידועות. ערב המלחמה חיו במדינה כ–2,800,000 תושבים, מתוכם כ–2,400 היו יהודים, ומתוכם כמה מאות יהודים בעלי נתינות זרה. במהלך מלחמת העולם הראשונה היתה נורווגיה ניטרלית וכמו שאר מדינות סקנדינביה, היא התכוונה להיות ניטרלית גם במלחמה הבאה. אך הדברים התפתחו אחרת. מפלגה פשיסטית נורווגית, "מפלגת האיחוד הלאומי" שנוסדה ב–1933 על ידי קצין ופוליטיקאי בשם וידקונג קוויזלינג, הציעה לנאצים שיתוף פעולה וסיוע בהשתלטות גרמנית על המדינה. הגרמנים אכן פלשו לנורווגיה ולדנמרק ב–9 באפריל 1940 במסגרת מבצע וזרְאִיבונג. דנמרק נכנעה ונכבשה בתוך מספר שעות, בעוד הקרבות בין הכוחות הגרמניים לבין הצבא הנורווגי בסיוע כוחות צרפתיים, בריטיים ופולניים הסתיימו לאחר כחודשיים בניצחון גרמני. הניצחון הושג לאחר נסיגה של בעלות הברית וכיבוש גרמני של נרוויק, נמל אסטרטגי ממנו נשלחו עפרות ברזל, שהועברו ברכבת משוודיה, אל גרמניה שהיתה זקוקה להן בעבור התעשייה הצבאית שלה.

במקביל לכיבוש הגרמני נמלטו מלך נורווגיה וממשלתו מהמדינה והקימו ממשלה גולה בלונדון. על השלטון האזרחי בנורווגיה השתלט בכיר נאצי בשם יוזף טרבובן, שמונה על ידי היטלר לרייכסקומיסר. טרבובן שלט בממשלת בובות פרו־גרמנית בראשות קוויזלינג. הפרלמנט הנורווגי פוזר, פעילות כל המפלגות למעט זו של קוויזלינג נאסרה והמערכת המשפטית הוכפפה לגרמניה.

הצעדים נגד היהודים החלו כבר עם גזרות ספורדיות בתחילת הכיבוש הגרמני. ב–1941 נערכו מאסרים, הוחרם רכוש ומספר יהודים הוצאו להורג באשמות שווא. ב–1942 נערכו מעצרים המוניים של מאות יהודים ומרביתם הועברו, כמו סבה של לוין, באונייה דונאו לאושוויץ. אונייה נוספת, גוטנלנד, העבירה 158 יהודים נוספים באותו מסלול בפברואר 1943. בסך הכל נעצרו או גורשו 772 יהודים נורווגים. הזקן ביותר היה בן 80, הצעיר ביותר היה תינוק בן שמונה שבועות. פחות מ–40 חזרו בחיים. 23 יהודים נוספים נרצחו או התאבדו בנורווגיה עצמה. אלו שניצלו היו אלו שהצליחו לברוח מהמדינה, בעיקר לשוודיה הניטרלית ולבריטניה.

על העובדות עצמן אין חולק והן היו ידועות במשך עשורים. משמעותן, עם זאת, נתונה לדיון ציבורי שאירנה לוין מהווה, לאחר כתיבת ספרה, חלק מרכזי ממנו. היא פרופסור אמריטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אוסלו מטרופוליטן שעבודתה החלה בחקר "משפחות חדשות" ומגדר. בשנים האחרונות היא העבירה את תחום המחקר שלה להיסטוריה ולימודי שואה. היא עבדה בקשר הדוק עם מרכז השואה הנורווגי, כולל עבודה על סקרים בנוגע לאנטישמיות. בעבר עבדה למען יהדות ברית המועצות והיתה פעילה בהגשת מועמדויות של אזרחים נורווגים (לא יהודים) לקבלת הכרה כחסידי אומות העולם מיד־ושם. ספרה האחרון מצטרף לשורת פרסומים שכתבה או ערכה, בנושאים הנעים בין מדעי החברה לזיכרון, והשואה בנורווגיה.

הספר החדש עורר בנורווגיה עניין רב. ביקורות חיוביות התפרסמו בעיתונים המרכזיים, היא רואיינה עליו בתקשורת והרצתה עליו במשך יותר משנה בכל רחבי המדינה. כותרות המאמרים עסקו ב"שואה שישבה תמיד בתוך הקירות", או "האם שהתמודדה עם הטראומה באמצעות שתיקה". הביקורות דיברו על לוין ש"מציגה את ההיסטוריה המשפחתית שלה כמעין שער להבנת הטרגדיה היהודית בנורווגיה", "מעניקה לנו מיקרו־היסטוריה שפותחת את הפצעים — בפרטים כואבים ומבעיתים" ו"שוברת את השתיקה, ומספרת על הגורלות הדרמטיים".

