תגית: שוודיה

"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית" הודיע ראש-ממשלת שוודיה החדש, סטפן לופבן, בנאומו הראשון בפרלמנט באוקטובר השנה. מיד אח"כ הוא מינה שרת חוץ המקדמת מדיניות המבוססת על ערכים ולא על אינטרסים. האם מדיניות זו מצליחה? האם אפשר להתמודד עם המצב במזה"ת, המלחמה באוקראינה ומעשי רצח-עם באפריקה באמצעות פמיניזם, הומניזם ודמוקרטיה? האם יש מי שמנסה לשים מקלות בגלגלים והאם יש לממשלה השוודית גם מניעים נסתרים?

התפרסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2614125

למרות הצלחותיה הרבות של התנועה הפמיניסטית במאה השנים האחרונות, יש תחום שבו נשים עדיין נתקלות בחומות בצורות ותקרות זכוכית בכל רחבי העולם. זהו תחום המדינאות הבינלאומית והדיפלומטיה המהווה עדיין מועדון גברי כמעט סגור. למרות קיומן של מנהיגות כמו הילרי קלינטון ואנגלה מרקל, מקבלי ההחלטות בכל הנוגע ליחסי חוץ וקונפליקטים בינלאומיים הם עדיין כמעט כולם גברים.

אך כעת נראה שבשוודיה נעשה ניסיון מעניין לשנות את מצב הדברים. באוקטובר האחרון הורכבה ממשלה חדשה במדינה. רוה"מ החדש, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית סטפן לופבן, הודיע לפרלמנט כבר בנאומו הראשון ש"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית". בהמשך הוא הצהיר שממשלתו מתכוונת להילחם בחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים כדי ליצור חברה טובה יותר ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אדם.

בממשלתו החדשה בת 24 השרים שילב רוה"מ 12 שרות, ביניהן שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שכיהנה בעבר בשורת תפקידים בכירים באו"ם ובאיחוד האירופי. וולסטרום לא המתינה הרבה לפני שהיא לקחה את הצהרותיו של רוה"מ צעד נוסף קדימה. "אנחנו נוביל מדיניות חוץ פמיניסטית", היא הכריזה ומאז הפך הנושא למקור של ביקורת ואפילו לעג במסדרונות הכוח ובמערכות חדשות ברחבי העולם. אך וולסטרום לא נרתעה. בנאום בוושינגטון בינואר השנה היא ציטטה את מהטמה גנדי בתגובה למבקריה: "תחילה מתעלמים ממך, אח"כ צוחקים עליך, אח"כ נלחמים בך ולבסוף את מנצחת".

אך מהי בעצם מדיניות חוץ פמיניסטית? במבט על, מדובר במדיניות חוץ שאיננה ממוקדת בקידום אינטרסים לאומיים צרים אלא בחזון רחב של שלום, זכויות-אדם ופיתוח אנושי גלובלי. השוודים רואים במדיניות פרוגרסיבית שכזו גם אינטרס לאומי וגם צו מוסרי. ע"פ שרת-החוץ וולסטרום העובדה שבחלק גדול מהעולם נשים לא זוכות בזכויות-אדם בסיסיות וסובלות מאפליה ומקיפוח היא איום ממשי על שלום העולם. כך גם העובדה שמאות מיליוני נשים בעולם חשופות לאלימות, בין אם מדובר באלימות בתוך הבית או באלימות הנובעת מקונפליקטים צבאיים. במצב עניינים זה, מדיניות בינלאומית שמטרתה שלום, ביטחון ויציבות, מחויבת להתמקד במאבק להגשמת זכויותיהן של נשים ובהבטחת ביטחונן. השוודים הם הראשונים שהציגו מדיניות שכזו במרכז דוקטרינת החוץ שלהם אך היא לא באה משום מקום – היא מבוססת על החלטות האו"ם ומושפעת ממדיניותם של מנהיגים כמו הילרי קלינטון וויליאם הייג, שר החוץ הבריטי לשעבר.

וולסטרום מדברת על ארגז כלים פמיניסטי הכולל שלושה מרכיבים – זכויות, ייצוגיות ומשאבים. התזה היא שאם נשים תקבלנה זכויות-אדם בסיסיות, נגישות למערכות אכיפת החוק ואפשרות להשתתף בשלטון, מצב העולם ישתפר. לצורך כך יש להקצות משאבים רבים, למנות יותר נשים לתפקידים בזירה הבינלאומית, ולהשקיע באמצעים של מה שמכונה "כוח רך" כמו דיפלומטיה, בניית מערכות החברה האזרחית, השקעה בחינוך וכו' ולא רק ב"כוח קשה" (התערבות צבאית). עם זאת, אין מדובר במדיניות פייסנית המחליפה גברים במדים ובחליפות בנשים רכות וענוגות. זוהי מדיניות המגדירה מחדש הנחות יסוד וסדרי עדיפויות והמניחה שעולם שבו זכויותיהן ושלומן של נשים נשמרות הוא עולם שבו לא סוחרים בבני-אדם, מתייחסים בהוגנות לפליטים, לא ששים אלי קרב ונלחמים בנחישות בקרטלי סמים ובארגוני טרור.

אך מה קורה כשרעיונות כאלו נתקלים בדילמות הבוערות של המציאות הבינלאומית? איך ניתן לקבל החלטות מעשיות המבוססות על רעיונות פמיניסטיים והומניסטיים כשמדובר במלחמה באוקראינה, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמעשי הג'נוסייד באפריקה ובמזה"ת? למרות שניתן היה לצפות שעיקרון המציאות והאינטרסים הצרים יכפו פשרות כואבות על הכוונות הכמעט אוטופיסטיות של השוודים, מה שלמעשה קרה הוא לא פחות ממדהים. תוך חודשים מעטים נקלעה שוודיה למספר חזיתות של עימות עם כוחות חזקים ממנה בהרבה בגלל מה שעל פניו נראה כמו ניסיון יוצא דופן להכניס שיקולים מוסריים למערכות המונעות בד"כ משיקולי עלות ותועלת.

זה התחיל עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מיד אחרי כינונה של הממשלה השוודית החדשה היא הכירה במדינה פלסטינית, צעד שאף מדינה מערבית אחרת לא עשתה. כעבור מספר חודשים שוודיה הגדילה את הסיוע לפלסטינים תוך כדי לחץ על הרשות הפלסטינית להילחם באלימות ולהיטיב את מצב הנשים ברשות. ההכרה במדינה הפלסטינית הביא למשבר חמור ביחסים עם ישראל ולביקורת רבה מכל רחבי העולם.

המשבר הבא היה קרוב יותר לבית. שוודיה ושכנותיה מתמודדות בחודשים האחרונים עם השלכות התוקפנות הרוסית באוקראינה ותקריות של הפרת ריבונות ע"י כלי-טיס וצוללות רוסיות. כל אלו גרמו לחזית דיפלומטית אירופאית להתגבש נגד הרוסים והשוודים נדרשו ליישר קו עם המערב. אך בניגוד לשר-החוץ הקודם, קרל בילדט, וולסטרום עושה רושם שהיא חוזרת למדיניות שאפיינה את שוודיה בימי המלחמה הקרה – ביקורת חריפה על הרוסים כשהם מפירים זכויות-אדם, אך הימנעות מהזדהות עם מי מהצדדים בקונפליקטים בין-מדינתיים. השוודים אמנם משתפים פעולה עם מאמצי האיחוד האירופי והם ללא ספק מתנגדים לרוסים, אך ברור גם שחשוב להם להשמיע קול עצמאי ושבניגוד לשכניהם הם מסרבים עדיין להצטרף לנאט"ו.

אך הצרות הרציניות התחילו כאשר שרת החוץ וולסטרום ביקרה בחריפות את ערב-הסעודית על מצב זכויות-האדם שבה. במקביל ביטלה ממשלת שוודיה הסכם שיתוף פעולה צבאי עם ערב-הסעודית מטעמים של התנגדות למכירת נשק למדינות דיקטטוריות. הסעודים לא קיבלו את העניין בהבנה. הם החזירו את השגריר הביתה, הודיעו שלא ינפיקו יותר וויזות לאנשי עסקים שוודיים וגרמו לביטול נאומה של וולסטרום בפני הליגה הערבית (בכינוס אליו היא זומנה כאורחת כבוד בעקבות תמיכתה של שוודיה בפלסטינים). וכך, אחרי שהואשמה באנטי-ישראליות, מואשמת שוודיה בכך שהיא אויבת האסלאם.

למרות תדמיתה שוחרת השלום, שוודיה היא יצואנית נשק גדולה ויש לה אינטרסים רבים בעולם הערבי ולכן חלקים נרחבים מהאליטה שלה (יש שיגידו – האליטה הגברית) נבהלו ונעמדו על הרגלים, כולל גורמים בתוך הממשלה עצמה. מלך שוודיה מיהר לנסות ולפייס את הסעודים והצמרת הכלכלית של המדינה השמיעה מחאות חריפות על הפגיעה ביצוא ובמקומות עבודה ועל הצורך בפרגמטיזם ובדיאלוג.

גם העיתונות השוודית, שאהבה את מדיניות החוץ של וולסטרום בשלב ההצהרות, לא חסכה את שבטה ברגע שהיא החלה להפוך למציאות. "הדיפלומטיה השוודית דומה לריקוד זוגות ביזארי בשבועות האחרונים", נכתב במאמר המערכת של "דגנס ניהטר" אחד העיתונים היומיים החשובים במדינה, "צעד קדימה, שניים אחורה, שניים לצדדים ואז פירואט מוזר". כותרת המאמר, "החובבנים במשרד החוץ", היא אופיינית למבקריה של וולסטרום המציגים את מדיניותה כנאיבית ולא רצינית.

מבקרים ציניים יותר רואים במדיניות החוץ החדשה ניסיון לפתור בעיות בתחום מדיניות הפנים. הממשלה שוולסטרום חברה בה היא ממשלת מיעוט הפועלת בתנאים פרלמנטריים קשים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית חייבת לשמר את תמיכתה של מפלגת הירוקים, שותפתה הקואליציונית, והיא זקוקה לעיתים גם לתמיכת מפלגת השמאל או אחת ממפלגות הימין שבאופוזיציה. בחודשים האחרונים מתקבל הרושם שהממשלה משתמשת באספקטים מסוימים של מדיניות החוץ שלה כדי לרָצות את השמאל ובתחומים מסוימים של מדיניות הפנים שלה כדי לרָצות את הימין.

מעבר לכך, ציבור הבוחרים השוודי, שחי בשלום ובשגשוג יחסיים, תומך במדיניות חוץ אידיאליסטית. כמו כל ציבור בוחרים אחר הוא איננו בקיא בקודים הנוקשים של העולם הדיפלומטי, על השפה וכללי הטקס המלאכותיים שלו, הוא אוהב לראות פעולה ישירה והוא תומך במאמץ לצרף את העולם לדרך ששוודיה כבר החלה לצעוד בה. יש לזכור שבשוודיה קיימת תנועה פמיניסטית משפיעה מאוד, שכ-44% מחברי הפרלמנט שלה הן נשים ושבשוק העבודה שלה נשים מתקרבות, גם אם לא הגיעו לגמרי, לשכר שווה לגברים. בשוודיה שוויון מגדרי הוא חלק אינטגרלי מתכניות החינוך בבתי-הספר, אבות מחויבים לקחת לפחות 60 מתוך 480 ימי חופשת הלידה שהמדינה מעניקה וחקיקה מתקדמת נאבקת באלימות כלפי נשים.

ויש עוד מניע ברקע. שוודיה נאבקת בשנה האחרונה על כיסא במועצת הביטחון של האו"ם ונראה שהיא מנסה ליצור תדמית של סמכות מוסרית כבדת משקל שתעניק לה יתרון בהצבעה ב-2016. היא אינה גדולה או חזקה מספיק בכדי להכריע סוגיות בינלאומיות מרכזיות ולכן היא מנסה להפוך למעצמה עולמית מסוג חדש – כזו שאיננה מבוססת על משאבים חומריים או על גייסות חמושים אלא על מעמד מוסרי.

בקרוב ימונה שר-חוץ חדש למדינת ישראל (סביר להניח שהוא יהיה גבר כמו 88% משרי החוץ לפניו, 92% מראשי הממשלה ו-100% משרי הביטחון והאוצר). השר החדש ייאלץ להתמודד עם זירה בינלאומית מסוכנת בהרבה מזו של שוודיה והוא יעסוק ככל הנראה באינטרסים יותר מאשר בערכים. אך אולי בכל זאת יש לו מה ללמוד מהמודל השוודי.

הדבר החדשני במדיניות החוץ השוודית היא התפיסה שבזירה הבינלאומית יש מקום לערכים ולרעיונות ולא רק לאינטרסים. יהיו כאלו שיטענו שזוהי פריבילגיה ששוודיה יכולה להרשות לעצמה כמדינה שאיננה מאוימת ישירות ע"י אויבים מבחוץ, אך ייתכן שגם האינטרסים האמיתיים של ישראל משוועים כעת לערכים, לרעיונות גדולים וליוזמה. זה לא שהתבססות על אינטרסים צרים הביאה את ישראל רחוק במיוחד בזמן האחרון. להיפך, ייתכן שהיא זו שהביאה למשבר העמוק ביחסים עם ארה"ב, למתח עם האירופאים ולאיומי החרמות, בתי-הדין הבינלאומיים והסנקציות. אולי דווקא יוזמה המבוססת על רעיון אוניברסלי תוכל להיות כרטיס כניסה מחודשת אל משפחת העמים המהווה צורך אסטרטגי מרכזי של ישראל אם היא שואפת ברצינות לשלום, ביטחון ויציבות.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2453339

כשקורין אלאל שרה ב-1989 את שירו של מאיר גולדברג "ארץ קטנה עם שפם" היה הגיון פוליטי במשפט "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". שחקן הקולנוע היה רונלד רייגן והכוונה הייתה ברורה: כל הצהרה פוליטית של נשיא ארה"ב מורגשת מיד בירושלים. 25 שנה מאוחר יותר, הנשיא האמריקאי אינו היחיד הדופק על שולחנות. הנה ביום שישי נאם ראש-ממשלת שוודיה הטרי, סטפן לופבן, את נאומו הראשון בפרלמנט ובמהלכו הצהיר ששוודיה תכיר במדינה פלסטינית. התגובות לא איחרו לבוא – שר החוץ הפלסטיני קרא למדינות נוספות ללכת בעקבות שוודיה, שר החוץ הישראלי זימן את השגריר ואפילו יו"ר האופוזיציה שוחח עם השוודים הסוררים.

עכשיו, רגע לפני שהחרבות מוצאות מהנדנים, כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרה השוודית ומה אמורים אזרחי ישראל להבין ממנה.

ראשית יש להצביע על שתי טעויות נפוצות.

הראשונה נוגעת לתוכן הדברים והיא טעותם של אלו המאמינים בשלום ישראלי-פלסטיני המניחים שבהיעדר תהליך מדיני, טוב יעשה העולם הנאור אם יתמוך בפלסטינים ע"י הכרה במדינתם העתידית. זוהי טעות מכיוון שהמהלך הפלסטיני לקבלת הכרה בינלאומית ללא מו"מ עם ישראל מנוגד להיגיון הבסיסי ביותר של פתרון סכסוכים – שלום אמיתי דורש הקשבה לטענות האויב, הכרה בזכויותיו ונכונות לפשרה. ממש כפי שצעדים חד-צדדיים ישראליים (בין אם הם נסיגות או סיפוחי שטחים) אינם מקדמים את פתרון שתי המדינות, גם המהלך הפלסטיני לא יעשה זאת. הוא ייצור פלסטין חלשה כלכלית עם שכנה עוינת וגבולות לא מוכרים. הכרה חד-צדדית מהווה מכה למעטים שעדיין מאמינים בתהליך השלום.

טעות נוספת היא צהלות ה"אמרנו לכם" של ישראלים המשוכנעים שההצהרה השוודית, כמו כל דבר אחר היוצא מאירופה, היא תוצאה של "ההשתלטות המוסלמית" על היבשת. זוהי גישה המבוססת על נתונים דמוגרפיים שקריים ועל אגדות אורבניות בדבר ג'יהדיסטים המטילים את חיתתם על רחובות סטוקהולם ומאלמו. אין זאת לומר שהמצב בשוודיה טוב. יש בה אנטישמיות מכל הסוגים, יש בה בעיות בקליטת המהגרים (במיוחד בגלל ההפרטות במגזר הציבורי) ויש בשוליים גם ניצני אלימות. אך שוודיה אינה צרפת. מהגרים מכל העולם, כולל מהמזה"ת, נקלטים בה בהצלחה יחסית, איש אינו מנסה להשליט בה את חוקי השריע ובכל מקרה, על מנת להבין את הצהרותיו של לופבן מוטב לבחון את המציאות הפוליטית בה הוא פועל ולא לחפש קונספירציות איסלמיסטיות.

ראשית יש להכיר את מפלגתו. דמיינו את מפא"י ההיסטורית – מפלגה גדולה שהקימה מדינה ונמצאת בשלטון עשרות שנים. עכשיו הכפילו ושלשו את הענק הפוליטי הזה והנה קיבלתם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית. זו המפלגה שבנתה את שוודיה המודרנית והייתה בשלטון במשך רוב המאה העשרים. כמו מפא"י, היא גדולה כל כך שיש בה ימין ושמאל, גוורדיה וותיקה ותורכים צעירים וסכסוכים אישיים שלא היו מביישים את פרס ורבין או אלון ודיין.

סטפן לופבן נבחר לראשות המפלגה כמועמד פשרה בין המחנות המרכיבים אותה כדי להחזירה לשלטון אחרי שמונה שנות אופוזיציה. הוא סיפק את הסחורה, אך ניצחונו בבחירות היה דחוק וממשלתו היא ממשלת מיעוט חלשה. כעת הוא חייב לשמור על מפלגתו מאוחדת כדי לא לאבד את השלטון. אמירתו המפורסמת של קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים מתאימה מאוד להצהרותיו של לופבן – הן נועדו לפצות את מה שמכונה מחנה השמאל במפלגתו על קיפוחו בסבב המינויים המיניסטריאליים ועל מדיניות פנים בה הוא מתכוון לנקוט.

בכל הנוגע למדיניות חוץ לופבן הוא טירון פוליטי. עד לפני שנתיים הוא כיהן כראש איגוד עובדי המתכת, הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה והוא נטול ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי. בכהונתו יעסוק לופבן בעיקר במשק השוודי, ביצירת מקומות עבודה, בקידום הייצוא ובמערכת הרווחה. לכן הוא מינה לשרת החוץ את מרגוט וולסטרום, פוליטיקאית בעלת ניסיון בינלאומי רב ותמיכה בזירה המקומית. עם זאת, לופבן מחויב למסורת הסוציאל-דמוקרטית הרואה בשוודיה מדינה ניטרלית שאינה מזדהה עם אף מעצמה ושמחויבת לדיפלומטיית שלום וסיוע הומניטרי.

אך לניטרליות השוודית צורות רבות, מהניטרליות האופורטוניסטית בשתי מלחמות העולם, דרך האקטיביזם של ראש-הממשלה (שנרצח) אולוף פלמה בשנות השבעים ועד המדיניות הפרו-אמריקאית של רבים מיורשיו. מתוך גישות אלו יצטרך לופבן לבחור את דרכו בתוך מערכת לחצים מורכבת. הימין שואף להצטרף לנאט"ו, השמאל קורא לעמידה נחושה מול האמריקאים בסוגיות כמו ריגול-סייבר והממסד הביטחוני חושש משותפיו הקואליציוניים של לופבן, מפלגת הירוקים, המתנגדת לייצוא הצבאי ולאנרגיה גרעינית. ייתכן שלופבן החליט להשתמש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להרגיע את הירוקים ולקדם נושאים שחשובים לו יותר כמו התעשייה הצבאית אליה הוא מקורב (מינוי איש מפלגת הירוקים, מהמט קפלן, שהשתתף במשט לעזה ב-2010, לשר השיכון הוא צעד באותו כיוון).

ולמרות זאת לופבן לא עוין את ישראל. בחודשים האחרונים הוא הספיק לכתוב שישראל היא מודל לחיקוי (בסוגיות של יזמות כלכלית), לתמוך בזכותה להגן על עצמה במבצע האחרון בעזה ולהשתתף במצעד נגד אנטישמיות בסטוקהולם. הוא איש פשרות ופרגמטיסט, לא אידיאולוג דוגמטי. יש לציין גם שמשמעותה של הצהרתו בפרלמנט לא ברורה לחלוטין. הוא לא הקציב למהלך לוחות זמנים, הוא התחייב לקיים שיחות עם הצדדים והיא נעטפה באמירות על חשיבות ההכרה ההדדית וזכותם של שני הצדדים לביטחון והגדרה עצמית.

אבל חשוב מכך, למרות שלשוודיה יש השפעה מסוימת על האיחוד האירופי היא איננה משחקניו המרכזיים. יש לה מסורת דיפלומטית ארוכה והיא נחשבת למובילה בתחומים מסוימים, אך לונדון, ברלין ופריז יקבעו בסופו של דבר את עמדתן בעניין הפלסטיני ע"פ האינטרסים שלהם, לא ע"פ אילוצים קואליציוניים של ראש-ממשלת שוודיה. לכן, אל לישראל להיות מודאגת מדי מהצהרותיו של לופבן בשלב זה. בעתיד, עם זאת, כשלופבן יצבור ניסיון ואשראי פוליטי, ייתכן שדווקא הוא יוכל לתרום משהו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקהילה הבינלאומית ניסתה הרי הכל – מו"מים ישירים ועקיפים, וועידות בינלאומיות ומתווכים מכל הסוגים, אולי דווקא מנהיג פועלים, איש של עבודה, פשרות והסכמים קיבוציים, יוכל לתרום לפתרון הסכסוך יותר מכל הדיפלומטים והמדינאים שניסו את מזלם ונכשלו.

השורה התחתונה היא: ניצחון דחוק לסוציאל-דמוקרטים. ראש הממשלה, פרדריק ריינפלדט, הודיע על התפטרותו עוד לפני סיום ספירת הקולות וקואליציית המרכז-ימין שבראשותו איבדה את השלטון כאשר כל ארבעת המפלגות המרכיבות אותה איבדו קולות.

מהפך גם בשלטון המוניציפלי בסטוקהולם הבירה – קואליציית מרכז-שמאל תחליף בשלטון את קואליציית המרכז – ימין. זוהי עובדה משמעותית מכיוון שלשלטון המקומי בשוודיה יש כוח והשפעה רבים.

אבל… סטפן לופבן, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ייצטרך לעבוד קשה כדי ליצור קואליצייה שככל הנראה תהיה חלשה פרלמנטרית ותכלול מפלגות שהוא היה מעדיף שלא יהיו שם. ייתכן מאוד שזהו תחילתו של עידן של חוסר יציבות פוליטית בשוודיה, זו תתבטא כבר עם הדיונים על תקציב המדינה בעוד חודשים ספורים.

תוצאה משמעותית נוספת: אחת המפלגות המרתקות, החשובות והייחודיות של המערכת הפוליטית השוודית, מפלגת היוזמה הפמיניסטית (FI) , שוב לא עברה את אחוז החסימה. היא קיבלה 3.1% (אחוז החסימה הוא 4%). מצד אחד אין ספק שהיא לקחה קולות מגוש השמאל ובמיוחד ממפלגת השמאל (V). מצד שני, היא הכניסה פרספקטיבה חשובה ומהפכנית לדיון הציבורי בשוודיה ואולי אפילו באירופה. וחשוב לא פחות, היא הגדילה את התמיכה בה, בעיקר בקרב הבוחרים הצעירים, והיא זכתה להישגים לא מעטים במערכת המוניציפלית (כולל, ככל הנראה, חברות בקואליציה השלטת בסטוקהולם).

וכמובן, אחת התוצאות הדרמטיות היא עלייה גדולה בתמיכה במפלגת הימין הקיצוני פופוליסטי "השוודים הדמוקרטים" (SD). לצערי הרב יש ישראלים רבים המביעים סימפטיה למפלגה הזו המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה של שוודיה ולמהגרים עצמם. אבל אסור לשכוח שזוהי מפלגה בעלת סממנים פאשיסטים וגזעניים ששורשיה נטועים עמוק בתנועות ניאו-נאציות. למרות הדאגה הגדולה בשוודיה מ-12.9 אחוזי התמיכה במפלגה הזו מעניין לציין שבשוודיה, בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, יש הסכמה בין כל שאר המפלגות, ימין ושמאל כאחד, שלא משתפים פעולה עם SD, שמבודדים אותם ושלא נותנים להם אפשרות להפוך ללשון מאזניים. הימין המסורתי כבר מוכיח שהוא עומד בזה. אם הוא היה משתף איתם פעולה הוא היה זוכה בבחירות (לגוש הימין ול-SD ביחד יש  52.2%, זהו רוב פרלמנטרי שהימין המתון בוחר לא להשתמש בו).

שורה תחתונה – אמנם מהפך בשוודיה אבל בפתח עומדים ימים לא פשוטים של מו"מ פוליטי מסובך להרכבת קואליציה ואולי גם שינוי במבנה הגושים הפוליטיים שהתקבעו בשוודיה בעשרות השנים האחרונות. שינוי זה עלול לגרום לחוסר יציבות פוליטית ולבעיות משילות.

ביום ראשון תידרש שוודיה להחליט אם לתת למודל החברתי הייחודי שלה הזדמנות חדשה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2431757

מבחינת הנתונים היבשים הבחירות המתקיימות בשוודיה ביום ראשון (14.9) לא אמורות לעניין אף אחד מחוץ לגבולותיה. אחרי הכל מדובר במדינה בת פחות מעשרה מיליון תושבים הממוקמת בפריפריה של צפון אירופה ושאין לה השפעה בינלאומית משמעותית במיוחד. ובכל זאת, הדרמה הפוליטית המתרחשת בשוודיה בשבועות האחרונים מסוקרת במדינות רבות מכיוון שהיא מעמידה על הפרק את גורלו של המודל החברתי-כלכלי השוודי המהווה מודל לחיקוי והשראה בכל העולם.

כבר שנים רבות שמדינת-הרווחה השוודית מעוררת עניין במדינות רבות המוצאות בה דוגמא לייתכנותו של מודל ייחודי: מצד אחד כלכלה מודרנית, תחרותית ויעילה וחברה דמוקרטית וחופשית ומצד שני פערים חברתיים מצומצמים, מערכת רווחה אוניברסלית, עבודה מאורגנת ובעלות ממשלתית על תשתיות ומשאבים לאומיים. פוליטיקאים מברלין ומלונדון כמו גם מפגינים מוול-סטריט ועד שדרות רוטשילד הניפו בעבר את הדגל השוודי כשביקשו להוכיח שחברה שוויונית וצודקת איננה סותרת בהכרח חברת שפע, תחרותיות ויוזמה פרטית.

האמת, עם זאת, קצת יותר מסובכת. המודל השוודי שינה את פניו עם השנים. הוא החל את דרכו בשנות השלושים של המאה הקודמת כאשר תנועת העבודה השוודית וויתרה על אסטרטגיה מהפכנית וחתרה להסכמה רחבה בקרב הציבור. באמצעות מדיניות רפורמיסטית והגשמת רעיונות קיינסיאניים היא הגיעה לשלטון, בחרה במדיניות תקציבית מרחיבה והשקעה מאסיבית במשק וחתרה לתעסוקה מלאה. הסכמה בין קבוצות אינטרסים שונות, מעסיקים ועובדים למשל, הביאה לבניית מה שכונה מודל "הבית של העם" (Folkhämmet), מדינה שיש בה מגזר ציבורי גדול הממומן ע"י מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והמספק מערכות חינוך ובריאות לכלל האוכלוסייה, דיור ציבורי בהיקף רחב, שכר גבוהה ותנאי עבודה טובים הנקבעים ע"י הסכמים קיבוציים רחבים ונדיבים.

מאז השתנו דברים רבים מאוד במודל השוודי. בשנות התשעים, למשל, קיצצה הממשלה את הוצאותיה ובמקביל ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. אלו היו שנות משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית אך גם כאשר הסוציאל-דמוקרטים חזרו לשלטון ל-12 שנים רצופות (1994-2006) הם שינו את פניו של המודל השוודי בהשראת השמאל האירופי החדש  של "הדרך השלישית" והרפורמות הליברליות.

אך שמונה השנים האחרונות היו אחרות. בפעם הראשונה מאז היווצרות המודל השוודי שלטה במדינה במשך שתי קדנציות רצופות ממשלת מרכז-ימין ששמה לעצמה למטרה לפרק את המודל המסורתי. "ממשלותיהן של רה"מ פרדריק ריינפלדט ושר האוצר אנדרס בורג הורידו מיסים, החלישו את העבודה המאורגנת והפריטו חלקים גדולים ממערכות החינוך, הבריאות והרווחה", אומר דניאל סוהנן פעיל סוציאל-דמוקרטי שכתב שלושה ספרים על הנושא, "כמו הסוציאל-דמוקרטים בשנות השלושים, הם בחרו בטרמינולוגיה רכה ולא מהפכנית, בנו קואליציה פוליטית אפקטיבית וחתרו להסכמה ציבורית רחבה אך תוצאות המדיניות שלהם ברורה – הפערים החברתיים צומחים, מערכות הרווחה מופרטות ומובילות לסגרגציה, האבטלה עולה והביטחון התעסוקתי נפגע משמעותית".

יש אמנם במערכת הבחירות נושאים נוספים שעומדים על הפרק כמו אנרגיה, ביטחון ואיכות הסביבה אך הם שוליים יחסית. השאלות המרכזיות קשורות לשוק העבודה ולמערכת הרווחה (חינוך, בריאות, דיור וכו'). למעשה, השאלה שעל הפרק היא האם תימשך המהפכה של שמונה השנים האחרונות ושוודיה תהפוך עם הזמן למדינה מערבית טיפוסית המעדיפה את ההון על פני העבודה ואת חופש הבחירה והיוזמה הפרטית במערכות הרווחה על פני נגישות שווה למערכות ממלכתיות. החלופה היא שינוי כיוון וחזרה, חלקית לפחות, למודל שהביא את שוודיה להיות מה שכינה הגארדיאן ב-2005 החברה המוצלחת ביותר שהעולם אי-פעם ידע.

הסקרים האחרונים מצביעים על ניצחון לסוציאל-דמוקרטים אך הפער מצטמצם ככל שהבחירות מתקרבות והמאבק מקצין ונהיה צמוד יותר. ארבעת מפלגות המרכז-ימין, למרות הפיגור בסקרים, נהנות מכמה יתרונות. ראשית, לעומת מפלגות השמאל, הן מציגות חזית מאוחדת בדמות הקואליציה שהן הקימו לפני כעשור ושלא מתגלים בה בקיעים משמעותיים. שנית, לעומת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהיו לה ארבעה יושבי-ראש בעשר השנים האחרונות, הנהגתה של מפלגת השלטון, מפלגת "המתונים", היא יציבה ופופולארית מאוד – פרדריק ריינפלדט עומד בראשה מאז 2003 והוא זוכה גם היום, לאחר שתי כהונות כראש-ממשלה, לפופולאריות רבה.

לקואליציית המרכז-ימין יש יתרון נוסף בדמות יכולות התעמולה שלה. בשבועות שלפני הבחירות היא פתחה בקמפיין שלילי ואפקטיבי נגד מפלגות האופוזיציה ומצד שני מתמקדים האסטרטגים הפוליטיים שלה בנושאים כמו קבלת פליטים בשוודיה ומתחמקים מנושאים כמו מצבה של מערכת החינוך. הנושא הראשון הוא נושא רגיש שאמור לגרום להצבעה בעבור מנהיגות יציבה, שמרנית ובעלת ניסיון בינ"ל. הנושא השני חושף את כישלונותיה של הממשלה הנוכחית שהביאה את מערכת החינוך למשבר חמור שהתבטא לאחרונה בירידה דרמטית בתוצאות תלמידי שוודיה במבחני פיזה הבינלאומיים.

מן הצד השני עומדת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות סטפן לופבן, שהגיע לראשותה בראשית 2012 מתפקידו כראש האיגוד המקצועי של עובדי המתכת. לופבן הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה ללא כל ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי אך תקוותיהם הפוליטיות של הסוציאל-דמוקרטים ואנשי האיגודים המקצועיים תלויות בו. לאחר שורה של יושבי-ראש שלא הביאו להצלחה אלקטורלית הם מקווים שלופבן יזכה לתמיכה רחבה עם מסרים של התחדשות, אחדות וסולידריות.

"במערכת הבחירות הזו מתמקדת הממשלה במה שנוח לה – יציבות שלטונית, "אחריות תקציבית" וצמיחה", אומר יאן אולסון, פרופ' למדע המדינה מאונ' אורברו, "האופוזיציה, לעומת זאת, מתמקדת בנושאים שהממשלה מתחמקת מהם – רמת האבטלה, בעיקר בקרב צעירים, מערכות הרווחה ונזקי ההפרטות". פרופ' אולסון טוען שהימין תופס כעת את מקומה המסורתי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. "מפלגת "המתונים" ממצבת את עצמה כמפלגת שלטון הנושאת בעול הנהגת המדינה ומספקת יציבות בעת משבר. זו אסטרטגיה מסוכנת מפני שייתכן שהבוחרים יחפשו דווקא שינוי וכיוון חדש".

כיוון חדש מוצע לא רק ע"י הסוציאל-דמוקרטים. מול הקואליציה השמרנית ניצבות מספר מפלגות נוספות מן השמאל – "מפלגת השמאל" (המפלגה הקומוניסטית לשעבר), מפלגת "הירוקים" וגם "היוזמה הפמיניסטית", מפלגה חדשנית בעלת מנהיגה כריזמטית שמנסה לעבור את אחוז החסימה בפעם הראשונה בתולדותיה. בניגוד למפלגות המרכז-ימין, מפלגות השמאל אינן מציגות חזית מאוחדת ואינן מבטיחות לבוחריהן שיתוף פעולה ביום שאחרי הבחירות.

אך מפלגה נוספת, מפלגת "הדמוקרטים השוודים", מאיימת לסבך את תוצאות הבחירות ולהקשות עוד יותר על הקמת ממשלה. זוהי מפלגת ימין פופוליסטי ושמרני המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה השוודית. המפלגה עברה את אחוז החסימה בפעם הראשונה בבחירות שעברו ויש הצופים שהיא תזכה בכ-10% מהקולות. הגושים המסורתיים מסרבים לשתף איתה פעולה בגלל עמדותיה הקיצוניות, התבטאויות גזעניות של פעיליה ועברה הניאו-נאצי, כך שייתכן שהמפלגה תהווה לשון מאזניים פרלמנטרית בארבע השנים הבאות. "בשוודיה יש מסורת של גושים פוליטיים ברורים, של פשרות ופרגמטיות", אומר פרופ' אולסון, "אבל התחזקות הדמוקרטים השוודיים תגרום לבעיה ביצירת רוב פרלמנטרי".

כך, כאשר מפלגת השלטון משתמשת במהגרים כדי להציג את עצמה כ"מבוגר האחראי" והימין הקיצוני מאחד את תומכיו סביב פחד מהשפעת המהגרים, הפך נושא ההגירה לנושא מרכזי במערכה. אך המודל השוודי מוכיח שזהו לא נושא נפרד. למרות הניסיון לנתק את המהגרים מהשיח הפוליטי-רציונאלי הרגיל ולחבר אותם לשיח על תרבות וזהות, גורל המהגרים תלוי בסוגיות הליבה שבבסיס הבחירות כמו שוק העבודה ומערכות החינוך, הבריאות והדיור. אלו יקבעו את גורל מודל קליטת ההגירה השוודי ממש כפי שהן ייקבעו את גורלו של המודל השוודי כולו.

התחזקות הימין הקיצוני בשוודיה בשבועות האחרונים דורשת אופן חשיבה חדש וקואליציות חדשות במאבק בימין הקיצוני בסקנדינביה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2273117

יום שני שעבר (10.3) לא היה בוקר רגיל בעבור תלמידי ותלמידות בתיה"ס וואזה-ריאל וסייברגימנסיאט בסטוקהולם. בהגיעם לבית-הספר אחרי חופשת סוף השבוע הם גילו שמישהו ריסס על קירותיו צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות. אלו בתי-ספר שלומדים בהם תלמידים יהודיים רבים, חלקם במסגרת תכנית לימודים הכוללת לימודי יהדות ועברית, ובעבורם הייתה זו מכה קשה. מדובר בבני-נוער שאינם רגילים לתקריות שכאלה והם והוריהם מצאו את עצמם מככבים בהמשך היום במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים. התקרית דווחה גם בתקשורת הישראלית ועוררה לא מעט תגובות.
יש, עם זאת, כמה עובדות המהוות רקע לתקרית שהתקשורת הישראלית לא כללה בדיווחיה. באותו סוף שבוע שבו רוססו הכתובות נדקרו מספר צעירים בעיר מאלמו לאחר אירוע לציון יום האישה הבינ"ל. החשודים במעשה הם תומכי מפלגה ניאו-נאצית בשם מפלגת השוודים (Svenskarnas Parti). מספר שבועות מוקדם יותר הותקפו מפגיני שמאל באלימות קשה בידי אנשי ימין קיצוני בפרבר בדרום סטוקהולם ובינואר רוססו צלבי-קרס על דלתות המסגד המרכזי של העיר. אלו רק חלק מהתקריות האלימות שאירעו לאחרונה בשוודיה ושמעורבים בהם גורמי ימין קיצוני.
למעשה, ככל שזה נוגע למדינות סקנדינביה, בניגוד למה שמקובל לחשוב בעולם שאחרי 9/11, אלימות פוליטית היא בעיקר נחלת הימין הקיצוני, לא פרי ידם של גורמים איסלמיסטיים או מיעוטים אתניים. האחראים לאלימות הם דווקא ילידי המקום, גברים צעירים ברובם, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית ובני התרבות הדומיננטית. דוגמאות לא חסרות, החל מהטרוריסט הנורווגי, אנדרס ברייויק, שרצח 77 חפים מפשע ביולי 2011, דרך האלימות המתפרצת מדי פעם של תומכי המפלגות המכונות פופוליסטיות דוגמת מפלגת הדמוקרטים השוודים (Sverige Demokraterna) ועד לפרובוקציות, האלימות והוונדליזם של תנועות עליונות הגזע הלבן למיניהן.
זה לא מפתיע שהתקשורת הישראלית לא מדווחת על אירועים אלו. אין סיבה מיוחדת שהיא תעסוק בתקריות אלימות בשוודיה הרחוקה וזה טבעי שפגיעה ביהודים מעניינת את הציבור בישראל יותר מריסוס צלבי-קרס על מסגדים או תקיפת מפגיני שמאל מקומיים. עם זאת, העדר ההקשר עלול להוביל למסקנות מוטעות.
כך לדוגמא יש נטייה לראות קשר בין האנטישמיות בסקנדינביה לבין העלייה במספר המוסלמים באירופה. זוהי גישה הרואה באירועים אלו מעין מלחמת-תרבות בין היהדות והנצרות לאיסלאם, מלחמה הקשורה לאירועים במזה"ת ולמתח גלובלי בין המערב הדמוקרטי לכוחות פונדמנטליסטיים המאיימים עליו. אך כאשר מדובר בתקריות האנטישמיות בסקנדינביה גישה זו מוטעית, היא מבנה-על דמיוני המולבש באופן מלאכותי על בסיס חומרי אחר לגמרי.
בשוודיה מתקיים בשנים האחרונות מאבק פוליטי על המודל החברתי-כלכלי של המדינה. מצד אחד ניצב המחנה הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי התומך בין השאר במערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסליות המבוססות על שירות ציבורי גדול ומיסים גבוהים ופרוגרסיביים. גישה זו כרוכה, מסיבות כלכליות וערכיות כאחד, בקליטת הגירה מאסיבית בין אם מדובר בהגירה בעלת אופי כלכלי או בהגירה בעלת רקע הומניטרי ומחויבות בינלאומית לסיוע למבקשי מקלט.
בצד השני ניצבים התומכים בהפרטת חלקים ממערכות הרווחה, בהורדת מיסים, בצמצום השירות הציבורי ובהעברת תחומים שונים של המדיניות הכלכלית לכוחות השוק (כלומר לגורמים פרטיים ואינטרסנטיים). גישה זו מובילה להרחבת הפערים החברתיים ולפגיעה בתחומים הכרחיים לטיפול אפקטיבי בהגירה כמו הכשרה מקצועית ומערכות בריאות וחינוך המספקות שירותים איכותיים ושווים לכל. תוצאות השינויים במערכות אלו עלולות להתסיס את קהילות המהגרים ולהוביל לסכנות הידועות של קיפוח, אפליה והזנחה – מהומות אלימות והתכנסות לקודים התרבותיים השמרניים ביותר.
אך זוהי לא מלחמת-תרבות, זהו מאבק פוליטי. מדינת-הרווחה המודרנית, זו הפועלת במציאות של אירופה מאוחדת וכוחות גלובליים רבי-עוצמה, חייבת להיות רב-תרבותית אך בשוודיה יש רבים המתנגדים לצורת חיים זו. השמרנים שבהם מדברים בשפה כלכלית (יעילות, הורדת מיסים והפרטות) ומפרקים בהדרגה את מדינת-הרווחה בעוד הקיצוניים שבהם יוצאים עם אלות לרחובות ומכניסים לדיון הציבורי דימוי של מהגרים כטפילים, גנבים ואנסים החיים בגטאות ועושים המוני ילדים. אלו כמובן שקרים גסים ומחקרים הראו שמהגרים באירופה נוטים דווקא לקבל על עצמם חלק גדול מהתרבות המערבית, אך הימין הקיצוני לא מתעניין בעובדות. הוא מפגין שרירים ועושה פרובוקציות שאינן התרחשויות ספונטניות ועממיות אלא אירועים מתוכננים מתוך אינטרס פוליטי. הגל הנוכחי, למשל, הוא תוצאה של שנת הבחירות בשוודיה והתפתחויות בינלאומיות כמו האירועים באוקראינה.
פעם היו אלו היהודים שסימלו את הסיטרא אחרא של הימין הקיצוני באירופה. היום היהודים לא בראש הרשימה השחורה אך צלבי-הקרס בסטוקהולם מראים שהם עדיין שם למרות הכל. יחד איתם ברשימה ניתן למצוא קבוצות הנמצאות שם עוד מימי נירנברג: הקומוניסטים, ההומוסקסואלים ובני-הרומה, כמו גם קבוצות חדשות: המוסלמים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה ומזרח-אירופה.
וכך, מול האלות, הסכינים ומכלי הריסוס מתהוות שתי דרכים. אלו שתי האפשרויות של הילדים הלומדים עברית בסטוקהולם, של הנשים המנסות לשלב את המסורת המוסלמית עם קריירה ולימודים אקדמאים, של בני-הרומה המחפשים את דרכם באירופה המודרנית ושל פליטי הרעב ורצח-העם שהגיעו לחוף המבטחים הסקנדינבי.
הם יכולים להמשיך את המסורת הנפסדת המסיתה את חלכאי כל העולם אחד כנגד השני, להקצין את דתם, להתנחם בכוחה של זהות מתנגחת המופנית כנגד האחר והמתבטאת, בסופו של דבר, באלימות ובדיכוי. זוהי דרכן של הקואליציות הישנות – וותיקים נגד חדשים, שחורים נגד לבנים, מוסלמים נגד יהודים. כך לדוגמא יכולים היהודים לתמוך במפלגות אנטי-מוסלמיות והמוסלמים יכולים לפנות לזרמים הדתיים המסיתים נגד יהודים ומאיימים לפגוע בהם. אם יבחרו באפשרות זו הם רק יחזקו את כוחם של רודפיהם ויעוררו את השד הפשיסטי והאנטישמי המהווה עדיין זרם עומק עוצמתי בחברה ובתרבות האירופית.
אך יש אפשרות שניה. המיעוטים בשוודיה יכולים לשלב ידיים. הם יכולים להילחם יחד בגורמים המתנכלים להם ולהפוך את צאצאי פליטי המחנות והגטאות של לפני שבעים שנה לשותפיהם של נרדפי העריצים המודרניים בסוריה, אפגניסטאן ואיראן. יחד עם תומכי מדינת-הרווחה הפותחת את שעריה למבקשי מקלט מכל העולם ומציעה להם תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, הם יכולים להיות קואליציה רבת עצמה מול הפחדנים הגברתניים, גלוחי הראש ומרססי צלבי-הקרס. אולי יחד יוכלו הם, לשם שינוי, לגבות מביריוני הכיכרות של אירופה תג-מחיר.

החוק השוודי המהפכני המפליל את לקוחות הזנות במקום את הנשים העוסקות בזנות מעורר השראה ומחלוקת כבר שנים רבות במדינות רבות בעולם. כעת, כאשר גרסה ישראלית של החוק נמצאת בהליכי חקיקה בכנסת, מעניין לבדוק את השפעתו ולערוך מקצה שיפורים.

התפרסם בהארץ, ספטמבר 2013: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2126503

במסגרת סדרת כתבות שעסקה בסרט "סוחרי הנשמות" כתבה ורד לי מאמר חשוב ומעניין על החוק השוודי להפללת לקוחות הזנות (http://blogs.haaretz.co.il/veredlee/233/). חוק זה, הראשון מסוגו בעולם, נכנס לתוקף ב-1999והוא מפליל את לקוחות הזנות אך לא את הנשים העוסקות בזנות. הוא קובע כי דינו של לקוח שנתפס הוא מאסר של שנה או קנס בשווי חמישים ימי עבודה. זהו נושא חשוב מכיוון שחוק דומה נמצא בהליכי חקיקה גם בישראל ומבט מעמיק על השפעתו של החוק השוודי יכול לתרום רבות לדיון הציבורי סביב מאמצי החקיקה הישראלים.

ראשית, כדאי לעיין בסיבות לחקיקתו של החוק השוודי. החוק לא נחקק מכיוון שהזנות היא מטרד ציבורי ולא כתגובה פוריטנית להוללות מינית. מקורו הוא בתפיסה הגורסת שזנות היא תמיד מעשה אלימות כנגד נשים והיא לעולם תהיה כרוכה בניצול ודיכוי הנובע מאי-שוויון מגדרי ודומיננטיות גברית. עמדה ערכית זו, שהצליחה לתפוס שביתה בדיון הציבורי בשוודיה בשנות התשעים, היא העומדת בבסיס החקיקה. יש הטוענים אמנם שגורמים כמו התפרקות הגוש הקומוניסטי והתגברות הסחר הגלובלי בבני-אדם גרמו לשוודים להילחם במהגרים באצטלה פמיניסטית, אך זהו הסבר קלוש שאינו מסתדר עם מדיניות ההגירה הנדיבה של שוודיה הפותחת בד"כ את שעריה בפני מהגרים ופליטים מכל העולם (לאחרונה מסוריה למשל). גם אם היו שיקולים פוליטיים בחקיקת החוק, הוא לא יכול היה לעבור ללא הגישה הפשוטה אך המהפכנית שבבסיסו – המלחמה בזנות צריכה להיות נגד הביקוש לזנות, לא נגד הנשים העוסקות בה.

גם בשוודיה היו וישנם עדיין טוענים כנגד החוק. חלק מהטיעונים הם ישנים וחבוטים למדי. הזנות היא המקצוע העתיק בעולם, טוענים הפטליסטים, היא בטבע האדם ולכן היא תהיה תמיד. טיעון אחר הוא טיעון חופש העיסוק – לאישה יש זכות לבחור את עיסוקה ולמדינה אין זכות להגבילה. אלו טיעונים שהחוק השוודי מתמודד איתם בקלות. הזנות אמנם עתיקה, כפי שמעשי רצח קיימים עוד מימי קיין והבל, אך היא עדיין ביטוי של אלימות ודיכוי ולכן אין סיבה לקבל אותה בחברה מתוקנת. העובדה שהיא נעשית בהסכמה ומוסדרת ע"י השוק הופכת את האלימות לקשה יותר, לא פחות. ברגע ששוכחים את מכבסת המילים ואת הקריקטורות של נערות קולג' המממנות את לימודיהן באמצעות "ליווי" לקוחות, מוצאים את האמת הערומה: החדירה, עמדת הכוח המוחלט של הלקוח, ההשפלה, הבושה, הערום, המחלות והכאבים.

כל אלו הופכים את ההסכמה או הבחירה לעסוק בזנות ללא רלוונטיים. נשים פונות לזנות ממגוון סיבות. לעיתים אלו נסיבות אישיות כמו פגיעה מאלימות מינית או התמכרות לסמים. לעיתים אלו נסיבות חברתיות כמו הגירה, סחר בבני-אדם או עוני. בכל מקרה זוהי בחירה חופשית רק לפי הגדרה אולטרה-ליברלית. וככל שמדובר בזנות יש סיבות להגביל את הבחירה גם אם חופשית. ראשית, הזנות פוגעת בזונה עצמה: תנאי ה"עבודה" והעובדה שההסכמה היא בד"כ מוצא אחרון הופכות את הזנות לסוג של עבדות גם אם הזונה משתכרת בעבור שירותיה. שנית, אי-מניעתה של זנות "רגילה" מעודדת זנות של סחר בבני-אדם (וכאן מדובר לא רק בעבדות אלא באונס ממש).

טיעונים אחרים כנגד החוק השוודי מבוססים על אי-דיוקים וספקולציות. הטענה שהחוק צמצם רק את ממדי "זנות הרחוב" ולא את זו המבוססת על אינטרנט, זירות סמויות ותיירות מין למדינות שכנות, מתבררת כמופרכת במחקרים רבים. למרות שקשה לאמוד את ממדי הזנות מכיוון שמדובר באוכלוסיות נסתרות, מחקרים רציניים מראים שיש פחות זונות בשוודיה כיום מאשר היו לפני החוק, מה גם שירידת הזנות למחתרת מתרחשת בלאו-הכי בכל העולם בגלל הפרסום באינטרנט ורדיפות משטרות ההגירה. מיתוס נוסף בנוגע לחקיקה היא שמיסוד הזנות, במקום הפללתה, משפר את תנאי עבודתן של הנשים ומוציא מהמשוואה את הפשע המאורגן. טענות אלו הוכחו כמוטעות ובמדינות שבהן הזנות חוקית ניתן עדיין למצוא אלימות, פשע מאורגן וסחר בבני-אדם.

עם זאת, יש לא מעט בעיות בחוק השוודי והמחוקק הישראלי יכול ללמוד ממגרעותיו ולערוך מקצה שיפורים.

ראשית, יש לתת את הדעת לתפקיד המשטרה. כבודן וביטחונן של העוסקות בזנות עלול להיפגע כתוצאה מפעילות אכיפה ואיסוף ראיות של שוטרים הרואים בזנות עבירה ללא קרבן. לבעיה זו ישנם פתרונות – ניתן להטיל מגבלות על סוג הראיות במשפטי הלקוחות וניתן להקים יחידה משטרתית העוסקת בתחום זה בלבד ושיש ברשותה משאבים מספיקים לקיום חקירות מורכבות וכלים לטיפול הוגן ומכובד בעוסקות בזנות אשר אינן מבצעות העבירה אלא קורבנותיה.

יישום החוק עלול לפגוע בנשים העוסקות בזנות בצורה נוספת. בעוד שלא נמצאו הוכחות לכך שהפללת הלקוחות מגבירה את האלימות כלפי העוסקות בזנות, היא ללא ספק עלולה לפגוע בפרנסתן ולגרום לחלקן לרדת למחתרת. יש, אם כן, להטות אוזן לנשים אלו כחלק מתהליך החקיקה (גם אם לא מקבלים את כל טענותיהן) ולבנות בעבורן מערכת סיוע משפטית, חברתית וכלכלית. לא ייתכן שנשים העוסקות בזנות היום יהיו אסקופה נדרסת בדרך לעולם ללא זנות של המחר. טוב יהיה גם אם המחוקקים יראו בזנות חלק ממכלול חברתי-כלכלי רחב. אין דבר מופרך יותר מפוליטיקאים העוסקים בחקיקה אגרסיבית נגד זנות כאשר במקביל הם ממשיכים לפרק את מדינת-הרווחה, להרחיב את הפערים החברתיים ולהפריט את שירותי הרווחה, צעדים שהיו מהגורמים המרכזיים להידרדרותן של נשים למעגל הזנות מלכתחילה.

בעיה נוספת שהתגלתה בחוק השוודי היא שככל הנראה השפעתו נמוכה דווקא במקום אליו הוא כיוון  – הלקוחות עצמם. גברים רבים בשוודיה עדיין רואים בצריכת זנות תופעה לגיטימית. מקרים מתוקשרים שבהם פוליטיקאים, שוטרים ושופטים נתפסו כצרכני זנות מעידים שהמסר לא הופנם, שהתודעה לא השתנתה ושהמערכת איננה מרתיעה. אין באלו בכדי לבטל את חשיבותו של החוק אלא בכדי ללמד שיש להקפיד על אכיפה נבונה ועל יצירת מסגרת ענישה ברורה לבתי-המשפט (שבשוודיה מצאו דרכים להקל על לקוחות בניגוד לכוונת המחוקק). חשוב מכך, יש חשיבות מכרעת לקמפיין הסברתי וגם, כפי שמציעות המחוקקות הישראליות, לקיום תהליך חינוכי לעברייני פעם ראשונה כחלופה אפשרית להעמדה לדין.

הזנות היא בעיה חברתית קשה ומסובכת. חקיקה לבדה לעולם לא תוכל לפתור אותה ללא תהליך עומק חינוכי ותרבותי בזירה הציבורית, האישית והמשפחתית. אך חוק ישראלי להפללת לקוחות יוכל להוות צעד ראשון חשוב ולהציב את ישראל בחזית המאבק העולמי בסחר בבני-אדם ובניצול נשים בכלל.

לאחרונה החליטו עובדי מקדונלד'ס בישראל להתאגד על מנת להגן על זכויותיהם ולשפר את מעמדם. במקביל פתחו עובדי מקדונלד'ס בארה"ב בשביתה היסטורית. דומה שרוח בלהות מהלכת על פני מסעדות המזון המהיר על פני הגלובוס וזה איננו מקרי. עובדי רשתות המזון המהיר ברחבי העולם נוטים להיות בתחתית שרשרת המזון של שוק העבודה. הם צעירים יותר, שכרם נמוך יותר ותנאיהם גרועים יותר מאלו של עובדי מגזרים אחרים במשק. כעת, בפני התעוררות המחאה של העובדים הצעירים, יש לבעלי ומנהלי רשתות המזון המהיר בחירה. הם יכולים להילחם בעובדיהם אשר מהווים את מקור עושרם. לחילופין, הם יכולים להציב את עצמם בחזית הכוחות המתקדמים של הכלכלה העולמית, לשפר את תנאיהם ושכרם של עובדיהם ועל הדרך גם לתרום לצמיחה ולשיפור יחסי העבודה במשק. אם הם זקוקוים להשראה, כל שעליהם לעשות הוא להביט צפונה, לשוודיה, מעוז העבודה המאורגנת וההסכמים הקיבוציים. לפחות בינתיים.

התפרסם ב-The Marker, ב-1 בספטמבר 2013 http://www.themarker.com/wallstreet/1.2112026 

מקדונלד'ס היא אמנם רשת המזון המהיר הגדולה בעולם והיא מייצגת בעיני רבים את תעשיית המזון המהיר ואת הגלובליזציה בכלל, אך יש קרבות שאפילו מקדונלד'ס מפסידה. אחד מהם הוא הקרב על המילה מקג'וב. המונח, שנכנס לשימוש בשנות השמונים, מורה על עבודה בשכר נמוך, שאין בה צורך בכישורים מיוחדים ואין בה אפשרויות קידום. כל מי שיפתח מילון וובסטר או אוקספורד יוכל למצוא אותו למרות שהנהלת מקדונלד'ס ניסתה בעבר להפעיל את השפעתה ולמחוק אותו מהמילון. התדמית נדבקה למרות הכל. על רקע ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל, מעניין להתבונן במדינה אחת בה הדברים עובדים קצת אחרת.
תייר מזדמן הנכנס לסניף מקדונלד'ס בסטוקהולם לא יבחין במבט ראשון בהבדלים רבים בינו לבין מקביליו בשאר מדינות העולם. התפריט דומה, העיצוב דומה והביג-מק הוא אותו הביג-מק. יש, עם זאת, הבדל גדול כשמדובר באנשי הצוות. עובדי מקדונלד'ס בשוודיה משתכרים שכר סביר והם נהנים מתנאי עבודה לא רעים ומזכויות סוציאליות רבות. וחשוב מכך, למרות גילם הצעיר ומעמדם הנמוך יחסית בשוק העבודה, יש להם הסכם עבודה קיבוצי.
"היתרון בהסכם הקיבוצי שלנו הוא שהוא עוסק בסוגיות המאפיינות את הענף שלנו", אומר באסם, שעובד במקדונלד'ס כבר יותר מעשר שנים ומשמש בשנה וחצי האחרונות גם כראש הוועד בסניף שלו, "הוא משפר את תנאי העבודה שלנו, מעניק לנו שכר בסיסי טוב ונותן גם מספר ביטוחים כמו ביטוח מפני פציעות בעבודה ובדרך אליה, ביטוח רכוש ועוד. אין סיבה להניח שתנאים אלו היו מוצעים לנו ללא הסכם קיבוצי".
מקדונלד'ס בשוודיה מעסיקה כ-12,000 עובדים, רובם צעירים עד גיל 25. הם עובדים ב-220 סניפים כאשר 20% מהם מופעלים ישירות ע"י מקדונלד'ס ו-80% ע"י זכיינים. כמו הרוב המכריע של המעסיקים במשק השוודי, גם מקדונלד'ס חברה בארגון מעסיקים גדול. הארגון, VISITA שמו, מאגד כ-6,000 עסקים בתחומי המזון והמלונאות והוא חותם בשם חבריו על הסכמי עבודה קיבוציים עם ארגוני העובדים השונים. במקרה של עובדי מקדונלד'ס מדובר ב-HRF, איגוד עובדי המלונות והמסעדות בשוודיה שהוא חלק מקונפדרציית ה-LO רבת העוצמה המורכבת מ-14 איגודים מקצועיים המאגדים כמיליון וחצי עובדי צווארון כחול.
ע"פ הערכות כשליש מעובדי מקדונלד'ס חברים ב-HRF, אך תוצאות ההסכם הקיבוצי חלים גם על שאר העובדים הנהנים, תודות להסכם, מעליות שכר תכופות ותנאי עבודה משופרים. לאחרונה (1 ביוני) נכנס הסכם חדש לתוקף והוא כולל סעיפים המסדירים את שעות העבודה, זכויות החופשה, הסדרי הפנסיה, תנאי העבודה, השכר ועוד. מכיוון שהסדר זה קיים בכל ענפי המשק השוודי, אין בשוודיה שכר מינימום כללי. השכר, כמו שאר מרכיבי שוק העבודה, מוסדר תמיד בין המעסיקים לאיגודים המקצועיים כאשר זכותו של כל עובד בכל ענף להתאגד היא ברורה מאליה ומוגנת בחוק.
בהתאם לשיטה זו ובניגוד למקומות אחרים בעולם, מקדונלד'ס, כמו כל עסק אחר בשוודיה, לא יכולה שלא להכיר בהתאגדות עובדיה והיא חייבת לנהל עמם מו"מ. ארגון העובדים לא חייב להגיע לשליש מהעובדים במקום העבודה בכדי לייצג את עובדיו ולמעשה אסור למעסיק לדעת מי מעובדיו מאוגד ובוודאי שאסור לו להתערב בכל דרך בהתאגדות באמצעות איומים ואיסורים על חלוקת חומר הסברה, השתתפות בפגישות וכו'.
מטרתה המרכזית של כל התאגדות עובדים היא הגעה להסכם עבודה קיבוצי. על פי המודל השוודי מהווה ההסכם הקיבוצי בין ארגוני העובדים הגדולים לארגוני המעסיקים הגדולים, בסיס למו"מים ברמה המקומית (לדוגמא, מו"מ בין וועד של סניף מקדונלד'ס מקומי להנהלה שלו). זהו בסיס רצפה ולא תקרה, כלומר, לאחר שנחתם הסכם קיבוצי נכנסים וועדי העובדים וההנהלות במקומות העבודה הספציפיים למו"מ כאשר השכר ותנאי העובדים יכולים לעלות על מה שהוסכם בהסכם הקיבוצי אך לעולם לא לרדת ממנו.
הדיונים ברמה המקומית בין העובדים להנהלה נסובים על נושאים רבים. "לוח-הזמנים ותכנית העבודה הם ללא ספק הנושא המרכזי", מספר באסם על תוכן השיחות עם ההנהלה, "אלו הנושאים שמשפיעים על עומס העבודה שלנו וגם על רווחתנו וחיינו הפרטיים". ההסכם הקיבוצי קובע, בין השאר, את אורך ההפסקות במהלך יום העבודה (סה"כ 60 דקות למשמרת רגילה) אך באסם מוסיף שדיונים רבים מתקיימים גם על הפרשנות הנכונה של ההסכם הקיבוצי. "דיאלוג פתוח ורצון לפתור בעיות הם המפתח", הוא אומר, "אך אני לא יכול לומר שהדיונים הם תמיד קלים ומהירים".
ובכל זאת, ברמה הארצית, ההסכם הקיבוצי הנכנס לתוקף בימים אלו כולל, בין השאר, עליית שכר של 1,653 קרונות שוודיות (כ-900 ₪) לכל העובדים במשרה מלאה במהלך שלוש שנים. סכום זה יצטרף בשלוש פעימות לשכר המשולם כעת לקבוצות שונות של מועסקים – בוגרי תיכון בעלי מקצוע ספציפי (כמו טבחים) משתכרים בסביבות 21,000 קרונות לחודש (כ-11,400 ₪) או 121 קרונות לשעה (כ-66 ₪). עובדים המתקבלים ללא דרישות או הכשרה מוקדמת משתכרים כ-19,800 קרונות (כ-10,760 ₪)או כ-114 לשעה (כ-62 ₪). עובדים מתחת לגיל עשרים משתכרים מעט פחות. בין הגילאים 17 ל-18, למשל, מדובר בכ-14,000 קרונות (כ-7,610 ₪) למשרה מלאה או 81 קרונות לשעה (כ-44 ₪). לכך יש להוסיף לכל הפחות כ-20 קרונות (כ-11 ₪) לשעה, תוספת לעבודה בסופי שבוע ובלילה.
אך השכר הוא לא הכל. ההסכם הקיבוצי ונורמות העבודה בשוודיה כוללים גם את זכויות העובדים – כל הקורסים וההכשרות הם בתשלום מלא, כל עובד זכאי להפרשה פנסיונית ועובדים בעלי וותק של שנה זכאים ל-25 ימי חופשה בשכר של כ-1,300 קרונות (כ-706 ₪) ליום מעל גיל 20, או כ-980 קרונות ליום (כ-533 ₪) מתחת לגיל 20. עובדי מקדונלד'ס ושאר עובדי המסעדות ובתי-המלון היוצאים לחופשת לידה (גברים ונשים כאחד) מקבלים 10% מהשכר שלהם למשך חצי שנה כתוספת לדמי חופשת הלידה הנדיבים המשולמים ע"י המדינה, עובדים חולים מקבלים מהמעסיק דמי מחלה בגובה כ-80% מהשכר בשבועיים הראשונים של המחלה (אח"כ מגיע התשלום מהביטוח הלאומי) וישנן חופשות מיוחדות בתשלום שהמעסיק חייב לאשר כמו היעדרות לטובת ביקורי רופא או השתתפות באירועים משפחתיים מסוימים.
למרות התנאים הטובים של העובדים, אין צורך לדאוג לרווחי הבעלים של מקדונלד'ס בשוודיה. "כבר שש שנים רצופות שיש לנו מכירות שיא", אומרת פרידה ברג, קצינת העיתונות הראשית של הרשת בשוודיה, "היקף המכירות שלנו ב-2012 היה כ-4.8 מיליארד קרונות (כ-2.6 מיליארד ₪) והיו לנו כ-158 מיליון סועדים ב-220 הסניפים שלנו ברחבי שוודיה". למרות המשבר הכלכלי הרוויחה הרשת ב-2011 כ-179 מיליון קרונות (כ-97 מיליון ₪) וברג מייחסת את ההצלחה ליכולתה של הרשת להבין את צרכי הלקוחות – היא האריכה את שעות הפעילות, שיפצה סניפים והרחיבה את האופציות שבתפריט.
ע"פ הגרסה השוודית של מקדונלד'ס המו"מ עם נציגי העובדים וההגעה להסכם קיבוצי אינם מפריעים לפעילות העסקית ולא פוגעים ברווחיות. ברג מקבלת אותם כמובנים מאליהם. "יש לנו יחסים טובים עם ארגון העובדים", היא אומרת, "מקדונלד'ס שוודיה נמצאת בדיאלוג פורה ומתמיד עם עובדיה והחברה מקבלת לחלוטין, כבר מפתיחת הסניף הראשון ב-1973, את המודל השוודי של דיאלוג בין איגודים ומעסיקים המוביל להסכמים קיבוציים".
פרדריק ברוסי, פעיל בארגון עובדי המסעדות והמלונות הבקיא היטב במו"מים מעין אלו, לא חולק על הדברים. "כבר משנות השלושים המודל השוודי מוביל לכך שעובדים ומעסיקים הם האחראים לשוק העבודה ולא הממשלה", הוא אומר, "כך שיש קונצנזוס רחב למדי בשוודיה לגבי כך שהסכמים קיבוציים ועבודה מאורגנת הם הכרח וכמעט כל חברה רצינית מנהלת מו"מ מסודר וחותמת על הסכמים קיבוציים. מקדונלד'ס היא חברה רצינית והיא תמיד הייתה כזו".
ברוסי מוסיף שהמודל השוודי טוב לכל הצדדים. "לכולם ברור שהחלופה למודל היא מאבק ושביתות שיזיקו לתעשייה כולה", הוא אומר, "ההסכמים הקיבוציים מביאים לשקט תעשייתי ולמרות שמטבע הדברים יש לעיתים מתיחויות וקונפליקטים בד"כ הדברים נפתרים בהסכמה. אני לא חושב שהייתה שביתה בענף שלנו מאז שנות הארבעים", הוא מסכם.
אך לא הכל אידיאלי ע"פ ברוסי. "כ-70% מהעובדים בשוודיה מאוגדים אך בענף המסעדות והמלונות הנתון נמוך בהרבה ונע סביב ה-30%", הוא מספר ומייחס את אחוז המתאגדים הנמוך לא רק לארעיות היחסית ולגילם הנמוך של רוב עובדי הענף. "איבדנו כ-50% מהחברים שלנו בגלל מדיניות הממשלה בשנים האחרונות". ברוסי מתכוון לקואליציית המרכז-ימין, הנמצאת בשלטון בשוודיה מאז 2006, שהצליחה לפגוע באיגודים בצורה משמעותית באמצעות העלאת מחיר ההצטרפות לתכניות ביטוח האבטלה והקשחת התנאים לקבלת דמי-אבטלה (בשוודיה יש לצד דמי האבטחה הכלליים גם תכניות ביטוח אבטלה וולונטריות הקשורות ברובן לאיגודים המקצועיים. מדיניות הממשלה גרמה לכך שתכניות אלו יהיו משתלמות פחות וכתוצאה מכך עובדים רבים עזבו את התכניות ואת האיגודים המקצועיים המנהלים אותן). מטבע הדברים, אלו הם העובדים הצעירים והארעיים יותר, כדוגמת עובדי המלונות והמסעדות, היוצאים ממעגל העבודה המאורגנת ראשונים.
שינויים אלו הם חלק משינויים רחבים יותר שעובר המשק השוודי בשנים האחרונות. המודלים הסוציאל-דמוקרטים המסורתיים יותר פינו את מקומם למה שמכונה "שוק עבודה אקטיבי", שלדברי חסידיו הוא שוק עבודה המשלב בין עקרונות מדינת-הרווחה הקלאסית לבין צרכיו של שוק העבודה המודרני. ע"פ מודל זה העובדים הם אלו הזוכים להגנה, לאו דווקא מקומות העבודה שלהם, כך שלמעסיקים ניתנת האפשרות לפטר עובדים ולעשות שינויים ארגוניים ומבניים בחופשיות יחסית בזמן שהעובדים לא מופקרים לגורלם אלא נופלים לרשת ביטחון ממשלתית המטפלת בהם בתחומים רבים: חזרה לשוק העבודה, פיצויים והמשך הכנסה סדירה, הכשרה מקצועית, אפשרויות לחופשות לידה ומחלה מתוגמלות וכו'.
למרות שבאופן יחסי למתרחש בשאר העולם זהו עדיין מודל ידידותי מאוד לעובדים שכירים, יש לתומכי העבודה המאורגנת בשוודיה סיבות אחרות להיות מודאגים. הממשלה השמרנית הנוכחית מורידה מיסים, מפריטה חברות ציבוריות ופוגעת במעמדן של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה הממלכתיות מה שגורם לעליה בשיעורי האבטלה והעוני ולהרחבת הפערים החברתיים. כך מתרחקת שוודיה בתהליך איטי אך יציב ממודל מדינת-הרווחה הקלאסית ששיעור התאגדות גבוה היה אחד ממאפייניה המרכזים.
עם זאת, פרדריק ברוסי מצביע גם על מגמה הפוכה. "בזמן האחרון אנחנו דווקא רואים מגמה של יותר ויותר עובדים צעירים במקדונלד'ס המצטרפים למעגל העבודה המאורגנת", הוא מספר, "הם מתעניינים בזכויותיהם ורוצים לשמר את ההישגים והזכויות שלהם שהושגו באמצעות ההתאגדות". "העובדים בסניף שלי מבחינים בשינוי מאז שהקמנו את הוועד המקומי שלנו ב-2012", מוסיף באסם, "יש לנו הרבה יותר השפעה על קבלת ההחלטות בסניף, והצלחנו גם לשפר את השכר והתנאים של עובדים לא מעטים באמצעות המו"מ המקומי. היתרונות בחברות בהתאגדות עובדים הם רבים ולא ניתן שלא לשים אליהם לב ולהעריך אותם. בעבור רוב מי שאני מכיר עבודה ללא חברות באיגוד לא באה בחשבון".
אין ספק שגם בשוודיה, כמו ברוב מדינות העולם, נמצאים עובדי רשתות המזון המהיר בתחתית סולם העבודה. גם כאן שכרם נמוך יחסית לזה של עובדים מבוגרים ומנוסים יותר ומזה של עובדים בענפים נחשבים יותר. גם כאן מפוטרים לעיתים עובדים מהיום למחר ומתגלים מקרים של יחס גרוע לעובדים. גם לבאסם הייתה ביקורת כלפי היחס של הנהלת הסניף שלו לעובדים. הוא אוהב אמנם את עבודתו ושואב כוחות ומוטיבציה מחבריו המעריכים את תרומתו אך רק לאחרונה, הוא אומר, מאז הוקם הוועד, החל היחס של ההנהלה להיות טוב יותר ואפילו היום יש מקום לדבריו לשיפור ככל שזה נוגע לשכר. ובכל זאת, הבסיס בשוודיה מוצק יותר. לעובדים יש כתובת, יש להם נציגות ויש להם הסכם המבטיח להם יותר ממה שהם יכלו לחלום עליו אם הם היו מופקרים לכוחות השוק החופשי. מדובר אמנם ככל הנראה בחוליה החלשה ביותר בשוק העבודה השוודי, אך אם חוזקה של שרשרת נמדדת בחוליה החלשה ביותר, השרשרת השוודית במצב לא רע.
שוק העבודה השוודי והמודל המיוחד של יחסי העבודה בשוודיה הם מעניינים מאוד בהקשר ישראלי. כבר שנים רבות ששוק העבודה בישראל נוטה לשים את העובד השכיר בתחתית שרשרת המזון. מעמדו ארעי, זכויותיו נרמסות וחמור מכל – במקרים רבים נותר העובד השכיר במעגל העוני. אך בזמן האחרון נרשמת תגובת נגד – העובדים, וביניהם העובדים החלשים ביותר כמו עובדי רשתות המזון המהיר, מתאגדים ונלחמים על זכויותיהם ועל שיפור מעמדם ותנאי עבודתם. לאור ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל יש לדר' עמרי פדן, הבעלים ומנהל הרשת, בחירה.
למקדונלד'ס העולמית אין מדיניות גורפת ביחס להתאגדויות עובדים והסכמים קיבוציים והיא מתאימה את עצמה לשוק העבודה במדינות השונות בהן היא פועלת. פדן יכול לבחור בדרך השמרנית ולהילחם בעובדיו כדי להרוויח עוד כמה גרושים ולבסס את שלטונו. מצד שני, הוא יכול להציב את עצמו בחזית הכוחות המתקדמים במשק הישראלי ולראות בעובדיו הצעירים שותפים הזכאים ליהנות גם הם מפירות ההצלחה של מקדונלד'ס. פדן יכול, אם רק ירצה בכך, לקחת השראה מעמיתיו השוודים ולהוכיח כי שכר גבוה ורווחה לעובדים אינם סותרים עסקים טובים. להיפך, כאשר מתבוננים בתמונה הגדולה הם יכולים להצמיח דור חזק ויציב של עובדים שכירים, לחולל צמיחה במשק ולחזק את השרשרת הרעועה של יחסי העבודה בישראל.