David Stavrou דיויד סטברו

מי יביא את השינוי

ארי שלום. אנחנו לא מכירים אבל אני מרשה לעצמי לכתוב לך מפני שאנחנו חולקים לעיתים את דפי אותו העיתון. אמנם אתה בכיר ואני זוטר שבזוטרים, אתה כותב על ענייני הליבה ואני על ענייני חוץ אזוטריים למדי. ובכל זאת אני מרשה לעצמי להעיר הערה אחת על מאמרך "האליטה ההגמונית החדשה".

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3042684

עם התזה הכללית אני מסכים כמובן. איך אפשר שלא. כפי שאתה כותב, הציונית הדתית הצליחה להקים בעבודה קשה, בהתמדה ובמחויבות אליטה חדשה שהפכה להגמונית בחברה הישראלית. אתה כותב על עפרה, מרכז הרב וגוש אמונים ועל כך שהכיפה הסרוגה נמצאת בכל מקום – בצבא, בעיירות הפיתוח ובמרכזי המפלגות. יש הנבהלים מכך, אחרים מתרשמים ואפילו מתרגשים. מכחישים, עם זאת, כבר קשה למצוא.

אבל מה, אתה שואל, קורה בצדו השני של המתרס? היכן הם ממשיכי דרכם של חברת העובדים, התנועה הקיבוצית וברל כצנלסון. כאן, נדמה לי שיש צורך במעט התבוננות פנימית. ההסתדרות והתנועה הקיבוצית, אותם גופים רבי עוצמה שהקימו את המשק והחברה הישראלית ושאל ממשיכי דרכם אתה נושא עיניים לא הוחרבו ע"י ממשיכי הרב קוק אלא ע"י גורמים מתוך מה שמכונה השמאל הישראלי. השמאל החדש, לא הימין לבדו, הפך למחריבו של השמאל הישראלי הציוני-סוציאליסטי.

לא הייתי נדרש לעובדה זו לולא תהליך זה היה נמשך גם היום, בין השאר כאן בעיתון ששנינו כותבים בו. ממשיכי דרכם של אנשי דגניה וחברת העובדים קיימים גם קיימים בישראל. העניין הוא שהם מותקפים ומוכפשים פעם אחר פעם לא ע"י ממשיכיו של ז'בוטינסקי אלא ממש כאן, בדפים אלו. אלפי צעירים יש בארץ הזו בדיוק מהדגם שאתה מבקש. אלו הם אנשי תנועות הבוגרים של תנועות-הנוער הסוציאליסטיות, חברי תנועות כדוגמת דרור-ישראל וחברי קיבוצים עירוניים המפוזרים בכל הארץ. אנשים אלו מחנכים אלפי צעירים ומבוגרים, הם מאגדים עובדים, הם מפגינים, יוצרים יצירות חברתיות, קהילתיות ותרבותיות ויוזמים ומעמיקים את השיח הציבורי בישראל.

הם הסיכוי שאתה מחפש, לא עסקני מפלגת העבודה, הם השינוי הפוטנציאלי, בדיוק כפי שכתבת, בדפוסי הפעולה של הציבור הדמוקרטי בישראל. אך בכל פעם שהם מרימים ראש אל עמדה אמיתית של השפעה, מנסים כאן, באכסניה הזו, להוריד להם אותו. אתה לא עושה זאת, גם לא אני, אך אלו בהחלט הקולגות שלנו כאן ב"הארץ", לא במקור ראשון וישראל היום.

הארץ הוא אולי החומה האחרונה בהגנה על הדמוקרטיה הישראלית ועל זכויות האדם בישראל אך כאשר מדובר במחדשיה של תנועת העבודה, ערכיה ומפעליה, בוחרים רבים מעמיתינו להתנגד, לתקוף ולנגח.

כשמצליחים בהסתדרות החדשה לאגד אלפי עובדים חדשים, כולל העובדים הצעירים והפגיעים ביותר המגנים על זכויותיהם ונאבקים בעשירי הארץ המנצלים אותם, מסבירים להם כאן במדור הזה שהתאגדויות עובדים הן מושחתות ומנוגדות לכוחות השוק הצודקים תמיד. כשקואליציה של תנועות ציוניות מצליחות להוציא לכיכר רבין עשרות אלפי אנשים מכל צדדי הקשת הפוליטית בישראל לעצרת של הגנה על הדמוקרטיה והוקעת האלימות והגזענות, הוסבר להם כאן שהם רוצחים את זכרו של רבין.

כשתנועות בעלות סדר-יום סוציאל-דמוקרטי ברור, כאלו התומכות במדינת רווחה נדיבה והוצאה ציבורית גדולה, מילאו את כיכרות הארץ במאות אלפי מפגינים הסבירו להם כאן, במוסף שיש לו חיים משלו, ששחיקת שירותי הרווחה בישראל אינם תוצאה של הפרטות מופקרות ומלחמת חורמה במגזר הציבורי. כל הרוע שבעולם הוא הרי תוצאה של "מיליציות מיסוי עצמאיות" שלמען המאבק בהן יש להגביל את זכות השביתה שאמורה להיות זכות דמוקרטית מובנת מאליה. אויבי האומה ע"פ העיתון שלנו הם לא מפריטיו ומפרקיו של המפעל הציוני אלא דווקא נושאי מורשתם של יוצריו ההיסטוריים: ארגוני העובדים והתנועות הקיבוציות.

נכון, שחיתות, אופורטוניזם ודאגה למקורבים קיימים בכל המחנות הפוליטיים בישראל, כולל בתנועת העבודה הישראלית שאיננה קדושה או חפה מטעויות. מותר וראוי לבקר אותה. נכון גם שהארץ, יותר מכל עיתון ישראלי אחר, נותן במה ליותר מדעה אחת, הוא איננו כפוף לאינטרסים צרים והוא שומר על רמה מקצועית ומחויבות עמוקה לשיח ציבורי דמוקרטי ופתוח. עם זאת, אי אפשר מצד אחד לכמוה לחיל חלוץ ערכי ואמיץ שייקח על עצמו את גורל המפעל הציוני מתוך מחויבות לערכים הומניסטיים ופטריוטיות שאינה לאומנית וגזענית ומצד שני, בכל פעם שערכים אלו מתורגמים למעשה במציאות, לתקוף אותו על כך.

וודאי שיש מקום בשיח הציבורי הישראלי גם לפוסט-ציונים, פוסט-מודרניסטים וליברטנים. גם קולם צריך להישמע. אך ספק אם הם יביאו את התקווה שאתה מבקש מר שביט. אני גאה לכתוב לצידך בדפים אלו ואני מסכים כמעט עם כל ניתוחיך ועמדותיך, אך נדמה לי שהשינוי המיוחל במציאות הישראלית יבוא דווקא מהכוחות החיוניים הצומחים בתנועות הנוער הסוציאליסטיות, בקיבוצים השיתופיים הצעירים ובהתאגדויות העובדים החדשות. אם אנחנו רוצים להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה עדיף שנתמוך בהם ונגבה אותם ולא נהיה שותפים למתקפה על כל מה שיש לו ריח של עבודה מאורגנת, סוציאליזם וחתירה לברית עם שאר חלקי העם.

הפליטים אינם אלו המביאים את הטרור לאירופה

פורסם בהארץ

בעבור רבים הקשר בין הפליטים שהגיעו לאירופה בשנה וחצי האחרונות לאירועי הטרור האחרונים בגרמניה הוא מובן מאליו. הפליטים מביאים איתם טרור, הם טוענים, כך זה היה תמיד ומי שלא רואה זאת שבוי בתפיסת התקינות הפוליטית האירופית ומתעלם מהמציאות.

אכן, הטרור הג'יהדיסטי הפך לאיום ממשי על אירופה בזמן משבר הפליטים האחרון. אך האם הפליטים הם אלו שהביאו אותו? האם הם תומכים בו ומשרתים אותו? מבט רציונלי על מבצעי הפיגועים, כזה הבודק עובדות ולא רק אווירה, עלול לספק תשובות מפתיעות.

ראשית, אין חפיפה בין קליטת פליטים נדיבה לבין פעילות טרוריסטית. המדינות שקלטו את מרבית הפליטים ב-2015 הן גרמניה, שוודיה והונגריה (שבינתיים סגרה את גבולה). עם זאת, מרבית הפיגועים הג'יהדיסטים מאז תחילת משבר הפליטים האחרון התרחשו דווקא בצרפת ובבלגיה. איטליה ואוסטריה, שקלטו עשרות אלפי פליטים, לא נפגעו מטרור ג'יהדיסטי בעוד בלגיה ודנמרק שקלטו הרבה פחות, נפגעו יותר. כל זה יכול להיות מקרי ויכול להשתנות בכל רגע אך כאשר בודקים את הביוגרפיות של מבצעי הפיגועים רבי-הנפגעים ביבשת בשנה וחצי האחרונות מגלים שרובם המוחלט אינם פליטים.

מפגעי שרלי הבדו, לדוגמא, היו ילידי פאריז, מבצע הפיגועים בקופנהגן בפברואר 2015 היה יליד דנמרק, ארבעה מחמשת המחבלים בבריסל במרץ האחרון היו ילידי אירופה (החמישי היה יליד מרוקו אך גדל בבלגיה בדומה למפגע בניס שנולד בתוניס אך הגיע לאירופה לפני שנים רבות). מבצעי פיגועי נובמבר 2015 בפאריז נולדו גם הם באירופה אם כי נמצא אצלם דרכון סורי מזויף ונבדק חשש ששניים מתשעת המחבלים חדרו לאירופה דרך יוון. ייתכן שהדרכון הוא הטעיה מכוונת של דאע"ש אך גם אם לא, מדובר במקרה בודד בקרב הטרוריסטים הג'יהדיסטים ביבשת שכמעט כולם ילידי אירופה.

הטענה בדבר היותם של המחבלים דור שני או שלישי של מהגרים, בבחינת "הפליטים של היום מולידים את הטרוריסטים של המחר", בעייתית גם היא. העובדות מראות שאף אחד מהמחבלים איננו דור שני של פליטים. הם בניהם ונכדיהם של מהגרים, לא מבקשי-מקלט, שהגיעו ברובם מצפון-אפריקה בהקשר פוליטי-כלכלי אחר לגמרי – הגירה לצרפת מהקולוניה האלג'יראית או הגירת עבודה ממרוקו ותוניס. הגישה המחברת בין נטיות טרוריסטיות של פליטים מהמזה"ת לבין אלו של צאצאי מהגרי-עבודה מצפון-אפריקה היא קלושה במקרה הטוב וגזענית במקרה הרע. זאת ועוד, ראיונות עם משפחות "תיירי הג'יהאד" האירופיים חושפים משפחות המומות ומתאבלות, לא מופעים של צהלה וגאווה. אמנם יש כאן כישלון חינוכי וחברתי אך אין עדות לכך שההתגייסות לדאע"ש נתמכת ע"י קהילות המהגרים המסורתיות באירופה. להיפך, הג'יהדיסטים הם האויב הגדול של קהילות אלו. לא ברור מי ינצח במאבק הפנים-מוסלמי הזה אך ברור שזהו קרב של חדש מול ישן, לא מורשת שעוברת מהורים לילדיהם.

הג'יהדיסטים החדשים של אירופה אינם חלק מתנועה מוסלמית-אירופית עממית אלא חיילים מוסתים של גורמים פוליטיים חוץ-אירופיים. גורמים אלו מנסים ליצור את הרושם שהם מחדירים טרוריסטים ליבשת יחד עם מבקשי-המקלט כאמצעי להטלת אימה וכקמפיין תעמולה המכוון לתומכיהם. אלו החוזרים על הטענה הבלתי מוכחת שאירופה מאפשרת כניסת אלפי טרוריסטים המתחזים למבקשי-מקלט מחזקים את התעמולה של דאע"ש. בכירי הארגון וודאי חיככו ידיים בהנאה כשהם קראו את הסקר של מכון PEW המראה ששליש מהגרמנים ושני שליש מההונגרים, האיטלקים והפולנים רואים במבקשי-המקלט מקור סכנה.

לעומתם, דו"ח חדש של היורופול (משרד המשטרה האירופי) טוען ש"אין עדויות קונקרטיות לכך שטרוריסטים משתמשים באופן שיטתי בגלי ההגירה על מנת להיכנס לאירופה". זוהי אמירה שקולה ואחראית המבהירה שהפליטים אינם מקור מרכזי של טרור גם אם זו אפשרות שיש להיערך אליה. אין כאן המעטה נאיבית ביכולותיו של דאע"ש, אלא הבנה שחדירה לאירופה עם גלי הפליטים היא יקרה ומסוכנת יותר ממכונת התעמולה המייצרת בזול טרוריסטים מקצוענים מתוצרת בית המתנדבים להפיק במדינותיהם מגה-פיגועים כמו אלו של פאריז ובריסל.

אך מה קורה כשבודקים לא רק את הפיגועים רבי-הנפגעים, אלא גם את הפיגועים הספונטניים, האישיים, דוגמת התקריות האחרונות בגרמניה? ע"פ דו"ח היורופול מסתבר שמתוך למעלה מ-200 פעולות טרור שבוצעו באירופה ב-2015, רק 17 היו על רקע ג'יהדיסטי. השאר בוצעו ע"י בדלנים לאומניים, תנועות אנרכיסטיות וארגוני ימין קיצוני. לפיגועים אלו, הכוללים פיגועי ירי, מטעני חבלה ועוד, יש להוסיף עוד מאות מקרים של תקיפות חמורות והצתות על רקע לא ג'יהדיסטי (כמו הצתת מרכזי פליטים). לקלישאה החבוטה ש"לא כל המוסלמים טרוריסטים אך כל הטרוריסטים מוסלמים" אין, כך נראה, בסיס במציאות.

שנאה, אלימות ורצחנות אינם נחלתם הבלעדית של המוסלמים. אלו זרמי עומק עכורים שקיימים בתרבויות רבות. העובדה שבאירועים בעלי רקע לא ג'יהדיסטי יש הרבה פחות נפגעים מלמדת שגורמים פוליטיים בעולם המוסלמי מספקים לחייליהם שלושה דברים שיוצרים את ההבדל במספרי ההרוגים – אימון, מימון וארגון. הדבר העצוב ביותר הוא שהפחדים הקמאיים המתעוררים כתוצאה מהטרור הג'יהדיסטי מעוררים לחיים גם את הצד האפל של התרבות האירופית. תנועות הימין הקיצוני המתחזקות באירופה מוכיחות עד כמה הפשיסטים בכל הצדדים תלויים אחד בשני וצומחים יחד.

וזאת רק אחת הסיבות שיש להילחם בכל החזיתות בטרור הג'יהדיסטי. יש להילחם בו צבאית, יש לייבשו כלכלית ויש גם להעמיד תכנית מקיפה, בטוחה ואחראית לטיפול בקורבנותיו. לא בניית חומות אך גם לא פתיחת גבולות חסרת בקרה נדרשים כאן, אלא מדיניות נדיבה והומאנית שתגן מצד אחד על היציבות החברתית והביטחונית באירופה ומצד שני תיתן מענה לפליטים מבגדאד, קאבול וחומס, שממש כמו הנרצחים בפאריז ובבריסל, הם קורבנותיו של הטרור הג'יהדיסטי, לא יוזמיו ולא תומכיו.