האם שתיקתם של הניצולים ושל החברה הנורווגית דומה לשתיקתם של ניצולים במדינות אחרות או שיש לה מרכיב ייחודי?

"תופעת השתיקה אינה ייחודית, אבל הנסיבות משתנות ממקום למקום. מה שמייחד את נורווגיה הוא שמספר היהודים בה היה קטן, וגיאוגרפית — עם גבול ארוך עם שוודיה וקו חוף ארוך המוביל לאנגליה — אפשר היה לחשוב שיהיה ניתן להסתיר יותר יהודים. מעבר לזה, יהודי נורווגיה אהבו את נורווגיה. הם למדו היטב את שפתה ואת תרבותה, הם אימצו את אהבת הטבע הנורווגית והם שינו את שמות המשפחה שלהם כדי שיהיו נוחים להגייה בעבור שכניהם. למרות שלקח שנים רבות עד שקיבלו אזרחות, היתה להם תחושה שהם נורווגים לגמרי. לכן, הם היו בהלם ממה שקרה להם. הם אמרו לעצמם שזה הגסטפו שעצר אותם וגירש אותם בעוד שלמעשה זו היתה המשטרה הנורווגית. אלו שניצלו וחזרו לנורווגיה לא היו כמו נורווגים אחרים שחזרו אחרי המלחמה — אנשי המחתרת או הגולים הפוליטיים. הם לא היו גיבורים. הם גורשו או ברחו בגלל מה שהם היו, לא בגלל מה שהם עשו והיתה כרוכה בכך בושה. הם שאלו את עצמם — איזה מין נורווגים אנחנו עכשיו?".

לוין מוסיפה שהיו גם מרכיבים אחרים. חלקם האשימו את עצמם בכך שלא הצליחו להציל את קרוביהם. הם היו מוכי אבל וצער ורבים מהם גם נאלצו להתמודד עם הקשיים הכרוכים בהשגת רכושם חזרה. דירות ועסקים הוחרמו, רכוש נגזל ונמכר במכירות פומביות והשגתו בחזרה היתה לעתים קשה ומייסרת. למעשה, רק בשנות ה–90, כתוצאה מתהליך שהחל בעיתונות הנורווגית והמשיך בהקמת ועדת פיצויים, החברה הנורווגית התחילה לדבר ברצינות על השואה, הניצולים קיבלו פיצויים והוקם "המרכז הנורווגי ללימוד השואה ומיעוטים דתיים".

"עד שנות ה-90, הסיפור על היהודים לא עבר אינטגרציה לתוך הסיפור ההיסטורי הנורווגי", אומרת לוין, "זה לא שלא ידעו מה קרה, היו ספרים ועדויות של ניצולים, אבל היהודים לא היו חלק מהסיפור הגדול, שואת יהודי נורווגיה היתה כמו נספח להיסטוריה הנורווגית, לא חלק מהנרטיב הרשמי".

כלומר, אם השואה לא היתה חלק אינטגרלי מסיפור המלחמה הנורווגי, האם נכון יהיה לומר שנורווגיה לא לקחה אחריות על מה שקרה ליהודים שלה?

"בספרים שעיצבו את הנרטיב הנורווגי ויצאו לאור ב–1950, חיסול היהודים תואר בסך הכל כעוד פרט ביחס לכל מה שהתרחש במהלך המלחמה. מאוחר יותר, בשנות ה–80, פורסמו שישה כרכים בשם 'נורווגיה במלחמה' שנכתבו על ידי טים גרווה (היסטוריון, דיפלומט ועורך עיתון נורווגי, ד"ס). מה שקרה ליהודים מופיע בעיקר בכרך השלישי של הספר ונפרש על פני 18 עמודים עם תמונות. בחלק האחרון נשאלת השאלה האם ניתן היה לעזור יותר ליהודים והאם ניתן היה למסור להם מידע על ההשלכות האפשריות של גירוש מנורווגיה? תשובת הספר היתה שיהודים בכל הארצות הכבושות וגם בעולם החופשי זלזלו באכזריות חסרת המצפון של מנגנון האס.אס. כלומר, האחריות מושלכת בסופו של דבר על כתפי היהודים עצמם, מכיוון שלפי המחבר הם לא התנגדו למעצרם. כשקראתי את זה תחילה, חשבתי שאמי הטילה את האשמה על מעצר אביה על עצמה וכך גם החברה הכללית האשימה את היהודים. אבל אז הבנתי, כאשר אמי האשימה את עצמה, היא — כאישה יהודייה וכבת — לקחה את המשא על כתפיה, היא נטלה אחריות. כאשר טים גרווה, כנציג החברה הכללית, מטיל את האחריות על היהודים — זה בדיוק ההפך. זו הסרת האחריות מהחברה".

