תגית: שוודיה

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.3000639
מבחינות רבות לא שונה גיבור הילדים השוודי, דוב חמוד בשם במסה (Bamse), מעמיתיו הבריטיים פו-הדוב ופדינגטון. מדובר בדמות דוב מצוירת שעלילותיה מתוארות בסדרת מגזינים היוצאים לאור כבר מראשית שנות השבעים בשוודיה. זהו דוב חום וקטן שחי בסביבה ציורית עם חבריו ובני משפחתו. עלילותיו חושפות שתי תכונות מרכזיות: ראשית, הוא הדוב החזק בעולם (כתוצאה מאכילת סוג מסוים של דבש שסבתו מכינה לו). שנית, הוא הדוב הנחמד ביותר בעולם וכוחו הרב משמש רק למטרות טובות.
הסדרה מבוססת על יצירתו של המאייר השוודי, רונה אנדראסון, שהחל לאייר את עלילותיו של במסה כבר ב-1966. אנדראסון נפטר ב-1999, אך הדמות שהוא יצר עדיין פופולארית מאוד בקרב ילדי שוודיה. המגזין המתאר את עלילותיו של במסה, נכתב ומאויר ע"י ממשיכי דרכו של אנדראסון וממשיך לצאת לאור כל שלושה שבועות. הוא נקרא ע"י כ-100,000 ילדים ומהווה את המגזין הנקרא ביותר ע"י ילדי שוודיה. למגזין נוספו במהלך השנים גם סרטי אנימציה קצרים וארוכים, פארק שעשועים גדול המשחזר את עולמו של הדוב החביב, כמו גם שורת מוצרים נלווים, כמו תיקים, כלי כתיבה, מגבות וכו'.
למרות הדמיון בין במסה לדמויות ילדים מארצות אחרות יש בסדרת הילדים השוודית כמה מאפיינים שלא היו עוברים בקלות במרבית מדינות העולם. בגיליון הקיץ הנוכחי, לדוגמא, יעשו הקוראים הצעירים הכרות ראשונה עם שתי דמויות חדשות. מדובר בשתי דמויות שמחליטות לעזוב את ביתן בעיר הגדולה ולקנות להן חווה בכפר סמוך לביתם של הדוב במסה וחבריו. כשהן עוברות לביתן החדש הן נתקלות בקשיים ובבעיות מסתוריות והן כמעט נכנעות וחוזרות העירה. במסה וחבריו נרתמים לעזרתן, ובסופו של דבר הם מוצאים את שורש הבעיה ופותרים אותה לשביעות רצונם של כולם. המעניין הוא ששתי הדמויות החדשות הן שתי נשים שחיות יחד, וורה ופרידה שמן. למרות שהמילה לסביות לא מוזכרת בסיפור ברור שמדובר בבנות-זוג.
"אנחנו רוצים שדמותו של במסה תהיה דמות שילדים מכל סוגי המשפחות יוכלו להזדהות איתה", אומרת העורכת הראשית של הסדרה, שרלוטה בורליוס, בראיון לגלריה, "הצגת זוג לסבי היא אחת הדרכים לעשות נורמליזציה לכל תצורות המשפחה".
במסה עצמו, גיבור הסדרה הבדיוני, הוא חלק ממשפחה הטרו-נורמטיבית לגמרי. הוא נשוי לברומליסה הדובה ויש לזוג ארבעה דובונים קטנים. וורה ופרידה הן אמנם הזוג הלסבי הראשון בעולמו של במסה, אך כבר ב-2007 הופיע בו זוג ארנבונים הומוסקסואלים. לזוג נוספה ב-2010 גם בת מאומצת וכך הוא הפך לאחת המשפחות החד-מיניות היחידות שניתן למצוא על מדפיהם ומסכיהם של עשרות אלפי ילדים צעירים. חשיבותן של תאי המשפחה החד-מיניים בסדרה היא בנוכחותן הנורמטיבית והלא חתרנית בעליל בלב הקונצנזוס. גם אם בעבור מיליונים ברחבי העולם נוכחותן של משפחות גאות היא נושא רגיש ושנוי במחלוקת, בעולמו של במסה וקוראיו אין כאן סיפור מיוחד, המשפחות הגאות הן חלק טבעי ורגיל מהמרקם החברתי.
בורליוס מספרת שצוות הכותבים אהב מאוד את רעיון הזוג הלסבי המחפש לעבור מהעיר לכפר לא רק בגלל ערכו החינוכי. "הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא ליצור סיפורים טובים, מרגשים ומהנים שילדים ירצו לקרוא", היא אומרת, "אם אפשר במקביל גם להפיץ ידע וערכים טובים זהו בונוס".
אך ערכים טובים הם עניין שבמחלוקת. בורליוס מספרת שרוב התגובות להתווספות הזוג הלסבי לעלילותיו של במסה הן חיוביות. עם זאת, התקבלו אצלה כמה הודעות ביקורתיות ותגובות שליליות הופיעו גם ברשתות החברתיות. "מסכנים הילדים שמתבגרים בעולם של היום", כתבה טוקבקיסטית אחת בעמוד הפייסבוק של רשות-השידור השוודית, "זכותם של אנשים לבטא את המיניות שלהם אבל עזבו את הילדים!!!, נמאסו כבר כל דיבורי ההומואים שלכם". "כל יום עוברים הילדים שלנו אינדוקטרינציה עם הזוועות האלו", כתב מגיב אחר ואחרים איימו להפסיק לרכוש את העיתון. עם זאת, רוב התגובות שניתן לקרוא באתרים השונים הן חיוביות. "יודעים מה מזיק לילדים?" כתב אחד המגיבים, "גירושין, אלכוהוליזם ובדידות. מה שלא מזיק להם, לעומת זאת, הן שתי דמויות בדיוניות בנות אותו מגדר האוהבות זו את זו".
זוהי לא הפעם הראשונה שהדוב השוודי הפופולארי עוסק בסוגיות חברתיות. בעשרות השנים שהוא מלווה דורות של ילדים שוודיים הוא כבר עסק בבעיות כמו הגירה, ניכור, אלימות, בריונות והתמכרות. הוא מקדם ערכים דמוקרטיים וסביבתיים ומחזיק בתפיסת עולם סולידרית וסובלנית. עורכת הסדרה, שרלוטה בורליוס מספרת שאחת הסיבות לכך היא שיוצר הדמות עצמו, רונה אנדראסון, היה פעיל בסוגיות חברתיות. "במסה הוא הומניסט", מסכמת בורליוס ומסבירה בעצם גם את סוד כוחו, "הוא דמות המאמינה בערכם השווה של כל בני-האדם".

מבחינות רבות אירופה לא תהיה כפי שהיתה לפני מתקפת הטרור בפאריז. סידורי הביטחון, מעברי הגבול והרב-תרבותיות החברתית יושפעו מאירועי יום שישי שעבר לפחות בטווח הקרוב. מעבר לפוליטיקה יש להניח שגם עולם התרבות והאומנות ברחבי היבשת ימצא את הדרכים לבטא את הפחד, הכעס והאימה. אחת השאלות בדיון הציבורי שרבים ברחבי היבשת מקשרים לפיגועים המבוצעים ע"י טרוריסטים איסלמיסטיים היא שאלת הגירת מבקשי-המקלט ליבשת. בשוודיה, שקלטה יותר מבקשי מקלט מכמעט כל מדינה אחרת, התגייס עולם התרבות והאומנות לתמוך במדיניות הנדיבה של הממשלה ולהעלאת המודעות הציבורית לסבל הפליטים. כעת, לאחר פיגועי פאריז, מזכירים אומני ואנשי התרבות של שוודיה שמבקשי-המקלט המגיעים לאירופה אינם טרוריסטים מטילי אימה אלא להיפך, הם הקורבנות הראשונים שלהם. "מבצעי הפיגועים מלאי שנאה לחברה הרב-תרבותית", כתב עורך מדור התרבות של העיתון השוודי המוביל DN מיד אחרי הפיגועים, "שנאה זו, בליווי כוחות האלימות והמוות המניעים אותה היא בדיוק מה שהפליטים מסוריה ועיראק בורחים ממנו".
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.2775294
למרות הדימוי שלה כמדינה שלווה, אולי אפילו משעממת, עוברת שוודיה בימים אלו ימים דרמטיים מאוד. היא אחת המדינות היחידות באירופה המאפשרות מיוזמתן למבקשי-מקלט מהמזה"ת ומאפריקה להיקלט בהן והיא חווה עקב כך רגע היסטורי מכונן. ע"פ הערכות בשנת 2015 יגיעו אליה כ-190,000 מבקשי-מקלט ובתקופה האחרונה נכנסים אליה כאלף איש ביום. שוודיה, שאוכלוסייתה מונה כעשרה מיליון תושבים, עושה כל מאמץ על מנת לקלוט את מבקשי-המקלט כאשר הממשלה והרשויות המקומיות דואגות לקליטתם ומעניקות להם בשלב הראשוני את צרכיהם הבסיסיים וקורת-גג. בכל רחבי המדינה בתי-ספר ישנים, אולמות ספורט, אתרי נופש ומבני ציבור הוסבו למגורים ורשויות רבות שלא נותר בהן מקום כבר נערכות להקמת מחנות אוהלים.
החברה השוודית תומכת ברובה במדיניות ההגירה הנדיבה של הממשלה וחלקה גם מגויס בפעילויות התנדבותיות ותרומת כסף. אך יש גם מתנגדים. ברמה הפוליטית התמיכה במפלגת "השוודים הדמוקרטיים" המתנגדת לפתיחת השערים למבקשי- מקלט עולה לסביבות 20% ויש גם שלוקחים את ההתנגדות שלהם צעד אחד קדימה – בשבועות האחרונים הוצתו מספר מרכזי קליטה של מבקשי-מקלט ובאוקטובר רצח צעיר בעל נטיות ימניות קיצוניות תלמיד ומורה בבי"ס שרבים מתלמידיו הם ילדי מהגרים.
במציאות זו הופכת ההגירה לנושא המרכזי שעל סדר היום בשוודיה ואנשי התרבות והאומנות המקומיים הפכו לדומיננטיים מאוד בשיח הציבורי בנושא. "הקהילה התרבותית זיהתה את זה מוקדם", אומר ביורן ווימן, עורך התרבות בעיתון היומי החשוב Dagens Nyheter (חדשות היום), "סדרת הכתבות הרציניות הראשונות שהזמנתי כעורך היתה על עידן נדידת-העמים שאנחנו נמצאים בו", הוא נזכר, "וכבר לפני המשבר הנוכחי, הצגנו ביריד הספרים בגוטנברג ספרים שעוסקים בנושא ביניהם ספרו של כתב העיתון בדרום-אמריקה המספר את סיפוריהם האישיים של מהגרים בדרכם לארה"ב ולאירופה וספר העוסק במדיניות ההגירה של אירופה הנפתח ומסתיים באי האיטלקי למפדוזה שבדרך אליו טבעו מאות מהגרים בדרכם ממדינות אפריקה. הקהילה התרבותית בשוודיה נוקטת עמדה הומניסטית ברורה המדגישה את שוויון ערכו של כל אדם. זה בא לידי ביטוי בספרים, סרטים ומחזות, אנחנו מודעים לנושא זמן רב וידענו שהמשבר הנוכחי חייב להגיע בגלל התנועה הגלובאלית של בני-אדם בעידן הזה".
לא מעט ספרים העוסקים בהגירה יצאו לאור בשוודיה בשנים האחרונות אך בקיץ האחרון הגיע הנושא גם לתרבות הפופולארית. בסוף ספטמבר נערך מופע גיוס כספים מהגדולים בתולדות המדינה בעבור סוכנות הפליטים של האו"ם והצלב-האדום. פוליטיקאים, מעצבי דעת-קהל, אנשי רוח ותרבות ויותר משישים אומנים השתתפו בהתנדבות במופע שגייס מעל 40 מיליון כתר שוודי (כ-18 מיליון ₪). מעבר לשירים של מיטב אומני שוודיה, ביניהם גם כאלו שאינם ידועים במעורבות פוליטית, נשמעו במופע גם נאומים, חלקם ביקורתיים כלפי הממשלה שאינה עושה מספיק למען מבקשי-המקלט.
בנוסף למופע זה נערכים בימים אלו אירועי תרבות נוספים המיועדים להעלות את המודעות לנושא. כנסיות וארגונים שונים מארגנים מופעים מוסיקליים לגיוס כספים, מוזיאון הצילום החשוב בסטוקהולם מציג תערוכת צילומים העוסקת בילדים שברחו מסוריה, התיאטרון המלכותי הלאומי מקיים סדרת דיונים על מצב בני-הרומה הנודדים באירופה ומקבצים נדבות ברחובותיה והתיאטרון העירוני בסטוקהולם מקיים השבוע שורת אירועים בהשתתפות אומנים וארגוני מתנדבים שונים למען ילדים מבקשי-מקלט שהגיעו לשוודיה ללא משפחותיהם.
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי השנתי של סטוקהולם הוא אחד מאירועי התרבות החשובים של החורף בשוודיה. השנה הוא יוקדש לנושא נדידת-עמים (Migration). "זוהי השנה הפוליטית ביותר שלנו", אומרת גיט חניוס מנהלת הפסטיבל המתקיים זו השנה ה-26 ומסבירה שסרטים הם חשובים בהעלאת הנושא לתודעה הציבורית, "סרטים תיעודיים מעמיקים את ההבנה העובדתית וסרטים עלילתיים מעמיקים את ההבנה ברמה האנושית". חניוס מספרת שלא חסרו סרטים בנושא והם מציגים תמונה רחבה הכוללת לא רק עיסוק בפליטים, אלא גם בבני-אדם הנאלצים לברוח מארצותיהם בנסיבות כלכליות ופוליטיות. את התמונה משלימה קטגוריה תחרותית חדשה בפסטיבל הכוללת סרטים העוסקים בסוגיות אקטואליות וזכויות אדם (ביניהם הסרט הישראלי באבא ג'ון של הבמאי יובל דלשד). "סרטים הם מאמצעי הביטוי החשובים של ימינו", אומרת חניוס, "הם מגיעים רחוק, יש להם השפעה חשובה והם באמת יכולים לשנות מציאות חברתית".
אך האם ההתייחסות התרבותית והאמנותית לנושא היא שטחית או מעמיקה? האם התרבות השוודית מקיימת שיח צדקני המתרכז אך ורק בזווית האנושית של מבקשי-המקלט ומתעלם משאלות עמוקות של זהות ולאומיות ומההשלכות הפוליטיות והכלכליות של גל ההגירה? "אנו מציגים מגוון זוויות", אומרת גיט חניוס, "סרטים לא עוסקים רק ברגשות, אלא גם בשאלות של מוסר ובעומק של קונטקסט". חניוס מספרת לדוגמא על הסרט "למפודוזה בחורף", הפקה איטלקית-אוסטרית-שוויצרית העוסקת בקהילה הקולטת ולא רק בפליטים עצמם והסרט השוודי "בחיפוש אחר חיים טובים יותר", המלווה נשים מבנות-הרומה המקבצות נדבות ברחובות סטוקהולם אל בתיהן ומשפחותיהן ברומניה. "אנו צריכים תרבות בימים כאלו בכדי לחשוב על שאלות של טוב ורע, לחשוף את הסבל ולדבר על הצד המוסרי של הדברים", אומרת חניוס.
מעבר לשאלות של מוסר יש גם צד פוליטי וכלכלי למשבר. בשוודיה מנסה לפחות חלק מהקהילה התרבותית לעסוק גם בו. בקונצרט הצדקה שנערך בספטמבר שיא הערב היה הרצאה מפיו של החוקר האנס רוסלינג. בין כוכבי הפופ והבדרנים, הציג רוסלינג מצגת שכללה נתונים סטטיסטיים, ניתוח פוליטי ואספקטים כלכליים של משבר הפליטים בסוריה. זהו ההקשר הפוליטי הגלובאלי של המשבר השוודי. "המשימה שלנו", אומר ביורן ווימן, "היא לדבר על כך שזהו משבר בלתי נמנע. מצב הפליטים היום קשור למשבר האקלים, למשברים פוליטיים ולמלחמות וההגירה וניידות הם התנהגות אנושית טבעית, חלק מטבע האדם. דווקא גבולות הם לא טבעיים, הם עוצבו ע"י בני-אדם משיקולים של כוח פוליטי וכלכלי. כאינטלקטואלים, עלינו לומר את זה".
עיתונו של ווימן לקח את התפקיד הזה ברצינות. בתחילת ספטמבר פרסם העיתון הכרזה קצרה שנוסחה ע"י ווימן ועורכו הראשי של העיתון. ההצהרה לוותה בחתימתם של 100 השוודים המשפיעים ביותר החיים היום – אנשי התרבות והאומנות המובילים בשוודיה, ספורטאים, אקדמאים, ראשי הכנסייה, פוליטיקאים (כולל כל ראשי הממשלה שעדיין חיים) וידוענים אחרים, חלקם גם בעלי שם בינלאומי כמו הכדורגלן זלטן איברהימוביץ', המוסיקאי אוויצ'י, חברי משפחת וולנברג וחברי להקת אבבא. נוסח ההצהרה היה: "הערכים הבסיסיים שלנו הנחשבים כמובנים מאליהם זה זמן רב נמצאים בסכנה. יש להגן עליהם. אנו בעד נדיבות ואנושיות ומתנגדים לכל צורה של שנאה, איום וגזענות. אין פשרות בנוגע לערכם השווה של כל בני-האדם". ככל שזה נוגע לאליטה התרבותית בשוודיה, הצהרה זו היא פחות או יותר בקונצנזוס.
השוואת התגובות השוודיות והישראליות להגעת מבקשי-מקלט איננה פורייה במיוחד בגלל ההבדלים בין שתי החברות והמצב בו הן שרויות. עם זאת, רק להמחשת סדרי הגודל, על מנת להבין את התגובה השוודית למשבר הנוכחי אפשר לדמיין מצב שבו נכנסים לישראל במהלך כמה חודשים יותר מפי שניים ממספר מבקשי-המקלט החיים בה כיום כאשר התגובה היא התגייסות לאומית לקליטתם בעלות עשרות מיליוני שקלים, קיום אירועים ב"הבימה", מוזיאון תל-אביב, ערוץ 2 ופסטיבל ישראל לטובת גיוס כספים והעלאת המודעות הציבורית בליווי עצומה בעיתון "הארץ" בנוגע לשוויון ערך האדם החתומה ע"י מאה ישראלים משפיעים מרה"מ נתניהו, דרך יצחק הרצוג ועד דוב חנין, מערן זהבי, דרך שלמה ארצי ועד פאר טסי, מיצחק תשובה, דרך הרב הראשי לישראל ועד נשיא הטכניון.

"מובן שסופר לא חייב לכתוב באופן ישיר על ההיסטוריה של התקופה", כתב ג'ורג' אורוול במאמרו "בבטן הלוויתן", "אבל סופר שפשוט מתעלם מהאירועים הציבוריים הגדולים של הרגע הוא באופן כללי אחד שמשתטה או סתם אדיוט" (מתחת לאף שלך, דביר, 2005). משברים הם רגעי מבחן בעבור אומנים ואנשי תרבות. האם הם יתעלמו או יצטרפו לדיון הציבורי? האם יטפלו בנושא לעומק או יסתפקו באמירות שטחיות ופשטניות? האם יתגייסו כולם לאותו צד או ימצאו עצמם משני עברי מתרס? משבר הפליטים הנוכחי הוא צופה פני עתיד. גלי פליטים כתוצאה משינויי אקלים וחוסר יציבות פוליטית יהיו, ככל הנראה, חלק מרכזי בתמונת העתיד בכל מקום על פני כדה"א והם יאלצו לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את הסופרים, הבמאים, המשוררים והמוסיקאים לנקוט עמדה. במקרה השוודי עדיין לא ברור אם יש לעמדה זו משמעות מעשית והאם היא משפיעה על העולם האמתי ולא רק על ניקיון המצפון והעשרת הדיון. דבר אחד אי אפשר לקחת מהשוודים – לפחות הם מנסים.
יום אחרי הפיגועים בפאריז כתבה עורכת התרבות קארין אולסון בעיתון היומי אקספרסן: "בכוחות האיסלמיסטים האלימים יש להילחם. עם זאת, יש לזכור שההתנגדות החשובה ביותר נגד הטרור היא לא להיכנע לפחד, להמשיך לחיות בחירות ולראות בזולת אינדיבידואל". בשולי האירועים הופיעה בשבת הזמרת מדונה בסטוקהולם וסיפרה לקהל שחשבה לבטל את ההופעה בעקבות אירועי פאריז אך החליטה לקיימה בכל זאת כדי לא להעניק ניצחון לטרור. קלישאתי ככל שזה עלול להישמע ולמרות כל גלגולי העיניים והטלות הספק האפשריים, היה כאן רגע של תקווה. זמרת אמריקאית הובילה 40,000 צופים שוודים לקיים דקה דומיה לזכר קורבנות צרפתים ממש באותו אולם שבו הופיעו מספר שבועות קודם אומנים סקנדינבים לטובת הצלתם של עשרות אלפי סורים, אפגנים ועיראקיים.

