תגית: שוודיה

יש מידה רבה של צדק בכך שרבים בשמאל הישראלי רואים בשוודיה מקור להשראה. מדובר, אחרי הכל, במדינת-רווחה אמיתית בעלת עבודה מאורגנת, פערים חברתיים נמוכים ומערכות בריאות וחינוך המספקות את שירותיהן בחינם לכלל האזרחים. במקביל, שוודיה מצליחה לשמר גם את יתרונותיו של המערב הקפיטליסטי – יש בה שוק תחרותי, זכויות אדם והפרדה בין דת למדינה.

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1907700

במאמרו בשבוע שעבר הפנה גדעון לוי את תשומת הלב לעוד מעלה שוודית – הדיון הציבורי (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1904037) לעומת תשדירי התעמולה הישראליים, שהם לדבריו רדודים, גזעניים ומלאים בהפחדות וחרחורי מלחמה, מערכות הבחירות בשוודיה הן גן-עדן דמוקרטי.

לוי צודק. בשוודיה המועמדים לכהן כשרים וכחברי פרלמנט יושבים אחד מול השני בפאנלים שונים ודנים בנושאים שעל סדר היום. אפילו ראש-ממשלה מכהן המשתתף בעימות טלוויזיוני איננו מחזה נדיר. העימותים והראיונות בתקשורת הם ארוכים ופרטניים והם עוסקים בפרטים הקטנים של הקיום היומיומי. במקום סיסמאות נבובות יש בהם דיוני עומק על מודלים שונים של תעסוקה ומיסוי ועל נושאים כמו שיטות ההערכה בבתי-הספר, מחזור אשפה ואיכות הטיפול בבתי-החולים. זהו דיון על החיים האמתיים אבל הוא צבוע בצבעים רעיוניים. רעיונות, יש לומר, הם עדיין קונספט רלוונטי בפוליטיקה השוודית. הסוציאל-דמוקרטים עדיין שרים בכינוסיהם את האינטרנציונל ובאתר המפלגה הליבראלית מפנים את הקוראים לספריהם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. לא ממש החומרים מהם עשוי השיח הפוליטי הישראלי.

יש, עם זאת, לא מעט מן המשותף לדיון הציבורי בישראל ובשוודיה. גדעון לוי כותב על "הפחד השולט בתשדירים" ועל "פוליטיקה של הגדרה עצמית" בישראל. לשוודים רבים זה יישמע מוכר מאוד. מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין פופוליסטית שעברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות של 2010, מבססת גם היא את הפופולאריות הגואה שלה על פוליטיקה של הגדרה עצמית, על שנאה לממסד ופחד ממהגרים. כיום יושבים עשרים מחבריה בפרלמנט (מתוך 349 מושבים בסה"כ).

מפלגת 'השוודים הדמוקרטים', ששורשיה נטועים בתנועות פאשיסטיות וניאו-נאציות, עברה אמנם תהליך התחדשות בשנים האחרונות כדי להפוך לייצוגית יותר אבל לעיתים קרובות מתגלים סדקים בתדמית החדשה. לפני מספר שבועות התפרסמו סרטונים בהם נראים שלושה מבכירי המפלגה בקטטת שיכורים בסטוקהולם כשהם צועקים קללות גזעניות ומניפים מוטות ברזל באלימות. זו איננה התקרית הראשונה מסוג זה שהמפלגה מסתבכת בה ומעניין לציין שעל פי הסקרים התמיכה בה עולה בהתמדה. על פי סקר שהתפרסם היום (שני) היא כבר השלישית בגודלה בשוודיה עם 12.5% תמיכה.

נכון, 'השוודים הדמוקרטים' הם הרבה פחות קיצוניים מהימין הקיצוני בישראל. הרטוריקה שלהם נשמעת יותר כמו זו של 'ישראל ביתנו' מאשר זו של 'עוצמה לישראל'. מעבר לזה, סביר להניח שהם לא ייקחו חלק בשלטון בשוודיה היות ושאר המפלגות מסרבות לשתף איתם פעולה. אבל יש בכל זאת מה ללמוד מהדוגמא השוודית – ראשית, מסתבר ששימוש בפחד ובשנאת האחר היא לא מחלה ישראלית והישראלים אינם גזענים יותר או פחות מהאירופים מכורח אופיים או טבעם. הסירו את שכבות החינוך, התרבות והרווחה מכל חברה מערבית נאורה ותמצאו תחתיהן את הקסנופוביה והאלימות ששלטה בהן בעבר. 'השוודים הדמוקרטים' ומפלגות ימין לאומניות אחרות באירופה הן רק קצה הקרחון.

שנית, החברה השוודית מצאה בעבר דרך חיובית להתמודד עם הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו אליה. בניגוד לשיטה הנהוגה בישראל הכוללת פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, הקמת גדרות ומדיניות של גירושים ואפליה, מדינת-הרווחה השוודית השקיעה סכומי עתק בהכשרות מקצועיות, דיור ציבורי, לימודי שפה, יצירת מקומות עבודה, חינוך ורווחה. היא התייחסה למהגרים כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה ובתמורה היא קיבלה חברה חזקה, מגוונת ופרודוקטיבית יותר. המהגרים לא איימו על השוודים, הם הפכו לחלק מהם.

בשנים האחרונות כל זה משתנה. מאז 2006 שולטת בשוודיה קואליציית מרכז-ימין המכרסמת במודל הסוציאל-דמוקרטי שנבנה בה במשך עשרות שנים. במקביל עולה כוחו של הימין הקיצוני מצד אחד ומתחזקות מגמות בדלניות ואלימות בקרב המהגרים מצד שני. "המוסלמים משתלטים על אירופה" נוהגים ללהג טוקבקיסטים ישראליים בלא מעט שמחה לאיד. אך לאמיתו של דבר המוסלמים הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום. כאשר ההשקעה הכלכלית האדירה בהקמת חברת רווחה רב-תרבותית מוחלפת בשוק החופשי אין פלא שהחברה מתפלגת לקבוצות עויינות ושאלו נלחמות זו בזו.

לכן, למרות שגדעון לוי צודק ויש לישראל הרבה מה ללמוד מהדיון הציבורי השוודי, גם ההפך נכון. יש לשוודים הרבה מה ללמוד מהמתרחש בישראל. אם מדינת-הרווחה שלהם תחוסל כמו זו הישראלית בחסות עלייתו הפוליטית של הימין, ייתכן שגם השוודים יזכו בחברי פרלמנט גזענים, בפוליטיקה של זהויות ואפילו בתשדירי בחירות שטחיים ומחרחרי מלחמה.

מדינת-הרווחה הנורדית הביאה שגשוג, דמוקרטיה וקידמה לצפון אירופה. כעת היא נלחמת על חייה. 

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1057,U1311247211493&did=1000666110

פסטיבל רוק פוליטי

זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.  

אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.

מיסים גבוהים ודגלים אדומים

העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).

העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות). 

נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים. 

למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.

הכי טובות שיש

קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.

למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.

נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה. 

החתונה המלכותית באנגליה בסוף-השבוע מספקת הזדמנות להציץ אל ארמונות אירופה הנוצצים. מה סוד כוחה של המונרכיה? כמה מיליונים שווה כתר? ואיך לעזאזל מצליח המוסד האנכרוניסטי הזה להחזיק מעמד במדינות דמוקרטיות במאה ה- 21?

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000567579

 הקרקס התקשורתי המתחולל סביב חתונתם של הנסיך מוויילס וארוסתו באנגליה בסוף-השבוע הקרוב מהווה הזדמנות טובה להתבונן על המונרכיות האירופיות המהוות אולי את אחד האספקטים השערורייתיים והאבסורדים ביותר בזירה הציבורית באירופה. קחו את שוודיה למשל. זוהי אחת המדינות המודרניות, החילוניות והדמוקרטיות ביותר בעולם והיא ידועה כחברת רווחה ששמה דגש על שיווין חברתי ועל סולידאריות מעמדית. ובכל זאת, שוודיה, ארץ ההיי-טק והסוציאל-דמוקרטיה, היא ממלכה ולא רפובליקה ובראשה עומד מלך ולא נשיא נבחר. כהונתו של המלך היא בלתי מוגבלת ולא ניתן להדיחו, הוא נהנה מחסינות בפני החוק ומתקציב ממלכתי נדיב. משפחתו, משפחת ברנדוט המולכת על שוודיה כבר מאתיים שנה, מחזיקה מעמד ממלכתי מיוחד שאיננו תוצר של דין הבוחר אלא  של מסורות עתיקות וחוקי ירושה אנכרוניסטיים.

כיצד זה שדווקא בצפון העשיר של אירופה, במדינות כמו שוודיה, נורווגיה, דנמרק, הולנד ובריטניה הצליחה המונרכיה לשמר את עצמה כנגד רוחות הזמן, כאשר דווקא במזרח ודרום אירופה, היכן שהדת והמסורת חזקות יותר, המונרכיה נעלמה כמעט לחלוטין. "זה פרדוקס", אומרת ססיליה אוסה, חוקרת מדע-המדינה מאונ' סטוקהולם, "ויש לו כמה הסברים". "בשנות השבעים", היא מספרת, "נעשו שינויים חוקתיים ונלקחו מהמלך כל הסמכויות הפורמאליות שממילא הוא חדל להשתמש בהם. הוא נותר דמות סימבולית וייצוגית בלבד ללא כוח פוליטי, כך שלא היה לאף אחד צורך או אינטרס בהדחתו".

המלך איננו מפקד יותר על הצבא, איננו חותם על חוקים ואיננו ממנה ראשי ממשלה. החוקה החדשה הבהירה שהכוח הפוליטי בשוודיה נובע מהעם והסמכויות השלטוניות הועברו לממשלה ולפרלמנט. "מחוץ לפוליטיקה המפלגתית אלו הן הנורמות והערכים השמרניים שמרוויחים מהמשך קיום מוסד המלוכה", מסבירה אוסה, "הוא מחזק את מוסד המשפחה ואת האידיאלים השמרניים כמו חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים".

השמרנים הפוליטיים מרוצים ממצב זה אבל מדוע גם השמאל הסוציאליסטי לא נוקט בצעדים כנגד הכתר? ראשית, המלך עוסק רק בנושאים שאינם במחלוקת. מצב זה בתוספת למכונת יחסי-ציבור מצוינת גורם לבית-המלוכה להיות פופולארי יותר מכל פוליטיקאי. למרות שאחוזי התמיכה ירדו לאחרונה מסביבות ה-80% לאזור ה-60% עדיין יש רוב גורף התומך במלוכה מה שגורם לפוליטיקאים לא להתעסק איתה. מעבר לכך, לממסד הפוליטי יש קשרים אישיים עם בני משפחת המלוכה. "וודאי שאני רפובליקני" אמר פעם טגה ארלנדר, המנהיג הסוציאל-דמוקרטי ששימש כראש-ממשלת שוודיה מעל לעשרים שנה, "אבל זה לא אומר שאני רוצה שתהיה כאן רפובליקה".

מצבה של משפחת המלוכה השוודית, אם כן, הוא טוב. אין לה מתנגדים משמעותיים והמלך יושב יציב על כיסאו. כראש המדינה, הוא עומד בראש חצר-המלוכה המנוהלת כחברה עסקית לכל דבר. ב-2009 היא קיבלה מהמדינה תקציב שנתי של כ-56.4 מיליון קרונות שוודיות (כ-27 מיליון ₪). תקציב זה מימן את הפעילות הפורמאלית, הנסיעות הממלכתיות, אחזקת הצוות ומשק-הבית. סכום דומה מוקצב ע"י המדינה לאחזקת עשרת הארמונות המלכותיים, על אוצרותיהם יקרי הערך, שנמצאים בבעלות המדינה אך בשימוש משפחת המלוכה. חלק מהנכסים והפעילויות של המלוכה מחוללים רווח ואלו בנוסף להקצבות הממשלתיות מממנים בין השאר כוח אדם של מאות עובדים. למלך יש, עם זאת, גם הון פרטי המוערך במיליוני דולרים. כנראה שמעמדו הציבורי ועושרו של המלך, קארל גוסטאב ה-16, מאפשרים לו להתגבר על שערוריות שאף איש ציבור אחר לא היה יוצא מהן בשלום.

בחודשים האחרונים נחשפו פרטים על התנהגותו והתנהלותו של המלך. אלו כללו רומאנים, קשרים עם העולם התחתון ומעללים מיניים שונים. כל אלו פגעו אמנם בפופולאריות שלו אך לא סיכנו את מעמדו. להיפך, השנה שעברה הייתה מוצלחת בעבור בית-המלוכה השוודי. השיא היה, כמו במקרה הבריטי, חתונה מלכותית. וויקטוריה, יורשת-העצר בת ה-33, ובן-זוגה, דניאל ווסטלינג, בעל מכון כושר מסטוקהולם נישאו באירוע ממלכתי ופומפוזי ששווק כסיפור אגדות מרגש ורומנטי המאחד את האומה.

מעמדה היציב ומצבה הטוב של משפחת המלוכה השוודית הפכה אותה למה שרבים מכנים המונרכיה המשעממת ביותר באירופה. היא תורמת את חלקה בפעילות טקסית ובביקורים ממלכתיים והיא משמרת לו"ז קפדני של יצירת קשרים כלכליים ודיפלומטיים. מעבר לאקטים סימבוליים היא לא מתערבת בפוליטיקה, היא משלמת מיסים והיא נזהרת ככל האפשר מפרסום שערוריות בחיים האישיים.

לא כך הם פני הדברים באנגליה. המלכה אומנם לא שולטת בממלכה המאוחדת וגם לא יכולה לבחור ולהיבחר, אך היא משמשת כראש המדינה ועומדת בראש גופים מרכזיים כמו הצבא, הכנסייה האנגליקנית והמועצה המלכותית. זו האחרונה עוסקת במינויים ממלכתיים, בהענקת מעמד למוסדות שונים ויש לה גם סמכויות רגולאטוריות ושיפוטיות שונות. המלכה חשופה לחומר מודיעיני מסווג, היא מעניקה את כל תארי האצולה בבריטניה ולא ניתן להעמידה לדין. היא נפגשת תדיר עם ראש-הממשלה, היא מאשרת חוקים, מכנסת ומפזרת את הפרלמנט, מאשרת קיום בחירות וממנה את רה"מ אחרי קיומן.

"מלכת אנגליה היא זו המחליטה פורמאלית מי מיועד להיות ראש-ממשלה", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "אבל באופן מעשי היא נשארת מחוץ להחלטה. אחרי שהתפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות המלכה ויועציה היו זהירים מאוד ונמנעו ממראית עין של התערבות בתהליך הדמוקרטי. דיויד קמרון הוזמן לארמון רק כשהיה כבר ברור שהוא יהיה ראש-הממשלה הבא".

ואכן אף מלך לא בריטי לא סירב לחוק שהפרלמנט חוקק כבר 300 שנה ואף ר"מ לא פוטר ע"י שליט מלכותי מאז 1834. ובכל זאת, הכתר הבריטי הוא עדיין מוסד רב עוצמה. באופן רשמי רשויות השלטון פועלות בשם המלכה – ממשלת הוד-מלכותה, שופטי הוד-מלכותה, צבא הכתר וכו'. מעבר ליומיום המפלגתי ולפוליטיקה הצרה, דמותה של המלכה מייצגת את הלאום ואת רציפות השלטון, היא מופיעה בכל שבועת אמונים, בכל דרכון שמונפק ובכל פעם ששטר מוצא מהארנק. היא אפילו נושא ההמנון הלאומי, "האל ינצור את המלכה". במדיניות החוץ יכולה המלכה תיאורטית להכריז מלחמה, לעשות שלום ולכרות בריתות אסטרטגיות. מה שמונע בעדה מלעשות כן הן המסורות והנורמות הבלתי כתובות, לא החוק.

המלכה עצמה נזהרת אומנם מהתבטאויות פוליטיות אך בני משפחתה לא בהכרח נוהגים כך. הנסיך צ'ארלס, בנה הבכור של המלכה והאיש שייתכן ויהיה מלך בעתיד הקרוב, היה מעורב במספר דיונים ציבוריים בבריטניה דבר שעורר עליו לא מעט ביקורת ציבורית מכיוון שהוא הרשה לעצמו לגעת בנושאים אקטואליים שהיו במחלוקת. הוא התערב מאחורי הקלעים של סוגיות אדריכלות ותכנון עירוני בלונדון והתבטא לא פעם בענייני פנים כמו בריאות, חינוך, חקלאות ואיכות הסביבה.

מעבר להתבטאויות ולהשפעה על דעת הקהל יש לכתר גם מעורבות ממשית במהלכים מדיניים. החלטות דרמטיות בהיסטוריה המודרנית של בריטניה כמו ההצטרפות ל-EEC (הקהילה הכלכלית האירופית) ב-1972 והיציאה למלחמת פוקלנד ב-1982 התקבלו ע"י ראשי ממשלה בשיתוף המלכה ב "פרוגטיבה מלכותית" ללא התייעצות עם הפרלמנט.

אך כוחה של המלוכה נובע גם ממעמדה הכלכלי. המלוכה זוכה להקצבות ומענקים ממלכתיים המיועדים לאפשר את קיומה ואת פעילויותיה הרשמיות. הממשלה מקציבה 7.9 מיליון ליש"ט (כ-12.5 מיליון דולר) מדי שנה לפעילות ראש המדינה ולתחזוק משק הבית והמנגנון. מיליונים רבים נוספים מוקצבים כתקציבי נסיעות ואחזקת ארמונות.

למלכה יש גם הון פרטי – המגזין פורבס העריך את עושרה של אליזבת' השנייה ב-2009 ב כ-450 מיליון דולר (לאחר הפסדים של כ-200 מיליון דולר כתוצאה מהמשבר הכלכלי). סכום זה בנוי מנדל"ן, יצירות אומנות והשקעות שונות. הוא איננו כולל את ארמונות המלוכה, אוצרות האומנות, הפריטים ההיסטוריים ותכשיטי-הכתר השייכים למדינה. שווים של אלו מוערך במעל לעשרה מיליארד דולר. הגבול בין עושרה הפרטי של המלכה ומשפחתה לבין נכסי המדינה איננו תמיד חד וברור ולעיתים קשה לקבוע מה שייך למי בתוך מבוך הפורמציות המשפטיות וההגדרות הפוליטיות. אין ספק, עם זאת, שלמלכה ולמשפחתה לא חסר כלום ויש לה לא מעט אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

למרות זאת מקובל לחשוב על המלוכה במונרכיה חוקתית כניטראלית מבחינה פוליטית. המלכה הרי לא מחוקקת חוקים ולא קובעת מדיניות. אך יש כאלו המתנגדים בכל זאת להמשך כהונתה. אחד מהם הוא כריס, סטודנט להוראת משפטים בן 25 מלונדון. "זה ביזיון שמשפחת המלוכה מקבלת כסף ממשלם המיסים", הוא אומר, "הגיע הזמן למנות כבר נשיא נבחר". עם זאת, הוא חושב, יהיה קשה מאוד להפיל את המלוכה מכיוון שפוליטיקאים המזהים את עצמם כרפובליקאים הם מיעוט קטנטן. "המלוכה פופולארית", הוא אומר, "בגלל שמרנותם הבסיסית של האנגלים והעובדה שכל הזמן מזכירים להם כמה זה תורם לדימוי ולתיירות".

נאדין, מורה לאומנות בת 32 מלונדון, חושבת שיש כאן שיטה של אוטוריטה המבוססת כבר שנים רבות אשר שואבת את כוחה מכך שאנשים חוששים משינוי. "בשביל הדורות המבוגרים יותר המלוכה היא סמל לסדר הישן", היא אומרת. נאדין לא תומכת במלוכה אבל גם לא מתנגדת נחרצות, "יש כאן אמנם עניין סנטימנטאלי אבל בכל זאת עדיף שראש המדינה יהיה נבחר ציבור".
לשרידותן של משפחות המלוכה האירופיות ניתן להוסיף גורמים נוספים. בעידן של אירופה מאוחדת, משפחות המלוכה מייצגות בעיני רבים את מדינת הלאום המסורתית והן מעוררות גאווה לאומית מהסוג הישן. ככל שמתחזקים באירופה המטבע המשותף, הפרלמנט המשותף והמוסדות המשפטיים והשלטוניים המשותפים, יוצרות משפחות המלוכה אשליה של מרכז כובד לאומי בעידן של הגירה ורב-תרבותיות ותחושה של יציבות בעידן של שינויים. זוהי אשליה מכיוון שמשפחות המלוכה האירופיות הן אולי הגורם הא-לאומי ביותר ביבשת, כאשר הן קשורות אחת לרעותה בסבך של קשרי משפחה חוצי גבולות ולאומים.

כאן אולי מצוי סוד שרידותן. שהרי אחרי הכל מדובר בסה"כ במשפחות. למרות ההילה והקסם, אין סיבה לחשוב שאין להן אינטרסים ונכסים, בעלי ברית ואויבים, שיתופי פעולה וסכסוכים. אלו הן אותן המשפחות שבעבר קיימו את עצמן דרך יציאה למלחמות, שליטה על נתינים וחקיקת חוקים והיום, בעולם החדש, הן משתמשות בכוחות השוק, ביועצי תדמית, בתקשורת ההמונים ובתרבות הסלבריטאים.

"כדי להתאים את עצמן למאה ה-20", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "רוב המונארכיות הגבילו את כוחן והכפיפו את עצמן לחוקה. כך הן מרחיקות את עצמן מסוגיות פוליטיות שעלולות לפגוע בתדמיתן. המונרכיות היותר אקטיביות מבחינה פוליטית כמו אלו של בולגריה, יוגוסלביה ורומניה נעלמו אחרי מלה"ע השנייה. ביוון המלך הודח בשנות השישים לאחר שניסה להפיל חונטה צבאית שתפסה את השלטון". "מלכים, מלכות וארמונותיהם", הוא מסכם, "מטילים כישוף על הדמיון הפופולארי וחביבים על אמצעי התקשורת". ככל שמדובר בבתי המלוכה האירופיים, כך נראה, כאשר הכוח הפוליטי קטן, הפופולאריות וכוח ההישרדות גדלים.

ואולי זה לא כל כך מוזר אחרי הכל. בחברה המודרנית רק מעטים מבסיסי הכוח נובעים באמת מדין הבוחר ורק מעט מהפעילות הפוליטית נעשית לאור היום ובאופן גלוי לעין. אפילו הטרמינולוגיה המלכותית לא נעלמה לגמרי. עשירים המשפיעים על מדיניות נקראים "אצולת הממון" ופוליטיקאים צעירים וכריזמטיים נקראים "נסיכים". המלוכה היא בסה"כ שריד מהעולם הישן שהצליחה לשמר חלק מכוחה בחלק מארצות אירופה. אליה נוספו גורמים רבים שלא שואבים את כוחם מההמונים. ייתכן שבעלי קרקעות, כרישי נדל"ן, עורכי עיתונים, מיליונרים מזדמנים ואפילו עבריינים הם האריסטוקרטיה החדשה המשפיעה על ענייני היום לא פחות מחברי פרלמנט ושרים. ממש כמו דוכסים, רוזנים ונסיכים.

עשרה דברים שלא ידעתם על בתי-המלוכה של אירופה:

1. ישנן עשר מדינות אירופאיות בהן ראשות המדינה עוברת בירושה ונתונה בידי מלך או מלכה: שוודיה, דנמרק, נורווגיה, הממלכה המאוחדת (בריטניה), בלגיה, לוקסמבורג, ליכטנשטיין, מונקו, הולנד וספרד (בנוסף אליהן מדינת הוותיקן מונהגת בידי האפיפיור אשר נבחר ע"י מועצת קרדינאלים ואנדורה מונהגת במשותף ע"י נשיא צרפת הנבחר ובישוף אורז'יי).
2. המלך האירופי העשיר ביותר הוא הנסיך אדם השני, שליט ליכטנשטיין. עושרו הפרטי מוערך ב-3.5 מיליארד דולר (משפחתו היא הבעלים של הבנק LGT בנוסף לקרקעות, ארמונות ואוסף אומנות בן 400 שנה). אחריו נמצא הנסיך אלברט השני, שליט מונקו, שעושרו מוערך בכמיליארד דולר. המלכה אליזבת' השנייה היא הבאה בתור בטבלת העושר האירופית המלכותית עם 450 מיליון הדולר שלה, אחריה מוצבת המלכה ההולנדית, ביאטריס, שע"פ שמועות עקשניות הפסידה כ-100 מיליון דולר לתרמית של ברנארד מיידוף (נאיבית, מלכת הולנד)… נותרו לה ע"פ הערכות כ-200 מיליון דולר (נתונים מפורבס 2009).
3. סימיון השני שהיה לקיסר בולגריה כילד בן שש והודח והוגלה אחרי מלה"ע השנייה, חזר לשמש בה כראש ממשלה 55 שנה מאוחר יותר לאחר ששב מגלותו, הקים מפלגה וזכה בבחירות ב-2001.
4. סמכויותיו של שליט ליכטנשטיין, הנסיך אדם השני, כוללות הטלת ווטו על חוקים, זכות לפטר ממשלה ולפזר את הפרלמנט, לקיים משאלי-עם ולאמץ חוקי חירום. סמכויותיה של מלכת הולנד כוללים את מינוי רה"מ וחתימה על חוקים. בבלגיה תפקידו המרכזי של המלך הוא להוות דמות מאחדת בין הלאומים המרכיבים את המדינה – הפלמים והוולונים. תוארו הרשמי הוא לא מלך בלגיה, אלא "מלך הבלגים", תואר הקושר אותו לעם יותר מאשר למדינה ולטריטוריה.
5. המלכה אליזבת' השנייה עומדת בראש הממלכה המאוחדת כבר 59 שנים. רק שני אנשים כיהנו יותר זמן. ג'ורג' השלישי שמלך 60 שנים והמלכה ויקטוריה המיתולוגית, שכיהנה 63 שנים. ויקטוריה היא אם הסבא-רבא של המלכה הנוכחית וגם של בעלה, הדוכס מיורק. אליזבת' היא המלכה המבוגרת ביותר באירופה (בת 85). המלך הצעיר ביותר הוא אלברט השני ממונקו (בן 52).
6. מלך ספרד, חואן קרלוס הראשון, מונה לתפקידו ע"י הרודן פרנצ'יסקו פראנקו והחל את כהונתו מיד עם מותו של פראנקו לאחר עשרות שנים ללא מלך בספרד. חואן קרלוס הוא צאצא ישיר של לואי ה-14 לבית בורבון, מלך צרפת שמלך יותר שנים מכל מלך אירופי אחר בהיסטוריה (72 שנה). הוא גם נצר למשפחותיהם של המלכה ויקטוריה מאנגליה ושל קארל החמישי לבית הבסבורג, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
7. אשתו של מלך ספרד, המלכה סופיה, היא אחותו של מלך יוון האחרון, קונסטנטין השני, שהוגלה ע"י כת צבאית שתפסה את השלטון ב-1967. קונסטנטין ואחותו שייכים לבית גלוקסבורג, דבר שהופך אותם גם לנסיכי דנמרק. גם מלך נורווגיה, האראלד החמישי, שייך לבית גלוקסבורג והוא בן-דוד שני של המלכה אליזבת' מאנגליה ושל אלברט השני מבלגיה שכמו מלכת דנמרק, מרגרטה השנייה, הוא צאצא של מלך שוודיה, אוסקר השני.
8. מלך שוודיה, קרל גוסטב ה-16, פגש את רעייתו באולימפיאדת מינכן ב 1972, שם היא שימשה כמארחת ומתורגמנית. יורש העצר הדני, פרדריק, פגש את רעייתו באולימפיאדת סידני. יורש העצר הנורווגי, לעומת זאת, פגש את רעייתו, אם חד-הורית בעלת עבר מרדני במיוחד, בפסטיבל רוק. שליט מונקו הקודם, רנייאר השלישי, פגש את אשתו, השחקנית האמריקאית גרייס קלי, בפסטיבאל קאן.
9. מלך שוודיה הוא חובב מכוניות ידוע והוא מחזיק בבעלותו אוסף מכוניות יקרות ונדירות. הוא גם דיסלקט. מלכת דנמרק, לעומת זאת, היא ציירת, מתורגמנית ומעצבת. היא גם מעשנת כבדה. מלכת אנגליה חובבת בעיקר סוסים וכלבים ומלך נורווגיה הוא שייט שייצג את נורווגיה בשתי אולימפיאדות. אלברט השני, נסיך מונקו, הוא ראש המדינה היחידי שביקר בקוטב הצפוני בימי כהונתו. הוא גם סייר באנטרקטיקה. אחותו, הנסיכה סטפאני, היא דוגמנית, זמרת ומעצת אופנה.
10. מלכת הולנד כמעט ונהרגה בשנה שעברה כאשר אדם ניסה להתנגש באוטובוס פתוח בו היא נסעה עם כמה מבני משפחתה במהלך ביקור רשמי בעיר אפלדורן. המלכה ומשפחתה לא נפגעו אך שמונה אנשים, כולל הנהג התוקף, נהרגו. אביו של מלך שוודיה הנוכחי, הנסיך גוסטאב אדולף, נהרג בתאונת מטוס בקופנהגן ב-1947. אשתו של שליט מונקו הקודם, השחקנית גרייס קלי, נהרגה בתאונת דרכים ב 1982. בעלה השני של הנסיכה קרוליין ממונקו נהרג בתאונת סירת מרוץ ב-1990. עם זאת, התאונה המלכותית המפורסמת ביותר של המאה העשרים היא ללא ספק תאונת הדרכים בפאריז ב-1997 בה נהרגה הנסיכה דיאנה, גרושתו של יורש-העצר הבריטי, הנסיך צ'ארלס. הלווייתה הייתה אחד האירועים הנצפים ביותר בהיסטוריה.

* פורסם ביוני 2010

תושבי העיר קירונה שבצפון שוודיה חיים על זמן שאול. מכרה הברזל הפועל בעירם גורם בתהליך איטי אבל בטוח לסדקים להיווצר באדמה ולקרקע להישמט מתחת לרגליהם. במקום לשבת חסרי מעש או להתקפל ולברוח החליטו התושבים להעביר את העיר, כמו שהיא, כמה קילומטרים צפונה. הפרויקט המורכב והמסובך הזה, כך טוענים העוסקים בדבר, יכול להיות השראה לישובים אחרים, כאלו הנדרשים לעבור למקום אחר כתוצאה מהתחממות כדה"א או אפילו כאלו הנדרשים להעתיק את מקומם כתוצאה משיקולים פוליטיים או הסכמים מדיניים. סיפורה של התנתקות אחרת. בלי דרמות.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס* http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1055,U1255342568384&did=1000439939

תסריט האימה הזה תואר לא פעם. בתוך כמה שנים הטמפרטורות יעלו, המים יתפשטו, חלקים מגרינלנד ומאנטרקטיקה יפשירו, ומפלס המים בעולם יעלה. הים יציף חלקים מרצועות החוף של פלורידה, קליפורניה, הולנד, מצרים ועוד ובתיהם של עשרות מיליוני אנשים יימחקו מהפה. גורל דומה מצפה לערים ענקיות כמו שנחאי וכלכותה ולאזורים נרחבים במדינות כמו בנגלדש, הפיליפינים ואינדונזיה. מיליוני בני אדם יושפעו מההרס, החורבן, ההוריקנים והשיטפונות, מי השתייה ייפגעו, מחלות יתפשטו, והעולם יתמלא בפליטים עניים וחסרי כל. התסריט הזה הוא לא נחלתם של מספר מצומצם של נביאי זעם. הוא מקובל, בדרגות משתנות, על מומחים רבים. ולמרות זאת, בערים שעלולות להיפגע בעתיד הלא כל כך רחוק עוסקים בבעיות אחרות. זוהי דרכו של עולם, הבעיות הרבות שיש בטווח הקצר ואולי גם אינטרסים פוליטיים ונטייה להדחקה, גורמים לרשויות לעסוק בדחוף לפני החשוב. אחרינו המבול.

אבל נניח לרגע שמגמות שינוי האקלים לא יטופלו או ישתנו מהר מספיק ומישהו ברמה המקומית ירצה לטפל בבעיה ברצינות. מה כבר אפשר לעשות נגד אפוקליפסה של עיר שלמה השוקעת בים? מה אפשר לעשות חוץ מלברוח? האם הכרכים הגדולים שלנו הם בסה"כ גרסאות מודרניות לכפרים עתיקים הממוקמים לרגלי הרי געש שתושביהם מסרבים לעזוב למרות הסכנה? אי אפשר הרי לעשות שום דבר, יאמרו רבים, אי אפשר לקחת את העיר ולהעביר אותה למקום אחר. ואכן כך היה מקובל לחשוב עד שהעיר הקטנה בצפון הרחוק של שוודיה הוכיחה ששום אפשרות לא דמיונית מדי מלכדי להביא בחשבון.

סכנה קיומית ומיידית

לפלנד איננה רק ארץ מאגדות וסיפורי ילדים. זהו חבל ארץ ענק המשתרע על חלקים משוודיה, נורבגיה, פינלנד ורוסיה והמהווה בית ליותר משני מיליון בני אדם. זוהי פריפריה אמיתית, אולי אזור הספר האמיתי האחרון באירופה. לא רחוק מהנקודה הגבוהה ביותר בלפלנד, כ 145 ק"מ צפונית לחוג הארקטי, יושבת קירונה בה חיים כמעט עשרים אלף תושבים. למרות שהיא לא עיר חוף והיא לא תוצף במים כתוצאה מהתחממות כדה"א, היא נמצאת בסכנה קיומית ומיידית. פעילות מכרה הברזל הענק הפועל בתחומה גורמת לקרקע להיסדק. הסדקים מתקדמים באיטיות אך בביטחון לעבר בתי המגורים של העיר ובתוך כמה שנים הם מאיימים לבלוע אותם אל בטן האדמה.

"שכונה אחת כבר נהרסה בשנות השבעים", מספרת לינה נסטרום, דוברת מטעם עיריית קירונה, "וגורל דומה מצפה לחלקים אחרים של העיר אם לא ייעשה משהו. תשתיות תת-קרקעיות כבר מתחילות להיפגע ובתוך פחות מעשר שנים יגיע תורה של העיר עצמה". ראשונים להיפגע יהיו מסילת הברזל והכביש שמחבר את קירונה עם העולם החיצון. אח"כ יגיעו הסדקים לאזורי המגורים הקרובים יותר למכרה ולמספר מבני ציבור, ביניהם כאלו שיש להם חשיבות היסטורית. והתהליך לא ייעצר שם. נסטרום, צעירה בת 32 שעברה לקירונה לפני כשנה, מסבירה שבעוד 15 שנה יגיע תורם של מאות נוספות של בתי מגורים, בתי-ספר, תחנת כיבוי האש ואפילו של המשרד שלה בבניין העירייה שמהחלון שלו נשקף המכרה והכביש המוביל אליו. "בעשור שאחרי", היא ממשיכה, "יצטרפו לרשימה גם האצטדיון והכנסייה העתיקה". מכיוון שהעיר איננה יכולה להתקיים כלכלית ללא המכרה, לתושבי קירונה ברור שכדי להציל את ביתם מחורבן יש צורך להעתיק ממקומם אלפי אנשים ומאות מבנים.

לא לחינם ברור לתושבי העיר כי אין ברירה וצריך לבלוע את הגלולה המרה. קירונה חייבת את כל קיומה לגוש הענק המכיל עפרות ברזל בריכוז גבוה הנמצא מתחתיה. לפני שהתחילה כריית הברזל האזור היה כמעט ריק מאדם. מדבר מושלג וקפוא, ללא מבנים, כבישים ותשתיות. ב-1900 כשהמצאות טכנולוגיות, התפתחויות פוליטיות וסלילת מסילת ברזל הפכו את כריית הברזל באזור לרווחית, אנשי חברת הכרייה LKAB ייסדו את העיר כדי שתשרת את עובדי המכרה שהם הקימו ואת העסקים הנלווים אליו. העיר תוכננה בקפדנות כניסיון להקים חברה תעשייתית, מודרנית, כמעט אוטופית. שיקולים אקלימיים וחברתיים נלקחו בחשבון והעיר גדלה והתפתחה ככל שכמויות גדולות יותר של ברזל התגלו והופקו מתחתיה. כך נוצרה תלות כמעט מוחלטת בין העיר למכרה.

למרות השינויים שעברו על האזור במאה השנים האחרונות ולמרות שקירונה פיתחה גם תעשיות נוספות ומקורות פרנסה חדשים, התלות במכרה נמשכת עד היום. כ-30% מכוח העבודה של קירונה מועסק במכרה והדבר ניכר אפילו מבחינה פיזית. אפשר לראות את המכרה כמעט מכל נקודה בעיר. "כשהתחילו הדיונים על עתידה של העיר", מספרת לינה נסטרום, "העלינו גם את האפשרות שהעיר לא תועבר. קראנו לאפשרות זו – אלטרנטיבה אפס. משמעותה של אלטרנטיבה זאת הייתה שהכרייה תיפסק, שחברת LKAB בקירונה תיסגר ו 1,800 אנשים יאבדו את מקום עבודתם באופן מידי. התושבים, שהיו חלק מלא מתהליך קבלת ההחלטות באמצעות מערכת ענפה של אסיפות פתוחות לקהל, הודעות לציבור ופרסומים בעיתונות המקומית, החליטו להעביר את העיר. זהו תהליך שקוף ודמוקרטי ולמרות השינויים בגישות לגבי פרטי ההעברה ובעיות שבוודאי יהיו בעתיד יש כמעט קונסנזוס מלא על עצם העברת העיר".

להעביר עיר שלמה

קירונה היא עיר לבנה במשך רוב ימי השנה, השלג מכסה אותה מאוקטובר עד למאי והטמפ' בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס עשר מעלות ביום ולמינוס עשרים בלילה. כתוצאה ממיקומה הצפוני, במשך כחודש בחורף השמש לא עולה כלל. מיקומה של קירונה על ההר והשתקפות השמש באטמוספרה מקילים קצת את ההתמודדות עם האקלים הקיצוני כמו גם העובדה שבמשך חודש וחצי בקיץ השמש לא שוקעת בכלל. זוהי התקופה בה אפשר ליהנות מהנוף הפראי של האזור. יש בסביבתה של קירונה אלפי אגמים, ושפע של נהרות והרים נישאים ומרשימים, ביניהם קבנקייסה (Kebnekaise), ההר הגבוה ביותר בשוודיה. בתקופות מסוימות אפשר לראות מקירונה גם את זוהר הקוטב, תופעה אופטית ייחודית בה מוארים שמי הלילה באור צבעוני ומרהיב. תושבי קירונה אוהבים את הנוף הפראי שלה ואת שפע אפשרויות הספורט, הנופש והקיט שהאזור מכיל. מגלשי סקי, טרקטורונים, אופנועי שלג ואפילו מזחלות לכלבים הם ציוד נפוץ בעיר. הודות לפעילות המכרה ולעסקים שהתפתחו סביבו הם נהנים כבר שנים לא מעטות מצמיחה כלכלית ורמת חיים גבוה.

אך ככל שמתקרבים הסדקים מכיוון המכרה אל השכונות הסמוכות אליו, מתגברת גם הדאגה. "מבחינתנו, תחושת הביטחון של התושבים היא החשובה ביותר", אומרת לינה נסטרום, "יש בתהליך קשיים רבים. אנשים קשורים לבית שלהם ולשכונה שלהם ויש להם קשר חזק לסביבה גיאוגרפית ותרבותית. לכן התהליך הוא הדרגתי כל כך ואנחנו מעדיפים לומר שאנחנו לא "מעבירים את העיר", אלא עושים בה טרנספורמציה". ארכיטקט העיר קירונה ואחד האחראים על פרויקט הטרנספורמציה, תומס נילונד, מספר שהתחום החברתי הוא אתגר גדול יותר מהתחום הטכני. "חלק מהדירות הישנות יהרסו וחדשות ייבנו תחתיהן", הוא אומר, "לא יהיה פשוט למשל לשכנע אנשים שיעברו בניגוד לרצונם לבתים חדשים שבהם הם יצטרכו לשלם שכירות גבוהה יותר. יהיה גם קשה לשכנע בעלי חנויות, מסעדות ובתי קפה לקחת סיכון כלכלי ולעבור למרכז עירוני חדש כאשר הישן עדיין לא ננטש. צריך להוסיף לזה גם את הרצון שהעיר החדשה תהיה קומפקטית יותר, ידידותית יותר לסביבה ושהיא תמשיך לשאת את האופי הייחודי של ואת החזון המקורי שלה".

נילונד מספר גם על בעיות רבות שאינן פתורות ועל החלטות רבות שטרם התקבלו. למרות שהתכנונים כבר החלו, קיימים עדיין חילוקי דעות לגבי המיקום המדויק של המרכז העירוני החדש. לדבריו, תושבי קירונה משלמים את מחיר הקטנת האופציות העומדות לרשותם בגלל אינטרסים שונים המעורבים בבחירת האתר. חברת LKAB, שחייבת ע"פ החוק השוודי לשאת בעלות הטרנספורמציה, היא הבעלים של החברה שתבנה חלק מהבניינים החדשים ורק כדי לסבך את המצב היא גם בבעלות מלאה של המדינה שאמורה לטפל, דרך הרשויות המוסמכות לכך, בתשתיות כמו כבישים מסילות ברזל והקצאות קרקע. לכל אחת מרשויות אלו כמו גם לאלו המטפלות בחשמל, בביוב ובאספקת המים יש אינטרסים שונים ובעיות ייחודיות משלה. מיותר כמעט לציין שמכיוון שהתהליך ייקח שנים רבות, בחירות מקומיות וארציות ישנו מדי פעם את המדיניות ואת בעלי התפקידים המטפלים בעניין.

ובכל זאת, בשוודיה כמו בשוודיה, התהליך, למרות איטיותו, יצא לדרך והוא מתקדם למרות הקשיים. שתי תחנות הפצת חשמל חדשות ומשודרגת הוקמו ושישים ק"מ של קווי חשמל הונחו במחצית מהזמן שבד"כ נדרש לפרויקט מסוג זה. במקביל החלה גם עבודה על העברת מסילת הברזל החיונית לעיר ולמכרה, כמו גם עבודה על תוכניות נוספות בתחום התשתיות. בתי המגורים ניצבים עדיין על תילם ולא ברור אילו מהם יהרסו ואילו יועברו כמות שהם לאתר חדש. תומס נילונד, ארכיטקט העיר, הוא בן 42, יליד העיר שעזב וחזר אליה לפני ארבע שנים והוא תומך בהעברת בתים בשלמותם ככל שזה ניתן. "במקרים רבים ניתן להעביר אזורי מגורים בשלמותם", הוא אומר, "מבני מגורים רבים פשוט יועלו  על טריילרים ומשאיות גדולות יובילו אותם על גבי כבישים שיותאמו במיוחד לכך (הסרת תמרורים, רמזורים וכו')". מבנים אחרים, לעומת זאת מציבים אתגר גדול יותר. הכנסייה העתיקה של קירונה, מבנה עץ יפהפה בן מאה שנה שנחשב לאחד הבניינים היפים בשוודיה, הוא גדול מדי להעברה על גבי טריילר. נילונד מסביר את האופציות להעברתו: "אפשרות אחת היא לפרק אותו לכמה חתיכות, להעביר אותן ולהרכיב מחדש באתר היעד. אפשרות אחרת, שנשמעת עתידנית למדי ועדיין לא נבחנה במלואה, היא להרים את המבנה באמצעות ספינות אוויר (צפלין) ולהעביר אותו בטיסה".

לא לכל המבנים בקירונה יש פתרון טרנספורמציה מלא. בניין העירייה, למשל, הוא מרכז תרבותי, פוליטי וציבורי חשוב. מגדל השעון שלו והעיצוב הפנימי המיוחד שלו הפכו לסמלי העיר והעברתו מהווה אתגר מיוחד. מדובר במבנה של 50 מ' על 50 מ', הכולל משרדים, אולמות גדולים, יצירות אומנות, מרתף ויציקות בטון. כאן, העברה מלאה תדרוש, לדברי נילונד ונסטרום, בניית כביש מחוזק ברוחב 60 מ' והשקעה עצומה של כסף. אפשרויות אחרות הנשקלות היא בניית חיקוי מדויק באתר החדש או העברה של חלק מהבניין בלבד (מגדל השעון, יצירות האומנות וכו'). בכל מקרה, מובאים בחשבון שיקולים חוקיים (חוקי שימור אתרים למיניהם), רגשות התושבים ושיקולים פונקציונאליים וכלכליים. "להעביר ווילה מהסוג הנפוץ כאן יעלה בסביבות מיליון כת"ש (כ 90,200 אירו, מדובר במבנה מגורים המאפיין את העיר ושאינו כולל מרתף, ד.ס)", אומר נילונד, "לבנות אותה מחדש יעלה פי שש או שבע כך שהמעבר הוא גם נוח יותר לתושבים וגם משתלם כלכלית".

רווחים גדולים והשקעות ענק

הירידה אל מעבה האדמה במכרה של קירונה היא חשוכה ואיטית. היא כוללת קילומטרים רבים של כבישים תת-קרקעיים רחבים המובילים משאיות, עובדים ואפילו תיירים אל עולם שלם היורד קרוב לקילומטר מתחת לפני השטח. מדובר באחד המכרות המודרניים בעולם המבסס את קיומו על גוש עופרות הברזל שככל הידוע לנו הוא הגדול בעולם. למרות שמכרות גדולים בהרבה קיימים בדרום אמריקה ובאוסטרליה, המכרה בקירונה שורד כי הוא מספק מוצר איכותי במיוחד. הגוש עליו הוא יושב הוא בעל ריכוז גבוה של מגנטיט (Magnetite), המינרל המגנטי ביותר בעולם. המגנטיות היא זו הגורמת לתהליך ההפקה של המוצר הסופי של המכרה, כדוריות ברזל קטנות המשמשות להפקת פלדה, להיות זול יותר וידידותי יותר לסביבה מאשר הפקת מוצר מקביל מחומרים אחרים. LKAB מפיקה ברזל ומינרלים תעשייתיים ממכרים בכל רחבי צפון שוודיה. היא מעסיקה כ 3,800 עובדים ברחבי העולם ומוצריה מובלים ברכבות אל נמלים בים הבלטי ובים הנורבגי בצפון האוקיינוס האטלנטי. משם הם מובלים ליצרני הפלדה, בעיקר באירופה אך גם בצפון אפריקה, במזה"ת ובדרום-מזרח אסיה. למרות שהיא החלה את דרכה כחברה פרטית, במימון של הון אנגלי ובהובלתם של דמויות כמו הגיאולוג והכימאי הילמאר לונדבוהם, שהיה למעשה מייסדה של העיר קירונה, היא נמצאת כיום בבעלות ממשלתית מלאה.

סיור במנהרות הרחבות מתחת לאדמה ובמתקנים התעשייתיים שמעליה חושף את המורכבות של כריית הברזל ואת האתגרים שלה. "אורכו של גוש הברזל שקיומה הכלכלי של קירונה תלוי בו הוא כארבעה ק"מ", מספר אנדרס לינדברג, דובר מטעם LKAB, כשהוא מטייל במוזיאון תת-קרקעי, חבוש כובע פלסטיק צהוב. בין מקדחי ענק, קרונות הובלה אוטומטיים וטרקטורי העמסה אימתניים הוא מסביר: "אנחנו לא יודעים בדיוק כמה עמוק הוא מגיע אבל רוחבו של הגוש הוא כמה עשרות מטרים והוא מונח בצורה אלכסונית כך שאנחנו יודעים שהוא מעמיק אל מתחת לעיר קירונה". המשך הכרייה תגרום להמשך התהליך שכבר החל. הכרייה המתבצעת באמצעות קידוח, פיצוצים תת-קרקעיים, העמסת החומר לקרונות ומהם למעליות העולות למפעל העיבוד שעל פני השטח. החלל הנוצר במזמן הוצאת הברזל מתמלא בסלעים, הקרקע שוקעת ובהדרגה נוצרים סדקים על פני השטח. לינדברג שחי בעיר ושמשפחתו נמצאת בה שנים רבות, מודע להשלכות העניין. "אנחנו ב LKAB יודעים שהמשך הכרייה יהרוס את העיר במיקומה הנוכחי. אנחנו מעדיפים להעביר כמה שיותר ממנה לגמרי מחוץ לתחום השפעת פעילות הכרייה. למרות שרבים מהתושבים מעדיפים לא להתרחק מדי אנחנו חוששים ממצב שחלקים מהעיר יעברו פעם אחת עכשיו ופעם שנייה בעוד כמה עשרות שנים". לינדברג מספר שלמרות שבאופן טבעי יש חילוקי דעות בין הרשויות השונות העוסקות בתוכניות הטרנספורמציה, יש צורך במאמץ משותף. לדבריו, LKAB היא בעל המאה והמדינה והרשות המוניציפאלית מחזיקות את הכוח הפוליטי באמצעות חקיקה, אישורים והיתרים. "בסופו של דבר המפעל תלוי בעיר ממש כפי שהעיר תלויה במפעל", הוא אומר, "למרות החיכוכים והאינטרסים השונים, ברור לכולם שצריך לעבור את זה ביחד".

בתור בעל המאה מצבה של LKAB הוא מצוין. 2008 הייתה השנה הטובה ביותר בתולדותיה. הרווח התפעולי שלה עמד על יותר מעשרה מיליארד כת"ש (כמעט מיליארד אירו) והיא מצליחה להעביר דיבידנדים יפים למדינה אבל גם להשקיע השקעות ענק בפיתוח ללא צורך בהלוואות כמעט. הרבע האחרון של השנה, עם זאת, בישר רעות. המפעל אמנם מייצר ברווחים גדולים אך עם המשבר הכלכלי העולמי רבים מהקליינטים נפגעו דבר שמאלץ את החברה לעשות הפסקות בייצור. בכל זאת, ייתכן שהתמונה הרחבה אופטימית יותר. המהפכה התעשייתית שעוברת על הודו ועל סין מביאה לעלייה מתמדת בביקוש ובמחירי הפלדה וחברות הכרייה ועיבוד הפלדה נהנות מימים טובים של צמיחה ופיתוח. ב LKAB בטוחים שהכרייה תמשיך להיות רווחית ומתכננים אפילו העמקה נוספת של המכרה בעלות של 12.5 מיליארד כת"ש (יותר מ 1,100,000,000 אירו).

למרות המיקום הנידח שלה, המשבר הכלכלי הנוכחי הוא לא הפעם הראשונה ש LKAB נקלעה לסערה כלכלית או פוליטית עולמית. ראשית קיומה היה תלוי בבניית מסילת ברזל אל החוף הנורבגי, מסילה שהנורבגים התנגדו אליה מחשש שהרוסים ישתמשו בה למטרות התקפיות. המסילה נבנתה לבסוף הודות להסכם לבנות גשר שאומנם לא היה נחוץ תחבורתית אך אפשר את חסימת הדרך ע"י פיצוצו בעת הצורך. בשנות הארבעים, בזמן מלה"ע השנייה, תעשיית הנשק הגרמנית הייתה זקוקה לברזל רב. הבריטים והגרמנים נאבקו בין השאר גם על המחצבים של צפון אירופה ושוודיה יכולה הייתה להישאר ניטראלית במלחמה ולא להיכבש ע"י הגרמנים מכיוון שהיא המשיכה לספק ברזל למכונת המלחמה הגרמנית ומכיוון שהיא הסכימה לתת לכוחות גרמניים לעבור בתוכה בדרך לנורבגיה ולפינלנד הכבושות.

ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד

למרות העבר האפל וההווה המטריד יש הרואים בתהליך שקירונה עוברת היום סיכוי גדול. "מתחילתה קירונה הייתה ניסיון חברתי", אומר ד"ר אולוף שרנסטרום מהמחלקה לגיאוגרפיה חברתית-כלכלית באוניברסיטת אומאו, "כשהיא הוקמה מתכנניה ניסו להתמודד עם מזג האוויר הארקטי ולתכנן עיר נטולת שכונות עוני ועתירת שירותים טובים לאזרח, בתי-ספר טובים ותחבורה טובה. זה יהיה אתגר משמעותי לתרגם את האידיאלים החברתיים האלו למציאות בקירונה של היום. יהיה מעניין גם לראות איך שיטות חדשות וטכנולוגיות חדשות וידידותיות יותר לסביבה יפותחו בקירונה. קירונה החדשה היא ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד".

נכון שקירונה קטנה בהרבה ממרכזי האוכלוסין הענקיים שעומדים להיפגע כתוצאה מהתחממות כדה"א והבעיה שבפניה היא ניצבת היא בסדרי גודל אחרים. ובכל זאת, ייתכן שיש הרבה מה ללמוד מההתמודדות שלה עם האסון המתקרב. "לנו אין אף אחד לחקות", אומרת לינה נסטרום מעיריית קירונה, "אנחנו הראשונים שעושים את זה ויש כאן בהחלט תחושה של חלוציות". נסטרום נפגשת עם אקדמאים, עיתונאים ויזמים מכל רחבי העולם שמתעניינים בטרנספורמציה של קירונה והיא בטוחה שהפרויקט יכול להיות מקרה בוחן חשוב לישובים ברחבי העולם שיצטרכו בעתיד, מסיבות שונות, להעתיק את מקומם.

ייתכן שסיפורה של קירונה יכול לעניין גם מעצבי מדיניות בישראל שיצטרכו להתמודד בעתיד עם פינוי התנחלויות בגדה מתוך לקחי ההתנתקות בעזה. גם אם רק מחצית מתושביה של קירונה יושפעו מהמעבר, מדובר עדיין ביותר מכל תושבי גוש-קטיף גם יחד. ההתנתקות שעלתה ע"פ הערכות  כתשעה מיליארד שקלים (כולל פיצויים, הוצאות מערכת הביטחון, דיור זמני ועוד) הייתה יקרה בהרבה מצפי העלות של הטרנספורמציה של קירונה והיא השאירה אחריה טראומה גדולה ואדמה חרוכה מבחינות רבות. נכון, העתקת יישובים לא תפתור התנגדויות אידיאולוגיות ופוליטיות אך במידה והיא תהיה אפשרית מבחינה טכנית, ייתכן שהיא תהיה זולה יותר וטראומטית פחות. היא תאפשר לקהילות להמשיך להתקיים והיא תמנע מחזות קשים כמו הריסת בתי כנסת והוצאות עתק על הרס מיותר של בתים שהושקע בהם עמל של שנים רבות. כך או כך, במרחביה הפתוחים של לפלנד משנים מקום כדי לשנות מזל ומקווים לטוב.

* הכתבה התפרסמה באפריל 2009

כאשר מחירי השכירות בארץ ובעולם עולים בהתמדה ורבים טוענים שזוהי תוצאה בלתי נמנעת של כוחות השוק, שוק הדיור והנדל"ן בשוודיה מראה שאפשר גם אחרת. למרות שגם בסטוקהולם לא זול לשכור דירה, השיטה השוודית מנסה לא לאבד את התושבים הצעירים לטובת הפריפריה ולא להפוך כל מרכז אורבאני, תרבותי ומסחרי למשכנם של עשירים בלבד.

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס* http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000272078

לליליאן ופר רוזן, זוג צעיר מסטוקהולם, לא היה קל למצוא דירה. כמו עמיתיהם התל-אביביים, הם נדרשו לחפש זמן רב את הדירה הנכונה, לקבל החלטות קשות ולהשקיע חלק גדול מכספם בדמי שכירות. כמו תל-אביב, גם סטוקהולם היא מרכז כלכלי, תרבותי וחברתי מבוקש ומצאי הדירות בה נמוך בהרבה מהמבקשים לחיות בה. ובכל זאת, למרות הקשיים, מצבם של בני הזוג רוזן טוב בהרבה ממצבם של שוכרי הדירות בגוש-דן. מהרגע שהם מצאו את דירתם הנוכחית לפני כחמש שנים והחלו להשכיר אותה בחוזה שכירות מוגן וארוך טווח, שכר הדירה שלהם עלה בפחות מארבעה אחוז, רמת הדיור שלהם היא מהגבוהות בעולם ותחזוקת הדירה שלהם מטופלת ע"י גורמים מקצועיים ללא תשלום או צורך במאמץ מצידם.

גם בפרטים הקטנים של חיי היומיום מצבם טוב בהרבה מזה של עמיתיהם הישראלים. הבניין שלהם, ששייך לחברת הדיור הציבורי סבנסקה בוסטדר, כולל חדר מכבסה לשימוש משותף של כל הדיירים, חדר פעילות עם מטבחון בו יכולים השכנים לקיים מסיבות ואירועים וחדר לאחסון ציוד בעליית הגג. החברה מטפלת בתחזוקת הדירות והבניין עצמו שאיננו אוסף דירות מקריות אלא יחידה מאורגנת הפועלת בשיתוף פעולה ואחריות הדדית. תרבות דיור שכזאת נפוצה בבנייני המגורים בעיר. תחומים רבים כמו הטיפול בגינות המטופחות, מחזור זבל ושימור אנרגיה מטופלים ע"י הדיירים כקולקטיב. יש בלוקים שמחזיקים גם מקומות חנייה מסודרים. "קניית דירה היא עניין יקר מאוד ובגלל שיטת השכירות הקיימת כאן אין לנו צורך בזה", אומרת ליליאן, "אחד מיתרונות השכירות היא שכל בעיה בדירה או בבניין נפתרת בשיחת טלפון. יתרון שני הוא שאפשר להחזיק חוזה שכירות ללא הגבלת זמן אבל גם להחליף חוזים ודירות עם אחרים כך שיש גמישות מספקת לעבור דירה כשצריך ולהתאים את מצב הדיור למצב המשפחתי".

כדי להבין כיצד סטוקהולם משמרת מחירי שכירות סבירים למרות מרכזיותה, יש להבין את שוק השכירות השוודי. בשוודיה חיים כתשעה מיליון תושבים. כשליש מהם חיים בשכירות. רובם המוחלט של השוכרים הם בעלי חוזה מוגן וארוך טווח המכונה "חוזה יד ראשונה" והם חיים בבניינים רבי דירות. ע"פ נתוני איגוד האינטרסים של שוכרי הדירות, מתוך כ 1,600,000 דירות להשכרה בשוודיה כ 860,000 נמצאות בבעלות חברות הדיור הציבורי המוניציפאליות ומושכרות ללא כוונת רווח. 51% מתוך חצי מיליון חברי האגודה חיים בדיור ציבורי,  49% חיים בבניינים בבעלות פרטית. אך גם בבניינים שבבעלות פרטית גובה שכר הדירה אינו נקבע ע"י כוחות השוק, במקום זאת הוא כפוף למו"מ בין אגודות דיירים לארגוני הדיור הציבורי.

בניגוד לשכירות הישראלית שהיא קצרת טווח וכפופה לאינטרסים של בעלי נכסים, דייר בעל חוזה יד ראשונה בשוודיה מקבל זכות לגור בדירה ספציפית לאורך זמן ארוך ככל שהוא רוצה בתנאי שהוא עומד בכללים. לעיתים יש תנאים מוקדמים לקבלת חוזה יד ראשונה כמו גובה הכנסה או הוכחה על תשלום מיסים אך הדרך להשגת חוזה שכזה פתוחה בפני כל תושב שבדי (אם כי באזורים בעלי ביקוש גבוה נאלצים הזכאים להמתין בתור במשך כמה שנים). התשלום מתבצע כל חודש וגובהו הוא פונקציה של מו"מ ולא בהכרח של ביקוש והיצע. "שוק הדירות להשכרה בשוודיה דומה לשוק העבודה", מסביר הנס לינד, פרופסור לכלכלת נדל"ן במכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם, "גובה השכירות נקבע ע"י מו"מ קולקטיבי בין אגודות הדיירים לחברות הדיור הציבורי המקומיות. לאחר מכן תוצאותיו מורחבות ומוכלות גם על שוק הדירות הפרטיות".

גורם נוסף לכך ששוק השכירות בשוודיה שונה באופן מהותי מזה הישראלי הוא שוק מכירת הדירות. הרגולציה על דמי השכירות ורמות המיסוי הגבוהות גורמות לכך שקוני הדירות הם בד"כ אלו המתכוונים לגור בהן ולא סוחרי נדל"ן. ברוב המקרים הקונים הופכים לבעלי מנייה בקואופרטיב אליו שייך הבניין או מספר בניינים סמוכים. המניה מקנה למחזיק בה זכות מגורים בדירה ואפשרות מכירה. למרות שבאופן מעשי, הדירה שייכת לדייר (כולל זכות הורשה), הבעלות דומה יותר לזכות שימוש ואין בשוודיה באופן עקרוני בעלות מלאה וישירה על דירות בתוך בניינים רבי דירות. שוודים רבים משלמים סכום מסוים עם רכישת המניה וממשיכים לשלם דמי חברות ושירותים מדי חודש. גם הם, כמו שוכרי הדירות, מאוגדים בארגונים ארציים, מקומיים ואזוריים.

חלק גדול משוכרי הדירות חברים באגודת הדיירים המרכזית, ארגון שנוסד בשנות השלושים ומייצג את האינטרסים של הדיירים. הוא מורכב מאלפי אגודות מקומיות המאוגדות לרמה מחוזית וארצית ומטרותיו כוללות את שיפור תנאי המגורים של החברים, הגנה על זכויות הדיירים, מו"מ על שכ"ד והשפעה על קבלת החלטות בתחום הדיור. האגודה עוסקת, בין השאר, בעידוד בנייה של דירות להשכרה כדי לאפשר לצעירים שלא עומד לרשותם סכום כסף גדול לחיות בעיר, זאת מפני שיש חוסר גדול בדירות פנויות. האגודה מדגישה את זכותו של כל אדם לדיור איכותי, בטוח, במחיר הוגן ואת החשיבות החברתית בכך שצעירים יוכלו לחיות במקומות בהם הם עובדים ולומדים. המחירים בעיר הגדולה עדיין גבוהים אך יש לזכור שרמת המשכורות בשוודיה גבוהה משמעותית מזאת הישראלית ושמדינת הרווחה השוודית מספקת שירותי רווחה, חינוך (כולל חינוך אוניברסיטאי), בריאות (כולל מגורים לגיל הזהב) בחינם או כמעט בחינם.

בתנאים מסוימים מותרת בשוודיה שכירות הדומה יותר לשכירות מהזן הישראלי, כלומר השכרה לדיירי משנה לטווח זמן מוגבל. זוהי מה שמכונה כאן "שכירות יד שנייה" והיא מוגבלת לתנאים שקובעים הקואופרטיבים, חברות הדיור הציבורי ובעלי הבתים. סוג שכירות זה אינו נפוץ, הוא בד"כ מפוקח ע"י וועדי בתים והוא כולל חוזה המפרט את תקופת השכירות ואת מחויבויות המשכיר, השוכר ודייר המשנה.

שוק השכירות בשוודיה הוא תוצר של מודל חברתי-כלכלי המנסה לשלב סולידאריות וצדק חברתי בכלכלה מודרנית. במשך 80 השנים האחרונות השוק החופשי והמתקדם נבנה כאן במקביל להצבת מטרות כמעט אוטופיות. שיעורי ההתאגדות המקצועית הם בסביבות 80%, רוב ההון מוחזק בידיים ציבוריות, מדיניות הרווחה היא רחבה ואוניברסאלית, רמת השוויוניות היא מהגבוהות בעולם וכך גם רמת המיסוי. ממשלות שוודיה השונות התייחסו לתחום הדיור כחלק מסוגיית הרווחה וכגורם המשפיע על שיווניות, צדק חברתי ואינטגרציה. שוק הדיור השוודי אינו זירה פתוחה לעסקים. מטרתו היא בפשטות לספק את זכותו הבסיסית של כל אדם לדיור הולם.

למצב עניינים זה יש היסטוריה ארוכה. בשנות הארבעים והחמישים הממשלה המרכזית והשלטון המקומי הקימו חברות דיור ציבורי, שיפצו בניינים ועסקו במתן הלוואות וברגולציה של שכ"ד. באמצע שנות השישים החל "פרויקט המיליון", פרויקט ממשלתי שנועד להקים מיליון יחידות דיור מודרניות בעשר שנים תוך כדי הריסת בניינים ישנים וסיפוק דיור בסטנדרט גבוה ובמחיר נמוך לכל מי שזקוק לו (שוודיה הייתה אז מדינה בת פחות משמונה מיליון תושבים). בשנות השמונים יזמה הממשלה עוד שיפוץ רחב של בלוקים ישנים.

פרופסור לינד מהמכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם מסביר שהרגולציה על שכר הדירה החל בשוודיה אחרי מלה"ע השנייה ולמרות שהחוקים השתנו מאז, השיטה השוודית גורמת לגובה שכר הדירה באזורים אטרקטיביים להיות נמוך משווי השוק שלו. הדברים אמורים במיוחד במרכז סטוקהולם. "בסטוקהולם המחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק מכיוון שכמו בשאר חלקי המדינה, חברות הדיור הציבורי הן שחקן מרכזי בשוק. לדייר בשוק הפרטי יש זכות לברר את סבירות גובה שכר הדירה שלו בבית-משפט ובית-המשפט משווה את המחיר למחירים המשולמים בדיור הציבורי שמופקדות עליו חברות הפועלות ללא כוונת רווח". שיטה זאת משמרת מחירים סבירים במקומות שהשוק היה גורם להם לעלות משמעותית.

גם תומכיה המובהקים של השיטה השוודית יודעים שהיא איננה מושלמת. זמן ההמתנה הארוך לדיור במרכזי הערים הגדולות, ובמיוחד בסטוקהולם, מתסכל צעירים רבים שנאלצים לעזוב את בית הוריהם בגיל מאוחר מאוד. זמן ההמתנה הוא בין חמש לשתים עשרה שנים בממוצע, בהתאם לאזור המגורים בעיר. התסכול מחוסר הנגישות לדיור מהווה דלק לשוק שחור של חוזי שכירות ולפעילות לא חוקית בתחום הנדל"ן. לא רק צעירים מתוסכלים מבקרים את השיטה. גם באיחוד האירופי ובארגוני שיתוף פעולה כלכליים אירופים מאוד לא מרוצים ממצב שוק הדיור בשוודיה. אלו טוענים שקביעת שכר הדירה והשפעת חברות הדיור הציבורי גורמות לכך שהשוכרים מוכנים לשלם יותר מהמחירים הנגבים בשוק. הרגולציה על שכר הדירה גורמת לטענתם להתארכות התורים, לקניית נכסים ע"י קונים שבנסיבות אחרות היו משכירים, לקניית חוזי השכרה בשוק השחור ולבנייה לא מספקת של דירות להשכרה.

מבקרי השיטה קיבלו זריקת עידוד מההתפתחויות הפוליטיות בשוודיה מאז 2006, אז התרחש מהפך פוליטי שהעלה קואליציית מרכז-ימין לשלטון ושם קץ לשתים עשרה שנות שלטון רצופות של הסוציאל-דמוקרטים. הקואליציה השמרנית מכהנת כעת בקדנציה שנייה ברציפות. כבר בתחילת כהונתה היא החלה לערוך שינויים במודל הכלכלי-חברתי השוודי המסורתי. קיצוץ בדמי האבטלה, תחילת מהלכים להפרטת חברות ציבוריות והוזלת עלויות העסקת עובדים היו הצעדים הראשונים. רפורמות בשוק הדיור החלו כבר ורפורמות נוספות עדיין עומדות על הפרק. הרפורמות כוללות את שינוי המס על הנדל"ן, קידום מהלכים להעברת נכסים משוק השכירות בדיור הציבורי למכירה במגזר הפרטי ומהלכים להסרת ההגבלות על קביעת שכ"הד. אך שינויים מרחיקי לכת עדיין רחוקים. פרופסור לינד אומר: "ככל הנראה תהיה בעתיד התאמה איטית והדרגתית של מחירי השכירות לערך השוק באזורים שהפער גדול אבל אפילו המפלגה השמרנית השלטת כבר לא תומכת בהתאמה מלאה ומיידית של המחירים". שינוי כזה אמנם כבר התרחש בעיר הנמל הדרומית מלמה אך הצלחתו שנויה במחלוקת והביקורת עליו מרובה.

כך שבשלב זה יכולה סטוקהולם לשמר את מעמדה ככרך גדול ואטרקטיבי וכבירתה הלא רשמית של סקנדינביה בלי שמחירי השכירות בה ירקיעו שחקים. אנשי השוק החופשי של האיחוד האירופי, כרישי הנדל"ן ונציגי האלפיון העליון מחכים אמנם בסבלנות לרפורמות דרמטיות אך בני הזוג רוזן ושכמותם ממשיכים ליהנות מרמת מגורים גבוהה במרכז העיר בלי להיות מיליונרים. "אני גרה בסטוקהולם מאז שאני ילדה", אומרת ליליאן, "אני אוהבת את העיר ואת הקצב שלה ומאמינה שלכל אחד מגיעה הזכות לבחור לחיות כאן, לא רק לעשירים. חלק מהקסם של העיר הוא בזה שיש בה אוכלוסיה מגוונת משכבות סוציו-אקונומיות שונות, בני גילאים שונים ומתרבויות שונות ואני יכולה רק לקוות שזה לעולם לא ישתנה".

* הראיונות והכתבה המקורית מנוב' 2007.

יום אחד בשנת 1836 פרסם איש הרוח הדני, ניקולאי פרדריק סברין גרונטביג, מנשר בן 83 עמודים. היו אלו ימים סוערים מבחינה פוליטית, צבאית ולאומית בדנמרק אבל המסמך היה דווקא בנושא חינוך. חינוך למבוגרים. במסמך העלה גרונטביג רעיון מהפכני. הוא טען שאפשר באמצעות חינוך מסוג חדש לגשר על הפערים החברתיים שהחלישו וניוונו את האומה. בימים כאלו, הוא כתב, ניתן לגבש את החברה בדנמרק, לחדש את זהותה ולחזק את רוחה באמצעות לימוד משותף במין מוסדות השכלה עממיים. בחזונו של גרונטביג הופיעו מוסדות קהילתיים, נטולי היררכיה אשר שמו דגש על דיאלוג בין מורים לתלמידים במקום על ציונים, עונשים ומבחנים. התלמידים יוכלו להתגורר במוסדות אלו, לא רק ללמוד בהם. שמחת החיים והחופש יחליפו את השינון והפיקוח, וחינוך לחיים יחליף את הניכור האקדמי.

גרונטביג הוא אגדה בדנמרק. כמנהיג דתי, פוליטיקאי, חוקר ומשורר הוא היה ממעצבי הלאומיות והתרבות הדנית המודרנית. "יומו היה הגדול בכל ימי הצפון" נאמר עליו. אחת מהסיבות לכך היא שרעיונותיו לא נשארו בגדר תיאוריה, הם יצאו מן הכוח אל הפועל. ואכן, בשביעי בנובמבר 1844 פתח את שעריו בית-החינוך העממי למבוגרים הראשון. 18 איכרים שהתכנסו בחווה חקלאית ברודינג (Rødding) היו התלמידים הראשונים. כמה שנים אחר כך, היה השליש האחרון של המאה התשע-עשרה לתור הזהב של בתי-החינוך העממיים. כמו בחזונו של גרונטביג, לא היו בהם ציונים ומבחנים, ההשתתפות הייתה וולונטרית והתלמידים חיו בהם לתקופות משתנות תוך שהם יוצרים חיי קהילה שהיו קשורים גם לקהילה המארחת של בית-החינוך.

אך בתי-החינוך לא תרמו רק לתלמידיהם, הייתה להם חשיבות לאומית. דרך לימודי שירה, היסטוריה ופילוסופיה הם חיברו בין חלקי האוכלוסייה השונים והעניקו לתלמידים את היכולת להיות אנשים חופשיים ושותפים מלאים בחברה שהפכה לימים לדמוקרטית ופתוחה יותר. הם גם היו אחד הכוחות המניעים מאחורי הקמת מדינת הרווחה הדנית המודרנית. בשנות השישים של המאה התשע-עשרה התחיל הרעיון להתפשט ועשרות בתי-חינוך עממיים הוקמו בכל רחבי סקנדינביה. המעניין הוא שהם נמצאים שם עד היום ומספרם רק הולך וגדל. כיום ישנם 79 מהם בדנמרק, 77 בנורבגיה, 90 בפינלנד ו 150 בשוודיה.

אילבה וורלינדר, לדוגמא, למדה בבית-החינוך וויאבק (Viebäck) שבמחוז סמולנד (Småland) שבשוודיה. היא שהתה שם כשנה ולמדה אומנות. "הגעתי לבית-החינוך העממי בגיל עשרים", היא מספרת, "בחרתי בו מכמה סיבות – ראשית, לימדו שם את המקצועות שרציתי להמשיך ללמוד בעתיד – אומנות וצילום. שנית, אמא שלי למדה בבית-חינוך עממי והתחנכתי לאור הערכים שעמדו בבסיסו ובעיקר חיפשתי את המפגש והשיח החברתי. רציתי לעזוב את הבית אבל בכל זאת לחיות בסביבה בטוחה, בקהילה'".

היום, עשר שנים אחרי, עובדת אילבה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים בשוודיה. זהו ארגון-גג המפקח על עמידת בתי-החינוך העממיים השונים, שפועלים באופן עצמאי, בקריטריונים ובמטרות שהחוק השוודי מציב. זהו גם הארגון האחראי על חלוקת התקציב הממשלתי לבתי-החינוך השונים. אילבה מספרת על כמעט 30,000 תלמידים שלומדים היום בקורסים הארוכים של בתי-החינוך, כמחציתם אף מתגוררים בהם. אליהם נוספים כ-60,000 תלמידים המשתתפים בקורסים הקצרים ומאות אלפים המשתתפים מדי שנה בתוכניות תרבותיות שונות (בשוודיה יש כתשעה מיליון תושבים).

בתי-החינוך העממיים הגיעו לשוודיה ב-1868. כיום הם מפוזרים בכל רחבי המדינה. כשני שליש מהם מופעלים ע"י תנועות רעיוניות ופוליטיות שונות (כנסיות, מפלגות, ארגוני סיוע, תנועות חברתיות וכו') וכשליש שייכים לרשויות מוניציפאליות. כולן נתמכות ומפוקחות ע"י המדינה שגם מקציבה להם ולאגודות לימוד בלתי-פורמאליות נוספות תקציב שנתי העומד על יותר משלוש ורבע מיליארד קרונות שוודיות (יותר ממיליארד ושבע מאות מיליון ₪). לתקציב זה נוספת תמיכה של הרשויות המקומיות. בבסיס כל בתי-החינוך עומד הרעיון של חינוך אזרחי כללי וההשקפה שדמוקרטיה עובדת טוב יותר כאשר האזרחים הם אקטיביים, משכילים ומעורבים. לשיטתם, דווקא הקניית ערכים שונים ודיאלוג בין תנועות שונות ופלחים שונים באוכלוסייה מחזקים את החברה ואת השיח הדמוקרטי שלה.

שני סוגי קורסים מתקיימים בבתי-החינוך. הסוג הראשון הוא קורס כללי במקצועות מתמטיקה, אנגלית, שוודית, אזרחות, מבוא למדעי הטבע והיסטוריה. זהו קורס המקביל לנלמד בבתי-ספר תיכוניים ולומדים בו בעיקר תלמידים שלא השלימו תיכון או כאלה המעוניינים לשפר את הישגיהם. זהו קורס תלת-שנתי שניתן גם ללמוד חלק ממנו. כמעט מחצית מתלמידי הקורסים הארוכים בבתי-החינוך לומדים בקורסים הכלליים. למרות שהתכנים מבוססים על אלו של מערכת החינוך הפורמאלית על מנת לזכות בהכרה של האוניברסיטאות, למנהלי ולמורי בתי-החינוך יש את הזכות להתאים אותם לאופי של בית-החינוך ולערכים העומדים בבסיסו. "הקורס הכללי הוא תנאי לקיום הרוח האמיתית של בתי החינוך", אומרת אילבה, "חיזוק הדמוקרטיה בחברה השוודית, שיפור אמיתי בחיי המשתתפים, פתיחת אפשרויות חדשות להשתלבות חברתית וצמצום פערים חברתיים".

שאר הקורסים שמקיימים בתי-החינוך הם מגוונים מאוד והם משרתים מטרה נוספת – קידום התרבות והרחבת אופקים. אורכם הוא בד"כ שנת לימודים אחת אם כי קיימים גם קורסים קצרים הרבה יותר. המקצועות הם רבים, ניתן למצוא מקצועות טכנולוגיים ומדעיים, מקצועות אומנותיים ופוליטיים, שפות ותרבויות, ספורט, עיתונאות, הוראה, סיעוד ועוד. כך הופכים בתי-החינוך לבית, לא רק למבוגרים שנשרו בעבר מלימודי התיכון, אלא גם לכאלו שרוצים לקחת פסק זמן מחיי העבודה וללמוד איך לכתוב רומן או לעשות יוגה, ללמוד סינית או לדון בסוגיות פוליטיות, לנגן קלרינט או ללמוד כימיה.

לעיתים נוספות מטרות ממוקדות וקורסים חדשים נולדים. לאחרונה נוספו למשל קורסים לקידום שיווין בין המינים, קורס להחזרת מובטלים שלא השלימו תיכון אל מעגל ההשכלה הגבוהה וקורסים להקניית כישורי מחשב לאוכלוסיה המתקשה בתחום. חשוב לציין שהתלמידים אינם משלמים שכר לימוד. הם נדרשים לשלם רק על המחייה בבתי-החינוך והוצאות נלוות אך הם זכאים למענק והלוואת לימודים בתנאים מצוינים מהממשלה.

אילבה וורלינדר מספרת על סטודנטים שהיא פגשה במסגרת תפקידה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים. לינדה בת ה-35, לדוגמא, למדה רק שנתיים בתיכון והייתה צריכה להשלים בגרות כדי להמשיך ללמוד ולהיות אחות. "האווירה בבית-החינוך חופשית יותר מבתי-ספר אחרים", מספרת לינדה, "אבל התלמידים לוקחים יותר אחריות". תלמידה נוספת, קרולין בת ה-38, משלימה את לימודי התיכון אחרי 11 שנה שהיא הייתה עקרת בית. "אסור לפחד להתחיל ללמוד כמבוגרים", היא אומרת, "יש כאן אפשרות להעיז לנסות, האווירה נהדרת ובית-החינוך הוא בדיוק מה שכל אחד ואחת עושים ממנו. הכל באחריותנו".

ויש עוד – אוסקר, בן ה-29, הגיע לבית-החינוך עם פציעה מוחית אחרי תאונת דרכים קשה. בבית-החינוך הוא מצא תכנית שעזרה לו להשתקם וגם מסגרת חברתית תומכת. אלין בת ה-19 לומדת עיתונאות ותקשורת בכיתה של 21 תלמידים בגילאי 18 עד 40. היא מתארת את בית-החינוך כבית אמיתי וכמשפחה שנייה. יוספין בת ה-23, לומדת אסתטיקה ומספרת: "לא הגעתי לכאן במטרה להפוך למשהו ספציפי. זוהי שנה שבא אני בוחנת מה אני רוצה לעשות". היא מתארת את בית-החינוך כמקום שמעניק לה ביטחון עצמי, תמיכה וחברה טובה.

כמו בחזונו של גרונטביג, גם בתי-החינוך בשוודיה אינם תומכים במערכת של ציונים ותעודות. בקורסי ההעשרה אין ציונים כלל ובקורס הכללי ניתן אמנם ציון כדי שהוא יהיה מוכר במערכת ההשכלה הגבוה אך הציון הוא אחד מארבע דרגות (לא מספר או אחוז) והוא ניתן לקורס בכללותו, לא לכל מקצוע בנפרד. המורים מתכנסים לישיבה על מנת לדון בכל תלמיד ומחליטים על ציון המשקף את הישגיו של התלמיד בכל התחומים הלוקח בחשבון את מאמציו, את תרומתו החברתית ואת ההתקדמות היחסית שלו כמכלול. למורים יש עצמאות בבחירת חומרי הלימוד, הדגשים החינוכיים ואופני הלמידה. שיטות ההוראה נוטות להיות דיאלוגיות ולשלב למידה והתנסות.

ויש מימד חשוב נוסף – החברותא. בתי-החינוך העממיים אינם רק אמצעי להשגת ידיעות, השכלה או מקצוע. הם יוצרים תחושה של בית ומספקים, מעבר לצרכים האינטלקטואליים האישיים, גם צרכים חברתיים באמצעות קבוצות לימוד שהן גם יחידות חברתיות. "בבית-החינוך שלמדתי בו", מספרת אילבה וורלינדר, "היינו אחראים על כל מה שקשור לאחזקת הבית המשותף וגם לפעילות התרבותית. ארגנו תערוכות, יזמנו הרצאות, הקמנו להקות, אכלנו יחד שלוש ארוחות ביום ופגשנו חברים חדשים. עם חלקם אני בקשר עד היום. למקצועות הלימוד שלנו נוספו שיחות שבועיות בנושאים ערכיים והשקפת עולם וגם מפגשים יומיים של כל תלמידי בית-החינוך סביב הרצאה רעיונית, דיון פוליטי, הקראת שירה וכו'".

מפגש עם המעורבים בחינוך העממי למבוגרים בשוודיה מבהיר כי מדובר בשילוב של אידיאל ושל כלי חברתי-פוליטי רב עוצמה. הוא משלב הקניית ערכים, תרבות והשכלה עם משימות לאומיות כמו קליטת הגירה, מלחמה באבטלה והקניית כישורים להשתתפות חברתית פעילה. וזהו כוחו  – שילוב של רוח וחומר, של פרגמאטיות ושאיפה לתיקון עולם.

אנחנו רגילים לדבר על חינוך בהקשר של ילדים. הכל צריך להתחיל מוקדם, הכל קשור בילדות. פוליטיקאים מדקלמים סיסמאות על חשיבות החינוך ורצים להמציא רפורמות חדשות לחינוך היסודי והתיכוני. המכללות והאוניברסיטאות מוכפפות כבר ממילא לקודים של עולם המבוגרים, הן תכליתיות והיררכיות, תחרותיות ומקובעות. הכל מדיד והכל מתוגמל או מוענש. הדיאלוג, המשחק, חופש היצירה והמחשבה החופשית נדחקים למחוזות אחרים. הם הרי לא עניין למבוגרים.

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות", כתב אמנם בובר, אבל למשפט האופטימי הזה יש גם סיפא – "וזו (האנושות) מאבדת וחוזרת ומאבדת אותו". וזה לא מפתיע שהלחץ הערכי, הפיזי והנורמטיבי של עולם המבוגרים מצליח לעקר את הכוח המהפכני של הנעורים. בתי-החינוך העממים בסקנדינביה מאתגרים את המציאות הזו. החברה יכולה רק להרוויח, כך הם מוכיחים, ממבוגרים שמרחיבים את אופקיהם, בונים מערכות יחסים ומפתחים כישורים שלא לצורך תכליתי. וזה מצליח. שוודיה, צריך להזכיר, היא לא איזו מדינת עולם שלישי. מדובר באחת המדינות המודרניות והמתקדמות בעולם מבחינה כלכלית, טכנולוגית וחברתית. בניגוד לדעה הקדומה המחברת אוטומטית את השוק החופשי ואת החינוך הפורמאלי ההישגי עם הצלחה ומודרניות, המדינות הנורדיות מוכיחות שדווקא שילוב של ערכים הומאניסטיים, מערכת רווחה ממשלתית ענקית ויחס פחות פורמאלי ותכליתי לתחומים כמו עבודה, חינוך ובריאות מביא לקדמה אמיתית.

ואולי דברים אלו חשובים במיוחד לחברה הנמצאת במשבר. ייתכן שהמפתח לפתרון בעיות חברתיות ופוליטיות רבות נמצא דווקא בחינוך המבוגרים, ביכולת ליצור אמירה ומעשה משמעותיים ועמוקים שיוסיפו לחיים מימד נוסף למלחמת הקיום היומיומית. ב 1856 השתתף גרונטביג, הוגה רעיון בתי-החינוך העממיים, בפתיחה חגיגית של בית-חינוך מצפון לקופנהגן (Marielyst) שנקרא על שמו. בטקס הוא אמר את הדברים הבאים: "ראיתי את החיים, את חיי האנוש האמיתיים כפי שהם מתרחשים בעולם הזה, והבנתי מיד שעל מנת לזכות בנאורות, לחיות חיים שימושיים ומאושרים, בני אדם אינם זקוקים לספרים. הם זקוקים ללב מבין ותומך, להגיון בריא, לאוזן קשבת, לדיבור מתחשב ולכוח החיות של שיחה עם אנשים נאורים באמת. אנשים שיוכלו לעורר את סקרנותם ולהראות להם כיצד נראים החיים כאשר מוטל עליהם האור". וגרונטביג צדק. איזה תפקיד חשוב יותר יכול להיות לחינוך מאשר סילוק החושך והטלת אור?