צילומים אירית לוין - לקחת
אירנה לוין ואמה, פאני רסקוב, 1943. תמונה: אירנה לוין

האם יש לדעתך לגישה זו הד בנורווגיה של 2025, כאשר מדווח על עליה ברמת האנטישמיות במדינה וכשיהודים נורווגים מדברים על כך שהם מרגישים שהחברה הכללית מפקירה אותם ואינה מגינה עליהם?

"עבור היהודים בנורווגיה (הקהילה מונה כיום כ–1,500 בני אדם, ד"ס), 7 באוקטובר הוא הדהוד מהמלחמה — תוך ידיעה שזה לא אותו הדבר ושהשואה היא ייחודית. אך החברה הנורווגית לא שמעה את אותו הדהוד. היא שמעה רק את הקול של חמאס, ומהר מאוד הגדירה את ההתקפה כהמשך של הכיבוש. זה היה שוק — שהאמפתיה שהיתה כלפי היהודים בנורווגיה בגלל העבר של השואה, נעלמה פתאום. לא חשבתי לרגע שבימי חיי אחווה עלייה באנטישמיות. כשחקרתי את השואה ואת האנטישמיות, עשיתי זאת כמשהו ששייך לעבר — כדי שזה לא יקרה שוב. ופתאום, המדינה היהודית הותקפה והלגיטימיות שלה הפכה לשנויה במחלוקת. הקול היהודי איבד את הלגיטימיות שלו. סבתי היתה אומרת לי כל הזמן: Die Juden sind schuldig — היהודים אשמים, תמיד. חשבתי שזה משפט מהשטעטל, לא משהו שאשמע בחיי היומיום שלי. יש כאן שינוי בתפיסת האחריות והלגיטימיות — המוקד השתנה והוא לא לטובת הצד שלנו. הפגנתי ביום האישה וחברותיי הפמיניסטיות לא אפשרו לנו להשתתף! הן הטילו ספק אם בכלל התרחשו מקרי אונס בשבעה באוקטובר, ואם אכן התרחשו הן הפחיתו מערכם כאילו מדובר במשהו שקורה בכל מלחמה.

"במחקר שלי על שתיקה, האינטראקציה בין הפרט לחברה היא חשובה. אחרי המלחמה, לא רק היהודים שתקו — גם החברה כולה שתקה, אך מסיבות שונות. המרחב שיש למיעוט מוגדר על ידי הרוב. לקח לחברה 50 שנה להכיר באחריות הנורווגית לפשעי העבר. במצב הנוכחי, לקול היהודי כמעט ואין לגיטימיות, והקשר עם החברה הכללית מבוסס על חוסר אמון. אבל האם אנחנו יכולים לחכות שהחברה תעניק לנו את המרחב הזה או שאנחנו צריכים לקחת אותו? במובן הזה, זה דומה למהפכה.

"אם היית שואל אותי על השואה בזמן שהתבגרתי, אם היית שואל אותי אם אני יודעת על המלחמה ומה קרה ליהודים במהלכה, הייתי עונה בחיוב", היא אומרת, "אבל היום אני יודעת שלא היו לי את הפרטים, לא ידעתי את מה שבאמת קרה. מה שהיה לי זו תחושה שהתרחש אסון ושהוא התרחש ליהודים. לא יותר. וזה אולי דומה לאסונות אחרים, כמו מה שקרה ב–7 באוקטובר. למרות שידע מתפשט הרבה יותר מהר היום, התחושה היא דומה. אנחנו יודעים שהיה אסון, אנחנו חושבים שאנחנו מבינים אותו, אבל למעשה ככל שעובר הזמן אנחנו מגלים בדיעבד שלא ידענו הכל, שלא הבנו את ההיקף ולא התמודדנו עדיין עם כל המשמעויות".