יש המתארים את מאלמו, עיר הנמל הדרומית של שוודיה, כחברה המאבדת את דרכה וזהותה תחת גל הגירה שיצא משליטה. אחרים רואים בה עיר רב-תרבותית וקוסמופוליטית המתמודדת בגבורה עם אחד המשברים ההומניטריים הגדולים של ימינו. שיחות עם ראשת-העיר ועם כמה מיהודיה מוכיחות שהמציאות קצת יותר מורכבת.

התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2753374

משבר הפליטים הנוכחי הוא מהאתגרים הגדולים שאירופה התמודדה איתם בשנים האחרונות. האופן שבו המדינות השונות ביבשת מתייחסות אליו חושף מחלוקות פוליטיות, חברתיות-כלכליות ומוסריות. ישנן מדינות שסגרו את שעריהן בכדי להימנע מלקיחת אחריות על האתגר ההומניטרי. באחרות הגיאוגרפיה עושה את שלה וחופיהן הפכו לחופי מבטחים בעבור אלפי פליטים גם בלי שמוסדותיהן החליטו על כך. מעטות המדינות שקיבלו החלטה מודעת לא לחסום את מבקשי-המקלט ולאפשר להם הליך חוקי, הוגן ונדיב לבחינת בקשותיהם.

אחת מהמדינות האלו היא שוודיה והעיר השוודית העומדת בחזית המאמץ היא עיר הנמל הדרומית מאלמו. מצב זה איננו חדש. בימי מלה"ע השנייה היא קלטה אלפי פליטים יהודים מאירופה הכבושה ע"י הנאצים ובמהלך החצי השני של המאה העשרים הצטרפו אליהם עשרות אלפי מהגרים, רובם מעיראק, פולין, דנמרק ויוגוסלביה.

בימים אלו מגיעים לשוודיה יותר מאלף פליטים ביום. 50% מהם עוברים דרך מאלמו המהווה בית ל-320,000 תושבים. זוהי אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר בעולם: 31% מתושביה נולדו מחוץ לשוודיה, 11% נוספים נולדו לשני הורים שאינם ילידי שוודיה. בסה"כ באים תושבי מאלמו מ-178 מדינות שונות. כלומר בעיר הגדולה רק במעט מחיפה ישנם תושבים מכמעט כל מדינות העולם. בעבור רבים מהווה מאלמו דוגמא לחברה רב-תרבותית וקוסמופוליטית המצילה אלפי פליטים ממלחמות אזרחים ומעשי רצח-עם. אחרים רואים בה דוגמא לקטסטרופה בהתהוות של חברה הנמצאת תחת השתלטות של תרבות זרה הגוזלת את משאביה ומחריבה את תרבותה. האמת, כדרכה של אמת, מסובכת קצת יותר.

ראשת-עיריית מאלמו, קתרין שרנפלדט יאמה (Katrin Stjernfeldt Jammeh) מאמינה בחזון רב-תרבותי ואוניברסלי. "מטרתנו היא לפתח את מאלמו כך שתמשיך להיות עיר פתוחה ומקבלת הגירה", היא אומרת, "יש לנו שאיפה ברורה שכולם ירגישו כאן רצויים ובטוחים בלי קשר לארצות מוצאם". ע"פ שרנפלדט יאמה בת ה-41 העומדת בראשות העיר מאז 2013, קליטת ההגירה המסיבית איננה בעיה שיש לפתור אלא חלק מחזון כללי. "מאלמו היא עיר קטנה בעולם גדול", היא אומרת, "הכישורים, השפות והרישות שיש אצלנו הם מקור כוח גלובאלי". כדוגמא פיקנטית היא מזכירה את האירוויזיון שהתקיים בעיר לפני כשנתיים. בגלל החברה הרב-תרבותית שלנו כמעט כל משלחת שהגיעה יכולה הייתה לקבל תמיכה ועזרה בשפה שלה. "קליטת הגירה איננה רק מקור לבעיות", היא מזכירה, "מבחינתי זה ברור שעיריית מאלמו צריכה לקחת אחריות, לנהוג בסולידארית ולדאוג שכולם ירגישו בבית".

עם זאת, האתגרים שמציאות זו יוצרת מוכרים היטב לשרנפלדט יאמה. היא מספרת על קושי להתאים מקומות עבודה למהגרים המגיעים למאלמו כתחנה ראשונה בשוודיה כמו גם על הייחוד שבגיאוגרפיה של העיר. "טוענים שיש במאלמו סגרגציה ופערים חברתיים", היא אומרת, "אבל בגלל שטחה הקטן, אזורי השוליים החברתיים הם במרכז ולא בפרברים רחוקים. אני למשל מגיעה באופניים מבניין העירייה לשכונת רוזנגורד בשבע דקות. זהו מצב מיוחד היוצר מפגש מתמיד בין אוכלוסיות". שכונת רוזנגורד (Rosengård) ידועה כשכונה שהרוב המוחלט של תושביה הם מהגרים ולא פעם נקשר שמה בהתפרעויות ופשע מאורגן. "יש כאן אנשים דוברי שפות שונות ורקע תרבותי שונה", אומרת שרנפלדט יאמה, "ובניגוד למקומות אחרים, אין אפשרות לחיות במאלמו בלי לפגוש אותם".

עם אתגרים אלו, כמו גם עם אתגר הנחלת ערכי היסוד של החברה השוודית לשוודים החדשים, מתמודדת העירייה דרך פעילות חינוכית בבתי-הספר ותמיכה בארגונים של החברה האזרחית. ע"פ שרנפלדט יאמה תוצאות פעילות זו ניכרו בהתמודדות של תושבי העיר עם מבקשי-המקלט הרבים שהגיעו אליה באחרונה. רבים מתושבי מאלמו הגיעו בזמן אמת לתחנה המרכזית וסייעו למבקשי-המקלט בכסף, מזון, בגדים והסעות. "יש כאן מחויבות לעיר, לזכויות אדם ולשוויון חברתי", היא אומרת, "זוהי מסורת של פתיחות שתמיד היתה לנו ואנחנו צריכים לשתף אתה פעולה ולעודד אותה".

עם כל הצלחותיה בקיום חברה רב-תרבותית מתפקדת ותוססת, יש פרמטר אחד בו מאלמו נכשלת בשנים האחרונות באופן מחפיר – תחושת הביטחון של חברי הקהילה היהודית. בשנים האחרונות נרשמו בעיר עשרות אירועים אנטישמיים בשנה. חלקם כוונו כלפי יהודים פרטיים וכללו זריקות אבנים, יריקות, קללות והתעמרות בתלמידים ובמורים יהודיים בבתי-ספר. אחרים כוונו כנגד מוסדות הקהילה. בקבוקי מולוטוב נזרקו על בית-העלמין ב-2009, פיצוץ אירע מחוץ לבניין הקהילה ב-2012 והפגנות אלימות התקיימו בתקופות בהן ישראל הייתה מעורבת בעימותים צבאיים. ע"פ דיווחים שונים, יהודים רבים עוזבים את העיר או מסתירים את זהותם מחשש שיורע להם.

"יש כאן פחד והצקות יומיומיות", מספרת אילנה אדנר, ישראלית המתגוררת במאלמו 39 שנה. היא מתארת מציאות של קללות והצקות, ללא תגובה משטרתית וללא הגנה עירונית. בשנים האחרונות היא ספגה התנכלויות ואפליה ובנה הוכה בבית-הספר, כל זאת למרות שהיא עוסקת בסיוע לפליטים ובהוראת השפה השוודית למהגרים. אדנר גם טוענת שיש הסתה אנטישמית במסגדים ושמתקיימת בעיר, אותה היא מכנה בצחוק רמאללמו, חברה מקבילה שאינה מקבלת את התרבות הדמוקרטית והליברלית של שוודיה. "אני תושבת העיר ואין לי בטחון ברחוב, במקום העבודה ובבית-הספר", היא אומרת כאשר הצעיף על צווארה מסתיר תליון של מגן-דוד.

מי שאינו יכול להסתיר את זהותו הוא הרב של חב"ד בעיר, שניאור קסלמן, שזהותו היהודית חשופה לכל בגלל לבושו המסורתי. קסלמן הותקף באלימות פעמים רבות אך הוא טוען שהבעיה איננה רק ההתקפות הפיזיות. "יש אנשים ששונאים יהודים", הוא אומר, "עצם הידיעה הזו גורמת לאי-ביטחון. יש יהודים שחיים כאן חיים שלמים ולא הותקפו אך משהו בתת-המודע שלהם זז". במאלמו התקיימו מפגשים בין אנשי הקהילה היהודית ומנהיגים מוסלמים וקסלמן איננו מתנגד לקליטת מבקשי-מקלט מוסלמים אבל הוא טוען: "לא צריך לסגור דלת לבן-אדם שצריך עזרה, אבל אנו חווים על בשרנו את מה שקורה כאשר רוצים לפתור בעיה אחת ותוך כדי יוצרים בעיה גדולה יותר. צריך לעבוד עם הלב אבל גם מהראש".

תומאס לונדרקוויסט, עיתונאי יהודי יליד מאלמו המתגורר בעיר, מדבר על תחושת האיום הפוטנציאלי. הוא אינו חובש כיפה מכיוון שהוא חילוני אך הוא יודע שאם היה חובש כיפה הוא היה מותקף. לונדרקוויסט טוען שייתכן והשלטונות נמנעים מטיפול שורש בבעיה בגלל שיקולים פוליטיים ואלקטוראליים. הוא מספר על הפגנה שהשתתף בה ב-2009 למען זכותה של ישראל להגן על עצמה. כאשר מפגינים ממול החלו לזרוק ביצים ובקבוקים המשטרה אילצה אותו ואת חבריו לעזוב את המקום. "המשטרה הייתה פאסיבית ולא הגנה עלינו", נזכר לונדרקוויסט ומוסיף, "חלק מהשוטרים לבשו אפודים שעליהם הכיתוב: משטרת דיאלוג".

גם התומכים הגדולים ביותר ברב-תרבותית השוודית אינם מכחישים את הבעיה. גופים בינלאומיים כמו מרכז שמעון וויזנטל התריעו עליה, יועץ הממשל האמריקאי למלחמה באנטישמיות ביקר בעיר לאחרונה והתקשורת השוודית דיווחה על כך בהרחבה. היא גם הצביעה על כך שלמרות שבמאלמו חיים כ-1,500 יהודים בלבד, פחות מ-10%מיהודי שוודיה, ישנן תקופות שבהן כשליש מהתקריות האנטישמיות במדינה נרשמות בה.

יש הטוענים שזוהי עדות מוחצת לכישלון הפרויקט הרב-תרבותי. אחרים, ביניהם ראשת-העיר, מנסים עדיין לתקן. "השאיפה שלנו היא שמאלמו תהיה עיר פתוחה ומקבלת בעבור כל אחד ואחד" היא אומרת ומסבירה שהיא מודאגת מפשעי השנאה ומן העובדה שתלונות רבות שהוגשו לא טופלו בצורה משביעת רצון. "אני מצרה על כך שיש תושבים במאלמו שנפגעו מגזענות, במקרה הזה מאנטישמיות, ואנחנו צריכים לעשות הכל בכדי להבטיח שהם יוכלו להרגיש בטוחים ורצויים. צריך לגייס את כל הכוחות ולעבוד בדרכים שונות ומגוונות בכדי להבטיח את זה". שרנפלדט יאמה טוענת שהתקריות האנטישמיות במאלמו במגמת ירידה ושהעירייה משקיעה מאמצים רבים בכדי לתקן את המצב. אלו כוללים מינוי נציב המטפל בגזענות ואפליה, קשר הדוק עם הקהילה היהודית ותקצוב ועידוד פרויקטים חינוכיים ותרבותיים כמו פעילות תלמידים ומורים כנגד אנטישמיות, תערוכות, ספרים ומחזות בנושא השואה, הרצאות, סמינרים ופורומים שונים של דיאלוג. מעבר לכך שרנפלדט יאמה טוענת שאחד הגורמים למספר הגדול של התקריות שנרשמו בשנים האחרונות הוא שהעירייה מעודדת אנשים להגיש תלונות. כך הופכת הבעיה לגלויה יותר ונוצרת תחושה שהמצב מדרדר אך רק כך ניתן לדבריה להתמודד עם המצב.

שרנפלדט יאמה מדברת על אפס סובלנות לאנטישמיות ועל אי הפקרה של יהודי מאלמו ובכך היא שונה מאוד מקודמה בתפקיד, אילמר ריפלו, שכיהן כראש העיר בשנים 1994-2013. אמירותיו של ריפלו בראיונות שונים כללו השוואה בין אנטישמיות לציונות, ביקורת על יהודי מאלמו על תמיכתם בישראל והפגת אדישות, בורות וחוסר עניין באנטישמיות בעירו. למרות שהוא טען שדבריו הוצאו מהקשרם ע"י גורמים עוינים לו, הוא היה ללא ספק חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

כיום גישתה של העירייה שונה. "ברור לגמרי שהתבטאויותיו של ריפלו פגעו באמון בין הקהילה היהודית להנהגת העיר", אומרת מחליפתו, "עכשיו הבעיה גלויה לעין ואנחנו אחת העיריות המובילות בשוודיה בהשקעה במלחמה בגזענות מכל הסוגים". לעומת ריפלו, מגבה שרנפלדט יאמה את זכותם של היהודים להפגין ומצרה על כך שחלקם עוזבים את העיר. "זהו כישלון של החברה אם אנשים עוזבים אותה בגלל תחושת חוסר ביטחון", היא אומרת אך גם טוענת שקהילות קטנות כמו הקהילה היהודית במאלמו מתקשות להחזיק את עצמן בשוודיה החילונית והמעבר לקהילות גדולות יותר הוא טבעי גם בלי קשר לאנטישמיות.

גישתה של העירייה אמנם השתנתה אך השפעת הכוונות הטובות של שרנפלדט יאמה מוגבלת ע"י המבנה הפוליטי בשוודיה. המשטרה, לדוגמא, היא רשות ממלכתית ולא עירונית ולכן העירייה אינה אחראית על הפעלתה. "אנחנו עובדים ביחד עם הקהילה היהודית מול הממשלה כדי לקבל תקציב גדול יותר לביטחון הקהילה", היא מספרת כמי שמסייעת לקהילה בלחץ מול השלטונות ולא כבעלת האחריות על בטחונה. "זה תפקיד המשטרה", היא אומרת, "יש תקציבים לזה אבל הם לא מספיקים".

"היא אולי מתבטאת יפה יותר אבל לא ראיתי יוזמות רבות למלחמה באנטישמיות" אומר העיתונאי היהודי תומס לונדרקווסיט על מאמציה של שרנפלדט יאמה. אילנה אדנר מסכימה: "האמינות של העירייה שואפת לאפס. הדג עדיין מסריח מהראש". והרב שניאור קסלמן מוסיף: "ייתכן שראשת-העיר החדשה לא חוזרת על טעויותיו של ריפלו אבל בין לא לעשות טעויות לבין לעשות את מה שצריך יש עולם ומלואו. כשיש בעיה ספציפית שפוגעת במרקם האנושי צריך לשנות סדרי עדיפויות, להשקיע יותר ולהעביר מסר ברור".

דומה שהמאמצים שמשקיעה שרנפלדט יאמה, גם אם הם כנים, לא עושים עדיין רושם על יהודי העיר. ייתכן שהסיבה לכך היא המצב שמאלמו נקלעה אליו. אירופה, ושוודיה בתוכה, חייבת להעניק את זכות בקשת-המקלט לפליטים בגלל ערכיה ההומניסטים והדמוקרטים. אם היא תקים גדרות וחומות סביבה, הן יגדירו אותה מחדש ויהפכו אותה שוב ליבשת העוסקת בריכוז, גירוש ומלחמה על מרחבי-מחייה. מצד שני, יש גבול למה שחברה יכולה לקלוט לפני שהיא קורסת חברתית, תרבותית וכלכלית. במקרה של מאלמו היהודים הם נייר הלקמוס. הפקרתם היא קריסתה של הרב-תרבותיות ולכן ההגנה עליהם היא קודם כל חובתם של אלו המאמינים בה.

במאלמו הגיעו הדברים לקצה והיא נושאת בנטל בלתי אפשרי. הפתרון לבעיותיה אינו להפסיק להכניס מבקשי-מקלט לאירופה כפי שטוען הימין אלא דווקא סולידאריות ותכנון מרכזי. "אנחנו לוקחים אחריות גדולה על הצלחת קליטת מבקשי-המקלט בשוודיה", אומרת שרפנלדט יאמה, "ומקיימים דיאלוג עם המדינה ורשויות מקומיות אחרות כדי שתהיה סולידריות בתחום זה". זוהי מדיניותה של מפלגתה הסוציאל-דמוקרטית של שרנפלדט יאמה והדרך היחידה לעמוד באתגר ההומניטרי הנוכחי: פיזור האחריות על קליטת הפליטים על יותר מדינות ועל יותר רשויות מקומיות בתוך כל מדינה, חיזוק הגופים הבינלאומיים העוסקים במשבר ועמידה חד-משמעתית על זכות בקשת-המקלט כחלק ממדיניות הגירה ברורה שלצד נדיבותה יש לה גם גבולות ברורים.

הערכות מדברות על יותר מחצי מיליון בני-אדם שנכנסו השנה לאירופה, רובם המוחלט זכאים למעמד פליט. גם אם מספר זה יגדל למיליון עדיין יהיה מדובר בחמישית האחוז בלבד (0.2%) מאוכלוסיית האיחוד האירופי. במאלמו, מספרת ראשת-העיר, 50% מתלמידי בתי-הספר היסודיים מדברים שפת-אם שאינה שוודית. הפער הזה הוא הסיפור כולו. הבעיה איננה המהגרים עצמם אלא העובדה שקליטתם באירופה מתנהלת ע"י כוחות השוק החופשי, בחוסר סולידריות בין מדינות וערים וללא יד מכוונת בעלת לגיטימציה פוליטית, יכולות ומשאבים. אם תיווצר כזו, תוכל מאלמו להצליח בפרויקט הרב-תרבותי שלה. אם לא, האינטגרציה תיכשל, כוחות קיצוניים יתחזקו הן מקרב המהגרים והן מקרב תנועות הימין הקיצוני המתנגדות להגירה ומצבם של יותר ויותר מאזרחי אירופה יהיה דומה לזה של היהודים במאלמו.

כמו לפני 72 שנה גם בראש-השנה הזה צריכים השוודים להחליט אם לפתוח או לסגור את שעריהם. גם היום הם במחלוקת, טיעוני שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2736051

זה היה בערב ראש-השנה לפני בדיוק 72 שנה. הקהילה היהודית הקטנה של דנמרק, שמנתה קרוב ל-8,000 בני-אדם, ניצלה כמעט כאיש אחד מציפורני הנאצים רגע לפני שחל עליה הפתרון הסופי. היהודים חולצו ע"י שכניהם הדנים והמחתרת המקומית והועברו, מתחת לאפם של הגרמנים, בסירות דיג קטנות מדנמרק הכבושה לחופיה של שוודיה הניטרלית. כך שרדה כמעט כל יהדות דנמרק את השואה והעם הדני כולו זכה באות חסיד אומות העולם.
הייתי השבוע בתחנת הרכבת במאלמו שבדרום שוודיה אליה הגיעו חלק מהפליטים היהודיים ב-1943. גם בראש השנה הזה מלאה העיר פליטים. הם הגיעו אל חוף המבטחים שלה אחרי מסע ארוך מהמזרח-התיכון לאחר שחצו את המיצר בין דנמרק לשוודיה, אותו המיצר עליו היטלטלו הסירות הדניות לפני 72 שנה. במאלמו חיכו לפליטים מתנדבים עם חבילות מזון, חיתולים והסעות למחוז חפצם.
השוואות רבות נערכו בין הפליטים של אז ושל היום אך מעניין יותר להשוות את הצד השני, הצד של החברה הקולטת. גם היום, כמו אז, החברה השוודית איננה מקשה אחת. מצד אחד, רשויות ההגירה הרשמיות וארגונים חוץ פרלמנטריים מקבלים את הפליטים בנדיבות שכמעט אין שנייה לה בעולם. מצד שני, יש המתנגדים למדיניות זו. מפלגת הימין "הדמוקרטים השוודים" המתנגדת להגירה היא השלישית בגודלה בפרלמנט, כוחה עולה מסקר לסקר ותקריות אלימות כנגד מהגרים הופכות נפוצות יותר. אמביוולנטיות זו איננה חדשה. בשנות הארבעים חלק מהאליטה השוודית הייתה פרו-גרמנית והעסקים עם גרמניה פרחו. היו אפילו שוודים שהתנדבו לאס.אס. עד 1942 הייתה שוודיה הרשמית אדישה לגורל היהודים אבל אז בא השינוי: שוודיה נתנה מקלט ליהודי נורבגיה ודנמרק, דיפלומטים שוודים דוגמת ראול וולנברג הצילו יהודים ברחבי היבשת והאוטובוסים הלבנים חילצו אלפים מהמחנות הנאצים בסוף המלחמה. מעניין לציין שהמפלגה שהייתה בשלטון בזמן הצלת יהודי דנמרק היא בדיוק אותה מפלגה הנמצאת בשלטון היום והמפלגה המתנגדת למדיניות ההגירה שלה היא גלגול מודרני, גם אם מעונב ומנומס יותר, של תנועה ניאו-נאצית וותיקה.
וכאן נכנס ההקשר הישראלי. בדיון הציבורי בישראל אומץ טיעון של הימין הקיצוני באירופה הטוען שהאיסלם משתלט על היבשת, שפתיחת הדלתות לפליטים מהעולם הערבי היא סופה של תרבות המערב ותחילתה של מלחמת דת שיהודי אירופה הם בין קורבנותיה העיקריים. קצרה היריעה מלהתמודד במסגרת טור זה עם טענות אלו וזו איננה מטרתו. הנקודה המעניינת מבחינת השיח הציבורי בישראל היא אחרת.
רבים בישראל תמהים כיצד המדינה שהצילה יהודים רבים כ"כ מהנאצים ותמכה במדינת ישראל בראשית דרכה הפכה את עורה והיא כעת לא רק פרו-פלסטינית אלא גם קולטת לתוכה מאות אלפי מוסלמים. אך בעיניים שוודיות אין כאן סתירה או מהפך, להיפך, בפרספקטיבה מקומית לא יכולה להיות מדיניות עקבית יותר. בשנות הארבעים הצילו השוודים את היהודים כי הם היו זקוקים להצלה, בשנות השמונים הם הצילו את העיראקים והאיראנים מאותה סיבה בדיוק, בשנות התשעים היו אלה תושבי יוגוסלביה המתפרקת ואח"כ באו הסומלים, האפגנים והסורים. כל מדינה על פני הגלובוס שחוותה רצח-עם, מלחמת אזרחים ודיקטטורה אלימה מיוצגת בקהילות המהגרים של שוודיה שברובן השתלבו היטב במארג החברתי בזכות מדיניות תעסוקה מלאה ומערכות חינוך, בריאות ודיור שוויוניות ואוניברסליות.
יש הטוענים שעם המוסלמים זה אחרת. המוסלמים לא רוצים להשתלב בחברה, הם אומרים, הם רוצים להשתלט עליה, הם עושים יותר מדי ילדים, הם אנטישמים וטרוריסטים. קשה להגיב באופן רציונאלי לטענות אלו. קליטת ההגירה בשוודיה איננה נקיה מבעיות אך הטענות על מזימות להשלטת חוקי השריעה על המדינה הן תעמולה מנותקת מהמציאות. יש אמנם אתגרים גדולים במרכזי ההגירה הגדולים, ובמיוחד במאלמו שם קיימת בעיה חמורה של אנטישמיות ותופעות שליליות אחרות האופייניות לחברות הגירה מהמזה"ת אך שוודיה, ע"פ רוב, מתמודדת בהצלחה יחסית עם אתגר הרב-תרבותיות.
שוודיה יכולה הייתה לסגור את גבולותיה ולהימנע מהאתגר הזה אך היא בחרה שלא לעשות זאת. כמו בשנות הארבעים היא בחרה להביט לטרגדיה הגדולה של ימינו בעיניים ולנקוט עמדה למרות הקשיים. בסופו של יום יש בשוודיה שני מחנות כלפי סוגיית הפליטים – מחנה אחד מקבל בברכה את מבקשי המקלט והוא גם זה שתמך בקבלת היהודים בשנות הארבעים. המחנה השני התנגד לקבלת היהודים והצלתם משואה והוא תומך היום בסגירת גבולות ומניעת כניסת מבקשי מקלט. הטיעונים של שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.
אך זה אינו רק וויכוח בין בעלי לב טוב לשונאי אדם. זהו בראש ובראשונה ויכוח פוליטי. פתיחת שערי אירופה היא אמנם התגובה הדמוקרטית וההומניסטית היחידה האפשרית אך אם אירופה אינה רוצה להיקלע למשבר חמור כתוצאה מכוונותיהם הטובות של אזרחיה היא חייבת לאמץ צעדים פוליטיים אמיצים – הראשון הוא חלוקת הפליטים בצורה מאוזנת יותר בין המדינות ובין מרכזי האוכלוסייה השונים בתוך כל מדינה. שנית, מבין השיטות הכלכליות החברתיות השונות הקיימות רק מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית יכולה לעמוד באתגר הקליטה של הפליטים מבחינת מקומות עבודה, דיור ושירותי בריאות וחינוך. כך זה באירופה לפחות. ואולי בעצם, כך זה בכל מקום.