דוב מעורר גאווה

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.3000639
מבחינות רבות לא שונה גיבור הילדים השוודי, דוב חמוד בשם במסה (Bamse), מעמיתיו הבריטיים פו-הדוב ופדינגטון. מדובר בדמות דוב מצוירת שעלילותיה מתוארות בסדרת מגזינים היוצאים לאור כבר מראשית שנות השבעים בשוודיה. זהו דוב חום וקטן שחי בסביבה ציורית עם חבריו ובני משפחתו. עלילותיו חושפות שתי תכונות מרכזיות: ראשית, הוא הדוב החזק בעולם (כתוצאה מאכילת סוג מסוים של דבש שסבתו מכינה לו). שנית, הוא הדוב הנחמד ביותר בעולם וכוחו הרב משמש רק למטרות טובות.
הסדרה מבוססת על יצירתו של המאייר השוודי, רונה אנדראסון, שהחל לאייר את עלילותיו של במסה כבר ב-1966. אנדראסון נפטר ב-1999, אך הדמות שהוא יצר עדיין פופולארית מאוד בקרב ילדי שוודיה. המגזין המתאר את עלילותיו של במסה, נכתב ומאויר ע"י ממשיכי דרכו של אנדראסון וממשיך לצאת לאור כל שלושה שבועות. הוא נקרא ע"י כ-100,000 ילדים ומהווה את המגזין הנקרא ביותר ע"י ילדי שוודיה. למגזין נוספו במהלך השנים גם סרטי אנימציה קצרים וארוכים, פארק שעשועים גדול המשחזר את עולמו של הדוב החביב, כמו גם שורת מוצרים נלווים, כמו תיקים, כלי כתיבה, מגבות וכו'.
למרות הדמיון בין במסה לדמויות ילדים מארצות אחרות יש בסדרת הילדים השוודית כמה מאפיינים שלא היו עוברים בקלות במרבית מדינות העולם. בגיליון הקיץ הנוכחי, לדוגמא, יעשו הקוראים הצעירים הכרות ראשונה עם שתי דמויות חדשות. מדובר בשתי דמויות שמחליטות לעזוב את ביתן בעיר הגדולה ולקנות להן חווה בכפר סמוך לביתם של הדוב במסה וחבריו. כשהן עוברות לביתן החדש הן נתקלות בקשיים ובבעיות מסתוריות והן כמעט נכנעות וחוזרות העירה. במסה וחבריו נרתמים לעזרתן, ובסופו של דבר הם מוצאים את שורש הבעיה ופותרים אותה לשביעות רצונם של כולם. המעניין הוא ששתי הדמויות החדשות הן שתי נשים שחיות יחד, וורה ופרידה שמן. למרות שהמילה לסביות לא מוזכרת בסיפור ברור שמדובר בבנות-זוג.
"אנחנו רוצים שדמותו של במסה תהיה דמות שילדים מכל סוגי המשפחות יוכלו להזדהות איתה", אומרת העורכת הראשית של הסדרה, שרלוטה בורליוס, בראיון לגלריה, "הצגת זוג לסבי היא אחת הדרכים לעשות נורמליזציה לכל תצורות המשפחה".
במסה עצמו, גיבור הסדרה הבדיוני, הוא חלק ממשפחה הטרו-נורמטיבית לגמרי. הוא נשוי לברומליסה הדובה ויש לזוג ארבעה דובונים קטנים. וורה ופרידה הן אמנם הזוג הלסבי הראשון בעולמו של במסה, אך כבר ב-2007 הופיע בו זוג ארנבונים הומוסקסואלים. לזוג נוספה ב-2010 גם בת מאומצת וכך הוא הפך לאחת המשפחות החד-מיניות היחידות שניתן למצוא על מדפיהם ומסכיהם של עשרות אלפי ילדים צעירים. חשיבותן של תאי המשפחה החד-מיניים בסדרה היא בנוכחותן הנורמטיבית והלא חתרנית בעליל בלב הקונצנזוס. גם אם בעבור מיליונים ברחבי העולם נוכחותן של משפחות גאות היא נושא רגיש ושנוי במחלוקת, בעולמו של במסה וקוראיו אין כאן סיפור מיוחד, המשפחות הגאות הן חלק טבעי ורגיל מהמרקם החברתי.
בורליוס מספרת שצוות הכותבים אהב מאוד את רעיון הזוג הלסבי המחפש לעבור מהעיר לכפר לא רק בגלל ערכו החינוכי. "הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא ליצור סיפורים טובים, מרגשים ומהנים שילדים ירצו לקרוא", היא אומרת, "אם אפשר במקביל גם להפיץ ידע וערכים טובים זהו בונוס".
אך ערכים טובים הם עניין שבמחלוקת. בורליוס מספרת שרוב התגובות להתווספות הזוג הלסבי לעלילותיו של במסה הן חיוביות. עם זאת, התקבלו אצלה כמה הודעות ביקורתיות ותגובות שליליות הופיעו גם ברשתות החברתיות. "מסכנים הילדים שמתבגרים בעולם של היום", כתבה טוקבקיסטית אחת בעמוד הפייסבוק של רשות-השידור השוודית, "זכותם של אנשים לבטא את המיניות שלהם אבל עזבו את הילדים!!!, נמאסו כבר כל דיבורי ההומואים שלכם". "כל יום עוברים הילדים שלנו אינדוקטרינציה עם הזוועות האלו", כתב מגיב אחר ואחרים איימו להפסיק לרכוש את העיתון. עם זאת, רוב התגובות שניתן לקרוא באתרים השונים הן חיוביות. "יודעים מה מזיק לילדים?" כתב אחד המגיבים, "גירושין, אלכוהוליזם ובדידות. מה שלא מזיק להם, לעומת זאת, הן שתי דמויות בדיוניות בנות אותו מגדר האוהבות זו את זו".
זוהי לא הפעם הראשונה שהדוב השוודי הפופולארי עוסק בסוגיות חברתיות. בעשרות השנים שהוא מלווה דורות של ילדים שוודיים הוא כבר עסק בבעיות כמו הגירה, ניכור, אלימות, בריונות והתמכרות. הוא מקדם ערכים דמוקרטיים וסביבתיים ומחזיק בתפיסת עולם סולידרית וסובלנית. עורכת הסדרה, שרלוטה בורליוס מספרת שאחת הסיבות לכך היא שיוצר הדמות עצמו, רונה אנדראסון, היה פעיל בסוגיות חברתיות. "במסה הוא הומניסט", מסכמת בורליוס ומסבירה בעצם גם את סוד כוחו, "הוא דמות המאמינה בערכם השווה של כל בני-האדם".

הפרדוקס הנורדי של הכנסייה השוודית

בעוד רבים ממוסדות הדת המאורגנת בעולם מהוות מעוז של פונדמנטליזם, חוסר סבלנות ודיכוי מנסה הכנסייה השוודית להוות אלטרנטיבה.
פורסם במוסף "הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2794413
מי שיבחן את התפקיד שמילאו הממסדים הדתיים הגדולים בעולם באלפי השנים האחרונות יגלה לצד התרומה שלהם לחברה ולתרבות האנושית, גם היסטוריה עקובה מדם. גם אם לוקחים בחשבון את התורות המוסריות הגדולות, את יצירות האומנות פורצות הדרך ואת העבודה החברתית החשובה, אי אפשר להתעלם מהפונדמנטליזם, השמרנות, הדיכוי והאלימות שהדת המאורגנת הפיצה בעולם, ממסעות הצלב ועד האינקוויזיציה, ממלחמות הדת של אירופה, דרך דיכוי הנשים ועד הטרוריסטים הג'יהדיסטים של ימינו.
אבל האם אפשר גם אחרת? האם ממסד דתי יכול להוביל אג'נדה הומניסטית, מודרנית וסובלנית גם אם הוא בן מאות שנים וחברים בו מיליוני אנשים. במדינות סקנדינביה מנסות הכנסיות הלותרניות הגדולות להוכיח שכן. ביקור במוסד הדתי הגדול שבהן מוכיח שייתכן שהדבר אפשרי.
הכנסייה השוודית היא הכנסייה הלותרנית הגדולה בעולם. חברים בה קרוב לשישה וחצי מיליון חברים, היא נוסדה במאה ה-16 והיא הופרדה מן המדינה רק בשנת 2000. במילים אחרות לא מדובר כאן בארגון צעיר, מחתרתי ורדיקלי ההולך נגד הזרם. ההיפך הוא הנכון, במידה רבה זהו הגרעין הקשה והקונצנזואלי של החברה השוודית כבר קרוב ל-500 שנה. ובכל זאת, כנסייה זו, בדומה לכנסיות המרכזיות האחרות במדינות הנורדיות, היא מהמוסדות הדתיים הפחות דוגמטיים והיותר ליברלים בהיסטוריה של המין האנושי.
בכנסייה השוודית לא רק שהכמורה איננה מעוז גברי בלבד ואחוז ניכר מהכמרים הן כמרות, אלא שהתפקיד הבכיר ביותר בכנסייה, הארכיבישוף של אופסלה, נמצא מאז 2014 בידי אישה, הארכיבישופית אנטיה ג'קלין. בכנסייה השוודית לא נהוגות היררכיות נוקשות וקבלת החלטות סודיות כמו בממסדים דתיים וותיקים אחרים. היא מקיימת בכל ארבע שנים בחירות דמוקרטיות ופתוחות לבחירתם של בעלי התפקידים ברמה הלאומית והמקומית. ענייניה הלוגיסטיים, הפוליטיים והדתיים פתוחים, ע"פ המסורת הדמוקרטית השוודית, לדיון ציבורי, לביקורת ולדין הבוחר.
אך הליברליות של הכנסייה השוודית איננה מתבטאת רק בשוויון מגדרי ובנוהל קבלת החלטות דמוקרטי. בעוד תנועות דתיות ברחבי העולם מדגישות את מה שמכונה "ערכי משפחה", כלומר המשפחה המסורתית ההטרו-נורמטיבית, לא רק שהכנסייה השוודית איננה מגנה הומוסקסואליות אלא שמאז 2009 היא גם משיאה זוגות חד-מיניים בכנסיותיה. מסר חד-משמעי בנושא זה ניתן כבר באותה שנה כאשר אווה ברונה, לסבית מוצהרת, מונתה להיות הבישופית של סטוקהולם, כלומר הסמכות הדתית העליונה של ההגמונות של סטוקהולם, הגדולה מבין 13 ההגמוניות (דיוקיסיאות) שהכנסייה מורכבת מהן. מעניין לציין שכמיטב מסורת מדינת הרווחה השוודית, דמי החברות בכנסייה משולמים כמס פרוגרסיבי ולא כסכום קבוע – כ-1% אחוז ממשכורתו של אדם, נתון שאינו מפתיע אם לוקחים בחשבון שבבחירות האחרונות למוסדות הכנסייה המפלגה שזכתה במירב הקולות הייתה, כפי שהיא כמעט תמיד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
שוודיה ידועה כאחת המדינות החילוניות בעולם כאשר מודדים את שיעורי ההשתתפות במיסות ואת העמדות הכלליות של האזרחים בשאלות של אמונה ואורח חיים. עם זאת, שיעורי החברות בכנסייה, כמו גם הבחירה בטקסים דתיים כאשר מדובר בטבילה, נישואין והלוויות אינם נמוכים כלל. ע"פ נתוני הכנסייה כמעט 65% מאזרחי שוודיה הם חברים בכנסייה למרות שכבר עשרים שנה זוהי אינה חברות אוטומטית מלידה. מחצית מילדי שוודיה עדיין מוטבלים בכנסייה והופכים כך לחברים בה, כשליש מהחתונות עדיין נערכות בכנסייה כמו גם כשלושה רבעים מההלוויות, כל זאת למרות שיש חלופה אזרחית שהיא מקובלת חברתית, נוחה ובחינם. הכנסייה אפילו טוענת שבמהלך שנה מבקרים בכנסיות השונות בשוודיה לפחות אותו מספר אנשים המבקרים בבתי-הקולנוע במדינה. כיצד, אם כן, ייתכן שאחת החברות החילוניות בעולם עדיין מקיימת במידה רבה את הטקסים החשובים שלה בכנסיות ופונה לממסד הדתי ברגעים החשובים של החיים?
פרופסור פר פטרסון החוקר את הכנסייה והחברה השוודית באוניברסיטאות אופסאלה וקרלסטד קורא לזה "הפרדוקס הנורדי". ההסבר לפרדוקס הוא במרכיבים היסטוריים ופוליטיים אך הוא קשור גם לעובדה שהכנסייה השוודית נחשבת ליברלית כל כך. "זוהי כנסייה רחבה ופלורליסטית", אומר פטרסון, "והיא לא שונה בכך ממוסדות דתיים גדולים אחרים בעולם שצריכים לכלול את הציבור כולו". כמו במדינות אחרות, מסביר פטרסון, הציבור כולו אינו אדוק בדתו, אך לעומת מקומות אחרים שבהם הממסדים הדתיים אוחזים בגרסה שמרנית של הפרקטיקה הדתית, בשוודיה הכנסייה מקבלת באופן רשמי את הגישה הליברלית של הציבור, היא מתאימה את עצמה לציבור ולא מקיימת מוסר כפול "הכנסייה הקתולית עדיין מתנגדת לאמצעי מניעה ומטיפה נגד קונדומים", אומר פטרסון, "אבל באיטליה יש שיעור ילודה מהנמוכים באירופה, כך שכנראה שיש פער בין העמדה הרשמית של הכנסייה לבין מה שקורה בשטח". בשוודיה זה אינו המצב והכנסייה מקושרת יותר למציאות החברתית.
"מרבית השוודים לא מאמינים באמונות המסורתיות כמו האמונה שישו הוא בן האלוהים ושאלוהים הוא אל אישי, אבל רוב השוודים יגידו שהם מאמינים במשהו, הם יטענו שהם רוחניים או מאמינים בכוח עליון למרות שהם לא יקבלו על עצמם היררכיה דתית. הם שומרים את האמונה הדתית בתחום הפרט אבל הם לא אתאיסטים". פרופסור פטרסון מסביר את המבנה הדמוקרטי של הכנסייה בעובדה שהיא היתה גוף של המדינה במשך שנים רבות. אין גם ספק שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה בשוודיה במאה הקודמת השפיעה על עמדות הציבור כלפי הכנסייה. כמו כן, ישנה השפעה חשובה לעובדה שנשים רבות שותפות להנהגתה. "נדמה לי שמה שהוכח במחקרים שנערכו בפינלנד תקף גם בשוודיה – ככל שיש יותר נשים בכנסייה, הכנסייה נוטה להיות גוף פחות דוגמטי ויותר פתוח, ליברלי ואכפתי".
אך הכנסייה השוודית לא תמיד היתה כזו. שורשיה נטועים במאה ה-16 כאשר שוודיה, כמו מדינות אחרות באירופה, התנתקה מהכנסייה הקתולית בעיקר מסיבות פוליטיות וכלכליות והקימה כנסייה מדינתית ששימרה כוח ועוצמה פוליטית משמעותיים במשך מאות שנים. פרופסור פטרסון מספר על תהליך השינוי שעבר על הכנסייה החל מאמצע המאה הקודמת שהוביל בסופו של דבר למבנה דמוקרטי, לקבלת נשים לכמורה, לניתוק הדת מהמדינה וגם לשינוי בהשקפת העולם הדתית עצמה. על רקע תנועות רוחניות רפורמיסטיות בשנות השישים והשבעים הוחלט בכנסייה השוודית ב-1983 לקיים תהליך של עשר שנים ליצירת קטכיזם חדש (מדריך אמונה כדוגמת זה שכתב מרתין לותר בתקופת הרפורמציה). "בסופו של דבר", מספר פטרסון, "זה לא נגמר בדוגמה חדשה אלא בהבנה שלעצם קיומה של דוגמה אין משמעות כפי שהיה לה פעם. כשהקונטקסט משתנה, גם המשמעות משתנה ולכן דווקא המשך קיומה של הדוגמה משנה את המסר". במובן הזה, מסביר פטרסון, הכנסייה השוודית היא אנטי-פונדמנטליסטית, היא טוענת שחייבים לשנות את המנהגים והמסורות בכדי שהמשמעות המקורית של האמונה תשמר. "בסוף עשרת השנים", פטרסון מסכם, "לא נוצר קטכיזם חדש אלא ספר בשם "הספר הגדול על האמונה הנוצרית", שאיננו מסמך דוגמטי אלא משאב רוחני שבאמצעותו אנשים יכולים לחשוב על חייהם ועל משמעותם באמצעות המקורות הנוצריים".
"אנחנו לא ממציאים סוג חדש של נצרות", אומרת אווה ברונה, הבישופית של סטוקהולם, "יש אצלנו שמרנים, יש רדיקלים וגם כל מה שבאמצע. ככה זה כשיש בכנסייה 6.3 מיליון חברים". ברונה משמשת כסמכות הדתית העליונה בבירת שוודיה מאז 2009, היא ילידת העיר מאלמו, בת 61 ומאז 1978 היא שימשה בכמורה במספר כנסיות בדרום שוודיה ובאזור סטוקהולם. "בכנסיות הלותרניות הרפורמציה נמשכת", ממשיכה ברונה, "אנחנו לא כותבים את הדוגמה מחדש אלא מחדשים אותה. כל דור חייב לעשות את זה. כעת, כשאנו חוגגים 500 שנה לרפורמציה אנו לא חוגגים את ההיסטוריה אלא את העתיד. מרתין לותר חי מזמן אך רעיונותיו עדיין כאן ואנו שואלים את עצמנו מה המשמעות של להיות לותרני היום, מהן התזות החדשות ומה יחסינו עם הכנסייה הקתולית".
ברונה מודעת היטב לרגישות של סוגיות רבות שהכנסייה השוודית מובילה שינויים דרמטיים בתפיסתם כמו ערכי משפחה, היחס למיניות וסוגיות פוליטיות שונות. היא חברה פעילה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית, היא לא נמנעת מלעסוק בסוגיות פוליטיות והיא גם לסבית מוצהרת. מינויה כבישופית הלסבית המוצהרת הראשונה בעולם הביא לתגובות רבות ברחבי העולם הנוצרי וגם בהקשר השוודי היא עוררה עליה ביקורת כאשר השתמשה בנאומה לרגל פתיחת דיוני הפרלמנט ב-2010 כדי לגנות גזענות ושנאת זרים, הערות שהתפרשו כביקורת נגד מפלגת ימין קיצונית המתנגדת למדיניות ההגירה של שוודיה.
"הכנסייה שלנו היתה מדינתית עד שנת 2000 ולכן היא עוצבה ככנסייה דמוקרטית", היא אומרת ומסבירה כך את הפלורליזם של הכנסייה וגם את הקשר האישי שלה אליה, "אני חיה בחברה הכללית וגם בכנסייה ואני אותו אדם בדיוק כאשר אני בתפקיד וכאשר אני אדם פרטי. הדיון על נישואי הומוסקסואלים, למשל, היה ארוך מאוד כפי שזה צריך להיות בארגונים דמוקרטיים, הוא החל ב-1951 והיה מוכן להחלטה ב-2009. במסגרת התהליך היינו בקשר גם עם כנסיות אחרות, חלקן התנגדו וחלקן תמכו וזה טבעי, בסוגיות מסוימות עלינו להוביל את הדרך".
הקשרים עם כנסיות אחרות בעולם חשובים מאוד לאווה ברונה והיא משמשת כחברה בוועדה המרכזית של ארגון מועצת הכנסיות העולמית, ה-WCC, ארגון המאחד כ-345 כנסיות מכל רחבי העולם. בסה"כ חברים בכנסיות ה-WCC כחצי מיליארד בני-אדם מיותר ממאה מדינות והארגון, יש לציין, ספג לא מעט ביקורת בעבר בישראל בשל היותו לכאורה אנטי-ישראלי ואפילו אנטישמי. ברונה מכחישה זאת מטבע הדברים אך טוענת שהארגון לא יכול להסתפק בצדקה בלבד ולהימנע מפעילות בעלת אופי פוליטי: "אנו מתערבים עם פעילות צדקה כאשר אנשים עניים, ועוני הוא תמיד עניין פוליטי", היא אומרת, "ארגון הכנסיות העולמי הוא בעצם ארגון שלום גדול שבו אנו תמיד מתפללים שאלוהים יוביל אותנו לצדק ולשלום, שני מושגים שיש להם בהכרח השלכות פוליטיות. באתיופיה ואריתראה, למשל, בקרוב יהיו כעשרים מיליון רעבים בגלל בצורת הנובעת, בין השאר, משינויי האקלים ולכן אנו עובדים לא רק באמצעים של צדקה אלא גם מנסים להשפיע על דעת-קהל בנושאים כמו ההתמודדות עם שינוי האקלים שגם הוא נושא פוליטי. כאן בשוודיה יש לאנשים כסף, כוח ורצון לעבוד ולהשפיע במקומות שונים בעולם. הכנסייה תמיד הייתה כזו".
עיון ברשימת הפרויקטים הבינלאומיים שהכנסייה השוודית מעורבת בהם חושף למעלה מ-300 פרויקטים הפזורים בכל פינה בכדור-הארץ. ברוב המקרים משתפת הכנסייה השוודית פעולה עם ארגונים מקומיים ובינלאומיים, חלקם בעלי אופי דתי, אחרים פוליטיים יותר. זוהי לא פעילות צדקה מינורית אלא מפעל חובק עולם הממומן ע"י תרומות. יש שם פרויקט מלחמה באיידס בגבול סין-ווייטנאם, פרויקט למניעת אלימות במשפחה במולדובה, תרומה לתהליך השלום בקפריסין ופרויקטים של בטחון תזונתי, מניעת סחר בבני-אדם, טיפול פסיכולוגי לפליטים ושוויון מגדרי בפרו, אריתריאה, דרום-סודן והודו. הרשימה ארוכה מאוד וכוללת גם פרויקטים בעזה ובגדה-המערבית בשיתוף פעולה עם ארגונים מקומיים שונים.
גם במזה"ת, ע"פ ברונה, אי אפשר לעסוק בצדקה ללא הקשר פוליטי אך היא אינה מסכימה לקביעה שפעילות הכנסייה השוודית היא אנטי-ישראלית. "אין לנו מדיניות שאנו אוהבים פלסטינים ולא אוהבים ישראלים", היא אומרת, "אנחנו משתפים פעולה עם כולם, כשאנחנו בירושלים אנחנו עובדים עם ארגוני שלום ישראלים, נוצרים ומוסלמים ויש לנו מכון תאולוגי בירושלים שיש לו חובה ברורה לחזק דיאלוג בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. עם זאת, ככנסייה אנחנו ביקורתיים כלפי הכיבוש בגדה-המערבית, כמו רבים אחרים, ואנחנו תומכים בבני-אדם כבושים ובאלו המגורשים כתוצאה ממדיניות הבנייה של ממשלת ישראל. גם זו שאלה של עניים ועשירים וגם היא פוליטית. מעבר לזה אנחנו גם תומכים במיעוט הנוצרי המצטמק באזור, אנחנו עורכים ביקורים אצל הקהילות הנוצריות, אנחנו תומכים בהן ומתפללים בעבורן".
חברי הקהילות הנוצריות שברונה מדברת עליהן הם קורבנות המלחמות בסוריה ועיראק שבחודשים האחרונים משפיעות על החברה השוודית מאוד בגלל עשרות האלפים שברחו מהמזה"ת, חצו את אירופה ברגל והגיעו לשוודיה כמבקשי מקלט. ב-2015 מספרם מוערך בכ-190,000. ע"פ ברונה יש לכנסייה השוודית תפקיד ברור בקבלתם ובקליטתם בשוודיה: "העבודה החברתית של הכנסייה תמיד הייתה חשובה", היא אומרת, "זה לא השתנה מאז ימי ישו ותלמידיו". ברונה מספרת שרבים מחברי הכנסיות שהיא עומדת בראשותן מתנדבים בסיוע לפליטים. היא רואה זאת כחובה נוצרית כמו גם החובה להיאבק בכל סוג של גזענות ושנאת זרים. "גזענות היא בעיה גדולה, צריך להתמודד איתה וזו גם דרך לדבר על ישו שחצה גבולות ומחיצות של דתות".
אחת הכנסיות העוסקות בסיוע לפליטים המגיעים בימים אלו לשוודיה היא כנסיית וונטור (Vantörs kyrka) הממוקמת בפרבר דרומי של סטוקהולם. שרה יעקובסון-גריפ מנהלת מטעם הכנסייה השוודית את האזור הכולל שישה רבעים עירוניים ובמקביל משמשת ככומר. כמו ברונה, גם היא מוצאת השראה מן המקורות כאשר היא מטפלת בסוגיית מבקשי המקלט המגיעים לשוודיה. "יש לנו תפקיד היסטורי עכשיו", היא אומרת, "הסיוע לפליטים הוא חשוב, זאת אבן-הפינה של פעילותינו. אין חשיבות למיהו האדם שמסייעים לו, אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי, אלו האורחים שלנו והפעילות הזו היא אור בעולם בזמנים חשוכים. לנביא אברהם נאמר "לך לך", הוא נדרש לצאת אל הלא נודע והיה הראשון בתנועה שאנחנו, כבני האלוהים כולם, צריכים לדבוק בה. אי אפשר יותר לשבת בכיסא עם מסורות שחונקות אותנו. צריך לצאת למדבר והקריאה הזו, "לך לך", שהופנתה לאברהם, מופנית כעת אלינו".
למרות האידיאליזם של יעקובסון-גריפ היא מתארת את תפקידה בכנסייה כשילוב של עבודה רוחנית עם תפקיד של מנכ"לית בחברה מסחרית. "יש לי 36 עובדים, 21,000 חברים משלמי מיסים בשתי כנסיות פעילות ואני מנהלת שלושה צוותי עבודה. אני עוסקת בתקציבים, במשכורות ובמו"מ עם איגודים מקצועיים אבל אני גם עושה פעילות חברתית, הטבלות, חתונות והלוויות". יעקובסון-גריפ מתארת את הקהילה שהיא עומדת ברשותה כקהילה מגוונת מאוד והיא רואה את עצמה כבעלת אחריות לא רק כלפי חברי הכנסייה הפעילים אלא כלפי תושבי האזור כולו. "זו המשמעות של הכנסייה השוודית ככנסייה עממית", היא אומרת ומסבירה שכבר משנות העשרים של המאה הקודמת בחרה הכנסייה ללכת בדרך של פתיחות ודמוקרטיה והיום רוב השוודים מביעים בה אמון ובטוחים בה גם אם הם לא חברים פעילים ואפילו אם הם לא נוצרים. כדוגמא מביאה יעקובסון-גריפ את מקום עבודתה הקודם, כנסייה ברובע בוטשירקה (Botkyrka) הידוע כאזור שיש בו אחוז מהגרים גבוה מאוד, שם הוקמה מועצה בין-דתית יחד עם הקהילה המוסלמית. "גם כאן אנחנו מתחילים מהלך דומה", היא מספרת, "אחד האתגרים הגדולים בזה הוא דווקא המתח בין נוצרים ומוסלמים המגיעים מהמזה"ת ומביאים לכאן את הרקע הקשה של העימות ביניהם. כשמשהו נורא קורה במזה"ת גם כאן נופלת אבן". בהקשר זה מעניין לעיין בעלון המקומי של הכנסייה של יעקובסון-גריפ, שבו היא מתארת במאמר הפתיחה את ישו כבנם של פליטים שנמלטו מגזרות המלך הורדוס ומשווה אותו ואת והוריו למבקשי-המקלט המגיעים לשוודיה כיום. מיד אח"כ מופיע ראיון עם אימאם שהיגר לשוודיה ב-1992 מבוסניה המדבר על חשיבות הקשר בין המוסדות הדתיים בשוודיה ועל סובלנות בין-דתית. "המפגש הבין-דתי גורם לנו להיות צנועים יותר ובעלי פחות דעות קדומות", טוענת יעקובסון-גריפ, "בזמנים קשים אלו אנו זקוקים ליותר צניעות כלפי בני-אדם וכלפי השקפות עולם שאנו חווים כזרות".
יעקובסון-גריפ טוענת שיש בכנסייה השוודית לא מעט חילוקי-דעות, מאבקים ומחלוקות. היא מודעת לכך שיש בקהילה שהיא מנהיגה גם אנשים המתנגדים לקבלת מבקשי המקלט וגם כאלו שמתנגדים לנשים המשמשות בכמורה. "כל צעד גדול נתקל בהתנגדות", היא אומרת, "אבל זו המשמעות של כנסייה עממית, חייבים לעשות את הדיונים האלו וזה בסדר אם יש דעות שונות". גישה זו מטילה אחריות גדולה על אנשי השטח של הכנסייה, הכמרים המקומיים, שתפקידם כולל גם את הצדדים התיאולוגיים של עבודת הכנסייה אבל גם את הצדדים החברתיים יותר. יעקובסון-גריפ הייתה בעברה מורה במכון להכשרת כמרים של הכנסייה השוודית והיא מתארת את התהליך כמוקפד ויסודי מאוד. "קודם כל יש ארבע שנים של לימודים באוניברסיטה במקצועות כמו תאולוגיה, אתיקה, הוראה ושפות (היא עצמה למדה עברית)", היא מתארת, "אחרי לימודי התואר יש עוד שנה של הכשרה במכון של הכנסייה המלווה במבחנים, בדיקה פסיכולוגית, מכתבי המלצה ותהליך בחירה אישי של הבישופ".
אחד המצטרפים הצעירים לשורות הכמורה השוודית הוא הכומר קארל הנריק סוואנל שעובד בכנסיית מריה מגדלנה בליבו של האי הטרנדי והבוהמייני ביותר בסטוקהולם, סודרמלם (Södermalm). כמו כמרים אחרים גם הוא מקיים מיסות, חתונות, הטבלות והלוויות אבל חלק גדול מעבודתו הוא קיום מפגשים אישיים עם חברי הקהילה שלו הבאים אליו כשהם זקוקים לתמיכה, עזרה מעשית או הכוונה רוחנית. "מגיעים אלי אנשים מכל הגילאים", אומר סוואנל, "אני נפגש עם תלמידי בתי-ספר ומדבר איתם על אמונה ומוסר, אני עובד עם חולי-נפש ויחד עם חבריי בשלושת הכנסיות האחרות באי, אני גם מדבר עם אנשים בבית-קפה פתוח שאנו אחראים עליו, אליו מגיעים בין השאר חסרי-בית, מובטלים ומהגרים". סוואנל מתאר את המפגשים האלו כמפגשים אותנטיים שאין להם אופי מקצועי אלא אופי חברי. "אנשים זקוקים לעזרה לנפש, לחבר ולמישהו שיקשיב להם", הוא אומר.
דומה שסוונאל, למרות גילו הצעיר, מראהו האופנתי והאופי החילוני של המקום בו הכנסייה שלו נמצאת, מונע מאמונה דתית עמוקה. "התפקיד שלנו הוא לדבר על אלוהים שאוהב את העולם יציר כפיו", הוא אומר, "וכך, כל מי שמגיע לכנסייה שלנו יכול להשתמש בה כדי להפוך לאנושי יותר וללמוד כיצד לחיות נכון יותר את כל האספקטים של החיים – הצער, הכאב, האושר והאובדן". סוונאל מתאר את הכנסייה כמקום שבו אפשר למצוא שקט. "יש בעולם שלנו הרבה רעש", הוא אומר, "לכנסייה אפשר להגיע ולמצוא שקט שבו ניתן למצוא את הקול הפנימי שמוביל לאמנציפציה אישית".
בעולם הנוצרי וגם מחוצה לו מעוררת הכנסייה השוודית לא מעט התנגדות. יש הטוענים שהיא ליברלית מדי, שהיא כופרת בעיקר או שמדיניות החוץ שלה צבועה בצבעים של שמאל קיצוני וסוציאליזם. עם זאת, גם מתנגדיה מכירים בכך שתוך כדי תהליך ההתחדשות המתמיד שלה, מצליחה הכנסייה השוודית להיות רלוונטית וחיונית באחת החברות החילוניות ביותר בעולם. הסוד שלה הוא באחריות החברתית שלה וביכולתה לספק קהילתיות, נחמה ותחושה של משמעות ויציבות בעולם שכל אלו חסרים בו מאוד. אבל חשוב מכך, בניגוד לממסדים דתיים אחרים, היא מצליחה לעשות זאת בלי להזדקק לכפייה, לפסילת הזולת ולשנאת האחר. במבט מרחוק דומה שהכנסייה השוודית רחוקה שנות אור ממסדים דתיים במזה"ת, אבל במבט היסטורי מעניין לציין שהאיש העומד במרכז האמונה שלה לא היה איש-דת נוצרי מיערות העד המושלגים של סקנדינביה, אלא דווקא יהודי צעיר שהסתובב לפני בערך אלפיים שנה בגליל, במדבר יהודה ובירושלים.

מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום

זהו טקס כמעט קבוע. מאז הושבעה ממשלת שוודיה ב-2014 היא מעוררת את חמתה של ישראל הרשמית אחת לכמה שבועות. ראש החץ הדיפלומטי של הממשלה השוודית הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום. מה עומד מאחורי התבטאויותיה של וולסטרום ומדוע היא הפכה לאחת הנשים המושמצות ביותר בישראל?
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2792477
הסיבוב הנוכחי של העוינות בין ירושלים לסטוקהולם התחיל כאשר הממשלה השוודית הכירה במדינה פלסטינית והחריף לאחר שורה של התבטאויות שהתפרשו בירושלים כאנטי-ישראליות. חוד החנית השוודי בעניין זה הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שקישרה לאחרונה, ע"פ מבקריה, בין המצב בישראל לבין הפיגועים בפאריז ובשבוע שעבר האשימה את ישראל בהוצאות להורג של מחבלים פלסטינים ללא משפט.
דבריה של וולסטרום מוצאים תדיר מהקשרם באמצעי התקשורת. בעולם האמיתי היא בהחלט לא הצביעה על ישראל כאחראית לפיגועים בפאריז וגם לא הצדיקה טרור פלסטיני. אמירותיה היו מורכבות ומאוזנות יותר. עם זאת, וולסטרום יודעת הרי שבכל פעם שהיא אומרת משהו על ישראל מתחילה מיד תגובת נגד – העיתונות הישראלית משתוללת, השגריר השוודי מוזמן לזובור במשרד-החוץ והיא מוצגת שוב כאויבת העם היהודי בשורה אחת עם המן הרשע, אנטיוכוס והמופתי. גם אם דבריה מוצאם מהקשרם, ברור לה שזה יקרה. מדוע אם כן היא ממשיכה להסתבך?
תזה מקובלת אחת היא שוולסטרום היא נאיבית. מעין שוחרת טוב סקנדינבית שכזו ההופכת לאידיוטית שימושית בשרותם של טרוריסטים. פגשתי מספר פעמים את וולסטרום, ראיינתי אותה ואני בקיא בכתביה ומעשיה. מדובר במדינאית וותיקה, רצינית ומוערכת עם ניסיון פרלמנטרי, מיניסטריאלי ובינלאומי רב ובעלת קשרים חובקי עולם. אסתכן ואומר שלמיטב שיפוטי היא איננה נאיבית. גם לטענה אחרת כלפיה אין בסיס עובדתי – היא איננה אנטישמית. הטענות על כך שהיא ממשיכת דרכם של מדינאים שוודים שבשנות הארבעים סיפקו ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית ואחרי השואה תמכו בצד הערבי בפלשתינה, הן תעמולה העושה שימוש סלקטיבי ומוטעה בהיסטוריה.
גם הטענה שוולסטרום עושה הון פוליטי באמצעות הנושא הפלסטיני אינה נכונה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, מרבית המפלגות בשוודיה אינן אנטי-ישראליות. למעט מיעוט פרלמנטרי קטן, הקו הרשמי של הרוב השוודי הוא תמיכה בפתרון שתי המדינות, מדיניות שהייתה בעבר מקובלת גם בישראל ואפילו ראש-ממשלת ישראל הנוכחי הצהיר שהוא מחויב לה. רוב מקבלי ההחלטות השוודים תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הם מעודדים קשרים כלכליים, אקדמיים ותרבותיים איתה והם אינם חסידים של החרמות מוצרים המיוצרים בה.
יתרה מזו גם הטענה כי מהגרים מהמזה"ת משפיעים על מדיניות הממשלה היא מיתוס. למעט כמה נציגים קולניים אך זניחים למדי, המיעוט המוסלמי בשוודיה לא מתבלט בהשפעתו הפוליטית. גם אם המצב היה שונה, מרגוט וולסטרום לא היתה זקוקה לעניין הפלסטיני אם היו לה שאיפות לשפר את מעמדה הפוליטי. וולסטרום יכולה הייתה ב-2006 להתמנות בקלות לראשות מפלגתה, צעד הכרחי בדרך לראשות-הממשלה אך היא וויתרה על המינוי מרצונה והבהירה שהיא לא מעוניינת בו. נכון שניסיון לרצות את מפלגות השמאל השפיע ככל הנראה על ההחלטה להכיר במדינה הפלסטינית אך לא סביר שהצהרות והתבטאויות בראיונות ודיונים פרלמנטריים מהווים אמצעי תשלום קואליציוני בעל ערך רב.
אז למה היא עושה את זה? כמו בעקרון התער של אוקום, ההסבר להתנהגותה של וולסטרום הוא ההסבר הפשוט ביותר. מרגוט וולסטרום היא מדינאית המונעת ע"י (תחזיקו חזק קוראים יקרים) השקפת עולם. אפשר כמובן לטעון שהיא טועה אך קשה למצוא הוכחות לכך שהיא מושחתת או מונעת מאינטרסים זרים. יש לה הסבר לטרור (הייאוש, הקיפאון המדיני וחוסר מעורבותן של נשים בתהליכי קבלת ההחלטות), יש לה הצעות לפתרון (מו"מ וחתירה להסדר שתי המדינות בשיתוף הקהילה הבינלאומית) ויש לה גם הקשר אידיאולוגי רחב: מדיניות חוץ פמיניסטית המדגישה זכויות אדם, שימוש מרוסן בכוח ופיתוח אנושי גלובלי המתעלה מעל אינטרסים לאומיים צרים.
שוודיה היא מדינה בת כעשרה מיליון תושבים, אין לה צבא גדול ואין לה נפט. וולסטרום מנסה להעניק לה השפעה בינלאומית רחבה והכלים העומדים לרשותה הם השקעה במפעלים הומניטריים ובמוסדות בינלאומיים ואמירות ברורות בנושאים העומדים על סדר היום הבינלאומי. מי שחושב שאמירותיה כלפי ישראל הן חריפות צריך לשמוע איך היא מדברת על רוסיה וערב-הסעודית.
כאן יש לסיפור טוויסט אירוני. רבים מאשימים את השוודים בנטייה אובססיבית לפוליטיקלי-קורקט. הם טוענים למשל שהשוודים נותנים מקלט לפליטים ה"משתלטים להם על המדינה" בגלל עודף כוונות טובות ותחושות אשמה של קולוניאליסטים. תיאוריה זו איננה נכונה. שוודיה לא הפכה לבירת האונס של אירופה, אין ולא יהיה בה רוב מוסלמי ופיגועי הטרור שלה הם מתוצרת הימין הקיצוני השוודי ולא הג'יהאד העולמי. אך יש לתיאוריה זו בעיה נוספת: פוליטיקלי-קורקט היא עניין יחסי. בקרב פעילי "שלום עכשיו", למשל, יהיה זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שאי אפשר לסמוך על ערבים. ב"בית היהודי", לעומת זאת, זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שיש לפלסטינים זכות להגדרה עצמית.
וולסטרום איננה חברה ב"שלום עכשיו" או ב"בית היהודי", היא חלק מהממסד הדיפלומטי האירופאי שלמרות תדמיתו האנטי-ישראלית, מדיניותו היא לא בדיוק שמאלנית רדיקלית. בעוד אנתרופולוגים אמריקאים ואקדמאים בריטיים מפגינים, מחרימים, ומפליגים לעזה כמחאה על 48 שנות כיבוש, הדבר הקיצוני ביותר שהאיחוד האירופי הוציא מעצמו הוא הצעה לסמן, אפילו לא להחרים, מוצרים מההתנחלויות. בעוד הקולגות של וולסטרום, פקידים בבריסל, שרי-חוץ ודיפלומטים מקצועיים, בוחנים כל התבטאות שלהם בקפידה ונזהרים שלא להרגיז את ירושלים ולהיתפס כאנטישמים, היא אומרת מה שהיא חושבת: היא לא נגד ישראל אבל היא נגד מדיניות ממשלת נתניהו, היא נגד ההתנחלויות ונגד מה שהיא רואה כשימוש עודף בכוח. אלו אמירות שהן מאוד לא פוליטיקלי-קורקט כאשר עמיתיה מסתפקים בגינוי כללי של אלימות ופיזור סיסמאות על מו"מ שאיש לא מאמין בו. אפשר להתנגד לכל מה שהיא אומרת אבל צריך לקחת בחשבון שיכול מאוד להיות שזה מה שכולם חושבים.
במובן מסוים שרת-החוץ השוודית מזכירה מאוד את מבקרי מדיניות ההגירה של שוודיה. היא מתעקשת לומר דברים שיעוררו עליה ביקורת, היא מתעלמת מכללי הטקס הדיפלומטיים והיא מתגרה במתנגדיה. מי שחושב שאסור להיכנע לתכתיבי הפוליטיקלי-קורקט, שצריך להגיד את האמת בפנים ולגנות את מי שכולם נזהרים בכבודו מוזמן להסתכל במראה. יש סיכוי טוב שהוא יפגוש שם את מרגוט וולסטרום.

סרטים, מופעים, ספרים ותערוכות – עולם התרבות השוודי ומשבר הפליטים באירופה

מבחינות רבות אירופה לא תהיה כפי שהיתה לפני מתקפת הטרור בפאריז. סידורי הביטחון, מעברי הגבול והרב-תרבותיות החברתית יושפעו מאירועי יום שישי שעבר לפחות בטווח הקרוב. מעבר לפוליטיקה יש להניח שגם עולם התרבות והאומנות ברחבי היבשת ימצא את הדרכים לבטא את הפחד, הכעס והאימה. אחת השאלות בדיון הציבורי שרבים ברחבי היבשת מקשרים לפיגועים המבוצעים ע"י טרוריסטים איסלמיסטיים היא שאלת הגירת מבקשי-המקלט ליבשת. בשוודיה, שקלטה יותר מבקשי מקלט מכמעט כל מדינה אחרת, התגייס עולם התרבות והאומנות לתמוך במדיניות הנדיבה של הממשלה ולהעלאת המודעות הציבורית לסבל הפליטים. כעת, לאחר פיגועי פאריז, מזכירים אומני ואנשי התרבות של שוודיה שמבקשי-המקלט המגיעים לאירופה אינם טרוריסטים מטילי אימה אלא להיפך, הם הקורבנות הראשונים שלהם. "מבצעי הפיגועים מלאי שנאה לחברה הרב-תרבותית", כתב עורך מדור התרבות של העיתון השוודי המוביל DN מיד אחרי הפיגועים, "שנאה זו, בליווי כוחות האלימות והמוות המניעים אותה היא בדיוק מה שהפליטים מסוריה ועיראק בורחים ממנו".
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.2775294
למרות הדימוי שלה כמדינה שלווה, אולי אפילו משעממת, עוברת שוודיה בימים אלו ימים דרמטיים מאוד. היא אחת המדינות היחידות באירופה המאפשרות מיוזמתן למבקשי-מקלט מהמזה"ת ומאפריקה להיקלט בהן והיא חווה עקב כך רגע היסטורי מכונן. ע"פ הערכות בשנת 2015 יגיעו אליה כ-190,000 מבקשי-מקלט ובתקופה האחרונה נכנסים אליה כאלף איש ביום. שוודיה, שאוכלוסייתה מונה כעשרה מיליון תושבים, עושה כל מאמץ על מנת לקלוט את מבקשי-המקלט כאשר הממשלה והרשויות המקומיות דואגות לקליטתם ומעניקות להם בשלב הראשוני את צרכיהם הבסיסיים וקורת-גג. בכל רחבי המדינה בתי-ספר ישנים, אולמות ספורט, אתרי נופש ומבני ציבור הוסבו למגורים ורשויות רבות שלא נותר בהן מקום כבר נערכות להקמת מחנות אוהלים.
החברה השוודית תומכת ברובה במדיניות ההגירה הנדיבה של הממשלה וחלקה גם מגויס בפעילויות התנדבותיות ותרומת כסף. אך יש גם מתנגדים. ברמה הפוליטית התמיכה במפלגת "השוודים הדמוקרטיים" המתנגדת לפתיחת השערים למבקשי- מקלט עולה לסביבות 20% ויש גם שלוקחים את ההתנגדות שלהם צעד אחד קדימה – בשבועות האחרונים הוצתו מספר מרכזי קליטה של מבקשי-מקלט ובאוקטובר רצח צעיר בעל נטיות ימניות קיצוניות תלמיד ומורה בבי"ס שרבים מתלמידיו הם ילדי מהגרים.
במציאות זו הופכת ההגירה לנושא המרכזי שעל סדר היום בשוודיה ואנשי התרבות והאומנות המקומיים הפכו לדומיננטיים מאוד בשיח הציבורי בנושא. "הקהילה התרבותית זיהתה את זה מוקדם", אומר ביורן ווימן, עורך התרבות בעיתון היומי החשוב Dagens Nyheter (חדשות היום), "סדרת הכתבות הרציניות הראשונות שהזמנתי כעורך היתה על עידן נדידת-העמים שאנחנו נמצאים בו", הוא נזכר, "וכבר לפני המשבר הנוכחי, הצגנו ביריד הספרים בגוטנברג ספרים שעוסקים בנושא ביניהם ספרו של כתב העיתון בדרום-אמריקה המספר את סיפוריהם האישיים של מהגרים בדרכם לארה"ב ולאירופה וספר העוסק במדיניות ההגירה של אירופה הנפתח ומסתיים באי האיטלקי למפדוזה שבדרך אליו טבעו מאות מהגרים בדרכם ממדינות אפריקה. הקהילה התרבותית בשוודיה נוקטת עמדה הומניסטית ברורה המדגישה את שוויון ערכו של כל אדם. זה בא לידי ביטוי בספרים, סרטים ומחזות, אנחנו מודעים לנושא זמן רב וידענו שהמשבר הנוכחי חייב להגיע בגלל התנועה הגלובאלית של בני-אדם בעידן הזה".
לא מעט ספרים העוסקים בהגירה יצאו לאור בשוודיה בשנים האחרונות אך בקיץ האחרון הגיע הנושא גם לתרבות הפופולארית. בסוף ספטמבר נערך מופע גיוס כספים מהגדולים בתולדות המדינה בעבור סוכנות הפליטים של האו"ם והצלב-האדום. פוליטיקאים, מעצבי דעת-קהל, אנשי רוח ותרבות ויותר משישים אומנים השתתפו בהתנדבות במופע שגייס מעל 40 מיליון כתר שוודי (כ-18 מיליון ₪). מעבר לשירים של מיטב אומני שוודיה, ביניהם גם כאלו שאינם ידועים במעורבות פוליטית, נשמעו במופע גם נאומים, חלקם ביקורתיים כלפי הממשלה שאינה עושה מספיק למען מבקשי-המקלט.
בנוסף למופע זה נערכים בימים אלו אירועי תרבות נוספים המיועדים להעלות את המודעות לנושא. כנסיות וארגונים שונים מארגנים מופעים מוסיקליים לגיוס כספים, מוזיאון הצילום החשוב בסטוקהולם מציג תערוכת צילומים העוסקת בילדים שברחו מסוריה, התיאטרון המלכותי הלאומי מקיים סדרת דיונים על מצב בני-הרומה הנודדים באירופה ומקבצים נדבות ברחובותיה והתיאטרון העירוני בסטוקהולם מקיים השבוע שורת אירועים בהשתתפות אומנים וארגוני מתנדבים שונים למען ילדים מבקשי-מקלט שהגיעו לשוודיה ללא משפחותיהם.
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי השנתי של סטוקהולם הוא אחד מאירועי התרבות החשובים של החורף בשוודיה. השנה הוא יוקדש לנושא נדידת-עמים (Migration). "זוהי השנה הפוליטית ביותר שלנו", אומרת גיט חניוס מנהלת הפסטיבל המתקיים זו השנה ה-26 ומסבירה שסרטים הם חשובים בהעלאת הנושא לתודעה הציבורית, "סרטים תיעודיים מעמיקים את ההבנה העובדתית וסרטים עלילתיים מעמיקים את ההבנה ברמה האנושית". חניוס מספרת שלא חסרו סרטים בנושא והם מציגים תמונה רחבה הכוללת לא רק עיסוק בפליטים, אלא גם בבני-אדם הנאלצים לברוח מארצותיהם בנסיבות כלכליות ופוליטיות. את התמונה משלימה קטגוריה תחרותית חדשה בפסטיבל הכוללת סרטים העוסקים בסוגיות אקטואליות וזכויות אדם (ביניהם הסרט הישראלי באבא ג'ון של הבמאי יובל דלשד). "סרטים הם מאמצעי הביטוי החשובים של ימינו", אומרת חניוס, "הם מגיעים רחוק, יש להם השפעה חשובה והם באמת יכולים לשנות מציאות חברתית".
אך האם ההתייחסות התרבותית והאמנותית לנושא היא שטחית או מעמיקה? האם התרבות השוודית מקיימת שיח צדקני המתרכז אך ורק בזווית האנושית של מבקשי-המקלט ומתעלם משאלות עמוקות של זהות ולאומיות ומההשלכות הפוליטיות והכלכליות של גל ההגירה? "אנו מציגים מגוון זוויות", אומרת גיט חניוס, "סרטים לא עוסקים רק ברגשות, אלא גם בשאלות של מוסר ובעומק של קונטקסט". חניוס מספרת לדוגמא על הסרט "למפודוזה בחורף", הפקה איטלקית-אוסטרית-שוויצרית העוסקת בקהילה הקולטת ולא רק בפליטים עצמם והסרט השוודי "בחיפוש אחר חיים טובים יותר", המלווה נשים מבנות-הרומה המקבצות נדבות ברחובות סטוקהולם אל בתיהן ומשפחותיהן ברומניה. "אנו צריכים תרבות בימים כאלו בכדי לחשוב על שאלות של טוב ורע, לחשוף את הסבל ולדבר על הצד המוסרי של הדברים", אומרת חניוס.
מעבר לשאלות של מוסר יש גם צד פוליטי וכלכלי למשבר. בשוודיה מנסה לפחות חלק מהקהילה התרבותית לעסוק גם בו. בקונצרט הצדקה שנערך בספטמבר שיא הערב היה הרצאה מפיו של החוקר האנס רוסלינג. בין כוכבי הפופ והבדרנים, הציג רוסלינג מצגת שכללה נתונים סטטיסטיים, ניתוח פוליטי ואספקטים כלכליים של משבר הפליטים בסוריה. זהו ההקשר הפוליטי הגלובאלי של המשבר השוודי. "המשימה שלנו", אומר ביורן ווימן, "היא לדבר על כך שזהו משבר בלתי נמנע. מצב הפליטים היום קשור למשבר האקלים, למשברים פוליטיים ולמלחמות וההגירה וניידות הם התנהגות אנושית טבעית, חלק מטבע האדם. דווקא גבולות הם לא טבעיים, הם עוצבו ע"י בני-אדם משיקולים של כוח פוליטי וכלכלי. כאינטלקטואלים, עלינו לומר את זה".
עיתונו של ווימן לקח את התפקיד הזה ברצינות. בתחילת ספטמבר פרסם העיתון הכרזה קצרה שנוסחה ע"י ווימן ועורכו הראשי של העיתון. ההצהרה לוותה בחתימתם של 100 השוודים המשפיעים ביותר החיים היום – אנשי התרבות והאומנות המובילים בשוודיה, ספורטאים, אקדמאים, ראשי הכנסייה, פוליטיקאים (כולל כל ראשי הממשלה שעדיין חיים) וידוענים אחרים, חלקם גם בעלי שם בינלאומי כמו הכדורגלן זלטן איברהימוביץ', המוסיקאי אוויצ'י, חברי משפחת וולנברג וחברי להקת אבבא. נוסח ההצהרה היה: "הערכים הבסיסיים שלנו הנחשבים כמובנים מאליהם זה זמן רב נמצאים בסכנה. יש להגן עליהם. אנו בעד נדיבות ואנושיות ומתנגדים לכל צורה של שנאה, איום וגזענות. אין פשרות בנוגע לערכם השווה של כל בני-האדם". ככל שזה נוגע לאליטה התרבותית בשוודיה, הצהרה זו היא פחות או יותר בקונצנזוס.
השוואת התגובות השוודיות והישראליות להגעת מבקשי-מקלט איננה פורייה במיוחד בגלל ההבדלים בין שתי החברות והמצב בו הן שרויות. עם זאת, רק להמחשת סדרי הגודל, על מנת להבין את התגובה השוודית למשבר הנוכחי אפשר לדמיין מצב שבו נכנסים לישראל במהלך כמה חודשים יותר מפי שניים ממספר מבקשי-המקלט החיים בה כיום כאשר התגובה היא התגייסות לאומית לקליטתם בעלות עשרות מיליוני שקלים, קיום אירועים ב"הבימה", מוזיאון תל-אביב, ערוץ 2 ופסטיבל ישראל לטובת גיוס כספים והעלאת המודעות הציבורית בליווי עצומה בעיתון "הארץ" בנוגע לשוויון ערך האדם החתומה ע"י מאה ישראלים משפיעים מרה"מ נתניהו, דרך יצחק הרצוג ועד דוב חנין, מערן זהבי, דרך שלמה ארצי ועד פאר טסי, מיצחק תשובה, דרך הרב הראשי לישראל ועד נשיא הטכניון.

"מובן שסופר לא חייב לכתוב באופן ישיר על ההיסטוריה של התקופה", כתב ג'ורג' אורוול במאמרו "בבטן הלוויתן", "אבל סופר שפשוט מתעלם מהאירועים הציבוריים הגדולים של הרגע הוא באופן כללי אחד שמשתטה או סתם אדיוט" (מתחת לאף שלך, דביר, 2005). משברים הם רגעי מבחן בעבור אומנים ואנשי תרבות. האם הם יתעלמו או יצטרפו לדיון הציבורי? האם יטפלו בנושא לעומק או יסתפקו באמירות שטחיות ופשטניות? האם יתגייסו כולם לאותו צד או ימצאו עצמם משני עברי מתרס? משבר הפליטים הנוכחי הוא צופה פני עתיד. גלי פליטים כתוצאה משינויי אקלים וחוסר יציבות פוליטית יהיו, ככל הנראה, חלק מרכזי בתמונת העתיד בכל מקום על פני כדה"א והם יאלצו לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את הסופרים, הבמאים, המשוררים והמוסיקאים לנקוט עמדה. במקרה השוודי עדיין לא ברור אם יש לעמדה זו משמעות מעשית והאם היא משפיעה על העולם האמתי ולא רק על ניקיון המצפון והעשרת הדיון. דבר אחד אי אפשר לקחת מהשוודים – לפחות הם מנסים.
יום אחרי הפיגועים בפאריז כתבה עורכת התרבות קארין אולסון בעיתון היומי אקספרסן: "בכוחות האיסלמיסטים האלימים יש להילחם. עם זאת, יש לזכור שההתנגדות החשובה ביותר נגד הטרור היא לא להיכנע לפחד, להמשיך לחיות בחירות ולראות בזולת אינדיבידואל". בשולי האירועים הופיעה בשבת הזמרת מדונה בסטוקהולם וסיפרה לקהל שחשבה לבטל את ההופעה בעקבות אירועי פאריז אך החליטה לקיימה בכל זאת כדי לא להעניק ניצחון לטרור. קלישאתי ככל שזה עלול להישמע ולמרות כל גלגולי העיניים והטלות הספק האפשריים, היה כאן רגע של תקווה. זמרת אמריקאית הובילה 40,000 צופים שוודים לקיים דקה דומיה לזכר קורבנות צרפתים ממש באותו אולם שבו הופיעו מספר שבועות קודם אומנים סקנדינבים לטובת הצלתם של עשרות אלפי סורים, אפגנים ועיראקיים.

עיר מקלט

יש המתארים את מאלמו, עיר הנמל הדרומית של שוודיה, כחברה המאבדת את דרכה וזהותה תחת גל הגירה שיצא משליטה. אחרים רואים בה עיר רב-תרבותית וקוסמופוליטית המתמודדת בגבורה עם אחד המשברים ההומניטריים הגדולים של ימינו. שיחות עם ראשת-העיר ועם כמה מיהודיה מוכיחות שהמציאות קצת יותר מורכבת.

התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2753374

משבר הפליטים הנוכחי הוא מהאתגרים הגדולים שאירופה התמודדה איתם בשנים האחרונות. האופן שבו המדינות השונות ביבשת מתייחסות אליו חושף מחלוקות פוליטיות, חברתיות-כלכליות ומוסריות. ישנן מדינות שסגרו את שעריהן בכדי להימנע מלקיחת אחריות על האתגר ההומניטרי. באחרות הגיאוגרפיה עושה את שלה וחופיהן הפכו לחופי מבטחים בעבור אלפי פליטים גם בלי שמוסדותיהן החליטו על כך. מעטות המדינות שקיבלו החלטה מודעת לא לחסום את מבקשי-המקלט ולאפשר להם הליך חוקי, הוגן ונדיב לבחינת בקשותיהם.

אחת מהמדינות האלו היא שוודיה והעיר השוודית העומדת בחזית המאמץ היא עיר הנמל הדרומית מאלמו. מצב זה איננו חדש. בימי מלה"ע השנייה היא קלטה אלפי פליטים יהודים מאירופה הכבושה ע"י הנאצים ובמהלך החצי השני של המאה העשרים הצטרפו אליהם עשרות אלפי מהגרים, רובם מעיראק, פולין, דנמרק ויוגוסלביה.

בימים אלו מגיעים לשוודיה יותר מאלף פליטים ביום. 50% מהם עוברים דרך מאלמו המהווה בית ל-320,000 תושבים. זוהי אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר בעולם: 31% מתושביה נולדו מחוץ לשוודיה, 11% נוספים נולדו לשני הורים שאינם ילידי שוודיה. בסה"כ באים תושבי מאלמו מ-178 מדינות שונות. כלומר בעיר הגדולה רק במעט מחיפה ישנם תושבים מכמעט כל מדינות העולם. בעבור רבים מהווה מאלמו דוגמא לחברה רב-תרבותית וקוסמופוליטית המצילה אלפי פליטים ממלחמות אזרחים ומעשי רצח-עם. אחרים רואים בה דוגמא לקטסטרופה בהתהוות של חברה הנמצאת תחת השתלטות של תרבות זרה הגוזלת את משאביה ומחריבה את תרבותה. האמת, כדרכה של אמת, מסובכת קצת יותר.

ראשת-עיריית מאלמו, קתרין שרנפלדט יאמה (Katrin Stjernfeldt Jammeh) מאמינה בחזון רב-תרבותי ואוניברסלי. "מטרתנו היא לפתח את מאלמו כך שתמשיך להיות עיר פתוחה ומקבלת הגירה", היא אומרת, "יש לנו שאיפה ברורה שכולם ירגישו כאן רצויים ובטוחים בלי קשר לארצות מוצאם". ע"פ שרנפלדט יאמה בת ה-41 העומדת בראשות העיר מאז 2013, קליטת ההגירה המסיבית איננה בעיה שיש לפתור אלא חלק מחזון כללי. "מאלמו היא עיר קטנה בעולם גדול", היא אומרת, "הכישורים, השפות והרישות שיש אצלנו הם מקור כוח גלובאלי". כדוגמא פיקנטית היא מזכירה את האירוויזיון שהתקיים בעיר לפני כשנתיים. בגלל החברה הרב-תרבותית שלנו כמעט כל משלחת שהגיעה יכולה הייתה לקבל תמיכה ועזרה בשפה שלה. "קליטת הגירה איננה רק מקור לבעיות", היא מזכירה, "מבחינתי זה ברור שעיריית מאלמו צריכה לקחת אחריות, לנהוג בסולידארית ולדאוג שכולם ירגישו בבית".

עם זאת, האתגרים שמציאות זו יוצרת מוכרים היטב לשרנפלדט יאמה. היא מספרת על קושי להתאים מקומות עבודה למהגרים המגיעים למאלמו כתחנה ראשונה בשוודיה כמו גם על הייחוד שבגיאוגרפיה של העיר. "טוענים שיש במאלמו סגרגציה ופערים חברתיים", היא אומרת, "אבל בגלל שטחה הקטן, אזורי השוליים החברתיים הם במרכז ולא בפרברים רחוקים. אני למשל מגיעה באופניים מבניין העירייה לשכונת רוזנגורד בשבע דקות. זהו מצב מיוחד היוצר מפגש מתמיד בין אוכלוסיות". שכונת רוזנגורד (Rosengård) ידועה כשכונה שהרוב המוחלט של תושביה הם מהגרים ולא פעם נקשר שמה בהתפרעויות ופשע מאורגן. "יש כאן אנשים דוברי שפות שונות ורקע תרבותי שונה", אומרת שרנפלדט יאמה, "ובניגוד למקומות אחרים, אין אפשרות לחיות במאלמו בלי לפגוש אותם".

עם אתגרים אלו, כמו גם עם אתגר הנחלת ערכי היסוד של החברה השוודית לשוודים החדשים, מתמודדת העירייה דרך פעילות חינוכית בבתי-הספר ותמיכה בארגונים של החברה האזרחית. ע"פ שרנפלדט יאמה תוצאות פעילות זו ניכרו בהתמודדות של תושבי העיר עם מבקשי-המקלט הרבים שהגיעו אליה באחרונה. רבים מתושבי מאלמו הגיעו בזמן אמת לתחנה המרכזית וסייעו למבקשי-המקלט בכסף, מזון, בגדים והסעות. "יש כאן מחויבות לעיר, לזכויות אדם ולשוויון חברתי", היא אומרת, "זוהי מסורת של פתיחות שתמיד היתה לנו ואנחנו צריכים לשתף אתה פעולה ולעודד אותה".

עם כל הצלחותיה בקיום חברה רב-תרבותית מתפקדת ותוססת, יש פרמטר אחד בו מאלמו נכשלת בשנים האחרונות באופן מחפיר – תחושת הביטחון של חברי הקהילה היהודית. בשנים האחרונות נרשמו בעיר עשרות אירועים אנטישמיים בשנה. חלקם כוונו כלפי יהודים פרטיים וכללו זריקות אבנים, יריקות, קללות והתעמרות בתלמידים ובמורים יהודיים בבתי-ספר. אחרים כוונו כנגד מוסדות הקהילה. בקבוקי מולוטוב נזרקו על בית-העלמין ב-2009, פיצוץ אירע מחוץ לבניין הקהילה ב-2012 והפגנות אלימות התקיימו בתקופות בהן ישראל הייתה מעורבת בעימותים צבאיים. ע"פ דיווחים שונים, יהודים רבים עוזבים את העיר או מסתירים את זהותם מחשש שיורע להם.

"יש כאן פחד והצקות יומיומיות", מספרת אילנה אדנר, ישראלית המתגוררת במאלמו 39 שנה. היא מתארת מציאות של קללות והצקות, ללא תגובה משטרתית וללא הגנה עירונית. בשנים האחרונות היא ספגה התנכלויות ואפליה ובנה הוכה בבית-הספר, כל זאת למרות שהיא עוסקת בסיוע לפליטים ובהוראת השפה השוודית למהגרים. אדנר גם טוענת שיש הסתה אנטישמית במסגדים ושמתקיימת בעיר, אותה היא מכנה בצחוק רמאללמו, חברה מקבילה שאינה מקבלת את התרבות הדמוקרטית והליברלית של שוודיה. "אני תושבת העיר ואין לי בטחון ברחוב, במקום העבודה ובבית-הספר", היא אומרת כאשר הצעיף על צווארה מסתיר תליון של מגן-דוד.

מי שאינו יכול להסתיר את זהותו הוא הרב של חב"ד בעיר, שניאור קסלמן, שזהותו היהודית חשופה לכל בגלל לבושו המסורתי. קסלמן הותקף באלימות פעמים רבות אך הוא טוען שהבעיה איננה רק ההתקפות הפיזיות. "יש אנשים ששונאים יהודים", הוא אומר, "עצם הידיעה הזו גורמת לאי-ביטחון. יש יהודים שחיים כאן חיים שלמים ולא הותקפו אך משהו בתת-המודע שלהם זז". במאלמו התקיימו מפגשים בין אנשי הקהילה היהודית ומנהיגים מוסלמים וקסלמן איננו מתנגד לקליטת מבקשי-מקלט מוסלמים אבל הוא טוען: "לא צריך לסגור דלת לבן-אדם שצריך עזרה, אבל אנו חווים על בשרנו את מה שקורה כאשר רוצים לפתור בעיה אחת ותוך כדי יוצרים בעיה גדולה יותר. צריך לעבוד עם הלב אבל גם מהראש".

תומאס לונדרקוויסט, עיתונאי יהודי יליד מאלמו המתגורר בעיר, מדבר על תחושת האיום הפוטנציאלי. הוא אינו חובש כיפה מכיוון שהוא חילוני אך הוא יודע שאם היה חובש כיפה הוא היה מותקף. לונדרקוויסט טוען שייתכן והשלטונות נמנעים מטיפול שורש בבעיה בגלל שיקולים פוליטיים ואלקטוראליים. הוא מספר על הפגנה שהשתתף בה ב-2009 למען זכותה של ישראל להגן על עצמה. כאשר מפגינים ממול החלו לזרוק ביצים ובקבוקים המשטרה אילצה אותו ואת חבריו לעזוב את המקום. "המשטרה הייתה פאסיבית ולא הגנה עלינו", נזכר לונדרקוויסט ומוסיף, "חלק מהשוטרים לבשו אפודים שעליהם הכיתוב: משטרת דיאלוג".

גם התומכים הגדולים ביותר ברב-תרבותית השוודית אינם מכחישים את הבעיה. גופים בינלאומיים כמו מרכז שמעון וויזנטל התריעו עליה, יועץ הממשל האמריקאי למלחמה באנטישמיות ביקר בעיר לאחרונה והתקשורת השוודית דיווחה על כך בהרחבה. היא גם הצביעה על כך שלמרות שבמאלמו חיים כ-1,500 יהודים בלבד, פחות מ-10%מיהודי שוודיה, ישנן תקופות שבהן כשליש מהתקריות האנטישמיות במדינה נרשמות בה.

יש הטוענים שזוהי עדות מוחצת לכישלון הפרויקט הרב-תרבותי. אחרים, ביניהם ראשת-העיר, מנסים עדיין לתקן. "השאיפה שלנו היא שמאלמו תהיה עיר פתוחה ומקבלת בעבור כל אחד ואחד" היא אומרת ומסבירה שהיא מודאגת מפשעי השנאה ומן העובדה שתלונות רבות שהוגשו לא טופלו בצורה משביעת רצון. "אני מצרה על כך שיש תושבים במאלמו שנפגעו מגזענות, במקרה הזה מאנטישמיות, ואנחנו צריכים לעשות הכל בכדי להבטיח שהם יוכלו להרגיש בטוחים ורצויים. צריך לגייס את כל הכוחות ולעבוד בדרכים שונות ומגוונות בכדי להבטיח את זה". שרנפלדט יאמה טוענת שהתקריות האנטישמיות במאלמו במגמת ירידה ושהעירייה משקיעה מאמצים רבים בכדי לתקן את המצב. אלו כוללים מינוי נציב המטפל בגזענות ואפליה, קשר הדוק עם הקהילה היהודית ותקצוב ועידוד פרויקטים חינוכיים ותרבותיים כמו פעילות תלמידים ומורים כנגד אנטישמיות, תערוכות, ספרים ומחזות בנושא השואה, הרצאות, סמינרים ופורומים שונים של דיאלוג. מעבר לכך שרנפלדט יאמה טוענת שאחד הגורמים למספר הגדול של התקריות שנרשמו בשנים האחרונות הוא שהעירייה מעודדת אנשים להגיש תלונות. כך הופכת הבעיה לגלויה יותר ונוצרת תחושה שהמצב מדרדר אך רק כך ניתן לדבריה להתמודד עם המצב.

שרנפלדט יאמה מדברת על אפס סובלנות לאנטישמיות ועל אי הפקרה של יהודי מאלמו ובכך היא שונה מאוד מקודמה בתפקיד, אילמר ריפלו, שכיהן כראש העיר בשנים 1994-2013. אמירותיו של ריפלו בראיונות שונים כללו השוואה בין אנטישמיות לציונות, ביקורת על יהודי מאלמו על תמיכתם בישראל והפגת אדישות, בורות וחוסר עניין באנטישמיות בעירו. למרות שהוא טען שדבריו הוצאו מהקשרם ע"י גורמים עוינים לו, הוא היה ללא ספק חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

כיום גישתה של העירייה שונה. "ברור לגמרי שהתבטאויותיו של ריפלו פגעו באמון בין הקהילה היהודית להנהגת העיר", אומרת מחליפתו, "עכשיו הבעיה גלויה לעין ואנחנו אחת העיריות המובילות בשוודיה בהשקעה במלחמה בגזענות מכל הסוגים". לעומת ריפלו, מגבה שרנפלדט יאמה את זכותם של היהודים להפגין ומצרה על כך שחלקם עוזבים את העיר. "זהו כישלון של החברה אם אנשים עוזבים אותה בגלל תחושת חוסר ביטחון", היא אומרת אך גם טוענת שקהילות קטנות כמו הקהילה היהודית במאלמו מתקשות להחזיק את עצמן בשוודיה החילונית והמעבר לקהילות גדולות יותר הוא טבעי גם בלי קשר לאנטישמיות.

גישתה של העירייה אמנם השתנתה אך השפעת הכוונות הטובות של שרנפלדט יאמה מוגבלת ע"י המבנה הפוליטי בשוודיה. המשטרה, לדוגמא, היא רשות ממלכתית ולא עירונית ולכן העירייה אינה אחראית על הפעלתה. "אנחנו עובדים ביחד עם הקהילה היהודית מול הממשלה כדי לקבל תקציב גדול יותר לביטחון הקהילה", היא מספרת כמי שמסייעת לקהילה בלחץ מול השלטונות ולא כבעלת האחריות על בטחונה. "זה תפקיד המשטרה", היא אומרת, "יש תקציבים לזה אבל הם לא מספיקים".

"היא אולי מתבטאת יפה יותר אבל לא ראיתי יוזמות רבות למלחמה באנטישמיות" אומר העיתונאי היהודי תומס לונדרקווסיט על מאמציה של שרנפלדט יאמה. אילנה אדנר מסכימה: "האמינות של העירייה שואפת לאפס. הדג עדיין מסריח מהראש". והרב שניאור קסלמן מוסיף: "ייתכן שראשת-העיר החדשה לא חוזרת על טעויותיו של ריפלו אבל בין לא לעשות טעויות לבין לעשות את מה שצריך יש עולם ומלואו. כשיש בעיה ספציפית שפוגעת במרקם האנושי צריך לשנות סדרי עדיפויות, להשקיע יותר ולהעביר מסר ברור".

דומה שהמאמצים שמשקיעה שרנפלדט יאמה, גם אם הם כנים, לא עושים עדיין רושם על יהודי העיר. ייתכן שהסיבה לכך היא המצב שמאלמו נקלעה אליו. אירופה, ושוודיה בתוכה, חייבת להעניק את זכות בקשת-המקלט לפליטים בגלל ערכיה ההומניסטים והדמוקרטים. אם היא תקים גדרות וחומות סביבה, הן יגדירו אותה מחדש ויהפכו אותה שוב ליבשת העוסקת בריכוז, גירוש ומלחמה על מרחבי-מחייה. מצד שני, יש גבול למה שחברה יכולה לקלוט לפני שהיא קורסת חברתית, תרבותית וכלכלית. במקרה של מאלמו היהודים הם נייר הלקמוס. הפקרתם היא קריסתה של הרב-תרבותיות ולכן ההגנה עליהם היא קודם כל חובתם של אלו המאמינים בה.

במאלמו הגיעו הדברים לקצה והיא נושאת בנטל בלתי אפשרי. הפתרון לבעיותיה אינו להפסיק להכניס מבקשי-מקלט לאירופה כפי שטוען הימין אלא דווקא סולידאריות ותכנון מרכזי. "אנחנו לוקחים אחריות גדולה על הצלחת קליטת מבקשי-המקלט בשוודיה", אומרת שרפנלדט יאמה, "ומקיימים דיאלוג עם המדינה ורשויות מקומיות אחרות כדי שתהיה סולידריות בתחום זה". זוהי מדיניותה של מפלגתה הסוציאל-דמוקרטית של שרנפלדט יאמה והדרך היחידה לעמוד באתגר ההומניטרי הנוכחי: פיזור האחריות על קליטת הפליטים על יותר מדינות ועל יותר רשויות מקומיות בתוך כל מדינה, חיזוק הגופים הבינלאומיים העוסקים במשבר ועמידה חד-משמעתית על זכות בקשת-המקלט כחלק ממדיניות הגירה ברורה שלצד נדיבותה יש לה גם גבולות ברורים.

הערכות מדברות על יותר מחצי מיליון בני-אדם שנכנסו השנה לאירופה, רובם המוחלט זכאים למעמד פליט. גם אם מספר זה יגדל למיליון עדיין יהיה מדובר בחמישית האחוז בלבד (0.2%) מאוכלוסיית האיחוד האירופי. במאלמו, מספרת ראשת-העיר, 50% מתלמידי בתי-הספר היסודיים מדברים שפת-אם שאינה שוודית. הפער הזה הוא הסיפור כולו. הבעיה איננה המהגרים עצמם אלא העובדה שקליטתם באירופה מתנהלת ע"י כוחות השוק החופשי, בחוסר סולידריות בין מדינות וערים וללא יד מכוונת בעלת לגיטימציה פוליטית, יכולות ומשאבים. אם תיווצר כזו, תוכל מאלמו להצליח בפרויקט הרב-תרבותי שלה. אם לא, האינטגרציה תיכשל, כוחות קיצוניים יתחזקו הן מקרב המהגרים והן מקרב תנועות הימין הקיצוני המתנגדות להגירה ומצבם של יותר ויותר מאזרחי אירופה יהיה דומה לזה של היהודים במאלמו.

ראש-השנה במאלמו

כמו לפני 72 שנה גם בראש-השנה הזה צריכים השוודים להחליט אם לפתוח או לסגור את שעריהם. גם היום הם במחלוקת, טיעוני שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2736051

זה היה בערב ראש-השנה לפני בדיוק 72 שנה. הקהילה היהודית הקטנה של דנמרק, שמנתה קרוב ל-8,000 בני-אדם, ניצלה כמעט כאיש אחד מציפורני הנאצים רגע לפני שחל עליה הפתרון הסופי. היהודים חולצו ע"י שכניהם הדנים והמחתרת המקומית והועברו, מתחת לאפם של הגרמנים, בסירות דיג קטנות מדנמרק הכבושה לחופיה של שוודיה הניטרלית. כך שרדה כמעט כל יהדות דנמרק את השואה והעם הדני כולו זכה באות חסיד אומות העולם.
הייתי השבוע בתחנת הרכבת במאלמו שבדרום שוודיה אליה הגיעו חלק מהפליטים היהודיים ב-1943. גם בראש השנה הזה מלאה העיר פליטים. הם הגיעו אל חוף המבטחים שלה אחרי מסע ארוך מהמזרח-התיכון לאחר שחצו את המיצר בין דנמרק לשוודיה, אותו המיצר עליו היטלטלו הסירות הדניות לפני 72 שנה. במאלמו חיכו לפליטים מתנדבים עם חבילות מזון, חיתולים והסעות למחוז חפצם.
השוואות רבות נערכו בין הפליטים של אז ושל היום אך מעניין יותר להשוות את הצד השני, הצד של החברה הקולטת. גם היום, כמו אז, החברה השוודית איננה מקשה אחת. מצד אחד, רשויות ההגירה הרשמיות וארגונים חוץ פרלמנטריים מקבלים את הפליטים בנדיבות שכמעט אין שנייה לה בעולם. מצד שני, יש המתנגדים למדיניות זו. מפלגת הימין "הדמוקרטים השוודים" המתנגדת להגירה היא השלישית בגודלה בפרלמנט, כוחה עולה מסקר לסקר ותקריות אלימות כנגד מהגרים הופכות נפוצות יותר. אמביוולנטיות זו איננה חדשה. בשנות הארבעים חלק מהאליטה השוודית הייתה פרו-גרמנית והעסקים עם גרמניה פרחו. היו אפילו שוודים שהתנדבו לאס.אס. עד 1942 הייתה שוודיה הרשמית אדישה לגורל היהודים אבל אז בא השינוי: שוודיה נתנה מקלט ליהודי נורבגיה ודנמרק, דיפלומטים שוודים דוגמת ראול וולנברג הצילו יהודים ברחבי היבשת והאוטובוסים הלבנים חילצו אלפים מהמחנות הנאצים בסוף המלחמה. מעניין לציין שהמפלגה שהייתה בשלטון בזמן הצלת יהודי דנמרק היא בדיוק אותה מפלגה הנמצאת בשלטון היום והמפלגה המתנגדת למדיניות ההגירה שלה היא גלגול מודרני, גם אם מעונב ומנומס יותר, של תנועה ניאו-נאצית וותיקה.
וכאן נכנס ההקשר הישראלי. בדיון הציבורי בישראל אומץ טיעון של הימין הקיצוני באירופה הטוען שהאיסלם משתלט על היבשת, שפתיחת הדלתות לפליטים מהעולם הערבי היא סופה של תרבות המערב ותחילתה של מלחמת דת שיהודי אירופה הם בין קורבנותיה העיקריים. קצרה היריעה מלהתמודד במסגרת טור זה עם טענות אלו וזו איננה מטרתו. הנקודה המעניינת מבחינת השיח הציבורי בישראל היא אחרת.
רבים בישראל תמהים כיצד המדינה שהצילה יהודים רבים כ"כ מהנאצים ותמכה במדינת ישראל בראשית דרכה הפכה את עורה והיא כעת לא רק פרו-פלסטינית אלא גם קולטת לתוכה מאות אלפי מוסלמים. אך בעיניים שוודיות אין כאן סתירה או מהפך, להיפך, בפרספקטיבה מקומית לא יכולה להיות מדיניות עקבית יותר. בשנות הארבעים הצילו השוודים את היהודים כי הם היו זקוקים להצלה, בשנות השמונים הם הצילו את העיראקים והאיראנים מאותה סיבה בדיוק, בשנות התשעים היו אלה תושבי יוגוסלביה המתפרקת ואח"כ באו הסומלים, האפגנים והסורים. כל מדינה על פני הגלובוס שחוותה רצח-עם, מלחמת אזרחים ודיקטטורה אלימה מיוצגת בקהילות המהגרים של שוודיה שברובן השתלבו היטב במארג החברתי בזכות מדיניות תעסוקה מלאה ומערכות חינוך, בריאות ודיור שוויוניות ואוניברסליות.
יש הטוענים שעם המוסלמים זה אחרת. המוסלמים לא רוצים להשתלב בחברה, הם אומרים, הם רוצים להשתלט עליה, הם עושים יותר מדי ילדים, הם אנטישמים וטרוריסטים. קשה להגיב באופן רציונאלי לטענות אלו. קליטת ההגירה בשוודיה איננה נקיה מבעיות אך הטענות על מזימות להשלטת חוקי השריעה על המדינה הן תעמולה מנותקת מהמציאות. יש אמנם אתגרים גדולים במרכזי ההגירה הגדולים, ובמיוחד במאלמו שם קיימת בעיה חמורה של אנטישמיות ותופעות שליליות אחרות האופייניות לחברות הגירה מהמזה"ת אך שוודיה, ע"פ רוב, מתמודדת בהצלחה יחסית עם אתגר הרב-תרבותיות.
שוודיה יכולה הייתה לסגור את גבולותיה ולהימנע מהאתגר הזה אך היא בחרה שלא לעשות זאת. כמו בשנות הארבעים היא בחרה להביט לטרגדיה הגדולה של ימינו בעיניים ולנקוט עמדה למרות הקשיים. בסופו של יום יש בשוודיה שני מחנות כלפי סוגיית הפליטים – מחנה אחד מקבל בברכה את מבקשי המקלט והוא גם זה שתמך בקבלת היהודים בשנות הארבעים. המחנה השני התנגד לקבלת היהודים והצלתם משואה והוא תומך היום בסגירת גבולות ומניעת כניסת מבקשי מקלט. הטיעונים של שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.
אך זה אינו רק וויכוח בין בעלי לב טוב לשונאי אדם. זהו בראש ובראשונה ויכוח פוליטי. פתיחת שערי אירופה היא אמנם התגובה הדמוקרטית וההומניסטית היחידה האפשרית אך אם אירופה אינה רוצה להיקלע למשבר חמור כתוצאה מכוונותיהם הטובות של אזרחיה היא חייבת לאמץ צעדים פוליטיים אמיצים – הראשון הוא חלוקת הפליטים בצורה מאוזנת יותר בין המדינות ובין מרכזי האוכלוסייה השונים בתוך כל מדינה. שנית, מבין השיטות הכלכליות החברתיות השונות הקיימות רק מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית יכולה לעמוד באתגר הקליטה של הפליטים מבחינת מקומות עבודה, דיור ושירותי בריאות וחינוך. כך זה באירופה לפחות. ואולי בעצם, כך זה בכל מקום.

Wish You Were Here

לציון יום השנה הארבעים לאחד המפגשים המורכבים, הכואבים והאנושיים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולארית.

האורח

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.2652905

היה זה רגע שאיש לא ציפה לו, או לכל הפחות לא היה מוכן אליו. איש עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים הופיע בפאתי החדר. הוא פסע בזהירות בין המוניטורים, הרמקולים והכבלים. כמו רוח רפאים הוא הופיע, לא קרוי, מגיח מהעבר, מחיים אחרים.

למרות שהוא היה מוכר לכל הנוכחים, הוא השתנה לבלי הכר. במבט ראשון היה ברור שהוא השמין והקריח. במבט שני נראה משהו עמוק יותר. אמרו עליו שכבה בו ניצוץ. הם טעו, אלו שאמרו. הוא פשוט הלך לאיבוד. דרכו אבדה ועכשיו, בכניסה לחדר, איש לא זיהה אותו.

הוא לא היה כלי ריק. לפחות לא עדיין. הוא הרגיש שהוא יודע דברים, שאמור להיות לו סיכוי. הוא ידע שאם רק יהיה מי שיקשיב לו באהבה, בעדינות ובזהירות אולי יהיה לו שוב משהו חשוב להגיד. אולי הוא יוכל ליצור שוב, להשפיע, להוסיף ניגון משלו ליצירה גדולה. אולי אפילו לכתוב אחת משלו. אבל הוא כבר היה מישהו אחר. פחות אמיץ, לא מרוכז, אחד שהמחסומים משתקים אותו. פעם הוא דילג בקלילות מעל חומות וגדרות, פעם הוא גייס כוחות-על כל יום. היום הוא מביט על העולם כמי שקפאו שד. הוא כבר לא חלק ממנו. הוא בלון שברח לשמיים ורוצה לחזור לאדמה. רוצה אבל משותק. אם רק היה מי שימשוך לו בחוט. אם רק היה לו עוד קצת משקל.

האורח הביט בחבריו מעבר לזכוכית. הוא לא היה אדיש לטראגיות שבסיטואציה. הוא היה נבוך, לא משוגע. משהו בתוכו רצה לחזור אליהם ואל עצמו אבל בינו לבינו הוא ידע כבר שהוא טעה כשבא לכאן היום. הוא ידע שגם היום אין לו סיכוי. הנוכחות שלו כאן היא קוריוז, היא נוסטלגיה. ואז הם מזהים אותו. הם בהלם. שותקים. שניים מהם מתחילים לבכות. תחילה הם מרוכזים מדי במראה שלו. בוכים בגלל היופי שנעלם, בגלל הכריזמה והנעורים האבודים. אחר כך הם יבינו. על עצמם הם צריכים לבכות, לא עליו. והשיר שהם שרים עכשיו יהיה קינה. קינת סיד.

כך אני מתאר לעצמי את אותו היום, החמישי ביוני 1975, כאשר סיד בארט הגיע לאולפן ההקלטות שבו חבריו ללהקה לשעבר, פינק-פלויד, הקליטו את מה שהפך לאלבומם התשיעי, Wish You Were Here. בארט עזב את הלהקה, יש האומרים פוטר ממנה, ב-1968בעקבות התמכרותו לסמים שהובילה כנראה למחלת נפש. בתקופה זו הוא חדל מלהופיע להופעות וחזרות, הוא התנהג בצורה מוזרה ולא תיקשר עם הסביבה. חבריו, חדורים בשאיפה להצליח בעולם המוזיקה, לא הצליחו להתמודד עם התפרצויותיו ושיגעונותיו ולבסוף החליפו אותו בגיטריסט דיויד גילמור. כעת, שבע שנים לאחר הפרידה, הוא הופיע במפתיע באולפן ההקלטות. לקח להם הרבה זמן לזהות אותו למרות שלמרבה האירוניה הם היו בעיצומו של הקלטת שיר שהיה מוקדש לו. Shine on You Crazy Diamond הם קראו לו.

אני כבר לא יהלום מטורף, הוא חשב בוודאי לעצמו כאשר הוא שמע על מה הם שרים, בעצם מעולם לא הייתי. הייתי אדם רגיל, לא יותר, לא פחות. אדם עם רעיונות, עם קצת תבונה ועיניים פקוחות ורצון ותשוקה. כל אלו באו לא ממני, הם באו מחברת בני-האדם. מאלו שבחדר עכשיו למשל, ועכשיו לא נותר כלום. אלו הן כמובן רק ספקולציות, אינני יודע מה באמת חשב בארט בסיטואציה המורכבת הזו. עם זאת, שמעתי את עדויותיהם של חבריו ללהקה כפי שהן נשמעו בסרט דוקומנטרי מצוין על האלבום (סרטו של הבמאי ג'ון אדגינטון מ-2012) ומהן אפשר לנחש מה היה שם.

מה אני עושה פה? הוא שאל אולי את עצמו ולהם אמר, חצי בצחוק, "מתי תורי לנגן?" זה היה רק חצי בצחוק. חלק ממנו קיווה שהם ייתנו לו לחזור, שהוא ישוב לשורה, לחיקם, שהוא ישוב לעולם. אבל הדברים לא עובדים כך. המציאות מסובכת ויש בה צרכים, מגבלות תקציביות ותאריכי תפוגה, ויש בה גם משקעים וזיכרונות רעים. "כבר הקלטנו את הגיטרות", הם אמרו. הוא הנהן בהבנה. מיותר לומר שברגע הזה משהו בתוכו מת. זהו הרגע שבו הוא הבין שאין לו תקומה. הוא לקח צעד אחורה. בעיני רוחו הוא ראה את העתיד. בית קטן. שכונה שקטה. חדר משקיף לגינה ואימא במטבח. זה טראגי רק בעבור מישהו שמאמין שמגיע לו יותר, הוא אמר לעצמו. בזמן שהוא פתח את הדלת ויצא מן החדר, חבריו ניגבו את הדמעות. ואז, בלי להסתכל אחורה, הם חיברו את הגיטרות והמשיכו לנגן.

אורו של היהלום המטורף

האלבום Wish You Were Here יצא לאור שלושה חודשים אחרי הפגישה המחודשת של חברי פינק-פלויד עם חברם לשעבר, ב-12 בספטמבר 1975. סיד בארט היה אז רק בן 31 ואחרי המפגש הזה וניסיונות נוספים לחזור לחיי יצירה מוזיקלית, הוא פרש לחיים אנונימיים ובודדים בבית אימו בקיימברידג'. הוא נפטר, בן 60, ב-2006.

לפני קצת יותר מעשרים וחמש שנה. קניתי אותו, את Wish You Were Here, באוזן השלישית, כשזו עוד הייתה חנות קטנה לתקליטים משומשים ברח' שנקין. נדמה לי שזה היה באחד מהימים שהברזתי מהתיכון בכפר-סבא וברחתי לת"א עם חברה מבית-הספר כדי להסתכל על הים, לקנות תקליטים וללכת יחף בעיר הגדולה. הסצנה הזו, שהיום נראית לי מביכה, אולי אפילו קצת נלעגת, היתה בסוף שנות השמונים מרגשת ורומנטית בעבורי. בכל מקרה, אני לא זוכר במדויק אבל אני כמעט בטוח שבשמיעה ראשונה התקליט אכזב אותי. חיפשתי אז את הרעיונות המופשטים מהתקליטים המוקדמים יותר של פינק-פלויד או את המסרים הפוליטיים מהתקליטים המאוחרים יותר. התקליט הזה, חשבתי, הוא ייצור כלאיים מוצלח פחות. שיר הנושא היה מאוד יפה, ברור שחשבתי כך כבר אז, אבל בטח חשבתי גם שהוא קצת בנאלי. היצירה שפותחת וחותמת את האלבום, Shine On You Crazy Diamond, היתה ארוכה מדי, מרוחה ומשעממת. היום אני חושב אחרת. היום אני חושב שזוהי יצירה חשובה ומעוררת מחשבה. העניין הוא שפינק-פלויד היא להקה שקל להתאהב בה בגיל הנעורים אבל לא מעט מעריצים עוזבים אותה בגיל מאוחר יותר. רבים מהם מוצאים בטקסטים ובמוסיקה שלה בומבסטיות, חוסר בניואנסים ואפילו תחושת חשיבות עצמית מוגזמת. המקרה של Wish You Were Here הוא שונה. זהו תקליט למבוגרים וכמו לא מעט יצירות מוסיקליות חשובות אחרות, הוא נפתח בארבעה צלילים מכוננים.

קחו את החמישית של בטהובן למשל. גם היא נפתחת בארבעה צלילים מכוננים. אצל בטהובן אלו ארבעה צלילים דרמטיים, מלאי פאתוס ועתירי משמעות. אומרים שבטהובן עצמו נתן להם פירוש. זה הגורל שדופק בדלת, הוא אמר. סול סול סול מי במול. דממה קצרה. ואז עוד ארבע: פה פה פה רה. זהו לא רק קו מלודי. זוהי הצהרה עוצמתית שהפכה עם השנים לאחת הפראזות המוסיקליות המפורסמות בעולם וגם לסמל חשוב. כמעט 140 שנה אחרי שבטהובן כתב את החמישית הפכו הצלילים האלו לאחד מסמלי הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. ארבעה צלילים, שלושה קצרים ואחד ארוך. נקודה נקודה נקודה קו. האות V במורס. V for Victory. כך הפכה היצירה הכל כך גרמנית הזו לסמל לתבוסתה של גרמניה ואח"כ לאיחודה של אירופה. כעבור שנים הפכו הצלילים האלו גם לשגרירים של האנושות כולה כאשר הם נשלחו ב-1977 לחלל, יחד עם קובץ נבחר של יצירות מוסיקליות, על גבי תקליטי הזהב של החלליות וויאג'ר. כעת הם מטיילים בשולי מערכת השמש שלנו, מחכים למפגש עם תרבויות חדשות.

ארבעת הצלילים הפותחים את Shine On You Crazy Diamond מלאים משמעות גם הם. נכון, הם לא ניצחו את הנאצים ולא נשלחו לחלל, אבל יש בהם עומק, ערך סימבולי ומטען רגשי כבד. הם מגיחים מהגיטרה של דיויד גילמור אחרי קצת פחות מארבע דקות של סולו גיטרה איטי ומלנכולי בסול מינור מלווה בקלידים. סי במול – פה – סול – מי. ושוב אחרי הפוגה קצרה עם הקלידים של ריק רייט, סי במול – פה – סול – מי. גם כאן יותר מאשר קו מלודי הפתיחה היא הצהרה. אבל זו אינה הצהרה מלאה בפאתוס, זהו ביטוי מהורהר של בדידות, אולי אפילו ניכור. גילמור, הגיטריסט של פינק פלויד, חיפש צליל גדול, כזה שמהדהד במרחב. כדי להשיג אותו הוא לקח את הגיטרה והמגברים ועבר מאולפן שלוש לאולפן אחד של אולפני אבי-רואד ששימש בד"כ להקלטות גדולות של מוסיקה קלאסית. הוא ניגן לבדו בחדר הענק והוא הוקלט ע"י מיקרופון מרוחק כמו מחשבה קיומית המהדהדת בחלל. ושוב ארבעת הצלילים, פעמיים, הפעם עם הפסקה קצרה יותר. והנה נכנסים התופים של ניק מייסון והבאס של רוג'ר ווטרס, כאשר ארבעת הצלילים המכוננים ממשיכים להופיע ברקע כמו תזכורת למצב הבסיסי, לתחושת אין האונים שבבסיס היצירה כולה, והכל נשמע כמו הרהור נוגה בשישה רבעים המסתיים באקורד מיוחד, רה 9#7, שפותח את החלל למילים מפורשות של שיר געגועים. כך מתחיל רוג'ר ווטרס לשיר את שיר ההלל לסיד בארט.

מי היה בארט באמת? גאון? חולה נפש? מסומם? יהלום מטורף? יש תיאוריות שונות בנושא. יותר מכל דבר אחר נדמה שהוא היה אדם שפרח ונבל. אדם שנקבר בעודו בחיים והתקליט הזה, Wish You Were Here, הוא הרקוויאם שלו כשהציר המרכזי שלו הוא יצירה שראשי התיבות של שמה מרכיבים את שמו. זוהי יצירה מורכבת בת תשעה חלקים, הפותחת ומסיימת את האלבום, כמעין מסע הלוויה לבארט. אך יש קונטקסט רחב יותר לאלבום.

Wish You Were Here הוא התקליט הראשון שפינק-פלויד הקליטו אחרי מה שנחשבה ליצירת המופת שלהם, The Dark Side of the Moon. אחרי האלבום המכונן הזה מ-1973, הם הפכו מלהקת אוונגרד מקומית לאגדת רוק בינלאומית. הם התפרסמו והתעשרו והם אפילו לא היו צריכים להתפשר כדי לעשות את זה. הם באמת עשו משהו יפה, מקורי וחדשני. הרושם היה שהם הגיעו לשיא. רוג'ר ווטרס, כותב הטקסטים והבאסיסט, אמר לימים שכנראה נכון היה להיפרד כבר אז. לפרק את הלהקה ולהמשיך הלאה. אבל הם לא. הם נכנסו שוב לאולפן וניסו להמשיך ליצור. הניסיון הזה התברר, כפי שניתן היה לצפות, כחוויה קשה. חברי הלהקה לא ידעו לאן להמשיך מהשיא אליו הגיעו. הם רבו אחד עם השני, הם לא ידעו מה הם רוצים והם כרעו תחת נטל הציפיות מהם. הם למדו בפעם הראשונה שהצלחה מביאה איתה גם צרות והם היו ממורמרים כעוסים וגם, אני חושב, מלאי געגועים.

וכך, אחרי יצירת המופת שלהם, יצא להם תקליט מופתי פחות מבחינה מוסיקלית אבל כנה, כואב ואמיתי יותר. אולי התקליט היחידי שלהם שבא מהלב. זה תקליט על געגועים ועל אובדן, תקליט שבא מחוסר אמון, משעמום, מחוסר עניין, מניתוק. זהו תקליט על חוסר. על חור שקשה למלא. שלא כמו קודמו הוא לא מושלם. הוא תוצר של מאבקים, של איחורים, של הסחת דעת. החומרים שלו הם לא "פינק-פלוידיים" קלאסיים. הוא לא חללי, מופשט ופילוסופי, הוא לא הצהרה פוליטית והוא לא עוסק באידיאולוגיות. זהו תקליט על חבורה של אנשים צעירים שעשו משהו גדול אבל איבדו את הדרך שלהם בעולם, עולם שהם מכירים כעת טוב יותר. הם רואים שהוא יכול להיות מכוער, שוחק, שטחי ואדיש. הם מתגעגעים לחבר שחסר, והם מתגעגעים לעצמם, למה שהם היו פעם.

הרגשות האלו ותחושות האשמה והחוסר של חברי הלהקה הובילו לאבחנות קשות על העולם שבו הם פעלו. בשיר Have a Cigar הם עוסקים במלאכותיות ובשקר של עולם המוזיקה הפופולארית. שיר אחר, Welcome to the Machine, מצייר את החברה האנושית כמכונה דכאנית המעצבת בעבור האדם את חלומותיו ותשוקותיו. אלו לא שירים עמוקים במיוחד אבל הם מתארים התבגרות כואבת. רובנו מכירים את הרגעים האלו – הרגעים שבהם כל המחשבות הפילוסופיות, השאיפות והחלומות הגדולים נתקלים בחיים האמיתיים, בשגרה של חיי עבודה, בשחיקה של חיי משפחה, בזרות ובניכור של חיי החברה. "האם זה כל מה שיש? האם בזה מסתכמים חיי?" שואל את עצמו האדם המודרני. ורוג'ר ווטרס עונה (בריאיון ב-2012), "חייבים לראות מעבר לצער ולכעס, חייבים למצוא אפשרות לאהבה". אבל המשבר של Wish You Were Here לא עבר ככל שזה נוגע לפינק-פלויד, הם עשו יחד עוד כמה אלבומים, אף אחד מהם לא עסק בחומרים הקשים של האלבום מ-75, ומספר שנים מאוחר יותר ווטרס עזב את הלהקה והותיר אותה ללא המנוע הטקסטואלי שלה. רשמית הלהקה התפרקה אמנם רק בשנה שעברה, אחרי מותו של הקלידן ריק רייט, אבל מרבית מעריציה יטענו שבשנותיה האחרונות היא הייתה רק צל של עצמה.

יש עוד הרבה מה לומר על Wish You Were Here אבל די בדברים האלו כדי להבין למה היצירה הזו היא חומר למבוגרים ולא לבני-נוער. זו הסיבה שלא התלהבתי ממנה כנער אבל בשמיעה חוזרת, כאדם מבוגר, היא נשמעת עמוקה וחיונית יותר. עם זאת, שיר אחד, שיר הנושא, מחבר בין חוויית הנעורים לעולם המבוגרים. זהו שיר שכולם אוהבים. למרות שכבר ארבעים שנה אינספור נערים ונערות מנגנים ושרים אותו בכאב וברגישות למושאי אהבתם, זהו שיר עם מסר מורכב הרבה יותר מכפי שאולי אפשר לחשוב בהתרשמות ראשונה.

הלוואי והיית כאן

מבחינה מוסיקלית הוא די פשוט בסה"כ. קצת יותר מחמש דקות, שני בתים ופזמון, שישה שבעה אקורדים, גיטרות אקוסטיות, פסנתר, באס, תופים. הוא כל כך פשוט יחסית ליצירות המתוחכמות (יש שיגידו מתחכמות) של הפינק-פלויד, שגילמור קרא לו שיר קאנטרי. הוא נכתב כתוצאה מריף גיטרה שנולד באולפן, תוך כדי עבודה על משהו אחר, על גיטרת 12 מיתרים חדשה שגילמור קנה. זה ריף פשוט, כל ילד יכול לנגן אותו אבל כשווטרס שמע אותו הוא התלהב, חיבר אליו מילים שהוא כבר כתב ויחד עם גילמור השלים את הקומפוזיציה ממש תוך כדי ההקלטות. אני מציין את התהליך הזה כי הוא לא אופייני לדרך שבה פינק-פלויד יצרו. גם כי המילים קדמו למוסיקה וגם כי זה שיר שגילמור וווטרס יצרו במשותף. למעשה זה שיא שיתוף הפעולה שלהם. רגע נדיר של יצירה של שני בני אדם יחד.

במקור הוקלט Wish You Were Here על 24 ערוצים. רוב הערוצים הם קונבנציונאליים למדי, מוקלטים עליהם כלי הנגינה, השירה של גילמור, ההרמוניות של רייט וכו' אבל ערוץ אחד הוא אחר. מוקלטים עליו קולות שהוקלטו ממקלט הרדיו במכוניתו של גילמור. הערוץ "הולבש" על המיקס המקורי כדי שתיווצר התחושה שהשיר מתחיל מתוך מקלט רדיו ומסתיים בו. למעשה הערוץ הזה קיים לאורך כל השיר אבל במיקס הסופי הוא מוגבר רק בתחילתו ובסופו. זוהי נקודה חשובה מפני שתיאורטית רעש הרקע קיים שם כל הזמן. גם כשלא ניתן לשמוע אותו.

ויש כאן עניין עקרוני. הכל מתחיל ממקלט רדיו, ממה שהעולם משדר אלינו. בתחילת השיר אנחנו שומעים כמה צלילים, קטע משיחה אקראית, מילה או שתיים משידור חדשות וכינורות מהסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי. מישהו כאילו יושב בחדר עם רדיו פתוח והעולם משדר את עצמו אליו. ואז, מתוך הרעש והכאוס, מתחיל משהו חדש, הרמוניה מתוקה על גיטרה, ואח"כ מגיעות מלודיה ומילים שמצטרפות לעולם, ששמות את עצמן בתוך הרדיו או את הרדיו בתוכן.

נדמה לי שעל זה בעצם השיר מדבר. רוג'ר ווטרס אמר בראיון פעם שהשיר עוסק בצורך להיות חופשי מספיק כדי להסתכל על העולם באופן מלא, לחוות את החיים כפי שהם ולפעול. נדמה לי שהדברים האלו חזקים במיוחד בעבור אלו שהחליפו עולמות, אלו שעזבו מסגרת דומיננטית, נפרדו מבן או בת-זוג או היגרו לארץ אחרת, הם יודעים מהן השאלות החשובות – האם גם בעולם החדש שנזרקנו אליו נדע לחיות? או כפי שאומר השיר, האם נדע להבדיל בין שמיים וארץ? האם נדע לזהות כאב? האם נחליף את הגיבורים שלנו, את דמויות המופת והזהות שלנו ברוחות הרפאים שמציעים לנו?

ווטרס עצמו אומר שהשיר נועד לעודד את עצמו לא לקבל "תפקיד ראשי בכלוב". הוא דורש מעצמו באמצעות השיר להמשיך לעשות מבחני בד לתפקיד ממשי בקרבות, כי שם הוא רוצה להיות, בשוחות, בעולם האמיתי, לא במפקדה. וכמוהו, כל אדם המתמודד עם החיים האמיתיים, החיים הבוגרים, צריך עידוד. אנשים שאיבדו לרגע כיוון, אנשים שעזבו משהו או מישהו, אנשים אחרי משבר יודעים שכבר אין להם גב. הם צריכים לדעת טוב מרע, לכוון נכון, לבחור נכון, לזכור מה חשוב ולא להיכנע לכל הרוע, הבהמיות והאדישות שהעולם זורק לכיוונם. הם צריכים להתחיל מחדש אבל לשמור על עצמם. כמו שכתב פעם הפילוסוף מרטין בובר, לתקן את חלקם בעולם.

אז כשגילמור שר "הלוואי שהיית כאן" הוא לא מתכוון בהכרח לנערה יפה שהוא אהב ועזב. גילמור שר לסיד בארט. הוא לא יכול לשיר את השיר הזה בלי לחשוב עליו. אבל לכל אחד ה-"הלאווי והיית כאן" שלו. בשבילי אלו המון אנשים – אנשים שהיו בחיי, שותפים וחברים, אנשים שהלכו איתי בדרכים שונות לפני שדרכינו התפצלו. אני מניח שלכל אחד יש כאלו. הלוואי שהם היו כאן אבל הם לא. הלאווי שהיה קל להמציא את עצמנו מחדש, אבל זה לא. וככל שאנחנו צועדים בדרכים חדשות וממשיכים לחיות אנחנו מגלים, כמאמר השיר, שאחרי הכל אנחנו רצים על אותה האדמה ומוצאים בדיוק את אותם הפחדים.

שנים שלא שמעתי את Wish You Were Here. גם לא את שאר השירים של הפינק-פלויד. הם מרגישים קצת נוסטלגיים במקרה הטוב ולא רלוונטיים במקרה הרע. לאחרונה גיליתי אותו מחדש. מדי פעם אני אפילו מנער מהאבק את הגיטרה הישנה שלי ומנגן אותו בבית. כמו בתיכון אבל אחרת. הפעם יש בסביבה גם את הילדים שלי שכבר למדו להכיר את השיר והתחילו להתרגל אליו. אתמול, לפני שהשכבנו אותם לישון, תוך כדי ששיחקנו בסלון, נשמעו הצלילים המוכרים ממקלט הרדיו שבמטבח. גדעון, בן החמש, קלט את המנגינה בין הקוביות, הלגו והפאזלים הרים את הראש וחייך אלי. "אבא", הוא אמר, "מנגנים את השיר שלך".

ממלכת אש וחימר: דיאלוג של זהות ישראלי-איראני

זוהי סצנה עדינה ונוגעת ללב. שני שחקנים עומדים על במה אי שם באירופה. ברקע מנגנים קונטרבס וקלידים. אחד השחקנים פורט על גיטרה וכשהוא מתחיל לשיר מתמלא החדר במילים של פיוט יהודי מימי הביניים. "אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים", הוא שר, "בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ בְּפִי כָל הַנְּשָׁמָה". בזמן השירה דומה שהשחקן השני מזהה את המנגינה והוא מצטרף אליה, אלא שהוא אינו שר בעברית. המנגינה זהה אבל המילים הן בפרסית. זהו שיר מהפכה מאיראן. הוא מתאר חורף שהופך לאביב, לילה שנרדף ע"י האור וגיבור המגיע מן ההרים חמוש ברובה, לחם ופרחים. זהו רגע של ניגודים משתלבים – העברית משתלבת בפרסית, האמונה נוגעת במהפכה. כולן יחד הופכות לניגון אחד.

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/.premium-1.2622193

זהו רק אחד מהרגעים הטעונים במופע "ממלכת אש וחימר (ישראל נגד איראן)" המוצג בשנה וחצי האחרונות על בימות בכל רחבי אירופה. זהו מופע של דיאלוג דינאמי, יש בו רגעים של חברות ואינטימיות, סצנות של מתח וכעס גדול ועיסוק בסוגיות של תרבות, זהות, היסטוריה ופוליטיקה. אלו נידונות דרך סיפורים אישיים ומיתוסים עתיקים מן התרבות היהודית והפרסית. המופע נכתב ומוצג ע"י שניים: השחקן הישראלי רפאל רודן המתגורר בשנה האחרונה באמסטרדם ומספר הסיפורים סאהנד סאהבדנבני, שנולד באיראן והיגר עם הוריו להולנד בגיל שלוש.

שתי הדמויות על הבמה (המלוות בשני מוסיקאים) הן בני דמותם של סאהבדנבני ורודן, שני אמנים ממוצאים שונים, לעיתים עוינים, הנפגשים בבית-קפה אירופאי. במהלך המופע הם משוחחים על ילדותם, על משפחותיהם, על מולדותיהם ועל השקפותיהם הפוליטיות. כשהדיון הוא סביב זיכרונות של טעמים, ריחות וקולות מארצות מוצאם יש ביניהם קירבה והזדהות. אך כשהפוליטיקה נכנסת לתמונה מתפתח קונפליקט. הסוגיות שבמחלוקת הן הגזענות והעוינות כלפי יהודים וישראל באיראן והסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל זה קורה תוך כדי שהשניים משחקים שש-בש, מעלים זיכרונות, שרים ומנגנים, אבל יותר מכל דבר אחר, רודן וסאהבדיבני מספרים סיפורים. כך הם מעניקים ממד עומק לדיאלוג ולקונפליקט ביניהם.

"מה שמרתק במדיום הזה הוא שהזהות והאישיות של בני-אדם נוצרות בעיקר ע"י סיפורים", אומר רודן, "זהו הנרטיב של התרבות, ההיסטוריה והמשפחות של כולנו. סיפורים מעצבים בצורה תת-מודעת את ההתייחסות שלנו לעולם והם נותנים גישה ישירה לאישיות, לתרבות ולזהות שלנו". "אנחנו חיים בתקופה של אי יציבות פוליטית והגירה מאסיבית", מוסיף סאהבדנבני, "במשפחה שלי, שהיגרה מאיראן לאירופה, סיפורים היו הדבר היחיד שאבי יכול היה לקחת איתו. הם העניקו לנו תחושה של שורשים והבחירה שלו אילו סיפורים לספר ואילו לא לספר עיצבו את האישיות שלי".

סאהבדנבני טוען שחלק גדול מתחושות הניכור והזעם שחשים בני מהגרים באירופה נובעות מהחוסר בסיפורים, ומתלישות תרבותית. עיסוק בסיפורים, הוא אומר, יכול להיות חלק מהפתרון לבעיה זו. בעניין זה מושפע סאהבדנבני גם מהמסורות היהודיות. "התרבות היהודית הייתה נעלמת ללא ההכרה בכך שסיפור סיפורים הוא תנאי לשימור ההיסטוריה", הוא אומר ומביא לדוגמא את השואה שלא נשכחה בזכות הספרים, הסרטים והסיפורים שנמסרו לדורות הבאים. "זוהי משימה אישית שלי", הוא מסכם, "להראות לבני התרבות שלי את חשיבותם של הסיפורים האישיים שלנו".

המפגש בין רודן וסאהבדנבני הוא פורה מאוד. הם נפגשו באמסטרדם לפני כשלוש שנים בשידוכו של במאי פסטיבל ששניהם הופיעו בו. החיבור היה מידי. שניהם ילידי 1980, שניהם מושפעים מאימותיהם שהן בנות אותו גיל וילידות אותה מדינה (רודן הוא ישראלי ממוצא פרסי) והם חולקים אהבה משותפת לשילובם של סיפורים אישיים עם סיפורים מיתולוגיים. החיבור ביניהם עובד בכמה רמות. מצד אחד הם חולקים אהבה לדברים פרוזאיים כמו משחק השש-בש (התופס גם מקום מרכזי במופע), מצד שני שניהם עוסקים בשאלות הגדולות של החיים. "שנינו חיים עם שאלות בוערות בתוכנו", אומר רודן, וסאהבדנבני מפרט: "שאלות של זהות ותרבות והדרך שאומנות מתייחסת אליהן".

רודן נולד בירושלים והתבגר בישוב כורזים שבגליל. הוא למד תאטרון בישראל ובלונדון ועבד עם בני-נוער יהודים וערבים, במסגרות שונות של מפגש באמצעות תיאטרון. בשנה האחרונה הוא חי באמסטרדם, עוסק בתאטרון, מעביר סדנאות ופעיל במסגרת בי"ס המלמד את אומנות סיפור הסיפורים בהקשר של פתרון קונפליקטים, סובלנות ובניית גשרים בין-תרבויותיים. סאהבדנבני, הוא אומן מוכר בהולנד המנהל מרכז מספרי סיפורים באמסטרדם. "המופע הזה היה אתגר גדול עבורי", הוא אומר, "מכיוון שעד עכשיו הופעתי רק כמספר סיפורים קלאסי וכמוסיקאי ואין לי ניסיון בתיאטרון, דיאלוג ומשחק". רודן, המנוסה יותר בתיאטרון, מצא את האתגר במקום אחר, "זהו מופע ניסיוני מאוד", הוא אומר, "זה תיאטרון אבל יש בו אלמנט של קשר עם הקהל, אנחנו מדברים עם הקהל, לא אל הקהל, וזהו קשר ישיר ואותנטי. עם זאת, יש רגעים שהקהל פאסיבי וסאהנד ואני חיים את מערכת היחסים שלנו על הבמה". השתתפות הקהל במופע היא לעיתים טעונה פוליטית. "הופענו גם בפני ישראלים וגם בפני פלסטינים", מספר רודן, "פעם אחת אמר לי צופה פלסטיני שזו הפעם הראשונה שהוא הזדהה עם כאב של ישראלי. מצד שני, שמעתי גם הערות של ישראלים שאמרו שהיה להם קשה לראות כמה מהסטראוטיפים שאנו מציגים הקשורים בישראל".

ואכן, מבחינה פוליטית זהו מחזה מורכב. שני האומנים מציגים אהבה עמוקה למולדתם, רודן לישראל וסאהבדנבני לאיראן. אך כשזה נוגע למשטר במולדתם המצב מסתבך. סאהבדנבני מתנגד למשטר באיראן באופן חד משמעי. אביו נלחם במהפכה האיראנית כקומוניסט והומניסט ומשפחתו נמלטה מאיראן ומצאה באירופה מקלט מהמשטר החומייניסטי. אצל רודן הדברים מורכבים יותר. המחזה מציג את מדיניותה של ישראל בעזרת סיפור הגולם מפראג המהווה אנלוגיה לציונות שאמנם הצילה את העם היהודי אך הכוח והעוצמה שהיא צברה הביאו אותה למעשים כוחניים ובלתי מוסריים. עם זאת, הדמות שרודן מציג זועמת על הביקורת כנגד ישראל מכיוון שהיא חד-צדדית ומתעלמת מהמורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "יש בי אהבה גדולה לישראל והיא תמיד תהיה שם", הוא אומר, "היחס שלי למדיניות שלה, עם זאת, אמביוולנטי יותר". רודן אומר שהוא לא יכול להתעלם מהסבל של הצד השני והוא האחרון שיצביע לנתניהו אבל הוא מודע לכך שאין באזור הזה שחור ולבן . "אני מנסה לחיות את המרכז", הוא מסביר, "אני לא תומך עיוור בישראל אבל גם לא מתנגד לכל מה שהיא עושה". לרודן אין פתרונות ברורים לסכסוך. "זה היה מלאכותי אם היינו מציגים תשובות שאין לנו", הוא אומר.

קונפליקט שבולט בחסרונו במחזה הוא המשבר סביב תכנית הגרעין האיראנית. "זהו קונפליקט שאינו מעניין אותי מבחינה אומנותית", אומר סאהבדנבני שמתנגד אמנם לכך שלאיראן תהיה פצצה גרעינית אך גם לסנקציות המסייעות לדבריו למשטר באיראן ומזיקות לעם הפשוט, "הסכסוך הנוכחי הוא משחק פוליטי", הוא אומר, "לא סכסוך עמוק ויסודי בין העמים".

בינתיים המופע, שהיה אמור להיות מוצג כ-15 פעמים בהולנד ובבריטניה בלבד, צובר פופולאריות והוא הוצג כבר כחמישים פעמים. האולמות נהיים גדולים יותר והוא התפשט גם לשבדיה, נורבגיה ובלגיה. המופע הוצג גם בישראל בשנה שעברה וסאהבדנבני מספר שהוא נתקל ביחס אוהד מאוד בארץ. "ריגשו אותי במיוחד הישראלים ממוצא איראני", הוא אומר, "אבל היה עצוב לגלות עד כמה האנשים האלו שחולקים איתנו שפה, אוכל ותרבות רחוקים מאיתנו היום".

רודן וסאהבדנבני אינם תמימים. הם יודעים שהמזה"ת לא יהיה בעתיד הנראה לעין גן-עדן של שלום, הבנה ואחוות עמים. עם זאת, הם מקיימים דיאלוג בין-תרבותי העוקף את חוסר המוצא של השיח הפוליטי. "לפעמים יש באומנות סימני קריאה", אומר רודן, "לנו, אין כאלו. אנחנו לא נותנים תשובות ברורות, במקום זה אנחנו עומדים בפני מציאות קשה ושמים את הלב על השולחן". ייתכן שנכון לעכשיו זה הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות.