תגית: שוודיה

השורה התחתונה היא: ניצחון דחוק לסוציאל-דמוקרטים. ראש הממשלה, פרדריק ריינפלדט, הודיע על התפטרותו עוד לפני סיום ספירת הקולות וקואליציית המרכז-ימין שבראשותו איבדה את השלטון כאשר כל ארבעת המפלגות המרכיבות אותה איבדו קולות.

מהפך גם בשלטון המוניציפלי בסטוקהולם הבירה – קואליציית מרכז-שמאל תחליף בשלטון את קואליציית המרכז – ימין. זוהי עובדה משמעותית מכיוון שלשלטון המקומי בשוודיה יש כוח והשפעה רבים.

אבל… סטפן לופבן, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ייצטרך לעבוד קשה כדי ליצור קואליצייה שככל הנראה תהיה חלשה פרלמנטרית ותכלול מפלגות שהוא היה מעדיף שלא יהיו שם. ייתכן מאוד שזהו תחילתו של עידן של חוסר יציבות פוליטית בשוודיה, זו תתבטא כבר עם הדיונים על תקציב המדינה בעוד חודשים ספורים.

תוצאה משמעותית נוספת: אחת המפלגות המרתקות, החשובות והייחודיות של המערכת הפוליטית השוודית, מפלגת היוזמה הפמיניסטית (FI) , שוב לא עברה את אחוז החסימה. היא קיבלה 3.1% (אחוז החסימה הוא 4%). מצד אחד אין ספק שהיא לקחה קולות מגוש השמאל ובמיוחד ממפלגת השמאל (V). מצד שני, היא הכניסה פרספקטיבה חשובה ומהפכנית לדיון הציבורי בשוודיה ואולי אפילו באירופה. וחשוב לא פחות, היא הגדילה את התמיכה בה, בעיקר בקרב הבוחרים הצעירים, והיא זכתה להישגים לא מעטים במערכת המוניציפלית (כולל, ככל הנראה, חברות בקואליציה השלטת בסטוקהולם).

וכמובן, אחת התוצאות הדרמטיות היא עלייה גדולה בתמיכה במפלגת הימין הקיצוני פופוליסטי "השוודים הדמוקרטים" (SD). לצערי הרב יש ישראלים רבים המביעים סימפטיה למפלגה הזו המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה של שוודיה ולמהגרים עצמם. אבל אסור לשכוח שזוהי מפלגה בעלת סממנים פאשיסטים וגזעניים ששורשיה נטועים עמוק בתנועות ניאו-נאציות. למרות הדאגה הגדולה בשוודיה מ-12.9 אחוזי התמיכה במפלגה הזו מעניין לציין שבשוודיה, בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, יש הסכמה בין כל שאר המפלגות, ימין ושמאל כאחד, שלא משתפים פעולה עם SD, שמבודדים אותם ושלא נותנים להם אפשרות להפוך ללשון מאזניים. הימין המסורתי כבר מוכיח שהוא עומד בזה. אם הוא היה משתף איתם פעולה הוא היה זוכה בבחירות (לגוש הימין ול-SD ביחד יש  52.2%, זהו רוב פרלמנטרי שהימין המתון בוחר לא להשתמש בו).

שורה תחתונה – אמנם מהפך בשוודיה אבל בפתח עומדים ימים לא פשוטים של מו"מ פוליטי מסובך להרכבת קואליציה ואולי גם שינוי במבנה הגושים הפוליטיים שהתקבעו בשוודיה בעשרות השנים האחרונות. שינוי זה עלול לגרום לחוסר יציבות פוליטית ולבעיות משילות.

ביום ראשון תידרש שוודיה להחליט אם לתת למודל החברתי הייחודי שלה הזדמנות חדשה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2431757

מבחינת הנתונים היבשים הבחירות המתקיימות בשוודיה ביום ראשון (14.9) לא אמורות לעניין אף אחד מחוץ לגבולותיה. אחרי הכל מדובר במדינה בת פחות מעשרה מיליון תושבים הממוקמת בפריפריה של צפון אירופה ושאין לה השפעה בינלאומית משמעותית במיוחד. ובכל זאת, הדרמה הפוליטית המתרחשת בשוודיה בשבועות האחרונים מסוקרת במדינות רבות מכיוון שהיא מעמידה על הפרק את גורלו של המודל החברתי-כלכלי השוודי המהווה מודל לחיקוי והשראה בכל העולם.

כבר שנים רבות שמדינת-הרווחה השוודית מעוררת עניין במדינות רבות המוצאות בה דוגמא לייתכנותו של מודל ייחודי: מצד אחד כלכלה מודרנית, תחרותית ויעילה וחברה דמוקרטית וחופשית ומצד שני פערים חברתיים מצומצמים, מערכת רווחה אוניברסלית, עבודה מאורגנת ובעלות ממשלתית על תשתיות ומשאבים לאומיים. פוליטיקאים מברלין ומלונדון כמו גם מפגינים מוול-סטריט ועד שדרות רוטשילד הניפו בעבר את הדגל השוודי כשביקשו להוכיח שחברה שוויונית וצודקת איננה סותרת בהכרח חברת שפע, תחרותיות ויוזמה פרטית.

האמת, עם זאת, קצת יותר מסובכת. המודל השוודי שינה את פניו עם השנים. הוא החל את דרכו בשנות השלושים של המאה הקודמת כאשר תנועת העבודה השוודית וויתרה על אסטרטגיה מהפכנית וחתרה להסכמה רחבה בקרב הציבור. באמצעות מדיניות רפורמיסטית והגשמת רעיונות קיינסיאניים היא הגיעה לשלטון, בחרה במדיניות תקציבית מרחיבה והשקעה מאסיבית במשק וחתרה לתעסוקה מלאה. הסכמה בין קבוצות אינטרסים שונות, מעסיקים ועובדים למשל, הביאה לבניית מה שכונה מודל "הבית של העם" (Folkhämmet), מדינה שיש בה מגזר ציבורי גדול הממומן ע"י מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והמספק מערכות חינוך ובריאות לכלל האוכלוסייה, דיור ציבורי בהיקף רחב, שכר גבוהה ותנאי עבודה טובים הנקבעים ע"י הסכמים קיבוציים רחבים ונדיבים.

מאז השתנו דברים רבים מאוד במודל השוודי. בשנות התשעים, למשל, קיצצה הממשלה את הוצאותיה ובמקביל ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. אלו היו שנות משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית אך גם כאשר הסוציאל-דמוקרטים חזרו לשלטון ל-12 שנים רצופות (1994-2006) הם שינו את פניו של המודל השוודי בהשראת השמאל האירופי החדש  של "הדרך השלישית" והרפורמות הליברליות.

אך שמונה השנים האחרונות היו אחרות. בפעם הראשונה מאז היווצרות המודל השוודי שלטה במדינה במשך שתי קדנציות רצופות ממשלת מרכז-ימין ששמה לעצמה למטרה לפרק את המודל המסורתי. "ממשלותיהן של רה"מ פרדריק ריינפלדט ושר האוצר אנדרס בורג הורידו מיסים, החלישו את העבודה המאורגנת והפריטו חלקים גדולים ממערכות החינוך, הבריאות והרווחה", אומר דניאל סוהנן פעיל סוציאל-דמוקרטי שכתב שלושה ספרים על הנושא, "כמו הסוציאל-דמוקרטים בשנות השלושים, הם בחרו בטרמינולוגיה רכה ולא מהפכנית, בנו קואליציה פוליטית אפקטיבית וחתרו להסכמה ציבורית רחבה אך תוצאות המדיניות שלהם ברורה – הפערים החברתיים צומחים, מערכות הרווחה מופרטות ומובילות לסגרגציה, האבטלה עולה והביטחון התעסוקתי נפגע משמעותית".

יש אמנם במערכת הבחירות נושאים נוספים שעומדים על הפרק כמו אנרגיה, ביטחון ואיכות הסביבה אך הם שוליים יחסית. השאלות המרכזיות קשורות לשוק העבודה ולמערכת הרווחה (חינוך, בריאות, דיור וכו'). למעשה, השאלה שעל הפרק היא האם תימשך המהפכה של שמונה השנים האחרונות ושוודיה תהפוך עם הזמן למדינה מערבית טיפוסית המעדיפה את ההון על פני העבודה ואת חופש הבחירה והיוזמה הפרטית במערכות הרווחה על פני נגישות שווה למערכות ממלכתיות. החלופה היא שינוי כיוון וחזרה, חלקית לפחות, למודל שהביא את שוודיה להיות מה שכינה הגארדיאן ב-2005 החברה המוצלחת ביותר שהעולם אי-פעם ידע.

הסקרים האחרונים מצביעים על ניצחון לסוציאל-דמוקרטים אך הפער מצטמצם ככל שהבחירות מתקרבות והמאבק מקצין ונהיה צמוד יותר. ארבעת מפלגות המרכז-ימין, למרות הפיגור בסקרים, נהנות מכמה יתרונות. ראשית, לעומת מפלגות השמאל, הן מציגות חזית מאוחדת בדמות הקואליציה שהן הקימו לפני כעשור ושלא מתגלים בה בקיעים משמעותיים. שנית, לעומת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהיו לה ארבעה יושבי-ראש בעשר השנים האחרונות, הנהגתה של מפלגת השלטון, מפלגת "המתונים", היא יציבה ופופולארית מאוד – פרדריק ריינפלדט עומד בראשה מאז 2003 והוא זוכה גם היום, לאחר שתי כהונות כראש-ממשלה, לפופולאריות רבה.

לקואליציית המרכז-ימין יש יתרון נוסף בדמות יכולות התעמולה שלה. בשבועות שלפני הבחירות היא פתחה בקמפיין שלילי ואפקטיבי נגד מפלגות האופוזיציה ומצד שני מתמקדים האסטרטגים הפוליטיים שלה בנושאים כמו קבלת פליטים בשוודיה ומתחמקים מנושאים כמו מצבה של מערכת החינוך. הנושא הראשון הוא נושא רגיש שאמור לגרום להצבעה בעבור מנהיגות יציבה, שמרנית ובעלת ניסיון בינ"ל. הנושא השני חושף את כישלונותיה של הממשלה הנוכחית שהביאה את מערכת החינוך למשבר חמור שהתבטא לאחרונה בירידה דרמטית בתוצאות תלמידי שוודיה במבחני פיזה הבינלאומיים.

מן הצד השני עומדת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות סטפן לופבן, שהגיע לראשותה בראשית 2012 מתפקידו כראש האיגוד המקצועי של עובדי המתכת. לופבן הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה ללא כל ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי אך תקוותיהם הפוליטיות של הסוציאל-דמוקרטים ואנשי האיגודים המקצועיים תלויות בו. לאחר שורה של יושבי-ראש שלא הביאו להצלחה אלקטורלית הם מקווים שלופבן יזכה לתמיכה רחבה עם מסרים של התחדשות, אחדות וסולידריות.

"במערכת הבחירות הזו מתמקדת הממשלה במה שנוח לה – יציבות שלטונית, "אחריות תקציבית" וצמיחה", אומר יאן אולסון, פרופ' למדע המדינה מאונ' אורברו, "האופוזיציה, לעומת זאת, מתמקדת בנושאים שהממשלה מתחמקת מהם – רמת האבטלה, בעיקר בקרב צעירים, מערכות הרווחה ונזקי ההפרטות". פרופ' אולסון טוען שהימין תופס כעת את מקומה המסורתי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. "מפלגת "המתונים" ממצבת את עצמה כמפלגת שלטון הנושאת בעול הנהגת המדינה ומספקת יציבות בעת משבר. זו אסטרטגיה מסוכנת מפני שייתכן שהבוחרים יחפשו דווקא שינוי וכיוון חדש".

כיוון חדש מוצע לא רק ע"י הסוציאל-דמוקרטים. מול הקואליציה השמרנית ניצבות מספר מפלגות נוספות מן השמאל – "מפלגת השמאל" (המפלגה הקומוניסטית לשעבר), מפלגת "הירוקים" וגם "היוזמה הפמיניסטית", מפלגה חדשנית בעלת מנהיגה כריזמטית שמנסה לעבור את אחוז החסימה בפעם הראשונה בתולדותיה. בניגוד למפלגות המרכז-ימין, מפלגות השמאל אינן מציגות חזית מאוחדת ואינן מבטיחות לבוחריהן שיתוף פעולה ביום שאחרי הבחירות.

אך מפלגה נוספת, מפלגת "הדמוקרטים השוודים", מאיימת לסבך את תוצאות הבחירות ולהקשות עוד יותר על הקמת ממשלה. זוהי מפלגת ימין פופוליסטי ושמרני המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה השוודית. המפלגה עברה את אחוז החסימה בפעם הראשונה בבחירות שעברו ויש הצופים שהיא תזכה בכ-10% מהקולות. הגושים המסורתיים מסרבים לשתף איתה פעולה בגלל עמדותיה הקיצוניות, התבטאויות גזעניות של פעיליה ועברה הניאו-נאצי, כך שייתכן שהמפלגה תהווה לשון מאזניים פרלמנטרית בארבע השנים הבאות. "בשוודיה יש מסורת של גושים פוליטיים ברורים, של פשרות ופרגמטיות", אומר פרופ' אולסון, "אבל התחזקות הדמוקרטים השוודיים תגרום לבעיה ביצירת רוב פרלמנטרי".

כך, כאשר מפלגת השלטון משתמשת במהגרים כדי להציג את עצמה כ"מבוגר האחראי" והימין הקיצוני מאחד את תומכיו סביב פחד מהשפעת המהגרים, הפך נושא ההגירה לנושא מרכזי במערכה. אך המודל השוודי מוכיח שזהו לא נושא נפרד. למרות הניסיון לנתק את המהגרים מהשיח הפוליטי-רציונאלי הרגיל ולחבר אותם לשיח על תרבות וזהות, גורל המהגרים תלוי בסוגיות הליבה שבבסיס הבחירות כמו שוק העבודה ומערכות החינוך, הבריאות והדיור. אלו יקבעו את גורל מודל קליטת ההגירה השוודי ממש כפי שהן ייקבעו את גורלו של המודל השוודי כולו.

התחזקות הימין הקיצוני בשוודיה בשבועות האחרונים דורשת אופן חשיבה חדש וקואליציות חדשות במאבק בימין הקיצוני בסקנדינביה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2273117

יום שני שעבר (10.3) לא היה בוקר רגיל בעבור תלמידי ותלמידות בתיה"ס וואזה-ריאל וסייברגימנסיאט בסטוקהולם. בהגיעם לבית-הספר אחרי חופשת סוף השבוע הם גילו שמישהו ריסס על קירותיו צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות. אלו בתי-ספר שלומדים בהם תלמידים יהודיים רבים, חלקם במסגרת תכנית לימודים הכוללת לימודי יהדות ועברית, ובעבורם הייתה זו מכה קשה. מדובר בבני-נוער שאינם רגילים לתקריות שכאלה והם והוריהם מצאו את עצמם מככבים בהמשך היום במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים. התקרית דווחה גם בתקשורת הישראלית ועוררה לא מעט תגובות.
יש, עם זאת, כמה עובדות המהוות רקע לתקרית שהתקשורת הישראלית לא כללה בדיווחיה. באותו סוף שבוע שבו רוססו הכתובות נדקרו מספר צעירים בעיר מאלמו לאחר אירוע לציון יום האישה הבינ"ל. החשודים במעשה הם תומכי מפלגה ניאו-נאצית בשם מפלגת השוודים (Svenskarnas Parti). מספר שבועות מוקדם יותר הותקפו מפגיני שמאל באלימות קשה בידי אנשי ימין קיצוני בפרבר בדרום סטוקהולם ובינואר רוססו צלבי-קרס על דלתות המסגד המרכזי של העיר. אלו רק חלק מהתקריות האלימות שאירעו לאחרונה בשוודיה ושמעורבים בהם גורמי ימין קיצוני.
למעשה, ככל שזה נוגע למדינות סקנדינביה, בניגוד למה שמקובל לחשוב בעולם שאחרי 9/11, אלימות פוליטית היא בעיקר נחלת הימין הקיצוני, לא פרי ידם של גורמים איסלמיסטיים או מיעוטים אתניים. האחראים לאלימות הם דווקא ילידי המקום, גברים צעירים ברובם, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית ובני התרבות הדומיננטית. דוגמאות לא חסרות, החל מהטרוריסט הנורווגי, אנדרס ברייויק, שרצח 77 חפים מפשע ביולי 2011, דרך האלימות המתפרצת מדי פעם של תומכי המפלגות המכונות פופוליסטיות דוגמת מפלגת הדמוקרטים השוודים (Sverige Demokraterna) ועד לפרובוקציות, האלימות והוונדליזם של תנועות עליונות הגזע הלבן למיניהן.
זה לא מפתיע שהתקשורת הישראלית לא מדווחת על אירועים אלו. אין סיבה מיוחדת שהיא תעסוק בתקריות אלימות בשוודיה הרחוקה וזה טבעי שפגיעה ביהודים מעניינת את הציבור בישראל יותר מריסוס צלבי-קרס על מסגדים או תקיפת מפגיני שמאל מקומיים. עם זאת, העדר ההקשר עלול להוביל למסקנות מוטעות.
כך לדוגמא יש נטייה לראות קשר בין האנטישמיות בסקנדינביה לבין העלייה במספר המוסלמים באירופה. זוהי גישה הרואה באירועים אלו מעין מלחמת-תרבות בין היהדות והנצרות לאיסלאם, מלחמה הקשורה לאירועים במזה"ת ולמתח גלובלי בין המערב הדמוקרטי לכוחות פונדמנטליסטיים המאיימים עליו. אך כאשר מדובר בתקריות האנטישמיות בסקנדינביה גישה זו מוטעית, היא מבנה-על דמיוני המולבש באופן מלאכותי על בסיס חומרי אחר לגמרי.
בשוודיה מתקיים בשנים האחרונות מאבק פוליטי על המודל החברתי-כלכלי של המדינה. מצד אחד ניצב המחנה הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי התומך בין השאר במערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסליות המבוססות על שירות ציבורי גדול ומיסים גבוהים ופרוגרסיביים. גישה זו כרוכה, מסיבות כלכליות וערכיות כאחד, בקליטת הגירה מאסיבית בין אם מדובר בהגירה בעלת אופי כלכלי או בהגירה בעלת רקע הומניטרי ומחויבות בינלאומית לסיוע למבקשי מקלט.
בצד השני ניצבים התומכים בהפרטת חלקים ממערכות הרווחה, בהורדת מיסים, בצמצום השירות הציבורי ובהעברת תחומים שונים של המדיניות הכלכלית לכוחות השוק (כלומר לגורמים פרטיים ואינטרסנטיים). גישה זו מובילה להרחבת הפערים החברתיים ולפגיעה בתחומים הכרחיים לטיפול אפקטיבי בהגירה כמו הכשרה מקצועית ומערכות בריאות וחינוך המספקות שירותים איכותיים ושווים לכל. תוצאות השינויים במערכות אלו עלולות להתסיס את קהילות המהגרים ולהוביל לסכנות הידועות של קיפוח, אפליה והזנחה – מהומות אלימות והתכנסות לקודים התרבותיים השמרניים ביותר.
אך זוהי לא מלחמת-תרבות, זהו מאבק פוליטי. מדינת-הרווחה המודרנית, זו הפועלת במציאות של אירופה מאוחדת וכוחות גלובליים רבי-עוצמה, חייבת להיות רב-תרבותית אך בשוודיה יש רבים המתנגדים לצורת חיים זו. השמרנים שבהם מדברים בשפה כלכלית (יעילות, הורדת מיסים והפרטות) ומפרקים בהדרגה את מדינת-הרווחה בעוד הקיצוניים שבהם יוצאים עם אלות לרחובות ומכניסים לדיון הציבורי דימוי של מהגרים כטפילים, גנבים ואנסים החיים בגטאות ועושים המוני ילדים. אלו כמובן שקרים גסים ומחקרים הראו שמהגרים באירופה נוטים דווקא לקבל על עצמם חלק גדול מהתרבות המערבית, אך הימין הקיצוני לא מתעניין בעובדות. הוא מפגין שרירים ועושה פרובוקציות שאינן התרחשויות ספונטניות ועממיות אלא אירועים מתוכננים מתוך אינטרס פוליטי. הגל הנוכחי, למשל, הוא תוצאה של שנת הבחירות בשוודיה והתפתחויות בינלאומיות כמו האירועים באוקראינה.
פעם היו אלו היהודים שסימלו את הסיטרא אחרא של הימין הקיצוני באירופה. היום היהודים לא בראש הרשימה השחורה אך צלבי-הקרס בסטוקהולם מראים שהם עדיין שם למרות הכל. יחד איתם ברשימה ניתן למצוא קבוצות הנמצאות שם עוד מימי נירנברג: הקומוניסטים, ההומוסקסואלים ובני-הרומה, כמו גם קבוצות חדשות: המוסלמים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה ומזרח-אירופה.
וכך, מול האלות, הסכינים ומכלי הריסוס מתהוות שתי דרכים. אלו שתי האפשרויות של הילדים הלומדים עברית בסטוקהולם, של הנשים המנסות לשלב את המסורת המוסלמית עם קריירה ולימודים אקדמאים, של בני-הרומה המחפשים את דרכם באירופה המודרנית ושל פליטי הרעב ורצח-העם שהגיעו לחוף המבטחים הסקנדינבי.
הם יכולים להמשיך את המסורת הנפסדת המסיתה את חלכאי כל העולם אחד כנגד השני, להקצין את דתם, להתנחם בכוחה של זהות מתנגחת המופנית כנגד האחר והמתבטאת, בסופו של דבר, באלימות ובדיכוי. זוהי דרכן של הקואליציות הישנות – וותיקים נגד חדשים, שחורים נגד לבנים, מוסלמים נגד יהודים. כך לדוגמא יכולים היהודים לתמוך במפלגות אנטי-מוסלמיות והמוסלמים יכולים לפנות לזרמים הדתיים המסיתים נגד יהודים ומאיימים לפגוע בהם. אם יבחרו באפשרות זו הם רק יחזקו את כוחם של רודפיהם ויעוררו את השד הפשיסטי והאנטישמי המהווה עדיין זרם עומק עוצמתי בחברה ובתרבות האירופית.
אך יש אפשרות שניה. המיעוטים בשוודיה יכולים לשלב ידיים. הם יכולים להילחם יחד בגורמים המתנכלים להם ולהפוך את צאצאי פליטי המחנות והגטאות של לפני שבעים שנה לשותפיהם של נרדפי העריצים המודרניים בסוריה, אפגניסטאן ואיראן. יחד עם תומכי מדינת-הרווחה הפותחת את שעריה למבקשי מקלט מכל העולם ומציעה להם תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, הם יכולים להיות קואליציה רבת עצמה מול הפחדנים הגברתניים, גלוחי הראש ומרססי צלבי-הקרס. אולי יחד יוכלו הם, לשם שינוי, לגבות מביריוני הכיכרות של אירופה תג-מחיר.

החוק השוודי המהפכני המפליל את לקוחות הזנות במקום את הנשים העוסקות בזנות מעורר השראה ומחלוקת כבר שנים רבות במדינות רבות בעולם. כעת, כאשר גרסה ישראלית של החוק נמצאת בהליכי חקיקה בכנסת, מעניין לבדוק את השפעתו ולערוך מקצה שיפורים.

התפרסם בהארץ, ספטמבר 2013: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2126503

במסגרת סדרת כתבות שעסקה בסרט "סוחרי הנשמות" כתבה ורד לי מאמר חשוב ומעניין על החוק השוודי להפללת לקוחות הזנות (http://blogs.haaretz.co.il/veredlee/233/). חוק זה, הראשון מסוגו בעולם, נכנס לתוקף ב-1999והוא מפליל את לקוחות הזנות אך לא את הנשים העוסקות בזנות. הוא קובע כי דינו של לקוח שנתפס הוא מאסר של שנה או קנס בשווי חמישים ימי עבודה. זהו נושא חשוב מכיוון שחוק דומה נמצא בהליכי חקיקה גם בישראל ומבט מעמיק על השפעתו של החוק השוודי יכול לתרום רבות לדיון הציבורי סביב מאמצי החקיקה הישראלים.

ראשית, כדאי לעיין בסיבות לחקיקתו של החוק השוודי. החוק לא נחקק מכיוון שהזנות היא מטרד ציבורי ולא כתגובה פוריטנית להוללות מינית. מקורו הוא בתפיסה הגורסת שזנות היא תמיד מעשה אלימות כנגד נשים והיא לעולם תהיה כרוכה בניצול ודיכוי הנובע מאי-שוויון מגדרי ודומיננטיות גברית. עמדה ערכית זו, שהצליחה לתפוס שביתה בדיון הציבורי בשוודיה בשנות התשעים, היא העומדת בבסיס החקיקה. יש הטוענים אמנם שגורמים כמו התפרקות הגוש הקומוניסטי והתגברות הסחר הגלובלי בבני-אדם גרמו לשוודים להילחם במהגרים באצטלה פמיניסטית, אך זהו הסבר קלוש שאינו מסתדר עם מדיניות ההגירה הנדיבה של שוודיה הפותחת בד"כ את שעריה בפני מהגרים ופליטים מכל העולם (לאחרונה מסוריה למשל). גם אם היו שיקולים פוליטיים בחקיקת החוק, הוא לא יכול היה לעבור ללא הגישה הפשוטה אך המהפכנית שבבסיסו – המלחמה בזנות צריכה להיות נגד הביקוש לזנות, לא נגד הנשים העוסקות בה.

גם בשוודיה היו וישנם עדיין טוענים כנגד החוק. חלק מהטיעונים הם ישנים וחבוטים למדי. הזנות היא המקצוע העתיק בעולם, טוענים הפטליסטים, היא בטבע האדם ולכן היא תהיה תמיד. טיעון אחר הוא טיעון חופש העיסוק – לאישה יש זכות לבחור את עיסוקה ולמדינה אין זכות להגבילה. אלו טיעונים שהחוק השוודי מתמודד איתם בקלות. הזנות אמנם עתיקה, כפי שמעשי רצח קיימים עוד מימי קיין והבל, אך היא עדיין ביטוי של אלימות ודיכוי ולכן אין סיבה לקבל אותה בחברה מתוקנת. העובדה שהיא נעשית בהסכמה ומוסדרת ע"י השוק הופכת את האלימות לקשה יותר, לא פחות. ברגע ששוכחים את מכבסת המילים ואת הקריקטורות של נערות קולג' המממנות את לימודיהן באמצעות "ליווי" לקוחות, מוצאים את האמת הערומה: החדירה, עמדת הכוח המוחלט של הלקוח, ההשפלה, הבושה, הערום, המחלות והכאבים.

כל אלו הופכים את ההסכמה או הבחירה לעסוק בזנות ללא רלוונטיים. נשים פונות לזנות ממגוון סיבות. לעיתים אלו נסיבות אישיות כמו פגיעה מאלימות מינית או התמכרות לסמים. לעיתים אלו נסיבות חברתיות כמו הגירה, סחר בבני-אדם או עוני. בכל מקרה זוהי בחירה חופשית רק לפי הגדרה אולטרה-ליברלית. וככל שמדובר בזנות יש סיבות להגביל את הבחירה גם אם חופשית. ראשית, הזנות פוגעת בזונה עצמה: תנאי ה"עבודה" והעובדה שההסכמה היא בד"כ מוצא אחרון הופכות את הזנות לסוג של עבדות גם אם הזונה משתכרת בעבור שירותיה. שנית, אי-מניעתה של זנות "רגילה" מעודדת זנות של סחר בבני-אדם (וכאן מדובר לא רק בעבדות אלא באונס ממש).

טיעונים אחרים כנגד החוק השוודי מבוססים על אי-דיוקים וספקולציות. הטענה שהחוק צמצם רק את ממדי "זנות הרחוב" ולא את זו המבוססת על אינטרנט, זירות סמויות ותיירות מין למדינות שכנות, מתבררת כמופרכת במחקרים רבים. למרות שקשה לאמוד את ממדי הזנות מכיוון שמדובר באוכלוסיות נסתרות, מחקרים רציניים מראים שיש פחות זונות בשוודיה כיום מאשר היו לפני החוק, מה גם שירידת הזנות למחתרת מתרחשת בלאו-הכי בכל העולם בגלל הפרסום באינטרנט ורדיפות משטרות ההגירה. מיתוס נוסף בנוגע לחקיקה היא שמיסוד הזנות, במקום הפללתה, משפר את תנאי עבודתן של הנשים ומוציא מהמשוואה את הפשע המאורגן. טענות אלו הוכחו כמוטעות ובמדינות שבהן הזנות חוקית ניתן עדיין למצוא אלימות, פשע מאורגן וסחר בבני-אדם.

עם זאת, יש לא מעט בעיות בחוק השוודי והמחוקק הישראלי יכול ללמוד ממגרעותיו ולערוך מקצה שיפורים.

ראשית, יש לתת את הדעת לתפקיד המשטרה. כבודן וביטחונן של העוסקות בזנות עלול להיפגע כתוצאה מפעילות אכיפה ואיסוף ראיות של שוטרים הרואים בזנות עבירה ללא קרבן. לבעיה זו ישנם פתרונות – ניתן להטיל מגבלות על סוג הראיות במשפטי הלקוחות וניתן להקים יחידה משטרתית העוסקת בתחום זה בלבד ושיש ברשותה משאבים מספיקים לקיום חקירות מורכבות וכלים לטיפול הוגן ומכובד בעוסקות בזנות אשר אינן מבצעות העבירה אלא קורבנותיה.

יישום החוק עלול לפגוע בנשים העוסקות בזנות בצורה נוספת. בעוד שלא נמצאו הוכחות לכך שהפללת הלקוחות מגבירה את האלימות כלפי העוסקות בזנות, היא ללא ספק עלולה לפגוע בפרנסתן ולגרום לחלקן לרדת למחתרת. יש, אם כן, להטות אוזן לנשים אלו כחלק מתהליך החקיקה (גם אם לא מקבלים את כל טענותיהן) ולבנות בעבורן מערכת סיוע משפטית, חברתית וכלכלית. לא ייתכן שנשים העוסקות בזנות היום יהיו אסקופה נדרסת בדרך לעולם ללא זנות של המחר. טוב יהיה גם אם המחוקקים יראו בזנות חלק ממכלול חברתי-כלכלי רחב. אין דבר מופרך יותר מפוליטיקאים העוסקים בחקיקה אגרסיבית נגד זנות כאשר במקביל הם ממשיכים לפרק את מדינת-הרווחה, להרחיב את הפערים החברתיים ולהפריט את שירותי הרווחה, צעדים שהיו מהגורמים המרכזיים להידרדרותן של נשים למעגל הזנות מלכתחילה.

בעיה נוספת שהתגלתה בחוק השוודי היא שככל הנראה השפעתו נמוכה דווקא במקום אליו הוא כיוון  – הלקוחות עצמם. גברים רבים בשוודיה עדיין רואים בצריכת זנות תופעה לגיטימית. מקרים מתוקשרים שבהם פוליטיקאים, שוטרים ושופטים נתפסו כצרכני זנות מעידים שהמסר לא הופנם, שהתודעה לא השתנתה ושהמערכת איננה מרתיעה. אין באלו בכדי לבטל את חשיבותו של החוק אלא בכדי ללמד שיש להקפיד על אכיפה נבונה ועל יצירת מסגרת ענישה ברורה לבתי-המשפט (שבשוודיה מצאו דרכים להקל על לקוחות בניגוד לכוונת המחוקק). חשוב מכך, יש חשיבות מכרעת לקמפיין הסברתי וגם, כפי שמציעות המחוקקות הישראליות, לקיום תהליך חינוכי לעברייני פעם ראשונה כחלופה אפשרית להעמדה לדין.

הזנות היא בעיה חברתית קשה ומסובכת. חקיקה לבדה לעולם לא תוכל לפתור אותה ללא תהליך עומק חינוכי ותרבותי בזירה הציבורית, האישית והמשפחתית. אך חוק ישראלי להפללת לקוחות יוכל להוות צעד ראשון חשוב ולהציב את ישראל בחזית המאבק העולמי בסחר בבני-אדם ובניצול נשים בכלל.

לאחרונה החליטו עובדי מקדונלד'ס בישראל להתאגד על מנת להגן על זכויותיהם ולשפר את מעמדם. במקביל פתחו עובדי מקדונלד'ס בארה"ב בשביתה היסטורית. דומה שרוח בלהות מהלכת על פני מסעדות המזון המהיר על פני הגלובוס וזה איננו מקרי. עובדי רשתות המזון המהיר ברחבי העולם נוטים להיות בתחתית שרשרת המזון של שוק העבודה. הם צעירים יותר, שכרם נמוך יותר ותנאיהם גרועים יותר מאלו של עובדי מגזרים אחרים במשק. כעת, בפני התעוררות המחאה של העובדים הצעירים, יש לבעלי ומנהלי רשתות המזון המהיר בחירה. הם יכולים להילחם בעובדיהם אשר מהווים את מקור עושרם. לחילופין, הם יכולים להציב את עצמם בחזית הכוחות המתקדמים של הכלכלה העולמית, לשפר את תנאיהם ושכרם של עובדיהם ועל הדרך גם לתרום לצמיחה ולשיפור יחסי העבודה במשק. אם הם זקוקוים להשראה, כל שעליהם לעשות הוא להביט צפונה, לשוודיה, מעוז העבודה המאורגנת וההסכמים הקיבוציים. לפחות בינתיים.

התפרסם ב-The Marker, ב-1 בספטמבר 2013 http://www.themarker.com/wallstreet/1.2112026 

מקדונלד'ס היא אמנם רשת המזון המהיר הגדולה בעולם והיא מייצגת בעיני רבים את תעשיית המזון המהיר ואת הגלובליזציה בכלל, אך יש קרבות שאפילו מקדונלד'ס מפסידה. אחד מהם הוא הקרב על המילה מקג'וב. המונח, שנכנס לשימוש בשנות השמונים, מורה על עבודה בשכר נמוך, שאין בה צורך בכישורים מיוחדים ואין בה אפשרויות קידום. כל מי שיפתח מילון וובסטר או אוקספורד יוכל למצוא אותו למרות שהנהלת מקדונלד'ס ניסתה בעבר להפעיל את השפעתה ולמחוק אותו מהמילון. התדמית נדבקה למרות הכל. על רקע ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל, מעניין להתבונן במדינה אחת בה הדברים עובדים קצת אחרת.
תייר מזדמן הנכנס לסניף מקדונלד'ס בסטוקהולם לא יבחין במבט ראשון בהבדלים רבים בינו לבין מקביליו בשאר מדינות העולם. התפריט דומה, העיצוב דומה והביג-מק הוא אותו הביג-מק. יש, עם זאת, הבדל גדול כשמדובר באנשי הצוות. עובדי מקדונלד'ס בשוודיה משתכרים שכר סביר והם נהנים מתנאי עבודה לא רעים ומזכויות סוציאליות רבות. וחשוב מכך, למרות גילם הצעיר ומעמדם הנמוך יחסית בשוק העבודה, יש להם הסכם עבודה קיבוצי.
"היתרון בהסכם הקיבוצי שלנו הוא שהוא עוסק בסוגיות המאפיינות את הענף שלנו", אומר באסם, שעובד במקדונלד'ס כבר יותר מעשר שנים ומשמש בשנה וחצי האחרונות גם כראש הוועד בסניף שלו, "הוא משפר את תנאי העבודה שלנו, מעניק לנו שכר בסיסי טוב ונותן גם מספר ביטוחים כמו ביטוח מפני פציעות בעבודה ובדרך אליה, ביטוח רכוש ועוד. אין סיבה להניח שתנאים אלו היו מוצעים לנו ללא הסכם קיבוצי".
מקדונלד'ס בשוודיה מעסיקה כ-12,000 עובדים, רובם צעירים עד גיל 25. הם עובדים ב-220 סניפים כאשר 20% מהם מופעלים ישירות ע"י מקדונלד'ס ו-80% ע"י זכיינים. כמו הרוב המכריע של המעסיקים במשק השוודי, גם מקדונלד'ס חברה בארגון מעסיקים גדול. הארגון, VISITA שמו, מאגד כ-6,000 עסקים בתחומי המזון והמלונאות והוא חותם בשם חבריו על הסכמי עבודה קיבוציים עם ארגוני העובדים השונים. במקרה של עובדי מקדונלד'ס מדובר ב-HRF, איגוד עובדי המלונות והמסעדות בשוודיה שהוא חלק מקונפדרציית ה-LO רבת העוצמה המורכבת מ-14 איגודים מקצועיים המאגדים כמיליון וחצי עובדי צווארון כחול.
ע"פ הערכות כשליש מעובדי מקדונלד'ס חברים ב-HRF, אך תוצאות ההסכם הקיבוצי חלים גם על שאר העובדים הנהנים, תודות להסכם, מעליות שכר תכופות ותנאי עבודה משופרים. לאחרונה (1 ביוני) נכנס הסכם חדש לתוקף והוא כולל סעיפים המסדירים את שעות העבודה, זכויות החופשה, הסדרי הפנסיה, תנאי העבודה, השכר ועוד. מכיוון שהסדר זה קיים בכל ענפי המשק השוודי, אין בשוודיה שכר מינימום כללי. השכר, כמו שאר מרכיבי שוק העבודה, מוסדר תמיד בין המעסיקים לאיגודים המקצועיים כאשר זכותו של כל עובד בכל ענף להתאגד היא ברורה מאליה ומוגנת בחוק.
בהתאם לשיטה זו ובניגוד למקומות אחרים בעולם, מקדונלד'ס, כמו כל עסק אחר בשוודיה, לא יכולה שלא להכיר בהתאגדות עובדיה והיא חייבת לנהל עמם מו"מ. ארגון העובדים לא חייב להגיע לשליש מהעובדים במקום העבודה בכדי לייצג את עובדיו ולמעשה אסור למעסיק לדעת מי מעובדיו מאוגד ובוודאי שאסור לו להתערב בכל דרך בהתאגדות באמצעות איומים ואיסורים על חלוקת חומר הסברה, השתתפות בפגישות וכו'.
מטרתה המרכזית של כל התאגדות עובדים היא הגעה להסכם עבודה קיבוצי. על פי המודל השוודי מהווה ההסכם הקיבוצי בין ארגוני העובדים הגדולים לארגוני המעסיקים הגדולים, בסיס למו"מים ברמה המקומית (לדוגמא, מו"מ בין וועד של סניף מקדונלד'ס מקומי להנהלה שלו). זהו בסיס רצפה ולא תקרה, כלומר, לאחר שנחתם הסכם קיבוצי נכנסים וועדי העובדים וההנהלות במקומות העבודה הספציפיים למו"מ כאשר השכר ותנאי העובדים יכולים לעלות על מה שהוסכם בהסכם הקיבוצי אך לעולם לא לרדת ממנו.
הדיונים ברמה המקומית בין העובדים להנהלה נסובים על נושאים רבים. "לוח-הזמנים ותכנית העבודה הם ללא ספק הנושא המרכזי", מספר באסם על תוכן השיחות עם ההנהלה, "אלו הנושאים שמשפיעים על עומס העבודה שלנו וגם על רווחתנו וחיינו הפרטיים". ההסכם הקיבוצי קובע, בין השאר, את אורך ההפסקות במהלך יום העבודה (סה"כ 60 דקות למשמרת רגילה) אך באסם מוסיף שדיונים רבים מתקיימים גם על הפרשנות הנכונה של ההסכם הקיבוצי. "דיאלוג פתוח ורצון לפתור בעיות הם המפתח", הוא אומר, "אך אני לא יכול לומר שהדיונים הם תמיד קלים ומהירים".
ובכל זאת, ברמה הארצית, ההסכם הקיבוצי הנכנס לתוקף בימים אלו כולל, בין השאר, עליית שכר של 1,653 קרונות שוודיות (כ-900 ₪) לכל העובדים במשרה מלאה במהלך שלוש שנים. סכום זה יצטרף בשלוש פעימות לשכר המשולם כעת לקבוצות שונות של מועסקים – בוגרי תיכון בעלי מקצוע ספציפי (כמו טבחים) משתכרים בסביבות 21,000 קרונות לחודש (כ-11,400 ₪) או 121 קרונות לשעה (כ-66 ₪). עובדים המתקבלים ללא דרישות או הכשרה מוקדמת משתכרים כ-19,800 קרונות (כ-10,760 ₪)או כ-114 לשעה (כ-62 ₪). עובדים מתחת לגיל עשרים משתכרים מעט פחות. בין הגילאים 17 ל-18, למשל, מדובר בכ-14,000 קרונות (כ-7,610 ₪) למשרה מלאה או 81 קרונות לשעה (כ-44 ₪). לכך יש להוסיף לכל הפחות כ-20 קרונות (כ-11 ₪) לשעה, תוספת לעבודה בסופי שבוע ובלילה.
אך השכר הוא לא הכל. ההסכם הקיבוצי ונורמות העבודה בשוודיה כוללים גם את זכויות העובדים – כל הקורסים וההכשרות הם בתשלום מלא, כל עובד זכאי להפרשה פנסיונית ועובדים בעלי וותק של שנה זכאים ל-25 ימי חופשה בשכר של כ-1,300 קרונות (כ-706 ₪) ליום מעל גיל 20, או כ-980 קרונות ליום (כ-533 ₪) מתחת לגיל 20. עובדי מקדונלד'ס ושאר עובדי המסעדות ובתי-המלון היוצאים לחופשת לידה (גברים ונשים כאחד) מקבלים 10% מהשכר שלהם למשך חצי שנה כתוספת לדמי חופשת הלידה הנדיבים המשולמים ע"י המדינה, עובדים חולים מקבלים מהמעסיק דמי מחלה בגובה כ-80% מהשכר בשבועיים הראשונים של המחלה (אח"כ מגיע התשלום מהביטוח הלאומי) וישנן חופשות מיוחדות בתשלום שהמעסיק חייב לאשר כמו היעדרות לטובת ביקורי רופא או השתתפות באירועים משפחתיים מסוימים.
למרות התנאים הטובים של העובדים, אין צורך לדאוג לרווחי הבעלים של מקדונלד'ס בשוודיה. "כבר שש שנים רצופות שיש לנו מכירות שיא", אומרת פרידה ברג, קצינת העיתונות הראשית של הרשת בשוודיה, "היקף המכירות שלנו ב-2012 היה כ-4.8 מיליארד קרונות (כ-2.6 מיליארד ₪) והיו לנו כ-158 מיליון סועדים ב-220 הסניפים שלנו ברחבי שוודיה". למרות המשבר הכלכלי הרוויחה הרשת ב-2011 כ-179 מיליון קרונות (כ-97 מיליון ₪) וברג מייחסת את ההצלחה ליכולתה של הרשת להבין את צרכי הלקוחות – היא האריכה את שעות הפעילות, שיפצה סניפים והרחיבה את האופציות שבתפריט.
ע"פ הגרסה השוודית של מקדונלד'ס המו"מ עם נציגי העובדים וההגעה להסכם קיבוצי אינם מפריעים לפעילות העסקית ולא פוגעים ברווחיות. ברג מקבלת אותם כמובנים מאליהם. "יש לנו יחסים טובים עם ארגון העובדים", היא אומרת, "מקדונלד'ס שוודיה נמצאת בדיאלוג פורה ומתמיד עם עובדיה והחברה מקבלת לחלוטין, כבר מפתיחת הסניף הראשון ב-1973, את המודל השוודי של דיאלוג בין איגודים ומעסיקים המוביל להסכמים קיבוציים".
פרדריק ברוסי, פעיל בארגון עובדי המסעדות והמלונות הבקיא היטב במו"מים מעין אלו, לא חולק על הדברים. "כבר משנות השלושים המודל השוודי מוביל לכך שעובדים ומעסיקים הם האחראים לשוק העבודה ולא הממשלה", הוא אומר, "כך שיש קונצנזוס רחב למדי בשוודיה לגבי כך שהסכמים קיבוציים ועבודה מאורגנת הם הכרח וכמעט כל חברה רצינית מנהלת מו"מ מסודר וחותמת על הסכמים קיבוציים. מקדונלד'ס היא חברה רצינית והיא תמיד הייתה כזו".
ברוסי מוסיף שהמודל השוודי טוב לכל הצדדים. "לכולם ברור שהחלופה למודל היא מאבק ושביתות שיזיקו לתעשייה כולה", הוא אומר, "ההסכמים הקיבוציים מביאים לשקט תעשייתי ולמרות שמטבע הדברים יש לעיתים מתיחויות וקונפליקטים בד"כ הדברים נפתרים בהסכמה. אני לא חושב שהייתה שביתה בענף שלנו מאז שנות הארבעים", הוא מסכם.
אך לא הכל אידיאלי ע"פ ברוסי. "כ-70% מהעובדים בשוודיה מאוגדים אך בענף המסעדות והמלונות הנתון נמוך בהרבה ונע סביב ה-30%", הוא מספר ומייחס את אחוז המתאגדים הנמוך לא רק לארעיות היחסית ולגילם הנמוך של רוב עובדי הענף. "איבדנו כ-50% מהחברים שלנו בגלל מדיניות הממשלה בשנים האחרונות". ברוסי מתכוון לקואליציית המרכז-ימין, הנמצאת בשלטון בשוודיה מאז 2006, שהצליחה לפגוע באיגודים בצורה משמעותית באמצעות העלאת מחיר ההצטרפות לתכניות ביטוח האבטלה והקשחת התנאים לקבלת דמי-אבטלה (בשוודיה יש לצד דמי האבטחה הכלליים גם תכניות ביטוח אבטלה וולונטריות הקשורות ברובן לאיגודים המקצועיים. מדיניות הממשלה גרמה לכך שתכניות אלו יהיו משתלמות פחות וכתוצאה מכך עובדים רבים עזבו את התכניות ואת האיגודים המקצועיים המנהלים אותן). מטבע הדברים, אלו הם העובדים הצעירים והארעיים יותר, כדוגמת עובדי המלונות והמסעדות, היוצאים ממעגל העבודה המאורגנת ראשונים.
שינויים אלו הם חלק משינויים רחבים יותר שעובר המשק השוודי בשנים האחרונות. המודלים הסוציאל-דמוקרטים המסורתיים יותר פינו את מקומם למה שמכונה "שוק עבודה אקטיבי", שלדברי חסידיו הוא שוק עבודה המשלב בין עקרונות מדינת-הרווחה הקלאסית לבין צרכיו של שוק העבודה המודרני. ע"פ מודל זה העובדים הם אלו הזוכים להגנה, לאו דווקא מקומות העבודה שלהם, כך שלמעסיקים ניתנת האפשרות לפטר עובדים ולעשות שינויים ארגוניים ומבניים בחופשיות יחסית בזמן שהעובדים לא מופקרים לגורלם אלא נופלים לרשת ביטחון ממשלתית המטפלת בהם בתחומים רבים: חזרה לשוק העבודה, פיצויים והמשך הכנסה סדירה, הכשרה מקצועית, אפשרויות לחופשות לידה ומחלה מתוגמלות וכו'.
למרות שבאופן יחסי למתרחש בשאר העולם זהו עדיין מודל ידידותי מאוד לעובדים שכירים, יש לתומכי העבודה המאורגנת בשוודיה סיבות אחרות להיות מודאגים. הממשלה השמרנית הנוכחית מורידה מיסים, מפריטה חברות ציבוריות ופוגעת במעמדן של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה הממלכתיות מה שגורם לעליה בשיעורי האבטלה והעוני ולהרחבת הפערים החברתיים. כך מתרחקת שוודיה בתהליך איטי אך יציב ממודל מדינת-הרווחה הקלאסית ששיעור התאגדות גבוה היה אחד ממאפייניה המרכזים.
עם זאת, פרדריק ברוסי מצביע גם על מגמה הפוכה. "בזמן האחרון אנחנו דווקא רואים מגמה של יותר ויותר עובדים צעירים במקדונלד'ס המצטרפים למעגל העבודה המאורגנת", הוא מספר, "הם מתעניינים בזכויותיהם ורוצים לשמר את ההישגים והזכויות שלהם שהושגו באמצעות ההתאגדות". "העובדים בסניף שלי מבחינים בשינוי מאז שהקמנו את הוועד המקומי שלנו ב-2012", מוסיף באסם, "יש לנו הרבה יותר השפעה על קבלת ההחלטות בסניף, והצלחנו גם לשפר את השכר והתנאים של עובדים לא מעטים באמצעות המו"מ המקומי. היתרונות בחברות בהתאגדות עובדים הם רבים ולא ניתן שלא לשים אליהם לב ולהעריך אותם. בעבור רוב מי שאני מכיר עבודה ללא חברות באיגוד לא באה בחשבון".
אין ספק שגם בשוודיה, כמו ברוב מדינות העולם, נמצאים עובדי רשתות המזון המהיר בתחתית סולם העבודה. גם כאן שכרם נמוך יחסית לזה של עובדים מבוגרים ומנוסים יותר ומזה של עובדים בענפים נחשבים יותר. גם כאן מפוטרים לעיתים עובדים מהיום למחר ומתגלים מקרים של יחס גרוע לעובדים. גם לבאסם הייתה ביקורת כלפי היחס של הנהלת הסניף שלו לעובדים. הוא אוהב אמנם את עבודתו ושואב כוחות ומוטיבציה מחבריו המעריכים את תרומתו אך רק לאחרונה, הוא אומר, מאז הוקם הוועד, החל היחס של ההנהלה להיות טוב יותר ואפילו היום יש מקום לדבריו לשיפור ככל שזה נוגע לשכר. ובכל זאת, הבסיס בשוודיה מוצק יותר. לעובדים יש כתובת, יש להם נציגות ויש להם הסכם המבטיח להם יותר ממה שהם יכלו לחלום עליו אם הם היו מופקרים לכוחות השוק החופשי. מדובר אמנם ככל הנראה בחוליה החלשה ביותר בשוק העבודה השוודי, אך אם חוזקה של שרשרת נמדדת בחוליה החלשה ביותר, השרשרת השוודית במצב לא רע.
שוק העבודה השוודי והמודל המיוחד של יחסי העבודה בשוודיה הם מעניינים מאוד בהקשר ישראלי. כבר שנים רבות ששוק העבודה בישראל נוטה לשים את העובד השכיר בתחתית שרשרת המזון. מעמדו ארעי, זכויותיו נרמסות וחמור מכל – במקרים רבים נותר העובד השכיר במעגל העוני. אך בזמן האחרון נרשמת תגובת נגד – העובדים, וביניהם העובדים החלשים ביותר כמו עובדי רשתות המזון המהיר, מתאגדים ונלחמים על זכויותיהם ועל שיפור מעמדם ותנאי עבודתם. לאור ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל יש לדר' עמרי פדן, הבעלים ומנהל הרשת, בחירה.
למקדונלד'ס העולמית אין מדיניות גורפת ביחס להתאגדויות עובדים והסכמים קיבוציים והיא מתאימה את עצמה לשוק העבודה במדינות השונות בהן היא פועלת. פדן יכול לבחור בדרך השמרנית ולהילחם בעובדיו כדי להרוויח עוד כמה גרושים ולבסס את שלטונו. מצד שני, הוא יכול להציב את עצמו בחזית הכוחות המתקדמים במשק הישראלי ולראות בעובדיו הצעירים שותפים הזכאים ליהנות גם הם מפירות ההצלחה של מקדונלד'ס. פדן יכול, אם רק ירצה בכך, לקחת השראה מעמיתיו השוודים ולהוכיח כי שכר גבוה ורווחה לעובדים אינם סותרים עסקים טובים. להיפך, כאשר מתבוננים בתמונה הגדולה הם יכולים להצמיח דור חזק ויציב של עובדים שכירים, לחולל צמיחה במשק ולחזק את השרשרת הרעועה של יחסי העבודה בישראל.

יש מידה רבה של צדק בכך שרבים בשמאל הישראלי רואים בשוודיה מקור להשראה. מדובר, אחרי הכל, במדינת-רווחה אמיתית בעלת עבודה מאורגנת, פערים חברתיים נמוכים ומערכות בריאות וחינוך המספקות את שירותיהן בחינם לכלל האזרחים. במקביל, שוודיה מצליחה לשמר גם את יתרונותיו של המערב הקפיטליסטי – יש בה שוק תחרותי, זכויות אדם והפרדה בין דת למדינה.

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1907700

במאמרו בשבוע שעבר הפנה גדעון לוי את תשומת הלב לעוד מעלה שוודית – הדיון הציבורי (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1904037) לעומת תשדירי התעמולה הישראליים, שהם לדבריו רדודים, גזעניים ומלאים בהפחדות וחרחורי מלחמה, מערכות הבחירות בשוודיה הן גן-עדן דמוקרטי.

לוי צודק. בשוודיה המועמדים לכהן כשרים וכחברי פרלמנט יושבים אחד מול השני בפאנלים שונים ודנים בנושאים שעל סדר היום. אפילו ראש-ממשלה מכהן המשתתף בעימות טלוויזיוני איננו מחזה נדיר. העימותים והראיונות בתקשורת הם ארוכים ופרטניים והם עוסקים בפרטים הקטנים של הקיום היומיומי. במקום סיסמאות נבובות יש בהם דיוני עומק על מודלים שונים של תעסוקה ומיסוי ועל נושאים כמו שיטות ההערכה בבתי-הספר, מחזור אשפה ואיכות הטיפול בבתי-החולים. זהו דיון על החיים האמתיים אבל הוא צבוע בצבעים רעיוניים. רעיונות, יש לומר, הם עדיין קונספט רלוונטי בפוליטיקה השוודית. הסוציאל-דמוקרטים עדיין שרים בכינוסיהם את האינטרנציונל ובאתר המפלגה הליבראלית מפנים את הקוראים לספריהם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. לא ממש החומרים מהם עשוי השיח הפוליטי הישראלי.

יש, עם זאת, לא מעט מן המשותף לדיון הציבורי בישראל ובשוודיה. גדעון לוי כותב על "הפחד השולט בתשדירים" ועל "פוליטיקה של הגדרה עצמית" בישראל. לשוודים רבים זה יישמע מוכר מאוד. מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין פופוליסטית שעברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות של 2010, מבססת גם היא את הפופולאריות הגואה שלה על פוליטיקה של הגדרה עצמית, על שנאה לממסד ופחד ממהגרים. כיום יושבים עשרים מחבריה בפרלמנט (מתוך 349 מושבים בסה"כ).

מפלגת 'השוודים הדמוקרטים', ששורשיה נטועים בתנועות פאשיסטיות וניאו-נאציות, עברה אמנם תהליך התחדשות בשנים האחרונות כדי להפוך לייצוגית יותר אבל לעיתים קרובות מתגלים סדקים בתדמית החדשה. לפני מספר שבועות התפרסמו סרטונים בהם נראים שלושה מבכירי המפלגה בקטטת שיכורים בסטוקהולם כשהם צועקים קללות גזעניות ומניפים מוטות ברזל באלימות. זו איננה התקרית הראשונה מסוג זה שהמפלגה מסתבכת בה ומעניין לציין שעל פי הסקרים התמיכה בה עולה בהתמדה. על פי סקר שהתפרסם היום (שני) היא כבר השלישית בגודלה בשוודיה עם 12.5% תמיכה.

נכון, 'השוודים הדמוקרטים' הם הרבה פחות קיצוניים מהימין הקיצוני בישראל. הרטוריקה שלהם נשמעת יותר כמו זו של 'ישראל ביתנו' מאשר זו של 'עוצמה לישראל'. מעבר לזה, סביר להניח שהם לא ייקחו חלק בשלטון בשוודיה היות ושאר המפלגות מסרבות לשתף איתם פעולה. אבל יש בכל זאת מה ללמוד מהדוגמא השוודית – ראשית, מסתבר ששימוש בפחד ובשנאת האחר היא לא מחלה ישראלית והישראלים אינם גזענים יותר או פחות מהאירופים מכורח אופיים או טבעם. הסירו את שכבות החינוך, התרבות והרווחה מכל חברה מערבית נאורה ותמצאו תחתיהן את הקסנופוביה והאלימות ששלטה בהן בעבר. 'השוודים הדמוקרטים' ומפלגות ימין לאומניות אחרות באירופה הן רק קצה הקרחון.

שנית, החברה השוודית מצאה בעבר דרך חיובית להתמודד עם הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו אליה. בניגוד לשיטה הנהוגה בישראל הכוללת פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, הקמת גדרות ומדיניות של גירושים ואפליה, מדינת-הרווחה השוודית השקיעה סכומי עתק בהכשרות מקצועיות, דיור ציבורי, לימודי שפה, יצירת מקומות עבודה, חינוך ורווחה. היא התייחסה למהגרים כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה ובתמורה היא קיבלה חברה חזקה, מגוונת ופרודוקטיבית יותר. המהגרים לא איימו על השוודים, הם הפכו לחלק מהם.

בשנים האחרונות כל זה משתנה. מאז 2006 שולטת בשוודיה קואליציית מרכז-ימין המכרסמת במודל הסוציאל-דמוקרטי שנבנה בה במשך עשרות שנים. במקביל עולה כוחו של הימין הקיצוני מצד אחד ומתחזקות מגמות בדלניות ואלימות בקרב המהגרים מצד שני. "המוסלמים משתלטים על אירופה" נוהגים ללהג טוקבקיסטים ישראליים בלא מעט שמחה לאיד. אך לאמיתו של דבר המוסלמים הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום. כאשר ההשקעה הכלכלית האדירה בהקמת חברת רווחה רב-תרבותית מוחלפת בשוק החופשי אין פלא שהחברה מתפלגת לקבוצות עויינות ושאלו נלחמות זו בזו.

לכן, למרות שגדעון לוי צודק ויש לישראל הרבה מה ללמוד מהדיון הציבורי השוודי, גם ההפך נכון. יש לשוודים הרבה מה ללמוד מהמתרחש בישראל. אם מדינת-הרווחה שלהם תחוסל כמו זו הישראלית בחסות עלייתו הפוליטית של הימין, ייתכן שגם השוודים יזכו בחברי פרלמנט גזענים, בפוליטיקה של זהויות ואפילו בתשדירי בחירות שטחיים ומחרחרי מלחמה.

מדינת-הרווחה הנורדית הביאה שגשוג, דמוקרטיה וקידמה לצפון אירופה. כעת היא נלחמת על חייה. 

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1057,U1311247211493&did=1000666110

פסטיבל רוק פוליטי

זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.  

אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.

מיסים גבוהים ודגלים אדומים

העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).

העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות). 

נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים. 

למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.

הכי טובות שיש

קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.

למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.

נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה.